ביטול הסכם אופציות מניות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם אופציות מניות: מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין כונס הנכסים, שמונה לחברות זאבי תקשורת מימון וניהול בע"מ וזאבי תקשורת אחזקות בע"מ (להלן: "הכונס" ו"החברות", בהתאמה), לבין חברת שרידב השקעות בע"מ (להלן: "שרידב" או "המשיבה"). עיקרה של המחלוקת נסב מהותו של הסכם שנחתם בין המשיבה לבין החברות, ואשר נחזה על-פניו להיות הסכם אופציה במניות. במסגרת הסכם זה, בוצע לכאורה רכש של מניות בזק מידי החברות לשרידב, וביחד עימו רכש חוזר בשער אחר, וזאת באורח שמה שבוצע בפועל היה תשלום של 38,691,000 ₪ מהחברות למשיבה. הכונס מסתמך, למעשה, על לשון ההסכם, כמו גם על טענות שהעלתה המשיבה בפני רשויות המס (עניין עליו יורחב בהמשך החלטתי זו), ומבקש לטעון כי מאחר ועסקינן בעסקה במניות, אשר אין חולק כי היו משועבדות לבנקים מבקשי הכינוס במועד "המכר הכפול" והתשלום (אף כי טרם שועבדו בעת שנחתם הסכם האופציה), הרי שעסקינן למעשה בפעולה המנוגדת לשעבוד, ואי לכך הינה בטלה. המשיבות, לעומת זאת, טוענות כי בפועל עסקינן בעסקה שאינה "עסקה במניות" (שהרי לכאורה אין חולק, כי בפועל לא הוצאו המניות מידי חברות קבוצת זאבי), אלא עסקת תיווך, אשר מהווה את שכרה בגין האורח המוצלח בו תיווכה בעסקה בה רכש מר גד זאבי 19% ממניות בזק, אשר הוחזקו קודם לכן בידי חברה אנגלית. לטענת שרידב, העמלה ששולמה במסגרתן הינה עמלה מסוג המקובל בשוק בגין עסקאות מסוג זה, התלוי ומאפשר למתווך אף להנות מעליה בערך המניות. לטענת המשיבה, השגתה ודרישתה שלא לשלם מס ערך מוסף בגין העסקה נדחתה, תוך חיובה בסופו של יום במס בסך 1.8 מיליון ₪ (זאת, להבדיל מסך בן 5 מיליון ₪, אשר תבעו רשויות המס בתחילה). כמו כן, מעלה המשיבה טענות, כי הנושים המובטחים לא נפגעו מן העסקה, שכן בפועל לא הועברו מניות כלשהן; כי התוצאה אליה שואף הכונס אינה מוצדקת, וזאת במיוחד נוכח העובדה כי ערך המניות המשועבדות עלה, וכי הנושים המובטחים ירוויחו מניה וביה, ואין כל סיבה ליתן להם לעשות עושר שלא במשפט על גב המשיבות, ולגזול ממנה את עמלת התיווך בה זכתה ביושר, עקב עסקת מכר מניות מוצלחת בה שימשה כמתווכת. ניסתה שרידב את כוחה, לאחר הגשת הבקשה, פעם אחר פעם בהגשת בקשות ביניים עבות-כרס, אשר כל-כולן התמקדו בנסיון לחסום את דרכו של הכונס, או למצער לסבך את הדיון בתיק באמצעות שימוש בפרוצדורה. כך, בין היתר, ניסתה שרידב את כוחה בבקשה לסילוק על הסף, ובה טענה ארוכות כי הבקשה אינה מתאימה להידון במסגרת בקשה למתן הוראות בבית המשפט של חדלות פרעון, וזאת תוך נסיון להרחיב עד למאד את גזרת המחלוקת. לאחר שהן בית משפט זה והן בית המשפט העליון דחו את טענותיה, ניסתה את כוחה בבקשה אחרת, אשר עניינה נסיון לטעון כי דין הבקשה להיות מסולקת על הסף, וזאת נוכח אי תשלום אגרת בית משפט בידי כונס הנכסים. השלב האחרון במסכת הדיונית, היתה בקשה חדשה, הפעם לדחות את ההכרעה עד לאחר שיסתיימו הליכי הכינוס וישולם דיבידנד סופי לבנקים בגין המניות. לעומת זאת, התנגדה המשיבה בכל כוחה לבקשת הכונס לגילוי מסמכים, אשר התמקדה בהשגה