קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הודעה על ביטול הסכם משכנתא: 1. עניינה של התביעה בהסכם הלוואה מיום 17.6.97 (נספח א' לתובענה, להלן: "הסכם ההלוואה"), מכוחו הלווה המשיב (להלן: "הבנק") למבקשים (יחד עם לווה נוספת) סכום של 700,000 ₪ לתקופה של 25 שנים. להבטחת החזר ההלוואה נרשמה משכנתא לזכות הבנק. המבקשים חדלו לשלם את ההלוואה החל מיום 1.9.02. כנגד המבקשים ניתנו פסקי דין בגין חובם לבנק בהעדר הגנה, והבנק פתח תיק מימוש לצורך מימוש המשכנתא. 2. המבקשים העלו במסגרת המרצת הפתיחה מספר טענות, שחלקן נדחו במסגרת החלטות ביניים קודמות שניתנו במסגרת התובענה דנן. ההכרעה הנדרשת במסגרת פסק הדין, מתייחסת לטענות שהעלו המבקשים בס' 28-35 להמרצת הפתיחה (ר' הסכמה דיונית מיום 22.2.09). טענות אלה יידונו להלן. 3. בהסכם ההלוואה נקבע כי שיעור הריבית על ההלוואה יעמוד בתקופה של 24 החודשים הראשונים להלוואה על 4.9% (תקופה זו תכונה להלן: "תקופת הריבית הראשונה"). לאחר מכן, כך נקבע בהסכם, ישתנה שיעור הריבית בהתאם לשיעור שייקבע על ידי הבנק. לאור הסכמה זו, שונה שיעור הריבית לאחר תקופת הריבית הראשונה, ל-7.6% החל מיום 1.8.99. 4. המבקשים טוענים כי 7 חודשים לאחר ההתקשרות בהסכם ההלוואה, העלה הבנק את שיעור הריבית על ההלוואה ל-5.5%. במקביל שינה הבנק את התקופה להשבת ההלוואה, מ-300 חודשים ל-334 חודשים. לכן, שיעור התשלום החודשי שהיה על המבקשים לשלם מדי חודש על חשבון ההלוואה - נותר בעינו. באופן זה לא יכלו המבקשים, לטענתם, לדעת על השינוי בשיעור הריבית. המבקשים טענו כי נודע להם על השינוי בשיעור הריבית רק חודשיים לפני שהם הגישו את התובענה. לטענתם פעולתו של הבנק הוותה הפרה יסודית של הסכם ההלוואה, המזכה אותם בביטולו. 5. הבנק לא כפר בכך כי בשלב מסוים חויבו המבקשים בריבית בשיעור 5.5%, במקום בריבית בשיעור 4.9%, בניגוד להסכם ההלוואה. אולם, הבנק טען כי ענין זה תוקן על ידיו, כאשר הוא זיכה את המבקשים בריבית היתר שנגבתה מהם מעבר למוסכם. הבנק טען כי המבקשים לא הודיעו על ביטול הסכם ההלוואה עד למועד הגשת התובענה דנן, אף שהם ידעו על ההפרה עוד בשנת 2001. 6. כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים, יש לבחון את השאלות הבאות - האם הפר הבנק את הסכם ההלוואה, האם ההפרה תוקנה, והאם במועד משלוח הודעת הביטול היו המבקשים זכאים להודיע על ביטול הסכם ההלוואה. הפרת הסכם ההלוואה 7. