קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה לפיצויי הפקעה: 1. האם התיישנה תביעת התובעים לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין? זוהי השאלה במוקד הדיון שבפני במסגרת טענות הנתבעת לסילוק התובענה על הסף. הרקע 2. התובעים 1-4 הינם הבעלים הרשומים של המקרקעין הידועים כחלקות 19-22 בגוש 10901 המצויות ברחוב גזאל 27 בחיפה (להלן "המגרש" או "המקרקעין"). מדובר במקרקעין בשטח כולל של 4,503 מ"ר. מצידם האחד גובלים המקרקעין ברח' גזאל ומצידם האחר ברח' המלאכה. על המקרקעין בנוי מבנה המחולק לתאים אשר הושכרו במשך השנים לשוכרים שונים. התובעת 5 חץ אקולוגיה בע"מ החזיקה בחלק מהמבנה וכן בחלק מהחצר. התובעת 6 הינה חברה שמנהלת עבור התובעים 1-4 את הנכס המצוי במקרקעין וכן נכסים נוספים שאינם רלבנטיים להליך הנוכחי. 3. במסגרת הליכים תכנונים להסדרת התנועה ב"נתיבי הקישון", נתיבי הכניסה לחיפה מאזור הקריות, פורסמה ביום 9/7/98 תכנית חפ/1970א' למתן תוקף (להלן "התכנית"). התכנית עסקה בין היתר בהרחבת רח' גזאל הגובל עם המקרקעין והפיכתו לדרך מהירה. על פי התכנית שונה ייעודו של חלק מהמגרש הפונה לרח' גזאל ליעוד ציבורי וליעוד של דרך. על פי הוראת סעיף 17 לתכנית, נקבע כי כל השטחים המיועדים על פי התכנית לדרכים ולשטח ציבורי פתוח יופקעו בהתאם להוראות סעיפים 188-189 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"), ויירשמו על שם עיריית חיפה (סעיף 17 לתקנון התכנית). התכנית נכנסה לתוקף ביום 24/7/98. 4. ביום 18/1/99 פורסמו הודעות על פי סעיפים 5 - 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן "פקודת הקרקעות") בדבר הכוונה לממש את התכנית ולתפוס חזקה מיידית במקרקעין המיועדים להפקעה (להלן "השטח המופקע"). על אף קבלת ההודעות מיאנו התובעים למסור את החזקה בשטח המופקע והחזקה נותרה בידיהם. 5. כעבור מספר חודשים, ביום 1/12/99, הגישו התובעים תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה לקבלת פיצויים בשל הפגיעה במקרקעין על ידי התכנית. מבלי להלאות בכל הפרטים הנוגעים להליכים אלו, אציין כי בין הצדדים התגלעו מחלוקות רבות בעניין שיעור הפיצויים המגיעים לתובעים ובדבר קיומו של פטור מתשלום פיצויים על פי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה. מחלוקות אלו אף הובאו לפתחה של וועדת הערר המחוזית אשר החליטה על מינוי שמאי מכריע. 6. הואיל והתובעים מיאנו למסור לוועדה המקומית את החזקה בשטח המופקע, הגישה הוועדה המקומית תובענה בדרך של המרצת פתיחה למתן צו למסירת החזקה על פי הוראות סעיף 8 לפקודת הקרקעות (ה"פ 389/00). התובענה הובאה לדיון בפני כב' השופט ש. ברלינר. ביום 27/9/00 ניתן פסק דינו של בית המשפט, אשר מצא כי אין לעכב את מסירת החזקה בחלקות והורה לתובעים למסור את החזקה בשטח המופקע בתוך 60 יום (כלומר עד 27/11/00). על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 7959/00). בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה (החלטה מיום 19/11/00). וגם הערעור לגופו נדחה בפסק דין ביום 24/12/01. 7. לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי התנהלה חליפת מכתבים בין הצדדים בה עמדו התובעים על קבלת הפיצוי המגיע להם על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה קודם למסירת החזקה. בסופו של דבר ביום 28/2/01, שולם לתובעים הסכום שאינו שנוי במחלוקת והחזקה בשטח המופקע נמסרה לנתבעת. בחודש 4/01 כבר החלו בעבודות להקמת גדר בגבול השטח המופקע (סעיף 47 לכתב התביעה). 8. כאמור בין הצדדים התנהלו הליכים בפני השמאי המכריע שמונה לשומת הפיצויים המגיעים לתובעים על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. הליכים אלו כללו פניות בעררים לוועדת הערר ולבית המשפט לעניינים מינהלים. בסופו של דבר ביום 18/12/05, נדחה ערעור שהוגש על ידי התובעים על החלטות וועדת הערר בעניין הפיצויים בגין הפגיעה עקב התכנית. 9. את תביעתם בתיק זה הגישו התובעים ביום 29/7/07 וכתב תביעה מתוקן הוגש ביום 13/5/08. בתביעתם עותרים התובעים לחייב את הוועדה המקומית לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם מפעילות ההפקעה. בכתב התביעה נטען כי בעקבות הפקעת השטחים הגובלים עם רח' גזאל נגרמו לבעלי המקרקעין ולחברות המחזיקות בהם הפסדים שונים. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של השמאי פרמינגר המעריך כי הפקעת השטח המופקע פגעה בשווי יתרת שטח המגרש. השמאי פרמינגר מציע שלוש חלופות לפיצוי; האחת, פיצוי בגין עלות פירוק המבנה המצוי בעורף המגרש ובנייתו מחדש בחזית המגרש; השנייה, פינוי המגרש לצמיתות ; והשלישית, מתן היתר והקמת תחנת דלק במקום המבנה הקיים. בכתב התביעה מבקשים התובעים כי בית המשפט יורה על פיצוי על פי החלופה הראשונה (הזזת המבנה) ולחילופין על פי החלופה השלישית (הקמת תחנת תדלוק). 10. הוועדה המקומית העלתה טענות הגנה רבות כנגד התביעה ובין היתר טענה כי התביעה אינה ברורה ואינה מפרטת עילה העומדת בדרישת הדין, כי לא שולמה אגרה כנדרש, וכי התביעה התיישנה. בהסכמת הצדדים הוריתי כי תחילה תידון טענת ההתיישנות והצדדים הגישו את טיעוניהם בכתב. פיצויים בגין הפקעה 11. בטרם אבחן את טענות ההתיישנות אקדים מספר הערות לגבי טיבה ומהותה של תביעת הפיצויים בגין הפקעה, שהרי ההכרעה בטענת התיישנות העילה, מחייבת את הגדרת העילה. 12. הפקעת מקרקעין על-ידי רשות שלטונית מהווה פגיעה בזכות הקניין של הפרט. למרות זאת אין חולק כי צורכי הציבור, הצורך בפיתוח הארץ, בניית תשתיות וכדומה מחייבים לעתים פגיעה בזכות הקניין של הפרט. עם זאת פגיעה בזכות הקניין של הפרט מחייבת מתן פיצוי הולם כתחליף לזכות שהופקעה. בע"א 377/79 פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן, פ"ד לה(3) 645 (1981), בעמ' 656, אומר השופט ברק: זכות הקניין היא מזכויות היסוד של האדם בישראל, ועל - כן אין לפגוע בה ללא הוראה מפורשת בדין. משנפגע הקניין בדרך של הוראה מפורשת, המעניקה את כוח ההפקעה, קמה ועולה זכות יסוד נוספת, והיא הזכות לפיצוי הוגן. ֹכבר בע"א 216/66 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522 (1966), בעמ' 546, אומר בית המשפט: ניתן לומר, שהזכות לפיצויים לא רק שהיא נושאת היום אופי אוניברסלי אלא גם עומדת, מפאת חשיבותה היתירה, על מדרגה - או כמעט על מדרגה - של "זכות-יסוד", וזאת ללא קשר להוראה קונסטיטוציונית המקנה לה את המעמד הזה, ואף אם מקומה יכירנה, כאן ושם, בהוראת חוק סטטוטורית בלבד. (ראה גם ע"א 786/81 עזבון שנטי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב - יפו, פ"ד מ(1) 348 (1986); ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר-סבא, פ"ד מו (4) 627, 629 (1992)). 