העברת נטל ההוכחה בתביעות רשלנות רפואית

האם היה מקום, לאור התיעוד הלקוי של זמני הלידה והעדרו של סרט המוניטור, להסיט את נטל ההוכחה למערערים ? הערכאה הדיונית ענתה על שאלה זו בחיוב, אך אין די בכך, שכן יש להידרש גם לשאלת היקף הנטל המועבר. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט ריבלין בע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 552 (2001)): "אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את "מלוא מתחם הנטל". ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי. ובמילים אחרות, על-פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר "היקפו" של הנטל המועבר". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת נטל ההוכחה בתביעות רשלנות רפואית: סדרת ערעורים על שני חלקי פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א 33095/96 (כבוד השופט ד. גלדשטיין) . בפסק הדין מיום 16.7.02 קבע בית המשפט את אחריותם של המערערים בע"א 1495/03 (בית רפואה מעייני ישועה וד"ר פיינשטיין) לטיפול הרפואי הרשלני שניתן למשיבה 1 (רוחמה עוזרי) עת אושפזה אצל המערער 1 לקראת לידת בתה. פסק הדין מיום 27.7.06 עניינו נזקה של המשיבה 1, כשבית המשפט חייב את המערערים לשלם לה סכום של 492,502 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 100,000 ש"ח, הכל כמפורט שם (לשני חלקי פסק הדין יקרא להלן: "פסק הדין"). למען הנוחות בלבד יכונו הצדדים ככינויים בע"א 1495/03. רקע 1. המשיבה 1, ילידת 1960, מורה ומחנכת במקצועה (להלן: "המשיבה"/"היולדת"), אושפזה בתאריך 11.5.92 אצל המערער 1, בית רפואה "מעייני ישועה" (להלן: "בית החולים") לקראת לידת בתה החמישית לה ולבעלה המשיב 2. ביום 12.5.92 בשעה 0:55 יצאה לאוויר העולם תינוקת בריאה, כשהרופא המיילד הינו המערער 2 (להלן: "הרופא"). בביקורת חלל הרחם שנערכה על ידי הרופא ביולדת לאחר הלידה נמצא קרע בענף הצווארי של עורק הרחם אשר נתפר וגינאלית. בהמשך, התדרדר מצבה של המשיבה עד למצב של הלם ונמצאה המטומה נרחבת בחלל הרחם, שהצריכה התערבות כירורגית. בעת שנותחה התגלה קרע נרחב ברחמה של היולדת באזור הסגמנט התחתון וקרע נוסף, קטן יותר, באזור הטפולה הימנית (להלן: "הקרעים ברחם"), ממצאים שהביאו לביצוע כריתה תת-שלמה של הרחם. חשש לדימום תוך בטני והתדרדרות נוספת במצבה של היולדת דרשו ניתוח נוסף, באותו היום, במהלכו נכרת רחמה של המשיבה בשלמותו. לאחר אשפוז בן שמונה ימים, במהלכו גם שהתה היולדת ביחידה לטיפול נמרץ, היא שוחררה לביתה בתאריך 20.5.92, ובהמלצת רופאיה מימשה 5 חודשי מחלה. 2. זהו הרקע לתביעת הנזיקין שהוגשה על ידי המשיבה לבית משפט השלום, כאשר לטענתה רשלנותם של בית החולים והרופא במהלך הלידה ולאחריה, היא שהביאה לכריתת רחמה. לטענתה, הקרעים ברחם נגרמו לאחר שבמהלך הלידה, בניסיון להוציא את העובר מגופה, מי מהצוות הרפואי ישב/לחץ על בטנה ואף ניסה לשלוף את העובר מרחמה בצורה ברוטאלית. כן, טענה כי משהתחוור שהעובר סובל ממצוקה עוברית, לא בוצע בה ניתוח קיסרי, והצוות הרפואי המשיך ליילדה בלידה רגילה. ואם לא די בכך, הרי שלאחר שנוצרו הקרעים ברחם הם לא אותרו במועד, דבר אשר גרם לה לדמם לתוך חלל הבטן משך שעות רבות ובסופו של דבר הביא להתערבות כירורגית כפולה - כריתה תת-שלמה וכריתה שלמה של הרחם - בעוד שמלכתחילה היה צריך לבצע ניתוח כריתה מלאה. ברקע לכל האמור, הטענה כי חלק מהתיעוד הרפואי הקשור ללידה לא נרשם באופן סביר, וחלקו האחר נעלם באופן שנטל הראיה עובר לנתבעים, הם המערערים כאן, להוכיח כי לא רשלנותם היא שגרמה לנזקיה הפיזיים והנפשיים. נציין כי במקביל לעוולת הרשלנות טענה המשיבה גם לקיומה של עוולת התקיפה. 3. בית משפט השלום, בפסק דין מקיף בשאלת האחריות, קיבל את טענות המשיבה, ומצא את בית החולים ואת הרופא אחראים ברשלנות רפואית. את טענת התקיפה, דחה. לאחר קביעותיו האמורות השלים בית המשפט קביעותיו גם בשאלת הנזק. להלן עיקרי פסק הדין; א. אחריות המערערים הסיבה להיווצרות הקרעים ברחמה של המשיבה היא שעמדה בפתחו של הדיון לפני בית המשפט, כאשר נטען כי הופעל לחץ כבד על בטנה של היולדת, והעובר הוצא מגופה בצורה ברוטאלית. שתי הטענות נדחו על ידי בית המשפט; אשר לטענה הראשונה בדבר הפעלת הלחץ, עדותה של המשיבה היתה העדות היחידה בנקודה זו. הרופא שלל בעדותו ביצוע הפעולה הנ"ל או מתן הוראה לאחר לעשות כן, אם כי בית המשפט סבר כי מתוך דבריו משתמע שהוא אינו שולל ביצוע הפעולה על ידי אחר מאנשי הצוות. אלא שלא ניתן היה לקבל עדות מאף אחד מאנשי הצוות, שבשנים שלאחר מכן עברו מאות או אלפי לידות, ובשעת הלידה לא נראה היה שמדובר באירוע טראומתי (עובדה שנודעה רק בדיעבד). כן, אין רישום בתיקה הרפואי של המשיבה אודות ביצוע הפעולה. בנסיבות הללו, מצא השופט כי היולדת, שהיתה תחת צירים ואירוע הלידה והטראומה שבעקבותיו, לא היתה במצב שבו תזכור כל דבר לפרטיו, ודחה כאמור את גרסתה. גם את