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי הבנק העלה את שיעור הריבית על ההלוואה בתקופת הריבית הראשונה (בין החודשים מרץ 98 עד יוני 99) מהשיעור המוסכם של 4.9% לשיעור של 5.5%. לא יכולה להיות מחלוקת כי התנהלותו זו של הבנק היוותה הפרה של הסכם ההלוואה. מסקנה זו עולה בין היתר מתצהירה של פקידת הבנק שטיפלה בהלוואה בתקופה הרלוונטית, גב' תמר יהב. גב' יהב הצהירה בתצהיר שניתן בתשובת הבנק לבקשת "פרעתי" שהוגשה על-ידי המבקשים (נספח י"ב להמרצת הפתיחה) כי: "כ-4 חודשים לאחר ביצוע ההלוואה, בתאריך 9.4.01 או בסמוך לכך, פנה אלי מר כהן בסניף הרצליה של הבנק, והתלונן כי באמצע תקופת הריבית הראשונה, החל מיום 1.3.98 ועד לתום תקופת הריבית הראשונה בתאריך 1.7.99, חויבה ההלוואה בריבית בשיעור 5.5% במקום בשיעור 4.9%, למרות שחלפו טרם שנתיים. בדקתי תלונתו ואת שעורי הריבית בהם חויבה ההלוואה עד לאותה עת. מבדיקתי את לוח הסילוקין של ההלוואה עד לאותה עת, הסתבר כי אכן ההלואה חויבה החל מ-1.3.98 בריבית בשעור 5.5% , והעתק התדפיס נמסר למר כהן. רצ"ב תדפיס מצבת הלוואה שהוציא הבנק למר כהן בתאריך 9.4.01 כנספח ה' לתצהירי" (ההדגשה שלי, ר. ר.). 8. המבקשים טענו כי העלאת הריבית על ידי הבנק נעשתה במירמה ובמכוון, בעוד הבנק טען כי מדובר בטעות בתום לב. אינני סבורה כי יש להכריע במחלוקת זו. לצורך בחינת השאלה האם הסכם ההלוואה הופר, אין רלוונטיות לשאלת תום הלב של המפר, שכן גם הפרה בתום לב היא הפרה. לכן, אף אם הבנק נהג בתום לב, פעולתו המנוגדת להוראות הסכם ההלוואה מהווה הפרה של הסכם ההלוואה (ר' ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה), בעמ' 465). תיקון ההפרה 9. הבנק הודה כאמור בהפרה, אך לטענתו הוא תיקן אותה כאשר הוא זיכה בשנת 2001 את חשבון המבקשים בסכום של 6,263₪. אני סבורה כי הוכח שהסכום הנ"ל אכן הושב למבקשים על ידי הבנק. בתצהירה הנ"ל (נספח י"ב להמרצת הפתיחה), הצהירה גב' יהב כי: "בעקבות גילוי הטעות, פניתי ליחידת המשכנתאות של הבנק על מנת שיזכו את הלווים. רצ"ב העתק מתרשומת שהעברתי מסניף הרצליה ליחידת המשכנתאות של הבנק מתאריך 9.4.01 כנספח ו' לתצהירי. בעקבות פנייה זו, בתאריך 4.6.01 זוכו הלווים בסך 6,263 ₪ בגין התקופה שבין 1.3.98-1.7.99 ע"י העברה לח-ן מ. כהן בע"מ באמצעותו שולמו תשלומי ההלוואה השוטפים עפ"י הוראות קבע שניתנה לבנק. רצ"ב העתק מתעודת הזיכוי כנספח ז' לתצהירי" (ס' 18 לתצהיר הנ"ל, ור' גם מכתבה של גב' יהב ליחידת המשכנתאות, נספח ו' לתצהירה הנ"ל). 10. לתצהירה הנ"ל של הגב' יהב צורף כנספח ז' מסמך נוסף של הבנק מיום 4.6.01, שממנו עולה כי לחשבון מ.כהן בע"מ הועבר זיכוי בסכום של 6,263 ₪. המבקש אישר בחקירתו כי החזרי המשכנתא שולמו מחשבון חברה זו (ר' בעמ' 4 לפרוטוקול). המסקנה הנ"ל לגבי ביצוע הזיכוי, עולה גם מתזכיר פנימי של הבנק שצורף כנספח לחוות דעת המומחה מטעם הבנק (ר' סעיף 4.4.1.4 לחוות הדעת). גם המבקש אישר בחקירתו כי היה מודע לכך שזיכוי בסכום זה הועבר על ידי הבנק בעקבות פנייתו לגב' יהב (ר' בעמ' 6 לפרוטוקול). יוער כי המבקשים הפנו לדוחות משנת 1998-2003 שנשלחו אליהם על ידי הבנק, בהם פורטו סכומי החזרי ההלוואה (נספח ח' לתצהירה הנ"ל של גב' יהב נספח י"ב להמרצת הפתיחה). בדו"ח משנת 2001 לא צוין הזיכוי האמור. אולם, מדובר בדו"ח בו פורטו התשלומים שבוצעו על חשבון ההלוואה והתשלומים שנותרו, ללא התייחסות למכלול התנועות שנעשו בחשבון החברה אליו נעשה הזיכוי. על כל פנים, וכפי שהובהר לעיל, המבקש לא כפר בכך שחשבון החברה זוכה בסכום האמור. 