התיישנות תביעת שיפוי על חוב

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת שיפוי על חוב: לפני בקשה לסילוק על הסף אשר הוגשה על-ידי הנתבע מס' 1, (להלן: הנתבע) בשמו ובשם אמו, היא הנתבעת מס' 2, (להלן: הנתבעת). על-פי הנטען בבקשה וכמפורט במסמך הרפואי אשר צורף כנספח 1 של הבקשה, מצבה הבריאותי של הנתבעת מצריך למנות לה אפוטרופוס לגוף ולרכוש. הנתבע פועל בעניין זה על-פי הצהרתו, ולפיכך הבקשה לסילוק על הסף מוגשת על ידו מתוקף היותו "ידיד קרוב" של הנתבעת כמשמעותו של מונח זה בתקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). א. רקע עובדתי על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע הוא בנה של הנתבעת, שהינה דודתה של התובעת. הנתבע עסק במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה בתחום התיווך וההשקעות בנדל"ן וניהל עם אמו הנתבעת חשבונות בנק בבנק הפועלים בע"מ בסניף רחובות (להלן: הבנק) אשר שימשו לצורך רכישת נכסי נדל"ן. התובעת טוענת בכתב התביעה כי במהלך שנת 1996 פנו הנתבעים לאחיה של התובעת, מר אליהו שטינמץ, אשר ערב קודם לכן בערבות אישית לחובותיהם של הנתבעים לבנק, בבקשה לשעבד נכס אשר יהווה בטוחה להבטחת פירעון חובותיהם לבנק. יצויין כי נכס זה היה בבעלות משותפת של אחי התובעת, התובעת עצמה ואמם, הגב' הדסה שטינמץ. לגירסת התובעת, היא נעתרה לבקשה זו של הנתבעים אשר הופנתה אליה באמצעות אחיה, וביום 22.7.96 מישכנה יחד עם אחיה ועם אמה את זכויותיה במגרש הידוע כגוש 3694 חלקה 254 הנמצא בעיר רחובות (להלן: המגרש). לטענת התובעת, משכנתא זו הבטיחה פירעונם של חובות קיימים ועתידיים של הנתבעים לבנק. כפי שעולה מכתב התביעה, הנתבעים נטלו אשראי בסכומים ניכרים מהבנק לצורך רכישת נכסי נדל"ן שונים כמפורט להלן: (א) ביום 26.1.94 רכשה הנתבעת נכס הנמצא ברחוב אדרת בירושלים הידוע כגוש 30023 חלקה 170, באמצעות הלוואות שמקורן בבנק. נכס זה נמכר לטענת התובעת ביום 31.3.98 תמורת סכום של 840,000$ שהסתכם בסך של כ- 3,215,000 ₪ במועד הרלוונטי. (ב) במהלך מאי 94 רכשה הנתבעת נכס נוסף (בית המחולק למספר דירות) הנמצא ברחוב ספיר בירושלים, הידוע כגוש 30109 חלקה 108, באמצעות הלוואות שמקורן בבנק. הלוואות אלה שימשו גם למימון תשלום מס רכישה בסך של 407,000$. לטענת התובעת, הנתבעת מכרה חלק מהנכס הזה בשנת 2001, ואת חלקו הנותר מכרה הנתבעת בשנת 2007. (ג) הנתבעת רכשה נכסים נוספים הנמצאים ברחוב גזר וברחוב ישראליס בירושלים ואף זאת במימונו של הבנק. גם נכסים אלה, לטענת התובעת, נמכרו על-ידי הנתבעת. (ד) ביום 1.1.96 רכש הנתבע מגרש הנמצא ברחוב רמות 6 ירושלים. גם נכס זה נרכש במימון של הבנק, ולטענת התובעת הוא נמכר על-ידי הנתבע במהלך שנת 98 כאשר רק חלק מהתמורה שקיבל הנתבע שימשה לפירעון חלק מההלוואה שהנתבע נטל לצורך מימון רכישתו. התובעת טוענת כי יתרת התמורה שימשה ככל הנראה לרכישת מגרש נוסף בשכונת רמות ירושלים, וכן לשם מימון רכישתם של נכסים נוספים. על-פי טענתה של התובעת, בשלהי 1997 