קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המצאה למורשה של נתבע זר: עיקרי העובדות והטענות מונחת לפניי בקשת המבקשים (התובעים) בגדרה עותרים הם כי אקבע שהמצאת כתב התביעה (המתוקן) למשיבים 1 - 7 (הם הנתבעים 3, 4, 12, 16 - 19; להלן: "הנתבעים הזרים") היא המצאה כדין (במובן תקנה 482 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984; להלן: "תקנות סד"א"), שכן בוצעה לידי מורשיהם לניהול עסקים בישראל, הם המשיבים 8 - 12 (להלן: "המורשים הנטענים"). על פי נימוקי הבקשה: "השאלה היחידה הדורשת הכרעה בבקשה זו הינה האם מידת הקשר של המשיבים 8 - 12 עם הנתבעים הזרים הינה אינטנסיבית מספיק עד כדי כך שיש להניח, כעניין שבדין כי המשיבים 8 - 12, או מי מהם, יעבירו לידיעת הנתבעים הזרים את דבר ההליכים בתיק דנן". (סעיף 1 סיפא לבקשה. ההדגשות - במקור). המבקשים הגישו תביעה לסעד הצהרתי ולסעדים כספיים נגד הנתבעים הזרים וכן נגד נתבעים מקומיים, לרבות תאגידים (להלן: "הנתבעים"). הטענות העובדתיות שבבסיס התביעה (ואין צריך לומר שאיני מתיימר להכריע בנכונותן), הן כדלקמן: בין המבקשים לבין הנתבעים נכרתו שני הסכמים בעניין ניהול וייצוג חלק מן הנתבעים בקשר עם מקבץ מלונות הילטון ובעניין ייצוג חלק אחר של הנתבעים בכל הנוגע למקבץ של 47 מלונות מריוט. שני מקבצי המלונות נרכשו, לפי הטענה, על ידי הנתבעים בבריטניה בין השנים 2005 - 2007. בגדרי ההסכמות (הבלתי כתובות) לניהול הנכסים וייצוג הנתבעים, נטלו המבקשים על עצמם לתפעל את חברת ניהול הנכסים האנגלית (חברת Vision), שנתנה שירותים וכוח אדם לשני מקבצי המלונות. המבקשים היו זכאים לתמורה שנתית של 550,000 פאונד וכן לאופציה לרכישת 1.5% ממקבץ המלונות לפי שווי ההון העצמי שהושקע על ידי הבעלים. האופציה הייתה בת מימוש בכל עת עד למכירת מקבצי המלונות כולם או חלקם, או עד למימון מחדש של המקבץ על ידי הבעלים. המבקשים התחייבו לבצע בדיקות כדאיות לעסקות נוספות בתחום המלונאות, לפי הנחיות המשיב 8, ללא שכר, אך במידה ויירכשו מלונות נוספים - יטפלו המבקשים אף בהם תמורת שכר קבוע ואופציות כפי שיוסכם. ההתקשרות הנזכרת נועדה לעמוד בתוקף עד סוף שנת 2010. המבקשים טוענים כי ביצעו את המוטל עליהם על הצד הטוב ביותר וחסכו לנתבעים כספים רבים. המבקשים וצוותם עבדו באינטנסיביות, ביצעו מאות ביקורים בבתי המלון ובבתי מלון מתחרים, נפגשו עם כל דרגי הניהול בחברות הניהול של המלונות לרבות עם נשיאי הילטון ומריוט באנגליה. לצורך ביצוע התפקיד טסו המבקש 1 וצוותו עשרות פעמים לאנגליה ו"חרשו" (כלשונם) את האי הבריטי לאורכו ולרוחבו. ברם, כך מוסיפים המבקשים, נוכח חשיפת עסקאות של בעל עניין (המשיב 8) שהזיקה למשקיעים, הפעיל האחרון, ובהצלחה, את כל כובד משקלו אצל הנתבעים והביא (בחודש דצמבר 2007) להפסקת ההתקשרות עם המבקשים, תוך הפרת ההסכם עימם, והחלפתם במועמד אנגלי. בכך הפרו הנתבעים את ההסכמים. המבקשים זכאים, לשיטתם, לסעדים שונים בשל ההפרה, אך במסגרת הנוכחית אין מקום וצורך להידרש למהות