תוספת שכר לסיירים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת שכר כוננות סיירים בחברת שמירה: רקע כללי 1. הנתבעת הינה חברה העוסקת במתן שירותי מוקד, אבטחה ושמירה. במסגרת פעילותה מעניקה החברה שירותי סיור ושמירה לבתי עסק הקשורים עמה בהסכמים. התובעים עבדו אצל הנתבעת תקופות זמן שונות. התביעה שבפנינו הינה לתשלום הפרשי שכר בגין משמרות כוננות, שעות נוספות, דמי נסיעות, הפרשות למבטחים או ביטוח מנהלים, דמי הודעה מוקדמת, הפרש פיצויי פיטורין ופיצויי הלנתם וזכויות נוספות כגון: דמי הבראה והחזר ניכויים וקנסות שנוכו משכר התובעים. תחילה נדון בטענות המשותפות לכל התובעים ובהמשך נדון בתביעות הפרטניות של כל אחד מהתובעים. 2. התובע 1 טוען כי עבד אצל הנתבעת מחודש 11/03 ועד ליום 26.09.05 עת פוטר מעבודתו. הנתבעת טוענת כי החל עבודתו ביום 30.11.03. התובע 2 עבד מראשית חודש 12/03 ועד יום 27.11.05 עת התפטר מעבודתו. התובע 3 (במהלך התביעה כונה התובע 4) עבד מחודש 7/02 ועד חודש 12/06 עת פוטר מעבודתו. 3. תובע נוסף בשם מר ראובן ויסברג, שתביעתו אוחדה עם תביעת התובעים לעיל (תובע בתיק 1993/06 שכונה התובע 3), הגיע עם הנתבעת לפשרה בפתח ישיבת יום 4/6/2008. תובע זה העיד כעד מטעם התובעים. עיקר טענות הצדדים 4. התובעים טוענים כי עבדו אצל הנתבעת כסיירים, כאשר תפקידם היה לנסוע ברחבי אזור הפעילות המוגדר שלהם ולפקח על האתרים המצויים באחריות הנתבעת. לטענתם, במקרה של "קריאה" (הודעה מהמוקד המאוייש 24 שעות של הנתבעת) היה עליהם להגיע במהירות למקום ממנו הגיעה הקריאה, לבדוק האם בוצעה פריצה, לנסות לאתר את הפורצים ובמידת הצורך להשתלט עליהם ולהביאם למשטרה. הסיירים החזיקו נשק של הנתבעת, נסעו ברכב שרות של הנתבעת אשר בו מותקנת מערכת איתור לוויני, נשאו מכשיר קשר של הנתבעת ולבשו מדי עבודה של הנתבעת. 5. לטענתם, על מנת לחסוך בהוצאות שכר, יצרה הנתבעת יציר כלאיים שנקרא על ידה "משמרות סטנד ביי" או "משמרות כוננות". לטענתם, משמרת כוננות היא משמרת שבה משמש הסייר בתפקידו כרגיל, אלא, שהוא רשאי לשהות בביתו בין קריאה לקריאה. הסייר אינו רשאי לצאת מאזור ביתו, עליו להשאר במדים, הוא מחויייב להחזיק את מכשיר הקשר פתוח לקריאות, מחוייב לשאת נשק והוא מחוייב להענות לכל קריאה שתופנה אליו. לטענתם, אין כל הבדל בין משמרת "כוננות" למשמרת רגילה. 6. יתרה מזאת, לאור העובדה שרוב האירועים (הקריאות) היו בשעות הלילה, לעיתים משמרת כוננות הייתה פעילה יותר ממשמרת רגילה בשעות היום. 7. לטענת התובעים, עבור משמרת כוננות שילמה להם הנתבעת שכר חלקי. לטענתם, הנתבעת קבעה באופן שרירותי "מכסת מינימום" של קריאות לילה, שרק אם הסייר עבר אותה תחשב לו המשמרת כמשמרת "רגילה". לטענתם, מכסת המינימום של קריאות לילה הייתה גבוהה מאוד. הנתבעת לא לקחה בחשבון בחישוביה את הזמן הרב שנדרש לכל קריאה ואת זמן הנסיעה אל מקום האירוע וממנו. לפיכך, יש לחייב את הנתבעת להשלים את שכרם במשמרות הכוננות לשכר מלא. 8. עוד טוענים התובעים כי הנתבעת לא שילמה להם גמול שעות נוספות החל מהשעה השמינית במשמרת לילה בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א- 1951. 9. בנוסף טוענים התובעים, כי הנתבעת נמנעה מלשלם להם דמי נסיעות עבור הימים בהם ביצעו משמרת כוננות על אף שבפועל נדרשו להגיע למקום העבודה כדי לקחת את רכב השירות ולהגיע עמו לביתם. כן לא שילמה להם הנתבעת דמי הבראה, או שאלה שולמו באופן חלקי בלבד. 10. עוד טוענים התובעים, כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, היה על הנתבעת להעביר עבור התובעים כחלק המעביד תשלום בשיעור 5% עבור פנסיה למבטחים. הנתבעת לא הפרישה עבור התובעים הפרשות לפנסיה כאמור. 11. בפי התובעים טענות פרטניות באשר לקיזוז קנסות, הפרשי פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת אליהם נתייחס להלן. לטענת התובע 3, הנתבעת פיטרה אותו בהתראה מוקדמת של 14 ימים בלבד כאשר על פי הוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א- 2001, הוא זכאי לתקופת הודעה מוקדמת ארוכה יותר. כן טוען הוא, כי קיבל את פיצויי הפיטורים שלו באיחור, רק ביום 15.04.07. 12. הנתבעת טוענת כי התובעים עבדו אצלה בתפקידי שמירה בנוסף לתפקידי הסיור וכי כל התובעים שימשו בשני התפקידים בו זמנית. לטענת הנתבעת, תפקיד השומר הוא נייח ובמסגרתו נשלח השומר לבית העסק על מנת לתת שירותי שמירה פיזיים בשטח. מנגד, תפקיד הסייר הוא לבצע שמירה ניידת בין בתי העסק הקשורים בהסכם עם החברה. 13. לטענת הנתבעת, שיבצה את העובדים במשמרות בונוס שנקראות "כוננות סיור" ואשר הקנו לעובדים תנאים עדיפים. לטענתה, במסגרת כוננות הסיור אין העובד מגיע כלל לעבודה אלא אם הייתה קריאה במוקד החברה ודווח על פריצה לבית עסק. העובד יכול לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד הוא שוהה בגבולות הגאוגרפיים של גזרת הכוננות וזמין במכשיר הקשר. 14. לטענתה, במהלך המשמרת הסיירים אינם לבושים במדים למעט בשעת הקריאות בפועל והסיירים ניצלו את משמרות הכוננות לעיסוקיהם הפרטיים, לרבות מנוחה, צפיה בטלויזיה וכדו'. לטענת הנתבעת, כמות הקריאות במהלך משמרת הלילה נמוכה עובדתית מכמות הקריאות ביום ומספר הקריאות המזכה בשכר של משמרת רגילה נקבע מראש על פי התוויה של מועצת פועלי זכרון יעקב ולא בצורה שרירותית. 15. לאור האמור, טענה הנתבעת, כי השכר הניתן בעבור משמרת כזו אינו זהה לשכר הניתן עבור משמרת סיור או משמרת רגילה. 16. עוד טוענת הנתבעת, כי על התובעים חלות תקנות שעות עבודה בשמירה, התשי"א 1951 לפיהן יום עבודה בשמירה הינו בן 10 שעות ולכן אין התובעים זכאים לתוספת בגין שעות נוספות מעבר ל-7 שעות עבודה במשמרת הלילה, כטענתם. 17. הנתבעת הודתה באופן חלקי בזכאות התובעים להפרשי שכר. מר יואב בכר, סמנכ"ל החברה, הודה בתצהירו כי תובע 1 זכאי להפרשי שכר הבאים: 112.07 ₪ בגין שעות נוספות, 105 ₪ בגין דמי הבראה ו-4,054.15 ₪ בגין הפרשות למבטחים. לטענתה, התובע 1 קיבל 487 ₪ תשלום ביתר עבור דמי נסיעות אשר יש לקזז מחובה כלפיו. מר בכר הודה כי התובע 2 זכאי להפרשים הבאים: 1,373.88 ₪ בגין שעות נוספות, 1,549.43 בגין דמי נסיעות ו- 4,286 ₪ בגין הפרשות לפנסיה. תובע מס' 3 זכאי על פי תצהירו של מר בכר ל: 1,246.52₪ בגין שעות נוספות, 441.88 ₪ בגין דמי נסיעות ו- 5,602.6 ₪ בגין הפרשות לפנסיה. סכומים אלה טרם שולמו לתובעים. משמרות הכוננות- בחינה נורמטיבית 18. בעניין יוסף ברנע נ' "בזק" - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נקבע כי המקור הנורמטיבי לתשלום עבור דמי כוננות הוא חוזי: "מקור הזכות לדמי כוננות הוא חוזי. בהסכם, רשאים הצדדים לקבוע את תנאי מתן הזכות, לרבות היקפה ותחומיה. להיקף הזכות לדמי כוננות יש משמעות תקציבית. אילולא התנאי המסייג את היקף הזכות, אפשר שלא הייתה מוענקת הזכות כלל. הפה שהתיר במקרה זה את תשלום דמי הכוננות, הוא גם הפה שגדר את תחומה. מבחינה זו יש לתת תוקף מלא לסייג, כל עוד אינו גורע מזכויות, להן זכאי עובד מכח משפט העבודה המגן, שעליהן לא ניתן להתנות. כל זכות אחרת שמקורה בהסכם, ואין חובה שבדין לתיתה לעובד, אפשר להתנות עליה ולהגבילה." [ע"ע 1089/02 יוסף ברנע נ' "בזק" - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ עבודה ארצי כרך לג(90) 48, ראה לענין זה גם: עב 5391/01 (תא) אמיר טיטו נ' מד"י משרד החוץ (לא פורסם)]. מאחר ומקור הזכות לתשלום עבור ביצוע כוננות הינו הסכמי, הצדדים רשאים לקבוע את תנאי הזכאות לה ואת היקפה בהסכם. 19. מהראיות עולה כי הוסכם במפורש כי התובעים לא יהיו זכאים לשכר מלא עבור כוננויות וכי יקבלו שכר מלא רק עבור משמרת בה ביצעו מס' קריאות מינימלי מסויים. לא הוכח ואף לא נטען על ידי התובעים כי קיים נוהל בנתבעת לשלם שכר מלא עבור שעות כוננות. 