קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החמרת מצב אחרי ניתוח: 1. פתח דבר עסקינן בתביעת התובע, יליד 1960, לפיצויים בגין נזקי גוף - שפורטו בתביעה - ואשר נגרמו לו, לטענתו, בשל רשלנות רפואית של רופאי הנתבע, בי"ח אנגלי ( להלן: "הנתבע" ו/או "ביה"ח"). 2. להלן, תיאור השתלשלות העניינים ע"פ גרסת התובע ועיקר טענותיו כנגד התנהלות הנתבע; התובע שעבד בגינון וחקלאות טען כי מאז שנת 2000 הוא סובל מכאבי גב תחתון שמקרינים לרגל ימין, אשר החמירו והגבילו אותו בתפקודו היומיומי. הוא פנה לנתבע ביום 5/2/01 ואושפז במחלקה האורטופדית של הנתבע, לצורך טיפול והשגחה. בשחרור מביה"ח הומלץ לו, בין היתר, לבצע צילום CT. הצילום נעשה (ביום 17/2/01) והדגים: מפרקים סקרואליאקיים אנקלוטיים. דיסקופטיות בחוליות L4-L5 ו- L5-S1. עקב הימשכות הכאבים אושפז התובע בשנית ביום 21/2/01 במחלקה האורטופדית של הנתבע לצורך המשך בירור. הוא קיבל טיפול לשיכוך כאבים ע"י זריקה אפידורלית. במהלך אשפוז זה הועלה חשד לכך שהתובע סובל ממחלת "ANKYLOSING SPONDYLITIS" - מחלת בכטרב. בשחרור ביום 26/2/01 הומלץ לו, בין היתר, להמשיך ולעשות בירור אודות מחלת הבכטרב, דבר שלא נעשה בהמשך הטיפול בתובע. בביקורת במרפאת הנתבע ביום 12/3/01 הומלץ לתובע לעבור טיפולי פיזיותרפיה וטיפול אנלגיטי ואכן התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה אך המשיך לסבול מכאבים. התובע נבדק שוב במרפאת הנתבע לאחר שהמשיך להתלונן על כאבים חזקים בגב עם הקרנה לרגל ימין והומלץ לו על המשך פיזיותראפיה וטיפול סימפטומטי. לאחר שהתובע המשיך לסבול מכאבים חזקים בגב עם הקרנה לרגל ימין, ולמרות כל הטיפולים, הוחלט על ניתוח גב לכריתת הדיסק שבין החוליות L5-S1, וביום 9/11/01, בהרדמה כללית, עבר התובע ניתוח של : PARTIAL HEMILAMINECTOMY ו- DISECTOMY L5-S1 ( להלן: "הניתוח" ), והוא שוחרר לביתו ביום 15/11/01. לטענת התובע, מצבו לאחר הניתוח הלך והחמיר, הוא נעזר במקל הליכה ואינו מסוגל לבצע או לתפקד באורח נורמלי. חייו הפכו לגיהנום, ואינו מסוגל לישון בלילות בגלל הכאבים. לאחר הניתוח ביקר התובע במרפאת הנתבע והתלונן על כאבים באזור ע"ש מותני עם הקרנה לרגל ימין והומלץ לו על פיזיותראפיה. בהמשך, ולאור תלונותיו על כאבים, הוא הופנה לביצוע CT גב אשר הדגים: רקמה פיברוטית פוסט ניתוחית ושינויים ניווניים היפרטרופיים בולטים בשני מפרקים פצטאליים עם זיזים גרמיים, שבהמשך התברר כמתאים לאנקלוזינג ספונדליטיס. ביום 28/3/04 הוא עבר בדיקת M.R.I שהראתה : מצב לאחר ניתוח למינקטומיה מימין L5-S1 ודיסקטומיה, הדיסק הוסר ונראים שינויים בצקתיים קרוב לודאי רקמה צלקתית או תגובה אנפלמטורית סביב שורש העצב. בבדיקה במרפאה אצל הנתבע, מיום 24/4/04, ציין רופא מטעם הנתבע, בין היתר, כי התובע סובל מתסמונת ניתוח גב כושל, נמצאה החמרה במצבו של התובע והנזק שנגרם לו בלתי הפיך. בהמשך, ביום 13/6/04 הושתלה לתובע, בבי"ח העמק בעפולה, אלקטרודה אפידורלית לגב בגובה L2-L3. ביום 15/6/04 הוחלט להוציא את האלקטרודה לאחר שהתובע החל לסבול מהקאות מרובות והחמרה בכאבי גב. התובע טוען כי הוא עדיין סובל מכאבים חזקים בגב תחתון שמקרינים לשתי רגליו, מתקשה לתפקד כאדם רגיל ונעזר בצד ג' ברוב שעות היממה וכי הניתוח שעבר רק החמיר את מצבו הבריאותי. התובע תמך את תביעתו בחוו"ד של פרופ' שטיין חיים ( ת/2) לפיה, בנסיבות העניין לא היתה כל הצדקה לחשוף את התובע לניתוח לפני תום הבירור האבחנתי בעניין מחלת הבכטרב. המומחה העריך את נכותו של התובע ב- 40% בשל קשיון לא נח של ע"ש מותני. לטענת התובע, התרשלותו של הנתבע, שבעטיה נגרמו נזקיו, מתבטאת, בין היתר, בכך שהוא: - נתן הערכה טרום ניתוחית בלתי מספקת ושגויה. - לא עשה בירור מתאים או מקיף למחלת הבכטרב למרות שהיא אובחנה בCT שנערך עוד לפני הניתוח. - נקט בגישה כירורגית לא נכונה ולא מוצדקת בנסיבות העניין. - נהג בחוסר זהירות או פזיזות בנסיבות העניין. לא נהג כפי שנוהג רופא סביר בנסיבות. - השתמש באופציה ניתוחית שגויה במקום טיפול שמרני שכן בנסיבות המקרה לא היה צורך בביצוע הניתוח . עוד טוען התובע כי במקרה דנן יש להחיל את הכלל של " הדבר מעיד על עצמו" ולהעביר את נטל ההוכחה לשכמי הנתבע וכן להחיל את עקרון "הגולגולת הדקה" שכן הניתוח הביא להחמרה צמיתה במצבו של התובע שדינה כדין גרימה בסיכומי טענותיו טען התובע, בין היתר, כי הטיפול הכירורגי שניתן לו לא נתן תשובה למחלה ממנה הוא סבל, נותרו שרידים של הדיסק שאמור היה להיכרת במרווח הבין חולייתי ה- 5. הניתוח לא נעשה באופן יסודי ולא השיג את מטרתו. לטענתו, כל המומחים שהעידו במשפט הסכימו כי הניתוח שהוא עבר לא הטיב עמו ואף החמיר את מצבו וכי הוא סובל מתסמונת ניתוח הגב הכושל. התובע טען כי המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש, פרופ' סודרי, חרג מתפקידו כאשר קבע כי אין במקרה דנן רשלנות שכן הפוסק האחרון בעניין זה הינו ביהמ"ש. עוד טען כי פרופ' סודרי לא התייחס לתלונותיו של התובע, בדק אותו בדיקה שטחית והבדיקות שביצע לא תאמו את מצבו של התובע . עוד נטען כי פרופ' סודרי לא התייחס לחוות הדעת המשלימה של פרופ' שטיין ולמאמר שצורף לה בעניין הסיבות לתסמונת ניתוח הגב הכושל. לטענת התובע, בחוות הדעת של פרופ' סודרי ישנן סתירות ואי דיוקים. כך, מחד גיסא הוא ציין כי בבדיקת התובע ישנה הגבלה קשה בע"ש מותני ומאידך ציין כי ישנה תנועתיות אקטיבית וכאילו התובע יכול לכופף את הגב ולתפקד. נטיית פרופ' סודרי היתה לטובת ההגנה והדבר פוגע בזכותו של התובע למשפט הוגן. באשר לחוות הדעת ועדות המומחה מטעם ההגנה, דר' יגאל מירובסקי נטען כי מומחה זה לא היה מהימן והדבר נלמד מכך שהוא טען כי נעשו בדיקות לאבחון מחלת הבכטרב למרות שעפ"י מסמכי הנתבע לא נעשתה בדיקה כזו. נטען כי המומחה עבד אצל הנתבע יחד עם ד"ר חכים וחוות דעתו אינה אלא כתב הגנה של הנתבע. דר' מירובסקי העיד כי לאחר שלוש שנים הטיפול הניתוחי היה טוב שכן לא הודגמה שאירית דיסק פרוץ, וזאת בניגוד לפענוח שערכה ד"ר מלטיאנו לממצאי צילומי C.T שנעשו לתובע, ולפיו ישנם שאיריות דיסק שלא הוסרו יחד עם הרקמה הצלקתית שלוחצים על העצב וגורמים לכאבים והקרנה לרגליים. המומחה קבע לתובע נכות של 10% אך בחקירה אישר כי לפי ההגבלה שיש לתובע ולא בגלל הניתוח, נכותו עומדת על 20%. התובע הפנה לחוות הדעת מטעמו ומן הסתם ביקש לאמץ את מסקנותיו של פרופ' שטיין לפיהן הניתוח אותו הוא עבר לא תאם את מצבו הרפואי של התובע,שהיה זקוק לייצוב ע"ש המותני ע"י חגורת גב תומכת וקיבוע של החוליות המותניות התחתונות והניתוח שעבר רק הוסיף רקמה צלקתית למרווח הבין חולייתי המותני ה- 5 מבלי לייצב אותו. קיבוע היה מפחית את רמת מחושיו מבלי לשפר את תנועתיות של ע"ש מותני. באשר לעדויות עדי הצדדים נטען כי עדותו של התובע היתה מהימנה ועקבית ואילו ד"ר ג'רייס חכים מנהל המחלקה האורטופדיית בביה"ח שהעיד מטעם ההגנה, ניסה להתחמק משאלות ב"כ התובע אף שהסכים לחלק מהטענות בתביעה. התובע הפנה לעדותו של ד"ר אסלאן ח'אלד רופא בבי"ח הנתבע שאישר כי התובע סובל מתסמונת ניתוח הגב הכושל. התובע טען בסיכומיו טענה נוספת