העביר הבנק, בהתאם להוראות הנתבע ו/או בהסכמתו, את יתרת החוב בחשבון הנתבעת לחשבונו מבלי לקבל את הסכמתה של התובעת לכך. כמו כן טוענת התובעת כי אף הנתבעת עצמה נטלה כספים שונים מהבנק אשר נדרשו לה לשם מימון רכישת נכסים שונים. לטענתה של התובעת, החוב שנוצר עקב רכישת נכסים אלה הועבר על-ידי הנתבעת לחשבונו של הנתבע, ואילו הנתבעת, מכרה לאחר מכן את נכסיה ברווח מבלי שפרעה את חובותיה לבנק. לאחר העברת החוב מחשבונה של הנתבעת לחשבונו של הנתבע המשיך הנתבע ליטול הלוואות נוספות מהבנק תוך "מיחזורם" של ההלוואות השונות שניטלו על ידו ועל-ידי הנתבעת מהבנק. לטענת התובעת, מי שניהל בפועל את עסקיה של הנתבעת, לרבות רכישת נכסי הנדל"ן ומכירתם, היה הנתבע אשר פעל באמצעות ייפוי כח נוטריוני שמסרה לו הנתבעת לשם כך. התובעת מוסיפה וטוענת כי במהלך 2006 נודע לה מאחיה כי הנתבעים לא פרעו את ההלוואות אשר נטלו מהבנק, וכי יתרת החוב בחשבונו של הנתבע עמדה ביום 12.10.06 על סך של 16,170,000 ₪ הכולל הן את החוב של הנתבע, והן את החוב של הנתבעת אשר הועבר, כאמור לעיל, לחשבונו של הנתבע. במהלך 2007 התנה הבנק את המשך העמדת ההלוואה לנתבע בתנאים אשר כללו, בין היתר, תשלום כספי בסכום של 1,000,000 ₪ לפירעון חלק מהריבית אשר נשאו ההלוואות שנטל הנתבע. ביום 24.9.07 הודיע הבנק כי הוא מתנה את ביטול המשכנתא הרשומה לטובתו על המגרש בפירעון מלא של חובו הנ"ל של הנתבע לבנק. ביום 2.11.07 שלח אחיה של התובעת מכתב לנתבע בו הוא מודיע לו בשמו ובשמה של התובעת על כוונתם למכור את המגרש לשם פירעון החוב שהצטבר בחשבונו של הנתבע בבנק על מנת לצמצם נזקיהם הנובעים מהגידול המתמיד של היקף חובות הנתבעים לבנק וההכרח לממש את המשכנתא שנרשמה על זכויותיהם במגרש. משלא נפרע חובם של הנתבעים לבנק נאלצה התובעת - על-פי גירסתה - למכור יחד עם אחיה ואמם את זכויותיה במגרש ביום 11.11.07. יצויין כי במסגרת הסדר שהושג בין התובעת ובני משפחתה לבין הבנק ניתנה לראשונים ארכה לממש את זכויותיהם במגרש על מנת להקטין הנזקים שהיו עלולים להיגרם להם עקב מכירתו של המגרש בצורה כפויה במסגרת מימוש המשכנתא אשר נרשמה על ידם לטובת הבנק. ב. טענות הצדדים הנתבעים טוענים כי תביעתה של התובעת הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות הואיל ולטענתם, המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים נעשו לכאורה בין השנים 1997 לשנת 2001. לטענת הנתבעים, עילת תביעה של התובעת לעניין ההתיישנות נולדה ביום בו התגבשו העובדות המהותיות המהוות את עילה התביעה, או לחילופין ביום שבו נודעו לתובעת העובדות המהותיות כאמור. בהקשר זה סבורים הנתבעים כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) מסייג את חוסר הידיעה למצב בו לא היתה בידי התובע מודעות בכוח בדבר העובדות שנעלמו מידיעתו, ואשר אף בזהירות סבירה לא יכול היה לגלותן. לטענת התובעים, לו סברה התובעת כי התנהגותם של הנתבעים הינה בניגוד למוסכם עימה, היה עליה לפנות לערכאות המשפטיות ולא להמתין להגדלת הנזק