20. התובעים העידו כי היה ברור להם בתחילת העסקתם שלא יהיו זכאים לתמורה כספית מלאה בגין אותן כוננויות, וחלקם סברו בזמן אמת כי אין זה הוגן. כך, התובע 1 העיד: " לשאלתך האם היה הסכם שמקובל עלי שאם קוראים לנו מעל 10 קריאות משלמים לי שכר מלא אני משיב שנכון..." 21. התובע 2 העיד: "...לשאלתך שזה עוול גדול שעד שפניתי לעו"ד לקח שנתיים אני משיב שאני פניתי בזמן שעבדתי שם, לא זוכר כמה זמן זה היה. 22. התובע 3 העיד: בהתחלה הרף שהחברה הציגה לתשלום מלא היה 12 קריאות לכוננות ואח"כ בגלל תלונות של הסיירים הורידו את זה ל- 10 ואח"כ ל- 8. אם עברת את הרף קיבלתי שכר מלא. שלושת התובעים האחרים התחילו לעבוד אחריי, יתכן שהרף בתקופתם היה נמוך יותר. לשאלתך למה לא פניתי להסתדרות אני משיב שפניתי ליואב ולמנהל הסניף יותר מזה לא יכולתי לעשות כלום, יואב אמר לי שהוא בדק וזה חוקי וזה מוגן עם העובדים שלהם. לשאלתך אם התייעצתי עם מועצת הפועלים אני משיב שזה נכון, שאלתי אותם אם זה נכון שמשלמים כוננות כפי ששלמו לנו, לא קיבלתי תשובה והנחתי שזה בסדר, זה היה שנתיים לפני התביעה. הם אמרו שהם לא מבינים מה זה ולא יכלו לעזור לי. " 23. מכאן, שהובהר לתובעים עם קבלתם לעבודה כי לא יקבלו תמורה כספית מלאה בעד הכוננויות. הואיל ובהסדר חוזי עסקינן, הרי שכמבואר לעיל בעניין ע"ע 1089/02 הנ"ל "הפה שהתיר במקרה זה את תשלום דמי הכוננות, הוא גם הפה שגדר את תחומה".   24. אלא, שגם הסכם בין הצדדים אינו יכול לגרוע מזכויות להן זכאי עובד מכוח משפט העבודה המגן. כמבואר לעיל בעניין ע"ע 1089/02 יוסף ברנע לעיל, בית הדין יתן תוקף מלא לסייגים שנקבעו בהסדר החוזי "כל עוד אינו גורע מזכויות, להן זכאי עובד מכח משפט העבודה המגן, שעליהן לא ניתן להתנות". ומכאן השאלה, האם ההסדר החוזי שבין הנתבעת והתובעים לעניין כוננות גורע מזכויות להן זכאים התובעים מכח משפט העבודה המגן. לפיכך, יש לבחון האם יש מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים תמורה מלאה בגין אותן כוננויות, מן הטעם שלטענתם, על פי הדין והפסיקה, המדובר בשעות בהן עמדו התובעים לרשות העבודה, ולפיכך מגיע להם שכר עבודה בגין אותן שעות. 25. הפסיקה דנה רבות בשאלה, האם שעות כוננות הינן "שעות עבודה" כהגדרתן בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951: "שעות עבודה" פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה". רובה של הפסיקה מתייחסת למקרים בהם נדרשו העובדים לשהות פיזית במקום העבודה, אך בחלק מהזמן היו חופשיים לעשות כרצונם ואף יכלו לישון. (ראה למשל בע"א 566/70 מזיד מחטאוי ואח' נ. חברת קו צינור אילת בע"מ, פ"ד כה (2) 622), שם נקבע בדעת רוב, ששעות בהם נדרשו עובדים שהועסקו בשמירה על מתקן לשאיבת נפט להימצא בתחומי המתקן, בלא שנדרשו בפועל לבצע עבודת שמירה, לא היוו שעות עבודה לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה, דב"ע שן/84-3 מדינת ישראל - רון, פד"ע כב 433, שם קבע בית הדין הארצי לעבודה ששעות הלילה, בהן שהו מדריכים בפנימיית נוער לאחר שעות הפעילות הרגילות של החניכים ובהן לא היו מוטלות על המדריכים משימות למעט טיפול באירועים חריגים, לא היוו שעות עבודה.   ראה גם פסיקת בית הדין בע"ע 305/05 מאיר אשר - החברה להגנת הטבע ([פורסם במאגר משפטי]( ניתן ביום 1/2/07) בה נקבע כי עובדי אחזקה בבית ספר שדה, שהועסקו בתורנויות במהלכן נדרשו לשהות בבית הספר ולבצע מטלות שונות וכן ללון בו היו שעות עבודה לעניין חוק שעות עבודה ומנוחה). 26. אין חולק, כי בעניינינו מדובר בתובעים אשר במהלך הכוננות לא נדרשו לשהות במקום העבודה (לא שהו בחצרי המעביד), אך היה עליהם להיות דרוכים ומוכנים במקרה של קריאה, אז נדרשו להגיע במהירות האפשרית ובמדים למקום האירוע על מנת לנסות ולתפוס את הפורצים ככל שאירעה פריצה. 27. באשר לשאלה האם ייתכן שעובד ישהה בביתו והדבר ייחשב "שעות עבודה" נקבע: "נקודת המוצא לסווג שעות כ'שעות עבודה' מצויה בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. בסעיף 1 שבחוק נקבע, כי 'שעות עבודה' פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה. 'הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה' נאמר, ולא הזמן שבו מצוי העובד במקום העבודה, ללמדך שיכול והעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה, ויכול ויימצא בבית, והשעות תהיינה שעות עבודה. הקובע הוא אם העובד עומד 'לרשות העבודה', או לרשות עצמו. לענין זה הדיבור 'כוננות' וכיוצא בו, כשלעצמו, אינו קובע. .." (דב"ע לד/4-3 רוברט יקואל - אליהו פלד, פד"ע ה', 328). 28. בעניין יולנדה גלוטן קבע כב' הש' פליטמן, כי ניתן לראות בעובדת סיעודית אשר עיקר עבודתה הוא השגחה על המטופל הסיעודי וטיפול בו במהלך הלילה במקרים חריגים, כמי שהיתה למעשה בכוננות בביתה: "משכך הם הדברים, יותר נכון לומר במקרה שלפנינו, כי בעת ששהתה המערערת בחדרה, צפתה בטלוויזיה, נחה, בילתה עם חברותיה או עשתה דבר אחר לעצמה - היא היתה למעשה בכוננות בביתה נכונה להיקרא אל המשיבה שהיתה "במקום העבודה" בחדר הסמוך." בהמשך קבע כב' הש' פליטמן: "בעיית שכרן של העובדות בסיעוד צריכה למצוא פתרונה על ידי תיקון חוק שעות עבודה ומנוחה וחיוב בתשלום בגין כוננות או תשלום גמול שעות נוספות גלובלי ; המותנים במידת תלות המטופל הסיעודי במטפלת בו. זאת מעבר כמובן לשכר הרגיל עבור שמונה שעות ליום המסוכם בין הצדדים. ...אם תשמע דעתנו ידחה הערעור לאור האמור לעיל, ללא צו להוצאות. ככל שדעתנו לא תשמע; הרי, משעומדים על מלוא משמעות ההלכה שתפסק, אין להשאירה בדלת אמותיה, ולכן נעבירנה לידיעת : היועץ המשפטי לממשלה, היועץ המשפטי של משרד התמ"ת והיועץ המשפטי של המוסד לביטוח לאומי" [עע 157/03 יולנדה גלוטן - לאה יעקב ניתן ביום 1.1.07, טרם פורסם ]. עד ליום זה לא תוקן חוק שעות עבודה ומנוחה ואינו דן בתשלום שכר עבור שעות כוננות. 29. בעניין "שגב עופר" דובר בסטודנטים אשר עבדו כמאבטחים בחברת החשמל ונדרשו לסבב כוננויות בין פעמיים לארבע פעמים בחודש. הנתבעת (חברת החשמל) לא שילמה עבור כוננויות אלה, אלא אם התובעים נקראו לאבטח בעת משמרת כוננות. כב' הש' רימון קפלן איזכרה את ההלכות הנוגעות לעניין שעות כוננות בהן לא נדרשו העובדים לשהות במקום העבודה, כפי שהיו עד למועד פסק הדין, קרי, 13.02.07 וציינה: "...הלכה למעשה המקרים שנדונו עד כה בפסיקה התייחסו לאותם מקרים בהם שהו העובדים פיסית במקום העבודה. מקרה שבו התעוררה השאלה בהקשר לנסיבות בהן לא נכח העובד במקום העבודה הפיסי, (ואף זאת בהקשר לדעת המיעוט באותו עניין) הינו פסק הדין בדב"ע נג/188 -3 אי.בי.סי. ניוז אינטרנשיונל אינק - בנימין מור פד"ע כח 284, שם נדרש בית הדין הארצי בדעת מיעוט לשאלה מתי עמד העובד לרשות העבודה, בהקשר לתביעתו של צלם עיתונות לתשלום שעות נוספות, בגין שעות שמעבר למשרתו הכוללת, שעות בהן שהה מחוץ למקום העבודה. באותו מקרה קיבל בית הדין הארצי בדעת רוב את טענת המעבידה כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על מתכונת העסקתו של התובע. … נזכיר כי בניגוד לדעת הרוב, שופט המיעוט באותו מקרה קבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העובד, ולפיכך נדרש לקבוע מהן שעות עבודתו של העובד לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה, וכך קבע: "לאור האמצעים והמיכשור החדישים ומהות עבודתו של מור, יש להגדיר את הזמן שהוא עמד לרשות העבודה. גדר הזמן, אשר נחשב כזמן עבודתו של מור, כלל - הזמן שמור הסתובב ברכב המעביד, האזין (לסורק ("סקאנר") וחיפש "חדשות"; הזמן שמור ישב בבתי הקפה באמצע יום העבודה הרגיל - אף באותה עת, היה בתפקיד. אולם, השעות שמור ישב בביתו או בבית קפה לאחר שעות העבודה הרגילות שלו, נחשבות כשעות "כוננות". לגבי שעות אלו זכאי מור לתשלום רק בגין השעות שנקרא לעבודה, היינו - משקיבל קריאה לצלם, יצא מביתו או מהמקום בו היה, וצילם" הנה כי כן, אף לשיטת שופט המיעוט בעניין דב"ע נג/188 -3 מור הנ"ל, יש להבחין בין שעות בהן שהה העובד מחוץ ל"מקום העבודה בפעל" אך עסק "בתפקיד" כלשהו, לבין השעות בהן שהה בביתו וחופשי היה לעסוק בעיסוקיו הגם שהיה מוכן ומזומן להיות מוזנק בכל עת לעבודה עקב אירוע פתאומי."   