שלא הועלתה בכתב התביעה ולפיה לא נתקבלה הסכמתו מדעת לניתוח. התובע טען עוד כי מהרשומה הרפואית והמעקב אודות מצבו, עולה כי הוא סובל ממחלה ניוונית פרוגרסיבית, שהנה מחלתו היסודית, ואשר גרמה לו הגבלה וכאבים בעמוד שדרה. מחלה זו לא עברה בירור כראוי בטרם ההתערבות הכירורגית והדבר מהווה הפרת חובה חקוקה, הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית והפרה של חוק זכויות החולה בכך שלא ניתן לתובע טיפול נאות. 3. טענות ההגנה; הנתבע התגונן מפני התביעה ודחה את הטענות שהוטחו בו, כאילו הוא התרשל כלפי התובע, ובכתב ההגנה הכחיש הנתבע את מרבית הטענות המהותיות שבתביעה וטען: הנתבע אינו אישיות משפטית הכשרה לתבוע ולהיתבע, על כן יש לדחות את התביעה על הסף. התביעה הוגשה כנגד בי"ח אנגלי וכידוע בי"ח אינו מהווה אישיות משפטית הכשירה לתבוע ולהיתבע. בהקשר זה הפנה הנתבע לת"א 3590/07 ( עכו ) ביה"ח לגליל המערבי נהריה נ' מולא סוהאד . הטיפולים שקיבל התובע הלמו את מצבו. התובע התקבל אלקטיבית לניתוח לאחר שטיפול שמרני בנוגע לכאבים הרדיקולאריים לא נשאו פרי. הטיפולים ניתנו ע"י רופאים ומטפלים מיומנים שלא חשפו אותו לסיכון מיוחד ונקטו באמצעי זהירות סבירים ללא סטייה מהפרקטיקה הנכונה, הנהוגה והמקובלת. התובע לא אובחן כמי שסובל ממחלת הבכטרב. ככל שהתובע סובל מנכות כלשהי הרי הדבר אינו קשור לטיפול שעבר אצל הנתבע, לרבות הניתוח שעבר. אין תחולה לעיקרון הגולגולת הדקה ולכלל בדבר " הדבר מעיד על עצמו ". לגופו של עניין נטען כי פרופ' סודרי - המומחה מטעם ביהמ"ש - שלל כל טענה לרשלנות. תשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו ועדותו בביהמ"ש חיזקו את קביעותיו בחוות הדעת. ניסיונותיו של התובע לטעון כי פרופ' סודרי אינו בעל הכשרה מתאימה לקבוע בעניין זה נגועים בחוסר תו"ל ודינם להיכשל. המומחה מונה בהסכמת התובע ואילו סבר התובע שהמומחה אינו בעל הכשרה מספקת לצורך מתן חוות דעת רפואית במושא התובענה דנן הרי היה עליו להגיש את השגותיו על כך בטרם הוא יתן את חוות הדעת. בכל מקרה המומחה ענה לשאלות שהופנו אליו בעניין כישוריו. המומחה מטעם ביהמ"ש משמש כזרועו הארוכה של ביהמ"ש וחזקה עליו כי עשה מלאכתו נאמנה. קיימת חזקה לפיה המומחה שמונה ע"י בית המשפט פועל בהגינות ובתו"ל ועל מי שטוען אחרת הנטל להפריך חזקה זו. כאשר ביהמ"ש ממנה מומחה מטעמו הוא ייטה לקבל את קביעותיו אלא אם ישנן נסיבות חריגות וקיצוניות. בענייננו, לא זו בלבד שאין נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מחוות הדעת אלא שהמסקנות בחוות הדעת הגיוניות, ונתמכות בחוות הדעת של דר' מירובסקי ובעדויותיהם של ד"ר חכים וד"ר אסלאן. במהלך הדיון התברר כי התובע אינו סובל ממחלת הבכטרב. הרופאים, בעת הטיפול בתובע, חשדו אמנם בקיומה של מחלה זו, והפנו את התובע לביצוע בדיקות שלא ביצען. בכל מקרה וגם אם המחלה היתה מאובחנת הרי לא היה בכך כדי לשנות דבר כיוון שמדובר במחלה חשוכת מרפא ואין לה משמעות לעניין הצורך בניתוח שבוצע עקב בקע בעמוד השדרה. מחלה זו הינה חשוכת מרפא ואין כל דרך למנוע אותה ואין זה משנה מתי היא היתה מאובחנת, אם בכלל. בכל מקרה פרופ' סודרי קבע כי במקרה דנן היתה אינדיקציה לניתוח גם אם אובחנה מחלת הבכטרב. טענת התובע לפיה לא היה מקום לבצע את הניתוח בשל כך שהתגלו שינויים ניווניים בגבו של התובע מהווה הרחבת חזית אסורה ובכל מקרה, גם היא התגלתה כטענת סרק. בכל מקרה פרופ' סודרי העיד כי בד"כ לא מנתחים תהליכים ניווניים בעמוד שדרה אם אין פריצה דיסקלית ובענייננו כן היתה פריצה דיסקלית. המונח FBS " תסמונת ניתוח הגב הכושל" אינו מתייחס לרשלנות בביצוע הניתוח אלא לכך שהתוצאה אינה התוצאה המקווה. הכשל אינו במהלך הניתוח אלא בתוצאה שלו, שכמו במקרים רבים אינה התוצאה המקווה. טענת התובע לפיה הוא ביקש להיות מנותח ע"י ד"ר חכים וכי בקשתו לא נענתה הינה בגדר הרחבת חזית אסורה ובכל מקרה לא הוכחה עובדתית ואין לה כל רלוונטיות, שהרי בכל מקרה כדי לבסס עילה בנזיקין בגין טענה כזו היה על התובע להוכיח כי אילו היה הניתוח מבוצע ע"י רופא אחר היתה התוצאה שונה והנזק היה נמנע במלואו. התובע לא טען ולא הוכיח זאת. גם טענת התובע לפיה הוא לא קיבל הסבר מלא טרם הניתוח מהווה הרחבת חזית, שנטענה בעלמא, כאשר התובע חתם על טופס הסכמה לניתוח, הוא מנוע לטעון כנגדו. בכל מקרה לא הוכח קש"ס בין הטענה לנזקים הנטענים. התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו ולא הוכיח קשר סיבתי בין מצבו הרפואי לבין הניתוח - מצבו של התובע כיום מקורו במצבו הטבעי ו/או במצב קודם ללא קשר לאירועים המתוארים בתביעה. התובע לא הוכיח את תביעתו וכל טענותיו מבוססות על עדותו היחידה כבעל דין - שאין לקבל אותה - על המשתמע מכך. נכותו הרפואית של התובע עומדת על 10% כפי שקבע דר' מירובסקי ובכל מקרה אין לה קשר לניתוח. כאביו של התובע היום נובעים מהשינויים הניווניים ואינם קשורים לנתבע לכן הוא גם אינו זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל. באשר לנכות התפקודית הרי עפ"י חומר הראיות, בפרט תעודת עובד הציבור של המל"ל בחתימת טל ירושלמי, התובע בעל כישורים לא מבוטלים שלפי הערכת המאבחן יכול לעבוד באין ספור עבודות ולאו דווקא בגינו, אך פשוט אינו רוצה להשתקם. לתובע תחלואים רבים שאינם קשורים לניתוח ותיפקודו הושפע מתחלואים רבים שהיו מנת חלקו ללא קשר לניתוח. 4. מבט על ראיות; מטעם התובע העיד התובע בעצמו - עדותו הראשית נמסרה בתצהיר (שסומן עם הנספח שלו כת/1 ) עליו נחקר בביהמ"ש. בנוסף הוגשו מטעמו המסמכים הבאים: חוות דעת רפואית וחוות דעת רפואית משלימה של פרופ' חיים שטיין ( סומנו בהתאמה ת/2 ו-ת/3 ), מאמר אליו התייחס פרופ' שטיין ( ת/4 ), טופס הסכמה לניתוח ( ת/5), דו"ח ניתוח מיום 9/11/01 ( ת/6), סיכום של ד"ר מילטיאנו (ת/7) מסמך רפואי שהוצא ע"י הנתבע בחתימת ד"ר מחאמיד ( ת/8) ומכתב מיום 24/12/01 גם היא בחתימת ד"ר מחאמיד ( ת/9). מטעם הנתבע העיד ד"ר ג'רייס חכים, מנהל המחלקה האורטופדית בביה"ח הנתבע - עדותו הראשית נמסרה בתצהיר ( סומן על נספחיו נ/2) עליו נחקר בביהמ"ש. ד"ר אסלאן ח'אלד רופא אורטופד שעבד בזמן הרלוונטי לתביעה בשירות הנתבע. עדותו הראשית של ד"ר אסלאן נמסרה גם היא בתצהיר שסומן נ/2 עליו נחקר בביהמ"ש. בנוסף הוגש מכתב של המל"ל בצירוף אסופת מסמכים שסומנו יחדיו נ/1, תעודת עובד ציבור על מצורפיה בחתימת הגב' טל ירושלמי, מנהלת מחלקת נכות כללית במוסד לביטוח לאומי, סומנו נ/3, חוות דעת רפואית של דר' מירובסקי סומנה נ/5 וחוות דעת רפואית משלימה של דר' מירובסקי סומנה נ/6. לאור הפער בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים הורה ביהמ"ש, בהסכמת הצדדים, על מינוי מומחה אורטופד, פרופ' סודרי. המומחה מטעם ביהמ"ש הגיש חוות דעתו ביום 19/9/07 ונחקר עליה בביהמ"ש ביום 23/6/08. 5. דיון והכרעה בטרם אדון בראיות הצדדים וטענותיהם, אכריע בשאלת נטל ההוכחה ובטענת התובע לפיה על המקרה שביסוד התביעה חלה הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין המטיל את חובת הראיה על הנתבע. סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", קובע כדלקמן:   "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".      