שהגישה לרשויות המס, ובטיעונים שהעלתה שרידב במסגרת זו. אף התנגדות זו של המשיבה נדחתה, ואז, הוברר בסופו של יום, כי בפני רשויות המס טענה שרידב טענות הפוכות לחלוטין מטענותיה עתה, קרי - כי עסקינן בהסכם אופציה, ולא בעסקה נפרדת (עסקת תיווך) המחוייבת בתשלום מס ערך מוסף. בסופו של דבר, כאמור, הגיעו הצדדים לפשרה ביניהם, במסגרתה שולם סך של מעט יותר משליש הדרישה המקורית של רשויות המס. בעוד כונס הנכסים טוען בעניין זה, כי הדבר מוכיח את טענתו, או לחלופין כי המשיבה מנסה "לאחוז את המקל בשני קצותיו" ומשנה את טעמה לפי הערכאה, הרי שהמשיבה טוענת, כי לא ניתן לתפוס אותה בטענות, אשר בסופו של דבר נדחו בידי רשויות המס, וזאת תוך קביעה כי עסקינן בעסקה נפרדת המחוייבת במס. עיינתי בטענות הצדדים, ולאחר שנערך דיון והוגשו סיכומים בכתב, ניתנת החלטתי זו. עניין לנו בבדיקת טיבו של הסכם, אשר נחתם בטרם שועבדו מניות בזק לבנקים, אולם בוצע הלכה למעשה לאחר מכן, דבר המביא את הכונס לטעון כי עסקינן למעשה במימוש זכות אובליגטורית, הנדחית מפני השעבוד, נושא אשר יש בו כדי להשליך על הקדימות בזכאות לתמורה. ההתחייבויות שכלל ההסכם הינן, בקצירת האומר, כדלקמן: א. התחייבות של החברות למכור את המניות לשרידב. ב. התחייבות של הצדדים לביצוע מכר חוזר של המניות משרידב לחברות, בדרך של "זכות סירוב ראשונה", במידה ושרידב תהא מעוניינת בכך. ג. התחייבות של מר זאבי לדווח לשרידב על כל החלטה הנוגעת לחלוקת דיבידנדים או מניות הטבה, בכדי לאפשר למשיבה לכלכל צעדיה. אין ספק, והצדדים אינם חלוקים על העובדה, כי בפועל לא נעשתה העברה דה-פקטו של מניות כלשהן לשרידב, ואלה מעולם לא נרשמו על שמה. כאמור בראשית החלטתי זו, כל שנעשה בפועל הינו התשלום נשוא המחלוקת. השאלה הראשונה, והמרכזית, אשר יש להכריע בה במסגרת פסק-דין זה, הינה מהותה האמיתית של העסקה - האם אכן עסקת מכר מניות, או שמא עסקת תיווך. לעניין זה, הרי שאף כאן העובדות עצמן (להבדיל מפרשנותן המשפטית) הינן פשוטות ובלתי שנויות במחלוקת - בניגוד לטענות הדיוניות שהכבירה שרידב שלא לצורך, ולמצער לאחר שאולצה בהחלטה שיפוטית לגלות מסמכים הנוגעים להתנהלותה מול רשוית המס - וראוי היה כי תנהג אחרת. א. אין ספק, כי ההסכם כולו מנוסח, במפורש במונחים של רכש ומכר, אשר אין בינם לבין עסקת תיווך ולא כלום. יוצא, כי בערכאה זו, למצער, עומדת שרידב ומבקשת, כי ההסכם ייקרא באורח המנוגד לכאורה כלשונו, ולמעשה טוענת בפה מלא, כי עסקינן בסוג של חוזה למראית עין, אשר הכוונה מאחוריו שונה בתכלית מצורתו החיצונית. ב. אין ספק, כי בהתדיינות מול רשויות המס, טענה שרידב טענות הפוכות לטענותיה דהיום - דבר, המוכח במסמכים אותם עשתה כל נסיון - ראוי ולא ראוי - וניסתה בכל מאודה שלא לגלות לבית המשפט. אלא, שלמצער באורח עקרוני, דחו שלטונות המס את הטענות, שהרי בסופו של יום חוייבה העסקה במס ערך מוסף. זאת, חרף העובדה שעקב הפשרה בין הצדדים, שולם המס בשיעור מופחת מאד, יחסית לדרישתן הראשונה של הרשויות. ג. לעומת האמור לעיל, הרי ש"המכר הכפול" המיידי, כאשר לאמיתו של דבר לא הועברו המניות בפועל לשרידב, מעלה אכן תהיות בדבר טיבו