קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להצטרף כצד לעתירה מנהלית: 1. החלטה זו עניינה בבקשת עיריית ירושלים והוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (להלן - המבקשות), המיוצגות שתיהן על-ידי היועץ המשפטי לעירייה, לעכב את מתן פסק הדין בעתירה ולאפשר להן להגיש בקשה מפורטת ומנומקת להצטרף כצד להליך, או להגיש עמדה מפורטת מטעמן במסגרת ההליך. העותרים מתנגדים לבקשה. 2. בעתירתם תוקפים העותרים את החלטת הוועדה המחוזית (להלן - המשיבה) מיום 7.12.08, שדחתה את התכנית שהגישו העותרים להכשרת בניה בשכונת ג'בל מוכבר, בנמקה את הדחייה בשיקול של אי עידוד עבריינות בניה. להלן אסקור בקצרה את הרקע להחלטה זו. 3. ביום 31.12.06 הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כתב אישום נגד העותרים בגין עבירת בניה ללא היתר בהיקף גדול, המשתרע על פני מאות מטרים (ת"פ 13092/06). ביום 19.2.07, במהלך הדיון בתיק בבית המשפט לעניינים מקומיים, הגיעו הצדדים להסדר, בגדרו תוקן כתב האישום. עיקרו של התיקון בכך שהאישום בעבירה של בניה ללא היתר הוחלף באישום בעבירה של שימוש ללא היתר, וזאת לאחר שהמאשימה קיבלה את טענת העותרים כי עבירת הבניה התיישנה. בעקבות זאת גם הודיעה המאשימה כי היא מבקשת להרשיע את העותרים רק בשימוש (ראו פרוטוקול הדיון, ע/1). בהכרעת הדין שניתנה ביום 28.5.07, על בסיס הודיית העותרים בכתב האישום המתוקן, הורשעו העותרים בעבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בהתאם לעובדות שבכתב האישום המתוקן, הכוללות הן ביצוע עבודת בניה ללא היתר והן שימוש במקרקעין ללא היתר. בית המשפט לא ציין האם העותרים הורשעו בעבירת בניה או בעבירת שימוש, הגם שסעיפי החוק שלפיהם הורשעו כוללים את שתי החלופות. במסגרת גזר הדין שניתן באותו מעמד, הוטל על העותרים קנס, והם נצטוו להתאים את הבניה המפורטת בכתב האישום ובתרשים שצורף אליו לתכניות ולהיתרי הבניה החלים באיזור, לרבות בדרך של הריסת הבניה. עם זאת, ולאור הסכמת המאשימה בהסדר הטיעון, דחה בית המשפט את כניסת הצו לתוקף ליום 1.6.08 כדי לאפשר לעותרים להשיג היתר לבניה. תקופה זו הוארכה בהמשך, לאור התקדמות הליכי אישור תכנית הבניה ובהסכמת המאשימה, עד ליום 1.1.10. 4. העותרים הכינו תכנית בניה, שנבדקה על-ידי לשכת התכנון המחוזית ונמצאה עומדת בתנאי הסף (ביום 7.8.08). העותרים הביאו את התכנית בפני הוועדה המקומית, אשר החליטה ביום 8.9.08 לאשר את התכנית להפקדה בשינויים מסוימים ולהמליץ עליה בפני הוועדה המחוזית (נספח ב' לעתירה). לטענת המשיבה, בהחלטה זו אין כל התייחסות להמלצת היועץ המשפטי לעירייה לדחות את התכנית נוכח עבירות הבנייה החמורות שהעותרים ביצעו, לשיטתו. בדיון בוועדה המחוזית, הופיעו ב"כ העותרים ונציגת היועץ המשפטי לעירייה, שהביעה את התנגדותה לאישור התכנית. הוועדה המחוזית החליטה לאמץ את חוות דעתו של היועץ המשפטי לעירייה ולדחות את התכנית, מפאת השיקול של אי עידוד עבריינות בניה. בקשת העותרים ליתן להם רשות ערר על ההחלטה בפני המועצה הארצית, נדחתה על-ידי יו"ר הוועדה המחוזית (ביום 21.1.09). בעקבות כך, הוגשה עתירה זו נגד הוועדה המחוזית, בגדרה טוענים העותרים, בין היתר, כי החלטתה מפלה אותם לרעה, אינה סבירה ואף בלתי מידתית. 