במשך 12 שנים. בהקשר זה סבורים הנתבעים כי אין צורך בידיעה מדוייקת של גובה הנזק אלא די "בקצה חוט על היתכנותו". אשר לטענת העדר היריבות טוענים הנתבעים כי הם מעולם לא פנו לתובעת וביקשו ממנה לערוב להם ו/או לשעבד נכס מנכסיה להבטחת חובם לבנק, וכי גם התובעת עצמה מודה כי רישום המשכנתא נעשה לאחר שהנתבעים ביקשו זאת מאחיה. בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים, אין התובעת יכולה לבסס את תביעתה על העילה של עשיית עושר ולא במשפט. אליבא דנתבעים, בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט) מי שפרע חובו של אחר מבלי שהיה חייב לכך כלפיו אינו זכאי להשבה, ובפרט כאשר לתובעת היתה סיבה סבירה להתנגד לפירעונו של החוב. הנתבעים גורסים כי התובעת לא טענה כי היה עליה למכור את חלקה במגרש לצורך פירעון החוב וכי פירעון החוב הנתבע על-ידי הבנק היה מתאפשר אף אם היו נמכרות רק זכויותיו במגרש של אחי התובעת, מר אליהו שטינמץ. בנוסף לכל האמור טוענת הנתבעת כי התובעת לא הניחה תשתית עובדתית לסכום אשר ששולם על-ידה על-פי טענתה ואשר בגינו הגישה התובעת את תביעתה כנגד הנתבעים. התובעת חולקת על טענותיהם של הנתבעים וגורסת כי תביעתה לא התיישנה כלל. על-פי טענתה, רק ביום 11.11.07 התגבשה עילת התביעה נשוא התובענה כנגד הנתבעים, דהיינו - במועד בו פרעה התובעת לבנק חוב אשר להבטחתו נרשמה המשכנתא על זכויותיה במגרש. התובעת אף גורסת כי בהתחשב בעובדה שהנתבעים פעלו "למיחזור" הלוואותיהם מהבנק והבנק "איים" כי יממש המשכנתא ובדרך זו יימכר המגרש, הרי שלא נותרה בידיה ברירה אלא לפרוע את חובם של הנתבעים כלפי הבנק אשר הובטח על-ידי שעבוד זכויותיה במגרש נשוא המשכנתא. טענה נוספת שמעלה התובעת כנגד טענת ההתיישנות הנטענת על-ידי הנתבעים מתייחסת לסעיף 20 לחוק ההתיישנות. לגירסת התובעת, סעיף זה חוסם טענת התיישנות כנגד נושה המובטח במשכנתא. לפיכך, מאחר ולא ניתן לטעון טענת התיישנות כנגד עילת תובענתו של הבנק למימוש המשכנתא הרי שניתן לומר כי התובעת נותרה חייבת לפרוע לידי הבנק את מלוא חובם של הנתבעים לבנק שהובטח על-ידי רישום המשכנתא על זכויותיהם של התובעת ובני משפחתה במגרש. בנסיבות אלה, משתמע על-פי גירסתה כי עילת התביעה של התובעת כלפי הנתבעים איננה מתיישנת אלא ממועד התגבשות העילה כלפי הנתבעים, דהיינו - מהמועד בו נפרע על ידה חובם של הנתבעים לבנק או כל חלק הימנו. התובעת אף סבורה כי גם אם נכונה טענתם של הנתבעים כי זכות התביעה התגבשה כאשר מומשו הנכסים שנמכרו על-ידי הנתבעים - הרי שלדבריה חלק מהנכסים נמכרו רק בשנת 2007 כמפורט בסעיף 9(ב) של כתב התביעה. לכך מוסיפה התובעת כי בהתאם לסעיפים 13 ו- 14 של חוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון), "הפודה" זכאי לחזור אל החייב אם המשכון נפדה לשם פירעון חובו של אחר. לטענת התובעת, הוראות סעיפים אלה מחזקים את גירסתה כי פדיון המשכנתא מהווה תנאי לזכות החזרה שלה כלפי הנתבעים, ומשכך - רק ביום 11.11.07 קמה לה זכות התביעה כנגד הנתבעים. כמו כן