של ההסכם. הוא אף מעמיד בפני הכונס מכשול, הקשור לא רק לטיב החוזה עצמו, אלא אף לעצם העובדה כי הוא - ולמעשה הנושים המובטחים העומדים מאחוריו - מבקשים לפרוש את רשת השעבוד. כך שיוכלו ליטול לחזקתם כספים אשר ספק אם מקורם הישיר הינו מן המניות דווקא (באשר אלו לא הועברו הלכה למעשה, ולא ניתנה לחברות תמורה בעדן דווקא אלא נהפוך הוא - הן עצמן הן אשר שילמו כספים לשרידב, ממקורותיהן שלהן, בלא שמכרו נכסים משועבדים או השתמשו בפירותיהם לשם כך). זאת, אך ורק בשל ה"שימוש התאורטי" (אם אכן כאלו הם פני הדברים) בנכסים המשועבדים. לעניין זה, שמעתי את עדותו של מר תדמור, אשר שימש כמנכ"ל המשיבה. בלשון המעטה אעיר, כי "לא רוויתי נחת" מן העדות, וממה שעלה ממנה. קשה היה להמנע מן הרושם, כי עדותו מתחמקת, פתלתלה, ורב בה הנסתר על הנגלה. כמו כן, העד עשה ככל יכולתו שלא לענות על שאלות, אלא בעקיפין בלבד. לא אחת, ניסה להתחמק מתשובה בטיעונים כגון "לא באתי לכאן כמומחה", ונסיון לתליית הקולר בדבר הניסוחים הבעייתיים ובדרך ההתנהלות מול רשויות המס בפרקליטו בלבד, כאילו הוא עצמו לא היה אלא "חותמת גומי" חסרת ידע ומומחיות, אשר לא התערב ולא ידע דבר על דרך ההתנהלות, ובעיקר על אופי הטענות מול רשויות המס. אין ספק, כי במסגרת חקירה זו, הוכח כי קיים פער משמעותי בין ניסוח החוזה בין שרידב לחברות, לבין מה שבוצע בפועל. כמו כן, עלה בידי הכונס, לכאורה, להוכיח כי החוזה כלל אפשרויות שלא נוצלו ולא התקיימו בפועל הלכה למעשה, אשר היו מקשות על המכר החוזר. כבר בשלב זה, ניתן להעיר, כי בלא קשר לתוצאה הסופית, הרי שמן הראיות ומן החקירה, עולות מסקנות עגומות מאד אודות התנהלותה של שרידב, ואשר אינן מתמצות אך ורק בעובדה הברורה (אשר שרידב נכשלה בהסתרתה מבית המשפט) כי טענות שרידב כיום, וטענותיה בפני רשויות המס הפוכות. זאת ועוד; קשה עד מאד לקבל את טענתה הדחוקה דהיום של שרידב, ממנה משתמע כי כביכול פרקליטה דאז, "פעל על דעת עצמו", והחברה ומנהליה לא ידעו ולא היו מעורבים בצעדיו. זאת, באשר אורח טענותיו בפני רשויות המס הולם היטב את אורח ניסוחה של העסקה (השונה לכאורה ממה שהתבצע בפועל, או למצער נטען כיום בידי שרידב). זאת ועוד; כאשר "נלחץ", הודה מר תדמור כי הוא מכיר היטב את מסמכי ההשגה, עליהם מתנוססת - בין היתר, חתימתו. משמעות הדברים, תהא התוצאה הסופית של התדיינות זו כאשר תהא, הינה קשה ביותר. זאת, באשר דומה כי עלי לקבוע, האם ניסתה שרידב את כוחה ב"מכירת" גרסה שקרית לרשויות המס אז, או שמא היא מנסה כוחה במסירת גרסה שקרית לבית המשפט כיום. אין ספק, כי משמעות עדותו של מר תדמור, אשר עומת עם אותן סתירות מובנות, הינה פשוטה וברורה: עסקינן בעסקה, אשר אמנם מנוסחת באורח ברור כעסקת מכר, אולם לגרסתה של שרידב עצמה, הינה עסקה למראית-עין, אשר מאחוריה מסתתרת תכלית אחרת - ככל הנראה, נסיון להתחמק מתשלום מס. העסקה הוצגה כ"עסקת מכר", כל עוד היה הדבר נוח לשרידב מבחינת היבט המיסוי, עד שהגיעה שעתה של כסות זו ליפול, וזאת לאחר שתמרון המס דנן צלח אך באורח חלקי. כך, ובמיוחד לאחר שהחל הכונס מנסה להסתמך על חזותה של העסקה, וזאת בכדי לנסות ולטעון כי היא מנוגדת לשעבוד. לא בכדי, ניסה העד להתחמק, וטען דבר והיפוכו כאשר נשאל על אמיתות גרסאותיו: "ש. אתה ידעת על ההשגה וקראת אותה מספר פעמים מהמועד שהיא הוגשה ועד לעדותך היום. אתה ידעת שהטיעונים שלי (של הכונס - ו.