13. הפיצוי המשולם לפרט שמקרקעיו הופקעו מיועד להעמידו במצב בו היה טרם ההפקעה. הפיצוי לא נועד לשפר את מצבו של בעל המקרקעין ולהיטיב עמו, ואף לא לגרום לו לנזק או להפסד (ע"א 499/87 בטאט נ' "קרתא" חברה לפתוח מרכז ירושלים, פ"ד מד(1) 105, פסקה 7 (1989); ע"א 589/87 משרד השיכון נ' בירנבוים, פ"ד מט (1) 625 (1995); ע"א 2991/06 מנשה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חולון (ניתן ביום 19/11/07)). 14. הלכה זו הייתה עשויה להיות פשוטה ליישום אילו הפגיעה בבעל המקרקעין, בשל הצורך בנטילת הקרקע לצורכי ציבור, הייתה נעשית במהלך אחד. במקרה כזה שווי המקרקעין טרם ההפקעה היה מחושב בהתאם לייעודם הקודם, ועל שווי זה היה מקום לפצות (בהערת אגב אעיר כי עשויה להתעורר גם שאלה של הערכת שווי בשל הציפייה לשינוי עתידי, ציפייה שעשויה להגדיל או להפחית את השווי). עם זאת, ניתן לראות כי בדרך כלל הפגיעה בבעל המקרקעין, בשל נטילת הקרקע לצורכי הציבור, נעשית בשני שלבים; בשלב ראשון מתקבלת תכנית מתאר המשנה את ייעוד המקרקעין לצורכי הציבור ומייעדת אותם להפקעה, ואילו בשלב השני מבוצעת ההפקעה. אזכיר כי לכאורה הפקעה מכוח פקודת הדרכים עשויה להיעשות בשלב אחד, בשונה מהליך ההפקעה על-פי חוק התכנון והבנייה (ראה אהרן נמדר הפקעת מקרקעין: עקרונות, הליכים ופיצויים כרך ראשון 122 (תשס"ה)). עם זאת, נוהגות הרשויות לבצע הפקעה גם מכוח פקודת הדרכים, רק לאחר שינוי ייעוד המקרקעין, כך שבפועל נעשית ההפקעה בשני שלבים. 15. עשויים כמובן להתעורר קשיים בשל הדינים השונים החלים על פיצוי בכל שלב. כך, למשל, בשלב הראשון מוגבלת תביעת הבעלים לתקופת התיישנות של 3 שנים (סעיף 197(ב)), ועל-פי סעיף 200 לחוק התכנון והבנייה עשוי בית המשפט לשלול את הפיצוי בנסיבות מסוימות ועוד. למרות זאת דומה כי הלכה היא שגם מי שמסיבות שונות לא זכה לפיצוי בשלב הראשון - שלב שינוי הייעוד - לא יוכל לקבל, במסגרת הפיצוי בשלב השני - שלב הפקעה בפועל - פיצוי על שינויי הייעוד. הערכת שווי המקרקעין בשלב ההפקעה תיעשה בשים לב לייעודם החדש (ראה ת"א 1175/00 (נצרת) סעיד סלימאן עוביד נ' מדינת ישראל ( ניתן ביום 28/5/02)). 16. כך גם על פי חוק התכנון והבניה. סעיף 189 לחוק התכנון והבניה קובע את סמכות הוועדה המקומית להפקעה ומבהיר, כי סמכות זו תקום רק לאחר "תחילת תקפה של תכנית מתאר מקומית או של תכנית מפורטת, להפקיע מקרקעין בתחום התכנית [....]", כלומר ההפקעה תעשה בשלב השני לאחר אישורה של תכנית המייעדת את המקרקעין להפקעה. סעיף 197 לחוק התכנון והבניה מורה כי כבר בשלב הראשון, שלב אישורה של תכנית שבה מיועדים המקרקעין להפקעה, רשאי בעל הזכות בהם לתבוע פיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין עקב התכנית. 