הטענה השנייה בדבר שליפתו הברוטאלית של העובר מהרחם דחה בית המשפט, לאחר שהתברר כי תיאורה של היולדת את שבוצע בה - הכנסת שתי ידיים לחלל הרחם - אינו אפשרי מבחינה פיזיולוגית, גם על פי עדותו של המומחה מטעמה, ד"ר הלפרין. גרסתה של המשיבה שיקפה את תחושותיה הסובייקטיביות, אך לא את המציאות בה היתה נתונה באותו הרגע - ניסיון להפשלת שולי צוואר הרחם מסביב ראשו של העובר. בשאלה האם היה על המערערים לבצע ביולדת ניתוח קיסרי, חלף לנסות וליילדה בלידה רגילה, ובכך למנוע את היווצרות הקרעים ברחם קבע השופט כי בשנת 1992, השיקולים האם לבצע ניתוח קיסרי, היו רפואיים בלבד, ללא התחשבות ברצון היולדת (שלא כמו היום). אמנם ברשומה הרפואית קיים רישום בדבר האטות בדופק העובר, אולם חרף העדרו של סרט המוניטור, הסביר הרופא כי ההאטות בדופק היו בשלב השני של הלידה, בו יוצא העובר לקראת סוף הלידה, והיה זה לדקות ספורות בלבד. כן קיומם של המים המקוניאליים בשלב זה של הלידה אינו משמעותי. על כן, במאזן השיקולים האם לבצע ניתוח קיסרי, וזאת בהתחשב בסיכונים הכרוכים בניתוח לעומת הסיכון ליולדת אם לא תנותח ותמשיך בלידה רגילה, נראה כי בנסיבות המתוארות לא היה סיכון לחיי היולדת או לחיי העובר, ולא היתה אינדיקציה לבצע ניתוח, מה גם שבמבט לאחור העובר נולד במצב טוב. מסקנת בית המשפט היתה אפוא כי המערערים ביססו את החלטתם שלא לבצע ניתוח קיסרי על שיקולים ברמה סבירה ומקובלת, על הניסיון הקודם של המשיבה בלידות רגילות ועל אותן הנורמות שהיו מקובלות בבית החולים ובעולם הרפואה דאז. לא היתה במקרה דנן כל טעות באופן הטיפול, והמערערים בחרו באפשרות טיפול סבירה, שאינה עולה כדי התרשלות. עד כאן הנסיבות וההתרחשויות בלידה עצמה, ממנה למדנו לכאורה כי לא היתה עד לשלב זה רשלנות מצד המערערים. "לכאורה" משום שלאחר כל הקביעות דלעיל הקדיש בית המשפט פרק ניכר מפסק הדין לדיון בחסר הראייתי ובליקויים שנמצאו בתיעוד הרפואי. הדברים אמורים בעיקר בסרט המוניטור המתעד את דופק העובר במהלך הלידה, שאבד. כן "גיליון מהלך הלידה", על הפרטוגרם שבו (עקומה שנערכת בזמן אמת עליה מסמנים ב - X את פתיחת צוואר הרחם וב - O את גובה ראש העובר על ציר הזמן), סומן באופן לקוי. כך, ציר הזמן בעקומה מתחיל מהשעה 20:00 וכל שעה עגולה עד השעה 00:00. לאחר מכן מופיעה פעם נוספת השעה 00:00 ואחריה השעה 01:00, כאשר בשני הזמנים הללו, 00:00 ו - 01:00 הפתיחה הינה של 5 ס"מ. לדעת בית המשפט קשה לדעת לאיזו שעה מתייחס כל רישום, הסימונים בעמודות לא נעשו באופן מדויק ויש לנחש האם ההתייחסות היא אל שעה שלמה או אל מחציתה, ישנן שעות בהן חסר תיעוד, ואילו השעה 00:00, כאמור, רשומה פעמיים. והכל במקום שבו היה צריך להיערך רישום מדויק. לדעתו של בית המשפט, לא ניתן הסבר מניח את הדעת למחדלים אלו. סרט המוניטור שאבד היה עשוי להכריע בשאלה האם היתה מצוקה עוברית או האטות משמעותיות בדופק העובר שחייבו ביצועו של ניתוח קיסרי. וכך, את כל האמור זקף בית המשפט לחובת המערערים, והנטל להוכחת העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתבהר מתוך הרישומים, הועבר אליהם. ויתרה מכך, השופט המלומד קבע כי על המערערים גם הנטל להוכיח את שלילת הקשר הסיבתי בין רשלנותם לבין נזק. נעיר כבר עתה, כי השופט המלומד לא שב לדון בטענות המשיבה בדבר אחריותם של המערערים, והפעם באספקלריה של חילופי הנטל. נעדרים אנו הכרעה שיפוטית מנומקת וברורה מה עלה בגורל טענותיה, אך מסתבר מתוך תוצאת פסק הדין שהינה חיוב המערערים בנזקי המשיבה בגין כריתת רחמה, כי בית המשפט מצא שהמערערים לא הרימו הנטל להוכיח גרסתם. עוד יש לציין כי באמצעות דוקטרינת הנזק הראייתי, דחה בית המשפט את התיזה אותה העלו המערערים בדבר הגורם להיווצרות הקרעים ברחם - כי עסקינן היה ב"לידה חטופה". לידה מעין זו מתקדמת מתחילתה ועד ליציאת הוולד בפחות משלוש שעות. אחד מסיבוכיה עלול - אם כי לא חייב - להיות קרע ברחם. גרסה זו לא בא זכרה בכתב ההגנה של המערערים, היא הועלתה לראשונה בחוות הדעת של המומחה מטעמם, פרופ' פייזר, כשגם תיקון כתב ההגנה לא התבקש, אין כל תיעוד ללידה חטופה בגיליון מהלך הלידה ובפרטוגרם, והרופא עצמו לא תיאר את הלידה כחטופה גם ממרחק של זמן, כשלידה כזו איננה שכיחה וסביר להניח כי היה זוכר אותה. סרט המוניטור שעשוי היה גם הוא לשפוך אור על הנתונים שהיו לפני הרופא - חסר. על כן, משנמנעה מהצדדים ומבית המשפט האפשרות להתמודד עם טענת הלידה החטופה, יש לדחותה. הוסיף וקבע בית המשפט כי יכול שנסיבותיו של מקרה זה מקיימים את הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. המשיבה איננה יודעת מהן הנסיבות שגרמו לנזק, והטיפול הרפואי שניתן לה לא היה בשליטתה. משהמשיבה היתה אישה בריאה שבעברה ארבע לידות תקינות, ומצאה עצמה בלידתה החמישית במצב המצריך כריתת רחם, בעוד שעל פי התפתחות הריונה לא היתה סיבה להניח שמדובר בלידה חריגה, ההסתברות היא שהיתה רשלנות מצידו של הצוות הרפואי ועל