א) מבוססים על השגה זו, ולמרות זאת, תחת אזהרת בית המשפט אתה טוען שאתה לא זוכר שראית את ההשגה מיולי 2004. ת. יש לך שאלה קצת מביכה עם מסקנה. יש מסמך, אף אחד לא מתכחש שהוא הוגש. אף אחד לא אומר שלא מכיר את המסמך הזה. לומר שאני לא אומר את האמת למרות שאצלי האמת היא אמת (כך!) נא לא להגיע למסקנות שאיני אומר אמת. ש. מפנה אותך לסעיף 1.3 להשגה (שם טענה שרידב טענה הפוכה מטענתה היום בדבר מהות העסקה - ו.א) - זה אמת? ת. לא. זו לשון שנכתבה שאינה משקפת, ואולי היתה צריכה להכתב אחרת. ביום 5.3 לא נרכשו מניות" עם מלוא הכבוד הראוי, אין לי מנוס אלא להצטרף לאותה "שאלה מביכה", ואף להגיע למסקנה אודות "אמיתות" התנהלותה של שרידב, אשר מנסה "לכבס" לשווא את העובדה הפשוטה: טענותיה נגועות בשקר, אם לא בבית המשפט כיום, אזי בפני רשויות המס אז. עניין לנו במקרה מקומם, בו צד לחוזה בא לבית המשפט, ומבקש בעצמו לקבוע, כי חתם מרצונו, שלא לומר מיוזמתו, על חוזה למראית עין, על כל המשתמע מכך. חוזה, אשר לא קוים הלכה למעשה, אלא היווה כסות לדבר-מה אחר לחלוטין. אין לי, למעשה, אלא להכריע איזו מגרסאותיה של שרידב היא שקרית, ולקבוע האם יכול הכונס לנצל אורח התנהלות זו לטובת הנושים המובטחים, כפי שהוא מנסה לעשות. דבר זה, יש לעשות לפי הדין, הקובע כי חוזה למראית עין (אם אכן כאלו הם פני הדברים) יפורש לפי תכליתו האמיתית. זאת, תוך קביעה (אשר יש לציין, כי היא אינה פשוטה, וכי התלבטתי בה רבות), האם אין מקום לקבוע לגבי שרידב כי "כורה בור יפול בו", על כל המשמעות הכספית מרחיקת הלכת שיש לכך בנסיבות המקרה. בסופו של דבר, וחרף חוסר הנחת הרב (בלשון המעטה) מדרך התנהלותה של שרידב, הרי שבסופו של דבר ראוי להודות - אף אם בלב כבד ביותר - כי בנסיבות המקרה קיימות עובדות מצטברות, המחזקות את המסקנה כי העסקה שבוצעה בפועל שונה מאד מהלבוש הפורמלי שהקנו לה הצדדים: א. העובדה כי מבנה העסקה מקנה למר זאבי זכות סירוב ראשונה בכל הנוגע למכר המניות, אשר למעשה "משריינת" את בעלותו דה-פקטו במניות מפני הסיכון כי שרידב תנסה לפעול לפי לשון ההסכם, ליטול את המניות הלכה למעשה ולמכור אותן לאחר. ב. הדרך בה בוצעה העסקה בפועל, בלא כל העברה של המניות, כאשר ניתן לומר כי כל שנעשה הוא "העברה רעיונית כפולה", אשר נועדה להכשיר ולהוות סיבה לתשלום הנכבד שהעבירו החברות לשרידב. זאת, כאשר אין ספק כי העברה הלכה למעשה של מניות היתה עשויה להתקל מיד בהתנגדותם של הבנקים להם שועבדו אותן מניות. אעיר כבר עתה, כי בכך שונה המקרה שבפני למקרה בו הועבר נכס משועבד שלא כדין מבעליו לפלוני, אשר עשה בו שימוש והפיק ממנו רווחים או פירות במשך זמן מה, ואז השיב או מכר אותו בחזרה לבעליו המקוריים - מצב, אשר מקים לנושה המובטח טענה חזקה ביותר בכל הנוגע לזכאות או לקדימות בהנאה מאותם פירות שהופקו ישירות מן הנכס המשועבד, בעת שהועבר - בניגוד לתנאי השעבוד - לחזקתו של