17. על ביצוע ההפקעה חלה הוראת סעיף 190 לחוק התכנון והבניה, ולפיה תבוצע ההפקעה על פי פקודת הקרקעות, בכפוף לשינויים שנקבעו בסעיף. וכך מורה הסעיף: (א) במידה שלא נקבעו הוראות מיוחדות בחוק זה, תבוצע ההפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, כאילו הורשתה הועדה המקומית בהודעה ברשומות להשתמש בסמכויות ולמלא את התפקידים של הממשלה או של היועץ המשפטי לממשלה לפי הפקודה האמורה, לענין המקרקעים העומדים להפקעה, הכל בשינויים ובתיאומים אלה: (1) סעיף 20 לפקודה האמורה יחול גם על הפקעת מקרקעין לצרכי גנים, שטחי נופש וספורט וכן לבניני חינוך, תרבות, דת ובריאות, ובכל מקום שמדובר באותו סעיף על "רבע" יבוא "ארבע עשיריות"; אולם לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש; (2) שר הפנים רשאי להורות לועדה המקומית לשלם פיצויים בנסיבות שבהן היא רשאית לשלמם לפי סעיף 20(2)(ג) לפקודה האמורה; (3)לא תחול חובת תשלום פיצויים על הפקעת כל מבנה, גידול, עץ או דבר אחר המחובר לקרקע אם הוקמו, ניטעו או חוברו תוך הפרת חוק זה; אך רשאית הועדה המקומית לשלם פיצויים לתובע אם ראתה כי הוא פעל בתום לב וכי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות תשלום פיצויים; (4)לענין סעיף 12 לפקודה האמורה יבוא במקום מועד הפרסום של ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין - היום הששים לאחר המועד האמור; (5)הועדה המקומית תשלם מיד אותו חלק מהפיצויים שאינו שנוי במחלוקת; (6) סעיף 21 לפקודה האמורה לא יחול. (ב) הועדה המקומית רשאית להיכנס לאותו חלק של מקרקעין שמותר לה להפקיע ללא תשלום פיצויים ולקנות חזקה בו, לאחר שנתנה לבעל המקרקעין הודעה בכתב שלושים יום מראש; ההודעה תינתן בדרך שתיראה לועדה המקומית, לרבות פרסום בעתון יומי, ורואים אותה כאילו נתקבלה ביום נתינתה או ביום הפרסום; זכות הכניסה וקבלת החזקה אינה מותנית בצו של בית המשפט. 18. פקודת הקרקעות קובעת את ההסדרים בנוגע לביצוע ההפקעה ולתשלום הפיצויים לבעלי הזכות שהופקעה, אולם הסדרים אלו מעוררים שאלות רבות. במיוחד יש לזכור כי חלק מההסדרים שבפקודה שונו על ידי הוראות סעיף 190 לחוק התכנון והבניה וחלקם שונו על ידי החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 (להלן "חוק הרכישה"). 21. ככלל ניתן לציין כי פקודת הקרקעות מאפשרת מסלולי תביעה שונים לקביעת הפיצוי בגין הפקעה. סעיף 9 לפקודה קובע: אם לא הוגשה למנהל אגף רישום והסדר הקרקעות במשך חדשיים מתאריך פרסומה של ההודעה לפי סעיף 5 ברשומות או אם לא באו מגיש התביעה ושר האוצר לכלל הסכם בענין סכום הפיצויים שיש לשלמו בעד הזכות או טובת-ההנאה באותה קרקע השייכת לאותו אדם, או אם אותו אדם לא הגיש הוכחות מספיקות לחיזוק תביעתו, או אם הוגשו תביעות נבדלות וסותרות ביחס לאותה קרקע, או אם טוענת הממשלה שהקרקע היא אדמת-ממשלה פנויה, הרי סכום הפיצויים המגיע, אם מגיעים פיצויים כאלה, וכל סכסוך כזה בענין טובת-ההנאה או הזכות, ייושב ע"י בית המשפט שיהא לו שיפוט לברר את כל הענינים הנזכרים בסעיף זה ולפסוק בהם לפי בקשה שיגישנה היועץ המשפטי לממשלה או לפי בקשת כל אדם שיש לו, או התובע, כל זכות או טובת-הנאה בכל קרקע הנזכרת בכל מודעה כאמור לעיל. רואים אנו כי הסעיף מאפשר 3 מסלולים נפרדים: הסדר בין הצדדים; פניה של הרשות המפקיעה לבית המשפט; ותביעה של בעל הזכות שהופקעה. בתביעה של הרשות המפקיעה, עשוי בית המשפט לקבוע את סכום הפיצוי מבלי להכריע בשאלה מי זכאי