קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענה כי הסכם מכר מזויף: 1. בפניי תביעה אשר כותרתה "צו עשה", אולם לאמיתו של דבר, המדובר בתביעה לפסק דין הצהרתי, אשר הגישו התובעים כנגד הנתבעים, על פיה עתרו למתן פסק דין הצהרתי בו יוצהר כי, הסכם המכר אשר כביכול נחתם בתאריך 05/05/00 (להלן: "הסכם המכר") מזוייף, וחתימת המנוח מוסא איוב רחמון ז"ל (להלן: "המנוח") עליו הינה חתימה מזוייפת, ולהסכם זה אין כל תוקף משפטי, וכי המנוח לא מכר לנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") או לכל אדם אחר, את זכויותיו במקרקעין המצויים באדמות כפר ריינה, וכל הפעולות שנעשו מכוח אותו הסכם, לרבות הערות האזהרה שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין ביום 29/01/04 לטובת הנתבע (להלן: "הערות האזהרה"), בטלות ומבוטלות. 2. טענתם של התובעים בתמצית הינה, כי המנוח מעולם לא חתם על הסכם המכר, ומעולם לא קיבל אף פרוטה אחת מאת הנתבע. טענו עוד, כי הנתבע ביצע עבירות של זיוף, הונאה, הוצאת דבר במרמה, וכי מעשיו של הנתבע כלפי המנוח, מהווים עבירות פליליות של זיוף, הונאה והוצאת דבר במרמה. בהקשר זה, טען ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי עילת התביעה היחידה אשר בבסיס תביעתם של התובעים, הינה אך ורק זיוף, וכי בית המשפט נדרש להכריע בשאלה זו בלבד. טענה זו דינה להידחות. כאמור בהחלטתי בבש"א 2290/06, , התובעים מעלים בסעיפים 19, 20, 21, 23 ו- 24 לתביעתם, טענות שונות בדבר ביצוע עבירות פליליות של זיוף, הונאה והוצאת דבר במרמה. הנתבע מס' 2 - רשם המקרקעין - על אף שצורף כנתבע רגיל, אולם בפועל ולאמיתו של דבר, הוא צורף כנתבע פורמלי. נתבע זה לא הגיש כתב הגנה, ולא התייצב לדיונים, ואף התובעים בסיכומיהם, לא עתרו לכל סעד אופרטיבי נגד נתבע זה. 3. הנתבע הגיש כתב הגנה בו טען בתמצית, כי הוא רכש את הקרקע בתמורה ובתום לב, וכי ההסכם המדובר, נחתם כדת וכדין, הן על ידו והן על ידי המנוח. 4. העובדות הרלוונטיות שאינן שנויות במחלוקת: א. המנוח נפטר בתאריך 13/06/03, והתובעים הינם יורשיו הבלעדיים על פי צו קיום צוואה מיום 22/04/04. ב. המנוח היה הבעלים הרשומים בשלימות של חלקה 20 בגוש 17527 אדמות כפר ריינה בשטח של 6354 מ"ר, וכן הבעלים של 1/2 החלקה 7 בגוש 17510 אדמות כפר ריינה, ששטחה הכולל של החלקה הינו 24144 מ"ר. בנוסף היה הבעלים הרשומים של 1/4 החלקה 1 בגוש 17510 אדמות כפר ריינה, ששטחה הכולל 15,548 מ"ר. זכויות הבעלות של המנוח בשלושת החלקות, ייקראו (להלן: "המקרקעין"). ג. על פי הרישום בנסחי רישום של המקרקעין הנ"ל, נרשמו בתאריך 10/02/00 על זכויות המנוח במקרקעין הנ"ל שלוש הערות על הצורך בהסכמת התובעים 2, 3 לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") (להלן: "ההערות"). ד. בתאריך 29/01/04, נרשמו הערות האזהרה על זכויות המנוח במקרקעין הנ"ל, לטובת הנתבע. 5. המחלוקת העיקרית שנתגלעה בתיק זה בין הצדדים, נסובה סביב הסכם המכר, כאשר מצד אחד טוענים התובעים כי הסכם זה מזוייף ולא נברא מעולם, וכי הנתבע נקט במעשי מרמה והונאה כלפי המנוח, ומאידך טוען הנתבע כי הסכם זה נחתם כדת וכדין ע"י המנוח, ועל סמך ההסכם, קיבל המנוח את התמורה הנקובה בהסכם. כמו כן על סמך אותו הסכם, רשם הנתבע בתאריך 29/01/04 הערות האזהרה לטובתו על זכויות המנוח במקרקעין. 6. בתיק זה נשמעו ראיות, כמו כן מניתי כמומחית מטעם בית המשפט ובהסכמת הצדדים, את המומחית לכתב יד גב' סימה אנקונה (להלן: "המומחית"), לשם קביעה אם המנוח אכן חתום על הסכם המכר ובאם לאו, כן קבעתי כי חוות דעתה של המומחית לעניין החתימה תהיה מכרעת ותחייב את הצדדים. המומחית מסרה שתי חוות דעת בעניין זה, ואף נחקרה בבית המשפט. מטעם התובעים העידו התובע מס' 2 (להלן: "אמיל"), האדריכל מר אברהים דווירי (להלן: "מר דווירי"), מר עלי זועבי (להלן: "מר זועבי") ומר פדול חביב ח'ורי (להלן: "מר ח'ורי"). מטעם הנתבע העיד, הנתבע, מר ממדוח סלימאן (להלן: "מר סלימאן"), וכן מר שאול דיטל (להלן: "מר דיטל"). 7. לפני שאגש לנתח את ראיות הצדדים, ברצוני להעיר שתי הערות מקדמיות שהן לטעמי חשובות לענייננו, האחת כי בפנינו תביעה לא שיגרתית של יורשי מוכר מקרקעין כנגד הרוכש, להצהיר כי הסכם המכר שכביכול נחתם בין מורישם - המנוח - לבין הנתבע - הרוכש - , מזוייף ולא נברא מעולם, וכי מעשיו של הנתבע כלפי המנוח, נגועים בהונאה ומרמה. במרבית המקרים בהם נתקלתי בעבר, טרח רוכש המקרקעין, אשר טרם נרשם כבעלים של המקרקעין, להגיש תביעה נגד המוכר או יורשיו, וזאת לרישום הקרקע שרכש בשמו. בענייננו, על פי הראיות שהונחו בפניי, הסיבה להגשת תביעה כזו על ידי יורשי המנוח, הינה שהנתבע הלך ורשם הערות האזהרה על זכויות המנוח במקרקעין, דבר אשר חייב את יורשי המנוח להגיש את התביעה עסקינן. ההערה השניה הינה, כי אומנם התביעה עסקינן הינה לקבוע כי הסכם המכר הינו הסכם מזוייף, הסכם אשר לא נברא מעולם, וכי מעשיו של הנתבע כלפי המנוח היו נגועים בהונאה ובמרמה. לכאורה המדובר בתביעה אזרחית רגילה, ועל התובעים להרים את נטל הראיה המקובל בתיקים אזרחיים, אשר כידוע הינו מבחן מאזן ההסתברות. יחד עם זאת, נראה לי כי בנסיבות המיוחדות של העניין אשר בפנינו, יש לראות בתובענה הנדונה כתובענה נגד עזבון. הטעם לכך הינו, שהתובעים, אשר אין חולק כי הינם יורשיו של המנוח, יאלצו במסגרת תביעתם, להביא ראיות כדי להוכיח את טענותיהם, כי אכן הסכם המכר לא נברא ולא נחתם ע"י המנוח, וכי מעשיו של הנתבע כלפי המנוח נגועים בהונאה ובמרמה. מנגד, יצטרך הנתבע לשכנע את בית המשפט כי ההסכם הינו אמיתי, אשר נחתם כדת וכדין ע"י המנוח, והמנוח אף קיבל את התמורה הנקובה בהסכם. אין חולק כי אם המנוח היה בחיים, ניתן היה להביאו לעדות בבית המשפט, על מנת להתמודד עם גרסת הנתבע לשם הפרכתה, אולם מאחר והתביעה עסקינן הוגשה ע"י יורשי המנוח ולאחר פטירתו, אין כיום כל אפשרות מטעם התובעים להביא בפני בית המשפט את גרסת המנוח מפי המנוח עצמו, וזאת כדי לעמתה עם גרסת הנתבע. להדגיש, כי בנסיבות העניין לא הייתה למנוח בחייו כל עילה להגיש את התביעה הנוכחית כנגד הנתבע, מאחר ואין מחלוקת כי הנתבע רשם את הערות האזהרה על זכויות המנוח במקרקעין, בחלוף כששה חודשים מפטירת המנוח, דבר אשר מנע מאת התובעים ו/או מהמנוח את האפשרות לדעת - לפני רישום הערות האזהרה כאמור -, אודות טענת הנתבע בדבר קיומה של עסקת מכר מקרקעין כביכול בינו לבין המנוח. פועל יוצא כי, עילת התביעה של יורשי המנוח, נולדה רק בעקבות רישום הערות האזהרה לטובת הנתבע על זכויות המנוח במקרקעין. נוכח האמור, סבור אני כי בנסיבות העניין שלפנינו ראוי מצד אחד לנהוג בתביעה הנוכחית כתביעה נגד עזבון ולהקל בנטל הראיה המוטל על שכמי התובעים, ומנגד הנני נדרש לנהוג כלפי הנתבע בזהירות כפולה ומכופלת ולהכביד בנטל השכנוע המוטל על הנתבע. בהקשר של תביעות אשר מוגשות כנגד עזבון, הלכה פסוקה של בית המשפט העליון שהשתרשה מימים ימימה קובעת: "אחת הסכנות לענין תביעה נגד עזבון היא - שיבוא אדם העושה רושם מהימן ויספר סיפורים על עסקות שעשה עם המנוח, ואין איש שיוכל לסתור את דבריו, ועל - כן, תמיד היתה דרושה זהירות כפולה ומכופלת לענין תביעה נגד עזבון" (ראה ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס נ. מינה לינדר, פ"ד כו (2) 761, בעמ' 764). עוד נקבע כי: "בהיעדר הבעל - דבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח - אילו עוד בחיים חייתו - להזים או לסתור את ראיות יריבו" (ראה ע"א 459/59 פינקלשטין ואח' נ. פרושטייר ואח', פ"ד יד 2327, 2330). עוד נקבע: "אנו עוסקים כאן בתביעה כנגד עזבון, בה דרושה מידה רבה של שכנוע באמיתות הראיות המובאות על ידי התובע... ברגיל לא יסתפק בית המשפט בעדות היחידה בעל פה של התובע, ללא סיוע, כדי לפסוק לזכותו בתביעה מאת העזבון... הטעם העיקרי לזהירות זו הוא אי - השוויון בין הצדדים הנובע מהעדרו של בעל הדבר העיקרי, שהיה בידו להזים תביעה כוזבת, ומכאן הפיתוי להגשת תביעות כוזבות באין פחד שהאמת תצא לאור. אלה שיקולים בעלי תוקף אוניברסלי שכוחם יפה גם אצלנו... אין לך דבר קל מזה לבוא ולהמציא סיפור על הבטחה שניתנה כביכול בזמנו על ידי אדם שנפטר בינתיים, בשיחה בארבע עיניים, וקשה ביותר לזעזע סיפור כזה..." (ראה ע"א 392/58 רובשיץ נ. הלר, פ"ד יג 1925, 1928 - 1927). מסקנתי דלעיל, מתחזקת לאור העובדה אשר אינה שנויה במחלוקת והנה כי חרף טענת הנתבע שהסכם המכר נחתם על ידי המנוח בתאריך 05/05/00, הוא לא טרח לרשום הערות האזהרה על המקרקעין כל עוד המנוח היה בחיים, ולציין כי המנוח נפטר בתאריך 13/06/03, דהיינו במהלך של שלוש שנים מיום חתימת הסכם המכר, לא מצא הנתבע לנכון לרשום הערות האזהרה על זכויות המנוח במקרקעין לטובתו. זאת ועוד, הנתבע גם לא פנה לתובעים 2 ו- 3 על מנת שיתנו את הסכמתם לעסקה בעוד המנוח בחיים, ואף לא פנה למנוח כאשר היה עדיין בחיים כדי להשלים את העסקה. 