30. כב' הש' רימון ציינה לגבי הסטודנטים שבעניינה: "מנגד, לא נעלם מעינינו כי כעולה מגרסאות שני הצדדים, הכוננות שבה דובר היתה כרוכה במגבלה כלשהי מבחינת התובעים במובן זו שהיא חייבה אותם להימצא בטווח מסוים ממקום העבודה. ודוק, ברי כי מעצם העובדה שמהות הכוננות כרוכה באפשרות (גם אם אפשרות רחוקה כפי העולה בענייננו) של קריאה לעבודה, ברי כי בעת כוננות לא יכול העובד לנסוע אל מחוץ לעיר ולא יכול לעסוק בעבודה אחרת. ברם בכך לא סגי, שכן באותה מידה שבה אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת באשר לתנאי מוקדם כביכול של שהות במקום העבודה פיסית, כך אין בידינו לקבל את גרסת התובעים לפיה מידת עמידתו של העובד לרשות העבודה מוכרעת על דרך השלילה, דהיינו על ידי בחינת הדברים שאינו יכול לעשות בזמן הכוננות (עבודה במקום אחר באותה עת או "נסיעה לאילת" למשל).   אילו כך היה, מן הסתם, בכל אותם מקרים שנזכרו לעיל, מעצם שהותם של העובדים במקום העבודה, היה נקבע בכל מקרה ומקרה כי העמידו עצמם לרשות העבודה ולפיכך זכאים הם לשכר עבודה בגין שעות אלו.   עינינו הרואות, כי לא כך נפסק, ללמדך שאין להכריע בעניין "העמידה לרשות העבודה" על דרך השלילה, אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו." [ההדגשות אינן במקור]. עב (חי') 417/04 שגב עופר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (2007) - פורסם במאגר משפטי. 31. פסק דין נוסף בו הועלתה השאלה כיצד יש לבחון האם מדובר בשעות עבודה אם לאו הוא פסק הדין שניתן בעע (ארצי) 131/07 גלעד גולדברג נ' אורטל שירותי כח אדם אשר יצא לאחרונה מלפניו של בית הדין הארצי (ניתן ביום 13.05.09) . אמנם שם דובר על המונח "הפסקה" ומתי "הפסקה" תחשב שעת עבודה אשר יש לשלם עליה שכר רגיל, ואולם, יפים הדברים גם לענייננו: "...יש להעמיד כל מקרה במבחן "עמידה לרשות העבודה", וזאת בשים לב לתפקידו של העובד, מקום עבודתו, חובת נוכחות במקום העבודה, מיקום המפעל, האם העובד רשאי לצאת מהמפעל, האם העובד ישן במקום העבודה כעניין שבשגרה ועוד. יש מקרים בהם העובד ישן, נח או אוכל במקום העבודה בזמן "הפסקה", אך רק לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ניתן להכריע האם מדובר בשעות עבודה אם לאו. ... מבחן ה"עמידה לרשות העבודה" [24] המבחן הנפוץ לצורך קביעה אם מדובר בשעה עבודה הינו, האם העובד עומד לרשות העבודה. ... [25] אחד המאפיינים של "זמן הפסקה" קבוע בסעיף 20(ג) לחוק ומוגדר באמצעות המילים "רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד". בתקופה בה המאבטחים לא היו רשאים לצאת את שטח המפעל, יש בכך כדי להצביע על היותו של "זמן ההפסקה" כזמן הנחשב כשעות עבודה. אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, בין אם מדובר באכילה, מנוחה ובין אם מדובר ביציאה לסידורים אישיים כאלו ואחרים. בזמן ההפסקה, על העובד להיות נתון לרשות עצמו, להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במפעל. ... ככלל, כאשר עובד עוזב את עמדת עבודתו והולך למזנון, לחדר מנוחה או למקום אחר בו הוא רשאי לעשות כרצונו, יש בכך כדי להעיד כי הוא בזמן הפסקה. ... בתקופה שהמאבטחים לא היו רשאים לצאת מהמפעל, יש בכך כדי להעיד כי המדובר בשעות עבודה ולא בזמן הפסקה. ציוד האבטחה ושיקול הכוננות - אין משמעות מכרעת לעובדה שהמאבטחים נשאו איתם את נשקם האישי בזמן ההפסקה. המדובר בנשק אישי, שהאחריות עליו היא רבה, ובדרך כלל אין מעבירים אותו מיד ליד, או משאירים אותו במקום מסוים, ולעתים אף לוקחים אותו איתם בעת יציאה משטח המפעל... " 32. ומן הכלל אל הפרט. על מהות הכוננות שבענייננו העידו התובעים כי אין כל הבדל בין משמרת "רגילה" לבין "משמרת כוננות" במובן זה, שגם במהלך "משמרת כוננות" לא יכלו לשהות היכן שהם שהם חפצים והנתבעת היא זו שהכתיבה להם את מקום המצאם. לטענתם, לא היו רשאים במהלך משמרת כוננות לצאת מאזור ביתם, היו מחוייבים להחזיק את מכשיר הקשר פתוח לקריאות, היו מחוייבים לשאת נשק והיו מחוייבים להיענות לכל קריאה שמופנית אליהם. 33. התובעים חזרו וציינו כי לאור העובדה שהרבה אירועים, פריצות וקריאות אירעו בשעות הלילה, למעשה הייתה משמרת הכוננות זהה למשמרת רגילה בשעות היום ולעיתים אף פעילה ממנה. 34. התובעים 1 ו-2 אף טענו, כי מאחר ונדרשו להגיע לקריאות במהירות, לא חזרו לבתיהם ונשארו ללון ברכב בקרבת הגיזרה: כך העיד התובע 1: "לשאלתך זה לא סיור רגיל אלא שאני יושב בבית ויכול לעשות מה שאני רוצה אני משיב שלא נכון, אני לא יכול לשתות בירה בבית ולצאת לקריאה, גם לא לישון כי במשמרת לילה היו יותר מעשר קריאות ואפילו אם היו 4,5 קריאות ההמשכיות של הקריאות היתה גדולה והיה מתפרס לאורך כל הלילה, במקרים מסוימים היינו צריכים לגבות אנשי פרדס חנה, בתקופת החורף, היו פעמים שהיינו אמורים לתת סיוע לסיירים שהרכב נתקע, לא היה מצב בו סייר ישב בבית ורואה טלויזיה, רוב הזמן הייתי באזור התעשיה לתת מענה. אין הבדל בין כוננות לבין יום עבודה רגיל. " 35. בחקירתו החוזרת חזר וציין: "לשאלתך שאמרתי לא שווה לי לנסוע מפרדס חנה לחדרה אני משיב שמסיבת הזמן, היה לוקח לי זמן ארוך להגיע לשם, בין רבע שעה לעשרים דקות, ואם הייתי נמצא בחדרה הייתי יכול לתת מענה יותר טוב לקריאות וכך נתנו לנו להבין שזה מה שנדרש. לשאלתך מה היה זמן התגובה שציפו להגיב לקריאה לפי משמרת אני משיב שמיידי, מרגע קבלה של המוקד ועד הדרישה להגיע לאתר עצמו הייתי דרוש להגיע לשם באופן מיידי. לשאלת בית הדין למה הנתבעת לא ביקשה ממני לשבת במוקד אני משיב שלא יודע למה לא דרשו ממני לשבת במוקד עצמו. ... לשאלתך חלק מזמן המשמרת הוא גם חלק מזמן הנסיעות לחזור עם הניידת הביתה ולהחזיר את הסייר המחליף הביתה. " 36. התובע 2 העיד כי על אף שהותר לו להיות בבית העדיף לישון באוטו ברחוב מאחר והיה עייף לנהוג חזרה : "לשאלתך מה ההבדל בין משמרת כוננות לרגילה אני משיב שבנקודת היציאה לרוב , בד"כ נקודת יציאה במשמרת כוננות היא אכן הבית או מקום אחר שהסייר בוחר, צריך להיות בגזרה, מוגבל ע"י הגזרה שהוא נמצא בה. בשתי המשמרות אתה עונה לקריאות, אתה עם מכשיר קשר, מדים, מבחינה כספית לא מקבל גמול מלא,אני קיבלתי 50 אחוז ברוב המקרים עבור הכוננות להבדיל ממשמרת רגילה. במשמרות כוננות היינו זמינים יותר למיני הסעות של מנקות, שומרים. לשאלתך שישבתי בבית אני משיב שלא ישבתי בבית , רוב הכוננות שלי כשהייתי בחדרה והיו בלילה הייתי צריך לישון באוטו בחדרה ברחוב כי הייתי עיף לנהוג חזרה, לשאלתך במשמרת הכוננות זה משמרת רגילה אני משיב שלא אמרתי זאת. אני גר בכרכור, היה מותר לי להיות בבית בזמן הכוננות. לשאלתך בכוננות גם הובלתי עובדות נקיון אני משיב שבלילה היה גן אירועים בחדרה וכן לפעמים הייתי לוקח לשם עובדות נקיון, בין היתר התבקשתי לקחת שומרים בכוננות, להסיע אותם. לשאלתך במשמרת רגילה הייתי חייב להיות בניידת אני משיב שכן. כשהייתי עושה המשמרות האלו הייתי צריך להיות בנקודה מסוימת , את העונה לקריאות וכל דבר אחר שמבקשים ממנו. בעיקרון ההנחיות היו לא לנסוע שלא לצורך, היית צריך להיות בנקודה מסוימת. בגזרת קיסריה למשל היו מטלות נוספות כגון סגירת שערים, יש פעילויות מסוימות מעבר להמתנה לקריאות בזמן המשמרת. " 37. התובע 2 טען כי נאלץ לישון ברכבו גם מהטעם שנדרש לתת מענה במהירות: "...