המערערים לשכנע היפוכו של דבר. אלא שבכך לא נשלם הדיון. מהשלב שעד ללידה עבר בית המשפט לניתוח ההתרחשויות שלאחר לידה קרי, לאחר יילוד העובר בשעה 0:55. והנה, בביקורת שביצע הרופא בחלל רחמה של היולדת, בשעה 1:30 לערך, נמצא קרע בצוואר הרחם, שנתפר על ידו במספר תפרים בודדים. הרופא לא מצא בבדיקה זו את הקרעים ברחם. על פי קביעת בית המשפט, איתור הקרע - גם על פי חוות דעת מומחה המערערים פרופ' פייזר- הוא עניין של מיומנות וחוש מישוש. בשל הסבירות כי בהימצאותו של קרע אחד יש כדי לרמז על סיכוי של קרע נוסף, היה על רופא להפעיל שיקול דעת ותשומת לב יתרה. גם אם לא נאמר הדבר באופן מפורש, ניכר כי זוהי רשלנות נוספת שיוחסה למערערים - אי איתור הקרעים ברחם במועד בדיקת חלל הרחם לאחר הלידה. ואף את החובה לשלול את הקשר הסיבתי בין רשלנות זו לנזק של כריתת הרחם, הטיל בית המשפט על כתפי המערערים. מכל מקום, משך שלוש שעות עקב הצוות הרפואי אחר מצבה של היולדת, ובשעה 4:30 לפנות בוקר תועדה המטומה בגודל של 15 ס"מ. בסמוך לכך נערכה שיחת ועידה בין הרופא לבין מנהל המחלקה לבין הכונן. שיחה מעין זו איננה אירוע יומיומי, והעובדה כי התקיימה מעידה על חשיבותה. ניהול השיחה מעיד על אקט של אחריות ונקיטת אמצעי זהירות מצידו של הצוות הרפואי, והמסקנה היא כי נתקיימו נסיבות שהובילו את המערערים לצפות אפשרות של סיבוכים ולהחליט על מעקב שמרני, במהלכו ננקטו על ידי הרופא פעולות מניעה כשנתן למשיבה מספר מנות דם ותוצרי קרישה. בשעה 7:30 ו - 8:30 בבוקר נבדקה היולדת שוב שאז התברר כי ההמטומה גדלה לקוטר של 18 ס"מ, והסימנים הצביעו על כך כי מדובר בדימום בטני חריף. מציין בית המשפט כי מרגע שהתגלתה ההמטומה, אם כי באיחור, ניסה הצוות הרפואי להציל את רחמה של היולדת בצורה שמרנית ואין לבוא אליו בכל טרוניה על כך. בהמשך, משהתברר כי דרושה התערבות כירורגית, ברגיל אמנם מוטל על הצוות הרפואי חובת מסירת המידע מראש לגבי הטיפול הצפוי, על מנת ליתן למטופל זכות בחירה בין האפשרויות השונות והסיכונים הכרוכים בהם. אלא שבשל הכרתה המעורפלת של היולדת לא ניתן היה ליתן לה הסבר באשר לסיכון הצפוי מכישלון ניתוח התת-כריתה, וכי עשוי הוא להוביל בהמשך לכריתה מלאה, ובהתאמה אף לא ניתן היה לקבל הסכמה או העדר הסכמה באותו המועד. שיקולי הצוות הרפואי לבצע הליך כזה או אחר לא תועדו ברישומים הרפואיים. בעניין זה קבע בית המשפט מחד, כי בשל אופיו של הקרע והדימום הנרחב הכריתה היתה מחויבת המציאות ובלתי נמנעת, ובמבט לאחור לא היה יתרון בביצוע תת הכריתה. לכאורה, ממילא אם אין הרחם שלם לא ניתן להביא עוד ילדים לעולם והיה מקום לבצע כריתה מלאה מלכתחילה, דבר שהיה חוסך מהמשיבה התדרדרות במצבה תוך סיכונה והוספת כאב וסבל מיותרים. אך מאידך קבע כבוד השופט, כי לא ניתן לבוא חשבון עם הצוות הרפואי באשר לשיטה בה נקטו, באשר יש סיכונים בכריתה מלאה וכריתה חלקית יכולה למנוע סיכונים אלה (ראו בעמ' 61 לפסק הדין). בסיכום הדברים מבאר בית המשפט כי אילו היו מתייחסים לתלונותיה של המשיבה ולכאבי בטן מהם סבלה בשעות שלאחר הלידה ביתר רצינות, יתכן שהיקף הנזק היה נמנע או קטן וגם סכנת החיים בה היתה נתונה, סביר שהיתה נמנעת. ב. הנזק בפסק דין משלים בשאלת הנזק קבע בית המשפט כי בעקבות כריתת רחמה של המשיבה נגרמו לה נזקים גופניים ונפשיים; הנכות בגין כריתת הרחם הינה בשיעור של 40% לפי סעיף 25(3)א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956, ואילו הנכות בתחום הפסיכיאטרי הועמדה על 20% בגין תסמונת בתר-חבלתית. את נזקיה הממוניים של המשיבה קבע בית המשפט כדלקמן: בגין חמישה חודשים בהם היתה המשיבה בחופשת מחלה: 22,560 ₪ ובתוספת ריבית 42,502 ₪ (לפי 4,512 ₪ שכר חודשי משוערך למועד פסק הדין). הפסדי השתכרות לעתיד לא נפסקו לאחר שהוכח כי במועד פסק הדין השתכרה המשיבה 7,500 ₪. בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד בהתחשב בעזרה לה נזקקה בשל המשבר הגופני והנפשי, בפרט בסמוך לאחר האירוע בפעולות היומיומיות הפשוטות ובגידול בנותיה ביניהן תינוקת, סכום גלובאלי של 20,000 ₪ למועד פסק הדין. בגין עזרה נפשית נפסק סכום של 10,000 ₪, ועל הוצאות רפואיות בגין תרופות (מעבר לכיסוי אותו מעניקה קופת החולים) לעבר ולעתיד 10,000 ₪. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד בסך של 10,000 ₪. יחדיו 92,502 ₪. בשל נזקיה הלא-ממוניים של המשיבה, בגין כאב וסבל, מצא בית המשפט להטעים את הפן הסובייקטיבי, היות המשיבה שייכת לזרם הדתי-חרדי ותפיסת עולמה ועולמם לפיה על בני זוג לקיים את "מצוות פרו ורבו" ולהוליד בן ובת. בית המשפט הדגיש כי די בחוסר האפשרות להביא צאצא כלשהוא כדי להעניק למשיבה פיצוי בגין אובדן האפשרות ללדת. אשר לחווית הלידה הטראומתית - לא הובאה לפניו ראיה כי המשיבה חוותה את הטראומה בזמן אמת באופן המצריך להגדיל את מידת הכאב והסבל שלה, שכן היתה מורדמת או מטושטשת מרבית הזמן. ובהינתן כל אלה, אמד בית המשפט את כאבה וסבלה של המשיבה בסכום נוסף של 400,000 ₪ נכון למועד פסק דינו, ובסך הכל 492,502 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. כן נפסקו למשיבה הוצאותיה בגין חוות דעת המומחים, ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסך של 100,000 ₪ בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כמפורט בפסק הדין. 4. בית החולים והרופא הם המערערים בע"א 1495/03 שעניינו אחריותם לנזקי המשיבה. (בהערת סוגריים יובהר כי פסק הדין בשאלת האחריות שניתן ביום 16.7.02 היה פסק דין חלקי בלבד. אך במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי בית החולים והרופא לבית משפט זה (בר"ע 2648/02), הגיעו בעלי הדין להסכמה כי תינתן רשות ערעור, בתנאים כמפורט שם (ראו החלטתה של כבוד השופטת גרסטל [כתוארה אז] מיום 26.2.03, נספח ב' להודעת הערעור), ומכאן הערעור שלפנינו). לטענת המערערים, על אף היקפו של פסק הדין המחזיק 64 עמודים, אין בו קביעה ברורה, חד-משמעית או ספציפית בדבר קיומו של מעשה או מחדל כלשהו המהווה את הרשלנות בגינם חויבו. נהפוך הוא, מרבית עילות הרשלנות שבכתב התביעה נדונו ונדחו במפורש, ומיעוטן מכללא. כך, יוחסה למערערים בכתב התביעה רשלנות בקשר לבחירת שיטת הלידה, לידה עצמונית לעומת ניתוח קיסרי, אך טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט. כך גם הטענות לרשלנות בקשר עם הפעלת לחץ על בטנה של היולדת שגרם לכאורה לקרעים ברחם והטענות לגבי שליפת העובר וייחוס עוולת התקיפה למערערים. האשמות נוספות בדבר אי ביצוע ניתוח מיד עם תחילת הדימום כשבשעות הראשונות היה הדבר מציל את הרחם מכריתה נדחו אף הן לאחר שבית המשפט קבע כי יתכן שעבר זמן רב מאז התגלתה ההמטומה, אך מרגע שהתגלתה ניסה הצוות הרפואי להציל את רחמה של היולדת בצורה שמרנית ואין לבוא אליו בכל טרוניה על כך, אלא לשבחו. וגם בקביעת סוג הניתוח שבוצע, אם כריתה חלקית או מלאה, מצא בית המשפט כי יש סיכונים בכריתה מלאה כאשר כריתה חלקית יכולה למנוע סיכונים אלה. נותר אשם אחד שהוטל לפתחם של המערערים והוא אי איתורם של הקרעים ברחם במועד ביצוע הסריקה לאחר הלידה. בית המשפט לא קבע העדר רשלנות בעניין זה, כפי שעשה בשאר המקרים, אך גם לא קבע את קיומה. לטענת המערערים, בהעדר ממצא בדבר קיומה של רשלנות, פועל הדבר לטובתם. ואם לא די בכך שאין ממצא של רשלנות, גם קשר סיבתי אין המערערים מוצאים בינות עמודי פסק הדין. העברת נטל השכנוע אליהם, המערערים, כפי שעשה השופט המלומד בפסק דינו, להוכיח כי אין קשר סיבתי בין אי גילוי הקרעים בעת הבדיקה לבין כריתת רחמה של היולדת, אינו יכול לעמוד. קיומו של קשר סיבתי הינו חלק מעילת התביעה, וזו לפתחה של המשיבה מונח. העברת נטל השכנוע מכתפה של המשיבה לכתפם של המערערים נעשתה אגב אורחא, ללא ראיות ושמיעת טיעונים, וללא הנמקה ברורה ומשכנעת. מדגישים המערערים כי חסרונו של סרט המוניטור, היה רלוונטי, אם בכלל, לשאלת המצוקה העוברית והצורך בניתוח קיסרי. אך במקום שבו נדחתה טענה זו, שאלת העדר הסרט הפכה ללא רלוונטית לגבי מהלך העניינים שלאחר הלידה. כך גם הרישום הלקוי של הפרטוגרם המתייחס לשלב שעד הלידה, בעוד שלגבי התקופה שלאחר הלידה אין פגם ברישום, ואין בו כדי להעביר אל שכם המערערים נטל ראייתי מסוים. יתרה מכך, במקום אחר בפסק הדין קבע השופט כי היקף הקרע והדימום בעקבותיו היו כה נרחבים עד שבכל מקרה היה צורך לכרות בסופו של דבר את הרחם. הנה כי כן, משנוצרו הקרעים, שלא באשמת המערערים, הכריתה היתה בלתי נמנעת ולא יכול להיות קשר סיבתי בין כריתת הרחם לבין שעת גילוי הקרע. עוד משיגים המערערים על דחיית טענתם כי הלידה היתה "לידה חטופה" כהסבר אפשרי לקרע ברחם בלידה עצמונית, ומפנים לחוות הדעת הרפואית מטעמם, שיש בה כדי לתמוך במסקנה הנ"ל. בדיון שלפנינו הדגיש ב"כ המערערים את לוח הזמנים שבו נכתב פסק הדין - שלוש שנים לאחר תום שמיעת הראיות ושנה לאחר הגשת הסיכומים. דומה, כך נטען, כי פסק הדין נכתב בהפסקות, ומכאן הסתירות שבין ראשיתו לבין אחריתו. בנסיבות אלו סבורים המערערים כי דין פסק הדין להתבטל. 5. על כך משיבה היולדת כי פסק הדין בשאלת האחריות הינו פסק דין מאוזן, המבוסס על עשרות שעות חקירה של ששה רופאים מתחום המיילדות והגניקולוגיה, ובמידה מסוימת גם על אמינות. חלק ניכר מפסק הדין מבוסס על היעלמותו של תיעוד רפואי והדבר מקרין על התיק כולו. לטענת המשיבה, קביעת החבות איננה בסוגיה אחת, אלא במספר סוגיות. כך, טוענת המשיבה כי הוכחה רשלנות בגין אי ביצוע הניתוח הקיסרי, מקום שביצועו היה חוסך את כל מסכת האירועים הקשה. כן הוכחה רשלנות באי איתור הקרעים ברחם, בגין אי איתור ההמטומה משך שלוש שעות שלאחר הלידה חרף תלונותיה על כאבי בטן עזים. המשיבה, בניסיון לפשט את פסק הדין, טוענת כי בחלקו הראשון דן בית המשפט בטענותיה בדבר חבות המערערים ודחה אותן, ואילו בחלקו השני דן בטענותיה מראשיתן, לאחר שהחליט על העברת נטל ההוכחה למערערים בגין הפגמים שבתיעוד הרפואי, שאז מצא בסיס לטענותיה ובהתאמה, ולחיובם. 