הסעיף קובע איפוא שלושה תנאים מצטברים להחלתו: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע נשוא התביעה; השני, כי הנזק נגרם ע"י נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. רק אם יוכיח התובע את קיומם במצטבר של שלושת התנאים האמורים, יועבר נטל הראיה לכתפי הנתבע שיהיה עליו להוכיח כי אין לייחס את קרות האירוע לרשלנות מצדו (ראו: ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229 ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 555.   המחלוקת במקרה דנן, ככל שהיא נוגעת לסוגיית התרשלותו של הנתבע, היא בעיקרה מחלוקת משפטית-רפואית. במקרה דנן אין אי-ודאות לגבי העובדות החשובות; מעשיהם של רופאי הנתבע ידועים, והשאלה היא אם מעשיהם אלה יש בהם משום התרשלות אם לאו. על כן, במצב דברים זה אין תחולה לכלל ועל התובע הטוען להתרשלותו של הנתבע הנטל להוכיח זאת. עוולת הרשלנות העומדת בבסיס תביעת התובע - כללי בע"א 916/05 שרון רדר נ' פרופ' יובל הרישנו (נבו) התייחס בית המשפט העליון בהרחבה לשאלת הרשלנות הרפואית ואמר את הדברים הבאים: "כבר נקבע, כי המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של "חכמים לאחר מעשה", אלא של הרופא "הממוצע" בשעת מעשה. לשון אחר; רופא בשר ודם עשוי לטעות וברי, כי לא כל טעות מהווה רשלנות. לא כל שכן, כאשר זהו מצב שלא מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת והכול "בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה" (ראו ע"א 323/89 דלעיל, בעמ' 172). " בית המשפט העליון מתייחס בהמשך לחובת הזהירות, וכך הוא אומר: "על מנת לבסס חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת הזהירות, הפרתה של חובה זו על ידי התרשלות (מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות) וגרם נזק. גרם הנזק כולל בחובו שני יסודות: קיומו של נזק וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ולאחריו, במצטבר, קשר סיבתי משפטי, בין הרשלנות לבין הנזק. שמע מינה, כי אין אנו נדרשים לבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, שעה שהקשר הסיבתי העובדתי אינו מתקיים.  משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק-אלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה: "הסיבה בלעדיה אין". קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות: האם יכול היה לצפות והאם צריך היה. קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות הרפואית לנזק מתקיים, כאשר הנזק היה תוצאה צפויה של ההתרשלות. " בהמשך : "לצורך בחינת חובת הזהירות יש לבחון באופן דו שלבי: חובת זהירות מושגית, היינו, האם באופן כללי ועקרוני קיימת חובת זהירות בין סוג אנשים שהמשיבים שייכים אליהם לבין סוג האנשים שהמערערת נמנית עימהם, ביחס לסוג הנזק שבו מדובר ואופן התרחשותו. השלב השני, הוא בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, היינו, האם המשיבים הקונקרטיים חבים חובת זהירות כלפי המערערת הקונקרטית ביחס לנזק הקונקרטי שארע והאופן הקונקרטי שבו הוא ארע ... בחינת חובת הזהירות הקונקרטית נעשית על ידי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי, היינו, האם ניתן היה לצפות את מה שארע, כעניין טכני-עובדתי וכן, האם צריך היה לצפות כעניין נורמטיבי (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח (3) 45 (1994)). כאשר מייחסים לרופא רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיו, תיבחן מידת האשם המיוחסת לרופא, על פי אותם שיקולים ומבחנים המנחים את בית המשפט בבואו להעריך את התנהגותם של בעלי מקצוע המיומנים במלאכתם. הצפיות שעל פיה מוכרעת שאלת חובת הזהירות אינה רק צפיות טכנית אלא גם צפיות מהותית. קרי, הצורך לצפות ולא רק היכולת לצפות. אין בית המשפט שואל את עצמו רק מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים (ראו ע"א 58/82 דלעיל). " שם. מן הכלל אל הפרט ואל המקרה בו עסקינן ותחילה לשאלת חובת הזהירות: דומה כי איש לא יחלוק על כך שחולה הנזקק לשירותיו של בי"ח, לא כל שכן כשמדובר בביצוע ניתוח, נמנה על קבוצת האנשים שבית החולים וכל רופאיו, המטפלים באותו חולה, חבים כלפיו בחובת זהירות כללית. בענייננו, חב הנתבע ורופאיו גם בחובת זהירות קונקריטית לסוג הנזק הקונקרטי שהתובע טוען לו (הגבלה בתנועות עמוד שדרה וכאבים בעמוד השדרה), ואשר עפ"י הנטען נגרם כתוצאה מהניתוח שהנתבע ורופאיו ביצעו בגבו של התובע לכריתת דיסק מאחר והנזק הספציפי לו טוען התובע ניתן וצריך לצפות אותו. אם כן, הנתבע חב בחובת זהירות כללית וקונקרטית כלפי התובע בכל הקשור לנושא הנזק הנטען. השאלה הממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים הינה האם הנתבע ו/או מי מהרופאים שביצעו בתובע את ניתוח כריתת הדיסק או קיבל את ההחלטה לנתח, התרשלו, והאם כתוצאה מהתרשלות זו התרחש הנזק לו טוען התובע, ובמלים אחרות, האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק הנטען. עיון בטיעוני התובע מלמד כי לטענתו, הנתבע התרשל, בעיקר באלה: א. נתן הערכה טרום ניתוחית בלתי מספקת ושגויה. ב. לא עשה בירור מתאים או מקיף למחלת הבכטרב למרות שעלה חשד ב-CT שנערך לתובע עוד לפני הניתוח, כי הוא סובל ממנה. ג. נקט בגישה כירורגית לא נכונה ולא מוצדקת בנסיבות העניין. ד. נהג בחוסר זהירות או פזיזות בנסיבות העניין. לא נהג כפי שנוהג רופא סביר בנסיבות. ד. השתמש באופציה ניתוחית שגויה במקום טיפול שמרני שכן בנסיבות המקרה לא היה צורך בביצוע הניתוח . להלן אבחן את הטענות הנ"ל ואבדוק האם התובע הוכיח את פרטי הרשלנות שטען להם או מי מהם. לצורך זה אסקור את חומר הראיות שהונח בפני ותחילה לראיות בפן העובדתי ולאחר מכן את הראיות בפן הרפואי - חוות הדעת הרפואיות. התובע מסר בתצהיר עדותו הראשית מיום 15/7/08 ( שסומן על נספחיו כת/1 ), בין היתר, כי הוא סובל מכאבי גב מזה עשור שנים, אם כי היה מתפקד ועבד למחייתו, בגינון וחקלאות שלא כרוכים במאמץ יתר, עד שנת 2001. לדבריו, לא עבר חודש אחרי שעבר את הניתוח וחזרו הכאבים בגב תחתון עם הקרנה לרגל ימין שלפעמים נתפסת לו לכמה דקות ומצבו אף החמיר והוא החל סובל מאי יציבות בהליכה. עוד טען התובע בעדותו כי לאחר הניתוח כאבי הגב הפכו לבלתי נסבלים. לדברי התובע, הוא מתקשה לתפקד כאדם נורמאלי ונעזר באשתו בפעולות יומיומיות. התובע מסר עוד כי לפני הניתוח לא הוסבר לו מאומה אודות הסיבוכים ו/או הסיכונים מהניתוח והעובדה כי ייתכן והניתוח לא ישיג את מטרתו. לדבריו, אם הוא היה יודע על הסיבוכים הוא לא היה מסכים לניתוח. התובע נחקר על תצהירו ובמהלך עדותו בביהמ"ש הוא העיד כי הוא סובל מזה עשור מכאבי גב אך הכאב היה לסירוגין, כך שפעם אחת הופיע כאב, אחרי כמה זמן הכאב חלף, ושוב הופיע ב- 2001 ומאז יש כאבים. לדבריו, כשעבד בגינון וחקלאות הוא עבד בעבודה פיזית אך לא העמיס על עצמו יותר מדי. היו לו אז קצת כאבי גב, אבל לא בגלל זה הוא לא העמיס על עצמו, אלא משום שהוא בדרך כלל שמר על עצמו. עוד מסר התובע כי הוא הפסיק