לקבלת הפיצוי. במקרה שכזה יופקדו הפיצויים בבית המשפט ולאחר מכן רשאי כל מי שטוען לזכות בכספי פיצויים אלו להגיש תביעה ולהוכיח את זכותו. וכך נקבע בסעיף 16 לפקודת הקרקעות: החלטת בית המשפט או, במקרה שעורער על אותה החלטה, בית המשפט לערעורים אזרחיים, בנוגע לכל פיצויים או לכל שאלה של טובת-הנאה או זכות השנויה במחלוקת, תהא סופית ומוחלטת ביחס לכל הצדדים שאליהם נשלחו הודעות על בקשה לפי סעיף 9 כאמור לעיל, או שהופיעו ותבעו או שבשמם תבע כל אדם שיש לו יפוי-כוח לכך, כל קרקע או כל זכות או טובת-הנאה עליה, אולם מותר לאנשים שלא נשלחו אליהם הודעות על בקשה לפי סעיף 9, או שלא הופיעו או תבעו, או שלא הוגשה כל תביעה מטעמם, להגיש תביעה בכל זמן תוך שנה אחת לאחר תאריך ההחלטה הסופית, ולעולם, מקום שפסקו לשלם פיצויים, בין שהפיצויים יהיו בצורת סכום-כסף או בצורת דמי-חכירה שנתיים, הרי סכום הפיצויים הנ"ל, או הסכום של אותו חלק הימנו שחייבים בתשלומו תוך אותה תקופה של שנה אחת, יושלש בבית המשפט (חוץ אם נמסרה זכות-קנין שרירה בכתב לקרקע או אם יורה בית המשפט אחרת) ובית המשפט לא ישלמו אלא כעבור אותה תקופה של שנה אחת מתאריך אותה ההחלטה הסופית, ולאחר מכן, לכשתוגש בקשה לבית המשפט ע"י כל אדם התובע כאמור לעיל כי הוא מעוניין בו, ישולם לכל אדם שבית המשפט יצווה לשלמו לו. השלשת הפיצויים לבית המשפט או כשהפיצויים הם בצורת דמי-חכירה - השלשת דמי-חכירה אלה מדי הגיע התשלום לצדדים, יהא כוחה יפה כסילוק מוחלט ומלא הפוטר את שר האוצר מכל התביעות לגבי קרקעות אלה, אך אין בו כדי למנוע כל אדם הטוען כי זכותו עדיפה לקבלת הסכום הזה, מלהגיש לאח"כ תביעה נגד האדם שהפיצויים שולמו לו: בתנאי שכל אדם הטוען שהוא מעוניין בכל פיצויים שהושלשו בבית המשפט (אם לא שילם בית המשפט את הפיצויים האלה או חלק מהם) רשאי לתבוע בתוך שלוש שנים מתאריך ההחלטה הסופית ולא לאחר מכן, כי ישלמו לו אותם הפיצויים או חלק מהם. כל התביעות לפיצויים שישולמו ע"י בית המשפט, שהוגשו לאחר עבור שנים-עשר חודש מיום ההחלטה הסופית של בית המשפט, תוגשנה ע"י הודעה בדרך המרצה, באופן שנקבע בתקנות בית המשפט הנוהגות באותה שעה והמסדירות את מסירת הודעות בדרך המרצה, בצירוף הצהרה בשבועה המפרטת את הנימוקים שעליהם מבוססת התביעה. (ראה לעניין ההליכים בתביעת הרשות המפקיעה נמדר הנ"ל, עמ' 181-182). 20. עניינו של ההליך שבפני הינו בתביעה של בעלי הזכויות המופקעות, שלא קדמה לה תביעה של הרשות המפקיעה בהפקדת תשלום בבית המשפט, ועל כן נתרכז רק במסלול זה. המועד להגשת תביעתו של בעל הזכות המופקעת 21. בעל הזכויות במקרקעין שהופקעו יכול כאמור לפעול מיוזמתו בתביעה לקבלת פיצוי בגין ההפקעה (ראה נמדר הנ"ל עמ' 187). הזכות לקבלת פיצויים בגין הפקעה על פי פקודת הקרקעות מתגבשת עם פרסום הודעת ההפקעה (ראה ע"א 1841/90 רמיר חברה קבלנית בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, תל-אביב, פ"ד מט(2) 650, 654 (1995); ע"א 216/66 הנ"ל, בעמ' 532; אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין כרך א 416, 417 (מהדורה שביעית, 2008); ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758, 763 (1992)). אף שהזכות לפיצוי קמה עם קבלת ההודעה, הרי מקום