6. אשר לסוגיית הנזק; ע"א 3140/06 הינו ערעורה של המשיבה על פסק הדין המשלים. ע"א 3140.1/06 הינו הערעור שכנגד, של בית החולים והרופא באותו עניין (ע"א 3741/06 הוא ערעור המערערים בשאלת הנזק וזהה לערעור שכנגד 3140.1/06). כל אחד מהצדדים מלין על רכיבי ושיעורי הפיצוי, מי כי נמוך ומי כי גבוה. ברי כי קבלת ערעורם של המערערים בשאלת החבות תייתר בירורם של הערעורים בשאלת הנזק, ועל כן נפתח דיוננו בשאלת רשלנותם של המערערים. דיון 7. שני טעמים עיקריים לערעור המערערים בשאלת האחריות; האחד כי לא הוכח כל מעשה רשלני מצידם, והשני כי אין קשר סיבתי בין מעשה כלשהו שבוצע על ידם לבין התוצאה המצערת של כריתת רחמה של המשיבה והנזקים, הפיסיים והנפשיים, שנגרמו בעטיה של כריתה זו. לאחר שקראנו - חזור וקרוא - את פסק דינו של בית משפט השלום, ואת טענות המערערים והמשיבה, שבאי כוחם הוסיפו עליהם גם בעל פה, ובכישרון רב, אנו קובעות כי דין הערעור להתקבל בחלקו. "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט..." (כבוד השופט חשין בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349 (1993)). ובמקרה דנן, אין קשר סיבתי בין מעשי המערערים לבין אובדן הרחם, אותו הנזק שבגינו נפסקו למשיבה פיצויים. 8. המסגרת הנורמטיבית ידועה היא וברורה, סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובעים: - "רשלנות 35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. חובה כלפי כל אדם 36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף." 9. על-פי הדין וההלכה הפסוקה, מספר מרכיבים לה לעוולת הרשלנות, שבהצטברותם מולידים הם חבות בנזיקין: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) של המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של חובת הזהירות וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)). הנטל להוכיח את כל רכיבי העוולה מוטל על התובע (ע"א 4152/03 חסונה נ' בית חולים ביקור חולים, פ"ד נט(4) 727, 735 (2005); ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נא(2) 704, 715 (1997)). אלא אם כן, וכך נקבע בהקשר של רשלנות רפואית, "מקום בו היה על הרופא לבצע רישום נאות וזה לא נעשה, או שהרישום אבד ואיננו, מבלי שניתן למחדל זה הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, שיכלו להתברר מתוך הרישום, אל הרופא או הממסד הרפואי הנתבע..." (ע"א 9063/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה פ"ד ס(1) 556, 584 (2005)). יצוין כי חובת השמירה של רשומה רפואית קבועה בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996 שאמנם נחקק לאחר מועד ההתרחשויות בתיק זה, אך דוקטרינת הנזק הראייתי כפי שבאה לידי ביטוי דלעיל מושרשת במשפטנו עוד קודם לכן (שם, בעמ' 572). יודגש כי אין עסקינן בהטלת חבות אוטומאטית בנזיקין, אלא רק בהעברת הנטל להוכיח את העובדות השנויות במחלוקת שהיו יכולות להתברר מתוך הרשומות. ומכאן, שהממסד הרפואי הנתבע עדיין עשוי להוכיח, בראיות אחרות, כי העובדות הן כגרסתו. 10. האם היה מקום, לאור התיעוד הלקוי של זמני הלידה והעדרו של סרט המוניטור, להסיט את נטל ההוכחה למערערים ? הערכאה הדיונית ענתה על שאלה זו בחיוב, אך אין די בכך, שכן יש להידרש גם לשאלת היקף הנטל המועבר. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט ריבלין בע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 552 (2001)): "אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את "מלוא מתחם הנטל". ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי. ובמילים אחרות, על-פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר "היקפו" של הנטל המועבר". [הדגשות אינן במקור]. בדיוננו עתה בנזק הראייתי על השלכותיו, דומה כי מתבקשת ההפרדה בין האירועים שעד ללידה לבין האירועים שלאחריה. האירועים עד ללידה 11. שלוש טענות היו לה למשיבה; כי לחצו על בטנה, כי העובר חולץ בברוטאליות, וכי היה צריך לבצע בה ניתוח קיסרי. אשר לטענת הפעלת הלחץ על הבטן, אין תיעוד של ביצוע פעולה מעין זו, ואין אינדיקציה לכך כי זו בוצעה ולא נרשמה בגיליון הלידה אם במכוון אם בתום לב. העברת הנטל למערערים להוכיח גרסתם דווקא - בשל חסרונו של סרט המוניטור והליקויים בתיעוד - איננה המסקנה המשפטית המתבקשת. ואכן, עיון בפסק הדין מעלה כי דוקטרינת הנזק הראייתי הוזכרה על ידי כבוד השופט בקשר עם טענת המשיבה בדבר הצורך בניתוח הקיסרי, ובקשר עם טענת המערערים כי הלידה היתה לידה חטופה. על כן, מקובלת עלינו הכרעתו של בית המשפט בראשיתו של פסק הדין כי אין בעדותה היחידה של היולדת, גם לאור מצבה באותה העת, כדי להוות בסיס לקביעה עובדתית כי הופעל לחץ על בטנה, ובהתאמה כסיבה שבעטייה נגרמו נזקיה. דינה של הטענה שהעובר הוצא בברוטאליות מהרחם, להידחות אף היא. זאת משום שאין מחלוקת כי הוצאת