התנגדות לצוואה בפני רשות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות לצוואה בפני רשות: השופט שאול שוחט: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, מיום 3.2.05 (כב' השופט יהושע גייפמן), בת"ע 15230/99, , בו התקבלה התנגדות המשיבה לתביעת המערער לקיום צוואת המנוחה X ז"ל - אמם של הצדדים (להלן: "המנוחה/האם"), צוואה בפני רשות מיום 15.6.94 (להלן: "הצוואה"). העובדות שאינן שנויות במחלוקת 1. המנוחה נפטרה ביום 10.9.98, בהיותה כבת 58 שנים והותירה אחריה את הצדדים, שני ילדיה מבעלה שנפטר לפניה. ביום 15.6.94, בהיותה כבת 54 שנים, ערכה המנוחה את הצוואה בה זיכתה את המערער בכל עזבונה. לצוואה קדמה צוואה בפני עדים אותה ערכה המנוחה במשרדו של עו"ד שטראוס, ביום 24.03.94, שאף בה זיכתה את המערער בכל עזבונה. הצוואה - הוגשה וסומנה ת/1. הצוואה קויימה לבקשת המערער, על ידי הרשם לענייני ירושה, אך בעקבות פניית המשיבה, ביטל הרשם לענייני ירושה את צו הקיום והיפנה את הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה. בישיבת יום 23.05.00, בבית משפט קמא, הסכימו הצדדים, כי נימוקי הבקשה לביטול צו קיום הצוואה, שהוגשה על ידי המשיבה לרשם לענייני ירושה, יהוו את נימוקי ההתנגדות: א. חשד סביר שהמסמך שאושר על ידי הרשות אינו אותו מסמך שקויים כצוואה (סעיף 3.5 לבקשה). בהקשר לטענה זו הבהיר ב"כ המשיבה בישיבת יום 15.1.01, את הבסיס לה: "אנחנו טוענים שהאם רצתה לשנות את הצוואה הראשונה, בה הורישה את הרכוש לבן, ולערוך צוואה בפני רשות בה העזבון יועבר גם לבן גם לבת. אנחנו טוענים שהיתה החלפה של הצוואה בין השלב שבית המשפט אישר את הצוואה לבין השלב שהצוואה הופקדה במזכירות בית המשפט. אנחנו טוענים שבשלב שהמנוחה ירדה מלשכת השופטת, לאחר אישור הצוואה, למזכירות בית המשפט, כדי להפקיד את הצוואה, הצוואה הוחלפה". ב. הצוואה פגומה בפגם צורני (סעיף 3.4 לבקשה); ג. השפעה בלתי הוגנת (סעיף 4 לבקשה); ד. מעורבות פסולה בצוואה (סעיף 7 לבקשה). בישיבת יום 4.5.03 תחם ב"כ המשיבה את טענות ההתנגדות: השפעה בלתי הוגנת; החלפת הדף של הצוואה במהלך הזמן בין אישור הרשות לבין ההפקדה במזכירות; מעורבות של המערער בעריכת הצוואה; קיומו של פגם צורני בצוואה משום שהרשות לא חתמה על פני הצוואה; צלילות דעת - כך בסדר המופיע בפרוטוקול הדיון. 4. ביום 3.2.05 נתן בית המשפט את פסק דינו - קיבל את ההתנגדות והורה על בטלות הצוואה. מכאן הערעור. פסק הדין בבית המשפט קמא 5. את הטעם לקבלת ההתנגדות מצא ביהמ"ש בקיומה של השפעה בלתי הוגנת, שהוכחה בפניו, וכלשונו: "...הוכח בראיות מהימנות מספיקות שיש לפסול את הצוואה עקב השפעה בלתי הוגנת מצד הבן (המערער ש'ש') על האם..." (עמ' 40 לפסק הדין) "... בתקופה ממרץ 94 ועד יולי 94" (עמ' 32 לפסק הדין פיסקה 3). את מסקנתו סומך בימ"ש קמא על הממצאים הבאים: תלונותיה של המנוחה, הנלמדות מדברי המערער עצמו באנמנזה רפואית של המכון האונקולוגי מ- 8.8.93 בה נאמר, מפיו, כי המנוחה אינה מודעת למצבה והינה אשה תלותית מאוד, המסוגלת לנהל את הבית מבחינת הנקיון והבישול, אך זקוקה להדרכה ולייעוץ בשאר תחומי החיים (מוצג נ/5 בבימ"ש קמא); מדו"ח המכון האונקולוגי מ- 30.1.94 בו נאמר, כי מדובר באשה "חלשה באופיה, מתרגשת, לא מודעת למצבה..." (מוצג נ/10 בבימ"ש קמא); מעדות המשיבה שבשנת 94 המנוחה גרה לבד והיו דברים שלא ידעה להחליט בין עיקר לטפל ושבשנת 90 פיזרה המנוחה שיקים לאיזשהו נוכל והיא הלכה וביטלה אותם. בהקשר זה מציין ביהמ"ש את שהותה של המנוחה, בין המועדים 2.2.94 - 5.4.94 במעון צ'רלס קלור - מעון לאנשים הסובלים מבעיות אונקולוגיות - בשל מצבה הרגשי הקשה, כשהיא מטופלת בתרופה מסוג קסנקס, המוכרת כתרופה אנטי חרדתית, במינון של 3 כדורים ליום ואת העובדה שקיבלה טיפול כימותרפי עם הקרנות שהסתיים ב- 5.4.94. כן מפנה ביהמ"ש למסקנות חוות-הדעת הרפואית של ד"ר אילן קוץ (מיום 17/12/01), מטעם המשיבה לפיה, בהסתמך על המסמכים שהונחו בפניו, מדובר באשה בעלת אישיות תלותית הניתנת להשפעה והנמצאת, בד בבד, במצב בריאותי קשה בשל מחלת סרטן, מקבלת גם כימותרפיה וגם הקרנות ומטופלת בתרופות אנטי חרדתיות במימון די גבוה - "כל זה בימים... סמוכים למועד כתיבת הצוואה... זה מצב שהוא מזוהה ומוכר וזה מצב שבו אנשים ניתנים להשפעת יתר על ידי חלק מהמטפלים שלהם" ובלשון ברורה יותר "המצב הריגושי שנובע מאופיה, ואולי מתעצם ממצבה הרפואי והוא עלול לגרום להשפעות בלתי הוגנות". ראה לכל אלה סעיפים 3 (א) - (ד) לפסק הדין; עדות בעלה של המשיבה לפיה המנוחה היתה באה לבקר אותם במשק, בין השנים 1993-1995, כשהמערער צמוד אליה, "יושב לה על הזנב" ולא נותן לה מרווח מחיה, כשכל הזמן היא אומרת להם שהיא פוחדת ממנו ומי ששמרה עליה היתה אמה, הסבתא (סעיף 3 (ה) לפסק הדין); האירוע של חתימת שתי הצוואות בהפרש של 3 חודשים, לטובת המערער, כאשר בצוואה השניה, זו בענייננו, מתלווה למנוחה עובד של משרד עו"ד שטראוס - שערך למנוחה את הצוואה בעדים שקדמה לה - מעורר תהיות ותמיהות שלא הובהרו עד תום (סעיף 3 (ו) לפסק הדין); המערער ידע על עשיית הצוואה טרם עריכתה. טענתו, כי ידע עליה מאמו שלושה ימים לפני פטירתה, כשהיתה בהוספיס במצב רפואי לא טוב, אינה עולה בקנה אחד עם הפרט אותו ידע למסור, לפיו התלווה למנוחה מישהו ממשרד עו"ד שטראוס להליך של עשיית הצוואה בפני הרשות (סעיף 3 (ו) לפסק הדין); המערער דאג שהאם תעביר את שתי דירותיה על שמו, וכן החתימה על הסכמה למינויו כבן ממשיך במשק - הכל בשנת 1993, בסמוך לפטירת המנוחה, כאשר אין מי שישגיח על האינטרסים שלה בתקופה שהיתה תלותית ונתונה בקלות למניפולציות (סעיף 3 (ז) לפסק הדין); המערער היה מעורב בנושא הצוואות של המנוחה, דבר הנלמד מעדותו של עו"ד בלנגה אשר טיפל בהעברות של דירות המנוחה על שם המערער בשנת 1993 וסירב לערוך את הצוואה שבמחלוקת, כדי שלא יווצר הרושם שהוא מעורב בהעברת כל נכסי האם לבן בחייה ולאחר מותה, תוך נישול המשיבה מחלקה בירושה על פי דין; מה גם שהאם לא הביעה כעסים כלפי בתה ולא היו לה הערות לגביה, כעולה מעדותה של רופאת המשפחה ד"ר שצברג (סעיפים 3 (ז), 3 (ח) לפסק הדין). 