8. מעבר לשתי ההערות הנ"ל, מתעוררת בדיון שלפנינו סוגייה משפטית נכבדה, ולטעמי ראוי לבוחנה לפני שאכנס לעובי הקורה, השאלה בהקשר של המשמעות המשפטית להערות אלה. אין חולק בין הצדדים, כי בטרם נחתם הסכם המכר ובתאריך 10/02/00, נרשמו על המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין ההערות, הערות אלה נרשמו על פי שני הסכמים אשר נחתמו בין המנוח לבין התובעים 2, 3 בתאריך 10/02/00 (ראה נספחים ה', ו' לתצהיר עדות ראשית של אמיל וכן ת/1). במבוא להסכמים אלה נאמר, בין היתר: "הואיל ולאחרונה היו נסיונות של נוכלים לנשל את צד א' מהחלקות באמצעות זיוף חתימתו על מסמכים והעניין הגיע לחקירת המשטרה ופורסם בעיתונות. והואיל וצד א' מעוניין להגן על זכויותיו בחלקות ולמנוע הישנות מקרי זיוף כאמור לעיל, וזאת באמצעות רישום הערה על צורך בהסכמה לטובת בניו צד שלישי לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין". בגוף ההסכמים צויין מפורשות כי, לא תירשם כל עסקה על זכויות המנוח במקרקעין, אלא בהסכמת התובעים 2, 3 המפורשת בכתב, ובנוכחותם הפיזית בלשכת רישום המקרקעין. מהאמור, עולה ברורות, כי תכלית עריכת ההסכמים הנ"ל ורישום ההערות נועדו לשם שמירה על זכויות המנוח במקרקעין, שלא ינושלו ממנו בדרכי זיוף ובדרכים בלתי כשרות. אין חולק כי ההערות לא הוסרו מעולם, ובעת עריכת הסכם המכר ע"י הנתבע וחתימתו בתאריך 05/05/00, עדיין ההערות היו רשומות. כמו כן אין חולק כי התובעים 2, 3 מעולם לא נתנו הסכמתם לעסקה הנטענת ע"י הנתבע. סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), מגדיר מהו חוזה על תנאי. סעיף 27 (ב) לאותו חוק קובע: "חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי או רשיון על פי חיקוק, חזקה שקבלת ההסכמה או הרשיון הוא תנאי מתלה". מאחר ובענייננו על פי ההערות שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין, מותנית כל עסקה במקרקעי המנוח בהסכמת התובעים 2 ו- 3, לכן יש לראות בתנאי זה כתנאי מתלה כמשמעותו לפי סעיף 27 (ב) לחוק החוזים. סעיף 29 לחוק החוזים קובע: "היה חוזה מותנה בתנאי, והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר מכריתת החוזה, הרי אם היה זה תנאי מתלה - מתבטל החוזה ואם תנאי מפסיק - מתבטלת ההתנאה". מעיון בהסכם המכר (נספח א' לתצהיר הנתבע) עולה, כי בפרק של הצהרת המוכר בסעיף א' נאמר, כי המוכר, דהיינו המנוח, מתחייב להסיר את ההערות. ברם לא צויין בסעיף זה פרק הזמן שהוקצב למנוח לשם הסרת ההערות. מכל מקום, אין חולק כי מיום חתימת הסכם המכר - 05/05/00 - ועד מועד הגשת התביעה, ועל פי הראיות, אף עד עצם היום הזה, לא התקיים התנאי המתלה ולא הושגה הסכמת התובעים 2 ו- 3 לעסקה. אין כל ספק ולכל הדעות, כי התקופה מיום חתימת הסכם המכר ועד היום, עולה בהרבה על התקופה הסבירה שנקבעה בסעיף 29 לחוק החוזים, לכן ומנימוק זה בלבד, יש לראות את הסכם המכר כבטל. זאת ועוד, בסעיף "ג" לאותו פרק, התחייב המוכר - המנוח - לרשום את המקרקעין בשם הנתבע תוך שלושה חודשים מיום חתימת הסכם המכר. מאחר והמקרקעין טרם נרשמו בשם הנתבע עד עצם היום הזה, ומובן מאליו כי לשם רישום המקרקעין בשם הנתבע, יש צורך בקבלת הסכמת התובעים 2 ו- 3 על פי ההערות, הסכמה זו כמובן לא הושגה, פועל יוצא הינו, כי המועד לקיום התנאי המתלה, היה צריך להתרחש לכל היותר עד לאותו מועד, כלומר תוך 3 חודשים מיום חתימת הסכם המכר. משמעות הדבר, כי גם אם תתקבל גרסת הנתבע כי הסכם המכר אכן נחתם על ידי המנוח, הרי הסכם זה פקע מחמת אי קיומו של התנאי המתלה, שהינו קבלת הסכמת התובעים 2 ו- 3 לעסקה. המסקנה המתחייבת העולה מהאמור, כי אין מנוס ממחיקת הערות האזהרה, גם אם תתקבל גרסת הנתבע, וייקבע כי המנוח חתם על הסכם המכר. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי התובעים העלו לראשונה בסיכומיהם טענה חדשה, בה מתבקש סעד אשר לא נתבקש בכתב התביעה, וזאת לביטול הסכם המכר, מאחר וההסכם ממילא פקע בהתאם לחוק החוזים, לאור התנאי המתלה. לשיטתו, המדובר בהרחבה ושינוי חזית, ובית המשפט נדרש להורות על מחיקתה (ראה סעיף 26, הפרק בדבר הרחבת חזית בעמ' 26 - 27 לסיכומי הנתבע). טענה זו דינה להידחות, אבהיר את דבריי. אכן עקרונית הכלל הוא, כי בית המשפט לא יתיר הרחבת חזית או שינוי חזית, אלא אם בעל הדין שכנגד נתן את הסכמתו על כך במפורש או מכללא (ראה ע"א 6799/02 יולזרי נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, בעמ' 151). בענייננו, עיון בתביעה עולה, כי לאורך כל התביעה, טענו התובעים לקיומם של שני הסכמים אשר נחתמו בין התובעים 2, 3 לבין המנוח, ואשר נרשמו בלשכת רישום המקרקעין בנצרת בתאריך 10/02/00. על פיהם לא תירשם כל עסקה במקרקעין, אלא בהסכמת התובעים 2, 3 כמפורט לעיל (ראה סעיפים 7, 8, 9, 10 לתביעה). יתירה מזו, בסעיפים 26, 27 טענו התובעים, כי ההערות שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין, גוברות על הערות האזהרה שנרשמו לטובת הנתבע. הוסיפו, כי הייתה חובה על רשם המקרקעין לסרב לרשום את הערות האזהרה, אלא בכפוף להסכמת התובעים 2, 3 כאמור בהסכמים הנ"ל. עוד טענו התובעים בסעיף 29 לתביעה, כי על רשם המקרקעין לבטל את רישום הערות האזהרה, בהיותן מנוגדות להערות. זאת ועוד, אמיל בסעיפים 13, 14, 18, התייחס ספציפית לרישומן של ההערות, ואף לאורך כל תצהירו הזכיר את אי ידיעתו ואי הסכמתו להסכם המכר. נראה לי, כי ניתן לראות בסעיפים 26, 27 ו- 29 לכתב התביעה, כטענות אשר טומנות בחובן את הטענה המשפטית בדבר אי קיומו של תנאי מתלה. מכל מקום, סבור אני, כי הטענות שהעלו התובעים בתביעתם, וכן הנטען בתצהירו של אמיל, היוו בנסיבות העניין עוגן עובדתי לטענה המשפטית בדבר אי קיומו של תנאי מתלה. יתירה מזו, במהלך שמיעת הראיות, לא הסתייג ולא התנגד ב"כ הנתבע לשינוי או הרחבת חזית, נהפוך הוא, בחקירתו הנגדית נשאל אמיל ע"י ב"כ הנתבע אודות שני ההסכמים בדבר הצורך בהסכמת התובעים 2, 3 לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין (ראה עמ' 68 לפרוט'). משמעות הדבר, כי יש לראות בהתנהגות הנתבע, הסכמה מכללא או במשתמע להרחבת חזית. מעבר לכל האמור לעיל, אוסיף, כי הפסיקה הכירה בהעלאת טענות משפטיות מיוזמת בית המשפט, וזאת בהתקימם של שני תנאי במצטבר: א) כשמדובר בעניין הנוגע לטובת הציבור ודרישת הצדק מחייבת זאת, ב) כאשר ניתנה לצדדים זכות טיעון (ראה ר"ע 674/86 מדינת ישראל נ. נאות סיני בע"מ, פ"ד מב (2) 527 בעמ' 534, ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ. הארגון הבינלאומי של עורכי הדין, ניתן ביום 22/1/07 פסקאות 19 - 24 ע"א 8021/03 אלישע נ. אלישע פ"ד נט(3) 337 בעמ' 345). שני התנאים בענייננו התקיימו. ראשית כל, שיקולי הצדק בענייננו וכן המגמה של בית המשפט, להגיע לחקר האמת, מחייבים להעלות טענה זו, בפרט כאשר התשתית העובדתית שמקימה טענה זו, הועלתה ע"י התובעים כבר בכתב התביעה ונדונה במהלך שמיעת הראיות, לכן ראוי וצודק בנסיבות העניין להעלות טענה זו. באשר לתנאי השני, הרי אין כל ספק כי לנתבע היו מספר הזדמנויות לטעון או להתנגד כאמור להרחבת חזית, אולם הוא לא עשה כן. בסיכומיו דן ב"כ הנתבע באריכות בטענה זו, ואף ייחס פרק מיוחד לסוגייה זו, כך שאין כל מקום לטעון כי נשללה מאת הנתבע זכות הטיעון. להדגיש, כי במהלך שמיעת הראיות, ניתנה כמובן לנתבע זכות להפריך או להזים את טענות התובעים לעניין עריכת ההסכמים בדבר הצורך בהסכמת התובעים 2, 3 לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין, וכן רישום ההערות על סמך הסכמים אלה בלשכת רישום המקרקעין, אולם הנתבע לא עמד בנטל וכשל בהזמת כל האמור בהסכמים ובהערות אלה, כך שהממצאים העובדתיים עליהם נשענת הטענה המשפטית בדבר אי קיומו של תנאי מתלה, הוכחו בפניי, ולמעשה נתקבלו טענות התובעים בהקשר זה, ונותר לדון במסגרת הסיכומים בשאלה המשפטית בלבד, כך שהעלאת השאלה המשפטית רק בשלב הסיכומים, לא קפחה כלל וכלל את הגנת הנתבע או זכות הטיעון כנגד טענה זו. לאור מכלול האמור, שוכנעתי כי יש מקום לדון בשאלה המשפטית הנ"ל בדבר קיומו או אי קיומו של תנאי מתלה. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי לגופו של עניין, הוראות הסכם המכר, גוברות על ההערות, מאחר ואלה נועדו לצורך ההגנה על זכויות המנוח בלבד, להבדיל מהסכם המכר אשר מעניק לנתבע זכויות קנייניות במקרקעין. גם טענה זו דינה להידחות. הרי ציינתי קודם כי תכליתם של שני ההסכמים בדבר הצורך בהסכמת התובעים 2ו- 3 לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין ורישום ההערות, על פיהם הייתה אחת ויחידה והיא לשמור על זכויות המנוח במקרקעין שלא ינושלו ממנו בדרכי זיוף ובדרכים בלתי כשרות, ומכאן דרושה הסכמתם המפורשת בכתב של התובעים 2, 3, ואף נוכחותם הפיזית בלשכת רישום המקרקעין לכל עסקת מכר או רישום הערת אזהרה שיחתום המנוח בנוגע למקרקעין. אין בפנינו כלל וכלל תחרות בין שתי עסקאות נוגדות במקרקעין כנטען כביכול ע"י הנתבע. המדובר כאמור בהערות אשר נרשמו בלשכת רישום המקרקעין לפני שחתם המנוח על הסכם המכר. הנתבע היה ער לקיומן של הערות אלה, ומכאן הטיל על המנוח את החובה להסירן. המנוח לא הסירן והערות אלו נותרו רשומות עד עצם היום הזה. לכן הוראות סעיפים 27 (ב) ו- 29 לחוק החוזים, חלות וקובעות כי חוזה כזה אשר היה תלוי בקיומו של תנאי מתלה, מתבטל עקב אי קיומו של תנאי מתלה כזה. הנתבע הוסיף וטען בסיכומיו, כי אם ההסכמים שנחתמו בין התובעים 2, 3 לבין המנוח בדבר תנאי קבלת הסכמתם, לכל עסקת מכר, אשר יבצע המנוח, הרי הסכמים אלה הופרו ע"י המנוח, לכן יש לייחס למנוח הפרת התנאי המתלה. לשיטתו ביטול הסכם המכר עימו, בנסיבות אלה, בלתי הגיוני ואינו צודק. גם טענה זו דינה להידחות. מעיון בהוראות סעיפים 27 ו- 29 לחוק החוזים, הדנים בהגדרתו של תנאי מתלה ואי קיומו של תנאי כזה, עולה מפורשות כי סעיפים אלה מתייחסים לאי קיומו של תנאי מתלה, ללא כל אבחנה ע"י מי לא קויים, כך שטענת הנתבע, כי התנאי המתלה לא קויים ע"י המנוח, אינה רלוונטית לענייננו. ב"כ הנתבע הוסיף וטען בסיכומיו בהקשר להסכמים הנ"ל, כי התובעים נמנעו מהגשת המקור של הסכמים אלה, וכי באמצעות הגשת ההסכמים המקוריים, ניתן לעמוד באם קיימים שוני בצבע הדיו שבין החתימות לבין השרטוטים האלכסוניים על סעיף 5. גם טענה זו צר לי לדחות. הרי הנתבע לא התנגד באף שלב של הדיון להגשת צילום של ההסכמים. זאת ועוד, מעיון בתיק עולה, כי בישיבה מיום 17/09/07 הוגש המקור של ההסכם "ו" וסומן על ידי בית המשפט כ- ת/1. הנתבע בסיכומיו התעלם מקיומו של ההסכם ת/1, והעלה טענות ללא כל תימוכין בחומר הראיות. 9. ראיות התביעה: כאמור, המנוח אינו בחיים ולא ניתן להעידו, ועל פי טענת הנתבע, הסכם המכר נחתם במעמד הנתבע והמנוח בלבד, בנסיבות אלה ומטבע הדברים, הראיות שהביאו התובעים, לא היו ראיות מפי עדים ישירים לעסקה הנטענת, אלא המדובר בשרשרת של ראיות נסיבתיות. להלן אסקור ראיות אלה, ואציין כבר עתה כי התצהירים מטעם התובעים, ובפרט תצהירו של אמיל, ארוכים מאוד וכוללים, בין היתר, הן עובדות אשר אינן רלוונטיות לשאלות השנויות במחלוקת, והן עדויות שבסברא וכן עדויות שמיעה, לכן מצאתי לנכון הפעם שלא לסקור ולנתח באופן פרטני כל אחד מעדי התביעה, אלא אתייחס לראיות הנסיבתיות, ותוך כדי כך אתייחס לעדויות הצדדים ככל שהן רלוונטיות לאותו עניין העומד לדיון. א. תאריך ההסכם: על פי טענת הנתבע, הסכם המכר נחתם ע"י המנוח בתאריך 05/05/00 בביתו בחיפה. אמיל ציין בסעיפים 44 ו- 45 לתצהירו הראשון, כי הנתבע ביצע עבור המנוח עבודות שיפוצים בביתו בחיפה. אמיל צירף לתצהירו נספחים כד' ו- כה' שהם הסכם וקבלה המלמדים כי בתאריך 05/05/00 - התאריך בו חתם המנוח לטענת הנתבע על הסכם המכר - נכח הנתבע בביתו של המנוח ונפגש עימו, באותו מעמד חתמו המנוח והנתבע על ההסכם לביצוע עבודות שיפוצים. הנתבע בחר בתאריך 05/05/00 לא באקראי, אלא בחר בו כדי שהתובעים לא יוכלו להכחיש כי במועד זה נפגש הנתבע עם המנוח. ההסכם ושאר המסמכים בנוגע לעבודות השיפוצים בביתו של המנוח, תומכים בטענת הנתבע כי הוא נפגש עם המנוח במועד הנ"ל. זאת ועוד, בסעיפים 54, 55 לתצהירו הראשון. הוסיף אמיל והצהיר, כי עת עבד הנתבע בביתו של המנוח, הוא ידע כי המנוח היה מאושפז לסירוגין בתקופה שקדמה לתאריך 05/05/00, לכן הוא נזהר מלרשום על הסכם המכר כל תאריך אשר קדם ליום 05/05/00. אמיל לא נחקר בחקירה נגדית אודות הנטען בסעיפים הנ"ל, אי לכך הנני מקבל את גרסתו של אמיל כפי שצויינה בתצהירים. אוסיף, כי גרסתו של אמיל באופן כללי הותירה עליי רושם חיובי, עדותו הייתה קוהרנטית, רצופה ולא עלו בה סתירות מהותיות שיורדות לשורש העניין, סתירות שיש בהן כדי לפגוע במהימנותו, אמיל השיב על כל שאלה בתשובה עניינית וכנה ללא כל התחמקות או התחכמות. מהאמור עולה, כי התאריך הנטען לעריכת הסכם המכר, נבחר על ידי הנתבע בקפדנות. ב. התמורה: בהסכם הנטען נקבע שווי התמורה לזכויות המנוח במקרקעין בסך 600,000 דולר, בעוד שעל פי חוות הדעת של השמאי מטעם התובעים, מר דוחן דרעי, עולה כי, שווי זכויות המנוח במקרקעין נכון ליום עריכת הסכם המכר, דהיינו ביום 05/05/00, היה בסך 728,878 דולר ל- 10096/24144 חלקים בחלקה 7 גוש 17510, ובסך 107,000 דולר לזכויות המנוח בחלקה 1 גוש 17510, ובסך 508,000 דולר לזכויות המנוח בחלקה 20 גוש 17527, סה"כ שווי המקרקעין שנקבע הינו 1,343,878 דולר. בחוות הדעת של השמאי מטעם הנתבע מר עאטף עאלם, נקבע כי שווי זכויות המנוח במקרקעין שנמכרו על פי הסכם המכר, הינו בסך - 890,000 דולר נכון ליום העסקה בתאריך 05/05/00. הצדדים הגיעו ביניהם לידי הסכמה דיונית, על פיה שני השמאים דלעיל, לא ייחקרו בבית המשפט אודות חוות הדעת שלהם (ראה פרוט' דיון מיום 07/03/07). נוכח האמור, אינני רואה כל מקום והצדקה להעדיף חוות דעת האחת על פני רעותה. בנסיבות אלה, הנני קובע כי שווי המקרקעין הנמכרים על פי הסכם המכר נכון לתאריך חתימתו כביכול, הינו הממוצע בין שתי חוות הדעת בסך 1,116,939 דולר, שווי אשר לכל הדעות הינו כמעט כפול מהשווי שנקבע בהסכם המכר. השאלה הניצבת בפנינו כעת, האם הדבר מתקבל על הדעת שהמנוח ימכור את זכויותיו במקרקעין במחצית משווים האמיתי? הנתבע לא הביא בפניי אף שמץ של ראיה שיש בה כדי ללמד כי המנוח היה בעת עריכת העסקה הנטענת במצוקה כלכלית, אשר אילצה אותו למכור את המקרקעין במחצית משווים. הנתבע לא הביא אף נימוק הגיוני ומתקבל על הדעת כדי להסביר איזה שיקולים הניעו את המנוח למכור את המקרקעין במחצית משווים האמיתי והריאלי. נהפוך הוא, אמיל ציין בסעיף 56 לתצהירו הראשון, כי למנוח הייתה הכנסה טובה, מפנסיה מבתי זיקוק, בנוסף לקצבת זקנה מהמל"ל, וכן בנוסף לדמי שכירות שקיבל בגין 4 דירות שהיו בבעלותו בעיר חיפה. כמו כן, למנוח היו נכסים בחו"ל שכללו 15 דירות מגורים, שגם אלה השכיר אותם. מעבר לכל אלה, היו למנוח חסכונות וקופות גמל שונים בבנקים. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, ולשאלת ב"כ הנתבע, השיב אמיל, כי מצבו הכלכלי של המנוח בזמנו היה טוב (עמ' 68 שורות 21 - 18). יתירה מזו, אמיל הצהיר בסעיפים 24, 25 לתצהירו הראשון, כי המנוח הכיר היטב את קרקעותיו, מקומן וגבולותיהן, ידע שווי כל חלקה וחלקה, ונהג להתייעץ עם מומחים בדבר. המנוח הציב קווים אדומים לשווי המקרקעין שלו, הקו האדום שהציב היה מליון וחצי דולר נטו, והקו האדום שהציב לשווי חלקה 20 גוש 17527 בלבד עמד ע"ס 900,000 דולר. בסעיף 33 הצהיר אמיל כי: "בשנת 1996 פנו אלינו אחים שגראוי, אלה שרכשו מהמנוח את חלקה 23 גוש 17512 וביקשו לרכוש את זכויות המנוח בחלקה 7 גוש 17510 באזור התעשיה ציפורי. המנוח ביקש תמורה ע"ס מליון וחצי אלף דולר ארה"ב עבור חלקות 7 ו- 1 בגוש 17510, והתנה את מכירת שתי החלקות ביחד. אחים שגראוי הציגו למנוח חוות דעת שערך עבורם השמאי סמיר קעואר מיום 27/05/96, אשר העריך את חלקה 7 בלבד בסך 625,000 ₪". בסעיף 35 לאותו תצהיר, הצהיר אמיל: "בזמנו אחים שגראוי שיפרו את הצעתם לסך של מליון דולר ארה"ב עבור שתי החלקות 7 ו- 1, אולם המנוח עמד בכל תוקף לקבל סך מליון וחצי דולר ארה"ב בגין 2 החלקות, וכמובן בסופו של יום לא הייתה הסכמה ולא התבצעה כל עסקה עם אחים שגראוי". בחקירתו הנגדית בבית המשפט העיד אמיל כי: "אבא שלי שם קו אדום למחיר האדמה, והוא לא רצה לרדת מהמחיר הזה, אף אחד מהקונים הציע לו מעל הקו האדום שהוא הציב. אני זוכר שאחים שגראוי הציעו לנו על אדמה של חלקה 7 תעשייה זה של מליון דולר. אבי הציע בקו אדום על אדמה ברינה "עין ג'קליק" 900 