סעדים אלו. אין מקום להידרש אף לפרטי הגנתם של הנתבעים. אציין רק זאת: הנתבעים לא רכשו מלונות (או זכויות במלונות) כלשהם באנגליה. הרכישה נעשתה על ידי תאגידים (אנגליים, ככל הנראה), שאינם בעלי דין. (א) חלק מן הנתבעים הזרים הם תאגידים. המבקשים המציאו את כתב התביעה לידי המורשים הנטענים (כולם או מקצתם). המבקשים טוענים כי האחרונים (בהרכב זה או אחר) הם מורשים בניהול עסקי הנתבעים הזרים בישראל. משקיבלו המורשים הנטענים את כתב התביעה, טענו כי אינם מורשים של הנתבעים הזרים ואין בדעתם לעדכן את הנתבעים הזרים על אודות התביעה. בהינתן האמור, עותרים המבקשים לקבוע כי המורשים הנטענים מהווים מורשים של הנתבעים הזרים במובן תקנה 482 (א) לתקנות סד"א וכי ההמצאה שנעשתה לידיהם כמוה כהמצאה לנתבעים הזרים. טענתם המרכזית של המבקשים נסבה כאמור על אינטנסיביות הקשר שבין המורשים הנטענים לבין הנתבעים הזרים. הבקשה נתמכת בתצהירו של המבקש 1. (ב) בתגובתם, כופרים המורשים הנטענים בהתקיימותם של תנאי תקנה 482 (א) לתקנות סד"א, בענייננו. עיקר עמדתם היא כי המבקשים לא הצביעו על התקיימות כל אחד משמונת התנאים שבתקנה, ולא זו בלבד, אלא שהמבקשים הסתפקו בהעלאת שאלה אחת ויחידה למוקד הדיון, היא שאלת אינטנסיביות הקשר. בכך, סבורים המורשים הנטענים, לא סגי. יתר על כן, העסק בו מדובר בתקנה 482 (א) לתקנות סד"א צריך שיהא עיסקם של הנתבעים הזרים; המורשים הנטענים סבורים כי לא ניתן לומר על הנתבעים הזרים כי הם מנהלים עסק כלשהו, ולבטח שלא בישראל. הנתבעים הזרים מחזיקים, בעקיפין ובאמצעות חברות אחרות, במניות של חברות המחזיקות במקבצי המלונות. אחזקת מניות אינה בגדר "ניהול עסק" על ידי הנתבעים הזרים. לחלופין, אפילו ניתן היה לומר כי אחזקת המניות היא "ניהול עסק", הרי שעסק זה לא נוהל בישראל אלא באנגליה, שם מצויים מקבצי המלונות. המורשים הנטענים טוענים, בנוסף, כי בנסיבות העניין, היה על המבקשים לעתור להמצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום לפי תקנה 500 לתקנות סד"א. המורשים הנטענים לא צירפו לתגובתם תצהיר כלשהו. (ג) תשובת המבקשים לתגובות מכילה טיעונים אחדים, ועיקריהם יובאו להלן. ראשית, יש לדחות התגובות על הסף, לפי שלא נתמכו בתצהיר מפי מי מן המורשים הנטענים; שנית, הוכח כי המורשים הנטענים ניהלו גם בישראל עסק עבור הנתבעים הזרים, שכן העסק של ניהול ההשקעה בשני מקבצי המלונות (לאמור: עסק של אחזקת נדל"ן מניב), התנהל הן בישראל והן בלונדון (להבדיל מן הניהול הטכני והאופרטיבי של המלונות עצמם הנמצאים באנגליה); שלישית, הוכחה אינטנסיביות הקשר שבין המורשים הנטענים לבין הנתבעים הזרים ואף הוכח כי קשרים אלו נתקיימו עד חודש מאי 2008, לאמור: סמוך לפני הגשת התביעה; רביעית, המבקשים לא היו חייבים להיזקק לדרך ההמצאה הקבועה בתקנה 500 לתקנות סד"א, עת פתוחה הייתה דרכם להמציא את כתב התביעה לנתבעים הזרים במתווה שבתקנה 482 (א) לתקנות סד"א. התשובה לתגובות נתמכה בתצהירו של המבקש 1. המסגרת הדיונית נוכח עתירת המורשים הנטענים