6. הממצאים העובדתיים שפורטו בפסק הדין כמו גם המסקנות המשפטיות שהוסקו מהם, לא הושפעו משאלת נטל השכנוע. בית-המשפט קמא השתכנע, על-פי הראיות שהונחו בפניו, בעיקר אלה שהוצגו על-ידי המשיבה, כי המשיבה הייתה זו אשר עמדה בנטל השכנוע להוכיח כי הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי-הוגנת שהפעיל המערער על המנוחה, והורה על פסלותה (סעיף 5 לפסק-הדין, עמ' 40, פיסקאות 3-2). בית המשפט הוסיף, כי אף אם היה סובר אחרת, לאור הפגם הצורני הנטען, והנטל היה עובר לשכמו של המערער, כמבקש הקיום, לא עמד הוא בנטל להרמתו, נטל הכולל גם הוכחה בדבר אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת. 7. בית המשפט קמא שלל את טענת המשיבה בדבר החלפת עותק הצוואה בין מועד אישורה על ידי הרשמת לבין מועד הפקדתה במזכירות בית המשפט (סעיף 5 לפסק הדין עמ' 39 פסקה שניה), ודחה את טענות המשיבה בדבר העדר צלילות דעת מצד המנוחה בעת עריכת הצוואה (סעיף 5 לפסק הדין עמ' 40 פסקה 4) ובדבר מעורבות פסולה של המערער בעריכתה, כהגדרתה בסעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") (סעיף 5 לפסק הדין, עמ' 40 פיסקה 5). טענות המערער 8. לטענת ב"כ המערער טעה בית המשפט קמא בניתוח יסודות ה"השפעה הבלתי הוגנת", כמו גם ביישום ההלכה הפסוקה הנוגעת לפגם זה על הראיות שנפרשו בפניו, תוך שהוא מתעלם מגרסת המשיבה, שעמדה בבסיס ההתנגדות - החלפת דף הצוואה - גירסה ששוללת לחלוטין קיומה של השפעה בלתי הוגנת. ככלל, טוען ב"כ המערער, בית המשפט קמא השתית את הכרעתו על היות המנוחה באופן "כללי" בעלת אישיות "תלותית", על העובדה כי בינה לבין המערער היו יחסי קרבה ועזרה, ומסיק את קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת עליה - מתוך תוכן הצוואה - כל זאת מבלי לבחון קיומה של השפעה כזו בפועל, במקרה שלפניו, בניגוד להלכה הפסוקה הרלוונטית. אשר לפגם הצורני - לא מדובר כלל בפגם צורני ולכל היותר ניתן לראות בעובדה כי אישור הרשות לא ניתן על פני הצוואה אלא על המעטפה, משום טעות סופר. טענות המשיבה 9. לטענת ב"כ המשיבה, הונחו בפני בית המשפט קמא ראיות מהימנות משכנעות למכביר בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת במקרה שהונח לפניו, השפעה שהביאה לעריכת צוואה שאינה משקפת את רצון המנוחה בחייה לחלק את עזבונה בין שני ילדיה. ב"כ המשיבה תומך במימצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, תוך שהוא מפנה לשלל הראיות עליהם סמך בית המשפט קמא את הכרעתו, וטוען כי צדק בית-המשפט קמא ביישום ההלכה המשפטית הרלוונטית על ממצאים אלה. דיון 10. לא-אחת עדים אנו לצוואות המעדיפות חלק מהיורשים הטבעיים מקרב המשפחה על-פני האחרים. לא לנו לבוא ולבחון צדקתן של העדפות אלה. אם נעשה כן, נחטא לעקרון היסוד שבמשפט הצוואות, עיקרון ראשון ו"נעלה בין נעלים" - מצווה לקיים דברי המת (ע"א 1099/90 שילה שרוני ואח' נ' שאול שרוני, פ"ד מז(4) 785; ע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' בינשטוק ואח', פ"ד מח(3) 705). מבחינה זו, אין בעובדה שפלוני הוא היורש היחיד על פי צוואה כדי ליצור הנחה עובדתית שהוא השפיע השפעה בלתי הוגנת על המצווה במטרה שינחיל לו את נכסיו (ע"א 1099/90 שרוני (שם)). מה שכן מצווה בית-המשפט לעשות, הוא לבחון, ככל שהראיות המוצגות בפניו מאפשרות לו לעשות כן, מה טיבה האמיתי של אותה צוואה, כיצד באה לעולם והאם היא תוצר של רצון חופשי ואמיתי של המנוח (פרשת שרוני, שם). ההכרעה תיפול על-פי הכללים שנקבעו בחוק הירושה ועל בסיס ההלכות שסבבו כללים אלה בפסיקה (פרשת שרוני, שם). 11. ההשפעה ה"בלתי הוגנת" הינה אחד מאותם פגמים רעים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה שערך מנוח, משום שפגימתו הרעה שללה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח באופן שתוכנה לא מהווה ביטוי לרצונו אלא לרצונו של המשפיע. בע"א 4902/91 שדמה גודמן ואח' נ' ישיבת ש"ס בית מדרש גבוה להוראה ודיינות ע"ש הרב שלמה מוסיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט(2) 441 (להלן: "גודמן נ' מוסיוף"), מבחין בית-משפט העליון בין ההשפעה כשאלה עובדתית, אם הייתה כזו אם לאו, ובין אי- ההגינות שבהשפעה, כשאלה ערכית נורמטיבית הנקבעת על-פי מושגים של מוסר אישי/חברתי. ענין לנו, קובע בית-המשפט, לא בהשפעה שגרתית, ביטוי למעשה של יום יום, אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות, שעל-פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי, יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה (ומכוון ל-ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1) 318). הלכה זו מכוונת, כי מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית-המשפט להשתכנע, מנסיבותיה של אותה השפעה, בקיומו של אותו מרכיב בלתי-הוגן בה, וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. לא קיומה של השפעה פוסל את הצוואה אלא קיומו של אותו יסוד בלתי-הוגן שנמצא בה. ודוק! חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, העלאת סברות וחשדות בעלמא, תוך הסתמכות, כאמור, על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של צוואה מטעם זה (ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו(1) 48, 51). 12. אין בנמצא, בפסיקה הישראלית, רשימה סגורה של מבחנים לקביעת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת. ב-ע"א 2500/93 שטיינר נ' אירגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3) 341, קובעת השופטת בייניש כי על קיומה של השפעה בלתי-הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים: מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים. כל אלה יש בהם, לדבריה, כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו או על חשש מפני קיומו של מצב שכזה. השופט מצא, ב-דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, מסכם את אבני-הבוחן שיש בהן לדעתו כדי לסייע לבית-המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת: תלות ועצמאות - זהו מבחן של מידה, המבוסס על שני מושגים הפוכים, במסגרתו, השאלה שבית-המשפט צריך לתת עליה תשובה היא - האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה, וההיפך. הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית. תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית, אינה עדות מספקת לתלותו בזולת. יתכן שעצמאותו מבחינה שכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה, כי חוסר-העצמאות / התלות הפיזית לא גרע כלל מעצמאותו; תלות וסיוע - מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו; אם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה. בהקשר זה יש לבחון, אם מבחינה עובדתית הסתייע המצווה גם באחרים. הדעת נותנת, שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם, היא מטבע הדברים קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי-הוגנת; קשרי המצווה עם אחרים - מבחן משנה המסייע לבית-המשפט לאמוד את מידת התלות של המצווה בנהנה. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה, ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו. עצם הבידוד של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה; מבחן נסיבות עריכת הצוואה - היה הנהנה מעורב בעשיית הצוואה, בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי זו הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה, יהא בה, במעורבותו, כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת או למצער שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו. אשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, קובע השופט מצא כי הוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. מהיותו של המצווה בלתי-עצמאי (מבחן העצמאות) ניתן להסיק תלותו באחר, אך בהיותו תלוי באחר, אין להסיק כי את צוואתו לטובת האחר עשה מתוך השפעה בלתי-הוגנת. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים, ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. על האבחנה האמורה, בין קיומה של תלות להשפעה בלתי הוגנת, עומד בית המשפט בע"א 2500/93 שטיינר (שם): "מהראיות שהובאו לפני בית המשפט קמא עולה בבירור תלותה הפיזית של המנוחה במערערת, אשר סייעה לה בקיום צרכיה היומיומיים. עם זאת, הוכחו ראיות רבות המצביעות על עמדתה העצמאית של המנוחה בענייניה, על בקיאותה במתרחש סביבה. עוד עולה מהראיות, כי למנוחה היה קשר עם אנשים נוספים, אף שנהגה בסביבתה בחשדנות מרובה, ועל אף תלותה במערערת והיזקקותה לשרותיה, לא ננעלנו בפני המנוחה השערים להביע התנגדות, מחאה או תלונה, אילו חשה צורך להשתחרר מהשתלטות המערערת עליה, בתוקף מעמדה כלפיה". 13. בחינת הממצאים העובדתיים עליהם מצביע בית משפט קמא, והשוואתם אל מול ממצאים אחרים העולים מחומר הראיות שהונח בפניי, יש בה כדי להביא למסקנה כי המשיבה לא עמדה בנטל השכנוע, ככל שהיה הוא מוטל עליה, להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת. מנגד, ככל שנטל השכנוע מוטל על המערער להוכיח אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת, נכון יהיה לקבוע כי הוא עמד בו. 14. הממצאים עליהם מצביע בית המשפט בפיסקה 3 לפסק דינו, נלמדים משילוב של עדויות "חיצוניות" ועדויות "מקצועיות", תוך מתן משקל למצבה הבריאותי של המנוחה סובב למועד עשיית הצוואה. אין מחלוקת, כי המנוחה היתה עצמאית מן הבחינה השכלית הכרתית. ניתוח כריתת השד שעברה באוקטובר 93' והטיפולים שקיבלה לאחריו (כימותרפיה והקרנות) לא פגעו ביכולותיה המנטליות / קוגנטיביות. העיד על כך דר' קוץ מטעם המשיבה, בעמ' 35 לפרוטוקול בימ"ש קמא. מאשר זאת בית משפט קמא בעמ' 40 לפסק דינו, פסקה רביעית. אין גם מחלוקת, כי המנוחה היתה עצמאית - אף מן הבחינה הפיזית. מחלת הסרטן בה לקתה בסוף 1993 לא פגעה ביכולותיה אלה, פגיעה של ממש. ניתן ללמוד על כך מעדותה של המשיבה: "... בשנת 94' אימי גרה לבד... בשנת 94' אימי היתה מוגבלת רק ביד, היו לה בעיות עם היד... אימי חזרה לתפקד אחרי הניתוח ועברה עוד ניתוח בשנת 95'... בשנת 94' אימי היתה כבר חולה. אימי היתה בבית, היתה פחות יוצאת ממה שהיתה יוצאת קודם. אימי עשתה קניות אבל היו מביאים לה את הקניות הביתה... בשנת 94' אימי הסתובבה בצורה חופשית... אמי ניהלה חשבונות בנק באופן עצמאי. כל זמן שהיא היתה בחיים אימי ניהלה את חשבונות הבנק שלה... אימי ניהלה את חשבונות הבנק שלה לבד,... לא היה צורך שמישהו יגור איתה קבוע כדי להשגיח עליה בשנת 94'" (הדגשה שלי ש' ש'). כן ניתן ללמוד על כך מעדותה של דר' הלנה שצברג, רופאת המשפחה אשר טיפלה במנוחה משנת 1988 ועד פטירתה. בעדותה, בעמ' 17, 18 לפרוט', מציינת דר' שצברג, כי אחרי ניתוח כריתת השד היתה המנוחה בקו הבריאות ולא היו סימנים לחזרת הסרטן, אשר חזר רק במרץ 1995. מצבה לא השתנה לרעה והיא היתה צלולה ומתפקדת לחלוטין. כך היה מצבה של המנוחה גם ביוני 94' מועד עריכת הצוואה. המנוחה היתה עצמאית לחלוטין, התמצאה בזמן ובמקום, ללא בעיות של זיהוי, זכרון או הבנה ותגובותיה היו רציונליות. העובדה עליה מעידה המשיבה, כי האם נזקקה לליווי מדי פעם, לבנק למשל (אבל לא לסופר: "לסופר היא לא היתה הולכת עם ליווי") אין בה כדי ללמד על התלותיות אותה מייחסת המשיבה למנוחה (עמ' 6 לפרוט' בימ"ש קמא שורה 27) ועומד בסתירה לתיאורה את המנוחה כאישה תוססת, מלאת חיים ובעלת קשרים חברתיים: "היו לאמי חברות והיתה יוצאת איתם לבלות לבד. אמי היתה משתתפת בריקודים, בחוגים... למועדונים היא הלכה עם חברות שלה...". כך גם בעדות בעלה של המשיבה: "האמא התגוררה לבד ולסירוגין היתה מביאה חברות שיתגוררו אצלה, והיתה תקופה שגם ישנו אצלה". קשריה החברתיים של המנוחה לא פסקו גם בשנת 1994, השנה בה ערכה את שתי הצוואות המזכות. המשיבה היא שמעידה, כי "בשנת 94' אמי הסתובבה בצורה חופשית, באו אל אמי אנשים בבית... בשנת 94' היו באות חברות לישון אצלה, החברה שלה בלה ישנה הרבה אצלה. כשהם היו חוזרות מאירוע בלה היתה ישנה אצלה, אמי ישנה באופן כללי בשנת 94' לבד, אבל לפעמים התארחה אצלה חברה". צא ולמד, שלאחר הניתוח של כריתת השד, אותו עברה באוקטובר 93' חזרה המנוחה לשגרת חייה ותיפקדה כרגיל הן מהבחינה הפיזית (אם כי "היתה פחות יוצאת ממה שהיתה יוצאת קודם") (דברי המשיבה עמ' 6 שורה 22, 6) והן מן הבחינה השכלית - הכרתית, למרות הטיפולים הכימותרפיים וההקרנות שהופסקו ב- 5.4.94 (כך על פי העדויות וקביעת בית משפט קמא), למעלה מחודשיים לפני עשיית הצוואה נשוא הדיון "ולא היה צורך שמישהו יגור איתה קבוע כדי להשגיח עליה בשנת 94'" (עדות המשיבה עמ' 7 שורה 12). קשריה של המנוחה עם העולם החיצון, ככלל, וסובב למועד עשיית הצוואה בפרט, לא היו רק עם חברותיה. המשיבה מעידה, כי הקשר שלה עם המנוחה היה קשר טוב, היא ביקרה אותה מתי שהזדמן לה יחד עם בעלה והמנוחה אף ביקרה אותה כשהזמינה אותה. היא היתה מדברת איתה בטלפון על נושאים משפחתיים כשהמנוחה מגלה ענין במעשיה, בבילוייה, בקורה את נכדיה ושואלת את השאלות הנכונות. היא גם ליוותה מדי פעם את המנוחה לבנק, ובכלל "אמי היתה קרובה גם אלי ולא רק