אלף דולר ובאיזור תעשיה ציפורי מליון וחצי דולר" (עמ' 64 לפרוט' שורות 6 - 2). תמיכה לגרסתו של אמיל, ניתן ללמוד מסעיף 6 לתצהירו של מר זועבי, אשר ציין כי המנוח דרש בתמורה לאדמות שלו באזור התעשיה ציפורי מליון וחצי דולר נטו, ולא היה מוכן להתפשר על כך. העד חזר על אותה גרסה בעדותו בבית המשפט (עמ' 45 שורות 6, 7 ועמ' 46 שורות 2 - 1). גם האדריכל מר דווירי בתצהירו הצהיר, כי המנוח נהג להתייעץ איתו בקשר לשווי ולמחיר האדמות שלו, ומר דווירי עדכן אותו וייעץ לו מתוך נסיונו הרב בתחום עסקאות מקרקעין בנצרת ובסביבה. בסעיף 10 לתצהירו הצהיר מר דווירי: "זכור לי כי ביקרתי בביתו של המנוח בחיפה לפני מספר שנים והכרתי לו קונה פוטנציאלי שהיה מעוניין לרכוש את נכסו של המנוח בגוש 17510 וזכור לי כי המנוח ניהל בעצמו מו"מ עם הקונה הפוטנציאלי זה". בסעיף 11 הצהיר מר דווירי: "זכור לי כי אותו קונה פוטנציאלי הציע לשלם למנוח סכום של מליון ומאתיים אלף דולר ארה"ב בתמורה לנכס הנ"ל, אולם המנוח לא הסכים ועמד בכל תוקף לקבל מליון וחצי דולר בגין אדמות אלה". מר דווירי נחקר בבית המשפט אודות האמור בסעיפים 10, 11 לתצהירו, והוא חזר על אותה גרסה ואף פירט כי הקונה הפוטנציאלי שהתעניין לרכוש את חלקה 7, היה בשם אבו גזאל מבית זרזיר, ומר דווירי היה עם אבו גזאל בביתו של המנוח בחיפה. עדותם של עדי התובעים האדונים זועבי ודווירי, מהימנה עליי. המדובר בעדים אובייקטיביים שאין להם כל עניין בתוצאות המשפט, שניהם העידו אודות רוכשים פוטנציאליים למקרקעי המנוח, והסבירו את המשאים ומתנים שנוהלו בנוכחותם בין המנוח לבין רוכשים אלה. עדים אלה כאמור, נחקרו בבית המשפט, והגרסאות שמסרו בתצהיריהם, לא נסתרו בבית המשפט. ממכלול האמור, הנני מקבל את גרסת עדים אלה אשר תומכת בגרסת אמיל, על פיה המנוח היה אדם אינטליגנטי, אשר ידע היטב את המקרקעין שלו, טיבם, מחירם, ולאחר שהתייעץ עם כל הגורמים הרלוונטיים, הציב לרוכשים הפוטנציאליים מחירים נוקשים לאדמות שלו, ולא היה מוכן להתגמש ולהגיע לידי הסכמה כלשהי בנוגע למחירים, כל זאת מעבר לעובדה שהוכחה כי המנוח היה מבוסס כלכלית, ולא היה זקוק למכור את המקרקעין במחיר כה נמוך כפי שנרשם בהסכם המכר. ב"כ הנתבע הפנה בסיכומיו, לעדותו של מר דווירי בעמ' 41 שורות 13 - 11, בהם נאמר: "המנוח מוסא הזכיר בפניי שהיה לו קרקע באזור כפר ריינה, והוא מכר את זה, איפה זה, אני לא יודע. אני לא יודע בכמה מכר ולא התעניינתי, אני משער שזה היה אחרי שנת 2000, אני לא זוכר בדיוק". ב"כ הנתבע טען, כי דברי מר דווירי הנ"ל, מאשרים את גרסת הנתבע כי אכן חלקות האדמה של המנוח בכפר ריינה נמכרו לנתבע (עמ' 80 לסיכומיו). טענה זו יש לדחות בשתי ידיים. ראשית, המדובר בעדות שמיעה שאינה קבילה. בנוסף, לא הובאה בפניי אף שמץ של ראיה המצביעה על כך, כי הקרקע שהתייחס אליה העד דווירי, הנה אכן המקרקעין נשוא התביעה עסקינן או אחת החלקות הכלולות במקרקעין אלה. מכל מקום, סבור אני, כי אם אכן נמכרו המקרקעין לנתבע, לא היה טורח המנוח לאחר שנת 2000 למנות את מר דווירי לטפל בעריכת תוכנית מפורטת למקרקעין. ללמדך, כי המנוח לא מכר את המקרקעין לנתבע, ואלה נותרו בבעלותו. ב"כ הנתבע הפנה בסיכומיו (סעיף 81 לסיכומים) לעדות מר זועבי, אשר טען כי יש בעיות במקרקעין, ומחצית הקרקע מיועדת להפקעה (עמ' 45 לפרוט'). הנתבע טען, כי גרסה זו תומכת בעדות הנתבע ובשווי האמיתי של המקרקעין שנקבע, לטענתו, בהסכם הנטען. גם טענה זו דינה להידחות. הרי השווי האמיתי של המקרקעין שדנתי בו קודם, הן על פי השמאים השונים, והן על פי הראיות שניתחתי לעיל, כל אלה הביאו בחשבון את מצבם התכנוני של המקרקעין, לרבות ההפקעות למיניהן, וחרף כל זאת, נותר פער עצום בין השווי שנקבע בהסכם המכר, לבין שווים הריאלי והאמיתי של המקרקעין. בהינתן לכל האמור, אין זה הגיוני ולא מתקבל על הדעת, כי הנתבע ירכוש את כל נכסי המנוח במחיר כה נמוך, שהוא פחות בהרבה מההצעות שהוצעו למנוח וכן ממחיר השוק לאדמות אלה. גם עניין זה מעלה תהיות וסימני שאלה, אודות קיומה של עסקה זו בין המנוח לבין הנתבע. ג. תנאי העסקה: מעיון בהסכם הנטען הנוגע לעסקה, עולות תהיות וסימני שאלה שיפורטו להלן: 1: במבוא להסכם בהואיל הראשון, פורטו שלוש חלקות, אולם בהואיל השני הוזכרה רק חלקה אחת בלבד. 2: בהסכם גופו בפרק שכותרתו "המכירה" דובר על מכירה של מגרש, כאשר במבוא הוזכרו שלוש חלקות נפרדות. 3: בפרק שכותרתו "הצהרת המוכר" בסעיף ג' נאמר: "המוכר מתחייב לרשום את הממכר על שמו בלשכת רישום המקרקעין תוך פרק זמן מקסימאלי של שלושה חודשים מיום חתימת הסכם זה". משמעות הדבר, כי המנוח התחייב לרשום את המקרקעין שמכר לנתבע תוך שלושה חודשים מיום חתימת ההסכם, כאשר על פי סעיף 8.1 ב' להסכם, נותר הנתבע חייב למנוח סכום של 200,000 דולר, סכום זה התחייב הנתבע לשלמו למנוח בתוך 36 חודשים. לטעמי לא יעלה על הדעת והדבר אף מנוגד לשכל הישר ולנסיון החיים, כי המנוח התחייב לרשום את הקרקע בשם הנתבע תוך שלושה חודשים, כאשר הנתבע יוותר חייב לו סכום מכובד של 200,000 דולר אשר מהווה 1/3 משווי הקרקע המוסכם. מה גם, שיתרה זו על פי הסכם המכר, תשולם תוך 36 חודשים מיום חתימת ההסכם. אוסיף, כי הפרשנות שנתתי לסעיף "ג" דלעיל, הייתה לרישום הממכר תוך פרק הזמן שנקבע וזאת על שם הנתבע דווקא, מאחר ואין חולק כי בעת עריכת הסכם המכר, היו המקרקעין רשומים על שם המנוח. 4: אותו הגיון שציינתי לגבי רישום הקרקע בשם הנתבע תוך שלושה חודשים כמפורט לעיל, חל לעניין התחייבות המנוח לפי סעיף 5.1 להסכם למסור לנתבע מייד ועם חתימת ההסכם את החזקה בקרקע שמכר, וזאת כאמור לפני שקיבל את התמורה המוסכמת, דבר אשר אינו סביר ואינו מתקבל על הדעת כאמור לעיל. 5: בסעיף 6.2 להסכם נאמר כי, במעמד חתימת ההסכם, יחתום המנוח - המוכר - על יפוי כוח בלתי חוזר לטובת הנתבע - הקונה -. חרף האמור, לא חתם המנוח על יפוי כוח כזה. 6: לעניין תנאי התשלום, עולה גם תהיה שאין לה כל הסבר הגיוני, כאשר מצד אחד הנתבע שילם למנוח סכום של 400,000 דולר במעמד חתימת ההסכם, סכום אשר מהווה 2/3 מהעסקה, כאשר לשיטתו אין לו עדיין עסקה תקפה, מאחר וטרם נתקבלה הסכמת התובעים 2, 3, וטרם הוסרו ההערות. הנתבע אינו רושם כל בטחונות או תנאים כלשהם להשבת כספו, היה ובמקרה לא תינתן הסכמת התובעים 2, 3 לעסקה, והעסקה לא תהיה תקפה. מאידך גיסא, המנוח אמור על פי סעיף 8.1 (ב) לקבל את יתרת התמורה בסך 200,000 דולר בתוך 36 חודשים מיום חתימת החוזה, ובתנאי שיוסרו ההערות, או תתקבל הסכמת המוטבים - התובעים 2, 3 - הווה אומר על פי ההסכם, המנוח הסכים למכור את המקרקעין במחצית משווים האמיתי, הסכים לקבל 2/3 מהתמורה במזומן ו- 1/3 מהתמורה תשולם לו בתוך 36 חודשים וזאת לאחר חתימת ההסכם, ולאחר מסירת החזקה בקרקע, ואף רישומה בשם הנתבע - הרוכש - בלשכת רישום המקרקעין. יוצא כי, על פי הסכם המכר, המנוח נתן התחייבות כזו, כאשר לא קיבל כל בטחונות כי יתרת התמורה אכן תשולם לו בפועל. לטעמי, תנאי עסקה כאלה, כפי שפירטתי לעיל, מעוררים סימני שאלה ותהיות שמא אין בפנינו עסקה ממשית שנכרתה בפועל ולאמיתו של דבר. ד. התנהגות הצדדים לאחר העסקה: התנהגות שני הצדדים להסכם המכר לאחר עריכתו, מעוררת תהיות וסימני שאלה. להלן אצביע על כמה מאפיינים בהתנהגות הצדדים שיש בהם כדי לעורר תהיות: 1: הנתבע - הרוכש - מחוייב על פי דין לדווח על העסקה לשלטונות המס. כידוע, עסקה אשר לא דווח עליה לשלטונות מס שבח, אין לה כל תוקף משפטי לפי סעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה, ורכישה) תשכ"ג - 1963. הנתבע בענייננו, לא טרח, עד ליום הגשת התביעה, לדווח על העסקה לשלטונות המס כפי שהדבר מתחייב על פי דין. 2: הנתבע אשר לטענתו שילם במזומן למנוח סכום של 400,000 דולר, סכום אשר לכל הדעות הינו סכום נכבד, לא טרח לשם שמירה על זכויותיו, לרשום הערת אזהרה לטובתו במשך כשלוש וחצי שנים, הוא עשה זאת רק בחלוף כששה חודשים מפטירת המנוח. 3: הקונה - הנתבע - הודה בחקירתו בבית המשפט, כי לאחר חתימת ההסכם, הוא לא תפס חזקה בקרקע (עמ' 94 שורות 31, 32), כאשר על פי ההסכם החזקה בקרקע הייתה אמורה להימסר לו מיידית עם חתימת ההסכם. 4: הנתבע לא פנה מעולם לתובעים 2, 3, שהם המוטבים על פי הערות ההסכמה, על מנת לקבל את הסכמתם לעסקה, ולהדגיש כי בפנינו תנאי מתלה לתקפות העסקה, אשר אי קיומו מביא לבטלות ההסכם. 