לחקור את המבקש 1 על תצהיריו, קויימה לפניי ישיבה ביום 16.2.09. המבקש 1 נחקר ע"י עו"ד הרטמן, ב"כ המורשים הנטענים 9 - 12 וע"י עו"ד גב' בן בסט, ב"כ המורשה הנטען 8. ביום 10.3.09, הגישו המבקשים בקשה להוספת ראיות חדשות אשר מבססות, לטענת המבקשים, את אינטנסיביות הקשר שבין המורשים הנטענים לבין הנתבעים הזרים כמו גם את טריותו, ומלמדות על כך שהעסק של ניהול ההשקעה במקבצי המלונות, מקויים גם מישראל. הראיות שהגשתן נתבקשה הן זימון לפגישת השותפים ליום 26.2.09 (במשרדי הנתבעת 5 ברמת גן); הצעה לארגון מחדש של ההלוואה למקבץ מלונות הילטון; תצלומים של שלושה ממשתתפי הפגישה (לרבות הנתבע 3, שהוא אזרח ותושב זר). המורשים הנטענים התנגדו לבקשה להוספת ראיות חדשות. המבקשים השיבו לתגובות המורשים הנטענים. כפי שיובהר להלן, אין צורך להכריע בבקשה לצירוף ראיות חדשות לגופה שכן אף אם אקבל את הראיות החדשות, לא יהיה בכך כדי להשפיע על ההכרעה בבקשה שלפניי. הראיות החדשות באות להצביע על אינטנסיביות הקשר שבין הנתבעים הזרים לבין המורשים הנטענים. גם אם אניח כי קיים קשר אינטנסיבי כנטען, הרי שדין הבקשה להידחות מאחר שלא הוכחו יתר רכיביה המצטברים של תקנה 482(א), כפי שיוסבר להלן. הפלוגתה השאלה העומדת להכרעה היא אם אמנם הרימו המבקשים את הנטל לשכנע כי נתקיימו בעניין דנן התנאים המצטברים הקבועים בתקנה 482 (א) לתקנות סד"א וכי המורשים הנטענים אכן מורשים הם מטעם הנתבעים הזרים. הדין ההמצאה לידי הנמען עצמו היא הכלל הקבוע בתקנות סד"א. לא זו בלבד, אלא שהתקנות אינן נכונות להסתפק בהמצאה לידי אחר (דוגמת בן משפחה. ראו תקנה 481 לתקנות סד"א), בלתי אם שקידה סבירה לאיתור הנמען גופו העלתה חרס. עם זאת, תקנה 482 (א) לתקנות סד"א מאפשרת את המצאתם של כתבי בי-דין לידי מורשים בהנהלת עסקים, אם אין הנמען מתגורר באיזור השיפוט. תקנה זו מורה כדלקמן: "הייתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". מלכתחילה, אמנם יועדה תקנה זו לתחום השיפוט המקומי ולא למצבים בהם הנתבע מצוי מחוץ לתחומי המדינה, אולם בית המשפט העליון: "הרחיב את תחולתה של תקנה 482 גם למצבים 'חובקי עולם', הואיל ותקנה זו עוסקת באופן שבו יש להמציא לנתבעים כתבי בי-דין ואינה קובעת כללים בדבר סמכות שיפוט בינלאומית, פרשנות אשר מתאימה למציאות המודרנית שבה העברת מידע הינה זמינה וקלה לביצוע ..." רע"א 2737/08 ארבל נ' TUI AG (להלן: "פרשת ארבל"). ראו גם רע"א 39/89General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 762 (1989)). בע"א (מחוזי י-ם) 4036/97, 4125 ספרא נ' Famanos Consolidated Inc., פ"מ תשנ"ח (2) 20, 27 (1998) (להלן": "פרשת ספרא"), שנינו כי: "הוראות התקנה הורחבו על-מנת שתחול גם על נתבע המתגורר מחוץ לישראל, במצב שבו הוא מנהל עסק בישראל ופועל מטעמו מנהל או מורשה. אם מוכחים יסודות עובדתיים אלה, לרבות היסוד כי התובענה דנה בעניינו של העסק, נוצרת הזיקה הנדרשת בין הנתבע הזר לבין סמכות השיפוט הישראלית, ובאמצעות המורשה המנהל את עסקו של