לא'..." (המערער ש' ש'). גם בעלה של המשיבה (עמ' 8 לפרוט') מאשר, כי הוא ביקר את המנוחה בתל-אביב בממוצע פעמיים בשבוע ולמעשה "כל הזמן ביקרנו אותה באופן רצוף מאז שהחליטה לגור בת"א", כולל בשנת 94', השנה במהלכה נעשתה הצוואה: "בשנת 94' ביקרנו אצל האמא בממוצע פעמיים בשבוע. אחרי העבודה הייתי מבקר את האמא של אשתי". כשהמנוחה חלתה, מעיד הבעל: "... התחלנו יותר לדאוג, להיות איתה יותר בקשר וכל הזמן היינו בקשר, אבל שהיא חלתה הקשר התהדק יותר". הבעל מוסיף ואומר, כי כשהמחלה התגלתה, היתה זו המשיבה, אשתו, שהדריכה את המנוחה היכן ללכת. המנוחה היתה מתלוננת בפניה והמשיבה היתה זו שעזרה לה מה לעשות ולאן ללכת. מעין חברה ואשת סוד "חמותי לא תראה את החזה לבן שלה. כי זה דבר קשה מטבע הדברים". (עמ' 3 לפרוט' ש' 18-19). משעולה מהעדויות, כי המנוחה היתה עצמאית הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית, לא ניתן לדבר על תלות של המצווה בנהנה ואמירות המשיבה, בעדותה "אמי היתה תלותית"; "ולא ידעה להבחין בין עיקר לטפל" נותרו בגדר אמירות בלבד ללא כל ביסוס עובדתי אפילו מפיה שלה. משלא התקיים מבחן התלות והעצמאות אין מקום כלל לבחון את מבחן התלות והסיוע. עם זאת, בחינת הממצאים העולים מחומר הראיות בהקשר למבחן זה, מפי המשיבה, לא מלמדים כלל על תלות כלשהי של המנוחה במאן דהוא ובמערער בפרט. המערער לא גר עם המנוחה, גם לא בקרבת מקום אליה. המערער גר בבית במשק מרחק מטרים ספורים ממקום מגורי המשיבה. המשיבה מציינת רק שבניגוד אליה, למערער היה רכב ולכן היה "קופץ" אליה לביקורים, וכי היה זה המערער שליווה את המנוחה לטיפולים הרפואיים. זאת ותו לא. אף לא מילה אחת על אלימות של המערער כלפי המנוחה או על הצרת צעדיה, בלשון בעלה "יושב לה על הזנב", אמירה שאינה מתיישבת עם הדלת הפתוחה, שנהגה אצל המנוחה עת היה הוא והמשיבה באים לבקר אותה, גם במהלך שנת 1994, בממוצע פעמיים בשבוע, ועם קשריה של המשיבה עם אחרים עליהם הצבענו לעיל. בחינת עדותם של המשיבה ובעלה, היא היא המלמדת על כך שלא התקיימו במקרה שבענייננו אותם מבחנים המשמשים את בית המשפט לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת במקרה קונקרטי. בית המשפט קמא נתפס לאמירות מסויימות בעדות המשיבה ובעלה מבלי לבחון אם הן מתיישבות עם התוכן הכולל של העדויות עצמן. ודוק: בבסיס התנגדותה של המשיבה עמדה טענה עובדתית שחזרה ונשנתה מפיה במהלך כל שלבי הדיון בבית המשפט קמא - המנוחה רצתה לשנות את צוואתה הראשונה מיום 24.3.04, בה זיכתה את המערער בכל עזבונה ולערוך צוואה שויונית לפיה יונחל עזבונה בחלקים שווים לה ולמערער. דא עקא, שרצונה זה לא יצא אל הפועל, שכן היתה החלפה של הצוואה בין השלב שבית המשפט אישר את הצוואה לבין השלב שהצוואה הופקדה במזכירות בית המשפט. טענה עובדתית זו מקפלת בתוכה הודאה חד-משמעית של המשיבה לפיה המנוחה היתה בעלת יכולת ורצון חופשי להתנער מהמערער ולערוך צוואה שוויונית לפיה תזכה בתה במחצית עזבונה. המנוחה, כך יש להבין, אף הוציאה את רצונה זה לפועל בעריכת צוואה שכזו, שאחרת איך ניתן להבין את טענת ההחלפה? המנוחה אף פנתה לרשות, לבית המשפט, הגישה את הצוואה השויונית לרשות וזו אשרה אותה וחתמה עליה, אלא שצוואה זו הוחלפה על ידי מאן דהוא (ומכוונת בכך למערער או למי מטעמו) בצוואה נשוא הדיון. צא ולמד, שהמנוחה, לעת הזו, של עשיית הצוואה, לא היתה נתונה כלל תחת השפעתו, שליטתו של המערער. להיפך, היא פעלה בניגוד לרצונו וערכה צוואה אחרת, שויונית, ואלמלא ההחלפה הצוואה האחרת היתה עומדת לה לקיום. כיצד אם כן ניתן היה לטעון, בנשימה אחת, כי המנוחה עשתה את הצוואה בחוסר צלילות דעת ו/או תחת השפעה בלתי הוגנת? בית המשפט קמא לא נדרש בפסק דינו לחוסר העקביות, שלא לומר לסתירה, העולים מהשילוב של טענת ההחלפה עם טענת ההשפעה הבלתי הוגנת (את טענת חוסר הצלילות הוא דחה) וקבע רק כי טענת ההחלפה לא הוכחה. עם זאת, לא ניתן לפטור בעל דין הטוען טענה בדבר קיומו של פגם ברצון (השפעה בלתי הוגנת) ובצמוד לה מפרט עובדות הסותרות מניה וביה קיומו של פגם שכזה. על רצונה, הנחרץ, של המנוחה לזכות את המערער בכל רכושה/עזבונה, ניתן ללמוד מעדותם של עו"ד בלנגה ודר' שצברג. עו"ד בלנגה הינו עוה"ד אשר טיפל בענייניה המשפטים של המנוחה ומשפחתה מזה שנים, לרבות בעיזבון אביה המנוח ואימה המנוחה (עמ' 22 שורות 15-20), ובהעברת זכויות בנכסי המקרקעין של המנוחה בתל-אביב (עמ' 23 שורה 4). עו"ד בלנגה מעיד, כי שוחח עם המנוחה מספר פעמים בטלפון ונפגש עימה פיזית מספר פעמים בעניינים משפטיים שונים, לרבות על מנת לברר איתה אישית את הרקע לעיסקת העברת זכויותיה בדירות בתל-אביב, וכי במסגרת זו דובר ביניהם גם על הליך האפוטרופסות. הוא קיבל ממנה מסמכים בענין זה, שאל אותה לגבי הליכים נוספים אם נתקיימו, אם היתה בטיפול נפשי מאז וחקר אותה על מצבה (עמ' 23 שורות 7-15). עוד מעיד עו"ד בלגה כי במסגרת שיחות אלו, דיבר הוא עם המנוחה ארוכות כדי להבין באופן ברור מהו רצונה, ובעקבות שיחות אלו התרשם שהיא יודעת מה היא עושה ומבינה זאת היטב. (עמ' 23 שורות 21-25). במסגרת השיחות הנ"ל, מוסיף עו"ד בלנגה, הוא התייחס הן לפן האנושי והן לפן המשפטי והמנוחה סיפרה לו, מיוזמתה, כי בתה גירשה אותה מהבית ומציקה לה מאוד והביעה כעס עליה ועל חתנה "היורדים לחייה". (עמ' 25 שורות 13-15 ושורות 20-25). עדותו זו של עו"ד בלנגה, בנוגע למערכת היחסים בין המנוחה למשיבה, גם תומכת, במידת מה, בטענותיו של המערער בדבר מערכת יחסים ששררה בין השתיים, אותה פירט בסעיף 35 לתצהיר עדותו הראשית (חוסר שביעות רצון של המנוחה מנישואי המשיבה, השתלטות המשיבה ובעלה על בית המנוחה ודחיקת רגלי המנוחה ממנו עד שנאלצה לעזוב לתל-אביב; סילוק המנוחה מביתה בנחלה אחרי נסיונה לחזור לשם בעקבות הליך האפוטרופסות; אלימות ועוד). תמיכה נוספת בדבר מערכת יחסים בעייתית משהו, גם אם לא על כל המאפיינים עליהם מצביע המערער, ניתן למצוא בעדות המשיבה לפיה שנה אחרי שהיא ובעלה נכנסו לגור בבית המנוחה, עברה זו לתל-אביב (עמ' 5 ש' 16-17 לפרוט' בימ"ש קמא). בהקשר זה נכתב בחוות הדעת של דר' פורטנוי, שהוגשה בתמיכה לבקשה למינוי אפוט' על המנוחה, בשנת 1988, כי המנוחה גורשה מביתה במושב (המנוחה התגוררה עם בתה וחתנה); עדות הנתבעת, כי אחרי הליך האפוטרופוסות חזרה המנוחה לבית אך עזבה אותו תוך זמן קצר, כי "היה לה משעמם וצפוף איתם בבית" (עמ' 7 לפרוט' ש' 20-21); מכתבו של ב"כ הורי המנוחה (נספח כב' לתצהיר התובע), אשר נשלח למנוחה, בו הוא דורש ממנה לעזוב את הדירה בתל-אביב, אליה חזרה אחרי שעזבה שנית את ביתה במשק בטענה כי אין לה "מקום בדירה בנ.