לשאלתך איך אני יכול לתת מענה לאירוע בזמן כוננות כשיש לי נסיעה לעמק חפר אני משיב שאי אפשר בזמן סביר, אם אתה תגיע והיה אירוע מסוים תגיע אחרי שהוא התרחש, לא תוכל לתת מענה. " 38. בניגוד לגרסתם של התובעים 1 ו-2, העיד התובע 3 וכן מר ראובן ויסברג, עד התובעים, כי לא נדרשו להיות סמוך לגזרה והם שהו בביתם במהלך משמרת הכוננות (על אף שהעידו כי נדרשו לתת מענה במהירות). וכך העיד מר ויסברג: "לשאלתך מה ההבדל בין כוננויות אלו לבין משמרת רגילה אני משיב שיוצאים לקריאות מהבית ולא יושבים בניידת כל הזמן, אני יכול לעשות מה שאני רוצה בתוך הבית. ... לשאלתך כשהיו מקרים חריגים ולי לא קרה, אם אחרים היו נתקלים בקריאה של מקרה שנשאר בגבעת עדה, לי לא קרה מקרה כזה, אני נסעתי וחזרתי הביתה, אם היו מעל עשר קריאות היתה משמרת רגילה. ... לשאלתך שזה מה שעשיתי כשלא קראו לי אני משיב שעשיתי מה שצריך בבית. לשאלתך אפשר היה במשמרת הזו לישון בבית אני משיב שאם זו היתה משמרת לילה אז כן. במשך היום לא נוהג לישון. גם כשהיתה משמרת לילה בזכרון שנחשבת כוננות בדקו מה זמן התגובה לקריאות, אני לא יכול להגיע לקריאה אחרי שעתיים. " והתובע 3 העיד: "ש.        אני מפנה אותך לסעיף 11 לתצהירך אתה אומר שאין הבדל בין משמרת כוננות ורגילה... ת.         אין הבדל, למעט זה שבכוננות אתה יכול להיות בבית לראות טלוויזיה לקרוא לישון ובכוננות רגילה אתה צריך להימצא בניידת בנקודת זינוק... "   39. עד הנתבעת, מר יואב בכר, סמנכ"ל הנתבעת (להלן "מר בכר"), העיד כי מניסיונו האישי כאשר מבצעים כוננות ניתן לישון או ללמוד: "ת.        לא. אני מכחיש זאת יתרה מזאת גם על ניסיוני האישי שביצע כוננות כאלה. ישנתי היטב, ביליתי, למדתי. " 40. איננו מקבלים את גרסתם של התובעים 1 ו- 2 לפיה כלל לא שהו בביתם במשמרת הכוננות. עדותם לעניין זה הייתה מוגזמת ומופרזת בעינינו, במיוחד לאור עדותם של התובע 3, של מר ראובן ויסברג שאינו עוד בעל עניין בתוצאות ההליך וכן לאור עדותו של מר בכר אשר הייתה אמינה בעניינו לעניין זה. 41. התובעים ניסו לטעון כי זמן התגובה שנדרש מהם חייב אותם להישאר בסמוך לגזרה ואולם, על אף שהתרשמנו כי אכן נדרש מהם זמן תגובה מהיר, לא התרשמנו כי נדרש מהם זמן תגובה כזה המאלצם להישאר לישון ברכב. התובע 2 העיד כי הוא גר בכרכור והיה מותר לו להיות בבית בשעת הכוננות (ע' 15 ש' 14 לפ') אלא שהעדיף להישאר לישון ברכב בחדרה כי היה עייף לנהוג חזרה (ש' 12 לפ'). והתובע 1 העיד: "לשאלתך השעות כוננות ישבתי בעיקרון בבית אני משיב שלא ישבתי . הגזרה של הסטנד ביי היתה מחדרה עד עמק חפר ולא הייתי יכול להגיע עד עמק חפר או עד חדרה ולתת מה שנדרש לתת, רוב הזמן הייתי באזור חדרה, לי ד הזול פה כי הייתי יכול לתת מענה לכל המוקדם של אזור תעשיה חדרה ששם היו רוב הקריאות, אני מדבר על כוננות בשעות הלילה במיוחד, לא היה שווה לי לקפוץ מפרדס חנה עד חדרה והייתי נמצא באזור הזול פה. אתה מפנה אותי לסעיף 10 לתצהירי ואתה מקריא לי ולשאלתך איפה אני גר אני משיב שפרדס חנה." מכאן, שאם החליט להישאר בחדרה עשה זאת על דעת עצמו ומתוך שיקולים שלו. 42. מעדותו של התובע 1 עלה גם, כי תפקידם העיקרי של הסיירים לא היה לתפוס את הפורצים: "לשאלתך פורצים רגילים אני לא נדרש לרוץ אחריהם אני משיב שבין זמן הגעה שלנו למקום עצמו באופן מעשי לא ניתן לתפוס הפורץ כי הוא משתהה דקה שתיים ונעלם לפני שאנו מגיעים. " התובע 1 אף העיד: "...לשאלתך לא תפסתי אף פורץ אני משיב שלא עד כמה שזכור לי. " 43. גם מתפקידי הסייר כפי שפורטו בת/6 עולה כי "תפיסת הגנבים" הינה רק אחת הדרישות מהסיירים ולאו דווקא העיקרית שבהם: "תפקידו של הסייר הוא: להגיע במהירות המקסימלית הבטוחה לכל אירוע הדורש את טיפולו. לצמצם נזקים במקרה של פריצה. לספק תחושת ביטחון למנויים. לייצג את החברה בצורה מכובדת ומקצועית. לתפוס גנבים." בהתאם לכך, מעיון בהוראות אשר נמסרו לסיירים על ידי מר גיל בן שמואל, מנהל אגף אבטחה וסיור בנתבעת ת/6 - ת/16 עולה כי הסיירים לא ננזפו כאשר לא תפסו את הפורצים, אלא צויינו לשבח אם הצליחו. 44. לפיכך, אנו קובעים כי על אף שהתובעים נדרשו להגיע לכל קריאה במהירות האפשרית, עדיין היו חופשיים לעשות כרצונם בין קריאה לקריאה ויכלו לשהות בביתם. אף אם התובעים 1 ו 2 לא שהו בביתם במהלך המשמרות, והחליטו להישאר בסמוך לגזרה היה זה על דעת עצמם ולא ביוזמת המעביד. 45. לאור ההלכה הקובעת כי "שעות כוננות" בהן עובד פנוי "לעשות לעצמו" לא יחשבו שעות עבודה, יש להפריד בין השעות בהן נקראו התובעים לעבודה בפועל ("הקריאות") ובין הזמן בו לא עבדו בפועל אף שהיו דרוכים ונכונים לענות לקריאות. 46. לעניין הוכחת שעות העבודה נקבע: "...יש מקרים בהם נסיבות מתכונת העבודה, כפי שהוכחה בבית הדין האזורי, מקשים על קביעת מספר מדויק של שעות עבודה. כך במקרה דנן, אין להגדיר את כל שעות היממה כשעות עבודה, מכיוון שהמערערת עסקה בחלק מהשעות בפעילות שאין להגדירה כ"עבודה". זאת ועוד. כפי שעולה מחומר הראיות, היו שעות שהמשיבה ישנה ומידת ההשגחה של המערערת על המשיבה היתה פחותה. כמו כן, לפי הראיות המערערת קבלה אורחים בביתה של המשיבה ויש להגדיר שעות ביקור אלה כמשלבות פנאי השגחה יחד. במקרים בהם קיים קושי לקבוע שעות עבודה מדויקות נקבע בפסיקה, כי בית הדין מוסמך להעריך את מתכונת עבודתו של העובד. " עע (ארצי) 157/03 יולנדה גלוטן נ' לאה יעקב (2007) - (פורסם במאגר משפטי ) בידי הנתבעת לא היה להציג לנו נתונים מדוייקים בדבר מספר הקריאות להן יצאו התובעים במהלך הכוננויות. מהעדויות שבפנינו התרשמנו כי בממוצע עבדו התובעים בפועל כ-5 שעות בכל משמרת כוננות שכן, בכל משמרת כזו נקראו ל 5-6 קריאות לערך כאשר כל קריאה הינה עד כשעה. 47. לעניין זה מעדיפים אנו את עדותו של העד מר ראובן ויסברג, אשר במעמד עדותו כבר לא היה תובע בתיק: "לשאלת בית הדין מה זמן ממוצע של קריאה כזו אני משיב ששעה בגדול. ברוב המקרים שכבר היו הרבה קריאות ורוב המקרים שיוצאים מהבית זה יותר מקריאה אחת, הייתי יוצא ל- 3,4 קריאות וזה היה בסביבות חצי משמרת, היו מקרם שהיו מספר קריאות אז הייתי עושה אותם ביחד וחוזר, אם זה בזכרון היה לוקח שעה לעשות 3,2 קריאות ואם זה בגבעת עדה יכולתי בדרך חזרה לגשת לשם. לשאלתך כמה לקוחות בגבעת עדה היו אז אני משיב שאני חושב שהייתי נוסע אולי ל- 3,4 מנויים אבל אני לא יודע כמה מנויים היו סה"כ. אותם 3,4 אליהם הייתי מגיע, אך היה מנוי בעייתי ונסעתי אליו. לשאלתך לא היתה משמרת כוננות שלא היתה בכלל קריאה אני משיב שלי לא. לא כל הזמן היו קריאות, היו הרבה משמרות שהיו 5,6 קריאות והיו כאלה שהיו פחות, היו כאלה שהיו גם יותר מ - 10 בממוצע 5,6 קריאות. לשאלת בית הדין מבחינת זמן יציאה לקריאות כמה זה מבחינת זמן אני משיב שבגדול בד"כ היה בסביבה הייתי אומר בסביבות 3,4 שעות. צריך להגיע למנוי, לסייר מסביב לבית שלו ואם יש בעיה צריך להגיע למוקד ולחכות לאישור מהם לעזוב המקום, דקה פה, דקה שם זה מצטבר, זה לא להגיע וללכת." וכן: "לשאלתך אם צריך לקחת פרקי זמן רצופים בבית בין קריאה לקריאה כמה אני יכול להעריך פרק זמן רצוף בזמן משמרת לילה אני משיב שתלוי, לפעמים היה ארבע, שעות, לפעמים כל חצי שעה קריאה. לשאלתך מה היו הפעולות שנדרשנו לעשות בזמן קריאה על פריצה אני משיב שלהגיע למקום כמה שיותר מהר, לבדוק המנוי מסביב, לפעמים גם בדקו במוקד בזמן שאנו מסיירים אנו מפעילים את הגלאים לראות שאנו פיזית במקום, בסוף חודש עם תלוש השכר קיבלנו טופס שהיו מספר קריאות שהיו יזומות ע"י האחראי שצפה אם עשו העבודה כמו שצריך, היינו צריכים גם לראות שאין משהו פתוח…" 48. גם עדותו של מר בכר תמכה בכך כי "קריאה" כללה בדיקת המבנה מבחוץ ודיווח למוקד: "ש.        כשיש קריאה, סייר אמור להגיע במהירות למקום האירוע. ת.        כן, תוך כדי נהיגה בטוחה, הוא אמור לבצע בדיקה במגע יד של חלונות ודלתות העסק, של המבנה לדווח על הגעתו לדווח על ממצאי הבדיקה. ש.        זה נכון שלפעמים שסיירים היו פוגשים מישהו בעל רשות במקום כגון בעל הבית או גנן. היו צריכים לקיים איתו הידברות. ת.        