גורסת התובעת כי על-פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, חובתו של הזוכה להשיב למזכה את הזכייה, כך שבנסיבות העניין דנן רק עם מתן הזכייה (דהיינו - פירעון חלק מחובם של הנתבעים לבנק ביום 11.11.07) קמה לתובעת עצמה הזכות לקבל את השבת הזכייה מהנתבעים. אשר לטענת העדר היריבות טוענת התובעת כי הנתבעים מנועים מלטעון כי מעולם לא ביקשו מהתובעת לשעבד את זכויותיה בנכס וזאת גם לנוכח העובדה כי הנתבעים פנו לאחיה של התובעת בבקשה לשעבד נכס להבטחת חובם ביודעם כי נכס זה נמצא בבעלות משותפת של התובעת אחיה ואמם, וכי נכס זה אף שועבד בפועל לשם הבטחת פירעון חובותיהם של הנתבעים לבנק באמצעות המשכנתא שנרשמה על זכויותיהם של כל הבעלים במגרש. לגירסת התובעת, עצם פירעון החוב על-ידי התובעת יוצר יריבות משפטית בין הנתבעים לבין התובעת. בהקשר זה מוסיפה התובעת וגורסת כי הפירוש שניתן על-ידי הנתבעים להגדרות המצויות בחוק עשיית עושר ולא במשפט אינו עולה בקנה אחד עם המשמעות שניתנה להגדרות אלה בפסיקה ובספרות. לגירסתה, ה"זוכה" הוא מי שקיבל את טובת ההנאה ובעניינינו - הנתבעים, ואילו התובעת - הינה ה"מזכה", ולפיכך, לטענתה, נטל ההוכחה בדבר קיומה של סיבה סבירה להתנגדות להשבת הזכייה רובץ על הנתבעים וסוגיה זו צריכה להתברר במסגרת בירור התביעה לגופה. בנוסף לכך סבורה התובעת כי כתב התביעה מגלה עילה כנגד שני הנתבעים גם יחד, ובכלל זה גם כנגד הנתבעת מס' 2. אשר לסכום התביעה טוענת התובעת כי כתב התביעה הוגש כנגד הנתבעת על מלוא סכום התביעה המסתכם בסך של 2,700,000 ₪ (לצורכי אגרה) כאשר סכום זה נתבע על-ידי התובעת מאת שני הנתבעים - ביחד ולחוד. התובעת אף יוצאת חוצץ כנגד טענתם הנוספת של הנתבעים לפיה זכות תביעתה קמה רק מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט. לטענתה, תקנות סדר הדין האזרחי קובעות במפורש כי על התובע לפרט בכתב תביעתו את העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה ואין חובה לפרט את מסכת החוקים השונים עליהם נסמכת תביעתו. ג. דיון ומסקנות (1) התיישנות - עילת תביעה מכוח הוראות חוק המשכון על-פי גירסתה של התובעת, המפורטת בין היתר בסעיף 28(א) של כתב תביעתה, התובעת מישכנה את זכויותיה במגרש כ"ערבה" לחובם של הנתבעים. חוק המשכון מכיר באפשרות כי רכושו של אדם ישמש כמשכון לפירעון חובו של אחר אף אם בעל הרכוש אינו חייב לשאת בחוב באופן אישי. מישכון מסוג זה של זכויות אדם שלישי בנכס השייך לו לשם הבטחת חיובו של החייב מוסדר במסגרת סעיף 12 לחוק המשכון הקובע: "מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב, אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה" (ההדגשה אינה במקור - ב.