צ." (המשק ש'ש'), זו הדירה בה התגוררו המשיבה ובעלה; עדות המשיבה, כי היכתה את סבתה, אם המנוחה, אחרי הלוויית אביה "כתוצאה מכעס" (עמ' 6 ש' 17-19); עדות בעלה של המשיבה לפיה היו "ויכוחים בטונים גבוהים" בין המשיבה למנוחה (עמ' 9 ש' 17-18). בית המשפט מתעלם מחלק זה בעדותו של עו"ד בלנגה ואינו מתמודד איתו כלל, הגם כי עדות זו תומכת ומצביעה על נימוקים בהעדפת המנוחה את בנה על פני בתה. במקום זאת, בחר ביהמ"ש קמא להתייחס בנושא זה אך ורק לטיעון, לפיו העובדה שעו"ד בלנגה לא טיפל בעריכת הצוואה של המנוחה 'מעוררת חשד', מבלי לציין, כי לעובדה זו ניתן הסבר מניח את הדעת, מפיו של עו"ד בלנגה לפיו, כאשר פנתה אליו המנוחה בענין צוואתה הוא היה במעבר בין משרדים ולכן העדיף להעבירה לטיפולו של עו"ד אחר (עמ' 24 לפרוט' ש' 22; עמ' 25 ש' 3-6); לתצהיר עדותו הראשית מצרף המערער מסמך מיום 8.10.93 (נספח יג'), בחתימת דר' שצברג, בו היא מאשרת כי המנוחה: "... בטיפולי מזה 5 שנים נבדקה אצלי היום והיא שפויה בדעתה, אין אנמנזה של אשפוז או טיפולים פסיכיאטריים או בעיות נפשיות. היום בבדיקה - מתמצאת בזמן ובמקום, יודעת את רצונה ואחראית למעשיה". מסמך זה, מאשרת ומבהירה דר' שצברג בעדותה, ניתן למנוחה על פי בקשתה על מנת לחתום על צוואה לפיה היא מעבירה את רכושה למערער. דר' שצברג מעידה: "אני נתתי את המסמך למנוחה. אני זוכרת שנתתי למנוחה את המסמך. זה כתב ידי... אני נתתי לה את המסמך הזה ושאלתי אותה אם היא מבינה, מה היא עושה, את המשמעות של כתיבת צוואה... אני יודעת שנתתי לה אישור כדי שתוכל לעשות צוואה. "... היא אמרה לי שהיא רוצה לכתוב צוואה. זה היה באוקטובר 93'... באוקטובר 93' היא אמרה לי שהיא רוצה לערוך צוואה ולתת את הרכוש לבן אני זוכרת את זה, כי נתתי לה אישור. אני זוכרת את זה כי האי (צ"ל "היא" - ש' ש') שאלה אותי ושאלתי אותה אם היא יודעת את המשמעות של כתיבת צוואה. אני רואה כל חודשיים את החולה ואני זוכרת. אני זוכרת את המומנט הזה שהיא שאלה אותי לענין הצוואה" (עמ' 18 לפרוט'). בעמ' 19 לפרוט' היא שבה ומעידה: "יש לי זכרון טוב ואני זוכרת שהמנוחה אמרה לי שהיא רוצה לתת לבן. את העובדה שהיא ביקשה ממני אישור לכתוב צוואה, אני זוכרת, אני הסברתי לה שאם היא נותנת רק לבן, הבת תכעס עליה". עניין לנו בעדות שאין סיבה לפקפק במהימנותה, מפי עדה בלתי תלויה, רופאת משפחה (שבהגינותה אישרה שהמנוחה לא הביעה בפניה כעסים כלפי המשיבה), אשר הכירה היטב את המנוחה וטיפלה בה במשך התקופה עובר, בזמן ולאחר עריכת הצוואה, המאשרת באופן ברור וחד משמעי, בזמן אמת, כי המנוחה היתה במצב נפשי ופיזי תקין לחלוטין בתקופה האמורה וכי אישרה בפניה כי ברצונה לעשות צוואה בה היא מעבירה את רכושה לבנה. אומנם, נכון שעדותה של דר' שצברג אינה שוללת טענה של השפעה בלתי הוגנת. עם זאת, נוכח עדות זו נדרש היה שתהיינה בפני בית המשפט עדויות מהימנות וברורות יותר לקיומה של השפעה שכזו שיש בה כדי לעקר את רצונה זה ולפסול את הצוואה; 16.א. אל מול עדויות ברורות אלה לא הובאה שום עדות לפיה מהלכיה אלה של המנוחה היו משום השפעה בלתי הוגנת שהפעיל המערער כלפיה. אומנם המשיבה העידה, כי "א. (המערער ש'ש') שכנע את אמי (המנוחה ש' ש') להעביר על שמו שתי דירות בת"א. זה היה בשנת 93'. אימי קודם נתנה לו את המפתחות ואחר כך העבירה את שתי הדירות על שמו בשנת 93..." - עדות עליה סומך בית המשפט קמא את פסק דינו (ס' 3(ד) לפסק הדין). ברם, אין די בעדות זו כדי להוכיח כי אכן כך היו פני הדברים וכי שכנוע זה, אם היה, מימד של אי הגינות דבק בו. ודוק! לא מדובר כדברי בית המשפט, בהעברות רכושיות בסמוך לפטירת המנוחה. המנוחה הלכה לעולמה בשנת 1998, ההעברה של הדירות היתה בשנת 1993, חמש שנים לפני מותה, והצוואה היתה בשנת 1994, 4 שנים לפני מותה; ב. אין די בעובדה שהמערער היה זה שהתלווה למנוחה לטיפולים הרפואיים ולאשפוזים ודאג לה. כך עולה מטופס האנמנזה הסיעודי שמולא למנוחה טרם הניתוח הראשון (נספח טו' לתצהיר עדות ראשית של המערער) ובו נרשם כי המערער הוא שאר הבשר הקרוב ביותר. כך באמת היו פני הדברים. המשיבה אישרה בכתב ההתנגדות, כי "אחי היה מקורב יותר לאמי" וציינה בעדותה, כי המערער היה זה שהרבה לקפוץ לבקר את אמו משום שלה לא היה רשיון רכב והיתה בהריון ולכן מיעטה לבקר. עזרה ודאגה להורים הינו דבר טבעי ומצופה מילדים בוודאי מקום והם נדרשים. דר' שצברג מעידה, כי המנוחה היתה באה באופן עצמאי לטיפולים, אבל בימים שאחרי הניתוח באוקטובר 93 (היתה לה גם שושנה ברגל) היא לא יכלה לבוא לבד ואז, באופן טבעי, נעזרה בבנה: "מאז הבן שלה היה מביא אותה. הוא גם דאג לסידורים, תרופות וכל הדברים האלה, הוא התלווה אליה כשהיא לא יכלה להגיע בכוחות עצמה. זה קרה אחרי הניתוח. היא היתה יותר חלשה. הבן התלווה אליה כמה פעמים עד שהרגישה יותר טוב (הדגשה שלי - ש' ש'). הבן התלווה אליה מאוקטובר 93' מספר פעמים, במשך פחות מחודש. גם אחר כך כשהיא לא הרגישה טוב, הוא התלווה אליה באוקטובר 93', הוא התלווה אליה מספר פעמים עד שטיפלנו בשושנה (הדגשה שלי - ש' ש')... עד שטיפלו בפצעים שהיו לה על הרגל וגם בתפרים". (עמ' 17 לפרוט'). מכאן נלמד שעזרת המערער ניתנה כשהמצב הבריאותי של המנוחה ביקש זאת, עובדה הסותרת את טענת בעלה של המשיבה, כי המערער "ישב לה על הזנב". זאת ועוד, דר' שצברג העידה, כי כשהמנוחה ביקשה ממנה את האישור מאוקטובר 93', לערוך צוואה, היא באה אליה לבד "עם א. (המערער ש'ש') לא דיברתי באותו יום כשנתתי את המסמך. א. (המערער ש'ש') לא היה מעורב ראיתי רק את האמא". 