קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת הדיון למחוזי בשל תניית שיפוט ייחודית: הקדמה: לפני שתי בקשות, שהוגשו במקביל על ידי שתי הנתבעות בתיק העיקרי, להורות על דחיית התביעה על הסף מחוסר סמכות מקומית, ולחילופין, להורות על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בהתאם להוראות סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וזאת מכוח תניית שיפוט ייחודית עליה הוסכם בין הצדדים, במסגרת הסכם שנחתם ביניהם. בש"א 1166/09 הוגשה על ידי אינטל ישראל (74) בע"מ (להלן: "אינטל") ובש"א 1170/09 הוגשה על ידי ברן תעשיות (91) בע"מ (להלן: "ברן תעשיות"), אשר נתבעות שתיהן במסגרת התיק העיקרי בתביעה חוזית-כספית ובתביעה לאכיפת הסכם שהגישה כנגדן המשיבה, חברת גזאל נאסר בע"מ (להלן: "המשיבה"), בגין עבודות שביצעה במסגרת פרוייקט להקמת מבנה משרדים ב"מתחם אינטל" בחיפה, בהתאם להסכם לביצוע עבודות גמר שנערך בינה לבין ברן תעשיות בחודש 4/07 (להלן: "ההסכם"), אשר הוסב לטובת אינטל ביום 18/11/08. בד בבד עם הגשת הבקשה, עתרה המשיבה בבקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, בקשה אשר בשלב ראשון נדחתה ברובה, עד לאחר קיום דיון במעמד הצדדים.  טענות הצדדים: במסגרת בש"א 1166/09 שלפני עותרת אינטל להורות על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לו מסורה הסמכות לדון בתביעה מכוח תניית שיפוט ייחודית עליה הסכימו הצדדים במסגרת ההסכם. לטענת אינטל, המשיבה הסתירה בחוסר ניקיון כפיים את תניית השיפוט הייחודית, הן במסגרת כתב התביעה והן בבקשה לצו זמני במעמד צד אחד. לשיטתה, המשיבה ביקשה בדרך זו להשיג יתרון דיוני לא הוגן ולהקשות עליה את ניהול ההליך, ומשכך, יש לדחות את בקשתה על הסף. אינטל טוענת עוד כי תניית השיפוט הייחודית מחייבת גם כלפיה, על אף שההסכם נערך במקור בין המשיבה לבין ברן תעשיות, שכן ההסכם הוא לטובת צד שלישי, לטובת אינטל, ועל כן, יש לה זכות לדרוש מהמשיבה את קיום התחייבותה בדבר תניית השיפוט הייחודית. לחלופין, טוענת אינטל כי אין לבית משפט זה סמכות מקומית כלפיה, שכן אם היא אינה צד להסכם, כי אז אין שום חלופה המקנה סמכות מקומית כלפיה, ועל כן, יש להעביר את התיק לבית המשפט בחיפה, על פי מקום מושבה, או לפצל את הדיון. כן מכחישה אינטל את טענת המשיבה לפיה הסמכות המקומית לבית משפט זה נובעת ממקום ביצוע התשלום לפי ההסכם, ובהקשר זה מוסיפה ומציינת כי לא שילמה למשיבה מעולם תשלום כלשהו, בוודאי לא בסניף בנק בנצרת. במסגרת בש"א 1170/09 שלפני עותרת ברן תעשיות להורות על סילוק התביעה שהוגשה בניגוד להוראות תניית השיפוט שבהסכם, ולחילופין, על העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. לטענת ברן תעשיות, בין הצדדים קיים הסכם הכולל תניית שיפוט ייחודית, על פיו הסכימו הצדדים כי המחלוקות ביניהם בהקשר להסכם יהיו נתונות לסמכות שיפוט בלעדית של בתי המשפט בתל-אביב, ועל כן, מקום בו כתב התביעה מבוסס על התחייבויות הכלולות בהסכם, יש להורות על סילוק התביעה על הסף או על העברתה לבית המשפט המוסמך בתל-אביב, על אחת כמה וכמה מקום בו המשיבה הסתירה בכתב התביעה את העובדה כי סמכות השיפוט הייחודית נתונה לבתי המשפט בתל-אביב. כן טוענת ברן תעשיות כי ממילא כתב התביעה אינו מפרט את העובדות המלמדות כי בית משפט זה הוא בית המשפט המוסמך לדון בתביעה, ובהקשר זה, הטענה כי