א.). על פי הוראה זו - מעמדה של התובעת כמעמדו של מי שערב לאותו חיוב של הנתבעים. בדרך זו התכוון המחוקק להחיל את דיני התחלוף (סוברוגציה) המוסדרים בחוק הערבות, תשכ"ז-1967, גם על פודה של משכון. לכך יש להוסיף כי סעיף 12 לחוק המשכון חל בנסיבות העניין גם על משכנתא וזאת מכוח סעיף 91 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). משפדתה התובעת את המשכנתא, כך לטענתה, קמה לה לכאורה זכות כלפי הנתבעים להשבת הכספים ששילמה. לשונו של סעיף 14 לחוק המשכון מדברת בעד עצמה, כדלקמן: "נפדה משכון לפי סעיף 13 על ידי מי שאינו החייב, זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו ...". סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה עילת התובענה. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת גיבושה של "עילת תובענה" במסגרת הדיון בטענת התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע. לעניין זה יפה ההגדרה אשר ניתנה על-ידי כב' השופט ת' אור בע"א 3319/94 יובב פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נא(2), 581, עמ' 594 (1997) אשר מן הראוי להביאה כלשונה: "המבחן הנ"ל שנקבע בעניין פתאל הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי". מסיבה זו ראוי להקפיד ולהדגיש כי לצורך בחינת המועד של תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של "זכות מושגית" בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילת תביעה קונקרטית אשר מכוחה יכול התובע לפנות לבית המשפט ובמידה והוא יוכיח את עובדותיה המהותיות - אזי הוא יזכה בסעד המבוקש (ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5), 166, עמ' 177 (2003)). בהקשר זה חשוב לזכור כי בקשה לסילוק על הסף של תביעה מחמת התיישנות דורשת מבית המשפט נקיטת זהירות מרבית. הטעם לכך נעוץ בעובדה כי כפועל יוצא מסילוק התובענה על הסף נחסמת בפני התובע זכות הגישה לערכאות ובאופן כזה עלולה להימנע ההכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני גרידא (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 22.06.08), סעיף 15). מלשונו הברורה של סעיף 14 של חוק המשכון באשר למרכיבים הנדרשים לשם גיבושה של עילת התביעה של בעל נכס כלפי "אחר" אשר לטובתו הוא פרע חוב שלהבטחת פירעונו נרשם משכון או משכנתא על זכויותיו באותו נכס - עולה כי המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות בתביעה שכזו הוא המועד בו פרע בעל הנכס לידי הנושה את חובו של האחר. לשם הבנת הדברים מן הראוי להביא את הסעיפים הרלוונטיים כנוסחם בחוק המשכון: "13. פדיון המשכון (א) החייב וכל אדם שזכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו, רשאים לפדות את המשכון על ידי קיום החיוב לאחר המועד לקיומו; והוא אף אם יש קביעה אחרת בהסכם המישכון. (ב) החייב וכל אדם שזכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו, רשאים לפדות את המשכון על ידי קיום החיוב לפני המועד לקיומו, ובלבד שבחיוב לתשלום כסף הנושא ריבית ישלמו לנושה גם את הריבית שהיתה מגיעה לו עד המועד לקיום החיוב או בעד ששה חדשים אחרי התשלום, הכל לפי התקופה הקצרה יותר; סעיף קטן זה לא יחול אם יש קביעה אחרת בהסכם המישכון ולא יחול על משכון שניתן להבטחת סדרה של איגרות חוב. (ג) מושכן נכס בנסיבות האמורות בסעיף 5, רשאים בעל הנכס או האדם שהיה זכאי להחזיקו לפדות את המשכון לפי סעיף קטן (ב) אף אם יש קביעה אחרת בהסכם המישכון. (ד) אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות זכות לפדות חלק מן המשכון על ידי קיום חלק מן החיוב, זולת אם הוסכם על כך בהסכם המישכון. 