17. הנה כי כן, העדויות שהונחו בפני בית משפט קמא והערכתן על פי הכללים שנקבעו בחוק הירושה ועל בסיס ההלכות שסבבו כללים אלה בפסיקה (פרשת שרוני, שם וראה דברי בסעיפים 9-11 לעיל) מובילות למסקנה, כי טענת ההשפעה הבלתי הוגנת לא הוכחה. במצב בו קיימת עצמאות פיזית, קיימת עצמאות שכלית הכרתית, אין תלות, יש סיוע במינון מתאים כשצריך, אין ניתוק ואין בידוד ובידול, גם לא מהיורשים 'הנפגעים' - והכל מפי המשיבה ובעלה ומפי עדים חיצוניים בלתי תלויים (מבלי שהפנינו בכלל לעדות המערער שגם לה יש ליתן משקל), ספק אם ניתן לטעון להשפעה בלתי הוגנת. מבחינה זו אין בצו המניעה שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בשנת 1988, מבלי שנתבקשה הסכמת המנוחה לו, כדי לשנות. הצו שניתן, גם כלפי המשיבה ובעלה, אסר על העברת זכויות המנוחה בנחלה בעודה בחיים. בית משפט לא סייג בדרך כלשהי את יכולתה של המנוחה להעביר זכויות בנכסים אחרים בחייה (הדירות) ו/או להעביר זכויותיה בנחלה לאחר פטירה באמצעות צוואה. בית המשפט גם לא מנע ממנה להעביר את זכויותיה, כולל בנחלה, לכל אדם אחר. מבחינה זו, גם הגשת הבקשה למינויו של המערער כבן ממשיך לא היה בה משום סתירה לצו המניעה באשר מדובר בהענקת זכויות לאחר המוות בהתאם להסכם המשבצת מכוחו נתקבלו הזכויות במשק. זאת ועוד, בית המשפט קמא התעלם מהעובדה, כי מהלך זה היה מהלך המשך לרצונה של הסבתא מצד האבא (אמו של אבי המערער שהיתה בעלת הזכויות בנחלה), למנות את המערער כבן ממשיך. המערער היה זה שגר עם הסבתא במשק (עדות המשיבה עמ' 5 שורה 15) והסבתא העבירה בקשה למנותו כבן ממשיך, עוד בחייה (נספח כג' לתצהיר המערער). מבחינה זו אין גם בחוות הדעת של דר' פורטנוי, שניתנה בשנת 1988, כדי להוות ראיה המטה את הכף לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המנוחה לעשיית צוואה, שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1994. בחוות דעת זו שניתנה לצורך מינוי אפוטרופוס למנוחה, אובחנה המנוחה כאישיות תלותית ללא דעה משלה, חסרת בטחון עם רמה שכלית בינונית ומטה, חסרת יכולת להתמודד בלחצי החיים… ועוד. עם זאת, בית המשפט בסופו של יום, דחה את הבקשה, בין היתר, משום שלא מצא כל עילה למינוי גם לא על בסיס חוות דעת זו: "יחד עם זאת, חוות הדעת אינה מצדיקה צו פסילה". בית המשפט יכול היה לקבל את חוות הדעת כלשונה (והוא מציין כי החששות העולים ממנה אינם בלתי מבוססים) ולעשות שימוש בהוראת סעיף 33(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, התשכ"ב - 1962, אילו סבר שהמנוחה היתה, לאותה עת, בגדר אדם "… שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך או מוכן לדאוג להם במקומו". בית המשפט לא נקט בצעד זה גם נוכח עמדתה הנחרצת של המנוחה וסרובה למינוי שהתבקש על ידה, בלחץ הוריה, תוך שהיא מפרטת את תוכניותיה ומוסיפה פרטים אודות הכנסותיה ויכולותיה. בית המשפט קמא אכן הזהיר עצמו "שלא להסיק מסקנות ישירות ממצב המנוחה בשנת 1988 למצבה של המנוחה בשנת 1994" ובחר לבסס את פסק דינו, בהקשר של הראיות המקצועיות, על חוות דעת רפואית של המומחה מטעם המשיבה, דר' קוץ', אשר לא ראה ולא בדק את המנוחה מעולם. עיון בחוות הדעת של ד"ר קוץ', ובחקירתו בפני בית המשפט, מלמד כי המסקנה אליה הגיע לפיה "ניתן היה לשכנעה לקבל דברים כפי שהמשכנע מעונין" נובעת מחבירתם של שני גורמים שפעלו על המנוחה, סובב למועד עשיית הצוואה. הגורם האחד הוא הפרופיל הפסיכיאטרי ששורטט על ידי ד"ר פורטנוי באותה חוות דעת משנת 1988, שלדעת ד"ר קוץ' אינו נתון לשינויים באנשים בגיל של המנוחה (54-53 לעת עשיית הצוואה) - "אנשים בדרך כלל לא משנים את אופיים ומנגנוני ההסתגלות שלהם..." - והוא אף מצא לכך סימוכין בעדויות בשנים שלאחר מתן חוות הדעת. הגורם השני נעוץ במחלתה של המנוחה, מחלת הסרטן, מחלה גופנית קשה, מתקדמת לקראת מצב סופני. את השפעת הגורמים הללו, כגורמים מצטברים, על המנוחה תיאר ד"ר קוץ' בעדותו עמ' 31 לפרו': "מדובר במצב שבו חוברים שני גורמים (הדגשה במקור בפסק הדין ש' ש'): אשה שמתוארת בחוות הדעת משנת 88' וגם אושר על ידי שופט, שהאשה סובלת מאישיות תלותית... וניתנת להשפעה, ומצד שני אשה שנמצאת במחלה גופנית קשה, מחלת הסרטן, מקבלת גם כימותרפיה וגם הקרנות. נמצאת באותה תקופה שהיא מקבלת הקרנות במצב חרדתי שמחייב טיפול אנטי חרדתי בכמות די גדולה... כל זה בימים... סמוכים למועד כתיבת הצוואה (ההדגשה שלי ש' ש')... זה מצב שהוא מזוהה ומוכר, זה מצב שבו אנשים ניתנים להשפעת יתר על ידי חלק מהמטפלים שלהם". גם אם נקבל את קביעתו של ד"ר קוץ' בדבר קיומו של הגורם הראשון - הפרופיל הפסיכיאטרי ששורטט על ידי ד"ר פורטנוי - כקיים במנוחה ובאותה עוצמה בתקופה שסבבה את עשיית הצוואה - מה שלא עולה לטעמי בקנה אחד עם העדויות החיצוניות שפורטו ונותחו לעיל (ד"ר שצברג, רופאת המשפחה, ועו"ד בלנגה - עדויות שלא היו בפניו (עמ' 30 ש' 17-20; 31 ש' 2-3) - לא מתקיים במנוחה הגורם השני. בענין זה נתפס ד"ר קוץ' לכלל טעות. לעת עשיית הצוואה, יוני 1994, לא היתה המנוחה במצב של מחלה מתקדמת לקראת מצב סופני. ד"ר קוץ' עצמו מודה בטעותו ומאשר בחקירה הנגדית (עמ' 34 ש' 1-2) כי המשפט שצוין בחוות הדעת, שהיא מצב סופני, אינו נכון. המנוחה עברה ניתוח כריתת שד באוקטובר 93' וחזרה לאיתנה. היא סיימה את ההקרנות וטיפולי הכימותרפיה בתחילת אפריל 1994 (5.4.94), אז שוחררה לביתה מבית צ'רלס קלור שם אושפזה. כך עולה בבירור, ואין חולק, מהעדויות של רופאת המשפחה שטיפלה בה וליוותה את מחלתה ומהמסמכים הרפואיים השונים שהונחו בפני בית המשפט. הצוואה נעשתה, אם כן, למעלה מחודשיים אחרי שהמנוחה חדלה מלקבל הקרנות וטיפולים כימותרפיים. אין גם כל ראיה כי המנוחה קיבלה טיפול תרופתי אנטי חרדתי, נכון לתקופה הרלבנטית. הרישום היחיד המלמד על כך שהמנוחה קיבלה כדורי קסנקס הוא מיום 15.3.94 (שלושה חודשים לפני מועד עשיית הצוואה), שם מצוין, כי המערער הביא לה את הכדורים להרגעה. אותה תקופה היתה המנוחה, כזכור, בבית צ'רלס קלור תחת טיפול כימותרפי והקרנות. ד"ר קוץ', אשר מתייחס בחוות דעתו ובעיקרי עדותו (עמ' 32-33 לפרוט') לתרופות ולטיפולים שקיבלה המנוחה בחודש מרץ 94' ולא ביוני 94', החודש בו נערכה הצוואה, מתקן את עצמו בעקבות הודעת ב"כ הצדדים כי אין אנו עוסקים בצוואה ממרץ 94', אלא מיוני 94' (ר' עמ' 31 ש' 26 והתיקון של ב"כ הצדדים בעמ' 33 ש' 19-20), ונאלץ להסכים כי נכון ליוני 94' לא קיבלה המנוחה טיפולי כימותרפיה והקרנות וכי גם אין ראיה, שקיבלה סובב לאותו מועד, את תרופת הקסנקס. לפיכך, קביעותיו של ד"ר קוץ', בעמ' 31 לפרוט', אותן מצטט בית המשפט כחלק מהנימוקים העומדים בבסיס המסקנה אליה הגיע, לפיהן חברו לה למנוחה - התלותית - טיפולים רפואיים - כימותרפיה והקרנות - שמחייבים טיפול אנטי חרדתי, הכל בימים הסמוכים לעשיית הצוואה, הינן קביעות בלתי נכונות בעליל. גם ד"ר הייניק, המומחה מטעם המערער, מאשר כי אין כל עדות לפיה קיבלה המנוחה טיפול בהקרנות או טיפול כימותרפי אחרי מרץ - אפריל 1994 (עמ' 36 ש' 18-15) ובאשר לתרופת הקסנקס הרי שהיא קיבלה אותה במינון נמוך ביותר, שאינו פוגע בצלילות, אינו משפיע מנטלית, אינו מרדים ואינו משפיע על התמודדות