לעבוד ב -2002. התובע הגיש כראיה את המוצג ת/7, שהינו פיענוח שד"ר מיליטיאנו ביצעה לבדיקות CT ו- MRI שבוצעו לתובע לאחר הניתוח. עפ"י הפיענוח של CT מותני מתאריך 5.12.02ו- M.R.I. ע"ש מותני מתאריכים 28.3.04 ו- 5.8.06, ת/7, הרי שהתובע הינו לאחר למינקטומה ימנית בגובה L5 ולאחר דיסקטומיה בגובה החוליות S1 - L5. הבדיקות הנ"ל הדגימו שארית דיסק מרכזי קל בגובה S1 - L5 המשיק לשורשים העצביים של S1 משני הצדדים במידה מעט יותר בולטת מימין. ומבדיקת C.T. השניה מיום 5.12.02 נראית מלאות רדסילית ימנית בסמיכות רקמה רקה בגובה S1 - L5 היכולה לייצר שינויים פיברוטיים פוסט ניתוחיים. שאריות דיסק או שניהם ביחד הלוחצים על שורש העצב של S1 ברצף הוטרלי ימני של עמוד השדרה. בדיקת ה- M.R.I. הראשונה שבוצעה לאחר הזרקת גדוליניום נראית האדרה חלקית של המלאות הרדיסלית הנ"ל סביב שורש העצב של S1 מימין וסביב החלק הלוטבי הימני של השק הדורלי המוצגת רקמת גרעון פוסט ניתוחית. בנוסף נראה מקטע דיסק שאריתי קטן רדיסלי ימני צמוד לשורש העצב או כאבחנה מבדלת עיבוי של שורש העצב של S1 ימין. הממצאים בבדיקת M.R.I. השניה אינם שונים משמעותית מהממצאים על פי בדיקת M.R.I. הראשונה. הצילום עפ"י הפיענוח של ד"ר מליטיאנו, ת/7, כללו גם חוליות עמוד שדרה שלא נותחו, והם הנ"ל הראו הדגמה תקינה של L3- D11. שינויים דיסקופתיים בגובה 4-3 המתבטאים על ידי סימני התייבשות של הדיסק בבדיקת M.R.I ובקע דיסקי פורמונלי שמאלי מלווה ....אוסטופיטים קטנים הגורמים לחץ קל על שורש העצב של L3 ותעלת השורש בכל הבדיקה. בנוסף הראו אותם צילומים שינויים דיסקופטים בגובה L4 - 5 המתבטאים על ידי סימני התייבשות של הדיסק בבדיקות ה M.R.I בלט דיסק דיפוזי הגורם להשטחה קלה של קדמת השק הדורלי בבקע דיסק פורמונלי שמאלי מלווה אוטוספטיים קטנים הגורמים לחץ קל על שורש העצב של L4 ותעלת השורש משמאל בכל הבדיקות. כאמור, בדיקות ה- CT וה- MRI נשוא הפיענוח הנ"ל בוצעו כולם אחרי הניתוח של הוצאת הדיסק שבמרווח שבין L5 - S1 כך שאין אפשרות לקבוע על פי בדיקות אלה באם הממצאים בחוליות בהן לא בוצע הניתוח, היו קיימים לפני הניתוח או התהוו אחריו, אם כי על פיC.T. שבוצע לפני הניתוח ועל פי עדותו של ד"ר חכים, פריצת הדיסק שאובחנה היתה ביחס לדיסק שבין חוליות L5-S1, כך שיש מקום למסקנה כי הממצאים המתיחסים לחוליות שאינן החוליות שנותחו נוצרו ללא קשר לניתוח ולתוצאותיו והתובע לא טען אחרת. מנהל המחלקה האורטופדית בביה"ח, ד"ר ג'רייס חכים, אשר העיד מטעם ההגנה כעד על עובדות (להבדיל מעדויות המומחים), מסר בתצהיר עדותו הראשית ( שסומן על נספחיו נ/2 ) כי עפ"י תיקו הרפואי, התובע החל להתלונן על כאבים חזקים בגבו אשר הקרינו לרגל ימין, בשנת 1996. התובע הגיע למרפאה אורתופדית בביה"ח הנתבע ביום 5/2/01 ואושפז לצורך בירור. בתום האשפוז הוא הופנה לביצוע CT אשר הדגים בקע ימני פרוץ בגובה L5-S1. ביום 21/2/01 הוא אושפז שוב לצורך בירור ובמהלך האשפוז הוא טופל ע"י הזלפה אפידוראלית ממושכת להפחתת הכאבים. התובע מסר על שיפור לאחר ההזלפה והמשיך בטיפולי פיזיותראפיה. התובע המשיך להתלונן על כאבים רדיקולאריים ולא חל שיפור במצבו. בעקבות זאת הוחלט לנתחו בהרדמה כללית בניתוח לכריתת הדיסק במרווח שבין החוליות L5-S1 ואכן הניתוח בוצע ביום 9/11/01. לדבריו של העד חכים, הוא הסביר בפני התובע, בטרם ביצוע הניתוח, וכפי שהוא נוהג לעשות, את כל הסיכויים והסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח. לדברי העד ד"ר חכים, מבדיקות שנערכו אחרי הניתוח התברר כי הדיסק הלוחץ על שורשי עמוד השדרה הוסר, והתובע החל לדווח על שיפור במצבו. בחודש 2/03 התלונן התובע שוב על כאבים בגבו התחתון עם הקרנה לרגליים והגבלה בתנועות, אך לאחר מכן פסקו תלונותיו למשך כשנה נוספת. בשנת 2004 החל התובע להתלונן שוב על כאבים בגב תחתון עם הקרנה לרגליים. בדיקת MRI הדגימה בקעים דיסקליים נוספים בגבהים L3-L4 עם לחץ על השורשים. לא התגלה בקע באזור הניתוח. ד"ר חכים בדעה כי התובע אינו סובל ממחלת בכטרב או AS (Ankylosing Spondylitis). לדבריו, גם אם הוא סובל ממחלה זו, הרי הדבר לא היה מונע ביצוע הניתוח. ד"ר חכים הבהיר כי כאשר הטיפול השמרני לא עזר לתובע, לא היה מנוס אלא לבצע את הניתוח. ד"ר חכים נחקר על תצהירו ובמהלך עדותו בביהמ"ש הוא מסר כי הבדיקה לעניין הבכטרב לא רלוונטית לניתוח שעבר התובע. לעניין ההסבר לתובע באשר לסיכויים וסיכונים בטרם הניתוח הוא העיד כי לא קיים דבר כזה שלוקחים מישהו לניתוח עמוד שדרה בלי הסבר. היום הוא לא זוכר אם הסביר או לא הסביר לתובע את הסיכון והסיכוי אבל הנוהל במחלקה שמנהל המחלקה לא עוסק בזה ומי שמסביר הוא הרופא המנתח ובכל מקרה לא מבצעים ניתוח בלי שהוסברו לחולה הסיכונים והסיכויים. באשר לרשום, בדו"ח הניתוח, לפיו ד"ר נסר ויקטור, שהיה אז מתמחה, הוא המנתח והמנהל - ד"ר חכים כעוזר 1 וד"ר מחאג'נה כעוזר 2, הבהיר ד"ר חכים כי ניתוחי עמוד שדרה אינם ניתוחים פשוטים. המתמחים רשומים בניתוח בשביל הסילבוס שלהם למועצה המדעית אך בפועל בניתוחי עמוד שדרה רק הוא נוגע, הניתוח באחריותו ובהשתתפותו הפעילה. ב"כ התובע הציג בפני ד"ר חכים סיכום פענוח בדיקת CT ו- MRI של ד"ר מילטיאנו (ת/7), שלטענתו מלמד על כי באזור המנותח נשארו שאריות דיסק שנותח והוסר ואשר משיק ולוחץ על העצבים וגורם לכאבים. בתגובה לכך ציין ד"ר חכים כי העובדה שהתובע פיתח צלקת הינו דבר שאף אחד לא יכול למנוע או לצפות, ובכל זאת מנתחים עמוד שדרה. ד"ר חכים הבהיר כי מטרת הניתוח שנעשה במקרה דנן היתה להסיר את הכאבים של השורש מצד ימין. המטרה הושגה לתקופה זמנית אבל אח"כ התפתחה צלקת ב- S1 מצד ימין וההתפתחות של הצלקת היא שהחזירה את הלחץ על העצב וגרמה לכאבים מחדש. ד"ר חכים ציין כי בפענוח של ד"ר מילטיאנו צוין כי נראתה רקמה שיכולה להיות או שארית דיסק קטן או צלקת והבהיר כי רקמה זו קיבלה האדרה, ( כלומר אם מזריקים חומר ניגוד והרקמה נצבעת בחומר הניגוד אז מדובר בצלקת ולא דיסק כי לדיסק אין אספקת דם ) והדבר מעיד על כי במקרה של התובע מדובר בצלקת ולא שארית דיסק. אצל התובע יש רקמה צלקתית שחובקת את השורש S1 מימין ואף אחד לא יכול היה לצפות זאת מראש או למנוע או להפחית אותה. ד"ר חכים לא חלק על כך שלתובע תסמונת "ניתוח הגב הכושל" אך הבהיר כי המדובר במונח טרמנולוגי, לאנשים שאחרי ניתוח גב שממשיכים לסבול מכאבי גב. ד"ר חכים עמד על דעתו לפיה התובע לא סובל ממחלת הבכטרב וציין כי בעבר ביקשו לערוך בירור לגבי מחלה זו אך בדיעבד התברר כי הוא לא סובל ממחלה זו. לדבריו, אם הוא היה סובל ממחלה זו הרי הוא היה נכה מוחלט - היה לו קיבוע מוחלט של הגב. ד"ר חכים טען כי במקרה של התובע היתה אינדקציה לניתוח וזאת אף אם קיימת אפשרות כי הוא סובל ממחלת בכטרב, מה שלא. לדבריו, הדיסק הלוחץ על השורש הוסר אך ברור כי הניתוח לא יפתור את כל הבעיות של התובע. הניתוח השיג את מטרתו בכך שהסיר את הלחץ מדיסק S1. ד"ר חכים הסכים כי אם החולה סובל מתהליך ניווני אז לא מנתחים אך הבהיר כי לתובע היה דיסק פרוץ הלוחץ על S1 של צד שמאל ובגלל זה נותח התובע. כאמור ד"ר חכים נחקר בפניי ויכולתי