זה נכון, שהיו צריכים לזהותו, ביקשו הצגת תעודה מזהה והעבירו את הפרטים למוקד. המוקד בדק את זה עם הבעלים. ש.        זה נכון שאם יש שתי קומות הסייר אמור לבדוק את הקומה השניה ע"י פנס. ת.        נכון, להאיר עם פנס, הוא צריך לבצע בדיקה בכל מקום שמאפשר לו גישה סבירה ובטיחותית. 49. הנתבעת, מצדה, נמנעה מלהגיש את תיעוד הקריאות שהתרחשו בפועל (אף אם לא בחתך לסייר) ואשר הוכח כי קיים בידה. הימנעותה של הנתבעת מהצגת הדוחות הינה לחובתה.   50. אשר על כן, ועל סמך הראיות שבפנינו אנו קובעים, כי התובעים עבדו בפועל כ- 5 שעות עבודה בממוצע במשמרת כוננות. עבור שעות אלו הם זכאים לתשלום מלא. מאחר ועבור משמרות כוננות בלילה שולם לתובעים שכר בשיעור 50% משמרת, כאשר, על פי קביעתנו לעיל עבדו בפועל בממוצע 62.5% משמרת (5/8 שעות), התובעים זכאים להשלמה של 12.5% מהשכר המלא. התובע 1 51. ע"פ הטבלה שצורפה על ידי התובע (נספח ב' לכתב התביעה), התובע 1 עבד 219 שעות כוננות בהן קיבל רק 50% מהשכר המלא. שכר שעה של התובע 1 הינו 17.93 ולפיכך, משקבענו כי התובע זכאי לתוספת של 12.5% מהשכר, הוא זכאי להפרש שכר בגובה 491₪ בגין משמרות הכוננות (12.5%X17.93X 219). 52. התובע עבד 39 שעות כוננות בשבת עבורן קיבל 50% על פי תעריף שבת. שכר שעה של התובע 1 בשבת הינו 26.90 ולפיכך, משקבענו כי הוא זכאי לתוספת של 12.5% משכר משמרת, הוא זכאי להפרש שכר בגובה 131 ₪ עבור משמרות כוננות בשבת. סה"כ זכאי התובע 1 להפרשי שכר בסך 622₪. התובע 2 53. ע"פ הטבלה שצורפה על ידי התובע (נספח ו' לכתב התביעה), התובע 2 עבד 165 שעות כוננות בהן קיבל רק 50% מהשכר המלא. שכר שעה של התובע 1 הינו 17.93 ולפיכך, משקבענו כי התובע זכאי לתוספת של 12.5% מהשכר, הוא זכאי להפרש שכר בגובה 370₪ בגין משמרות הכוננות (12.5%X17.93X 165). 54. התובע עבד 33 שעות כוננות בשבת עבורן קיבל 50% על פי תעריף שבת. שכר שעה של התובע 1 בשבת הינו 26.90 ולפיכך, משקבענו כי הוא זכאי לתוספת של 12.5% משכר משמרת, הוא זכאי להפרש שכר בגובה 111₪ עבור משמרות כוננות בשבת. סה"כ זכאי התובע 2 להפרשי שכר בסך 481 ₪. התובע 3 55. ע"פ הטבלה שצורפה על ידי התובע (נספח ט' לכתב התביעה), התובע 3 עבד 236 שעות כוננות בהן קיבל רק 50% מהשכר המלא. שכר שעה של התובע הינו 17.93 ולפיכך, משקבענו כי התובע זכאי לתוספת של12.5% מהשכר, הוא זכאי להפרש שכר בגובה 529₪ בגין משמרות הכוננות (12.5%X17.93X 236). 56. התובע 3 עבד 26 שעות כוננות בשבת עבורן קיבל 50% על פי תעריף שבת. שכר שעה של התובע 3 בשבת הינו 26.90 ולפיכך, משקבענו כי הוא זכאי לתוספת של 12.5% משכר משמרת, הוא זכאי להפרש שכר בגובה 58 ₪ עבור משמרות כוננות בשבת. סה"כ זכאי התובע 3 להפרשי שכר בסך 587₪. משמרות לפי 70% 57. עבור משמרות כוננות של 70% (משמרת יום) היה על התובעים לקבל שכר עבור היקף משרה של 5/8 שעות שהיא 62% משרה. מאחר וקיבלו עבור 70% משרה, הם אינם זכאים לתוספת שכר בגין משמרות אלה. פיצויי הלנת שכר 58. התובעים ביקשו לחייב את הנתבעת לשלם להם פיצויי הלנת שכר, בגין התשלום שטרם שולם עבור שעות הכוננות. בעת פסיקת פיצויי הלנת שכר, על בית הדין לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות של המקרה, ולתת משקל לתכליתו של חוק הגנת השכר. בנסיבות המקרה שלפנינו, משהוכח כי הייתה קיימת מחלוקת אמיתית בנוגע לזכאותם של התובעים להפרשי שכר אנו קובעים כי יש לדחות את תביעת התובעים לפיצויי הלנת שכר. ההפרשים ישולמו בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום סיום יחסי העבודה של כל אחד מהתובעים. תשלום עבור שעות נוספות בלילה 59. התובעים תבעו גמול שעות נוספות החל מהשעה השמינית בכל לילה. לטענתם, הנתבעת החשיבה אורך משמרת כ- 8 שעות עבודה למשמרת לילה, כאשר על פי החוק או ההסכמים הקיבוציים וצוי ההרחבה החלים על הצדדים בענף זה יש לשלם להם גמול שעות נוספות בגין כל שעה שמעבר ל-7 שעות עבודה בכל משמרת לילה. התובעים הסתמכו בתביעתם על ההגדרה שבסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, המגדיר עבודת לילה כעבודה ששתי שעות ממנה הינן בתחום השעות שבין 22:00 ל- 6:00 ועל ההוראה שבסעיף 2(ב) לחוק, הקובעת כי אורך יום העבודה במשמרת הלילה יהיה בן 7 שעות, כאשר השעה השמינית תחשב כשעה נוספת. 60. לטענת הנתבעת, הדין שחל בתקופת עבודתם של התובעים קבע, כי יום עבודה בשמירה הוא בן 10 שעות, בין אם מדובר במשמרת יום ובין אם מדובר במשמרת לילה. 61. הנתבעת הפנתה לתקנות שעות עבודה בשמירה תשי"א-1951 (להלן - התקנות), אשר קובעות: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 4 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, אני מתקינה תקנות אלה: יום עבודה בשמירה 1. תחומו של יום עבודה בשמירה הוא עשר שעות עבודה". וזאת ללא אבחנה בין בעבודת לילה לעבודת יום. לפיכך, לטענתה, עובד זכאי לגמול שעות נוספות רק החל מהשעה ה- 11. 62. אין בידינו לקבל טענת הנתבעת. אומנם, שר העבודה והרווחה התקין, מכח הסמכות שהוקנתה לו בסעיף 4(א)(2)(ד) לחוק תקנות המסדירות את שעות העבודה בענף השמירה (תקנות שעות עבודה בשמירה, התשי"א - 1951) והן אף היו בתוקף עד ליום 01/07/06. עם זאת, לאחרונה פסק בית הדין הארצי, כי לאור צו ההרחבה שהוצא להסכם הקיבוצי בעניין שעות העבודה, הרי שהוראות ההסכם הקיבוצי גוברות על הוראות התקנה. לאור האמור, יום עבודה בשמירה הוא בן 8 שעות ובהתאם, יש לחשב את שעות העבודה הנוספות החל מהשעה התשיעית ולא מהשעה האחת עשרה, בעניין זה נקבע: "לעניין תחומו של יום עבודה בשמירה קיים הסכם קיבוצי כללי מיום 12.7.72 הקובע כי על שתי השעות הראשונות שלאחר 8 שעות עבודה תשולם תוספת של 25% ועל עבודה שמעבר לכך תשולם תוספת של 50%. הסכם קיבוצי זה הורחב בצו הרחבה מיום 25/12/1973. לפי סעיף 20 (א) לחוק הסכמים קיבוצים תשי"ז - 1957, הוראות צו ההרחבה הופכות לחלק מחוזה העבודה האישי והן יכולות להוסיף על זכויות עובד הקבועות בחוק, ומכאן שהוראת צו ההרחבה - המיטיבה עם השומר לעומת תקנות שעות עבודה ומנוחה - גוברת " (ראה בר"ע 390/03 חברת השמירה בע"מ - אמביה נגיסה, עבודה ארצי, כרך לג 73, 41). 63. על האמור לעיל נוסיף, כי על פי צו ההרחבה הכללי בדבר הרחבת הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות דמי חגים וימי אבל מיום 1.12.96, נקבעו הוראות נוספות, המיטיבות עם העובדים, ולפיהן היקף המשרה של עובד לא יעלה על 186 שעות לחודש (ראה: סעיף 3(א)(2) לצו). לאור האמור, הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה מכוחו, הן הרלוונטיות לענייננו ובמסגרתן נקבע: "(1) מספר השעות הנוספות שאפשר להעסיק שומר, הן בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951, ואלה ירשמו בכרטיס העבודה או בפנקס "צד ב" לזכות העובד כשמפורט במדויק מספר השעות הנוספות לגבי כל יום עבודה. במידה וישנם כאלה, ישולם עבור 2 השעות הראשונות שלאחר יום עבודה של 8 שעות תוספת של 25% ולמעלה משתי שעות תוספת של 50%". עוד בעניין זה ראה דמ 6480/04 מזרחי-כפיר שמירה ואבטחה בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 24/11/05). 64. לסיכום, מצאנו כי התקנות שעמדו בתקפן במהלך רוב תקופת עבודתם של התובעים אינן חלות בעניינם כי אם צו ההרחבה שקבע מסגרת עבודה בת 8 שעות זאת, מבלי שנעשתה במסגרתו הבחנה בין שעות יום לשעות לילה ומשכך, כל עבודה מעבר לשעה השמינית, תחשב עבודה בשעות נוספות ולא מעבר לשעה השביעית. 65. במהלך ישיבת בית הדין מיום 4.06.08, הסכים ב"כ התובעים, כי ככל שייקבע שהזכאות לשעות נוספות בלילה הינה החל מהשעה התשיעית, אזי ההפרשים הנתבעים הינם בשיעור הטעויות שהנתבעת הודתה בהן (ראה ע' 3 ש' 5-8 לפ'). לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעים את ההפרשים אותם ציינה בסיכומיה ובתצהיר מר בכר בגין שעות נוספות. לתובע 1- 40.35 ₪, לתובע 2 - 98.14 ₪, לתובע 3 - 1,246.52 ₪. דמי נסיעות 66. אין חולק, כי התובעים קיבלו החזר בגין הוצאות נסיעה ואולם, לטענתם, הם זכאים להחזר גבוה יותר. התובעים טוענים כי הנתבעת לא שילמה להם נסיעות עבור "משמרות כוננות" על אף שבפועל נדרשו להגיע למקום העבודה כדי לקחת את רכב השירות. לטענתם, השאלה אם הגיעו בפועל ברכבם הפרטי איננה רלוונטית. 