עם מצבי לחץ (עמ' 37 ש' 20-7). בכך נותרנו עם הגורם הראשון, ולענין זה ייאמר - גם אם ראה בית המשפט קמא לנכון לקבוע, כי המנוחה היתה אישה בעלת אישיות תלותית ונוחה להשפעה - קביעה שאינה עולה בקנה אחד עם העדויות החיצוניות כפי שפורטו ונותחו לעיל - אין בכך כדי להוות הוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. לצורך כך יש להוכיח כי המנוחה היתה תלויה דווקא במערער, כי התלות היתה ברמה שהביאה לשיעבוד רצונה לרצונו וכי הוא ניצל תלות זו והשפיע עליה השפעה בלתי הוגנת שהביאה לעשיית הצוואה. ודוק! בית המשפט קמא דוחה את טענת המעורבות כמשמעות סעיף 35 לחוק הירושה, ואף לא קובע כי נסיבות עריכת הצוואה היו כאלה שיש בהם כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או שיקול רלוונטי להקמתה. לטעמי, גם אם ידע המערער על הצוואה שערכה אמו לטובתו (ס' 3(1) לפסק הדין) אין בכך כדי לקשור אותו לנסיבות עריכתה. בית המשפט קמא, הוא שמציין כי נסיבות עריכת הצוואה השניה לא הובהרו עד תום גם מן הטעם ש"הנתבעים" - המשיבה - לא זימנו את עו"ד שטראוס, שעובד ממשרדו התלווה למנוחה בלכתה לרשות למתן עדות (ס' 3ג' לפסק הדין). מעבר לכך למדנו לדעת מפי ד' שצברג כי המערער לא היה מעורב בבקשת/קבלת האישור מאוקטובר 93' על ידי המנוחה בדבר כשרותה לערוך צוואה לטובתו, וכן למדנו לדעת מפי עו"ד בלנגה כי כאשר ביקשה המנוחה ממנו לערוך צוואה התקשרה אליו ישירות. המסקנה אליה הגעתי שונה ממסקנתו של בית המשפט קמא ויהיו מי שיאמרו שיש בה משום התערבות בממצאיו. עיון בכללים ובמבחנים אשר נקבעו בפסיקה, באשר להתערבותה של ערכאת הערעור בפסקי דין והחלטות של קודמתה מלמדים אותנו, כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב אלא אם הערכאה הקודמת טעתה בהחלטתה, אם טעות סובייקטיבית ואם טעות אובייקטיבית. טעות סובייקטיבית - בהערכת ממצאים, בהערכת עדויות, בהתייחסות לראיות ולעדויות, בתפיסה הכוללת של התשתית העובדתית וכו'; טעות אובייקטיבית - ביישום ההלכה המשפטית, בשיקול הדעת המוביל למסקנה, במסקנה הנלמדת מהערכת הממצאים והעדויות, בהנמקה וכו'. ההימנעות מהתערבות משום טעות סובייקטיבית נעוצה ביתרונו של השופט בערכאה הראשונה היכול להתרשם באופן בלתי אמצעי מחומר הראיות והעדויות בניגוד לשופט הערעור שלא שמע את העדויות, לא ראה את העדים ולא התרשם ממהימנותם. מטעם זה, ההתערבות, בהיבט זה של הטעות, תעשה בצמצום ותיוחד לאותם מקרים חריגים וקיצוניים בהם נפל פגם בהכרעתה של הערכאה הראשונה, פגם היורד לשורשו של ענין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ע"א 3601/96 עמית בראשי ואח' נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582; ע"א 78/84 עזבון המנוח חג' קאסם אחמד נ' פתחיה בדווי, פ"ד מב(2) 142). במיוחד תמנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית המשפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת בטוי לחקירתו, דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין" (ע"א 640/85 זיו קופר ואח' נ' איגוד המוסכים בישראל ואח', פ"ד מד(1) 594. עם זאת, מקום ופסק דינה של הערכאה הראשונה אינו מפורט ומנומק כראוי וחסר הוא התייחסות לטענתו של מי מהצדדים ופירוט מדוע מעדיף הוא גירסה אחת על פני רעותה, ייפתח הפתח להתערבות ערכאת הערעור גם בהיבט האמור. לעומת זאת, בהתערבות משום טעות אובייקטיבית, מעמיד בית המשפט של ערעור את המסקנות של בית המשפט דלמטא במבחן הראיות ובענין זה אין לערכאה דלמטא יתרון על פני ערכאת הערעור. האבחנה האמורה, בין ההיבט הסובייקטיבי להיבט האובייקטיבי של הטעות, מטשטשת, במידת מה, בענייני משפחה. הסמכות שהוענקה לבית המשפט המחוזי, בסעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995, מחייבת את בית המשפט לנקוט, גישה מרוככת יותר בהפעלת הכלל של אי התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי, בשבתו לדין כבית משפט של ערעור, על החלטות ופסקי דין של בתי משפט למשפחה, ינקוט בגישה גמישה יותר בכל הנוגע להפעלתו של הכלל בהשוואה להפעלתו בערעורים רגילים, לפחות באותם מקרים בהם יכולה ערכאת הערעור לגבש מסקנה עובדתית שונה על בסיס חומר הראיות שבתיק (ר' לענין זה א' גורן וע' דרורי "בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור על בית המשפט לענייני משפחה: סוגיות דיוניות ומודל התערבות ראוי", ספר מנשה, שאוה, 321 בעריכת א' ברק וד' פרידמן. גישה זו מצאה את ביטויה בפסיקות בתי המשפט, הן העליון והן המחוזיים. כך למשל, בבע"מ 8863/03 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, , 12.12.04), אושר פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהתערב בקביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה. כב' השופט רובינשטיין, באותו פסק דין, מפנה לספרו של דר' ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, סעיף 80 בעמ' 92, המציין ש"מדובר ב'שמיעה מחדש' במובן הרחב ביותר, ואין בית המשפט של ערעור כפוף לכללים המסדירים את דרך בירור הערעור בבתי המשפט הרגילים" וקובע, כי בדין נהג בית המשפט המחוזי, שהורה היתר לעצמו להידרש למכלול הנושאים, גם העובדתיים, שבהם עסק בפסק דינו על בסיס החריג שבדין לכללים בדבר אי התערבות בממצאי עובדה של בית משפט בערכאה הראשונה. בע"מ (ת"א) 115/01 פלונים נ' אלמונים (לא פורסם) התערב בית המשפט המחוזי בממצא עובדתי ממש - קיומה או העדרה של התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה המקנה בידי נותן המתנה את הזכות לחזור בו ממנה, מבלי ששמע את העדויות מחדש ותוך בחינת חומר הראיות בערכאה דלמטא. לטעמי, יישום ראוי ונכון של סעיף 9 האמור, בכל הנוגע להחלטות ופסקי דין בענייני משפחה, מכוון לצמצום הנוהג של החזרת הדיון לערכאה הדיונית. מקום ויכול בית המשפט המחוזי כבית משפט של ערעור, לקבוע את התשתית העובדתית המתבקשת מחומר הראיות שהונח בפני הערכאה הדיונית, רשאי ומוסמך הוא לעשות כן הגם אם היא שונה מזו שנקבעה בערכאה הדיונית, "וליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה", כאמור בתקנה 462 לתקנות סדר הדין. בענייננו, הונחה בפני בית המשפט קמא תשתית עובדתית ברורה שיש בה - נוכח הכללים שנקבעו בחוק הירושה וההלכות שסבבו כללים אלה בפסיקה - כדי לשלול קיומה של השפעה בלתי הוגנת. בית המשפט קמא התעלם לחלוטין מתשתית עובדתית זו כאילו לא קיימת, ונמנע מלבחון ולשקול אותה אל מול הממצאים עליהם בחר לבסס את