11. המבקשים טענו כאמור גם כי הבנק הפר את הסכם ההלוואה גם בכך שהוא העמיד את ההלוואה על 334 חודשי השבה. גם ענין זה תוקן על ידי הבנק, כעולה מתזכיר פנימי של הבנק מיום 4.6.01 שצורף לחוות דעתו של המומחה מטעם הבנק. בתזכיר זה נרשם: "כמו כן הוארכה תקופת ההלוואה מ-300 ל-334. תוקן". מסקנה דומה עולה גם מהדוחות אליהם הפנו המבקשים, שצורפו כנספח ח' לתצהירה של גב' יהב, כאשר מהדו"ח הרלוונטי לשנת 2001 ולשנת 2002 עולה כי מספר התשלומים עומד על 300. 12. אני סבורה כי הבנק הוכיח כי הסכום שהושב למבקשים (6,263 ₪), הוא הסכום שנגבה מהם ביתר בתקופת הפרת הסכם ההלוואה כתוצאה מהגדלת שיעור הריבית. בו"ח מצבת הלוואות שהופק לטובת המבקשים ביום 30.6.97 (נספח ג' להמרצת הפתיחה), פורטו סכומי הריבית ויתרת הלוואה. מהסכומים המפורטים במסמך הנ"ל עולה כי במהלך החודשים 3.98 - 7.99, היו המבקשים אמורים להיות מחוייבים בריבית בסכום של 47,309 ₪. מדו"ח שהופק בשנת 2001 (שצורף כנספח ד' להמרצת הפתיחה), בו פורטו סכומי הריבית שבהם חוייבו המבקשים בפועל, לאחר שנגבתה הריבית בשיעור 5.5%, עולה כי המבקשים חויבו בסכום של כ-53,445 ₪. הפער בין הסכומים הנל עומד על סכום של 6,136₪. סכום זה עולה בקנה אחד עם סכום הזיכוי שהועבר לחשבון המבקשים (יוער חוסר ההתאמה בסכומים נובע ככל הנראה מהעובדה שההעתק של הדו"ח הנ"ל איננו קריא וברור). 13. המבקשים טענו כי כתוצאה מהפרת הסכם ההלוואה על ידי הבנק, הסכומים שהיה עליהם להשיב לבנק עבור ההלוואה התייקרו בסכום נומינאלי של 143,000₪. טענת המבקשים מבוססת על כך שהבנק הוסיף 34 חודשי תשלום להחזר ההלוואה, כאשר כל תשלום הוא בסך 4,190₪. אולם, כפי שהובהר לעיל, הבנק תיקן את הטעות עוד בחודש יוני 2001, והשיב את המצב לקדמותו. מספר חודשי ההחזר חזר להיות 300. לכן, החישוב של המבקשים ביחס להגדלת סכום ההשבה הוא תיאורטי, שכן הוא מניח מצב בו ההפרה לא תוקנה, בעוד שבפועל הבנק תיקן את ההפרה כאמור. בנוסף, יש להעיר בהקשר זה כי אין חולק כי המבקשים לא השיבו לבנק את ההלוואה וחדלו לשלם על חשבון ההלוואה עוד בשנת 2002. לכן, הם אינם יכולים כמובן לטעון כי נגרם להם נזק כתוצאה מההגדלה במספר חודשי ההלוואה. מעבר לטענה הנ"ל, לא טענו המבקשים כי הסכום של 6,263 ₪ איננו משקף את הסכום שנגבה מהם ביתר בתקופה בה הופר הסכם ההלוואה. גם המומחה מטעמם של המבקשים לא העלה כל טענה ביחס לסכום זה. לכן, הוכח שהבנק