67. לטענת הנתבעת, אין התובעים זכאים אוטומטית להחזר הוצאות נסיעה והם זכאים להחזר "רק מקום שהוציאו בפועל הוצאות נסיעה" (ראה ס' 3(ט) לסיכומי נתבעת). 68. בפסיקה נקבע כי חישוב החזר הוצאות הנסיעה נערך על פי ימי עבודה בפועל, אולם אם קיים מחיר נסיעה מוזל באוטובוס או כרטיס מנוי חודשי, יחושב ההחזר על בסיס כרטיס הנחה זה [דב"ע (ארצי) נד/ 28-2 אהרן זילברשטיין - שמחה כהן, תק-אר 96(1), 96 (1996)]. הנטל להוכיח את ההשתתפות בהחזר הוצאות הנסיעה מוטל על כתפי התובע [דב"ע (ארצי) נו/61-3, נו/64-3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב ואסתר קורנפיין]. אכן, במידה שעובד מוסע לעבודה על חשבון המעביד או מטעמו אין הוא זכאי להחזר בגין דמי הנסיעה. 69. התובע 1 , אשר התגורר בשכונת יפה נוף בפרדס חנה, טען כי הוא מתגורר במרחק נסיעה אחת באוטובוס ממקום העבודה. לטענתו, נותרה הנתבעת חייבת לו החזר בסך 2,978.60 ₪. התובע 2, אשר התגורר במושבה כרכור, טען כי הינו זכאי לתשלום נסיעות על פי עלות כרטיס חופשי חודשי וכן בנוסף סך של 4.7 ₪ לכל כיוון. לטענתו, נותרה הנתבעת חייבת לו החזר נסיעות בסך 7,492.40 ₪. התובע 3 , אשר התגורר במושבה פרדס חנה, טען כי הינו זכאי לתשלום נסיעות על פי עלות כרטיס חופשי חודשי וכן בנוסף סך של 4.7 ₪ לכל כיוון. לטענתו, נותרה הנתבעת חייבת לו החזר נסיעות בסך 1,337 ₪. 70. התובעים לא ידעו לומר כיצד חישבו את הפרשי הנסיעות שתבעו וכן לא התחשבו בנסיעות בהן הוסעו על ידי הרכב של הנתבעת אשר בא לאסוף אותם מביתם על אף שהודו בכך. התובע 1 העיד: "לשאלתך כשהיו משמרות סטנד ביי או שהביאו הניידת אלי הביתה או שלקחתי אותה אני משיב שהייתי אמור להגיע למוקד ולקחת משם הרכב, אני מדבר על משמרת צהריים, לילה היה או שהייתי לוקח את הרכב מהמוקד או שהיו מגיעים אלי הביתה והיו מעבירים חפיפה. לשאלתך אני לא יודע מספר הפעמים שעשיתי חפיפה בבית והביאו לי הרכב אני משיב שרוב הפעמים הייתי צריך להגיע למוקד. לשאלתך שאני לא יודע לומר שמגיע לי נסיעות מלא על כל המשמרות אני משיב שאני מסתכל על התלושים ואז אני יודע. אני חושב שהתייחסתי לאותן משמרות אלו שהיו מביאים או מחזירים אותי והבאתי זאת בחשבון. כל עניין החישוב אני מפנה אותך לעו"ד. לשאלתך כשישבתי לעשות החשבונות האלו אתה מניח שאמרת לו כמה משמרות היו כאלה שבאו לקחת אותי מהבית אני משיב שאני מתאר לעצמי שהוא הכניס את זה. לא היתה מגמה מסוימת של לנסות לקחת ולהחזיר. לשאלת בית הדין האם נתתי לעו"ד נתון של מספר פעמים או משמרות בהם לא נזקקתי לתחבורה ציבורית אני משיב שלא נתתי לו נתון מסוים אך נתתי לו להבין שזה מה שנעשה בשטח… ... לשאלתך יש משמרות סטנד ביי שהיו מחזירים אותי הביתה לגבי איזה משמרות אני משיב שלא בכל האזורים, לגבי חלק מהם, לדוגמא לא היתה סטנד ביי בקיסריה אלא בחדרה. לשאלתך האם עשיתי סטנד ביי בזכרון אני משיב שלא, לא האזור שלי. לשאלתך לגבי עניין ההחלפה , המשמרת מתחילה מזמן שהניידת מגיעה אליי אני משיב שכן ומסתיימת כשאני מעביר הניידת לסייר הבא". התובע 2 העיד: "...אם זה בחדרה רוב הפעמים אספו אותי, אלה משמרות הכוננות, הרוב הגדול של הפעמים היה איסוף אך היו מקרים שבהם הייתי צריך להגיע לאיפשהוא, היו מקרים שהייתי צריך לקחת הניידת מהמוקד, היו סיירים שלא רצו לחזור למוקד בום משמרת וזה מקרים לא כל כך נדירים, אני לא ספרתי כמה פעמים. לשאלתך אני לא יודע כמה בפועל אני משיב שאני יודע שזה היה קורה. לשאלת בית הדין כמה משמרות עשיתי בחדרה לעומת קיסריה אני משיב שהייתי עושה פחות בחדרה והיו תקופות שעשיתי הרבה בחדרה או פרדס חנה, לפי הצורך, תקופות. לשאלת בית הדין האם בחשבון לגבי רכיב הנסיעות האם הופחתו אותן הפעמים שהסיעו אותי ולא הייתי צריך תחבורה ציבורית אני משיב שלגבי המשמרות של חדרה לדעתי לא יודע אם הובא בחשבון. אני לא מבין בזה. אני חושב שאמרתי לו שרוב הפעמים לקחו אותי מחדרה. " התובע 3 העיד: "ש.        איפה היו כל נקודות ההחלפה של הניידות? ת.        זה מורכב, כוננות מתחלפות בבתים של הסיירים אוספים אחד את השני או מהמוקד למי שיש רכב ומגיע למוקד. לשאלתך זיכרון מחליפים בבתים. חדרה מגיעים למוקד ומי שלא היה לו רכב היו אוספים אותו בבית. או שהיה עושה כונניות רק בחדרה. עוזי גר בפרדס חנה הוא היה עושה כונניות בחדרה היו אוספים אותו מהבית ומחזירים את הסייר חזרה או לביתו או למוקד משמע שיוצא פעמיים להחזיר את הסייר ובסוף משמרת, לשאלתך למה אספו אותו מביתו אני משיב כי ככה הם אמרו, הוא לא יכול היה לעשות כוננות במקומות אחרים. כשהיה עושה ניידת בפרדס חנה לא כוננות היה מגיע בכוחות עצמו ברגל או באופניים הוא גר קרוב למוקד. נכון שאני אישית אספתי אותו כמה פעמיים מהבית לכוננות חדרה לשאלתך אם אספתי אותו למשמרת רגילה אני משיב שאם עשיתי זאת זה היה באישור מנהל הסניף. הניידת עמדה בפארק קיסריה. לשאלתך הבית היה בתחום הגיזרה אבל אסרו עלינו לאסוף בניידות של המשמרת המלאה מהבתים כי קיבלו נסיעות. ניידות כוננות בחדרה היו סוכרייה, דובדבן, כי מי שלא היה לו רכב הנתבעת אספה אותו מהבית. כדאי לעשות את זה הם נשארים בבית ככה הנתבעת הציגה את זה. עד שאתה רואה את המשכורת ומעדיף לעשות משמרות אחרות. ... ש.        תבעת הפרשי נסיעות אבל אמרת שאספו אותך בבית. ת.        הגעתי לקיסריה עם הרכב הפרטי שלי וגם לזיכרון הגעתי עם הרכב שלי, אני מאשר את הסכומים שמצויים בתלושים קיבלתי. ... ש.        אמרת שאו שהמשמרות במוקד קבוע או שלוקחים ומחזירים אותך מהבית. ת.        אני עושה משמרת ראשונה מלאה למשל בחדרה או קיסריה ובמשמרת השנייה אני מועתק לכוננות או לפרדס חנה או לחדרה ואז אני לא נוסע הביתה אני נוסע לנקודה אחרת. לבקשתך שאראה דוגמא של משמרת כפולה כזו בתדפיסים, אני לא יכול לתת כרגע דוגמא כזאת". 71. לאור העדויות, ובהעדר יעולת לכמת כמות הנסיעות שמומנה מכיס התובעים לעומת כמות הנסיעות בהן הוסעו על חשבון הנתבעת, דין התביעה בפריט זה להידחות. איננו מוצאים לקבוע כי לתובע 1 שולמו דמי נסיעות ביתר מאותו הטעם ממש. הפרשות למבטחים 72. הנתבעת הודתה בחובתה לשלם לתובעים הפרשות לפנסיה: לתובע 1- 4,054.15 ₪ , לתובע 2- 4,286 ₪ ולתובע 3 5,602.6 ₪ . 73. לטענת התובעים בסיכומיהם, בנוסף לסכומים בהם הודתה הנתבעת יש לחייבה בפיצויי הלנת שכר ובהוצאות משפט לדוגמא. הנתבעת לא נתנה כל הסבר מדוע לא הפרישה לתובעים הפרשות לפנסיה במהלך תקופת העבודה. יחד עם זאת, על פי ההלכה הפסוקה, אין העובד (להבדיל מקופת התגמולים) זכאי לפיצויי הלנה בגין תשלומים אלה גם אם שולמו באיחור (דב"ע נא/3-2 שפרה צח - דחף בע"מ פד"ע כב 462). משקבענו כי ההפרשות ישולמו לידי התובעים, דין תביעתם לפיצויי הלנה בגין רכיב זה- להידחות.   השבת ניכויים 74. לטענת התובעים, הנתבעת לא היתה רשאית לנכות משכרם קנסות בגין אי עמידה בסטנדרטים בנושאי משמעת ולבוש כפי שעשתה (ראה נספח א' לתצהיר מר בכר). לטענת הנתבעת, התובעים חתמו עם קבלתם לעבודה על הסכם לגבי מתן קנסות ושיעורם במקרים של הפרות משמעת. 75. סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 קובע כי: (א)     לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:.... סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק; לא הוכח כי קנסות המשמעת שהוטלו על התובעים הוטלו בהתאם להסכם קיבוצי. יתר על כן, עיון בתקנון העבודה בענף השמירה מעלה כי לא נקבע בו מנגנון של תשלום קנס בגין הפרות משמעת. 