5: מצד אחד הנתבע אשר לשיטתו שילם למנוח סכום של 400,000 דולר במזומן, לא קיבל בפועל חזקה בקרקע, לא קיבל מהמנוח אישורים על תשלומי מסים, ומנגד, המנוח, אשר לטענת הנתבע מכר לו את זכויותיו במקרקעין ועל פי הראיות שהוכחו בפניי, המשיך המנוח לנהוג במקרקעין תוך התעלמות מוחלטת מקיומו של ההסכם, המנוח נהג בהם לכל דבר כאילו הוא ממשיך להיות הבעלים של המקרקעין. התנהגות זו ניתן ללמוד מתצהירו של האדריכל דווירי, אשר הצהיר בסעיף 5 לתצהיר כי: "ביום 19/1/2002 הגשתי תב"ע מס' ג/12105 בשם המנוח, להסדרת תווי דרכים בין השותפים בחלקה 7 גוש 17510". האדריכל דווירי צירף לתצהירו אישור הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מיום 20/09/00, אשר מאשר את קבלת התוכנית. בסעיף 6 לתצהיר הצהיר מר דווירי: "ההליך התכנוני נמשך מספר שנים, וזכור לי כי התקיימה ישיבה מקיפה בפני וועדת התכנון המחוזית ביום 15/05/2002, ובישיבה הנ"ל השתתף המנוח באופן אישי יחד עם בן אחיו יוסף רחמון, ובנוסף אלי השתתף באותה ישיבה עו"ד סלים ח'מיס". בסעיף 8 הצהיר האדריכל דווירי כי: "ביום 15/11/00 שלחתי מכתב בשם המנוח לחברת החשמל וביקשתי בשם המנוח הקפאת עבודות חברת החשמל, התקנת עמודים בתוך שטחו". לתצהירו של מר דווירי צורף המכתב ששלח לחברת החשמל. בסעיף 12 לתצהיר הצהיר מר דווירי: "בתחילת שנת 2003 פנה אלי המנוח וביקש ממני להכין עבורו תוכנית מפורטת לחלקה 20 גוש 17527 בעין ג'קלה על הכביש הראשי נצרת ריינה, וזאת לצורך שינוי יעוד מאזור חקלאי לאיזור מגורים, ועוד לחלוקת מגרשים לבנייה והתווית דרכים ושטחים לצורכי הציבור, אולם התוכנית הנ"ל לא בוצעה עקב פטירתו של המנוח". בחקירתו בבית המשפט, נשאל מר דווירי באריכות אודות התוכניות שהצהיר עליהן בתצהיר, ומר דווירי חזר על אותה גרסה. לבקשת ב"כ הנתבע מסר פרטים ביתר הרחבה, ואף הדגיש כי הפגישה שלו עם הקונה הפוטנציאלי אבו ג'זאל, התקיימה בבית המנוח בחיפה, אחרי שהופקדה התוכנית שערך בשנת 2002 (עמ' 41 שורה 9). מעדותו של האדריכל דווירי, אשר כאמור מהימנה עליי, עולה ברורות כי לאחר שחתם המנוח על הסכם המכר בתאריך 05/05/00, המשיך המנוח לנהוג במקרקעין אשר בבעלותו כמנהג בעלים לכל דבר, ותוך התעלמות מוחלטת מקיומו של ההסכם. המנוח מינה אדריכל לשם עריכת תוכנית מפורטת למקרקעין, וזאת תוך מגמה ברורה שהינה השבחת המקרקעין אשר בבעלותו. אין להכביר מילים, כי התנהגות זו על פי נסיון החיים והשכל הישר, אינה מאפיינת אדם אשר מכר את המקרקעין שלו לאחר. ה. נסיון הנתבע למכור את המקרקעין: בעניין זה העיד מר ח'ורי, שהינו דודו אח אימו של הנתבע. בתצהיר עדות ראשית הצהיר מר ח'ורי, כי בחודש ינואר 2004, כששה חודשים לאחר פטירת המנוח, פנה אליו הנתבע והציע למכור לו את המקרקעין תמורת סכום של 200,000 דולר. העד שאל את הנתבע מהיכן רכש אדמות אלה, והנתבע השיב לו כי רכש אותן מהמנוח, ואף הציג בפניו את הסכם הרכישה. מאחר והעד אינו קורא עברית, ביקש עותק מההסכם כדי לבדוק את העניין עם עו"ד. הנתבע התלווה לעד, ושניהם נסעו ביחד למשרדו של עו"ד ניזאר עבוד מנצרת, העד הראה לעו"ד עבוד את ההסכם, וביקשו לקבל ייעוץ לגבי הצעת הרכישה. עו"ד עבוד ביקש שהות לבדוק את העניין. לאחר מכן צלצל עו"ד עבוד לעד והודיע לו שלא להתקרב לעסקה, כי המדובר בהסכם מזוייף, וכי קיים חשד רציני שהמנוח לא מכר את האדמות. עו"ד עבוד העיר לעד כי בהסכם כתוב שהנתבע רכש את המקרקעין בסכום של 400,000 דולר והוא מציע אותם בסכום של 200,000 דולר. בנוסף העיר לו כי המחיר הריאלי של אדמות אלה עולה עשרות מונים מהמחיר הנקוב בהסכם, דבר אשר מעורר חשד כבד על קיום העסקה. העד הצהיר עוד, כי למחרת הוא פנה למשפחת רחמון ושאל אותם אם מכרו את אדמותיהם לנתבע, והם הודיעו לו באופן מפורש וברור כי מעולם לא מכרו את אדמותיהם, לא הם ולא המנוח. העד הודיע למשפחת המנוח על קיומו של הסכם מזוייף, והזהיר אותם מנסיונו של הנתבע לנשל את אדמתם באמצעות הסכם פיקטיבי ומזוייף. בזמנו הודיעו לו התובעים 2, 3 כי הם אינם חוששים מכל פעולה כזו, מאחר ובעת שאביהם היה בחיים, רשמו את ההערות. בחקירה נגדית סיפר העד, כי אימו והמנוח בני דודים, והוא דודו של הנתבע. העד ציין, כי מאז מה שקרה כפי שהצהיר, הוא אינו מדבר עם הנתבע, לפני כן היו ביחסים טובים. העד אישר כי כל הזמן הוא ביחסים טובים עם משפחת התובעים (עמ' 47). לעניין נסיונו של הנתבע למכור לו את המקרקעין, העד חזר על אותה גרסה שמסר בתצהירו, והוסיף כי הוא הלך למשפחת התובעים לבד, הוא פגש את אשת המנוח, ולאחר מכן הגיעו ילדיו (עמ' 48). העד העיד כי משפחת התובעים לא הבטיחה לו כלום על מנת שיעיד (עמ' 48 שורות 20 - 19). עד זה הוא קרוב משפחה של שני הניצים, אולם קרוב יותר לנתבע שהינו כאמור בן אחותו. נוכח קרבה זו, יש לנקוט משנה זהירות בהערכת משקלה של עדות זו. לאחר שבחנתי עדותו של עד זה וחרף העובדה כי עדות עד זה לא נתמכה ע"י ראיה אובייקטיבית כלשהי, לרבות עדותו של עו"ד עבוד, עם זאת העד הותיר עליי רושם חיובי, בפרט כאשר לא הובאה כל ראיה על ידי הנתבע, שיש בה כדי להפריך או להזים את דבריו. עדותו של עד זה הייתה רצופה, כנה ולא עלו בה כל סתירות של ממש שיש בהן כדי לפגוע במהימנותו של העד. על פי עדות עד זה, ניסה הנתבע למכור את המקרקעין של המנוח לדודו מר ח'ורי הנ"ל במחיר נמוך ביותר, כשליש משוויה על פי הסכם המכר. העד בדק את העניין עם עו"ד והומלץ לו להתרחק מהעסקה. לציין כי נסיון החיים מלמד, כי התנהגות הנתבע כפי שהעיד העד, מאפיינת התנהגות של אנשים אשר משיגים נכס בדרך לא כשרה, ומנסים להפטר ממנו בדרך מהירה ככל האפשר ובמחירי הזדמנות. כאן המקום להדגיש, כי עדותו של מר ח'ורי באה כדי לתמוך בראיות התובעים, כך שגם אם נתעלם מעדותו של מר ח'ורי, גם אז סבור אני כי התובעים הוכיחו את תביעתם, לפיה הסכם המכר, לא היה ולא נברא. לסיכום, סקרתי בהרחבה שרשרת של ראיות נסיבתיות, אשר הצטברותן מביאה אותי למסקנה כי אכן הוכח בפניי כי העסקה הנטענת על ידי הנתבע, לא הייתה ולא נבראה. מעבר לכך, התנהגות הצדדים לעסקה לאחר חתימת ההסכם, מובילה למסקנה ברורה וחד משמעית, כי הצדדים המשיכו לנהוג ביחס למקרקעין תוך התעלמות מוחלטת מקיום הסכם המכר, ואף נסיונו של הנתבע למכור את המקרקעין לדודו במחיר נמוך מאוד ואינו פרופורציונאלי לשווי המקרקעין האמיתי, יש במכלול האמור כדי לתמוך בגרסת התביעה, כי אכן הסכם זה לא היה ולא נברא. ראיות הנתבע: עדות הנתבע: מאחר והנתבע הוא שטוען לחתימת ההסכם עם המנוח, עדותו נחשבת בנסיבות העניין כמהותית, לכן הנני מוצא לנכון לנתח את עדותו בהרחבה. בתצהיר עדות ראשית הצהיר הנתבע, כי הוא הכיר את המנוח משנת 1999, כאשר עזר למנוח לחשוף קבוצת אנשים אשר ניסו לזייף את חתימתו ולמכור את הקרקע של המנוח. מאז נרקמה מערכת יחסים של ידידות בינו לבין המנוח. לאחר שהפרשייה התגלתה והחשודים נעצרו, סיפר המנוח לנתבע כי הוא התייעץ עם עו"ד שהמליץ לו לרשום הערת אזהרה על הצורך בהסכמה כדי למנוע מצב דומה בעתיד. כמו כן אשתו של הנתבע, שידכה לבנו של המנוח, סמיר, קרובת משפחה שלה, והם התחתנו בשנת 2000. באותה תקופה ביקש המנוח מאת הנתבע לבצע שיפוצים בביתו של המנוח בחיפה. הנתבע ביצע את עבודות השיפוצים במחיר של עלות בלבד. הנתבע הצהיר עוד, כי עבודות השיפוצים בוצעו רק לפי בקשת המנוח, ואף אחד אחר לא היה מעורב, וכל התשלומים שולמו ע"י המנוח ולא על ידי אדם אחר. הנתבע מעולם לא קיבל כל תשלום מאמיל, ולא מאף אדם אחר. במהלך אותה תקופה ובשל הקרבה של הנתבע למנוח, שאל המנוח את הנתבע אם יכול למצוא לו מישהו שיקנה את האדמות שלו נשוא התביעה, המנוח ביקש מהנתבע שלא לספר לאף אחד, כי הוא לא רצה שבניו, ובמיוחד הבן אמיל, יידעו על כך. הנתבע לא הצליח למצוא קונה פוטנציאלי, מאחר ומיקום החלקות בעייתי, כאשר לטענתו ברובם היו תוכניות רבות בין כיכר מרכזית לבין פארק עירוני לבין כבישים ומחלפים, מתח גבוה. בגלל הבעיות הנ"ל הציע הנתבע למנוח לקנות את החלקות והוסכם ביניהם שהנתבע יקנה את המקרקעין נשוא התביעה בסכום של 600,000 דולר. הנתבע הדגיש כי באותה תקופה סיפר לו המנוח כי בנו אמיל היה מביא לו כל הזמן קונים פוטנציאליים, אבל המנוח לא רצה למכור להם, ובכוונה נקב במחירים גבוהים כדי שיבריח אותם על מנת שאמיל לא יידע בכלל על כך. הנתבע הצהיר, כי סוכם בינו לבין המנוח כי הנתבע ישלם למנוח סכום של 400,000 דולר במזומן, והיתרה בסך - 200,000 דולר תשולם בתוך 36 חודשים, ובתנאי שתוסר ההערה על הצורך בהסכמה. המנוח אמר לנתבע שיכין הסכם לשם ביצוע העסקה. בחלוף מספר ימים הודיע המנוח לנתבע כי הוא הכין את ההסכם. הנתבע ארגן את הכסף