הפר את הסכם הלוואה, והוכח גם כי הוא תיקן את ההפרה כאשר השיב למבקשים ביום 4.6.01 סך של 6,263 ₪, הסכום שנגבה מהם ביתר בתקופת ההפרה של הסכם ההלוואה. האם הסכם ההלוואה בוטל כדין? 14. המבקשים טוענים בסיכומיהם כי הם ביטלו את הסכם ההלוואה כאשר הגישו את התובענה דנן, קרי ביום 9.2.06. אני סבורה כי המבקשים לא היו זכאים לבטל את הסכם ההלוואה במועד בו נשלחה על ידיהם הודעת הביטול. זאת, הן משום שקודם למועד משלוח הודעת הביטול, תוקנה ההפרה על ידי הבנק, והן משום שהודעת הביטול נשלחה על ידי המבקשים לאחר שחלף הזמן הסביר שעמד להם לעשות כן. עניינים אלה יפורטו להלן. ביטול הסכם לאחר תיקון הפרה 15. בית המשפט העליון התיחס לשאלת האפשרות של צד לבטל הסכם לאחר תיקון ההפרה בע"א 1368/02 צמנטכל נ' מ"י (פ"ד נ"ז (1) 516). באותו ענין קבע בית המשפט כי קיום מאוחר של הסכם איננו שולל את עילת הביטול, אולם לתיקון עשויה להיות נפקות לצורך בחינת התקיימותם של הסייגים לביטול - סייג הצדק (בהפרה שאינה יסודית) וסייג תום הלב. עוד נקבע באותו ענין כי: "במסגרת השיקולים הנבחנים עת נשקלת שאלת תום הלב בביטול חוזה יש לבחון גם אם תוקנה ההפרה על-ידי המפר טרם הפעלת זכות הביטול. תיקון שכזה, בהתחשב במכלול הנסיבות, עשוי להפוך את השימוש בזכות הביטול לשימוש המנוגד לחובת תום הלב". כאמור, בפס"ד צמנטכל הנ"ל, הבחין בית המשפט בין היתר בין זכות הביטול של ההסכם כאשר הפרתו היתה יסודית, לבין זכות הביטול של הסכם, במקרה של הפרה שאינה יסודית. ככלל, כידוע, מקנה חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א -1970 זכות ביטול מיידית לנפגע כאשר קיימת הפרה יסודית של הסכם (ר' ס' 7(א) לחוק). כאשר ההפרה איננה יסודית, על הנפגע לתת למפר אורכה לקיום החוזה, ורק אם החוזה לא מקוים תוך זמן סביר לאחר האורכה, יבוטל החוזה, אלא אם כן בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק (ר' ס' 7(ב) לחוק התרופות). 16. הצדדים חלוקים בדיעותיהם בשאלה האם היתה הפרת הסכם ההלוואה על ידי הבנק הפרה יסודית של ההסכם. המבקשים טוענים כי מדובר בהפרה יסודית, והבנק טוען כי ההפרה איננה יסודית. אין צורך להכריע בשאלה זו, משום שכפי שיובהר להלן, אף בהנחה שמדובר בהפרה יסודית, המבקשים לא היו זכאים לבטל את הסכם ההלוואה במועד בו נשלחה הודעת הביטול. 17. אם הפרתו של הסכם ההלוואה לא היתה יסודית, אני סבורה כי עם תיקון ההפרה על ידי הבנק - לא היתה למבקשים עוד זכות לבטל את ההסכם. מסקנה זו נובעת מהוראות ס' 7(ב) לחוק התרופות שנזכרו לעיל. כאמור, במקרה של הפרה שאיננה יסודית - על הנפגע לתת למפר הזדמנות לתקן את ההפרה. כאמור לעיל, הבנק בענייננו, אכן תיקן את ההפרה. לצורך זה ניתנת למפר אורכה על ידי הנפגע, כאשר עם תיקון ההפרה במסגרת האורכה - פוקעת זכות הביטול. אף אלמלא