5. ביום 27.4.09 הגישה המשיבה בקשה לסילוק העתירה על הסף, בנימוק שהוועדה המקומית ועיריית ירושלים לא צורפו כמשיבות לעתירה. לחלופין, נתבקש בית המשפט להורות על צירופן. בהינתן העיתוי בו הוגשה הבקשה, קבעתי כי אין לדון בה בנפרד מן העתירה. ביום 10.5.09 הגישה הוועדה המחוזית כתב תשובה, בו טענה, בין השאר, כי החלטתה סבירה ואין להתערב בה. בדיון שנערך בפניי ביום 1.6.09, חזרה באת-כוח הוועדה המחוזית על בקשת הצירוף, בטוענה כי אין להסתפק במקרה זה - בו מעורבת העירייה, המהווה גוף נפרד מהמדינה - בהצגת עמדת העירייה על-ידי הוועדה המחוזית. העותרים התנגדו לבקשת המשיבה. בתום הדיון, דחיתי את התיק לעיון ולמתן החלטה או פסק-דין. 6. בינתיים, ביום 7.7.09, הגישו עיריית ירושלים והוועדה המקומית בקשה זו, לעכב את מתן פסק הדין ולאפשר להם להגיש בקשה מפורטת ומנומקת להצטרף כצד להליך. לטענת המבקשות, התכנית שהגישו העותרים מיועדת להכשיר עבירות בניה בהיקף עצום, ועקב כך מתנגדות הן לאישורה. לשיטתן, מאחר שבידיהן מצוי המידע הדרוש להבהרת תשתיתו העובדתית של המקרה ומדיניותן הכללית במקרים כגון אלו, ומכיוון שהאינטרס הציבורי עלול להיפגע מקבלת העתירה, יש לצרפן כצד לה. העותרים מתנגדים לבקשה, באומרם כי כל הנתונים הרלוונטיים מצויים בפני בית המשפט, זאת לאחר שהגישו לבית המשפט עותק מכתב האישום המתוקן במסגרת בקשתם לצירוף ראייה. העותרים הביעו חשש מעינוי הדין שעלול להיגרם להם, והעלו בין השאר את הסתירה הקיימת לכאורה בין עמדת הוועדה המקומית לעמדת היועץ המשפטי לעירייה, בכובעיו השונים (ב"כ העירייה, ב"כ הוועדה המקומית וב"כ היועץ המשפטי לממשלה). כן טוענים העותרים, כי לא בכל המקרים שנדונו בפני בית משפט זה צורפו הוועדה המקומית והעירייה כמשיבות לעתירות שהוגשו נגד החלטות של הוועדה המחוזית. 7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. 8. סעיף 6 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובע: "(א) המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה. (ב) בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להורות על מחיקת עתירה אם לא צורף משיב ראוי, או להורות על צירופו של עותר או משיב, וכן על מחיקת משיב או עותר שצורף לעתירה." 9. ענייננו בהחלטת ועדה מחוזית לגבי תכנית מתאר מקומית הנמצאת בסמכותה. לעניין זה נקבע בסעיף 62 לחוק התכנון והבניה: "(א) הוגשה לועדה מקומית תכנית בסמכות ועדה מחוזית, תדון בה הועדה המקומית, ותעביר המלצותיה לועדה המחוזית... ג) מגיש התכנית רשאי להשיג בפני הועדה המחוזית על המלצה של הועדה המקומית, לדחות את התכנית או להפקידה בשינויים... (ד) הועדה המחוזית תדון בהשגה שהוגשה ובתכנית והיא רשאית לקבל את ההשגה או לדחותה ולהפקיד את התכנית, בתנאים או בשינויים, או לדחות את התכנית." 10. באשר לחלוקת הסמכויות בין הוועדה המחוזית לוועדה המקומית, לפי סעיף 62, נאמר בע"א 2902/97 אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' גליקמן, פ"ד נג(1) 369, 381 (1999): "מעמדה של הוועדה המקומית ביחס להליכי האישור של תכניות-מיתאר מקומיות הוא של יוזמת או ממליצה, בעוד שסמכות שמיעת ההתנגדויות ואישור התכניות נתונה לוועדה המחוזית". עם זאת, נקבע באותו עניין, כי אישור תכנית בוועדה המחוזית מבלי שנתקיים בה קודם לכן דיון מעמיק בוועדה המקומית מהווה פגם מהותי בהליך (שם, פסקה 15, וראו גם: שמואל רויטל דיני התכנון והבניה כרך ראשון, 120 (סדן 2008) (להלן - רויטל)). מכאן, שהמעמד שהוקנה לוועדה המקומית בחוק משקף את האינטרס שיש לה בכל עניין תכנוני שבמרחב התכנון שלה, ונראה כי מעמד זה הינו מעבר למעמדו של גוף ממליץ גרידא. 