76. בהתייחס לטענה כי התובעים הסכימו להטלת הקנסות או לקיזוזים משכרם בהסכם העבודה, כידוע, אין תוקף לויתורו של עובד על זכות המגיעה לו מכוח החוק. לפיכך, אין תוקף להסכמת העובד בהסכם עבודה אישי להטלת קנסות, ככל שהוראות הסכם העבודה האישי סותרות את הוראות סעיף 25(א)(4) לחוק הגנת השכר. לעניין זה נביא מדבריה של כב' הש' גליקסמן אשר יפים גם לעניינינו: "...יש הגיון רב בקביעת סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958. כאשר מדובר בהטלת קנס על פי הוראות הסכם קיבוצי, מדובר במקום עבודה מאורגן, בו מיוצג העובד על ידי נציגות העובדים, אשר בדרך כלל גם שותפה להליכי המשמעת בהם מוטל הקנס על העובד, ובכל מקרה יכולה להגן עליו מפני מעשים שרירותיים של המעביד. לא כך הם פני הדברים, כאשר מדובר במקום עבודה בלתי מאורגן, כאשר העובד אינו נהנה מהגנת נציגות העובדים, ועליו להתמודד מול המעביד לבדו. אין לאפשר מצב בו המעביד יהיה גם ה"תובע" בגין ביצוע הפרת המשמעת, גם "השופט" אם העובד ביצע את הפרת המשמעת המיוחסת לו, וגם "המוציא לפועל" את העונש, על ידי ניכוי השכר, ומעבר לכל - הנהנה במישרין מהטלת הקנס על העובד. המעביד מצוי בניגוד אינטרסים מובנה, כיוון שככל שיגדיל את שיעור הקנסות שיוטלו על עובדיו, על פי החלטתו שלו, הוא יחסוך בעלויות השכר. מצב דברים זה ביקש המחוקק למנוע, ולכן הגביל את האפשרות לנכות קנסות משמעת מהשכר, והתיר זאת רק במקרה שהקנס מוטל בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק. " עב (ת"א) 4629/04 אוסטרובסקי אלכסנדר נ' שפע ביטחון בינלאומי 1993 בע"מ (2006) - פורסם במאגר משפטי באינטרנט. 77. לטענת התובעים, הנתבעת ניכתה מהתובע 1 סך של 480 ש"ח  בגין קנסות ומהתובע 2 סך של 250 ₪ בגין קנסות. מר בכר טען בתצהירו כי התובע 1 נקנס 4 פעמים בסך של 380 ₪ בלבד. מעיון בתלושי השכר של תובע 1 עולה כי משכרו של התובע הופחתו סכומים כנטען על ידו, בעוד שהנתבעת לא סיפקה הסברים לכל אחד מן הניכויים אשר כונו "בונוס" או "הפרשים". אשר על כן, על הנתבעת להשיב לו סך של 480 ₪ בלבד. לגבי התובע 2, בהתאם לתלושי השכר שהוצגו בפנינו תשיב לו הנתבעת סך של 250 ₪ שניכתה ממנו שלא כדין. הפרש פיצויי פיטורים לתובע 1 78. התובע 1 טען, כי יש להימנע מלהביא בחשבון את חודשי העבודה האחרונים לעבודתו כמשקפים את השתכרותו שכן הנתבעת צמצמה את היקף עבודתו בחודשים האחרונים לעבודתו, ללא הצדקה. לטענתו, בחישוב ממוצע שכרו לצורך פיצויי פיטורים ללא החודשיים האחרונים לעבודתו (לתקופה 6/04 עד 5/05) נותרה הנתבעת חייבת לו הפרשי פיצויי פיטורים בסך 1,330 ₪. 79. מעיון בטענות התובע עולה כי התובע הכליל בחישוב משכורתו הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים את הפרשי השכר שנתבעו בגין משמרת כוננות (כאשר תביעתו לעניין זה לא התקבלה במלואה). 80. מאידך, הנתבעת בתצהירה כלל לא התייחסה לטענת התובע בדבר צמצום היקף עבודתו בחודשי העבודה האחרונים ולא הציגה בעניין זה כל גירסה. עובדתית, אכן ניתן להווכח כי חלה הפחתה בשכרו של התובע בחודשים 6/05 ואילך. לפיכך, אנו מקבלים את טענת התובע כי את חישוב שכרו הקובע לפיצויי פיטורים יש לערוך על בסיס 12 המשכורות האחרונות שעד לחודש 5/05 (כולל). 81. לפי תלושי השכר לחודשים 6/04 ועד 5/05 שכרו הממוצע של התובע (ללא נסיעות) עומד על סך של 4194.5 ₪. לזאת יש להוסיף סך של 35 ₪ שהינו ממוצע תוספת הכוננות המגיעה לתובע לתקופה הרלוונטית (עבור 141.5 משמרות כוננות בימי חול ו- 30 בשבת). סך השכר הקובע לחישוב הינו לפיכך 4229.5 ₪. 82. מפירוט המשמרות לחודש 11/03 שצרף התובע לתצהירו עולה כי יום עבודתו הראשון היה ב- 16/11/03, ולאחר מכן עבד באותו חודש רק ביום 30/11/03. בתביעה ובתצהירו הראשון של התובע ציין התובע כי התחיל לעבוד ביום 16/11/03. מאוחר יותר שינה גרסתו וטען כי החל לעבוד ביום 1/11/03 ועד ליום 26/9/05, תקופה של 22.5 חודשים. איננו מקבלים גרסתו המאוחרת של התובע כי תחילת עבודתו היתה ביום 1/11/03. התובע נחקר בעניין תקופת עבודתו, וכך העיד: " לשאלתך לפי דוחות שעות עבדתי שתי משמרות בנובמבר, אחת ביום 16/11 והשניה ביום 30/11 אני משיב שנכון. לשאלתך ביום 16/11 עבדתי שעתיים וחצי שזה חפיפה ואח"כ התחלתי לעבוד ביום 30/11 אני משיב שנכון. לשאלתך מעבר לזה לא תבעתי כלום ולמה אני רוצה שנתחיל לחשב מיום 1/11 כשהלכתם לקראתי וחישבתם מיום 16/11 אני משיב שלא הבנתי את השאלה. לאחר ש אתה מסביר לי אני משיב שאולי לא הבנתי, אם החברה ראתה לנכון שתחילת עבודתי מיום 16/11 סימן שזה מיום זה. לשאלתך מדוע אני תובע מיום 1/11 והגשתי על כך תצהיר משלים אני משיב שאני מבקש על יסוד התצהיר הראשון שהחישוב יהיה מיום 16/11. " אשר על כן קובעים אנו כי לצורך חישוב פיצויי הפיטורים יש לחשב את תקופת עבודתו של התובע מיום 30/11/03 ועד 23/9/05- בהתאם לדו"ח המשמרות שצורף לתצהיר הנתבעת, סה"כ 22 חודשים. 83. לנוכח האמור, זכאי היה התובע לפיצויי פיטורים בשיעור 7754 ש"ח לפי החישוב הבא: 22:12 X4229.5. לתובע שולמו פיצויים בסך 7211 ₪ ומכאן שההפרש לתשלום הינו 543 ₪. הפרש דמי הודעה מוקדמת לתובע 1 84. הנתבעת הודתה בחובתה לשלם לתובע 1 הפרש בסך 717 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת, כנתבע (ראה סיכומי נתבעת). לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע 1 סכום זה ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/10/05 ועד התשלום בפועל. דמי הבראה לתובע 1 85. תחשיבי שני הצדדים מבוססים על תקופת עבודה שמיום 16/11/03 ועד 26/9/05, סה"כ 22 חודשים ו- 10 ימים. לטענת התובע זכאי הוא ל-10.18 ימי הבראה ולטענת הנתבעת, ל- 8.96 ימים. אין חולק כי עבור השנה הראשונה זכאי התובע ל-5 ימי הבראה לפי יום הבראה בשיעור 306 ₪, סה"כ 1530 ₪. בעד יתרת התקופה, 10 חודשים ו-10 ימים זכאי התובע ל-5.165 ימי הבראה נוספים לפי 307 ₪ ליום, סה"כ 1585₪. לא ברור מתחשיב הנתבעת מדוע לשיטתה זכאי התובע ל- 4.3 ימי הבראה בלבד לתקופה זו. אשר על כן קובעים אנו כי סה"כ זכאי התובע ל-3115 ₪. התובע קיבל 2745 ₪, כך שהיתרה הינה בסך של 370 ₪, כנתבע. הפרש פיצויי פיטורים 86. לטענת התובע 3 הינו זכאי להפרש פיצויי פיטורים בסך 1,987 ₪ בשל חישוב לא נכון שחישבה הנתבעת את גובה שכרו החודשי הממוצע. 87. לטענת הנתבעת, התבסס על טופסי 106 ועל רכיבי השכר הנכונים לצורך תשלום פיצויי פיטורים (לא כולל נסיעות ושעות נוספות) השכר החודשי הממוצע של התובע 3 היה 3,202 ₪. לטענת התובע, יש לכלול בשכרו גם את מלוא הפרשי השכר שתבע בגין משמרות הכוננות כך, ששכרו החודשי הממוצע הוא 3,610 ₪ . 88. בשנת עבודתו האחרונה עבד התובע ב-60 כוננויות בהן שולם לו שכר בשיעור 50% וב- 29 כוננויות שבת כאלו. הפרשי השכר לשנה זו, על פי המתווה שקבענו לעיל עומדים על סך כולל של 232.5 ₪. מכאן, שלשכר הקובע בסך 3202 יש להוסיף סך של 19 ₪ בלבד. משקיבל פיצויי פיטורים בסך 14,159₪, הפרש הפיצויים המגיע לתובע מסתכם בסך של 67 ש"ח . הנתבעת תשלם סך זה לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/1/07 ועד התשלום בפועל. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים לתובע 3 89. התובע 3 העיד, כי קיבל מכתב פיטורים כבר ביום 18.12.06 אך את פיצויי הפיטורים קיבל ב-15.04.07 לפיכך, תובע הוא פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגובה 11,252.72 ₪. 