ניתנה אורכה על ידי המבקשים לבנק, הרי עם תיקון ההפרה, ביטול הסכם ההלוואה איננו צודק. 18. אולם, אף אם מלכתחילה הפרת הסכם ההלוואה על ידי הבנק היתה הפרה יסודית של ההסכם, אני סבורה כי אין בכך כדי לשנות את התוצאה של פסק הדין. כך, וכפי שיפורט להלן, המבקש היה מודע לכך שהבנק זיכה אותו בסכום של 6,263 ₪, זיכוי שניתן כתוצאה מהגביה ביתר בתקופת הריבית הראשונה. לאחר שהזיכוי הועבר למבקש, הרי למעט פנייה נטענת נוספת בעל פה לפקידת הבנק גב' יהב בקשר לזיכוי הנ"ל, לא פעל המבקש בכול דרך שהיא. בכלל זה, הוא לא בקש להודיע לבנק על ביטול הסכם ההלוואה (בהנחה שהוא היה זכאי לכך), והוא אף לא הודיע כי על הבנק להשיב לו סכומי כסף נוספים בגין ההפרה. העובדה שחלף פרק זמן של כ-5 שנים מאז ההפרה הנטענת ותיקונה על-ידי הבנק, עד למשלוח הודעת הביטול, הפכה את ההפרה להפרה שאינה יסודית. ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה יש בחלוף הזמן להפוך את מהותה של ההפרה עצמה מיסודית ללא יסודית (ר' ע"א 8741/01 Micro Balanced Products נ' תעשיות חלאבין בע"מ, פ"ד נ"ז (2) 171). לכן, ומאחר שבמועד משלוח הודעת הביטול, ההפרה לא היתה יסודית, היה על המבקשים לתת לבנק הזדמנות לתקנה בטרם משלוח הודעת הביטול - אלא שבמועד הודעת הביטול ההפרה כבר תוקנה. לכן, המבקשים לא יכלו להודיע לבנק על ביטול ההסכם במועד בו הם התיימרו לעשות זאת. המבקשים לא הודיעו על ביטול הסכם ההלוואה תוך זמן סביר 19. תרופת הביטול היא תרופה אוטונומית, שעל המבקש לעשות בה שימוש - להפעיל אותה, כדי שתהיה לה משמעות. בלא פעולה של הנפגע על ידי משלוח הודעת הביטול, ההסכם אינו מתבטל מאליו, אף בהנחה הוא הופר בהפרה, ולו גם יסודית. המלומד קציר קובע בהקשר זה בספרו "תרופות בשל הפרת חוזה" (חלק ב') כי: "הפרה בלבד, ולא גם חמורה, אינה מביאה, כידוע את החוזה לידי סיום ... אי מסירת הודעת ביטול במקרה של הפרה יסודית, או, במקרה של הפרה שאינה יסודית, לאחר שניתנה ארכה למפר, עשויה אף להיראות כוויתור מצד הנפגע על זכות הביטול שקמה לו עם הפרת החוזה בידי הצד השני" (ר' פסקה 286). 20. ס' 8 לחוק התרופות קובע כי ביטול חוזה יהיה בדרך של הודעת הנפגע תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה. אין חולק כי הודעת הביטול נמסרה לבנק בשנת 2006, כאשר הוגשה התובענה דנן, קרי כ-5 שנים לאחר ההפרה הנטענת. תקופה של 5 שנים ממועד ההפרה, היא מעבר לפרק הזמן הסביר לביטול ההסכם. לאחר שחלף פרק זמן של 5 שנים, יש לראות את המבקשים גם כמי שוויתרו על זכותם לבטל את ההסכם ההלוואה - חרף הפרתו. 21. יחד עם זאת, מירוץ הזמנים נספר מהמועד בו נודע לנפגע על הפרת ההסכם. בענייננו טענו המבקשים כאמור כי נודע להם על ההפרה רק כחודשיים לפני הגשת התובענה דנן, עם קריאת תצהירה של גב' יהב שהוגש בהליך בהתייחס לטענת "פרעתי", אותה העלו המבקשים במסגרת הליכי הוצאה לפועל. מנגד, הבנק טוען כי המבקשים ידעו על ההפרה עוד בשנת 2001. 