ובתאריך 05/05/00 נפגש עם המנוח בביתו של המנוח בקומה הראשונה, היכן שביצע את עבודות השיפוצים, חתמו על ההסכם והנתבע שילם למנוח 400,000 דולר במזומן. בפגישה זו, ולפי בקשת המנוח, הבטיח המנוח להסיר את ההערה על הצורך בהסכמה, וזאת במהירות האפשרית, והדבר אף צויין בהסכם. הנתבע הצהיר עוד, כי היחסים בינו לבין המנוח המשיכו להיות טובים עד ליום מותו של המנוח. הנתבע הצהיר עוד, כי אחרי שחתם על ההסכם ורכש את המקרקעין, הוא לא רשם הערת אזהרה לטובתו, מכיוון שהמתין למנוח שיסיר את ההערה בדבר הצורך בהסכמה כפי שהבטיח, וכן בגלל סיבה אחרת, כי באותה תקופה לא רצה הנתבע לרשום שום דבר בשמו כי היה חייב סכומי כסף ולא רצה שיעקלו את הזכות שלו בחלקו שרכש. הנתבע הצהיר עוד, כי הוא עוסק בתור קבלן מזה 25 שנים, קיבל המון עבודות כקבלן עצמאי, בין אם זה על שמו ובין אם זה על שמות של אחרים. הסכומים שקיבל עבור עבודות אלה, מסתכמים במאות אלפי דולרים אם לא יותר מכך. הוא הודה כי הייתה תקופה כמו הרבה אחרים בה נקלע לקשיים כלכליים. בשנים 1997, 1998, 1999 קיבל הנתבע לבצע עבודות בנייה בסכומים של קרוב למליון דולר, כאשר אותם הסכמים על שם אדם בשם חוסין סלימאן מכפר משהד, הוא גם דאג לפרנסת המשפחה שכללה 9 אחים ואחיות, ואף בשנת 1999 רכש דירה בנצרת עילית בשווי 95,000 דולר. בנוסף ולדוגמא בלבד, בנה הנתבע הרבה בניינים ופרוייקטים שונים כגון בית ספר אורט בכרמיאל, פרוייקט בחוף "כאן גולן" בקרית ים, בניית 40 קוטג'ים בכרמיאל ועוד... הנתבע הצהיר כי אמיל הגיש תלונה נגדו על זיוף החתימה על ההסכמים והתיק נסגר מחוסר ראיות. בחקירה נגדית בבית המשפט, הודה הנתבע כי בשנת 2000 כאשר ביצע עבור המנוח עבודות שיפוצים, התיק שלו במס הכנסה היה סגור, והוא עבד על שם של אדם אחר (עמ' 90 שורות 25 - 21). הנתבע העיד כי לפני שרכש את המקרקעין מאת המנוח, הוא נתבקש ע"י המנוח לחפש לו קונה פוטנציאלי, הנתבע חיפש ומצא רוכש מנצרת ורוכש אחר מכפר משהד, אולם אלה לא רצו לקנות את המקרקעין, מכיוון ששמעו שיש בעיות עם אדמות אלה. הנתבע טען כי הוא אינו זוכר שמות אנשים אלה (עמ' 92 שורות 14 - 3). יצויין כבר עתה, כי גרסתו של הנתבע, אשר טען כי אינו זוכר שמות האנשים אשר רצו לרכוש את המקרקעין מהמנוח, אינה הגיונית ואינה מתקבלת על הדעת, הרי אין המדובר בעניין, אשר מתרחש כל יום באופן שיגרתי וקשה לזכור שמות של אנשים אלה, המדובר באנשים שהתכוונו לרכוש קרקע בשווי של מאות אלפי דולרים, נסיון החיים מלמד כי לא בנקל שוכחים שמות אנשים אלה. זאת ועוד, הנתבע לא טרח להזמין אנשים אלה לעדות כדי לתמוך בגרסתו. הנתבע טען במהלך חקירתו הנגדית, כי לפני שרכש את המקרקעין מהמנוח, הוא קיבל ממנו תוכנית קטנה, ובה נכללו ההפקעות, אולם תוכנית זו לא הוגשה על ידו ואף לא צורפה לתצהיר עדות ראשית מטעמו. הנתבע טען עוד, כי לפני שרכש את המקרקעין, הוא הוציא נסחי רישום למקרקעין, ובהם לא מופיעות ההפקעות. הנתבע התחייב להמציא נסחי רישום אלה, אולם הוא לא עשה זאת (עמ' 93 שורות 33- 29, ועמ' 94 שורות 9 - 1). מעיון בנסחי רישום שצורפו לתצהירי התובעים עולה, כי בחלקה 7 גוש 17510 נרשמו שתי הערות בנוגע להפקעות, האחת מיום 07/05/1995 בה נרשמה הערה לפי פקודת הדרכים על חלק מהחלקה, והשניה מיום 27/03/1996 בה נרשמה הפקעת חלק מהחלקה למועצה המקומית כפר רינה. בחלקה 1 גוש 17510 נרשמה הערה אחת בתאריך 07/05/1995, וזאת לפי פקודת הדרכים על חלק מהחלקה. רישום הערות אלה בשתי החלקות הנ"ל בשנים 1995, 1996 מלמד, כי עת שרכש הנתבע, לטענתו את המקרקעין בשנת 2000, היו אמורות הערות אלה להופיע בנסחי רישום, אשר הוציא הנתבע עובר לרכישה. כל זה מפריך את גרסת הנתבע כי ההפקעות לא הופיעו בנסחי הרישום שהוציא בסמוך לרכישה הנטענת. חיזוק למסקנה זו, ניתן ללמוד מהעובדה כי הנתבע על אף התחייבותו להמציא נסחים של החלקות, נמנע מלעשות זאת. בהמשך הודה הנתבע כי אחרי רכישת הקרקע, הוא לא עשה כלום, לא החזיק בקרקע, לא העלה מודד לקרקע ולא גידר אותה (עמ' 94 שורות 33 - 29, עמ' 95 שורות 3 - 1). הודאת הנתבע בעובדות הנ"ל, מעבר לעובדה כי התנהגות זו של הנתבע מחזקת את המסקנה אליה הגעתי קודם, לפיה לאחר חתימת ההסכם, הצדדים המשיכו לנהוג במקרקעין, וזאת תוך התעלמות מקיומו של הסכם המכר. בנוסף התנהגות זו מנוגדת לנסיון החיים ולשכל הישר, הרי לא יעלה על הדעת שאדם ישלם במזומן סכום של 400,000 דולר ולא ינקוט בצעד כלשהו אשר יגלה כי הוא אכן רכש את הקרקע, כגון תפיסת חזקה בקרקע, או גידורה או רישום הערת אזהרה. הנתבע נשאל אודות סעיף 23 לתצהירו, שם טען כי בתאריך 09/07/03 ולפני שחלף הארבעים לפטירת המנוח, הלך התובע אמיל לטאבו והוציא נסח רישום למקרקעין, דבר אשר מצביע על כך שכוונות אמיל היו תמיד ידועות וברורות. הנתבע בחקירתו הנגדית טען, כי הוא ראה את התאריך 09/07/03 בנסחי רישום המצויים בידי ב"כ התובעים. הנתבע לא הביא כל ראיה התומכת בטענה זו. נהפוך הוא, עיון בנסחי רישום שצורפו לתצהירי התובעים עולה, כי נסחי רישום של המקרקעין אשר מצויים בידי התובעים הוצאו בתאריך 20/01/04, דבר אשר מפריך את טענת הנתבע. במהלך חקירתו הנגדית, הוגשו לבית המשפט רשימת התיקים שנפתחו נגד הנתבע בלשכת ההוצל"פ משנת 1987 - 2006 (ראה ת/3).התיקים שנפתחו מסתכמים בסכום של 4,337,458 ₪ עד למועד הוצאת הרשימה בתאריך 04/06/07, והם עדיין פתוחים למעט תיק אחד שנסגר. רשימה נוספת (ראה ת/4) מלמדת, כי בתאריך 07/03/01 נפתח נגד הנתבע תיק איחוד, אשר במסגרתו הוכרז עליו כמוגבל באמצעים, ובתאריך 01/03/06 נסגר התיק. רשימה נוספת (ת/5) מלמדת כי בתאריך 04/09/1997 נפתח נגד הנתבע תיק איחוד, אשר גם במסגרתו הוכרז הנתבע כמוגבל באמצעים, ובתאריך 13/04/98 נסגר התיק. הנתבע הודה כי בשנת 1987 עשה פשיטת רגל שנמשכה לכמה שנים, אולם אינו זוכר עד מתי (עמ' 99 שורות 9 - 4). הנתבע התחייב להגיש לבית המשפט צו הפטר שקיבל, אולם הוא לא עשה זאת (עמ' 99 שורה 13). מהמסמכים האובייקטיביים שהוגשו ע"י התובעים, שהם מקובלים עליי, עולה כי במשך הרבה שנים נפתחו נגד הנתבע מספר רב של תיקי הוצל"פ בסכומים עצומים. בנוסף נפתחו נגד הנתבע תיקי איחוד. הנתבע הודה כי במהלך השנים, ניהל את עסקיו בשמם של אחרים. התנהגות זו מלמדת על אדם שאינו ראוי לאימון, ולא ניתן לסמוך עליו, מה גם שחלק ניכר מטענותיו לא נתמכו כאמור בראיות אובייקטיביות או בראיות כלשהן, דבר אשר מכרסם בהרבה בגרסתו. הנתבע העיד בהמשך כי הוא ביצע עבודות קבלנות לבניית דירות ופרוייקטים, כאשר עבודות אלה בוצעו בשם חתנו. הוא צירף לתצהירו הסכם נספח ב' לטענתו, בגין עבודה זו הוא קיבל סכום של 400,000 ₪. הנתבע התחייב להביא אישור על גמר עבודה זו, אולם הוא לא עשה זאת. עדות זו של הנתבע אינה מקובלת עליי. הנתבע לא הביא את חתנו כדי להעיד כי אכן הנתבע עבד בשמו, וכי הכספים בגין עבודות אלה נתקבלו על ידו. הנתבע לא הביא אישור כלשהו על גמר העבודות נשוא ההסכם. הנתבע לא הביא אישור כלשהו המוכיח איזה סכומים נותרו לו לאחר תשלום כל המסים החלים. מעבר לכך, חוזה נספח ב' נחתם בחודש יולי שנת 2002, דהיינו כשנתיים לאחר ביצוע העסקה הנטענת, כך שאין לתת לו כל משקל בנסיבות העניין. אותו עקרון יש להחיל על החוזים נספח ב/1, בש2, ב/3, ב/4, ב/5, כל אלה נחתמו לאחר ביצוע העסקה ואינם רלוונטים לענייננו. הנתבע נשאל בהמשך אודות סעיף 32 לתצהירו, בו הצהיר כי בשנים 1997, 1998, 1999 קיבל עבודות בסכומים של מליון דולר, הוא ביצע את העבודות בשם של אחד בשם חוסין סלימאן מכפר משהד. הנתבע טען בעדותו כי הוא קיבל סכומים של קרוב למליון דולר בשמו של אחר, מכיוון שלא רצה כי הנושים ידעו כי הנתבע לקח כסף (עמ' 102 שורה 20 - 19). הנתבע הודה ברחל בתך הקטנה, כי הוא ביצע פעולות עסקיות בשמם של אחרים. עדות כזו כשלעצמה מעמידה את גרסתו של הנתבע עצמו בסימן שאלה. זאת ועוד, הנתבע לא טרח להזמין את מר חוסין סלימאן לעדות כדי לתמוך בגרסתו. בנוסף הוא לא טרח להגיש לבית המשפט ראיה כלשהי המלמדת על הסכומים שנתקבלו על ידו בשנים שנקב, כל זה מעלה תהיות וסימני שאלה אודות אמיתות דבריו של הנתבע. הנתבע הודה בהמשך כי בשנת 1999 רכש דירה בנצרת עילית (ראה נספח ד' לתצהיר הנתבע), אולם הוא לא דווח על העסקה לשלטונות המס, הוא השאיר חוזה פתוח ומכר אותה לצד שלישי, וערך הסכם מכר נוסף מבעל הבית ישר לקונה (עמ' 103 שורות 22 - 18). גם כאן הודה הנתבע ברחל בתך הקטנה, כי הוא מעלים מס, כאשר נמנע מלדווח על העסקה של הדירה לשלטונות המס, ובמקום לדווח על שתי עסקאות מהמוכר הראשון אליו וממנו לקונה האחרון, הוא ביצע עסקה אחת מבעל הדירה הראשון ישר לקונה האחרון. המדובר בהעלמת מס ברורה. האם אדם כזה ראוי לאימון בית המשפט!! במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, הוגש גליון הרשעותיו הקודמות של הנתבע (ראה ת/6) המלמד, כי לנתבע הרשעות קודמות ישנות בעבירות אלימות. אומנם נפתחו נגד הנתבע תיקים פליליים נוספים בגין עבירות שונות, אולם אלה נסגרו, כך שאינני רואה כל מקום לזקוף לחובתו של הנתבע את גליון הרשעותיו הקודמות. ב"כ התובעים הגיש לבית המשפט בקשה שכביכול הגיש הנתבע ללשכת ההוצל"פ לביטול העיקולים של צג ג' בבנקים (ראה ת/7). הנתבע הכחיש את חתימתו על בקשה זו. התובעים לא הביאו כל ראיה להזים גרסה זו, לכן אין לתת למסמך זה כל משקל על אף שהוגש כראיה. בחקירתו הנגדית לב"כ אמיל, נשאל הנתבע אודות סעיף 24 בתצהירו, שם הצהיר כי אמיל לקח את המנוח לנוטריון, ושם ערך צוואה אשר נישלה את שני האחים ממנה, הנתבע אישר בעדותו כי פעם ראשונה ראה את הצוואה רק כשהוגשה התביעה דנן (עמ' 105 שורה 24). מתשובה זו ניתן ללמוד, כי כל המוצהר בסעיף 24 לתצהיר אין לו כל בסיס עובדתי והוא רק בגדר השערה. בעניין הזה, ראוי לציין כי לאחר תום שמיעת הראיות בתיק, הגיש הנתבע בקשה להבאת ראיה נוספת (ראה בש"א 2342/08). בבקשה דנן, ביקש הנתבע לצרף חוות דעת מומחית לכתב יד וגרפולוגיה, גב' אורנה כבירי (להלן: "המומחית"), אשר קבעה בחוות דעתה באופן חד משמעי כי החתימה המתיימרת להיות חתימת המנוח על הצוואה, מזוייפת בדרגה ראשונה. בהחלטתי המפורטת מיום 19/11/08 בבש"א 2342/08, קבעתי כי הראיה הנוספת, דהיינו חוות דעת המומחית, אינה שייכת למחלוקת בין הצדדים, ואין בכוחה להוכיח או לסתור אחת השאלות השנויות במחלוקת (ראה עמ' 12 להחלטתי הנ"ל). עוד קבעתי שם, כי התובעים הם אלמנתו ושלושת בניו של המנוח, ואלה הם יורשים על פי דין ביחד עם יורשים נוספים, כך שגם אם ייקבע על ידי בית משפט מוסמך כי אכן הצוואה המדוברת מזוייפת, הרי מעמדם החוקי של התובעים לא ייפגע כהוא זה, ולעניין עילת התביעה הקיימת לתובעים בנוגע להסכם המכר נשוא התביעה, תמשיך עילה זו להיות תקפה ולא תפגע, גם אם ייקבע כי הצוואה הנדונה אכן מזוייפת, כאמור לעיל. ברם, מעיון בסיכומיו של הנתבע עולה, כי הנתבע, חרף דחיית בקשתו להבאת ראייה נוספת, כאמור לעיל, החליט להתייחס לגופה של הצוואה המוטלת בספק לדבריו, ולעובדה כי בצוואה אין כל זכר לחלקות המקרקעין נשוא תובענה זו (ראה סעיפים 77 - 73 לסיכומי הנתבע). לטעמי, מנסה הנתבע להכניס את טענותיו בדבר זיוף הצוואה בדלת האחורית, נסיון זה לא יצלח. לפיכך, ולאור העובדה כי הצוואה עצמה וכן סוגיית זיופה הנטען ע"י הנתבע, אין בכוחן להוכיח או לסתור אחת השאלות השנויות במחלוקת בתיק דנן, אינני רואה כל מקום להתייחס ולדון בהוראות הצוואה, וכן בשאלה האם אכן הצוואה זוייפה ואם לאו. ב"כ הנתבע טען עוד בסיומיו, כי העובדה שהמנוח לא הזכיר את המקרקעין בצוואתו, מלמדת כי המנוח כבר מכר אותם. גם לטענה זו אינני מסכים. מעיון בהוראות הצוואה עולה, כי אין בצוואה כל איזכור כלל וכלל, לא רק למקרקעין, אלא לכל מקרקעי המנוח המצויים בארץ, למעט הבניין הקיים הנמצא בחיפה, אשר לגביו נתן הוראה מיוחדת, לכן המסקנה לה הגיע הנתבע כאמור לעיל, מרחיקה לכת ולא רק שאינה הגיונית. נהפוך הוא, העובדה כי המקרקעין לא הוזכרו במפורש בצוואה, כשם שלא הוזכרו באופן פרטני שאר נכסיו של המנוח בארץ, למעט כאמור הבניין בחיפה, מלמדת כי כל נכסיו של המנוח בארץ, לרבות המקרקעין, נכללו בגדרו של סעיף 4 לצוואה בו נאמר: "יתר הנכסים שלי והנמצאים בארץ....". המסקנה העולה מהאמור, כי טענת הנתבע לעניין אי אזכור המקרקעין בצוואתו של המנוח, יש לדחות גם לגופו של עניין, וזאת מהנימוק שציינתי לעיל. בהמשך חקירתו הנגדית, הופנה הנתבע לסעיף ב' בפרק של הצהרת המוכר בהסכם, שם התחייב המנוח לרשום את המקרקעין בשם הנתבע תוך 3 חודשים מיום חתימת החוזה, הנתבע נשאל אם הוא פנה למנוח אחרי 3 חודשים וביקש ממנו לרשום את המקרקעין על שמו של הנתבע, והנתבע השיב בחיוב כי הוא פנה למנוח לראשונה אחרי שנה (עמ' 108 שורות 16 - 11). גרסה זו סותרת את סעיף 25 לתצהיר הנתבע, שם הצהיר כי הוא לא רצה לרשום הערת אזהרה לטובתו על המקרקעין, כי המתין עד שהמנוח יסיר את ההערה בדבר הצורך בהסכמה לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין, וכן בגלל סיבה אחרת כי לא רצה לרשום שום דבר על שמו, כי היה חייב הרבה כספים. הנתבע נשאל בהמשך, איך הוא מסביר את העובדה, כי הוא טען לאורך כל הדרך שהמנוח לא רצה כי בניו התובעים ידעו על העסקה עם הנתבע, ומצד שני על פי ההערה הנ"ל, הוא חייב לקבל את הסכמת התובעים 2 ו- 3 לעסקה, והנתבע השיב, כי המנוח הבטיח לו אישית והוא סמך על כך (עמ' 108 שורה 33). תשובה זו אינה מתקבלת על הדעת ואינה עומדת במבחן נסיון החיים והשכל הישר, הרי לא יעלה על הדעת כי אדם מן היישוב יסתכן בתשלום סכום של 400,000 דולר רק בהסתמך על הבטחה בעל פה שההערה בדבר הצורך בהסכמה תוסר. הנתבע בהמשך נשאל באשר להסכם נספח ד' לתצהירו, על פיו הוא רכש דירה בנצרת עילית בסכום של 95,000 דולר, והתשלום שם הותנה במסירת החזקה בדירה ותשלום מסים. לשאלה איך הוא שילם במזומן למנוח סכום של 400,000 דולר, פי 4 יותר מהחוזה נספח ד' לעיל, בלי שיקבל חזקה, אישור מסים או יפוי כוח, והנתבע השיב, כי הוא האמין במנוח. הוסיף אולי הוא תמים (עמ' 110 שורות 9 - 4). גם תשובה זו אינה עומדת במבחן השכל הישר ונסיון החיים. גם כאן לא יעלה על הדעת, גם אם נותנים באדם אימון ככל שיהא לא משלמים לו סכומים כה ניכרים, מבלי לקבל בטחונות כלשהם כמפורט לעיל. לסיכום, הנתבע הותיר עליי רושם שלילי, עדותו בלתי אמינה, בלתי עקבית, עלו בעדותו תהיות וסימני שאלה שלא עומדים במבחני השכל הישר ונסיון החיים. בנוסף עלו סתירות מהותיות שיורדות לשורש העניין. מעבר לכך, עדותו של הנתבע, בחלקה ניתנה ללא כל תימוכין, ונותרה כגרסה בודדה. צירופן של כל אלה, מביא אותי למסקנה, כי אינני נותן אימון בגרסתו של הנתבע. אוסיף עוד, כי הנתבע הודה הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית בבית המשפט, כי על מנת להתחמק מתשלום חובותיו לנושיו השונים, הוא ניהל פעילות כלכלית מוסווית. כמו כן הודה כי הוא התחמק מתשלומי מסים כחוק, וזה מחזק את המסקנה אליה הגעתי, כי אדם כזה אינו ראוי לאימון של בית המשפט. עדות מר שאול דוטל: עד זה הינו בעל משרד תיכנון הנדסי קונסטרוקציות. העיד בחקירה ראשית, כי הכיר את הנתבע מזה 17 שנה בתור קבלן כללי ושלד, הוא לא ידע לנקוב בסכומים שקיבל הנתבע מעבודות הקבלנות שביצע. בחקירה נגדית העיד העד, כי אינו יודע בתור מה ביצע הנתבע את הפרוייקטים, ואם העבודות בוצעו בשמו או תחת שם אחר. תפקידו של העד היה לפקח על ביצוע העבודות. עדות עד זה אינה רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת, ואין בה כדי לסייע לנתבע במאומה. עדות מר ממדוח סלימאן: בתצהיר עדות ראשית הצהיר העד, כי בשנת 2000 עבד אצל הנתבע בעבודות שיפוצים בביתו של המנוח בחיפה. העבודות נמשכו כ- 10 ימים בערך. המנוח הוא אשר פקח על עבודות השיפוצים. העד הצהיר עוד, כי הוא ראה את המנוח כאשר שילם לנתבע עבור עבודות השיפוצים, וכי במהלך ביצוע עבודות השיפוצים, הוא לא ראה מי מבניו של המנוח בביתו של המנוח. עוד הצהיר, כי בשנים 2003 - 2002 נודע לעד כי הנתבע קנה חלקת אדמה מהמנוח. בחקירה נגדית, אישר עד זה כי נודע לו מאנשים כי הנתבע רכש קרקע מהמנוח. הוא לא נכח בעסקה. העד אישר כי עת שעבד עם הנתבע, עבד הנתבע עם שותף אחר שהוא בן דודו בשם חוסיין סלימאן, והעבודות היו רשומות על שם השותף (עמ' 85 שורות 30 - 20). חלק ניכר מעדות עד זה אינו רלוונטי לשאלות השנויות במחלוקת, ולכן אין לתת לה כל משקל. בנוסף, חלק מהעדות הייתה עדות שמועה שאינה קבילה, כגון ידיעתו של העד כי הנתבע רכש קרקע מהמנוח, חלק אחר של העדות דווקא תומכת במסקנה אליה הגעתי, לפיה הנתבע ניהל פעילות עסקית מוסווית, תוך מטרה להתחמק מתשלום חובותיו לנושים. עדות המומחית לכתב יד: הצדדים הסכימו כי בית המשפט ימנה מטעמו מומחה לכתב יד, אשר יקבע אם החתימה על ההסכם היא אכן חתימתו של המנוח אם לאו, וכי הכרעתו תהא מכרעת ותחייב הצדדים לעניין החתימה. בהחלטתי מיום 30/06/04 מניתי את המומחית, אשר מסרה שתי חוות דעת בעניין, ואף נחקרה בבית המשפט. בחוות הדעת הראשונה (ראה ת/8) מיום 29/03/05, קבעה המומחית כי: "מצאתי אי התאמות בתכונות הכתיבה בין החתימה בערבית שבמחלוקת "מוסא רחמון", לבין דוגמאות כתב יד בשם מוסא רחמון, ולדעתי קיימת אפשרות סבירה שהחתימה הנ"ל, לא נכתבה על ידו". חוות דעת זו נערכה כאשר הונחו בפני המומחית דוגמאות כתב יד וחתימה של המנוח. לאחר שהומצאו למומחית מסמכים נוספים, ערכה חוות דעת נוספת. בחוות הדעת השניה (ראה ת/9) מיום 29/03/06, מסקנותיה של המומחית היו כדלקמן: "1) מצאתי מספר התאמות בתכונות הכתיבה בין החתימה שבמחלוקת לבין 4 חתימות באקראי בשם מוסא רחמון שפורטו בסעיף 3, 2 לעיל, ולדעתי קיימת אפשרות סבירה שהחתימה נכתבה על ידי כותב הדוגמאות הנ"ל. 2) בבדיקה משלימה שערכתי לקבוצת המסמכים שעמדו לרשותי בזמן עריכת חוות הדעת הראשונה, מצאתי מספר אי התאמות בינן לבין החתימה שבמחלוקת. 