פלוני. ג. העובדה, כי רשויות המס סירבו להכיר בעסקה כעסקת מניות, ועמדו על טענתם כי מדובר בעסקה החייבת במס ערך מוסף. זאת, אף אם בסופו של יום התפשרו הצדדים, והסכימו על שיעור מס מופחת. לעניין זה אחזור ואזכיר: איש מהצדדים לא חלק על העובדה, כי עסקת מניות מן סוג שהחוזה נשוא הבקשה נחזה לה, אינה מחוייבת במס ערך מוסף. ד. העובדה, כי בסופו של דבר, הסך ששולם לשרידב אכן הולם את התחום לגביו לא היתה מחלוקת, כי הוא אחוז תשלום מקובל בגין עסקאות תיווך. ה. בכל הנוגע למנגנונים אשר יצרו קשר בין התמורה לבין שינויים בערך המניות, די אם אעיר כי הם יכולים לעלות בקנה אחד הן עם עסקת מכר מניות, אולם גם עם עסקת תיווך, אשר שיעור השכר המשולם במסגרתה עשוי להיות מושפע משינויי ערך המניות נשוא אותו תיווך. אין ספק, כי הכונס טען ארוכות, ובכשרון רב, כנגד מסקנה זו המתבקשת מן העובדות שצוינו לעיל. אלא, שחרף כל טענותיו של הכונס, לא היתה בפיו תשובה מהותית לעובדה הפשוטה, כי בסופו של דבר, לא נעשתה העברת מניות כלשהי הלכה למעשה, באשר המניות נשוא המחלוקת היו ונותרו, לאורך כל התקופה, בידי החברות. יתר טענותיו של הכונס, אכן, מדגישות את חומרת התנהגותה של שרידב, והאורח בו נרקחה עסקה למראית עין, אגב נסיון אשר נראה - ואני זהירה בלשוני - כנסיון להונות את שלטונות המס. אלא, שבסופו של יום נדחתה עמדת שרידב על-ידי רשויות המס. אמנם, במסגרת אותה פשרה הופחתה השומה (דבר שעל-פניו, אינו בלתי שכיח בעימותים מסוג זה), אולם אגב כך נקבע, וזו הנקודה החשובה בעיני כי עסקינן בעסקת תיווך. על רקע האמור לעיל, וכאמור - לא בלא היסוס ולא בלב קל - איני יכולה לקבל את טענתו העקרונית של הכונס, כי עדותו של מר תדמור אינה אלא גרסה חדשה וחסרת ביסוס בעל-פה, כאשר כל הראיות בכתב מצביעות על היפוכו של דבר. נהפוך הוא; דומה, כי דווקא הפרשנות, כי עסקינן בעסקת תיווך אשר "התחפשה" למכר כדי לחמוק מרשויות המס, מעוגנת טוב יותר בהגיונם של דבר, בתמיהות שעולות מן החוזה עצמו (ובעיקר, ממנגנון "המכר הכפול"), ובדרך בה התנהלו שרידב ורשויות המס בעימות ביניהן, ובדרך פתרונו. כמו כן, הדבר מקבל חיזוק נוסף, אף נוכח הדרך בה נרשמו התשלומים דנן בספריהן של החברות. אוסיף ואעיר, כי במלוא הכבוד הראוי לשאלות בדבר הקשר בין התמורה לשינוי בערך המניות, ולבוררות שנוהלה בין הצדדים, הרי שהללו עשויות להתיישב - באורח מסויים - אף עם עסקת תיווך, ואינן בגדר "סתירה חזיתית" לטענות אלו, כפי שמנסה הכונס לטעון. הכונס מנסה, במסגרת טיעוניו, לגייס לטובתו את דיני ההשתק; אולם ספק גדול, אם ניתן או ראוי לייחס לדינים אלו, כמו גם לפסיקה שצוטטה בידי הכונס, משמעות כה גורפת. משמעית, לפיה במצב בו מעלה נישום טענה לפטור בפני רשויות המס, והיא נדחית (אף אם הצדדים מתפשרים, כאמור, על סכום השומה), יוכל צד ג', אשר לא היה צד להסכמות המקוריות או להתדיינות מול רשויות המס, וקשה להגדירו כ"נפגע" מאותן התדיינויות, לנצל את הדברים בכדי לזכות ב"נצחון טכני" על אותו נישום. זאת, כאשר מרבית ההתייחסויות נשוא הפסיקה (כך למשל, ע"א 8430/06 שבתאי נ' ספני, ), עוסקות במצב בו הנישום אכן קיבל פטור, ולא במצב בו לא התקבל