להתרשם ממידת מקצועיותו, אמינותו ומהימנותו, ואני מקבל את עדותו ככל שהיא נוגעת לשאלות העובדתיות שבמחלוקת, לאמור, בעניין מצבו הרפואי של התובע מלפני הניתוח והטיפול השמרני שקיבל טרם הוא עבר את הניתוח ואשר לא הביא רק להקלה זמנית בכאבים, לעניין ההסבר לתובע אודות הניתוח - הסיכונים והסיכויים - ובעניין השתתפותו הפעילה בניתוח. דבריו של ד"ר חכים נתמכו במסמכים רבים של ביה"ח הנתבע ואשר צורפו לתצהירו, והם מקובלים עליי. מנגד לא מצאתי מקום להסתמך על דברי התובע לפיהן הוא לא קיבל הסבר אודות הסיכונים והסיכויים בניתוח, אין זה סביר כי הרופאים יבצעו ניתוח של גב מבלי שנתנו הסבר אודות הניתוח, סיכוניו וסיכוייו, ואין זה הגיוני שהתובע יחתום על טופס הסכמה לניתוח מבלי שקודם לכן שמע הסברים על הניתוח ועל הסיכויים והסיכונים. לסיכום, מהבחינה העובדתית ניתן, על סמך העדויות והראיות שצויינו לעיל, לקבוע במידת הוודאות הדרושה במשפט אזרחי כי התובע סבל משך מספר שנים מכאבי גב אשר הקרינו לרגל ימין. במהלך שנת 2001 הכאבים החמירו והוא אושפז במחלקה האורטופדית בביה"ח-הנתבע מספר פעמים במהלך תקופה של 10 חודשים ( מחודש 2/01 ועד לביצוע הניתוח בחודש 11/01 ) במהלכם טופל באופן שמרני ונעשה בירור אודות מקור הכאבים.צילום CT הדגים בקע ימני פרוץ בגובה החוליות L5-S1. לאחר שכל הטיפולים שהוא קיבל לא הטיבו עם התובע והוא המשיך לסבול מכאבים, הוחלט, לאחר שהוסבר לתובע אודות הניתוח, ולאחר שהוא הסכים לו (ראה טופס הסכמה לניתוח), לנתח אותו ולהסיר את הדיסק שבמרווח בין החוליות L5-S1. תקופה מסוימת לאחר ביצוע הניתוח, התובע חזר להתלונן על כאבים ואף טען כי הכאבים החמירו. על סמך ת/7 ניתן לקבוע כי הניתוח שנועד להוצאת הדיסק שבמרווח שבין S1 - L5 לא הוציא את הדיסק בשלמות אלא נותרה שארית דיסק אחורי מרכזי קל, בגובה L5-S1. אולם ניתן לקבוע כי שארית זו אינה אחד מהגורמים לכאבים, מאחר ובת/7 לא צויין כי היא לוחצת על שורש העצב. בנוסף, נותרה צלקת באזור הניתוח שנוצרה אחרי הניתוח, הלוחצת על שורש העצב S1 וגורמת לכאבים ולא שארית דיסק, כפי שצויין כממצא חלופי בת/7. (זאת לאור ההאדרה שהממצא קיבל לאחר הזרקת גלדניום). עוד עולה מחומר הראיות העובדה כי בטרם נותח התובע, ובמהלך הבדיקות שבוצעו לו עלתה האפשרות כי התובע סובל ממחלת הבכטרב, והומלץ על המשך בירור, אם כי הדבר לא בוצע. הכוונה לבדיקת דם HLA-B27 שלא בוצעה. בדיקה זו יכולה לאשש את ההשערה ב- 85% מהמקרים. חוות הדעת הרפואיות שפרופ' חיים שטיין ערך עבור הנתבע: חוות דעת רפואית, מיום 17/5/05 (ת/2) וחוות דעת רפואית משלימה מיום 5/11/06 (ת/3); פרופ' שטיין ציין כי בחודש 2/01 הועלה חשד לקיום מחלת בכטרב אצל התובע ולדעתו בצדק הועלה הצורך בבירור אבחנתי האם לא מדובר באדם הסובל ממחלת בכטרב. פרופ' שטיין המשיך וציין כי אין מסמכים המעידים על קיום בירור זה ויש להסכים כי הוא לא נערך. למרות האמור הובא התובע לניתוח באשפוז ועבר ניתוח שאין לו כל הוראה לביצוע נוכח קיום מחלת בכטרב, מה עוד והתובע לא סבל ממצב חריף של אובדן יכולת תנועה, שיתוק מתפתח או חוסר שליטה בסוגרים. נעשה ניתוח כאמצעי להקל על כאבים ונוכח קיום השאלות האבחנתיות הנ"ל , הרי לא היתה כל הצדקה לחשוף אותו לניתוח שעבר, לפני תום הבירור האבחנתי. לדעתו, אם קיימת מחלת אנקילוזיס במפרקים הסקרו- אליקים (בכטרב) הרי שהמילמינקטומיה וכריתת דיסק בין חולייתי לא תועיל מאומה כי לא שם מקור התפתחות הכאב. הניתוח שהתובע עבר לא תאם את מצבו הרפואי. הוא היה זקוק לייצוב עמוד שדרה מותני ע"י חגורה תומכת וקיבוע של החוליות המותניות התחתונות. מגבלותיו בהווה נובעות מאובדן יכולת התנועה בעמוד השדרה המותני עם סימני מחלה ניוונית מתקדמת של המפרקים הבין חולייתיים בצורת רטרוליסטזיס בין החוליה המותנית ה- 3 ל- 4, ובין החוליה המותנית 5 והסקראלי ה- 1. כריתת הדיסק הבין חולייתי וההמילמינאקטומיה שעבר התובע רק הוסיפה רקמה צלקתית למרווח הבין חולייתי המותני ה- 5 מבלי לייצב אותו. המומחה פרופ' שטיין העריך את נכותו של התובע ב- 40% לפי ס' 37(3)(ב) לתקנות המל"ל, בגין קשיון לא נוח של עמוד השדרה המותני. בחוות דעתו המשלימה, שניתנה לאחר שעיין בחוות דעתו של ד"ר מירובסקי שניתנה מטעם הנתבע (ת/5) ציין פרופ' שטיין, בין היתר, כי; חוו"ד של ד"ר מירובסקי מתעלמת ממספר ממצאים עובדתיים הקיימים בבדיקות שהתובע עבר ולכן המסקנות אליהן הגיע הן סובייקטיביות ולא עומדות במבחן התוצאה אם מצליבים את ממצאי הבדיקות עם ההמלצות הקיימות בספרות הרפואית. פרופ' שטיין צירף מאמר שפורסם בעיתון הרפואי של מדינת ניו אינגלד בארה"ב לפיו בלט דיסק בין חולייתי נמצא ב- 70% מהאנשים ללא כאבי גב ולכן בלט זה, בהעדר סימנים של חוסר מוטורי בשרירים המעצבים את הגפיים התחתונות אינו אלא סימן לקיום מחלה ניוונית ואיננו מהווה הוראה לניתוח. הוא הפנה לסקירה נוספת שפורסמה בביטאון האקדמיה האמריקאית לאורטופדיה ואשר מוכיחה כי תסמונות הגב הכושל הן תוצאה של אבחון רפואי קדם ניתוחי לא מעמיק, לא רחב וכושל ולכן הניתוח שבוצע היה מיותר ורק החמיר את מצבו של החולה. מנגד ד"ר יגאל מירובסקי ערך חוות דעת רפואית מטעם ההגנה, מיום 21/5/06 וחוות דעת רפואית משלימה מיום 6/12/06; שנערכה בעקבות חוות דעתו המשלימה של פרופ' שטיין. ד"ר מירובסקי ציין כי צילומי ה- CT הראו כי מקור הכאבים אצל התובע בדיסק פרוץ ב- L5-S1. ממצאי הצילומים הרנטגניים מעלים אנקילוזיס של מפרקי הפסט ב- L5-S1 ואוסטאופיט קדמי במפרקי הסקרואיליאק אך אין סגירה שלהם ומסיבה זו לא ניתן לקבוע כי התובע סובל מ- AS (בכטרב). מחלה זו היא חשוכת טיפול והאבחון שלה בשלבים מוקדמים להופעתה קשה ביותר. אין חשיבות רפואית לאבחונה שכן מדובר במחלה חשוכת מרפא שאין דרך למנוע אותה גם אם אובחנה מוקדם. לפיכך לא נגרם נזק מאי אבחונה מה גם שאין בירור אמין לגביה. בכל מקרה ובלי קשר לשאלה אם הוא סובל ממחלת ה- AS אם לאו הרי הוא סבל מפריצת דיסק ב L5-S1. המומחה ציין כי הדיסק הפרוץ הודגם בצילומי ה- CT , התאים לקליניקה של כאבי גב תחתון המקרינים לרגל ימין ומבחן SLR חיובי, (בניתוח הוא אכן נמצא פרוץ ולוחץ על שורש S1 מימין). והוסיף ואמר: "אינני יודע מה עוד נחוץ כדי להוכיח שאכן מקור הכאבים ברגל הוא הדיסק הפרוץ ". העובדה שהכאבים בגב וברגל חזרו לתובע אינה נובעת מאבחון לקוי או טיפול לקוי. הכאבים נובעים כפי שנמצא ב- MRI מהצטלקויות סביב השורש, ואי יציבות של סגמנט L5-S1. ה MRI שבוצע שלוש שנים אחרי הניתוח מוכיח שהטפול הניתוחי היה טוב שכן לא הודגמה בו שארית דיסק פרוץ. מדובר בדרך ניהול חולה עם פריצת דיסק ללא דופי העונה לכל הקריטריונים המקובלים לניתוח. אי ההצלחה או חזרת הסימפטומים לאחר ניתוח כריתת דיסק מוכרת בספרות הרפואית ואינה נדירה. קיימות סיבות רבות להן ובחלקן אינן ידועות. אחת מהן היא כירורגיה לא טובה וזה לא היה במקרה דנן. מסקנתו של ד"ר מירובסקי היתה כי אין כל דופי בטיפול שעבר התובע אצל הנתבע; וכי מדובר בטיפול העומד בכל הסטנדרטים הרפואיים המקובלים כולל הניתוח שנעשה בצורה מקצועית ומיומנת. לא ניתן לקבוע באם התובע סובל מ- AS ואין דרך לקבוע זאת כיום בוודאות אך בכל