3) יש להדגיש שקיימים הבדלים בתכונות הכתיבה בין שתי קבוצות מסמכי הדוגמאות שבדקתי. 4) כאמור, מסקנותיי בשתי חוות הדעת, אינן החלטיות". המסמכים שעמדו בפני המומחית עת שערכה את חוות דעתה השניה היו: א) דוגמאות כתב יד של המנוח שהיו ברשותה בעת מתן חוות הדעת הראשונה. ב) דוגמאות חתימה באקראי של המנוח על גבי שטר מכר בתיק 1774/90 נושא תאריך 03/02/90. ג) 2 דוגמאות חתימה באקראי בשם המנוח על גבי הסכם חלוקה של חלקה 29 גוש 17514 ותשריט החלוקה של חלקה 29 הנ"ל מיום 18/09/82. בחקירתה הנגדית, חזרה למעשה המומחית על הנאמר בחוות דעתה, והוסיפה כי מצאה במסמך שבמחלוקת, אשר נערך בשנת 2000, רעד של אדם מבוגר, אולם לא מצאה רעד כזה בנספח 4 שעמד בפניה בחוות הדעת הראשונה (עמ' 118 שורות 27 - 23). ציינה עוד, כי המסמכים שעמדו לבדיקה בחוות הדעת הראשונה, הם של אדם בגיל צעיר יותר. בהמשך העידה המומחית, כי לא זיהתה רעידת יד בדוגמאות החתימות אשר בקבוצה השניה שעמדו בפניה בחוות הדעת השניה (עמ' 119 שורות 26- 24). לשאלת בית המשפט באיזה דרגה יכולה המומחית להעריך את חוות דעתה השניה, המומחית השיבה: "זו דרגה רביעית כאשר הדרגה הראשונה היא וודאית, השניה קרוב לוודאי, השלישית סביר מאוד, הרביעית אפשרות, אפשרות סבירה זו דרגה רביעית בסולם הדרגות החיוביות". מבחינה מעמיקה לחוות הדעת של המומחית וחקירתה בבית המשפט, ניתן לקבוע כי אין בפנינו חוות דעת החלטית, אשר ביכולתה להטות את הכף למי מהצדדים, במה הדברים אמורים? ראשית כל, המומחית התבססה בחוות דעתה השניה על מספר מצומצם של דוגמאות (4 במספר). כידוע, ריבוי הדוגמאות להשוואה, מאפשר למומחה לכתב יד לעמוד לעומק על המאפיינים הייחודיים של אותה חתימה, ככל שכמות הדוגמאות לחתימה מצומצמת יותר, מגביל את המומחה לכתב יד למצוא מאפיינים ייחודיים כאלה, לכן הכמות המצומצמת של הדוגמאות להשוואה, מפחיתה במידה מסויימת ממשקלה. יתירה מזו, המומחית ציינה בעדותה בבית המשפט, כי בחתימה המופיעה בהסכם המכר, מופיע רעד של אדם מבוגר ולא מצאה רעד בדוגמאות החתימה שעמדו לרשותה בחוות הדעת השניה. זאת ועוד, המומחית לא הסבירה בחוות דעתה ולא בחקירתה בבית המשפט איך הגיעה למסקנה שקיימת אפשרות סבירה שהמדובר באותה חתימה, וזה כשלעצמו מחליש במידה מסויימת ממשקלה של חוות הדעת. מסקנה זו מתחזקת לאור תשובת המומחית עצמה, כאשר נשאלה בנוגע לחוות הדעת הראשונה, והיא הסבירה כי במסמך שבמחלוקת היא מצאה רעד של אדם מבוגר, ואילו בנספח "ו" לא מצאה רעד כזה. הרי אם לא מצאה רעד הן בנספח "ו" אשר עמד לרשותה בחוות הדעת הראשונה, והן בדוגמאות החתימה שעמדו לרשותה בחוות הדעת השניה, המסקנה ההגיונית חייבת להיות זהה, דבר אשר עם כל הכבוד לא נעשה על ידי המומחית. בית המשפט העליון נדרש בעבר לשאלה אם המומחה לכתב יד מחוייב לפרט את התהליך בו הגיע המומחה למסקנתו, ובית המשפט העליון השיב בחיוב בקובעו כי: "על מנת שחוות דעת גרפולוגית תוכל לשמש יסוד לפסק דין, צריך התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו להיות גלוי לפני השופט, כי הרי הגרפולוגיה אינה מדע סתרים שצפונותיה אינן ניתנות להסברה, אף לשופט שלא התמחה במקצוע זה, ואין להפוך את חוות הדעת הגרפולוגית מעין אוראקל של דלפי" (ראה ע"א 46/77 היינץ בוכוולד נ. בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד ל"ג 715, 719). בענייננו, מאחר והמומחית לא מסרה הסבר מפורט לתכונות האופייניות של החתימה אשר הופיעה הן בדוגמאות החתימה אשר עמדו לרשותה בחוות הדעת השניה, לבין החתימה שבמחלוקת והסתפקה המומחית באזכור הרעד בלבד, כמו כן לא מסרה כל הסבר ופירוט למסקנות אליהן הגיעה, מכלול האמור, מחליש במידה ניכרת ממשקלה של חוות הדעת. זאת ועוד, המומחית בעצמה הסבירה בחקירתה בבית המשפט, כי חוות הדעת השניה נמצאת בדרגה הרביעית שהינה בתחתית הדרגות החיוביות, וניתן להסיק מכך כי כשם שקיימת אפשרות סבירה כי אכן המדובר בחתימת המנוח על הסכם המכר, קיימת גם אפשרות סבירה שאין המדובר בחתימתו של המנוח. אם כן, בפנינו קביעת ביניים שאין בכוחה להטות את הכף לכיוון מי מהצדדים. מסקנה זו מתחזקת לאור קביעתה של המומחית, כי מסקנותיה בשתי חוות הדעת, אינן החלטיות. המסקנה העולה מכל האמור, כי אין בחוות הדעת של המומחית כדי להטות את הכף לטובת הנתבע, בפרט כאשר קבעתי קודם כי מצד אחד יש להקל עם התובעים בנוגע לנטל הראיה המוטל על שכמם, ומאידך לנהוג, בנסיבות העניין, כלפי הנתבע במשנה זהירות ואף להטיל עליו נטל שכנוע מוגבר כי אכן המדובר בחתימת המנוח על הסכם המכר, ולהזכיר כי הנתבע לא הביא בפני בית המשפט כל ראיה מסוג כלשהו כדי לתמוך בגרסתו, וחוות הדעת של המומחית לבדה ובמשקל שניתן לה כאמור לעיל, אין בה כדי להרים את נטל השכנוע המוגבר כי אכן המדובר בהסכם אשר נחתם על ידי המנוח. כאן המקום לציין, כי הלכה של בית המשפט העליון קובעת, כי בית המשפט אינו מחוייב לקבל את מסקנות המומחה על אף שמונה מטעם בית המשפט ובהסכמת הצדדים, וההכרעה הסופית בהקשר זה הינה של בית המשפט. בע"א 5293/90 בנק הפועלים נ. שאול רחמים, פ"ד מז (3) 240, בעמ' 262 - 263 נאמר: "אין להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, בכל מקרה בית המשפט הוא המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל אם בכלל יש לייחס לה ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות בתיק". אוסיף עוד, כי הנני ער לעובדה כי הצדדים אכן הגיעו לידי הסכמה דיונית, לפיה מונה מומחה לכתב יד אשר הכרעתו תהא מכרעת ותחייב את הצדדים לעניין החתימה, הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה, ואף אחד מהצדדים לא חזר בו מאותה הסכמה. לכאורה, ועל פי אותה הסכמה דיונית, היה עליי לקבל את חוות הדעת השניה של המומחית, ולקבוע כי הסכם המכר, אכן נחתם על ידי המנוח, אולם בענייננו, לאחר שניתחתי את חוות הדעת של המומחית, עם עדותה בבית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו, ומהטעמים שפירטתי לעיל, אין ליתן לחוות הדעת של המומחית משקל מכריע, ובכל מקרה אין בחוות הדעת כשלעצמה ובמשקל שניתן לה, כדי להטות את הכף לטובת הנתבע. 10. סיכומו של דבר, הוכח בפניי באמצעות מכלול ראיות נסיבתיות, כגון תאריך ההסכם, התמורה, תנאי העסקה, התנהגות הצדדים לאחר העסקה ונסיון הנתבע למכור את המקרקעין, כי העסקה הנטענת ע"י הנתבע, לא הייתה ולא נבראה. זאת ועוד, התרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מגרסת הנתבע הינה שלילית. גרסתו של הנתבע לא זכתה לאימוני כפי שפירטתי לעיל בהרחבה, ומנגד גרסתו של אמיל בעניינים שפירטתי לעיל, הותירה עליי רושם חיובי ואף השתלבה עם ראיות אובייקטיביות. יתירה מזו, הוכח בפניי כי אין לתת בנסיבות העניין משקל רב לחוות הדעת של מומחית בית המשפט. מכל מקום, אין בחוות הדעת כדי להטות את הכף לטובת הנתבע. די בכל האמור כדי להרים את נטל הראיה ולקבל את התביעה, ומאידך לדחות את גרסת הנתבע. מעבר לכך, אם יוגש ערעור על פסק דין זה, ובית המשפט העליון יקבע כי אכן ההסכם הנדון נכרת בפועל, גם אז במקרה כזה התנאי המתלה על הצורך בהסכמתם של התובעים 2, 3 לא קויים בענייננו, ומנימוק זה בלבד ההסכם בטל ומבוטל. 11. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה, ומצהיר כי הסכם המכר בין המנוח לבין הנתבע מס' 1 מיום 05/05/00 לא היה ולא נברא, ואין לו כל תוקף משפטי, וכי המנוח לא מכר את זכויותיו במקרקעין לנתבע, פועל יוצא, הנני מורה לנתבע מס' 2 למחוק את הערות האזהרה שרשם הנתבע מס' 1 על סמך הסכם המכר, וזאת על זכויות המנוח במקרקעין. הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪ + מע"מ כחוק נכון להיום. חוזהזיוףהסכם מכר