14. פדיון משכון שלא על ידי החייב נפדה משכון לפי סעיף 13 על ידי מי שאינו החייב, זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו, ואם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכותו זו". אני סבור כי בעוד שמסעיף 13 לחוק המשכון ניתן ללמוד על זכותה של התובעת למכור את הנכס המשועבד לצורך הקטנת הנזק העלול להיגרם לה בעת מימוש השעבוד על-ידי הבנק, הרי שמסעיף 14 של חוק המשכון ניתן ללמוד במפורש כי רק לאחר ש"נפדה משכון לפי סעיף 13 על-ידי מי שאינו החייב זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו ...". לפיכך הגעתי למסקנה כי עילת תביעתה של התובעת נולדה ביום 11.11.07, שהוא המועד בו לטענתה שילמה סכום של 4,471,375 ₪ לצורך פירעון חובם של הנתבעים לבנק. בנסיבות אלה, ומאחר וטרם חלפו שבע שנים מאז יום 11.11.07 - אזי עומדת לתובעת עילת תביעה ברת-הוכחה כנגד הנתבעים כמפורט בכתב התובענה, ועילה זו טרם התיישנה על-פי הדין. בדעה זו אוחז גם המלומד ד"ר רוי בר-קהן בספרו "ערבות". לדידו, במצב בו מעורב חייב משני יש לאמץ את הכלל לפיו מירוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי של החייב המשני כלפי החייב העיקרי יתחיל מהמועד בו קיים החייב המשני בפועל את החיוב במקום החייב העיקרי (ד"ר רוי בר-קהן, ערבות (תשס"ו-2006), עמ' 210). לתוצאה דומה ניתן להגיע בדרך של גזרה שווה מהכלל הנהוג במצב של ריבוי חייבים שווי דרגה לעניין התיישנות עילת התובענה. בהקשר זה נקבע כי מירוץ ההתיישנות לגבי תביעת השתתפות של חייב אחד כלפי החייב האחר מתחיל מרגע שבו שילם החייב לנושה סכום העולה על חלקו (ראו: ד"ר רוי בר-קהן, שם, עמ' 209; זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל (תשנ"א-1991), כרך א', עמ' 85). זאת ועוד: תמוהה בעיני טענתם של הנתבעים לפיה תגובתה של התובעת לבקשת הסילוק על הסף הנסמכת בין השאר גם על הוראות חוק המשכון לביסוס זכות החזרה כלפיהם - הינה בגדר שינוי חזית פסול. אכן צודקים הנתבעים כי לשם בחינת חזית המריבה יש לבחון את כתב התביעה וכתב ההגנה. אולם עיון בכתב התביעה, ובמיוחד בסעיף 28 שלו, מעלה כי טיעונם של הנתבעים אינו נשען על אדנים מוצדקים. לשם הבהרת הדברים אצטט מכתב התביעה כדלקמן: "לאור האמור לעיל, וכדי להימנע מהברחת נכס נוסף ע"י הנתבעים או מי מהם, מוגשת תביעה זו עוד בטרם הסתיימה התובענה המתנהלת בת.