22. אני סבורה כי המבקשים ידעו על ההפרה עוד משנת 2001, ולכן במועד הביטול הנטען לא עמדה להם עוד הזכות לבטל את הסכם ההלוואה. הגב' יהב הצהירה בתצהירה נספח י"ב הנ"ל להמרצת הפתיחה, כי המבקש פנה אליה ביום 9.4.01, והתלונן כי ההלוואה חויבה באמצע תקופת הריבית הראשונה בריבית בשיעור של 5.5%, במקום בריבית בשיעור של 4.9% (ר' ס' 18 לתצהיר הנ"ל). לטענתה של גב' יהב, ההפרה תוקנה על ידיה כתוצאה מפנייה זו של המבקש. גב' יהב טענה (בסעיף 17 לתצהיר הנ"ל), כי עוד קודם לכן, במהלך שנת 1999 לאחר שהריבית המשתנה עלתה ל-7.6% וסכום ההחזר החודשי עלה בשיעור ניכר, פנה אליה המבקש, והתרעם על שינוי הריבית. במועד זה הובהר למבקש, לטענתה, כי ההלוואה היא בריבית משתנה, והמבקש לא פנה אליה בענין זה בהמשך. 23. הגב' יהב טענה כי הפניה הנוספת של המבקש אליה התייחסה להפרה של הסכם ההלוואה בחיוב הריבית בתקופת הריבית הראשונה. היא הפנתה בהקשר זה למסמך שהיא שלחה ליחידת המשכנתא בבנק (נספח ו' לתצהיר נספח י"ב להמרצת הפתיחה). מסמך זה נכתב ב"זמן אמיתי", והוא מסמך פנימי של הבנק. במכתב זה כתבה גב' יהב כי המבקש "התלונן על שינוי הריבית באמצע תק' ההלוואה. רצ"ב מצבת ההלוואות עם שיעורי ריבית. צ.ל. 4.9% עד ליום 1.7.99 וביום 1.7.99 הריבית השתנתה ל-7.6% - שימו לב הריבית ירדה ל 5.5% בדצמבר 1999 ובינואר 2000". 24. המבקש כפר בכך שהוא פנה לגב' יהב ביחס להפרה דנן. לטענתו, הוא לא ידע על שינוי שיעור הריבית בתקופת הריבית הראשונה עד שקרא את תצהירה הנ"ל של הגב' יהב, והוא לא יכול היה לדעת על כך. מחקירתו הנגדית של המבקש (בעמ' 6 לפרוטוקול) עולה כי הוא פנה לגרסתו לגב' יהב פעם אחת, כשנתיים לאחר מתן ההלוואה (המבקש לא פסל את האפשרות כי פניה זו היתה בשנת 2001). לטענתו, הוא טען בפני הגב' יהב כי קיימת טעות בחיוב, לאור העובדה שסכומי ההחזר החודשיים עלו (כאשר המבקש היה סבור כי ההלוואה היא בריבית קבועה). 25. אולם, אף אם המבקש פנה מלכתחילה לגב' יהב ביחס לשינוי שיעור הריבית בתקופת הריבית השניה ולא ביחס להפרה דנן, הרי חזקה עליו כי הוא היה מודע לטיפול של הבנק בתלונתו לאחר שהתלונן. לכן, חזקה כי הוא היה מודע לכך כי הבנק מצא לנכון להשיב לו את הסכום של 6,263 ,₪ כתוצאה מהגבייה ביתר בתקופת הריבית הראשונה. 26. לטענת גב' יהב, בעקבות פניית המבקש אליה, הופק על ידי הבנק דו"ח "מצבת הלוואות" (נספח ד' להמרצת הפתיחה), שמוען למבקש. בדו"ח זה נכתב כי החל מפברואר 98 חישב הבנק את שיעור הריבית לפי 5.5%. בדו"ח פורטו הסכומים שנגבו על-ידי הבנק ביתר, כאשר לצד כל סכום פורט סכום ההחזר. לטענת גב' יהב היא מסרה לידיו של המבקש את הדו"ח הנ"ל בעקבות תלונתו, ובהמשך לכך בוצע הזיכוי לחשבונו. במסגרת הסיכומים מטעמם (בס' 7 לסיכומים), כפרו המבקשים בכך כי המבקש קבל את הדו"ח הנ"ל לידיו. יחד עם זאת, המבקש לא ציין זאת במסגרת תצהיר עדותו הראשית. כך, במסגרת התצהיר, התייחס המבקש לדו"ח הנ"ל (בס' 29 ו-32), אולם הוא לא טען כי דו"ח זה לא נמסר לו על ידי גב' יהב ב"זמן אמיתי". 