הסמכות מוקנית לבית המשפט לאור העברות בנקאיות שבוצעו לסניף המשיבה בבנק בנצרת, הינה טענה מופרכת ואין בה כדי להקים סמכות מקומית לבית משפט זה. מנגד, בתגובתה לבקשה, טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי בנצרת הוא בית המשפט המוסמך לדון בתובענה, ועל כן יש לדחות את הבקשות תוך חיוב המבקשות בהוצאות. בראש ובראשונה טוענת המשיבה כי לבקשות לא צורף תצהיר לתמיכה בעובדות הנטענות בהן, וכבר מטעם זה דין טענות המבקשות להידחות על הסף. כן טוענת המשיבה כי על פי ההלכה, אין לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית ואין להשקיע בשאלה זו מאמצים וזמן שיפוטי שראוי לנצל לבירור הסכסוך עצמו. בנוסף, טוענת המשיבה כי לבית המשפט המחוזי בנצרת סמכות לדון בתובענה הואיל והתמורה בגין העבודות שבוצעו על ידה על פי ההסכם שולמה ישירות לחשבון הבנק שלה בנצרת, עובדה שלטענת המשיבה אינה שנויה במחלוקת. לשיטתה, גם במסמכים שנשלחו אליה על ידי אינטל בעקבות הפסקת העבודות, מילאה היא את פרטי חשבון הבנק שלה בנצרת במקום המיועד למסירת פרטי החשבון לצורך העברת תשלומים עתידיים. אשר לתניית השיפוט, טוענת המשיבה כי על פי נוסחו המלא של סעיף 54 להסכם בין הצדדים, תניית השיפוט מתייחסת למקרה שבו קיימת מחלוקת סביב סעיפי ההסכם, ואולם במקרה דנא עילות התובענה הינן גם מהדין הכללי (כגון עשיית עושר ולא במשפט ועילות נזיקיות), כך שכתב התביעה אינו מיועד רק לתקיפה של החוזה או תוכנו, ומשכך, מקום בו תניית השיפוט תחמה את תחולתה אך לסכסוכים ולעילות הקשורים לחוזה, אין היא חולשת על כל התובענה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי התבססות המבקשות על סעיף תניית השיפוט מעידה דווקא על חוסר תום לב מצידן, הואיל ובמסגרת הבקשות התעלמו מכך שעל פי ההסכם, יש לפנות קודם למנגנון הכרעה פנימי, באמצעות נציגי שני הצדדים, ורק לאחר מכן לברר את העניין בבית המשפט. לטענת המשיבה, משלא דרשו המבקשות להפעיל את המנגנון הראשוני עליו הוסכם, אין לאפשר להן כעת להשמיע את טענתן בדבר תניית השיפוט והן מנועות מלהסתמך על תניית השיפוט. כן טוענת המשיבה כי תניית השיפוט שבהסכם הינה בגדר תנאי בלתי הוגן ובלתי סביר, שכן התנאי מעניק למבקשות זכות לבחור על דעתן את מקום השיפוט בו יתברר הסכסוך, לרבות מקום שאינו בית המשפט בתל-אביב, ולנוכח חוסר ההדדיות שבסעיף וההגבלה בזכות הגישה לערכאות של המשיבה, אין מקום לאכוף את תניית השיפוט. בתשובה שהגישה אינטל לתגובת המשיבה , טוענת אינטל כי המשיבה לא הצביעה בתגובתה על כל מניעה לברר טענותיה בבית משפט בתל-אביב ולא הבהירה מהו הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מבירור התיק בבית המשפט כפי שהוסכם בתניית השיפוט. כן מבהירה אינטל כי מעולם לא שילמה למשיבה בנצרת, לא הסכימה או התחייבה לשלם לה בנצרת ולא העבירה כספים לחשבונה בנצרת, ולא די בכך שהמשיבה מילאה את פרטי החשבון בנצרת בטופס שהעבירה לאינטל, שמכוחו לא שולם לה דבר מעולם, כדי להקים סמכות שיפוט לבית משפט זה. לבסוף מתייחסת אינטל לטענותיה של המשיבה ושוללת אותן אחת לאחת. דיון והכרעה: שתי הבקשות שלפני מורכבות, למעשה, משני נדבכים הקשורים זה בזה: שאלת הסמכות המקומית בהתאם לחלופות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ושאלת תניית השיפוט שבהסכם בין הצדדים. בטרם אכריע בשאלה הראשונה, מצאתי לנכון לדון ולהכריע קודם