קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול משכון שנרשם באמצעות ייפוי כח בלתי חוזר: 1. התובעת עותרת להצהרה לפיה שטר המשכון שנרשם אצל רשם המשכונות על דירתה, באמצעות יפוי כח בלתי חוזר שמסרה בשעתו לנתבע לעשות כן, בטל ומבוטל ועל כן אין הנתבע רשאי לממשו ע"י מכירת הדירה. תובענה זו וגשה ע"י התובעת בתגובה להליכי מימוש המשכון בהם נקט הנתבע. המשכון נרשם אצל רשם המשכונות כבר ב-9.2.92 באמצעות יפוי כח בלתי חוזר שקיבל הנתבע מהתובעת, מספר שנים קודם לכן, במעמד מתן ההלוואה לתובעת. באותו מעמד מסרה התובעת עוד מספר בטחונות לפרעון ההלוואה לנתבע ובין השאר מסרה שטר חוב חתום על ידה. משחדלה התובעת לפרוע את חובה, נקט הבנק בהליכי גביה. בתחילה ע"י פתיחת תיק הוצל"פ לשם גביית שטר החוב. הליך זה לא עלה יפה מבחינת הנתבע ולא הביא לפרעון חובה של הנתבעת, בעיקר בשל מעשי המרמה של בא כוחה דאז, עו"ד גרצברג, שהעלים מלקוחתו (כמו גם מלקוחות אחרים) כספים רבים, מכר את דירת התובעת במחיר נמוך משוויה, במסגרת תפקידו ככונס נכסים שמונה במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לשם גביית שטר החוב, תוך שהוא משלשל לכיסו חלק ניכר מהתמורה שקיבל מצד ג' כל שהוא. משהתגלו מעשי המרמה ומשסוכל, למעשה, חוזה המכר שנחתם עם אותו צד ג', הבין הנתבע כי לא יזכה לפרוע ההלוואה שנטלה ממנו התובעת באמצעות שטר החוב ומכירת הדירה לצד ג', כאמור לעיל. משכך נקט הוא בהליכי מימוש המשכון שניתן לו, כאמור, ולטענתו, כבטוחה נוספת לשם פרעון ההלוואה ואשר נרשם ע"י הבנק אצל רשם המשכונות, כאמור לעיל. התובעת המשיכה לגור בדירה במשך כל השנים שחלפו (בחלק מהתקופה ברשות עו"ד גרצברג, בא כוח הבנק דאז). טוענת התובעת בתובענה שבפני כי המשכון "נוצר" כתוצאה ממעשה זיוף מצד הבנק, שלא היה מוסמך כלל לרשמו אצל רשם המשכונות כבטוחה להחזר ההלוואה וכי בכל מקרה משכון זה לא נועד להבטחת פרעון ההלוואה ועל כן אין מקום לממשו לשם כך. השאלה המרכזית העומדת להכרעה בפני היא: האם שטר המשכון נרשם על דירת התובעת אצל רשם המשכונות כדין ועל פי הסמכות ויפוי הכח שניתן לו לשם כך, ע"י התובעת. סעיף 6 להסכם ההלוואה עליו חתמה התובעת ואשר מכוחו ועל פיו קיבלה את ההלוואה מהנתבע קובע: "הלווה מתחייב לרשום לזכות הבנק ולטובתו משכנתא ראשונה על הנכס וזאת במעמד בו תרשמנה לראשונה זכויות הלווה לגבי הנכס בלשכת רישום המקרקעין". עד היום לא נרשמו הזכויות הקנייניות בדירה על שם התובעת בלשכת רישום המקרקעין ועל כן יש לפנות להוראות סעיף 6(ו') להסכם ההלוואה שזו לשונו: "הלווה ו/או הממשכן ממשכן בזה לבנק את כל הזכויות שיש לו לגבי הנכס ו/או הנכס הממושכן ומתחייב שלא ליצור כל בטוחה נוספת שתרבוץ על הזכויות הממושכנות בזאת ואףלא ליצור שעבוד נוסף, זולת הסכם זה, אלא בהסכמתו המוקדמת ובכתב של הבנק. משכון זה הוא להבטחת היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה ו/או הריבית בגינה ו/או הפרשי ההצמדה וכן להבטחת כל הסכומים הנוספים שהלווה חייב לבנק על פי הסכם זה ובתור בטחון נוסף למילוי כל התחייבויותיו של הלווה לבנק על פי כל הסכם אחר אשר נחתם ו/או ייחתם בין הלווה לבנק. הפרת הוראה מהוראת סעיף 6(ו') לעיל ע"י