הפטור, וקבלת טענת ההשתק תביא למצב, לפיו הנישום ישלם מס מחד גיסא, אולם יושתק מלטעון זאת מאידך גיסא, ובית המשפט יאולץ - מטעם דיוני - להתעלם מכך ולנתח את המערכת ההסכמית, כאילו התקבלו טענות הנישום והוא לא שילם מס כלל. יוצא, כי במלוא הכבוד והמשמעות שיש ליחס לטענת "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות", או שמא "כורה בור, בו יפול", הרי שאף לעקרונות אלו, חשובים ככל שיהיו, יש לשים גבול, ולמנוע את צמיחתן של פרשנויות דרקוניות מדי, השוללות את שיקול הדעת השיפוטי. זאת, תוך שיש להתחשב, כי המחוקק לא קבע שהסכם למראית עין בטל בהכרח, אלא כי על בית המשפט לפרשו לפי מהותו האמיתית. זאת, כאשר דומה כי פרשנות הכונס, כולל פסיקה המרחיבה יתר על המידה את דיני ההשתק, היתה מביאה למצב ההפוך, של חיוב בית המשפט לפרש את ההסכם לא לפי מהותו האמיתית, אלא לפי המסווה שיצרו הצדדים; זאת, לפחות בכל מצב בו המסווה "נהפך על יוצרו" ופועל כנגדו. כאמור, ספק גדול בעיני, האם ראוי לקבוע כלל גורף שכזה, וזאת במיוחד כאשר עסקינן בעימות בין יוצר החוזה לבין צד ג', אשר לא היה צד ולא נפגע ממעשהו הפסול של יוצר החוזה למראית עין (שכן, הסתרת מהות העסקה כעסקת תיווך לא פגעה בבנקים בעלי השעבוד - באשר לו היתה שרידב פועלת ביושר, ומצהירה על החוזה מראש כעסקת תיווך, לא היו הבנקים זכאים למנוע אותה או לדרוש את התמורה). אני מתחזקת בעמדתי אף נוכח שיקול עקרוני וכללי הנוגע לנשיה מובטחת ומעמדה, ואשר אף אם במקרה זה, נדחק לכאורה לשוליים עקב התנהלותה הפסולה של שרידב, הרי שיש לו חשיבות והשלכה החורגת מנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה. אין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי הדין והפסיקה הקנו לנושים המובטחים עוצמה, כוחות וזכויות רבות ביותר, אשר התחזקו לאין שיעור נוכח הפרשנות המרחיבה ביותר בה נקט בית המשפט העליון בפירוש חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נוכח הפרשנות המרחיבה את כוחותיו של בעל הזכות הקניינית, אשר עלתה נוכח פסיקה זו למעמד של זכות חוקתית, מוקנית לנושים המובטחים שורה של יתרונות על הנושים האחרים, אשר אינה מוגבלת אך ורק לעדיפות גרידא בחלוקת תמורת נכסיו של הגוף חדל הפרעון. לעניין זה ראוי להזכיר, בין היתר, אף את הדין הידוע, לפיו מרוץ הריבית על החוב המובטח אינו נעצר בשל צו חדלות פרעון, אלא מוסיף לתפוח - בדרך-כלל במהירות מסחררת; לכך יש להוסיף את העובדה, כי בדרך-כלל, הנושים המובטחים הם המנסחים את הסכמי השעבוד, ועושים זאת באורח הגורף ביותר המכוון לטובתם. מכאן, קצרה הדרך למצבים, בהם חוברים מרוץ הריבית, גובהה, וניסוח איגרת החוב, ועשויים למנוע את השארותה של תמורה כלשהי לחלוקה בין הנושים האחרים (שלא לאזכר את הנושים הנדחים, הם בעלי השליטה בחברה הקורסת), וזאת אף במצבים בהם הנכסים נמכרו ברווח דה-פקטו, בסכום העולה במובהק על ערכו הריאלי של החוב המובטח. על מצב דברים זה, נמתחה לא פעם ביקורת רבה - הן לגבי הצדקתו, והן לגבי סוג התמריצים שהוא מעורר; אלא, שדין זה, וההלכות המושרשות שהביא עימו, וודאי שאינם עומדים לערעור - לא בבית משפט זה, ובוודאי