90. ממכתב הפיטורים של התובע 3 עולה כי פוטר ביום 18.12.06 (ראה נספח א' לתצהירו). רק ביום 14.03.07 מילא חשב השכר של הנתבעת "הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד" והתובע קיבל המחאה דחויה לפקודתו, לפירעון בתאריך 15.04.07 (נספח ג' לתצהירו). בעדותו בפנינו טען מר בכר, כי העיכוב בתשלום נבע הן מאחר והתובע 3 התמהמה בחתימה על טפסי השחרור של הכספים מהקופה המרכזית לפיצויים והן מאחר והצ'ק ניתן לתאריך הצפוי של שחרור הכספים מהקרן. וכך העיד: "היה איזה תהליך של חישוב הפיצויים, להגיע לסכום מוסכם, לאחר מכן בוצע חישוב וראינו שהסכומים לא מתחברים אני קיימתי שיחה טלפונית גם איתך ולאחר מכן אנחנו בקשנו מהעובד להגיע על מנת לחתום על שיחרור כספי הפיצויים מהקופה המרכזית, גם לכך הייתה התנגדות מצדכם, מחשש שנחתים אותו על מסמך, בסופו של הדבר העובד הגיע והצ'ק ניתן לתאריך הצפוי של שחרור הכספים מהקופה היות והסכומים של 14,000 ₪ אינם סכומים שאנחנו מוצאים באופן שוטף. ש.        למה אתה לא מציין את הסיפור הזה בתצהיר. ת.        כי לא ראיתי מקום לעלות את זה. כשהכנתי את התצהיר ראיתי חלק מהתצהירים של התובע. ש.        אני מפנה אותך לתצהיר של תובע 4 שבו הוא מציין בסעיף 22 שהוא פנה כמה פעמים כדי לקבל את הפיצויים, למה בכל זאת לא הגבת? ת.        אנחנו קיימנו בתקופה הזו הדברות גם איתך וגם עם העובד. לא מצאתי לנכון לעלות זאת בתצהיר. ש.        זה נכון שלגבי תובע 1 כאשר אתם סברתם שהוא לא מגיע לחתום על המסמכים הוצאתם לו מכתב. ת.        יתכן. ש.        למה בתגובה למסמכים בנספח ב' לא הוצאתם מכתב על מה שאתה מתאר. ת.        באותו זמן התביעה כבר החלה והייתה התדיינות בבית משפט. ש.        אני מציג לך את צילומי ההמחאות שניתנו לתובע 1 ולתובע 3, אתה יכול לומר לי מי תיקן את התאריך בכתב יד. ת.        אני יכול להעריך שמנכ"ל החברה הוא בעל זכות החתימה, והוא תיקן וחתם ליד. ש.        יש לך הסבר למה זה תוקן והתשלום נדחה בעוד 15 ימים. ת.        הסברתי קודם לכן שמועד ההמחאות שונה למועד הצפוי של שחרור הכספים מקופת הפיצויים המרכזית. ש.        האם יכול להיות שאתם עשיתם את זה כוונה כעונש לתובעים. ת.        אנחנו מעסיקים עובדים ולא מענישים עובדים..." (ע' 9 -10 לפ' בעדותו של מר בכר). 91. לא שוכנענו כי הסיבה לעיכוב בתשלום פיצויי הפיטורים היא בחלקה של התובע.  לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא ממנה עולה כי הנתבעת ביקשה מהתובע 3 להגיע למשרדיה על מנת לחתום על טפסים לשחרור כספים והוא סירב. 92. טענת הנתבעת לפיה ביקשה לשלם את פיצויי הפיטורים לתובע 3 רק לאחר שיתקבל הכסף מהקופה המרכזית לפיצויים אינה מקובלת עלינו. לא היתה כל מניעה לפנות לקופה המרכזית לפיצויים עם פיטוריו של התובע בחודש דצמבר, והדבר מביא היה ממילא לשחרור כספי הפיצויים מוקדם יותר. 93. הנתבעת כלל לא טענה לביטול פיצויי ההלנה או הפחתתם לא במסגרת כתב ההגנה ולא במסגרת תצהיר העדות מטעמה. כל ההסברים שסופקו ע"י נציג הנתבעת היו במסגרת החקירה הנגדית. 94. העילות להפחתת או ביטול פיצויי הלנה לפי סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 הן אם שוכנע בית הדין שפיצויי הפיטורים לא שולמו במועד בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין.   לא מצאנו כי התקיימו בענייננו איזה מן הנסיבות הנ"ל. הנתבעת לא טענה להתקיימותן של איזה מן העילות המצדיקות הפחתה או ביטול של פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ועדות מנהלה אף היא אינה מצביעה על כל עילה או סיבה כאמור.   95. משכך, אין בידינו לקבוע כי התקיימו בענייננו נסיבות המצדיקות ביטול או הפחתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים והתובע זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים כחוק בגין האיחור בתשלום פיצויי הפיטורים מיום 1.01.07 ועד ליום 15.04.07 מועד התשלום בפועל. דמי הודעה מוקדמת לתובע 3 96. התובע זכאי להודעה מוקדמת בת חודש ימים. משקבענו כי שכרו הקובע של התובע הינו 3221 ₪ ומשהתובע הודה כי קיבל הודעה מוקדמת של 14 ימים, זכאי הוא לתשלום יתרת הודעה מוקדמת בגין יתרת ימי החודש-15 ימי עבודה. מחיר יום עבודה לפי שכרו הקובע של התובע מחולק ב- 26 הוא 124 ₪, כך, שעל הנתבעת לשלם לתובע הפרש הודעה מוקדמת בסך 1860 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/1/07 ועד התשלום המלא בפועל. הפרש דמי הבראה 97. התובע טען לזכאותו להפרש בסך 2,186 ₪ (ראה סעיף 27 לתצהירו). מאחר והתובע 3 תבע דמי הבראה עוד בעודו עובד, הרי שעל פי הוראות צו ההרחבה הוא יכול לתבוע דמי הבראה עבור כל תקופת עבודתו (בהגבלת ההתיישנות הרגילה של 7 שנים). כעולה מתלושי השכר, התובע קיבל בכל תקופת עבודתו דמי הבראה באופן הבא: בחודשים 03/04 ו- 10/05 בסך כולל של 2,810 ₪. בחודש 3/07 סכום נוסף בסך 3,125 ₪. 98. לטענתו, היה זכאי ל- 17.3 ימי הבראה בגין תקופת עבודתו ועל כן הנתבעת נותרה חייבת לו סך של 2,186 ₪ שטרם שילמה. הנתבעת טענה לעומתו, כי שילמה לתובע סך של 7,083 ₪ לפי 23.09 ימי הבראה ולפיכך הוא אינו זכאי לכל הפרש בגין רכיב זה. 99. מטופסי 106 שהגישה הנתבעת עולה כי בשנת 2004 שילמה לתובע 1,484 ₪ בגין הבראה. בשנת 2005 שילמה לתובע 4 עוד 1,484 ₪ בגין הבראה. לאחר סיום עבודתו שילמה לו הנתבעת סך של 3,125 ₪ בגין דמי הבראה (ראה תלוש 07/02). מכאן שהנתבעת שילמה לתובע סך של 6,093 ₪ בגין דמי הבראה. מאחר ועל פי חישובי התובע היה זכאי ל- 5,311 ₪ בלבד הרי שאין הנתבעת חייבת בהפרשי דמי הבראה.   סוף דבר 100. תביעתם של התובעים מתקבלת בחלקה, ועל הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: לתובע 1: א. הפרשי שכר בגין כוננות בסך של 622 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.10.05 ועד ליום התשלום בפועל. ב. גמול בגין שעות עבודה נוספות בסך של 40.35 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.10.05 ועד התשלום המלא בפועל. ג. פיצוי בגין אי העברת הפרשות למבטחים 4,054.15 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.10.05 ועד התשלום המלא בפועל. ד. החזר בגין ניכויים 480 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.10.05 ועד התשלום המלא בפועל. ה. הפרש פיצויי פיטורים בסך 543 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.05 ועד התשלום בפועל. ו. הפרש בגין הודעה מוקדמת בסך 717 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.10.05 ועד התשלום המלא בפועל. ז. דמי הבראה בסך 370 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.10.05 ועד התשלום המלא בפועל. לתובע 2 א. הפרשי שכר בגין כוננות בסך של 481 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.12.05 ועד ליום התשלום בפועל. ב. גמול בגין שעות עבודה נוספות בסך של 98.14 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.12.05 ועד התשלום המלא בפועל. ג. פיצוי בגין אי העברת הפרשות למבטחים 4,286 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.12.05 ועד התשלום המלא בפועל. ד. החזר בגין ניכויים 250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.12.05 ועד התשלום המלא בפועל. לתובע 3 א. הפרשי שכר בגין כוננות בסך של 587 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.1.07 ועד ליום התשלום בפועל. ב. גמול בגין שעות עבודה נוספות בסך של 1,246.52 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.1.07 ועד התשלום המלא בפועל. ג. פיצוי בגין אי העברת הפרשות למבטחים 5,602.6 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.1.07 ועד התשלום המלא בפועל. ד. הפרש בגין הודעה מוקדמת בסך 1860 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.1.07 ועד התשלום המלא בפועל. ה. הפרש פיצויי פיטורים בסך 67₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.1.07 ועד התשלום המלא בפועל. ו. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים כנתבע- בסך 11,252.72 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 15.4.07 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לכל אחד מן התובעים הוצאות משפט בסך 750 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ואילך. תוספות שכר