27. המסקנה לפיה הדו"ח נמסר למבקש היא סבירה בעיני, לאור תיאור ההתרחשויות על ידי המבקש. כאמור, המבקש פנה בתלונה לגב' יהב - לגישתו ביחס לשיעור הריבית שנגבה ממנו לאחר תום תקופת הריבית הראשונה. כאמור, חזקה על המבקש כי לאחר שפנה בתלונה, כי הוא בקש לדעת מה נעשה בעקבות תלונתו. המבקש אף איננו חולק על כך כי הוא היה מודע לכך שהבנק בצע החזר של 6,263 ₪ לחשבון (ר' עמ' 6 שורות 15-16). אכן, המבקש טען כי הוא אמר לגב' יהב ביחס לסכום ההחזר "מה? את עושה צחוק? זה הבדיקה שעשיתם?" (ר' בפרוטוקול, שם). אולם, העובדה כי המבקש היה מודע להשבה על ידי הבנק, עולה בקנה אחד עם המסקנה לפיה נודע לו מהדו"ח שנמסר לידיו, כי הבנק ביצע את ההשבה אותה הוא ביצע בעקבות גבית ריבית ביתר בשיעור גבוה מהמוסכם בתקופת הריבית הראשונה. לכן, הוכח כי המבקש היה מודע להפרת הסכם ההלוואה עוד בשנת 2001, כאשר נודע לו על תיקון ההפרה על ידי הבנק. מכאן, שהביטול הנטען של הסכם ההלוואה כתוצאה מהפרה זו, 5 שנים מאוחר יותר, נעשה לאחר שחלף הזמן הסביר לבטל את ההסכם, וככזה - אין לו תוקף. 28. המבקשים טענו גם כי התנהגות הבנק מהווה הטעיה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א -1981, וכי הבנק פעל במרמה ובתחבולה כאשר שינה את מספר סכומי ההחזר ל-334 חודשים, כדי להותיר את סכום ההחזר החודשי כפי שהוא, ולמנוע מהמבקשים לגלות את השינוי בגובה הריבית. לטענת המבקשים, הפרה של הוראות חוק בנקאות (שירות ללקוח) מהווה גם הפרה של הסכם ההלוואה, ומזכה אותם בתרופה של ביטול הסכם ההלוואה. יוער כי טענה זו לא הופיעה בסעיפים 28-35 להמרצת הפתיחה (שהם הסעיפים שעל פי ההסכמה הדיונית יידונו במסגרת פסק הדין). 29. על כל פנים, אינני מקבלת את הטענה גם לגופה. כאמור לעיל בפסק דין זה, אף בהנחה שההסכם הופר על ידי הבנק, הודעת הביטול לא הועילה לאור המועד בו היא נשלחה ולאור העובדה כי ההפרה כבר תוקנה במועד זה. כאמור לעיל, המבקשים טענו כי התנהלות הבנק תוך הטעיה ובניגוד להוראות חוק הבנקאות שירות ללקוח, מהווה הפרה של הסכם ההלוואה - ולכן ולאור האמור לעיל, גם הטענות ביחס להפרות הללו של הסכם ההלוואה, אין בהן כדי להצדיק את המסקנה לה טוענים המבקשים. מעשה בית דין 30. הבנק טען בסיכומיו כי יש לדחות את התביעה גם משום שקיים מעשה בית דין השולל מהמבקשים את האפשרות להעלות את טענותיהם. הבנק טען כי בשנת 2003 ניתנו פסקי דין כנגד המבקשים (נספחים ב'1 - ב'23 לתשובת הבנק), אשר חייבו אותם בתשלום סכום ההלוואה. לכן, המבקשים מנועים מלטעון כי הבנק הפר את הסכם ההלוואה וכי הם זכאים לבטלו. המבקשים לא התייחסו לטענה זו בסיכומיהם. לאור התוצאה אליה הגעתי כלעיל, אין צורך לבחון את הטענה. נתייחס אליה להלן בקצרה למעלה מן הצורך. 