הנתבע בישראל רואים את הנתבע כאילו הוא עצמו קיבל לידיו את כתבי בי-הדין. במצב מעין זה משיגה ההמצאה למורשה לניהול העסק שתי מטרות בעת ובעונה אחת: מאחר שרואים את המסירה כאילו בוצעה לידי הנתבע ממש, מוקנית לבית-המשפט סמכות בין-לאומית לגביו, ואילו המסירה הטכנית מאפשרת הפעלה בפועל של סמכות בית-המשפט לדון ולהכריע". הרציונל של תקנה 482 (א) הנדונה, הוא שמי שמנהל עסק בישראל ומוגשת נגדו תביעה בעניין העסק בישראל, צריך לצפות ככל ישראלי, שהוא עלול להידרש להתדיינות בנושא העסק בערכאות מקומיות ומבחינה זו מתקיימת זיקה ישירה בינו לבין סמכות השיפוט הישראלית (פרשת ספרא, בעמ' 28). בריח התיכון של תקנה 482(א) מצוי בדיותה של המצאה למורשה העוסק, מטעם הנתבע, בהנהלת העסק או העבודה, עליהן נסבה התובענה. עיסוק זה של המורשה צריך שיהא בעת המצאת התובענה. בקשרים מן העבר הרחוק בין המורשה לבין הנתבע, לא סגי. ההלכה הפסוקה פירשה את הדיבור "מורשה" בהרחבה. כך, נפסק ברע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, ניתן ביום 25.8.94 (להלן: "פרשת טנדלר"), כי המבחן הקובע לעניין השאלה מיהו "מורשה", "הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו". יתר על כן, אפילו הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע - אין להסתפק בכך ויש לבחון העניין מנקודת מבט נורמטיבית. בית המשפט עמד על כך שלא ניתן לקבוע מסמרות מראש בשאלת רמת האינטנסיביות של הקשר בין מי שנטען להיות מורשה, לבין הנתבע. רמה זו נגזרת מן המתווה העובדתי המונח לפני בית המשפט בכל מקרה ומקרה; ואף אם מצביע מתווה זה על כך שלא ניתן להסתפק בכל אחד מיני סממנים אחדים לכשעצמו לשם ביסוס מסקנה בדבר אינטנסיביות הקשר, אפשר שהצטברותם תביא למסקנה המיוחלת. אף הפסיקה שבאה לאחר מכן פסעה בתלם זה (ראו למשל רע"א 11822/05 Philip Morris USA Inc. נ' אלרואי; רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חימו. ראו גם ת"א (מחוזי מרכז) 6696-10-08 אלמור חשמל התקנות ושירותים (1986) בע"מ נ' סימנס ישראל בע"מ, ניתן ביום 15.1.09; בש"א (מחוזי ת"א 7028/09, ת"א (מחוזי ת"א) 1334/09 כתריאל נ' Comverse Technology Inc. כאן המקום להזכיר את עמדתם של י' רותם ו-א' לושי-עבודי "המצאה ל'מורשה בהנהלת עסקים' - מה הדין? על התאוריה החדשה של סמכות בין-לאומית" ספר קיטאי (בעריכת ב' סנג'רו, 2007) 315, 322 - 323, כי "הסדרי הסמכות הבין-לאומית מבוססים כיום על תיאוריה חדשה, המתמקדת - לצורך בירור יכולתו של הפורום הישראלי לשכלל סמכות בין-לאומית על הנתבע - בהגנה על זכותו של התובע להביא סכסוך אזרחי שהוא מעורב בו לבירור בפני בתי המשפט בישראל; ובנפרד - לצורך בירור רציות שכלול הסמכות הבין-לאומית - באיתור המקום האופטימלי לבירור הסכסוך האזרחי. כך למשל מכיוון שתקנה 482(א), שעניינה בהמצאה ל'מורשה בהנהלת עסקים' כדרך לשכלול סמכות בין-לאומית, עוסקת כל כולה במישור ה'יכולת', יש לפרשה כך שתבטיח הגנה מרבית לזכות הגישה לערכאות של התובע. משכך, לצורך איתור 'מורשה