11. ואכן כבר נקבע בפסיקה, לעניין החלטות לפי סעיף 62, כי יש לראות ככלל את הוועדה המקומית בגדר "כל רשות אחרת הנוגעת בדבר" (עת"מ (י-ם) 8459/08 עפאנה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (ניתן ביום 2.9.08)), וכך גם את העירייה (עת"מ (י-ם) 1046/07 עיסא נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים (ניתן ביום 26.12.08)). משכך, היה מקום לצרף את המבקשות כצד רלוונטי לעתירה כבר מלכתחילה, כטענת המשיבה. אוסיף כי טיעונו של ב"כ העותרים לפיו יש לאבחן את שני המקרים האמורים לנסיבותיהם, לא שכנעני כי יש לנהוג אחרת במקרה זה. 12. עוד יוער, כי סעיף 18(א) לחוק התכנון והבניה אמנם קובע כי "במרחב תכנון מקומי הכולל תחום רשות מקומית אחת בלבד, תהיה מועצת הרשות המקומית - הועדה המקומית", ומכאן כי ישנה זהות פרסונאלית בין העירייה לבין הוועדה המקומית. ברם, מבחינה מהותית, הוועדה המקומית הינה אישיות משפטית נפרדת מהעירייה, הן בתחומי המשפט הציבורי והן בתחומי המשפט הפרטי (רויטל, 68), ואף סמכויותיהן של שני הגופים הללו אינן זהות, ולפיכך נראה כי אף האינטרסים שלהם אינם חייבים לחפוף. בענייננו, העירייה התנגדה, באמצעות היועץ המשפטי לעירייה, להמלצת הוועדה המקומית לאישור התכנית, ויש לאפשר להן להציג את עמדתן בפני בית המשפט טרם הכרעה בעתירה. עובדת ייצוגם של שני הגופים הללו על-ידי אותו גורם (היועץ המשפטי לעירייה), שעה שהם חלוקים ביניהם באשר לאישור תכנית העותרים, אכן מעוררת קושי מסויים, היכול אולי להוות שיקול בעת הדיון ובשעת ההכרעה בעתירה לגופה, אך אין בכך כדי למנוע מגופים אלו להציג ולבאר את עמדתם בפני בית המשפט כמשיבים לעתירה. 13. אעיר עוד, כי עורכי הדין הנמנים על המחלקה המשפטית של העירייה, בתפקידם כנציגי היועץ המשפטי לממשלה, הם שהגישו את כתב האישום בתיק הפלילי שהתנהל כנגד העותרים, הם שהגיעו להסדר הטיעון והם שהסכימו להארכות המועד לביצוע צו ההריסה כדי לאפשר לעותרים לנסות ולהכשיר את הבניה שביצעו. נוכח מעורבותם זו בהליכים שקדמו לעתירה, יש מקום להורות על צירוף העירייה כמשיבה לעתירה. כמו כן, במהלך הדיון בפניי עלתה השאלה האם הכרעת הדין תואמת את הסדר הטיעון שנערך בין הצדדים. אינני רואה צורך להידרש בשלב זה לעניינים אלו, אך ברי כי צירוף המבקשות להליך ייקל על הבהרת התשובה. 14. נוכח האמור לעיל, יש לאפשר למבקשות להביע דעתן באשר לעתירה, ולו לצורך הבהרת הרקע שקדם לה; וכדברי בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט זמיר, שנאמרו בהקשר לצירוף צד כמשיב בעתירה לבג"צ: "כלל הוא בבית משפט זה שחובה על העותר לצרף כמשיבים לעתירה את כל הנוגעים בדבר... מי שנוגע לעניין, ועלול להיפגע מצו של בית המשפט, אין כמוהו להציג את הצד שכנגד, כדי שבית המשפט יוכל לבסס את החלטתו על תמונה שלמה ואמינה של המצב" (בג"צ 1901/94 לנדאו נ' עירית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 416 (1994)). 15. לא נעלמה ממני טענת העותרים באשר לעינוי הדין שייגרם להם אם יצורפו המבקשות כמשיבות לעתירה בשלב זה. ואולם, ראשית, עוד בטרם הדיון בעתירה ביקשה המשיבה להורות על צירוף המבקשות, ובהחלטתי מיום 1.6.09, לאחר קיום הדיון, הותרתי את שאלת הצירוף בצריך עיון. שנית, במכלול נסיבות העניין שלפניי, נראה לי כי האינטרס הציבורי שבצירוף המבקשות גובר על הנזק שעלול להיגרם לעותרים עקב העיכוב המסוים במתן פסק הדין בעניינם. 16. לסיכום, דין הבקשה להתקבל. העירייה והוועדה המקומית יצורפו לעתירה כמשיבות 2 ו-3 בהתאמה, ויגישו כתב תשובתן, בצירוף תצהיר לאימות העובדות, עד ליום 25.8.09. העתירה נקבעת להמשך דיון ביום 15.9.09 בשעה 14:30. אין צו להוצאות. עתירה מנהלית