שבו ההפקעה כרוכה בהעברת זכויות חזקה, כמו בהפקעה על פי חוק התכנון והבניה, קמה הזכות לקבלת הפיצוי רק עם מסירת החזקה בפועל (סעיף 190(א)(5) לחוק התכנון והבניה; ע"א481/74 בסה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב, פ"ד כט(2) 98, 102 (1975); ע"א 78/74 מוצרי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד כט(1) 425 (1974)). יש לזכור כי זהו המועד הרלבנטי לקבלת הפיצוי ואין בכך כדי לשלול אפשרות להגשת תביעה לקביעת הזכות לפיצוי וסכום הפיצוי אף לפני מסירת החזקה (א' קמר הנ"ל עמ' 417). 22. בעל הזכויות המופקעות יכול להגיש תביעה בהתאם להוראות סעיף 9 לפקודת הקרקעות בהתקיים נסיבות שונות (וכאמור עסקינן רק בתביעה המוגשת בלא שקדמה לה פניה של הרשות המפקיעה לבית המשפט). הסעיף מורה כי תוך חודשים מתאריך פרסום ההודעה על פי סעיף 5 לפקודת הקרקעות רשאי בעל הזכות להגיש תביעה לרשות המפקיעה לתשלום פיצויים. אם לא הוגשה תביעה במועד האמור, ניתן לפנות לבית המשפט. כך גם אם על אף פניה לרשות המפקיעה לא הושגה הסכמה לסכום הפיצוי; לא הובאו ראיות מספיקות לדעת הרשות להוכחת תביעותיו; הוגשו תביעות סותרות לפיצויים על ידי אנשים שונים ועוד (ראה א' קמר לעיל, עמ' 416-418 וא' נמדר הנ"ל, עמ' 182-184). התיישנות התביעה 23. בעבר נחלקו הדעות בפסיקה בשאלה האם תביעה לפיצויי הפקעה כפופה להוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן "חוק ההתיישנות") או שמא כפופה רק להוראות פקודת הקרקעות (א' נמדר הנ"ל, עמ' 183 ואילך). מחלוקת זו מצאה את פתרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 5964/03 עזבון ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד ס(4) 437 (2006) (להלן "פרשת ארידור"). שלושת חברי ההרכב, השופטים מ' חשין, ע' ארבל ו-א' גרוניס, היו תמימי דעים במסקנה כי תביעה לפיצויי הפקעה כפופה להוראות חוק ההתיישנות, וכי התביעה מתיישנת בתוך 7 שנים מיום לידתה של עילת התובענה, הואיל ותביעת הפיצוי הינה תביעה ב"שאינו מקרקעין" (כאמור בסעיף 5 לחוק ההתיישנות). אולם בכך לא תם הדיון בסוגיית ההתיישנות. כידוע, על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, מתחיל מניין תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התביעה ונותר לבחון מהו מועד לידתה- המועד שבו יחל מניין תקופת ההתיישנות. 24. בשאלה זו התחבטו שלושת חברי ההרכב בפרשת ארידור. כב' השופט מ' חשין ביסס את הכרעתו על ההנחה שבין הרשות המפקיעה לבין בעל הזכות שהופקעה שוררים יחסי נאמנות, לפיהם אוחזת הרשות המפקיעה בכספי הפיצויים בנאמנות עבור בעל הזכות (פסקה 41). לגישתו, תקופת ההתיישנות תחל להימנות אך ורק ביום שבו סירבה הרשות לשלם את הפיצויים לבעלים. כל עוד לא דרש הבעלים פיצוי וכל עוד לא הביעה הרשות את דעתה כי לא מגיעים לו פיצויים, לא יחל מרוץ ההתיישנות. השופטת ע' ארבל הדגישה כי כל עוד לא מימשה הרשות המפקיעה את המטרה הציבורית לשמה הופקעו המקרקעין, הנסיבות עשויות להשתנות. על כן הגיעה למסקנה כי תחילת תקופת ההתיישנות תימנה החל מהיום שבו מומשה המטרה הציבורית (פסקה 32 לפסק דינה). השופט גרוניס סבר לעומתם, כי תקופת ההתיישנות תחל להימנות רק עם מועד מסירת החזקה במקרקעין, שהרי כל עוד לא נמסרו המקרקעין לא קמה החובה לשלם את הפיצויים. בשל חילוקי הדעות בין שופטי ההרכב הוחלט בפסק הדין בפרשת ארידור על עריכתו של דיון נוסף בשאלה. עד כה טרם ניתן פסק דין בדיון הנוסף ועל כן נותרנו ללא הכרעה בשאלה. 