בהנהלת עסקים' יש לדחות את מבחן 'הסממנים של שיתוף פעולה עסקי' המיושם לעתים בפסיקה, ואשר נגזר מתיאוריה אחרת של סמכות בין-לאומית, והוא עקרון הריבונות הטריטוריאלית, ולאמץ תחתיו את המבחן הנוסף שעלה בפסיקה והוא המבחן השואף להגן (אך ורק) על זכות הטיעון של הנתבע. כך או כך, יש להבדיל בין שני המבחנים המשמשים כיום בפסיקה בערבוביה". (ההדגשה - שלי. מ' י'). גישה זו תביא לידי כך: "שהתובע יידרש להוכיח, לצורך בירור היכולת לרכוש סמכות בין-לאומית על הנתבע, אך ורק כי ההמצאה בוצעה למורשה לכאורה באופן שיש בו כדי להגשים את זכות הטיעון של הנתבע" ופירוש זה לתקנה 482 (א): "יספק את ההגנה המקסימלית לזכות הגישה לערכאות של התובע. שהלוא במצב שבו לבד מהמצאה כדין לנתבע (שתכליתה הגנה על זכות הטיעון של הנתבע) אין התובע צריך להוכיח מאומה, דלתות בית המשפט נפתחות לפני התובע באורח המקסימלי האפשרי". (שם, בעמ' 322). דומה כי גישה זו טרם קנתה שבת בפסיקה. העיון בתקנה 482(א) מלמד כי היא מכילה שמונה יסודות מצטברים, ואלו הם: (1) תובענה בעניין עסק; (2) הנתבע אינו גר באיזור שיפוטו של בית המשפט; (3) המצאה למנהל או מורשה; (4) העוסק אותה שעה; (5) בעצמו; (6) מטעם הנתבע; (7) בהנהלת העסק; (8) באותו איזור שיפוט. יסודות אלו הם, כאמור, יסודות מצטברים. הם טעונים אמנם הוכחה כדת וכדין, אלא שצריך להביא בחשבון כי בהליך ביניים עסקינן ועל כן, מידת ההוכחה הנדרשת קלה יותר ודי בהוכחה לכאורה לשם הרמת הנטל. בענייננו, המחלוקת בין בעלי הדין נסבה בעיקרם של דברים על היסודות הראשון, השלישי, הרביעי, השישי, השביעי והשמיני. האם הראו המבקשים כי היסודות הללו נתקיימו בפרשתנו? מן הדין אל בעלי הדין אני סבור כי הנתבעים הזרים אינם מנהלים עסק כלשהו מן העסקים שבבסיס התביעה, ואף אם מנהלים הם עסק - אין העסק מנוהל בישראל. כפועל יוצא מכך, המורשים הנטענים אינם עוסקים, בישראל, בהנהלת עסקם של הנתבעים הזרים. המבקשים טוענים ראשית, כי הנתבעים הזרים ניהלו את מקבצי המלונות שבאנגליה (וזהו ה"עסק" בו מדובר, לפי הטענה); ושנית, כי הדבר היה הן בישראל והן באנגליה. אני סבור שאין אלו פני הדברים. העיון בנספח י' לבקשה (הוא "עץ האחזקות" של מקבצי מלונות הילטון ומריוט), מלמד כי הנתבעים בכלל, והנתבעים הזרים בפרט, מחזיקים במניות של תאגידים המחזיקים במניות של חברות המחזיקות (בשרשור) במניות של חברות (זרות, שאינן בעלות דין) בשם Maple 1 ו- Maple 2. חברות אחרונות אלו הן בעלות מקבץ מלונות הילטון. איש מן הנתבעים הזרים אינו מחזיק במישרין במניות חברות Maple הנ"ל. דומה הוא מצבן של החברות הישראליות שנתבעו בפרשה דנן (אך אינן צד להליך הנוכחי). כך, למשל, חברת דוראה (הנתבעת 14, שהמורשה הנטען 11 הוא עובד שלה) שולטת בחברת Rishar Holdings, שהיא בעלת 100% ממניות חברת Cranfild Holdings (היא הנתבעת 16), המחזיקה במניות חברת Neasden, שלה כ-10% ממניות חברת Goodmayes Ltd., והאחרונה היא בעלת כ-87% ממניות חברת Amnestown Ltd., המחזיקה ב-90% ממניות נאמנות שהיא