א. 756-05-08. התובעת תטען כי על הנתבעים לשלם לה את סכום התביעה, בין היתר, כמפורט להלן: א. התובעת חתמה על שטר המשכנתא, כערבה לחיוב של הנתבעים עד כדי ערכו של חלקה במגרש אשר שועבד באמצעות המשכנתא. התובעת זכאית לקבלת מלוא הכספים וההוצאות אשר הוציאה לצורך פירעון החוב אשר נפרע על ידה אך ורק מכח ערבותה לחוב" (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). דומני שאין צורך להכביר מילים, ומשנטען כך בכתב התביעה על-ידי התובעת - הרי שאין בסיס לטיעונם של הנתבעים כי מדובר בשינוי חזית מטעמה. התיישנות - עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט על-פי טענתה של התובעת, מערכת היחסים שנוצרה בינה לבין הנתבעים בנסיבות המקרה הנוכחי חוסה תחת דיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, הנושא את הכותרת "חובת ההשבה", קובע כהאי לישנא: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת". תכליתו הכללית של סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט היא מניעת התעשרות בלתי מוצדקת והוא משתרע על מגוון רחב של מצבים. בנסיבות העניין הנוכחי יש להפנות גם לסעיף 4 של חוק עשיית עושר ולא במשפט, המתייחס לסיטואציה של פירעון חוב של אדם על-ידי מי שאינו החייב. וזו לשונו: "מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב". על-פי גירסתה של התובעת, הנתבעים "התעשרו" שלא כדין בשל פירעון חובם לבנק שנעשה באמצעות הכספים שנתקבלו ממכירת זכויותיה במגרש ועל-כן, מנקודת ראותה של התובעת, היא זכאית לקבל השבה של כספים אלה מהנתבעים. למותר לציין כי "התעשרותם" של הנתבעים נובעת מהעובדה שחובם לבנק הנושה סולק על-ידי התובעת. ראוי להדגיש כי "חוסר הברירה" אשר על-פי טענת התובעת בעטיו היא "נאלצה" לפרוע את חובם של הנתבעים לבנק - נבע מרצונה להגן על אינטרס עצמי שלה, דהיינו - שזכויותיה בנכס הממושכן לא תמכנה באופן כפוי ומהיר על-ידי הבנק הנושה במחיר העלול להיות נמוך משווי הריאלי. בהקשר זה מציע פרופ' דניאל פרידמן להשקיף על הוראות סעיפים 13 ו- 14 לחוק המשכון, המצוטטות דלעיל, כעל הסדר רחב המתייחס למצבים בהם צד שלישי נאלץ לפרוע חוב של הזולת על מנת להגן על אינטרס עצמי מוצדק של הפורע, אשר על-פי הוראותיו יהיה אותו צד שלישי זכאי לחזור אל החייב בתביעת השבה. פרופ' פרידמן סבור כי את זכותו של פורע החוב להשבה מהחייב במקרים החורגים מגדר סעיפים 13 ו-14 לחוק המשכון ניתן יהיה לבסס על האנלוגיה להוראות חוק המשכון או על הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, המבוססים על הרצון הבסיסי למנוע התעשרות של החייב מפירעון חובו על-ידי צד שלישי. לעניין המועד בו התגבשה עילת התביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט הרי שגם כאן, מקום שבו פירעון החוב מקים את הזכייה לזוכה - "זכות התביעה של פורע החוב (אם מכירים בה) נוצרה עם התשלום" (דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (תשנ"ח-1998), מהדורה שנייה, כרך א', עמ' 301). הטעם לכך נובע מהעובדה כי פירעון החוב מהווה יסוד מהותי וחיוני הנדרש לשם התגבשות עילת התביעה להשבת הזכייה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. (2) העדר יריבות התובעת, אחיה ואמם, שיעבדו את זכויותיהם במגרש לטובת הבנק ביום 22.7.96. על-פי שטר המשכנתא (נספח א' של כתב התביעה) השיעבוד נעשה על ידה