פסק דינו. לא היה מקום ליתן משקל יתר לחוות דעתו של דר' קוץ, שהתבססה על חוות דעתו של דני פורטנוי (משנת 1988) ולעשות שימוש בקביעות עובדתיות של דר' קוץ ביחס למצבה של המנוחה ולטיפולים הרפואיים שקיבלה בימים הסמוכים לעשיית הצוואה, קביעות שהתגלו כמוטעות ואף דר' קוץ חזר מהן. התשתנה התשובה, אם נטל השכנוע מוטל על שכמו של המערער? אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי הצוואה נגועה בפגם צורני. אין לקבל את טענת ב"כ המערער כי ב"טעות סופר" עסקינן. אישור הרשות על-פני הצוואה שהיא נקראה בפני המצווה ושהמצווה הצהיר שזו צוואתו, הינו בגדר "הליך" נדרש בצוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה. היעדרו של אישור זה מהווה פגם המחייב הפעלת שיקול-הדעת על-פי סעיף 25 לחוק הירושה, לשם קיומה של הצוואה. הוראות סעיף 25 בנוסחו דהיום, לאחר תיקון 11 לחוק הירושה, התשס"ד- 2004, החלה בענייננו (ר' לענין תחולתה הרטרואקטיבית ע"א 8991/04 בורהאן סובחי ברגות נ' זוהיר ברגות (לא פורסם, , 4.10.06), מאפשרת את קיומה של צוואה הפגומה בפגם צורני - שאינו במרכיב יסוד שלה - אם "לא היה ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה...". הנטל להסרת הספק מוטל על מבקש הקיום ובמסגרתו עליו להוכיח גם את צלילות דעתו של המצווה ושלא הופעלה על המצווה השפעה בלתי הוגנת. הוראה זו, כמו גם ההוראה בנוסחה הקודם לתיקון, לא מסייגת, לא תוחמת את ההיקף ולא קובעת את מהותו של הספק שבכוחו למנוע קיומה של צוואה הפגומה צורנית. הפסיקה נתנה לו פרשנות מחמירה, הן באשר למידתו והן באשר לאחידות מידת ההוכחה הנדרשת בגין כל פגם, קל כחמור, והן באשר להעברת הנטל על שכמו של מבקש הקיום. בפרשת גודמן נ' מוסיוף (שם) מבהיר בית המשפט העליון, כי משנקבעו העובדות והנסיבות האופפות את עריכת הצוואה, המהוות את התשתית העובדתית שבבסיסה, יש להסיק את המסקנות ולקבוע את הקביעות הנורמטיביות העולות מאותה תשתית עובדתית. מהלך זה, של הסקת המסקנות וקביעת הנורמות, הינו מהלך אובייקטיבי בעקבותיו הופכת גם מידת השכנוע באמיתות הצוואה (ובנוסח דהיום - והיות הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה) לשאלה אובייקטיבית. המשמעות הנורמטיבית של העובדות והנסיבות שהוכחו, בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, משליכות על סוגיית מידת השכנוע בקיומו של הרצון החופשי והאמיתי, ועל פיה ייקבע אם היתה השפעה בלתי הוגנת. ודוק! בענייננו, לאחר שנדחתה טענת המשיבה כי הצוואה הוחלפה ממילא אין כל מחלוקת, כי הצוואה שקיומה התבקש היא הצוואה היחידה עליה חתמה המנוחה ביום 15.6.94. לפיכך, אם מכלול הראיות, אשר הביאו לקביעת התשתית העובדתית הרלבנטית, הונחו בפני בית המשפט, רשאי הוא לקבוע, תוך שכנוע מלא, כי לא הופעלה השפעה בלתי הוגנת על המצווה. כך נהג בית המשפט העליון בפרשת גודמן נ' מוסיוף; בע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני (שם) ובע"א 2500/93 שטיינר נ' אירגון עולי מרכז אירופה (שם), בו נתקבל ערעור על פסק דינו של בימ"ש המחוזי תוך קביעה, בניגוד לו, כי המתנגדים לצוואה לא הניחו תשתית מספקת למסקנות השופט קמא כי היחסים בין המנוחה למערערת היו יחסי תלות מהסוג המצביע על השפעה בלתי הוגנת מצד הזוכה, אלא אם תוכיח את ההיפך, ומכל מקום, ככל שעבר אליה הנטל להוכיח כי הצוואה צוואת אמת היא, בין בשל החשש להשפעה ובין בשל הפגם הצורני שנפל בצוואה, הרי יצאה המערערת ידי חובת הנטל האמור. כך אני רואה לנכון לנהוג בענייננו, משמכלול הראיות מצביע על תשתית עובדתית השוללת קיומה של השפעה בלתי הוגנת. אשר על כן, אני ממליץ לחבריי לקבל את הערעור, ליתן צו קיום לצוואת המנוחה א.ל. ז"ל, צוואה מיום 15.6.94 ולחייב את המשיבה לשלם למערער את הוצאות המשפט בבית משפט קמא ובערכאה זו ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה או פסק הדין - בהתאמה - ועד התשלום בפועל. שאול שוחט, שופט השופטת ד' ברלינר, סג"נ-אב"ד: אני מסכימה לאמור בחוות דעתו המקיפה של חברי השופט שוחט וברצוני להוסיף מילים ספורות בלבד. קו הטיעון המוביל של המשיבה בבית משפט קמא היה כי קשריה עם המנוחה היו טובים ותקינים. המנוחה תרמה באופן פעיל, מודע ומושכל לקשרים אלה על-פי בחירתה מרצונה ובהבנה מלאה. חברי ציטט בהרחבה את דבריה של המשיבה ובעלה הממחישים קו טיעון זה. קבלת קו הטיעון דלעיל שומטת מניה וביה את הבסיס להחלטתו של כב' השופט קמא. מיותר לומר כי בית המשפט אינו כבול לקו טיעון זה או אחר, אולם בפועל לא היו בפני בית המשפט עובדות אחרות מאלה שנטענו למעשה על ידי שני הצדדים. לפיכך, גם מבלי להזדקק לדיון בשאלת מעמדה המיוחד של ערכאת הערעור לעניין פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה (שאלה אותה הייתי משאירה בצריך עיון), יכולתה של ערכאת הערעור להתערב במקרה זה מקורה בכך שמדובר במסקנה שאינה מתיישבת עם הראיות שלא היו למעשה שנויות במחלוקת: "הרתיעה נחלשת, ולעתים אף נעלמת, כאשר ערכאת הערעור מתבקשת להפוך ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לא בדרך של התרשמות מן העדים, אלא בדרך של התרשמות מחפץ או מסמך או בדרך של בדיקת העדויות במבחן ההגיון" (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000)). ניתן להבין את חוסר הנחת והנוחות של בית משפט קמא, מפני תוצאה שתביא לכך שהמשיבה תיאלץ לעזוב את ביתה (לצד ההיבטים הנוספים של נישולה מהצוואה). אלא, שלרוע המזל מכלול העובדות מצביעות על כך שזה היה רצונה של המנוחה, כפי שהסביר חברי בהרחבה. דבורה ברלינר, סג"נאב"ד השופט ז' המר, סג"נ: אני מסכים לחוות דעתו המפורטת של עמיתי השופט שוחט, לנימוקיו ולמסקנותיו, וכן להערתה של אב"ד, כב' השופטת ברלינר. ברצוני להוסיף הערה קצרה, לחיזוק האמור בחוות דעתו של השופט שוחט, בנושא הטענה הבסיסית של המשיבה, בדבר החלפת דפי הצוואה לאחר אישורה ע"י הרשות. כאמור, טענה זו אינה מתיישבת, ולמעשה סותרת את יתר טענות ההתנגדות של המשיבה, ולפיכך כתב הטענות של המשיבה לא עומד מלכתחילה, בדרישות תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. זאב המר, שופטסג"נ סוף דבר הערעור מתקבל. ניתן בזה צו קיום לצוואת המנוחה א.ל. ז"ל מיום 15.6.94. המשיבה תשלם את הוצאות המשפט בבית משפט קמא ובערכאה זו וכן תשלם למערער שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה או פסק הדין - בהתאמה - ועד התשלום בפועל. הפקדון יוחזר למערער. צוואהירושההתנגדות לצוואה