בעלת מניותיהן של Maple 1 ו-Maple 2. חברת Cranfild (הנתבעת 16) מחזיקה במניות של תאגיד שבעקיפין (ואפילו בעקיפי עקיפין) הוא בעל זכויות בפורטפוליו הכולל את 16 מלונות הילטון. מצב אחזקות דומה קיים בנוגע למקבץ מלונות מריוט. דומה הוא מצב האחזקות לגבי מקבץ מלונות מריוט. חברת Bander Investments (הנתבעת 18, שהמורשה הנטען 12 מהווה לגישת המבקשים מורשה שלה) מחזיקה בכ-24% ממניות חברת Topontch Ltd., אשר לה 100% ממניות חברת Prominent Services Ltd. ולאחרונה יש 24% לערך ממניות חברתBlackheath Holdings SARL , שהיא בעלת מניות חברת Fawks Holdings והאחרונה היא בעלת הזכויות בפורטפוליו מריוט. הטענה כי לכאורה הנתבעים הזרים הם בעלי מקבצי המלונות והם מנהלים בישראל עסק כלשהו, כורכת עימה הרמת מסך התאגדותם והתחקות אחר אחזקותיהם בתאגידים זרים אחרים, תוך התעלמות אף ממסך התאגדותם של האחרונים. המבקשים לא ניסו להראות שיש טעם טוב ועילה מוכרת בדין לעשות כן. שמע מיניה: הנתבעים הזרים אינם מנהלים עסק. הם מחזיקים במניות של חברות שבעקיפין מחזיקות במניות החברה הרלוונטית בעלת המלונות. החזקת מניות גרידא אינה שקולה לניהול עסק. אפילו היה מקום לנקוט פרשנות מרחיבה ולומר כי הנתבעים הזרים מנהלים עסק - הרי שעסק זה כלל אינו מתנהל בישראל, כי אם באנגליה, שם מצויים מקבצי המלונות. בהינתן האמור - לא הוכחו היסוד הראשון והיסוד השביעי. המבקשים חפצים להראות כי פגישות אחדות שנתקיימו בישראל ונסבו על סוגיות הקשורות למקבצי המלונות, מהוות ניהול (גם) בישראל של מקבצי המלונות ומכאן, שניתן לומר כי הנתבעים הזרים מנהלים עסקים גם בישראל באמצעות מורשיהם. איני סבור כן. לעומת טענה זו של המבקשים, עומדת העובדה (הבלתי מוכחשת בדברי המבקש 1 בחקירתו) שהמבקשים קיבלו את שכרם במט"ח (ליש"ט) מן התאגידים Maple ו- Fawks, המחזיקים במקבצי המלונות ובגין שכר זה הונפקו החשבוניות מש/1 - מש/3. יתר על כן. כולי עלמא לא פליגי כי המבקשים לא גבו מע"מ בגין שירותיהם והחשבוניות הונפקו ללא מע"מ. סעיפים 14 ו-15 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975 (להלן: "חוק מע"מ") מגדירים את היקף תחולתו הגיאוגרפית של החוק. החיוב במס חל על פי סעיפים 2 ו-4 לחוק מע"מ על עסקה בישראל, ופעילות של מלכ"ר ומוסד כספי בישראל (א' אלתר ו-י' גרוס מס ערך מוסף (1987) 187). סעיף 15 לחוק מע"מ מוסיף וקובע חזקה שעניינה מקום מתן השירות, באומרו: "(א) יראו שירות כניתן בישראל אם נתקיימה אחת מאלה: (1) נתן אותו מי שעסקו בישראל; מי שיש לו סוכן או סניף בישראל יראוהו, לעניין זה, כמי שעסקו בישראל; (2) הוא ניתן לתושב ישראל, לשותפות שרוב הזכויות בה הן של שותפים תושבי ישראל או לחברה שלענין פקודת מס הכנסה רואים אותה כתושבת ישראל; (3) הוא ניתן לגבי נכסים המצויים בישראל". סעיף 2 לחוק מע"מ מורה כי "על עסקה בישראל ועל יבוא טובין יוטל מס ערך מוסף בשיעור אחד ממחיר העסקה...". עסקה, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק מע"מ כוללת "מכירת נכס או מתן