שלא במסגרת פסק הדין הספציפי שבפני. לענייננו, די אם אעיר, כי על רקע הדין הנוכחי, וריבוי הכוחות והיתרונות שהוא מעניק מניה וביה לנושים המובטחים, ספק גדול בעיני, האם ראוי לנקוט בפרשנות המרחיבה יתר על המידה את "תחום פרישתה" של איגרת החוב, וזאת אל מצבים בהם הנכס המשועבד לא הוצא בפועל מרשות החייב, ואין מדובר ב"פירות" שהופקו ממנו, במשמעות המיידית והסבירה של מושג זה. אחזור ואדגיש; אין עסקינן במצב, בו נכס משועבד הועבר שלא ברשות מהחייב אל צד ג' (שרידב), אשר עשה בו שימוש זמן מסויים בכדי להפיק ממנו פירות. למשל; השכיר אותו, או הפעיל אותו בכדי להפיק רווח שוטף מהנכס - כפי שניתן לעשות, למשל, במכונת יצור משועבדת, ולאחר מכן החזיר אותו לחייב. עניין לנו בהליך, שאף אם היה מפורש כמעין-מכר (ולא כך המצב במקרה דנן), הרי שנוכח העובדה כי המכר, והמכר החוזר נעשו למעשה בבת-אחת. זאת, בלא העברה דה-פקטו של המניות, הרי שלכל היותר מדובר ב"מכר רעיוני", אשר לא אפשר לשרידב לעשות שימוש בפועל במניות, אשר מעולם לא נמסרו לחזקתה. כל זאת, כאשר הרווח שהופק מאותו מכר רעיוני, לא היו כספים שנבעו באמת ובתמים משימוש כזה או אחר בנכס המשועבד, אלא באו ממקורות אחרים - בלתי משועבדים - של החברות, כאשר המניות אינן משמשות אלא כמסגרת רעיונית, אשר שוויין "מסייע" או משמש אמת-מידה לקביעת סכום התמורה. לשון אחר; קשה עלי קביעת הלכה, לפיה מהלך עסקי, אשר לא היה כרוך במכר או בהפקת פירות (במובנו הרגיל של המושג) מנכס משועבד, ילכד אף הוא במסגרת החוב המובטח, על כל המשמעויות הנלוות לכך בדין דהיום. הלכה שכזו, הינה פרשנות גורפת מדי, ההולכת צעד - או שמא מספר צעדים - רחוק מדי בפרשנות המושג "פירות", ומחזקת יתר על המידה את מעמדם - החזק עד מאד מניה וביה - של הנושים המובטחים בדין חדלות הפרעון הישראלי. שיקול כללי זה, חובה לשוקלו חרף נסיבותיו החריגות של המקרה, וחוסר הנחת (בלשון המעטה) מדרך התנהלותה של שרידב. למותר לציין, כי הוא אינו מאבד את תוקפו, אף אם היינו מסווגים את העסקה כ"מעין מכר" (אשר כך או אחרת, ואף בלא כותרת ה"תיווך", לא ניתן לשלול ממנו מידה רבה מאד של מראית עין, מעצם האורח בו בוצע - או למעשה לא בוצע הלכה למעשה). מכח קל וחומר, שהדברים עומדים בעינם, ומקבלים משנה תוקף עקב סיווגה של העסקה -בלב כבד - כעסקת תיווך. יוצא, כי בסופו של יום, וחרף כל אי-הנחת הכרוכה בכך, אין מנוס מדחיית הבקשה. זאת, הן בשל הפרשנות הנכונה לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) בנסיבות המקרה, והן נוכח המסקנה הכללית, כי אין זה נכון או ראוי לאמץ פרשנות כה גורפת ומרחיקת לכת לאיגרת החוב, כפי שהיא עולה למעשה מעמדת הכונס. להסרת ספק, אחזור ואדגיש: אין בכל האמור לעיל, בכדי להקל ראש, להסכים או לגלות הבנה לאורח התנהלותה הפסולה של שרידב. דווקא קבלת גרסתה העקרונית בנוגע לסיווג העסקה, מעידה כאלף עדים על פסלות זו - חברה במעמד ובסדר גודל שכזה, אשר משתתפת (שלא לומר יוזמת), ביודעין ובמכוון, עריכת חוזה למראית עין, אשר נראה כמכוון כל-כולו להסתרת סוג העסקה האמיתי מרשויות המס - דבר העשוי להתפרש (ואני זהירה בלשוני) כנסיון מכוון, ומבעוד