לשם הבטחת פירעון חובם של הנתבעים לבנק. כפי שכבר פורט לעיל, הרי שמכוח האמור בסעיפים 13 ו- 14 של חוק המשכון, משנפדה המשכון דין התובעת כדין ערבה שפרעה חוב אשר הנתבעים חייבים בפירעונו כלפי הבנק הנושה. ממילא ברור כי אין מקום לטיעונם של הנתבעים כי אף בהתקיים נסיבות כאלה אין יריבות בינם לבין התובעת. זאת ועוד: ביום 2.11.07 שלח אחיה של התובעת מכתב לנתבע (נספח יב' של כתב התביעה). במכתב זה, אשר נכתב גם בשמה של התובעת, הודיע אחי התובעת לנתבע כי "אנו נאלצים למכור בתנאים הרחוקים מלהיות אופטימאליים את זכויותינו במגרש" לשם פירעון החוב שהצטבר בחשבונו הנ"ל של הנתבע בבנק. במכתב זה אף הודגש כי הדבר נעשה על-ידי התובעת ובני משפחתה על מנת לצמצם נזקיהם ההולכים וגדלים כתוצאה מהגידול המתמיד של היקף חובות הנתבעים לבנק, והחשש כי הבנק יממש את המשכנתא שנרשמה על זכויותיהם במגרש. במכתב זה התבקש הנתבע להודיע האם יש לו "הצעה אחרת לפתרון הבעיה", אך על כזו לא נודע לטענת התובעת. על יסוד כל המפורט לעיל אני סבור כי יש ממש בטיעוני התובעת כי הנתבעים ידעו במשך שנים רבות על דבר רישום המשכנתא שנועדה להבטיח פירעון חובותיהם לבנק, וכי שיעבוד זה איפשר לנתבעים ליהנות מקבלת אשראים מהבנק אשר שימשו אותם לרכישת נכסים שונים. לפיכך יש בסיס לטענת התובעת כי היא היתה זכאית להסתמך על המצג שהציגו הנתבעים בהתנהגותם אשר היה בה כדי ליצור, לכאורה, הסכמה מצידם לשיעבוד זכויותיה של התובעת במגרש לשם הבטחת חובותיהם לבנק - על מצג זה זכאית היתה התובעת להסתמך. בנסיבות אלה, מששינתה התובעת מצבה לרעה - כנטען בכתב התביעה, וגם אם אינני נדרש בשלב זה להכריע בשאלת המניעות של הנתבעים מלכפור ברישום המשכנתא שנרשם על ידי התובעת לטובתם, הרי שהסתמכותה הלכאורית של התובעת על מצגי הנתבעים יוצרת יריבות בינה לבין הנתבעים. (3) עילת תביעה כנגד הנתבעת מס' 2 עיון בסעיף 33 של כתב התביעה מעלה כי התובעת מבקשת לחייב את שני הנתבעים לשלם לה "ביחד ולחוד" את הסכום של 2,700,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. נוסח זה אינו מותיר ספק לכך שאם תוכיח התובעת את תביעתה היא תהא זכאית להיפרע משני הנתבעים, או ממי מהם, עד למלוא הסכום שייפסק לזכותה. על אף שהסכום הנתבע מבוסס על הנאמר בסעיף 22 של כתב התביעה לפיו "התובעת שילמה מתוך החוב סכום כולל בסך של 4,471,375 ₪" הרי שבמידה והנתבעים סבורים כי הם זכאים לפירוט טוב יותר מהנאמר בכתב התביעה הרי שפתוחה לפניהם הדרך לדרוש פרטים נוספים וטובים יותר למפורט בכתב התובענה. ד. סיכום ומסקנות לאור האמור לעיל הנני מחליט בזאת כדלקמן: (א) הבקשה לסילוק על הסף נדחית בזאת על כל רכיביה. (ב) בנסיבות העניין, בהתחשב בטיעוני הצדדים ולנוכח התוצאה אליה הגעתי - הנני מחייב את המבקשים בבקשה לסילוק על הסף (הם הנתבעים בתובענה), ביחד ולחוד, לשלם למשיבה (היא התובעת בתובענה) הוצאות ושכר-טירחת עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ בתוספת סכום השווה למע"מ כדין. שיפויהתיישנות חובחובהתיישנות