25. בתביעה הנוכחית עמדת הוועדה המקומית הינה כי לפחות על פי שתיים מהחלופות האפשריות התיישנה תביעתם של התובעים ועל כן יש לסלקה על הסף. עוד טוענת הוועדה כי המועד הרלבנטי לתחילת תקופת ההתיישנות הינו מוקדם מכל המועדים שצוינו בפרשת ארידור. לגישתה יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מתום 60 הימים שלאחר פרסום ההודעה על פי סעיף 5 לפקודת הקרקעות, שכן ממועד זה ואילך רשאי בעל הזכות להגיש תביעה לפיצויים. 26. לעומתה סבורים התובעים כי על פי כל אחת מהחלופות שהוזכרו בפרשת ארידור טרם חלפה תקופת ההתיישנות. עוד טוענים התובעים כי מקום שבו מתנהל הליך לפיצויים בשלב הראשון של ההפקעה - דהיינו פיצויים בגין פגיעה עקב התכנית, יש להאריך את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות עד לסיום הליכים אלו. לפיכך, טוענים הם כי תביעתם טרם התיישנה. דיון 27. דומני שדי בכך ששאלת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות טרם הוכרעה כדי להביא לדחיית הבקשה לסילוק על הסף. כאשר טרם נאמרה המילה האחרונה על ידי בית המשפט, והסוגיה תלויה ועומדת לדיון בעת הקרובה, איני סבור כי ראוי שבית משפט יסלק תביעה תוך התבססות על אחת הגישות שנראית בעיניו. סילוק התביעה כבר בשלב זה על בסיס אחת הגישות שהובאו בפרשת ארידור תגרור את הצדדים להליך נוסף, ובין כה וכה ההכרעה הסופית בפרשת ארידור תשליך גם על תוצאות הליך זה (השווה ע"א 94/62 הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' קקונדה, פ"ד טז 2456 (1962); בר"ע 125/80 לאופר נ' שטגמן, פ"ד לד(4) 527 (1980); ע"א 458/70 מדינת ישראל נ' יוליס, פ"ד כ"ד (2) 522 (1970)). 28. זאת ועוד, הטענה עליה סומכת הוועדה לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום פרסום ההודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות נדחתה על ידי שלושת חברי ההרכב ולעניין זה יש בפנינו הלכה מחייבת. 29. אולם לא אסתפק בכך ואוסיף כי מבין הגישות השונות נראית בעיני גישתו של השופט א. גרוניס, לפיה יחל מרוץ ההתיישנות ביום תפיסת החזקה. השופט גרוניס נימק את העדפת המועד האמור בפסקה 4 לפסק דינו ואין צורך לחזור על הנימוקים השונים. אוסיף על האמור כי ראוי שמועד תחילת מרוץ ההתיישנות יהיה מועד ברור וחד משמעי. לכל הנוגעים בדבר יש אינטרס לקבוע את שיעור הפיצויים בתוך זמן סביר; הרשות המפקיעה צריכה לכלכל צעדיה ולתכנן את תקציבה; לציבור אינטרס שהמטרה הציבורית תמומש מבלי שהרשות תחשוש מפני תשלומים עתידיים בלתי ידועים; לבעל המקרקעין אינטרס לקבל את הפיצוי המגיע, לכסות את נזקיו והפסדיו. כל אלו מחייבים קביעת מועד ברור שיתמרץ את הצדדים לפעול במסגרות הזמן הקבועות בדין (ראה לעניין החשיבות בקביעת מועדי התיישנות ברורים ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, עו"ד, פ"ד נז(1) 289, 300 (2002); ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון אמיתי ז"ל (ניתן ביום 21/5/08); ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 558 (1984)). 