31. הבנק הפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בענין בנק הפועלים נ. ויינשטיין (רע"א 2237/06, מיום 8.3.09 ). באותו ענין קבעה כב' השופטת נאור כי: "פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים". כב' השופטת נאור בססה את מסקנתה גם על טענת מניעות, כאשר לגישתה: "על ויינשטיין (שהיתה הנתבעת בתביעת הבנק, ר. ר.), היה להתגונן מפני תביעת הבנק ולהעלות טענותיה בדרך שקבע לכך המחוקק, עוד בהליך הראשון, דהיינו באמצעות הגשת בקשה לרשות להתגונן, התייצבות לחקירה על תצהירה ומשניתן פסק הדין - הגשת בקשה לביטולו. ככל שבקשה כזו היתה נדחית, היה בידה להגיש ערעור על כך. משלא עשתה כן, היא מנועה מלהעלות אותן טענות בענין הבעלות בחשבון וחיובה לפיו (שהיו כאמור בלב המחלוקת בהתדיינות הראשונה) אותן היתה יכולה וצריכה להעלות בפני בית המשפט במסגרת החקירה על תצהירה, ואם היתה מקבלת רשות להתגונן, במסגרת שמיעת הראיות לאחר מכן, ובמידת הצורך בפני ערכאת הערעור עוד בהליך הראשון. למעשה מבקשת ויינשטיין לחתור תחת זכייתו של הבנק בהתדיינות הראשונה, ולאיין את תוצאות פסק הדין שניתן נגדה באמצעות פתיחה בהליך נוסף לאחר שנמנעה מנקיטה בדרך שיועדה לכך על ידי המחוקק. לא נוכל לתת יד לכך". כב' השופט רובינשטיין צירף את דעתו לזו של כב' השופטת נאור. בעוד כב' השופט מלצר הסכים עם טעם המניעות, ולא עם הטעם של "מעשה בית דין". 32. פסקי הדין שניתנו בהעדר הגנה נגד המבקשים לא התייחסו לסכום החוב במלואו, אלא לפיגור כפי שהיה במועד הגשת התביעות. אף על פי כן, המבקשים היו יכולים להעלות את טענותיהם כפי שהן נטענות בתובענה דנן ביחס לחוב הפיגור - שכן אם לטענת המבקשים הופר הסכם ההלוואה קודם להגשת התביעה נגד הבנק באופן שזיכה אותם בזכות לבטל את הסכם ההלוואה - היה עליהם לטעון טענה זאת במסגרת התביעות הללו. כאמור, לגישת המבקשים לאחר הביטול הנטען של הסכם ההלוואה, עליהם להשיב את ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. טענה זו יכלו המבקשים לטעון כנגד התביעה הראשונה, במסגרת בקשת רשות להגן שהיה עליהם להגיש. יחד עם זאת כפי שהובהר לעיל, אין מקום לקבוע מסמרות בשאלת השלכתם של פסקי הדין הללו ביחס לתובענה דנן, שדינה להידחות גם לגופה. לכן, ומכול הטעמים שפורטו לעיל, אני דוחה את התובענה. המבקשים ישאו בהוצאות הבנק ובשכר טרחת עורכי דינו בסך 60,000 ₪ + מע"מ (בחישוב ההוצאות הבאתי בחשבון את מכלול ההליכים שהתנהלו במסגרת התובענה). חוזהמשכנתאמקרקעיןביטול חוזה