מועד, להונות אותן ולמנוע מקופת המדינה כספים המגיעים לה כדין. זאת ועוד; אין בתוצאה אליה הגעתי כל "ציון לשבח" לעדותו של מר תדמור, ההפך הוא הנכון. אשר - חרף נכונות הגרסה הבסיסית שמאחוריה - נמצאה מתחמקת, לוקה בסילופים ובאי-אמירת אמת ובמקרה הטוב אמירת מחצית האמת, אגב נסיון להאחז ב"קוצר זכרון" תמוה, ולגלגל את האשמה כולה בדבר עריכת העסקה לפתחו של פרקליט החברה, אשר לא היה אלא בא-כוחה ועושה דברה של החברה בעניין זה. אכן, בדיעבד ספק גדול הוא, האם ראוי היה כי הכונס - כנציג הבנקים - ינסה "להנות" מהתנהלות זו, ולהרחיב יתר על המידה את קופת הנושים המובטחים; אלא שקשה שלא לתהות, האם שרידב, בהתנהגותה, לא "הזמינה" מהלך זה, ולו בבחינת "כורה בור, בו יפול". זאת ואף זאת; אין בתוצאה אליה הגעתי, בכדי להסיר את הפסול מהתנהלותה הדיונית של שרידב, אשר עיכבה את ההכרעה בתיק - במשך ארבע שנים (!) - באמצעות הגשת שלל בקשות דיוניות והעלאת טיעוני סף, שלא היה להן כל מקום. זאת, תוך שהיא יוצרת תחושה, הן בלב בית המשפט ושמא אף בלב הצדדים האחרים, כי היא עושה כל שלאל ידה כדי לנסות ולמנוע, כמעט "בשיניים ובציפורניים" דיון לגופו של עניין בפרשה. זאת, כך נראה בדיעבד, שמא בכדי למנוע את חשיפת האמת, אודות מימדי אי-היושר והפסלות בדרך בו יצרה חוזה למראית עין, והתנהלה בעטיו מול רשויות המס. החלטתי זו תועבר לרשויות המס כדי שישקלו את עמדתן נוכח תוצאותיה של החלטה זו, ובמיוחד נוכח האמור בסעיפים 2.ג, 4, 5.ג, ו- 6. יש להזכיר, כי שרידב הגישה שלוש בקשות עבות-כרס, אשר כל-כולן תמרונים דיוניים שלא היה בהן ממש - בקשה לסילוק על הסף ואי התאמה למסגרת בקשה למתן הוראות, וזאת כאשר בסופו של דבר, עסקינן במקרה אשר רוב-רובו מחלוקת משפטית ופרשנית; העלאה - במאוחר, של מקצה שיפורים דיוני אשר בראשו טענות בעניין אגרת בית המשפט; והעלאה, סמוך מאד טרם הדיון - של מקצה שיפורים נוסף, שעיקרו בקשה לדחות את ההכרעה עד לאחר סיום הליכי הכינוס. זאת, שלא לדבר על התנגדותה העזה לחשיפת המסמכים (ולמעשה, לחשיפת האמת) אודות דרך התנהלותה מול רשויות המס. לא נותר לי אלא להעיר, כי פעם נוספת - תחת לגשת, ביושר ובגילוי לב, להתדיינות לגופו של עניין (אשר היתה מביאה, בסופו של דבר, לאותה תוצאה, בלא כל אותם סיבוכים דיוניים בשתי ערכאות, אשר האריכו את הטיפול בתיק במשך שנים), עשתה שרידב ככל יכולתה כדי לסכל דיון לגופו של עניין, וזאת באורח אשר אך הגביר את החשד, כי יש לה טעמים טובים לנסות ולחמוק מדיון שכזה. נוכח האמור לעיל, אין לי אלא להבהיר - להסרת ספק - כי כל סכומי ההוצאות הגבוהים בהם חוייבה שרידב במסגרת אותם הליכים דיוניים שיזמה, בדין נפסקו, ואין התוצאה אליה אני מגיעה היום בכדי לסתור זאת, קל וחומר שלא להצדיק בקשה כלשהי להחזר או שיפוי מן הכונס בגין הוצאות אלו. כפי שהבהרתי קודם לכן, לא בלב קל ולא בתחושה נוחה, אני מגיעה לתוצאה אליה הגעתי. נוכח כל האמור לעיל, ונוכח התנהלות שרידב והעד מטעמה, החלטתי כי למרות תוצאה זו, אין כל מקום לפסוק הוצאות כלשהן לטובתה של שרידב; בנסיבות המקרה, אין היא ראויה לכך.חוזהדיני חברותהסכם אופציהביטול חוזהמניותאופציות