30. זאת ועוד, הקביעה כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות יהא במועד מסירת החזקה תביא להרמוניה בין מועד החיוב בתשלום לבין מועד תחילת תקופת ההתיישנות. כמו כן, קביעת מועד תפיסת החזקה בפועל על ידי הרשות המפקיעה כמועד תחילת מרוץ ההתיישנות מבטיחה גם כי בעל הזכות יודע על הליך ההפקעה. 31. במקרה הנוכחי אין חולק כי ממועד תפיסת החזקה בחלקה, בחודש 2/01, ועד למועד הגשת התביעה, לא חלפה תקופת ההתיישנות. גם אם היה מקום לאמץ את גישת השופטת ע' ארבל לפיה המועד הרלבנטי הינו מועד מימוש המטרה הציבורית, הרי שזו מומשה בחודש 4/01, עת הוקמו הגדרות בחלקה. לבסוף אציין כי איני סבור שיש לקבל את טענת הוועדה ולפיה גישת השופט חשין היתה מחייבת מסקנה אחרת. השופט חשין קבע כאמור כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם סירובה של הרשות לשלם פיצויים. הוועדה סבורה כי על הסירוב ניתן ללמוד מעמדת הוועדה במסגרת ההליכים שנקטו התובעים לפיצוי בשלב הראשון- דהיינו פיצוי בגין פגיעה במקרקעין עקב התכנית. ברי שזהו אינו סירוב לתשלום פיצויי הפקעה עבור השלב השני של ההליך ולכן גם אם תתקבל גישת השופט חשין אין בכך להואיל לוועדה. 32. ניתן היה לסיים את הדיון בשלב זה, אולם ראוי להוסיף מספר הערות לטענת התובעים לפיה כל עוד מתקיימים ההליכים במסגרת התביעה לפיצוי בגין פגיעה במקרקעין עקב תכנית, לא מתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעה לפיצויי ההפקעה. 33. ב"כ התובעים ציין בצדק כי הליך ההפקעה הינו דו שלבי, אולם מכך לא מתחייבת המסקנה כי עילת התביעה לפיצוי בגין ביצוע השלב השני נולדת רק לאחר סיום הליכי התביעה בשלב הראשון. אמנם להליכי הפיצוי בשלב הראשון עשויה להיות חשיבות גם ביחס לחישוב הפיצויים בשלב השני, כך למשל קביעות עובדתיות ביחס לשווי המקרקעין, לשימושים המותרים או השימושים בפועל, היקף הזכאים וכו', עשויות לשמש את ההכרעה בשני השלבים. עם זאת הואיל וכל שלב מזכה את בעל הזכות בעילה נפרדת, אין לכרוך בין המועדים להיווצרות העילות. ונזכיר יש שוני רב בין התביעות. כך בשלב הפיצוי בגין פגיעה במקרקעין תהא הרשות פטורה מתשלום פיצויים בנסיבות כאמור בסעיף 200 לחוק התכנון והבניה. לעומת זאת במסגרת תביעת פיצויי ההפקעה, נסיבות הפטור מתשלום שונות לגמרי. הליכי התביעה והטריבונלים שידונו בטענות אינם זהים; בעוד שעל החלטת הוועדה המקומית במסגרת תביעה לפי סעיף 197 יש להשיג בפני וועדת הערר, הרי שתביעה לפיצויי הפקעה מוגשת לבית המשפט המחוזי. גם סדרי הדין שונים וכדומה. סוף דבר 38. בשים לב לכל האמור, איני מוצא לקבל בשלב זה את טענת ההתיישנות ולדחות את התביעה. על כן הנני קובע קדם משפט נוסף ליום 22.10.09 שעה 8:30. בשולי הדברים אעיר, כי כתב התביעה אף שתוקן נותר בלתי ברור, וקשה להבין כיצד החלופות לפיצוי המוצעות על ידי השמאי פרמינגר הולמות את הדין וההלכות בנוגע לפיצויי הפקעה. לפיכך ראוי שעד לקדם המשפט הקבוע יבחנו התובעים מחדש את תביעתם וישקלו את דרישתם מחדש כך שתהלום את הכללים לשומת פיצויים בגין הפקעה. הועדה המקומית תשלם לתובעים הוצאות בגין הבקשה הנוכחית בסך של 5,000 ₪. קרקעותפיצוייםהפקעההתיישנות