בנושא תניית השיפוט, ובמידת הצורך, אמשיך לבחון גם את שאלת הסמכות המקומית. ואולם בטרם אפנה לבחינת תניית השיפוט, עלי לבדוק האם תניית השיפוט נשוא ההסכם חלה רק במישור היחסים בין המשיבה לבין ברן תעשיות, או שמא גם אל מול אינטל. בהקשר זה, כפי שצוין לעיל, ההסכם לביצוע עבודות גמר נערך במקור בין ברן תעשיות לבין המשיבה, ואולם הוסב לטובת אינטל ביום 18/11/08, בהתאם לדרישתה של האחרונה (ראה נספח ה' לכתב התביעה). יוצא אפוא כי עם הסבת ההסכם לטובתה, הפכה אינטל לצד להסכם מול המשיבה, כך שתניית השיפוט שבהסכם תקפה לגביה, כשם שהיא תקפה כלפי ברן תעשיות. גם בכתב התביעה עצמו טוענת המשיבה כי אינטל היתה חלק בלתי נפרד ממערכת ההסכמים נשוא הפרויקט (ראה סעיפים 11.3 ו- 11.5 לכתב התביעה), וכי נוצר קשר חוזי בין המשיבה לבין אינטל לאחר הסבת ההסכם לטובתה של אינטל (סעיפים 12.1 ו- 12.2 לכתב התביעה). אי לכך, תניית השיפוט המהווה חלק בלתי נפרד מההסכם, חלה, גם לשיטתה של המשיבה עצמה, הן במישור היחסים של המשיבה עם ברן תעשיות והן במישור היחסים של המשיבה עם אינטל. תניית השיפוט נוסחה בסעיף 54 להסכם, בזו הלשון: "54.1 כל חילוקי הדעות בין הצדדים בהקשר לחוזה זה, כולל בכל הקשור להחלטות נציג המזמין, יובאו ראשית, להכרעתם של ה"ה יהודה ספיר (או מי שימונה מטעם המזמין לשם כך) ומנכ"ל הקבלן (או מי שימונה מטעם הקבלן לשם כך). לא הגיעו נציגי הצדדים האמורים להסכמה לגבי חילוקי הדעות, מסכימים הצדדים כי העניין יהיה נתון לסמכות השיפוט הבלעדית של בתי המשפט בתל אביב ולא תהיה סמכות לכל בית משפט אחר בעניין זה. ... מוסכם מפורשות, כי המזמין ו/או היזם רשאי לדרוש כי כל סכסוך ו/או חילוקי הדעות שבין המזמין והקבלן יתבררו באותו הפורום ובאותו ההליך שיתקיים, במידה ויתקיים, בין המזמין ליזם בקשר לעבודות (להלן: "ההליך והפורום הקובע"). במקרה כזה ועל אף האמור לעיל בסעיף זה ו/או בכל מקום אחר, יתברר הסכסוך או חילוקי הדעות שבין המזמין לקבלן במסגרת ההליך והפורום הקובע בלבד. ...". סבורני כי תניית השיפוט במקרה שלפני הינה תניית שיפוט ייחודיות המעניקה סמכות שיפוט בלעדית לבית המשפט בתל-אביב, וזאת אני למד מהקביעה המפורשת בסעיף לפיה סמכות השיפוט לבית המשפט בתל-אביב תהא "בלעדית" וכי "לא תהיה סמכות לכל בית משפט אחר בעניין זה", קרי: הענקת סמכות מפורשת לבתי המשפט במחוז תל-אביב תוך שלילת סמכותם של בתי משפט אחרים (לעניין בחינת מטרת התנייה עפ"י ניסוח החלטי של בלעדיות ראה ר"ע 440/86 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' יונה לוי, פ"ד מ(4) 553 (1986)). טענתה של המשיבה לפיה כתב התביעה אינו מיועד רק לתקיפה של ההסכם או תוכנו, כי אם כולל גם עילות מהדין הכללי, ומשכך, אין תניית השיפוט חולשת על כל התובענה, אינה יכולה להתקבל. הצדדים במקרה שלפני קבעו כי כל חילוקי הדעות ביניהם "בהקשר לחוזה זה" יהיו נתונים לסמכות השיפוט הבלעדית של בתי המשפט בתל-אביב וכי לא תהיה סמכות לבית משפט אחר, ואולם לא מצאו לנכון להחריג טענות מסוימות ו/או עילות מסוימות מתחולת תניית השיפוט, כך שלפי קביעת הצדדים, כל מחלוקת הקשורה לחוזה בדרך כלשהי (לאו דווקא בעילה חוזית) דינה להתברר בבית המשפט בתל-אביב. הואיל ותניית השיפוט נועדה להחיל עצמה על כל סכסוך הנובע מההסכם, ולאו דווקא בעילה זו או אחרת, דין טענת המשיבה להידחות. קביעה שונה משמעה כי די בהעלאת טענה