הלווה או הממשכן תהווה הפרה יסודית של הסכם זה". זאת ועוד: בסעיף 6(ז) להסכם ההלוואה התחייבה התובעת: "להקלת רישום המשכון, כאמור, ולהבטחתו, מתחייב הלווה ו/או הממשכן להתייצב מיד עם דרישה ראשונה מצד הבנק, ובמקום שהבנק יורה לו, כדי לחתום על הודעת משכון לרשם המשכונות כנזכר בתקנות המשכון (סדרי רישום ועיון) תשכ"ז 1967, וסכל הוראות חיקוק שתבואנה בנוסף להן או במקומן מדי פעם. וכן לחתום על כל המסמכים הדרושים לצורך רישום המשכון לפיו ימשכן הלווה ו/או הממשכן את מכלול זכויותיו בנכס לטובת הבנק". עיון בהתחייבויות הנ"ל שולל מיניה וביה את טענות התובעת בענין זה לפיהן לא היה מוסמך הבנק לרשום משכון על פי יפוי הכח שניתן לו. נהפוך הוא: משלא קיימה התובעת את התחייבויותיה לפי הוראת סעיף 6 הנ"ל ולא חתמה בעצמה על שטרי המשכון או המשכנתא, דאג הבנק לבצען בעצמו, במקומה, באמצעות יפוי כח בלתי חוזר שניתן לו בעת קבלת ההלוואה לצורך זה, על מנת "לתת תוקף" לבטוחה זו (בנוסף לבטוחות אחרות שניתנו להבטחת פרעון ההלוואה ולהתחייבותה המפורשת הן בסעיף 6 והן בסעיף 6 (ו') ו-(ז')) לרשום את השעבוד אצל רשם המקרקעין (משכנתא) או אצל רשם המשכונות (משכון). והרי ביפוי כח עליו חתמה התובעת, במעמד קבלת ההלוואה, נרשם במפורש כי התובעת מסמיכה את הבנק "למשכן בשמו ובמקומו את הנכסים… ואת הזכות מכל סוג שהיא שתהיה לי בנכסים בסכום, או בסכומם, במשכנתא, או משכנתאות בכל דרגה…" 3. העולה מכל האמור לעיל הוא כי התובעת הסמיכה את הנתבע, באמצעות יפוי כח בלתי חוזר שמסרה לו לקיים את התחייבויותיה לרשום שעבודים על הדירה, במידה והיא עצמה לא תעשה כן. למותר לציין כי התובעת לא רק שלא החזירה סכומי ההלוואה במשך שנים ארוכות, אלא היא אף לא רשמה שעבודים (משכון או משכנתא) על הדירה כפי שהתחייבה לעשות. לציין כי התחייבותה הראשונית לרשום השעבודים על הדירה ניתנה בהסכם ההלוואה גופו (סעיפים 6 ו-6(ו') להסכם, כפי שצוטט לעיל) ולאו דווקא ביפוי כח הבלתי חוזר, אשר ניתן, כאמור, להבטחת ביצוע התחייבויותיה כלפי הבנק על פי הסכם ההלוואה, ועל פי סעיפים 6 ו-6(ו') הנ"ל, בכלל זה. הסמכת הנתבע לרשום המשכנתא או המשכון, כפי שהיא מופיעה ביפוי הכח, באה על מנת לאפשר לבנק לבצע התחייבותה שניתנה, כאמור, בהסכם ההלוואה. לפיכך, אף אם חלפו כ-4 שנים מאז מתן ההלוואה והחתימה על יפוי הכח ועד שפעל הנתבע ורשם את המשכון על פי יפוי הכח, אין בכך כדי לאיין את תוקפו של יפוי הכח, שהיה בלתי חוזר ובלתי מוגבל בזמן, ו/או לשלול את זכותו של הבנק לשעבד על פיו את הדירה, כל עוד לא נפרעה ההלוואה שלהבטחת פרעונה היא ניתנה. הבנק גילה סבלנות במימוש המשכון, אם מתוך מרצון טוב ואם בשל נסיונו להביא לפרעון החוב באמצעות שטר החוב. משלא הושלם פרעון החוב, החליט לפעול באמצעות המשכון (ורישומו בתחילה) כפי שרשאי וזכאי היה לעשות (ראה סעיף 23 לחוק המשכון). 4. טענה נוספת בפי התובעת והיא כי הסכם ההלוואה שנחתם בינה לבין הנתבע אינו משקף את הסכמת הצדדים וכי מעולם לא הוסכם כי התובעת תבטיח את החזרת ההלוואה, אשר ניתנה לה לטענתה לצרכים פרטיים ולא לרכישת דירה, באמצעות משכון. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. נוסח ההסכם בין הצדדים מצביע על ההיפך מכך. נרשם במפורש בהסכם ההלוואה כי את החזרתה מבטיחה התובעת באמצעות בטחונות ורישום המשכון או המשכנתא על הדירה בכלל זה. מה לי, אם כך, אם ההלוואה ניטלה ל"צרכים פרטיים" או לצורך רכישת הדירה. התחייבותה לרשום משכון או המשכנתא להבטחת השבת ההלוואה, שאת קבלתה אין התובעת מכחישה, יש לקיים. אין נפקא מינה, כאמור, לשאלה - לצורך מה נלקחה ההלוואה. לפיכך, עדותו של בעלה, גבריאל אגי, במהלך הדיון, לפיה ההלוואה נלקחה למטרות שונות, לרבות מתן בטחונות להלוואות שקיבל לשם רכישת משאיות או לשיפוץ הבית, אינה משנה את המצב העובדתי הנ"ל. במאמר מוסגר יש לציין כי מדבריו הוא, בהמשך עדותו, מתעורר ספק לגבי מהימנות גרסתו לגבי רכישת המשאית (ראה עמ' 6 לפרוטוקול). יתירה מכך: חזקה על אדם החותם על מסמך מחייב, ועל התחייבות לרשום משכנתא או משכון בכלל זה, כי הבינה את תוכנם ומשמעותם. אין להסתפק בטענות בעלמא כדי להפריך חזקה זו, אלא יש להציג ראיות של ממש לשם הפרכתה. במקרה שלפני לא רק שראיות כאלה לא הוצגו, אלא שהתובעת לא טרחה אפילו להגיש תצהיר מטעמה שיפרט את נסיבות חתימתה על המסמכים הנ"ל. האמור בהסכם ההלוואה ברור ולא ניתן לפרושים אחרים אלא לתוכן העולה בבירור ממנו, לפיו התובעת התחייבה לשעבד את דירתה כדי להבטיח פרעון ההלוואה שקיבלה (לצורך רכישתה או לצרכים אחרים). משלא עשתה כן, רשאי היה הנתבע לרשום את השעבוד במקומה באמצעות יפוי כח שניתן לו ע"י התובעת ולהתחיל במימושו. טענת התובעת לפיה הסכם ההלוואה אינו משקף למעשה את הסכמות הצדדים, נדחית. 5. טענה נוספת בפי התובעת: לדבריה לא היה רשאי הבנק לוותר על זכויותיה מתוקף סעיף 38 לחוק הגנת הדייר וסעיף 33 לחוק ההוצל"פ. משעשה כן, אין תוקף לשטר המשכון הכולל ויתור כזה. בטענה דומה דן בית המשפט בפרשת אבו-ליל אחמד נגד בנק ירושלים (ת.א. 1011/04) , והיא נדחתה תוך הסתמכות על ההלכה שנקבעה ע"י בית המשפט העליון בע.א. 3295/94 פרמינגר - מור (פד"י נ' (5) 111 ובע"א 9136/02 - מיסטר מאני - שרה רייז - פד"י נ"ח (3) 934). כך בעיקר משום העובדה כי לתובעת אין כל זכויות קנייניות בדירה, אלא לכל היותר זכויות אובליגטוריות. לפיכך ומשהזכויות הקנייניות בדירה אינן רשומות על שמה בלשכת רישום המקרקעין, אין אי חתימתה על ויתור על זכויותיה מכח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, כדי להביא לביטול או איון שטר המשכון. באשר לזכויות התובעת מכח סעיף 38 לחוק ההוצל"פ: אמנם התובעת לא חתמה באופן אישי על ויתור על זכויותיה לדיור חלוף מכח סעיף 38 הנ"ל, אך אין בכך כדי לאיין או להביא לביטול שטר המשכון עצמו, אלא לכל היותר לזכות לדיור חלופי. כך נקבע בפרשת אבו-ליל הנ"ל. זכות זו ביקשה לתבוע התובעת במסגרת תובענה זו והגישה לשם כך בקשה לתיקון כתב התביעה, אלא שבהמלצתי חזר בו בא כוחה מבקשה זו, תוך שמירת זכותו לתבוע את הזכות העומדת למרשתו בעילה לפי סעיף 38 לחוק ההוצל"פ, בתובענה נפרדת. בכפוף לאמור לעיל, אני דוחה טענותיה באשר לבטלות שטר המשכון. 6. לאור כל האמור ליעל, אני דוחה תביעת התובעת על כל חלקיה. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -.10,000 ש"ח בצרוף מע"מ. ייפוי כוח בלתי חוזרמשכוןייפוי כוח