שירות בידי עוסק במהלך עסקו...". אני סבור כי הימנעות המבקשים מהנפקת חשבוניות מס הכוללות מע"מ בגין שירותיהם, מלמדת כי אין לשירותים אלו זיקה כלשהי לישראל, לא במישרין ולא בעקיפין. כך סברו אף המבקשים ב"זמן אמת", ובחשבונית מש/1 (מיום 1.4.06) ציינו הם מפורשות כי התמורה נושא החשבונית ניתנה בגין "ייעוץ באנגליה". אין אפוא ממש בטענה דהאידנא של המבקשים, בדבר "מיקומם" הגיאוגרפי (גם בישראל) של עסקי הנתבעים הזרים. לו הייתי נדרש לכך, סבורני כי הייתי קובע שהמבקשים מנועים, מחמת השתק שיפוטי, מניעות וחוסר תום לב דיוני מלטעון כיום טענות שאינן עולות בקנה אחד עם התנהגותם ומעשיהם בעת הנפקת החשבוניות האמורות. מהותו של ההשתק השיפוטי נתבארה היטב ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625, 633 (2005), שם נפסק כי "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים ... התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט ... טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק". ההשתק השיפוטי "משמש כחסם דיוני המונע מבעל דין 'מלטעון טענה דיונית, שאפילו נכונה היא, יש בה דופי של חוסר תום לב דיוני' (רע"א 3640/03 דקל נ' דקל, פסקה 18 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה)" (ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל). חשיבותו של ההשתק היא שעה שאפשר שיש ממש בטענות המבקשים לגופן, שאחרת - לא היה צורך בהשתק על מנת לדחותן. והוא שנאמר בע"א 6750/99 כלל אינבסטמנט האוס בע"מ נ' בנק מרכנתיל בע"מ: "זה טבעם של דיני ההשתק; לעולם באים הם בצדה של המציאות המשפטית, אך הם מונעים את ההסתמכות עליה...". שאלה היא אם חל ההשתק השיפוטי במצב עניינים הדומה לזה שבפרשתנו, קרי: עת בפורום לבר שיפוטי מועלית טענה מסויימת ובפורום שיפוטי מועלית טענה אחרת השונה הימנה. בע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל, מצינו: "דרך התנהלותו של המשיב במקרה דנא לא היתה פשוטה. בבדיקה רפואית שנערכה לו בשנת 1994, טען המשיב בפני המוסד לביטוח לאומי, כי חלה הרעה במצבו ובהתאם נקבע בחוות הדעת הרפואית כי מצבו הוחמר לעומת הבדיקה הקודמת. עתה טוען המשיב - כאמור - כי הוא סובל משיתוק מוחין, שהוא מצב סטטי שאין החמרה בצידו ... שאלה היא האם חל השתק שיפוטי גם על טענות שהועלו בהליכים בפני גופים מינהליים ומעין שיפוטיים (המשפט האמריקאי ענה על כך בחיוב - ראו עניין Interlego, בעמ' 197-196). מבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו נציין, כי בע"א 594/80 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לו (3) 543, 551, קבע הנשיא י' כהן, בהסכמת מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר, כי התובע, אשר קצין התגמולים קיבל טענתו כי נפגע עקב שירותו הצבאי, מנוע מהעלאת טענה הפוכה בתביעה נגד חברת הביטוח, כדי לזכות בכספי הפוליסה הפוטרת את חברת הביטוח מתשלום במקרה של פגיעה עקב שירות צבאי ... דומה, אם כן, כי סימן שאלה מרחף על טענותיו