העובר בדרך בו תוארה איננה אפשרית מבחינה פיזיולוגית, ונפנה בעניין זה לחוות דעתו של ד"ר הלפרין, מומחה המשיבה עצמה (ראו חוות דעת מיום 6.5.1999). אין בכוחו של סרט המוניטור או תיעוד מדויק יותר של זמני הלידה כדי לשנות עובדה זו. 12. נותרנו אפוא עם הטענה כי היה על הצוות הרפואי לבצע ניתוח קיסרי - בבחינת טיפול רפואי שהיה מונע את היווצרות הקרעים ברחם, ולאחר מכן גם את כריתתו. כזכור, בית המשפט קבע בראשית פסק דינו כי לא היתה מצוקה עוברית שהצריכה ביצועו של הניתוח הקיסרי. אולם לאחר שמצא להעביר את נטל ההוכחה לכתפיהם של המערערים להוכיח כי אכן לא היו אינדיקציות מעין אלו לא יסף - האם עמדו בנטל זה, אם לאו. לטעמנו, המחלוקת העובדתית היא בשאלה האם היה צריך לבצע ניתוח קיסרי במטרה למנוע קרעים ברחמה של המשיבה. ואם זו השאלה הנדונה, האם סרט המוניטור או תיעוד מדויק יותר היה בהם לתרום להכרעה בעניין זה ? התמקדות בשאלת הצורך בניתוח קיסרי בשל מצוקה עוברית, ניתוח שרק באופן עקיף היה מונע את היווצרות הקרעים ברחם, לא היתה רלוונטית בנסיבות העניין. סרט המוניטור שכה דובר בחסרונו מנטר את מצב הדופק של העובר ואת צירי הרחם ביחידות של זמן (ראו עמ' 30 לחקירתו של פרופ' פייזר מיום 3.3.00). סרט זה היה יכול ליתן תמונה בהירה באשר למצבו של העובר ולמצוקה בה היה נתון, אם בכלל, המחייבת ניתוח קיסרי להצלת חייו. רוצה לומר, כי בתביעת רשלנות רפואית שעניינה הפרת חובת זהירות כלפי היילוד, ניטור פעימות ליבו הינו נתון רלוונטי. במקרה דנן, נולד העובר עם מדדים אופטימאליים - אפגר 9-10 ורמת PH של 7.27 (רמה המעידה על העדר חומציות, חרף קיומם של מים מקוניאליים), כך שגם בדיעבד ניתן לקבוע כי לא היתה מצוקה עוברית שהצריכה החשת המשיבה לניתוח קיסרי, על הסיכונים הכרוכים בו. הסבריו של הרופא כי ה"האטות משתנות בדופק" כפי שנרשמו ב"גיליון לילוד בר-סיכון" (כשהסיכון נובע מכך כי לאם RH שלילי) היו בשלב השני, דקות לפני יציאתו של העובר, שגם בשילוב קיומם של מים מקוניאליים אינם מצדיקים ניתוח, משתלבים היטב עם ממצאים אלו. משאין עסקינן בתביעתו של עובר, אלא בתביעת האם - אין לסרט המוניטור, שנועד לעניין אחר לגמרי, כל רלוונטיות. לא היו לפני הצוות הרפואי סימנים לכך כי רחמה של המשיבה עלול להיקרע. והנזק שלבסוף התגבש הוא רחוק מידי, בלתי צפוי ובודאי שלא הצביע על החובה לבצע ניתוח קיסרי ולחשוף את המשיבה לסיכונים הכרוכים בו. מכאן שקיומה של הראיה ובמקרה זה, העדרה, לא היה תורם לברור המחלוקת. הנזק הראייתי הנוסף אותו הדגיש בית המשפט הוא הרישום הלקוי של הפרטוגרם. אותה עקומה בה מסומנת פתיחת צוואר הרחם וגובה ראשו של העובר על ציר הזמן. האחות שקיבלה את היולדת סימנה בתחתית הטבלה את השעות 20:00 וכך מידי שעה עד 00:00. שעה זו סומנה פעם נוספת יחד עם השעה 01:00, בכתב יד שונה על ידי אחות אחרת, לאחר חילופי משמרות. בית המשפט ציין כי ד"ר הלפרין, מומחה המשיבה, סבר כי הרישום הכפול מעורר בעיה של העדר תום לב (עמ' 31 סיפא לפסק הדין), אך מעיון בפרוטוקולים העיד ד"ר הלפרין כי כנראה מדובר דווקא בטעות בתום לב, ומטעמנו נעיר - ככל ששאלה מעין זו היא בתחום מומחיותו (ראו עדותו בפרוטוקול מיום 26.11.1999). אין כאן פגם המצדיק חילופי נטל כלשהו, בפרט משום שחרף סימון השעה 00:00 פעמיים, רק באחת מהן סומן x כאינדיקציה לפתיחה של 5 ס"מ. בית המשפט מצא כי סימוני ה - x בעמודות הם לא מדויקים מאחר שהיה עליו לנחש אם ההתייחסות היא אל שעה שלמה או אל מחציתה, אך לא מצאנו בנימוק זה כדי להצדיק העברת נטל ההוכחה - הפרטוגרם הינו עקומה המשורטטת בטבלה שגבולותיה וסימוניה מלכתחילה אינם מדויקים. כך נעשו הדברים בשנת 1992, וממילא מוקד הדיון אינו בצורת טופס, שרק בשנת 1993 הוחלף בטופס ממוחשב (ראו עמ' 22 סיפא לפסק הדין). מהנימוקים דלעיל לא מצאנו כי הפגמים המתוארים בתיעוד הרפואי יכולים לבסס העברת נטל ההוכחה למערערים, בודאי לא באופן גורף, ובמקום בו היה על המשיבה להוכיח את כל רכיבי העוולה. עם זאת, מצאנו כי העדרו של סרט המוניטור עומד למערערים לרועץ עת מבקשים להוכיח את טענתם כי הלידה היתה "לידה חטופה". תכיפות ציריה של היולדת כפי שבודאי באו לידי ביטוי בסרט המוניטור החסר עשוי היה להסביר הכיצד מפתיחה של 5 ס"מ בשעה 00:00 הגיעה היולדת לפתיחה של 10 ס"מ כעבור 55 דקות. ובהעדר ראיה ישירה זו כבסיס עובדתי להוכחתה של לידה חטופה הרי שטענה זו, שמראשיתה ועד סופה, הנטל להוכיחה מוטל על היה המערערים, נדחתה ובדין. אלא שכאמור, אין בכך כדי להטיל על המערערים אחריות בנזיקין, באשר המוציא מחברו עליו הראיה. המשיבה, שהיא התובעת, לא הוכיחה את רכיבי העוולה הנטענת, ובפרט את הפרתה של חובה הזהירות (שעל עצם קיומה עוד ידובר להלן). טענותיה בדבר הפעלת לחץ על בטנה והאופן בו הוצא העובר - נדחו, והיא לא הרימה את נטל ההוכחה באשר לצורך בביצוע ניתוח קיסרי על מנת למנוע קרעים ברחם, במקום שלא היתה אינדיקציה אחרת מקובלת לביצועו. 