מקרה אין קשר בין מחלה זו והדיסק הפרוץ ממנו סובל התובע. בחוות דעת משלימה שניתנה כתגובה לחוו"ד משלימה של פרופ' שטיין: מסכים ד"ר מירובסקי כי לתובע שינויים ניווניים בעמוד שדרה מותני אך אין קשר בינם ובין AS. איננו מסכים שלתובע יש מחלת AS. בחולה עם AS סגירת מרווחי הדיסק מקדימה את הופעת השינויים הניווניים ואצל התובע אין סגירה כזו ולכן השינויים עליהם מדבר פרופ' שטיין הינם סימן נוסף לכך שקרוב לוודאי שהתובע לא סובל מ AS. כאמור, לאור הפער בחוות הדעת מטעם שני הצדדים הוחלט על מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש - פרופ' מיכאל סודרי; פרופ' סודרי התרשם משיתוף פעולה לקוי של התובע. בתארו את הבדיקה שהוא ביצע לתובע ציין בין היתר, כי התובע הלך עם צליעה ותמיכה עם מקל, מרכיב חגורה איטלקית לומבוסקרלית לגב תחתון, ידיים מיובלות, בעת התפשטות נזהר מלהניע את הנעליים. בע"ש גבי מותני מראה הגבלה בתנועתיות שניתן להתייחס אליה כהגבלה בינונית עד קשה עם סימני גירוי רדיקולרים. לפי צילומי רנטגן עדכניים מבנה חוליות ומרווחים בין חולייתיים תקין. לורדוזיס מותנית שטוחה. מפרקי סקרואיליאק אינם נראים סגורים. פרופ' סודרי העריך את הנכות בע"ש מותני בשיעור של 25% לפי ס' 37(7) ב-ג בגין הגבלה בתנועות ולחילופין לפי ס' 35(1) ג-ד בגין תהליך ניווני בע"ש מותני. לפי פרופ' סודרי, הניתוח בוצע לאחר תקופה ממושכת של סימפטומים חריפים האופייניים לפריצה דיסקלית בגובה L5-S1 ומיצוי טיפול שמרני מקובל כולל טיפול במסגרת אשפוזים וזריקות אפידורליות, ללא הטבה. לאחר הניתוח היו תקופות רגיעה ארוכות. עם הזמן, קרוב לוודאי על רקע הצטלקויות, כפי שקורה בחלק מסוים של החולים, או עקב חוסר יציבות של המקטע L5-S1 והתקדמות התהליך הניווני, היתה חזרה של הכאבים בגב תחתון. מדובר בסיכונים ידועים שיכולים להתרחש בניתוח מסוג זה. לפי תיאור מצבו המדווח קודם הניתוח, נכותו של התובע אז לא היתה פחותה ממה שהינה כיום. בעניין מחלת הבכטרב ציין המומחה כי בצילום מעודכן שנערך לפי בקשתו, אין סגירה של מפרק הסקרואיליאק. הסבירות היא שקיים תהליך ניווני גם במפרק הסקרואיליאק. בכל מקרה הרופאים המטפלים היו ערים לאפשרות כזו וביקשו בדיקת HLA שלא בוצעה. בדיקה זו יכולה להיות חיובית ב- 8% גם באוכלוסיה בריאה, וחיובית רק ב- 85% מהחולים ב- AS. ככלל, מחלה זו אינה מאופיינת ע"י תסמונת רדיקולרית כפי שמודגם במקרה דנן. בכל מקרה, הפריצה הדיסקלית והסימפטומים הממושכים היו בהחלט אינדיקציה מקובלת לניתוח, גם אם יתכן והוא סבל ממחלת AS (בכטרב). עמדת פרופ' סודרי הינה כי לניתוח היתה הצדקה קלינית מלאה והטיפולים הרפואיים ניתנו כמקובל בספרות הרפואית ואין קשר בין הנזקים הנטענים לבין הטיפולים הרפואיים שניתנו לתובע בבי"ח נצרת. אם כן, בפני חוות דעת וחוות דעת משלימה של פרופ' שטיין מהם עולה כי התובע סבל ממחלת הבכטרב, על כן לא היה מקום לניתוח שבוצע בתובע, ניתוח אשר לדעתו לא רק שלא היטיב עם התובע אלא החמיר את מצבו. לגישתו של פרופ' שטיין התרשל הנתבע כאשר החליט לבצע לתובע ניתוח כריתה של הדיסק במרווח הבינחולייתי L5-S1 על אף הממצאים הניווניים שהצביעו על קיומה של מחלה שהינה מחלה חשוכת מרפא, שאין מנתחים. מנגד, בפני חוות דעת של ד"ר מירובסקי שהוגשה מטעם ההגנה, נ/5, וחוות דעת משלימה נ/6 וחוות דעת של המומחה מטעם בית המשפט פרופ' סודרי, מהם עולה שגם אם הצילומים הצביעו על חשד לבכטרב, בפועל לא סבל התובע ממחלה זו, וכי הממצאים שצילומי ה-C.T. הראו היו אינדיקציה וצידוק לניתוח שבוצע. ד"ר מירובסקי מציין בחוות דעתו כי אומנם ממצאי הצילומים הרנטגניים מצביעים על אינקולזוס של מפרק הפסטב L5-S1 ואוסטאופרט קדמי במפרק, הסקריאליק, אך אין סגירה שלהם, על כן ומסיבה זו ניתן לקבוע שהתובע אינו סובל מ- Ankylosing spondylitis (בכטרב). ד"ר מירובסקי מבהיר כי מחלה זו הינה חשוכת מרפא שאין דרך למנוע אותה, גם אם אובחנה מוקדם. על כן אינו רואה כל נזק מאי ביצוע בירור לגביה, מה עוד ואין בירור אמין לגביה. בדיקת הדם HLA-B27 שרופאי הנתבע ביקשו לבצע כבר בשלב מוקדם של המעקב, לא היה בה כדי לאבחן בוודאות מחלה זו, שכן הבדיקה חיובית רק ב- 85% מהחולים בבכטרב. לדעתו ההליך הניווני ממחלת בכטרב מתחולל לאחר הסגירה ולא לפניה על כן המחלה הניוונית שנתגלתה אצל התובע אינה קשורה לבכטרב, ומוכיחה כי התובע לא סבל מבכטרב, מאחר ואין סגירה של מפרק הסקרואיליאק. ד"ר מירובסקי ממשיך וקובע, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי ללא קשר לכך באם התובע סבל ממחלת בכטרב אם לאו, הרי שהוא סבל מפריצת דיסק ב- L5-S1 והדיסק הפרוץ הודגם בבירור בצילומי ה- CT שביצע והוא התאים לקליניקה של כאבי גב תחתון המקרינים לרגל ימין ומבחן SLR חיובי, שנמצא גם בניתוח, פרוץ ולוחץ על שורש S1 מימין. כל אלה הצדיקו לדעתו ביצוע הניתוח, ללא קשר באם סבל התובע ממחלת בכטרב אם לאו. כאן המקום להביע תמיהה על אשר כתב פרופ' שטיין בפתח חוות דעתו המשלימה ת/3, כאילו בפרק סיכום ומסקנות מסכים ד"ר מירובסקי ללא עוררין שהתובע "פשוט סובל ממחלת הבכטרב הידועה", בעוד שד"ר מירובסקי דיבר על חשד בלבד למחלת בכטרב, והוא במפורש שלל קיומה של מחלה זו אצל התובע, ונמק זאת כמבואר לעיל. גם המומחה מטעם בית המשפט פרופ' סודרי שולל קיומה של מחלת בכטרב ומציין כי אומנם יש אפשרות כי התובע סובל מבכטרב אולם גם לפי צילום מעודכן שבוצע לפי בקשתו, נמצא כי אין סגירה של מפרק הסקרואיליאק שבלעדיו מחלת הבכטרב לא מתקיימת. גם פרופ' סודרי אינו רואה חשיבות להעדר המשך בירור בנושא הבכטרב ואי ביצוע בדיקת הדם HLA שממילא יכולה להיות חיובית ב- 8% מהאוכלוסיה הבריאה ורק ב- 85% מהחולים בבכטרב. גם פרופ' סודרי בדעה כי היתה הצדקה רפואית וקלינית מלאה לניתוח שבוצע. עוד סבור פרופ' סודרי כי אין קשר בין הנזקים הנטענים והטיפול הרפואי שניתן לתובע. פרופ' סודרי סבור כי ברגע שאובחן דיסק פרוץ הגורם לכאבים עם הקרנה לרגל יש בכך משום אינדיקציה לניתוח בין אם התובע סבל ממחלת בכטרב בין אם לאו. לעומת זאת, פרופ' שטיין לא התייחס, בחוות דעתו ובחוות דעתו המשלימה, לשאלה אם קיומה של מחלת הבכטרב אצל התובע חייבה שלא לנתח את התובע על אף שבעת ובעונה אחת אובחן אצלו דיסק פרוץ הלוחץ על שורש העצב, גורם לכאבים ומקרין לרגל. פרופ' שטיין הסתפק בקביעה שמחלת בכטרב, ככל מחלה ניוונית אחרת, לא מנתחים, קביעה המקובלת על כל המומחים. בכל הקשור להחלטת הנתבע לבצע את הניתוח נראית לי דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' סודרי הנתמכת בחוות דעתו של ד"ר מירובסקי, ואני מעדיפה על חוות דעתו של פרופ' שטיין, וקובע כי הממצאים שעמדו לפני רופאי הנתבע ובעיקר ממצאי ה- C.T. שהראה דיסק פרוץ הצדיקו ביצוע הניתוח. בטרם אעבור לדון בשאלה האם היתה התרשלות מצד הרופאים בביצוע הניתוח, מוצא אני לנכון להביא את התייחסותו של בית המשפט העליון לנושא המומחים הרפואיים, מטעם בית המשפט. על חשיבות מינויו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט כתב השופט ג'ובראן בע"א 916/05 כדר נגד הרישני (פורסם בהוצאת נבו) את הדברים הבאים: "בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה ניטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות, בבחינת 'אל נא תעזב אותנו... והיית לנו לעיניים' (במדבר, י, לא). המשנה אומרת 'אין מודדין אלא מן המומחה' (משנה עירובין, ה). רוצה לומר, כי מדידת התחום נעשית על ידי מומחה הבקי בתחום". באשר למידת האמינות שבית המשפט מייחס לחוות דעת רפואית של מומחה מטעם בית המשפט כתב בית המשפט בע"א 9598/05 ממן נגד חברת הביטוח "מגן" בע"מ ואח' את הדברים הבאים: "הלכה פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, אם ראה לנכון לעשות כן בנסיבות העניין (ראו ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993) (להלן: עניין רז). יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה. עמד על כך השופט אור בעניין רז באומרו:   כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות-דעתו. ואמנם, אם אין בחוות-דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות-דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות-דעת (שם, עמ' 174. כן ראו: רע"א 3811/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ליברמן, פ"ד נ(3) 191, 194 (1996); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ). בענייננו, לא מצאתי לא בחוות הדעת של המומחי מטעם בית המשפט ולא בנסיבות העניין, דבר שיצדיק שלא לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט או לסטות ממנה. האם התרשלו רופאיו של הנתבע בביצוע הניתוח עצמו? לאחר שהגעתי למסקנה כי ההחלטה לנתח את התובע היתה מוצדקת, עולה השאלה באם התרשל הנתבע או הרופאים מטעמו בביצוע הניתוח עצמו. התובע לא טען זאת וביסס את תביעתו על הטענה שבוצע בו ניתוח שלא היה מקום לבצעו ואשר בסופו של דבר לא הביא לתוצאה המקווה של הסרת הכאבים אלא עפ"י הנטען החמיר את מצב התובע בכך שהגביל תנועות עמוד שדרה מותני עוד יותר; חרף זאת, אתייחס לשאלה זו בקצרה, במיוחד לאור הממצאים העולים מצילומי CT מתאכירים 16/2/01 ו- 5/12/02 ובדיקות ה- MRI מתאריכים 28/3/04 ו- 5/8/04 שעל פי הפענוח שבת/7 נותרו שאריות מהדיסק שנכרת בניתוח, כן נמצאה צלקת ניתוח העוטפת את שורש העצב S1. בנוסף, הנתבע מודה כי אצל התובע תסמונת ניתוח הגב הכושל; והשאלה האם יש באלה להצביע על רשלנות מצד הרופאים בביצוע הניתוח. פרופ' שטיין לא התייחס בחוות הדעת שלו, גם לא המשלימה, לשאלת הרשלנות בביצוע הניתוח והסתפק בקביעות כי לא היה מקום לביצוע הניתוח, לאור מחלת הבכטרב ממנה לדעתו סבל התובע, לעומת זאת, המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' סודרי, אף שהסכים שהניתוח לא הביא לתוצאות המקוות, וכעבור זמן חזרו הכאבים, הביע את דעתו כי אין משמעות הדבר רשלנות בביצוע הניתוח. בעמ' 17 לפרוטוקול שורה 13 שאל ב"כ התובע את פרופ' סודרי: "אתה מסכים שהתובע סובל מתסמונת ניתוח "גב כושל", ופרופ' סודרי משיב: "חוסר הצלחה של ניתוח שהכאבים גם יכולים מתהליכים אחרים בגב, מהתהליך הניווני שיש לו בגב", ובאשר לממצאים עפ"י ת/7 הדגיש פרופ' סודרי כי הפענוח של ד"ר מיליטיאנו אינו מדבר בלחץ של שאריות הדיסק על העצב, המדובר בהשקה לעצב, והוסיף: "אני אומר שהניתוח הצליח אבל כאן אלמנטים ששייכים לחוסר הצלחת או הצלחה כמו בכל ניתוח". בחוות דעתו מסכם פרופ' סודרי וקובע כי: "לניתוח היתה הצדקה קלינית מלאה והטיפולים הרפואיים ניתנו כמקובל בספרות הרפואית ואין קשר בין הנזקים הנטענים לבין הטיפולים הרפואיים שניתנו לתובע בבי"ח בנצרת". דברים אלה מקובלים עליי. זאת ועוד, לא הוכח כי ההגבלות בתנועת הגב או הקשיון בעמוד השדרה, מהן סובל התובע הם כתוצאה מהניתוח, ובמלים אחרות, לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק לבין הניתוח שבוצע בתובע ע"י רופאי הנתבע. גם מחוות דעתו של פרופ' שטיין הכאבים וההגבלה נובעים ממחלת הניוון ממנה סובל התובע ולא רק בחוליות שנותחו. המשמעות של העדר קשר סיבתי בין הממצאים הרפואיים מהם סובל התובע והניתוח שבוצע, הינה, כי גם אם טענת התובע לפיה לא היה צורך בניתוח וכי הוא נחשף לניתוח ללא צורך, הדבר היה מזכה אותו אך ורק בפיצוי בגין כאב וסבל שנגרמו לו כתוצאה מהניתוח. מצבו הרפואי וההגבלות בעמוד שדרה מותני מהם סובל התובע היום הם אותם ממצאים והגבלות מהם סבל לפני ביצוע הניתוח, ועפ"י המומחה מטעם התובע ההגבלה בעמוד שדרה נובעים ממחלה ניוונית. בהקשר זה יש לדחות את טענת התביעה לפיה העובדה שד"ר אסלאן, רופא שעבד בעת הרלוונטית בשירות הנתבע אשר בדק את התובע זמן מה אחרי הניתוח, ציין כי התובע אובחן כסובל מתסמונת ניתוח הגב הכושל, מלמדת על רשלנות הנתבע. ד"ר אסלאן התייחס לטענה זו בתצהיר עדותו הראשית עליו נחקר בביהמ"ש והבהיר כי רישום זה אינו מצביע בשום אופן על רשלנות כלשהי מצד רופאי הנתבע. לדברי ד"ר אסלאן, תסמונת ניתוח הגב הכושל אינה תוצאה של כשלון בעצם הניתוח אלא שמקורה בצלקת שנוצרת בעמוד השדרה שאין לה כל קשר לאיכות הניתוח ולמידת המיומנות בו בוצע הניתוח. תוצאה זו אינה ניתנת לצפיה או למניעה והמשמעות של המונח כושל היא שהניתוח לא הביא לכך שהכאבים יחלפו. במקרה של התובע, התברר כי לאחר הניתוח, הדיסק שלחץ על העצב נכרת, והתובע חש הטבה ועובדות אלה מצביעות על כך שהניתוח היה מתאים ונכון ועבר בהצלחה. ד"ר חכים נשאל במהלך חקירתו הנגדית אודות נקודה זו וגם הוא לא חלק על כי לתובע יש תסמונת ניתוח הגב הכושל. הוא הבהיר כי מדובר במונח טרמנולוגי לאנשים, שאחרי ניתוח גב ממשיכים לסבול מכאבי גב, וציין כי אצל התובע יש רקמה צלקתית שחובקת את השורש S1 מימין ואף אחד לא יכול היה לצפות זאת מראש או למנוע או להפחית אותה. אם כן, הנתבע לא התרשל בכל הקשור לניתוח, הן באשר להחלטה לבצעו והן בביצוע הניתוח, והעובדה שהניתוח לא הביא לתוצאות המקוות, אין משמעותה רשלנות בביצוע הניתוח. בנוסף, וכאמור, אין כל קשר סיבתי בין מצבו הרפואי היום של התובע לניתוח. פרופ' סודרי ערך חוות דעת מנומקת ומפורטת שתומכת בעמדת הנתבעים. פרופ' סודרי נחקר ארוכות על חוות דעתו, ולא מצאתי סיבה כלשהיא לסטות מחוות דעתו של פרופ' סודרי שמונה כמומחה מטעם בית המשפט. בעדותו בביהמ"ש עמד פרופ' סודרי מאחורי מסקנותיו בחוות הדעת, אומנם אישר פרופ' סודרי כי בעניינו של התובע יש כשל טיפולי. הוא ציין כי בכל ניתוח יש סיכונים להיכשל. לדבריו, בעניינו של התובע היו נתונים שהצדיקו ביצוע הניתוח - כאב ממושך מאז שנת 96 ועד לשנת 2001 . הוא הבהיר כי אם יש דיסק פרוץ שרואים אותו ב- CT, זה בקע, שמלווה בקרינה לימין אותו הצד שהוא לוחץ, מלווה בירידה בתחושה, ואז יש אינדיקציה לניתוח גם אם אובחנה מחלת AS - בכטרב. המסקנה המתבקשת מעדותו של פרופ' סודרי, הינה איפוא כי אצל התובע היו כל האנדקציות לטפל באמצעות ניתוח, וכי לא היה הכרחי לבצע בדיקה כדי לאשש או לשלול קיומה של מחלת ה- AS בכטרב, משום שגם אם סבל התובע ממחלת הבכטרב (AS), אין בכך כדי ליתר את הניתוח שביצועו נדרש עקב פריצת הדיסק בין החוליות L5-S1 באשר למחלת הבכטרב ניתן היה להמשיך ולבצע את הבירור לגביה. פרופ' סודרי העיד כי לפי הספרות הרפואית, אינדיקציה לניתוח קיימת כשהכאבים לא חולפים לאחר 3 חודשים. ב- CT