הסותרות של המשיב". בע"א 8430/06 שבתאי נ' ספני, נפסק ש"ייתכן כי ניתן ללמוד מהלכות אלה [הלכת Interlego והלכת בית ששון. מ' י'], על דרך אנלוגיה, כי במצב דברים אשר בו מקבל פלוני, על בסיס טענות עובדתיות מסויימות שאותן טען, פטור ממס בהתאם לחוק, מנוע הוא מלטעון טענות עובדתיות הפוכות בהליך משפטי, וכי מצב דברים כאמור עולה כדי השתק שיפוטי" (ראו בהקשר זה גם בש"א (מחוזי ת"א) 20182/04 הרטמן נ' שרידב השקעות בע"מ, שם נקבע כי טענת פטור שהעלה נישום, אשר נדחתה בידי שלטונות המס, אינה מקימה השתק שיפוטי. לא זה המצב בענייננו). לפנים מן הנדרש, אומר כי אפשר שמסקנתי לגבי תחולת ההשתק השיפוטי בנסיבות דנן, עקרון המניעות ועקרון תום הלב הדיוני הייתה משתנה אילו פנו המבקשים מבעוד מועד (עובר לתחילת ההליכים) אל שלטונות מע"מ ועתרו לתקן את דיווחי העבר, ביחס לשנים 2006 - 2008. אולם, אין אלו פני הדברים והסברם של המבקשים בסיכומיהם כאילו לצורך ההכרעה בבקשה, אין כל חשיבות לשאלת אופן הוצאות החשבוניות, אינה מקובלת עליי, בכל הכבוד. המסקנה בדבר חלותם של עקרונות אלה לא הייתה משתנית אילו קיבלתי את הראיות הנוספות על פי בקשת המבקשים מיום 10.3.09, שכן ראיות אלו אינן מקהות את עוקצם. אין הן קשורות למעשה כזה או אחר מצד המבקשים הכורך עימו חזרה מן הדיווחים לשלטונות המס. על כן, אף אם היה ממש בטענה כי על מנת להחיל את תקנה 482 (א) לתקנות סד"א על ענייננו, די בכך שחלק זעום מפעילותם העסקית של הנתבעים הזרים מנוהלת בישראל (ואיני סבור כן), עדיין לא הייתה זו עילה להימנע מהחלת עקרונות אלה. לא נעלמה הימני טענתם הדיונית של המורשים הנטענים לפיה כי אין ליתן משקל כלשהו לנטען בתשובה שהגישו המבקשים לתגובות, מחמת חריגתה מן המותר בהכילה טיעונים- מרחיבי-חזית לעומת הבקשה (למשל בכל הנוגע לשאלת מקום ניהול עסקי הנתבעים הזרים). המבקשים טענו כי אין כל הרחבת חזית בתשובתם, שכן הבקשה עצמה כללה טענות של עובדה בנושאים הנזכרים בתגובה. אכן, תשובה לתגובה אינה אכסנייה נאותה להעלאתן של טענות שלא בא זכרן בבקשה המקורית. התשובה - כשמה כן היא - מיועדת לאפשר למבקש להתייחס לטענות של המשיב, בלא הוספת עובדות שלא נזכרו בבקשה, שאחרת ייגרם עוול למשיב הואיל וזכות המילה האחרונה נתונה למבקש. זו אף הרוח העולה מן הפסיקה (ראו לאחרונה רע"א 8317/06 טהוליאן נ' ג.מ.ח.ל חברה לבנייה 1992 בע"מ. עם זאת, העדפתי להשתית את החלטתי על נימוקים שאינם נימוקי סף. התוצאה היא אפוא כי המבקשים לא הוכיחו למִצער חלק מן היסודות החיוניים שבתקנה 482 (א) לתקנות סד"א. בחינת טענות המבקשים מלמדת כי השירותים הנטענים ניתנו על ידי המבקשת 2 (ולא על ידי המבקש 1); השירותים ניתנו לחברות Maple ו-Fawks (ואין טוען כי הן מנהלות עסקים בישראל); השירותים ניתנו באנגליה ולא בישראל. המבקשים (או מי מהם) לא נתנו שירותים לנתבעים הזרים, לא באנגליה ולא בישראל. הבקשה נדחית אפוא. המבקשים יישאו בשכ"ט ב"כ המשיבים בסכום של 3,000 ש"ח (בצירוף סכום השווה למע"מ), לכל קבוצה. המצאת כתבי בי דין