13. הננו קובעות אפוא כי לא היתה רשלנות מצידו של הצוות הרפואי בכל הטיפול הרפואי שעד ללידה. לא מצאנו אף להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין הקובע: "41. חובת הראיה ברשלנות כאשר הדבר מעיד על עצמו בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". [הדגשות אינן במקור] גם אם למשיבה לא היתה ידיעה מה היו הנסיבות שגרמו לקרעים ברחם, והטיפול הרפואי הינו בבחינת "נכס" שבשליטת המערערים כפי שסבר בית המשפט, הרי שאירוע המקרה אינו מתיישב יותר עם המסקנה שהמערערים לא נקטו אמצעי זהירות סבירים מאשר עם המסקנה כי נקטו בזהירות המתבקשת. בית המשפט הדגיש כי לפי התפתחות הריונה של המשיבה ועד לשלב הלידה לא היתה סיבה להניח כי מדובר בלידה חריגה, לאחר שבעברה היו ארבע לידות תקינות בעוד שכעת מצאה עצמה בלידה החמישית במצב שהצריך כריתת רחמה. מדע הרפואה אינו מדע מדויק, ולמרבה הצער אינו יכול בהכרח ליתן מענה לכל תהליך המתרחש בגופנו. אין בנתונים אלו כדי לבסס, ולו על פני הדברים, מסקנה לפיה לא ננקטו אמצעי זהירות סבירים. האירועים שלאחר הלידה 14. אם לא מצאנו רשלנות בטיפול הרפואי שניתן למשיבה עד ללידה, לא כך באשר לטיפול שניתן לה לאחר שנולדה בתה. הראשון מבין רכיבי עוולת הרשלנות, הינו קיומה של חובת זהירות, מושגית וקונקרטית. דומה כי אין צורך להכביר מילים בדבר קיומה של חובת הזהירות המושגית בין רופא לבין חולה הנמצא בטיפולו. אין השניים זרים זה לזה, וכשיש ביכולתו של הראשון למנוע סיכונים שהטיפול עלול לגרום לאחרון (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687 (1997)). חובת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות הפרטניות של המקרה, וכקודמתה, החובה המושגית, נבחנת אף היא על פי מבחן הצפיות הקבוע בסעיף 36 לפקודת הנזיקין - האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק. תשובה חיובית, תקים חובת זהירות, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית הבאים להגביל את היקף האחריות (ראו פרשת ועקנין, בעמ' 123 ובעמ' 126). חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת במקום בו קיים סיכון בלתי סביר אותו מבקש הדין כי ינקטו אמצעים סבירים למנועו (שם, בעמ' 127). אין מחלוקת כי הקרעים ברחם (להבדיל מהקרע בצוואר הרחם) לא התגלו בעת שביצע הרופא, בשעה 1:30 לפנות בוקר, פחות משעה לאחר הלידה, סריקה של חלל הרחם. מעדויות הרופאים, ובכלל זה עדותו של פרופ' פייזר מטעם המערערים עולה כי גילוי הקרעים ברחם הוא עניין שבמיומנות ובנתון כי קיים קרע בצוואר הרחם, שומה היה על הרופא ליתן תשומת לב גם לאפשרות קיומם של קרעים נוספים (ראו עמ' 21-22 לפרוטוקול חקירתו של פרופ' פייזר מיום 3.3.00). אף כי החוק אינו מטיל על רופא אחריות מוחלטת, עליו לבצע עבודה ברמה סבירה ונאותה, בהתאם לידע המקצועי הקיים באותה העת (ע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו(1) 712, 722 (1992)). הרופא הפר את חובת הזהירות שלו כלפי המשיבה (הרכיב השני בעוולת הרשלנות) בעת שחרג מקנה המידה הסביר לטיפול בה, בעוד הוא גורם לה נזק צפוי, כאב וסבל, משך פרק הזמן שעבר עד לגילוי הקרעים. על כן, אם הדברים לא היו בהירים דיים בפסק הדין, הרי שנאמר זאת אנו - המעשה הרשלני נעוץ באי גילוי הקרעים ברחם במועד שבו ביצע הרופא את סריקת חלל הרחם. 15. מכאן, לרכיב השלישי שבעוולת הרשלנות, הוא הקשר הסיבתי בין המעשה הרשלני - אי גילוי הקרעים מיד לאחר הלידה - לבין הנזק. זה אינו אלא אותו כאב וסבל שהיו מנת חלקה של המשיבה בכל אותה העת. אלא מאי, בית המשפט ראה כנזק הרלוונטי דווקא את הוצאת הרחם. וכך באו הדברים לידי ביטוי בפסק הדין: "הנתבעים [המערערים] לא הצליחו להרים את נטל השכנוע אשר מוטל עליהם להוכיח, כי אין כל קשר סיבתי, בין כריתת רחמה של התובעת [המשיבה], לבין אי גילוי הקרע ברחם בעת הבדיקה" (ההערות וההדגשות אינן במקור, עמ' 49 לפסק הדין). וכן בסופו של פסק הדין: "מפרספקטיבה של מבט לאחור, אין באפשרותי לדעת בוודאות "מה היה קורה אילו" אך אין זה בלתי סביר לחשוב שאילו היה מתגלה הקרע בבדיקת חלל הרחם והזמן עד לגילויי ההמטומה היה מתקצר, התמונה כולה היתה משתנה מבחינת סבלה של התובעת. כך גם סביר לחשוב שאילו היו מתייחסים לתלונותיה של התובעת ביתר רצינות, יתכן שהיקף הנזק היה נמנע ו/או קטן וגם סכנת החיים בה היתה התובעת סביר שהיתה נמנעת" [הדגשה איננה במקור, עמ' 63 לפסק הדין]. 