נראה בקע באזור L5-S1 . דברים אלה מקובלים עלי. פרופ' סודרי ציין כי לתובע היו מספיק סיבות לכאבי גב. התהליך הניווני ממנו הוא סבל עוד משנת 96 והאוסטיאופיטים הניווניים בחלק העליון של המפרקים הסקרואליקים יכולים לתרום לכאבים ולהגבלה. פרופ' סודרי אישר כי היה חוסר הצלחה בניתוח אך לדעתו הדבר לא נבע מכירורגיה לא נכונה וכי הטיפול לו זכה התובע אצל הנתבע היה מתאים ובוצע באופן מקצועי. ב"כ התובע העלה, בין היתר, טענות כנגד כשירות פרופ' סודרי לשמש כמומחה מטעם ביהמ"ש לצורך בחינת השאלות שבמחלוקת וגם טען כי אין להסתמך על חוות דעתו כי הוא עבד בעבר עם ד"ר חכים. טענות אלה דינן להידחות. החלטת מינוי של פרופ' סודרי ניתנה במעמד הצדדים (ראה החלטה מיום 8/3/07 (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון) והתובע לא העלה כל טענה לגבי כשירותו של פרופ' סודרי לשמש כמומחה מטעם ביהמ"ש לצורך בחינת השאלות שבמחלוקת. טענותיו של התובע כלפי פרופ' סודרי הועלו לראשונה לאחר שנתן את חוות דעתו ואשר תומכת בעמדת ההגנה. בכל מקרה פרופ' סודרי ענה לשאלות ב"כ התובע בענין כשירותו והשתכנעתי ממקצועיותו והתאמתו לשמש כמומחה מטעם ביהמ"ש לצורך בחינת השאלות שברפואה שעלו בתיק דנן. גם הטענה לפיה פרופ' סודרי חרג מתפקידו כאשר ציין בתשובתו לשאלות ההבהרה שלא היתה רשלנות בטיפול, אינה ברורה כלל ועדיף אילולא היתה נטענת. המומחה מטעם ביהמ"ש מונה בדיוק על מנת לבחון את טענות התובע ולחוות את דעתו באשר לטיפול שקיבל התובע ואם היתה רשלנות מצד הנתבע, אם כי ברור שבסופו של יום ההכרעה אם היתה רשלנות אם לאו היא בידי ביהמ"ש הדן בתיק שיכריע בה על סמך כלל חומר הראיות שהונח בפניו, אולם אין בכך למנוע מהמומחים בין מטעם הצדדים ובין מטעם בית המשפט לחוות דעתם באופן ישיר לשאלת ההתרשלות ואם במקרה הנדון היתה או לא היתה התרשלות. בטרם סיום, אתייחס לטענה נוספת שהתובע העלה, ולפיה הניתוח לא בוצע ע"י ד"ר חכים על אף שהובטח לו הדבר. גם בטענה זו אין כל ממש. ראשית, טענה זו לא נטענה בכתב התביעה והיא מהווה הרחבת חזית. שנית, הבטחה כזו לא הוכחה. בעניין זה מקובלת עליי עדותו של דר' חכים כי הוא אשר ביצא את הניתוח ורישום שמו של רופא מתמחה כמנתח ראשי נבע מצרכים הקשורים בהתמחות של אותו רופא. שלישית, וזה העיקר, כדי שטענה כזו תבסס עילה לקבלת פיצויים יש להוכיח כי אם הניתוח היה מבוצע ע"י ד"ר חכים תוצאותיו היו אחרות מתוצאות הניתוח שבוצע ע"י רופא אחר, עפ"י הנטען, דבר זה לא הוכח ואף לא נטען. לסיכום, ולאחר שבחנתי את חוות הדעת של פרופ' סודרי ואת עדותו בפני בית המשפט מצד אחד ואת חוות דעתו של פרופ' שטיין. מצד שני, ולאחר ששקלתי את טענותיהם של שני הצדדים, מצאתי לנכון להעדיף את חוות דעתו של פרופ' סודרי, הנתמכת ע"י חוות דעתו של פרופ' מירובסקי, על חוות דעת של פרופ' שטיין, וקובע כי החלטת הנתבע לנתח את התובע בניתוח גב להוצאת הדיסק שבמרווח שבין L5-S1 היתה החלטה מושכלת וסבירה אשר נתקבלה בעקבות הממצאים הרפואיים שעמדו אותה עת בפני הרופאים שטיפלו בתובע ודוחה את טענות הנתבע בעניין זה. בנוסף, מקובלת עלי דעתו של פרופ' סודרי לפיה הטיפול שניתן לתובע ע"י הנתבע ורופאיו, לרבות הניתוח, היה טיפול טוב ומיומן ולא היתה מצד הנתבע או מי מרופאיו התרשלות כלשהיא בטיפולים שניתנו לתובע. אף שהגעתי למסקנה כי אין להטיל על הנתבע אחריות לנזקיו הנטענים של התובע, אתייחס בקצרה. לטענת התובע לפיה יש להחיל את עקרון "הגולגולת הדקה" שכן הניתוח הביא להחמרה צמיתה במצבו של התובע שדינה כדין גרימה: טענה זו לאו טענה היא. עקרון הגולגולת הדקה משמעותו, שכאשר נגרם מעשה נזק, אחראי המזיק על שיעור הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה הנזק, אף אם שיעור זה עולה במדתו על מה שהיה צפוי מראש, וזאת כתוצאה מ"גולגלתו הדקה" של הניזק. ובמילים אחרות, עקרון הגולגולת הדקה קובע כי כאשר תוצאת הנזק גדולה מזו הצפויה מאירוע נזקי מסויים, אולם מוכח כי נזק זה הינו תוצאה של הרקע הפיזי או הנפשי המייחדים את התובע - הניזוק, אזי על המזיק לפצות על מלוא הנזק. לעניין זה יפים דברי כב' השופט א' גרוניס בע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל ע'י דורה מנחם, , כדלקמן: "... במקרים אחרים, נזק אשר עצם גרימתו כתוצאה מעוולה מסוימת הייתה צפויה, צומח למימדים לא צפויים עקב נתוני הניזוק. בפסיקתנו השתרש עיקרון המכונה "עיקרון הגולגולת הדקה", לפיו חייב המזיק לקבל את הניזוק כפי שהוא ולפצותו בגין כל נזק שנוצר בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים (ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701). אף המקרה של החמרת מצב קיים עוסק במצבו של הניזוק עובר להתרשלות, אלא שכאן עומד במוקד הדיון קושי אחר. הסוגיה עימה מתמודד בית המשפט בסיטואציה של "גולגולת דקה" עניינה השפעת נתוניו של התובע על תוצאות העוולה. בהקשר זה לא מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי העובדתי, שכן ברור כי העוולה הינה "גורם בלעדיו אין" לנזק אף אם הוא בלתי צפוי. במילים אחרות, בסיטואציה של "גולגולת דקה" אין האדם המעורב סובל מנזק כלשהו, אלא שמעשה העוולה מביא לנזק גדול מאשר אצל אחר שאינו בעל "גולגולת דקה". לעומת זאת, במקרה של החמרת מצב קיים סובל האדם המעורב מנזק מוקדם שאין מקורו בהכרח בעוולה. ואולם, העוולה גורמת להגדלתו של נזק זה. הבעייתיות שמציב מקרה כגון זה נוגעת להבחנה בין הנזק שנגרם כתוצאה מהעוולה לזה שהיה קיים אף טרם ביצועה (ראו King, עמ' 1361-1360)." (שם, 4165). עינינו הרואות, עקרון הגולגולת הדקה רלוונטי לשאלת הנזק והיקף הפיצויים בהם יחויב מזיק ולא רלוונטי לשאלת החבות. אין לעשות שימוש בעקרון הגולגולת הדקה מקום בו מדובר בהחמרה של מצב קיים. עקרון הגולגולת הדקה שמור למצב בו מדובר במצב מיוחד גופני ונפשי הקיים אצלו, (הניזוק) המביא להעצמת הנזק כאשר זה נגרם כתוצאה מעוולה. לסיכום, התובע לא עמד בנטל הרובץ לפתחו ולא הוכיח שהנתבע או מי מרופאיו שטיפלו בתובע התרשלו בין אם בקשר לעצם קבלת ההחלטה לבצע ניתוח כריתה של הדיסק , בין אם בניתוח עצמו. ממצאי הבדיקות השונות שבוצעו בתובע הצביעו על אינדיקציה לביצוע הניתוח, כך היה נוהג כל רופא מומחה סביר, וגם בביצוע הניתוח לא היתה כל התרשלות. הממצאים שנותרו בעקבות הניתוח, במיוחד הצלקת, הינם סיכונים טבעיים ושכיחים בניתוחים כאלה, ואין בהם להעיד על רשלנות מצד הרופא המנתח. גם תופעת ניתוח הגב הכושל אינה מצביעה על פגם או התרשלות בביצוע הניתוח, אלא על כך שהתוצאה המקווה מהניתוח לא הושגה, ובענייננו, אין הדבר נובע מהתרשלות בביצוע הניתוח. לסיום אציין כי בהעדר אחריות מצד הנתבע לא מצאתי צורך להיכנס לשאלת גובה הנזק ולא מצאתי צורך להתחליט בבקשת ב"כ הנתבע אשר הוגשה יחד עם סיכומיו, ולפיה ביקש להתיר צירוף חוות דעת של אקטואר, משכך ממילא לא מצאתי צורך לדון ולהכריע בהשגות שהתובע העלה כנגד הנתונים שבחוות הדעת. סוף דבר - תביעת התובע נדחית בזאת, ובנסיבות המיוחדות של התובע, מצאתי לנכון שלא לחייב את התובע בהוצאות הנתבע, וכ"א מהצדדים ישא בהוצאותיו. ניתוחרפואהתביעות רשלנות רפואיתהחמרת מצברשלנות