כלשהי מהדין הכללי, שאינה עילה חוזית המיועדת לתקוף את ההסכם או תוכנו, כדי לאיין את תוקפה של תניית השיפוט ולייתר אותה, תוצאה שאין הדעת סובלתה (השווה ה"פ (נצרת) 118/03 גולדמברג לורה ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, , אליה הפנתה המשיבה עצמה במסגרת טיעוניה). יצוין עוד כי מעיון בכתב התביעה עולה שהסכסוך בין הצדדים נוגע בעיקרו לקיום ההסכם או אי קיומו (ובכלל זאת טענות הנוגעות להפרת ההסכם, חובות כספיים בהתאם להסכם ועוד), כך שגם לגופו של עניין לא מצאתי פגם בהסתמכות על תניית השיפוט שבהסכם. טענת המשיבה כי התעלמות המבקשות מכך שעל פי ההסכם יש לפנות קודם למנגנון הכרעה פנימי מהווה חוסר תום לב מצידן ומונעת מהן להסתמך על תניית השיפוט, מוטב היה אלמלא הועלתה. אף המשיבה בעצמה לא עמדה על קיום המנגנון הפנימי להכרעה בסכסוך, כפי שנקבע בהסכם, אלא קפצה והגישה את התובענה ישירות לבית המשפט מבלי שהעלתה כל טענה בנדון עד כה, כך שניתן לסבור כי באותה מידה מדובר בחוסר תום לב מצד המשיבה, אשר לא זו בלבד שלא עמדה על כך שהמנגנון של בירור הסכסוך יתקיים כפי שנקבע בהסכם, אלא אף הגישה את תביעתה בניגוד לתניית השיפוט המוסכמת. מכל מקום, אי קיום מנגנון ההכרעה באמצעות נציגי שני הצדדים אינו מייתר את תניית השיפוט המוסכמת ואינו מהווה "תנאי בלעדיו אין" להגשת תביעה לבית המשפט והעובדה כי המשיבה בעצמה הגישה תביעה לבית משפט זה בטרם פנתה למנגנון ההכרעה הפנימי שנקבע בהסכם מלמדת שגם המשיבה עצמה לא ראתה בקיום מנגנון ההכרעה הפנימי כתנאי מקדמי שבלעדיו אין פנייה לבית המשפט. באשר לטענת המשיבה כי תניית השיפוט הינה בגדר תנאי בלתי הוגן ובלתי סביר, שכן ניתנה למבקשות זכות לבחור את מקום השיפוט בו יתברר הסכסוך, הרי שגם טענה זו דינה להידחות. יושם אל לב כי המשיבה לא טענה במפורש שמדובר בתנייה מקפחת על פי חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (לרבות סעיף 4(9) לחוק שעניינו תנאי המקנה לספק זכות בלעדית לבחור את מקום השיפוט), ומכל מקום לא הוכח ואף לא קיימת כל אינדיקציה לכך שההסכם הינו בגדר חוזה אחיד, כך שאין כל הצדקה לביטול תניית השיפוט שבהסכם, על אחת כמה וכמה מקום בו על פי ההסכם, אותו תנאי הנוגע לאפשרות היזם לקבוע את המקום לבירור הסכסוך כלל אינו נוגע לענייננו והמבקשות לא מעוניינות לפעול על פיו ולאכוף אותו, כי אם את תניית השיפוט עצמה, שהיא תניה שהוסכמה בין הצדדים בהסכם החתום על ידם. אשר על כל האמור לעיל, אני קובע כי תניית השיפוט הייחודית שבהסכם תקפה ומחייבת, ובהתאם להסכמת הצדדים יש להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני נדרש לטענתה של המשיבה כי לבית המשפט המחוזי בנצרת סמכות לדון בתובענה הואיל והתמורה בגין העבודות שולמה לחשבון הבנק שלה בנצרת. התוצאה: לאור קביעתי לפיה הסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב מכוח תניית השיפוט הייחודית, אני מוצא לנכון להשתמש בסמכות שהוענקה לי בסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ומורה על העברת הדיון בתובענה, לרבות בש"א 1084/09 שעניינה בקשת המשיבה לצו מניעה זמני, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. המשיבה תשלם סך של 2,000 ₪ ומע"מ כדין לכל אחת מהמבקשות בגין הוצאותיהן ושכר טרחת עורך דין. סכום זה ישולם ללא קשר לתוצאות המשפט. תניות בחוזהחוזהתניית שיפוטדיוןהעברת דיון