16. בכך שגה בית המשפט, ופעמיים; בפעם הראשונה, כאשר העביר למערערים את נטל ההוכחה לשלול קשר סיבתי בין רשלנותם לבין כריתת הרחם. לא היתה הצדקה לכך, שכן הנזק הראייתי שיכול היה לבסס חילופי נטלים שכאלה אינו ממין העניין ככל שמדובר בשלב שלאחר הלידה. בשלב זה, אין פגמים ברישום וסרט המוניטור המתמקד בעובר אינו רלוונטי. בפעם השנייה, כאשר קבע כי המערערים לא הצליחו להרים את הנטל, בעוד שניתן ללמוד מפסק הדין עצמו כי אין קשר סיבתי בין הרשלנות בשלב זה שלאחר הלידה לבין כריתת הרחם. כבוד השופט הסתמך על חוות דעת מומחה המערערים לפיו זיהוי מוקדם של הקרע היה מונע את ההשתהות בניתוח אך לא היה משנה את הצורך לכרות את הרחם על מנת להציל את חיי המשיבה (ראו עמ' 5 לחווה"ד של פרופ' פייזר). היקף הקרע והדימום היה כה נרחב עד שבכל מקרה היה צריך לכרות את רחמה של המשיבה. לא יהא זה מיותר להפנות גם לחוות דעתו של ד"ר הלפרין, מומחה המשיבה, לפיה ממילא היה צריך לבצע כריתה מלאה של הרחם, ומלכתחילה (ראו עמ' 3 לחוות דעתו של ד"ר הלפרין). המסקנה כפי שבאה לידי ביטוי בסוף פסק הדין כי הגילוי המוקדם היה מקטין את הנזק לא הוכחה, ולא היה מקום לבסס אחריותם של המערערים לנזק הספציפי של כריתת הרחם במקרה דנן. לא ניתן לומר כי התרשלותו של הרופא באי גילוי הקרעים ברחם הגדילה את הסיכון ואת הצורך בכריתת הרחם, סיכון שהיה מתממש ממילא מחמת אופיים של הקרעים וגודלם. עניין אחר הוא סבלה של המשיבה באותו פרק זמן, כשלנזק זה נתייחס בהמשך. 17. האם ביצעו המערערים מעשי רשלנות נוספים קרי, האם היה עליהם לבצע כריתה מלאה מלכתחילה במקום הכריתה החלקית ? בית המשפט קבע כי לאחר שהתגלתה ההמטומה בשעה 4:30 בבוקר, ניסה הצוות הרפואי לטפל במשיבה בצורה שמרנית, ואין להלקותו בשל כך. אשר לניסיון לביצוע כריתה תת-שלמה תחילה ורק לאחר מכן ניתוח נוסף ובו כריתה מלאה, בית המשפט מצא כי הניתוח הראשון היה מיותר, בשל אופיו של הדימום והקרע הנרחב, כשהכריתה המלאה מחויבת המציאות ובלתי נמנעת. אך זאת, כפי הנראה, רק במבט לאחור. יש בכך אולי ליישב את הסתירה עם קביעתו הנוספת כי לא ניתן לבוא חשבון עם הצוות על בחירת סוג הניתוח, לאור הסיכונים בכריתה המלאה, שכריתה חלקית עלולה למנוע אותם. מכל מקום, אין לנו כאן עניין מהותי הדורש כי ערכאת הערעור תיישבו, שכן גם אם היתה רשלנות בבחירת סוג הניתוח, לכל היותר הנזק שנגרם, מבלי להמעיט בחשיבותו, הינו נזק שאינו ממוני - כאב וסבל, בשעות שבין שני הניתוחים שבוצעו באותו היום (האחד בשעה 9:30 בבוקר והשני בשעה 22:00 לערך). 18. סיכומו של דבר, ובשאלת האחריות; לא היתה רשלנות מצד המערערים בטיפול הרפואי שניתן למשיבה עד ללידה, ואין הם אחראים להיווצרותם של הקרעים. המערערים כן התרשלו באי גילוי הקרעים ברחמה של היולדת, אלא רק שלוש-ארבע שעות לאחר שילדה, כשבפרק זמן זה סבלה מכאבים. לגבי בחירת סוג הניתוח, כריתה תת-שלמה או כריתה מלאה, אין צורך להכריע בעניין לאור אופיו של הנזק, שלכל היותר הינו נזק שאינו ממוני וכאשר נקבע על ידי בית המשפט כי בפרק זמן זה היתה היולדת מטושטשת או מורדמת כך שהטראומה לא הועצמה. הנזק 19. לאור מסקנתנו זו, הערעורים השונים בנושא רכיבי הנזק ושיעורו, מתייתרים. הפיצוי המגיע למשיבה, לכל היותר, הינו פיצוי בגין נזק לא-ממוני שנגרם בשל אי גילוי הקרעים במועד. ומאחר שעסקינן באירוע נזיקי שארע לפני כ - 17 שנים וברי כי אין מקום להחזיר את הדיון לבית משפט השלום בשאלה הנתונה לשיקול דעת בית המשפט - שקלנו בדבר, ובהתחשב בעובדות כפי שנפרסו לפנינו אנו פוסקות למשיבה סכום גלובאלי של 100,000 ₪ נכון למועד פסק דין זה. סכום זה הינו על הצד הגבוה ומתחשב במובן מסוים גם בנזקים הלא ממוניים של המשיבה במהלך ניתוח הכריתה הראשון ובפרק הזמן שבינו לבין הניתוח השני, וזאת חרף קביעתו של השופט בערכאה הדיונית כי בהיותה מטושטשת ומורדמת לא הועצמו כאביה. סוף דבר 20. ערעור 1495/03 מתקבל בחלקו. מובהר כי המערערים לא התרשלו בהליכים הרפואיים שנקטו עד ללידה. רשלנותם מתבטאת באי גילוי הקרעים ברחם במועד סריקת חלל הרחם, אך אין קשר סיבתי בין אי איתור הקרעים ברחם במועד לבין כריתת רחמה של המשיבה. בעטיים של הנזקים הלא ממוניים של המשיבה, בשעות הספורות שעד לגילוי הקרעים ולאחר מכן, יפצו אותה המערערים, יחד ולחוד, בסכום של 100,000 ₪ נכון ליום מתן פסק דין זה. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל, ככל שטרם שולם. פסק דינו של בית משפט השלום מיום 27.6.07 בשאלת הנזק, על כל הסכומים שנפסקו בו - מבוטל. סכומים ששילמו המערערים למשיבה על פי פסק הדין יושבו להם בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מהיום ששולמו ועד לתשלום בפועל. בנסיבות העניין, בהתחשב בביטול הצו להוצאות בו זכתה המשיבה בערכאה הדיונית, ובנזק הקשה שנגרם לה והצער שהוסב לה ולמשפחתה, אין צו להוצאות בערכאה זו. הערבות הבנקאית אשר הופקדה על ידי המערערים בע"א 1495/03 תושב להם על ידי המזכירות. הפיקדון הכספי שהופקד על ידי הגב' עוזרי, המערערת בע"א 3140/06, יוחזר לה על ידי המזכירות. הפיקדון הכספי שהופקד על ידי המערערים בע"א 3741/06 יוחזר להם על ידי המזכירות. אסתר קובו, סגן נשיא השופטת מיכל רובינשטיין: אני מסכימה. מיכל רובינשטיין, סגן נשיא השופטת עפרה צ'רניאק: אני מסכימה. עפרה צ'רניאק, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת אסתר קובו, אב"ד. נטל ההוכחהרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות