קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות חבר אגודה שיתופית לקבל שטח חקלאי: רקע התובעת מס' 1 (להלן: "יהודית"), מתגוררת במושב רמות. התובע מס' 2 הנו בנה של התובעת מס' 1 (להלן: "מתן"). התובעת מס' 3 (להלן: "יעל"), מתגוררת במושב רמות. הנתבעת מס' 1 הנה אגודה שיתופית המסווגת כמושב עובדים (להלן: "האגודה"). הנתבעת מס' 2 הנה ההסתדרות הציונית העולמית (להלן: "ההסתדרות הציונית" או ההסתדרות). הנתבע מס' 4 אחראי על ניהול מקרקעי מדינת ישראל על פי חוק (להלן: "המנהל"). המערכת החוזית החלה על משבצת מקרקעי האגודה רמות, הינה חוזה שכירות (להלן: "החוזה המשולש") אשר הצדדים לו הנם המנהל, כמנהל הבעלים (מ"י) וכמשכיר המקרקעין, ההסתדרות הציונית כמיישבת ושוכרת, והאגודה, שהיא וחבריה בעל רישיון לפי הסכם זה להחזיק ולעבד את מקרקעי משבצת האגודה. טענות התובעים לטענת התובעים התקבלו יעל ויהודית לחברות באגודה, ולאחר שהתקבלו, קיבלה יהודית את משק מס' 32 ואילו יעל קיבלה את משק מס' 75. התובעת חתמה על חוזה התיישבות עם הסוכנות ביום 18.3.1990 ואילו יעל חתמה על חוזה ההתיישבות עם הסוכנות ביום 8.6.1992. על פי חוזים אלו (בהואיל הרביעי) יהודית ויעל קיבלו מעמד של "ברי רשות" במשק חקלאי המוגדר "במפת התכנון של המשיבות", הנמצאת במשרד החטיבה להתיישבות של המשיבות באזור בו נמצא היישוב (להלן: "המקרקעין"). על פי הסכמי ההתיישבות קיבלו יהודית ויעל הלוואות על פי תוכנית סיוע והתחייבו להשיב את ערך ההשקעות ברכוש המצוי בנחלה (ראה ס' 5 ו- 6 להסכם). לטענת התובעים, לאחר קבלת יהודית ויעל כחברות תפסו הן חזקה בבית המגורים אך לא תפסו חזקה במקרקעין הנותרים המיועדים לעיבוד חקלאי (סה"כ מדובר ב- 35 דונם). כל ניסיונות התובעות משך כל השנים, לקבל מידע על המקרקעין ו/או חזקה בהם לא צלחו. בין המינהל, הסוכנות והאגודה נחתם הסכם משולש, לפיו, מעניק המנהל לסוכנות זכויות שכירות במקרקעין (משבצת), והאגודה מחזיקה כבת רשות במקרקעין - נשוא המשבצת. לטענת התובעות, שטחי הנחלות מוגדרים על פי מדידות תכנון, ולתובעות 1 ו- 3 ישנה זכות לדעת היכן מצויים שטחי העיבוד החקלאי המהווים חלק מן הנחלה. לטענת התובעים, יש לתובעות 1 ו- 3 זכות לחתימת הסכם חכירה מהוון עם מנהל מקרקעי ישראל וזאת על פי הסכם משולש ועל כן זכותן של התובעים במקרקעין הנה זכות קניינית ו/או זכות מעיין קניינית. לחלופין, ככל שאין התחייבות מטעם המנהל לחתום על הסכם חכירה מהוון הרי התובעים הם ברי רשות להחזיק ולעבד את הקרקע, וזכות זו שהנה זכות מעין קניינית מעולם לא בוטלה והיא עומדת לתובעות מכוח ההסכם ביניהן, לבין האגודה ולמתן, מכוח פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע לפיו, הוא מתיר את מכירת הדירה המשפחתית בבאר שבע בכפוף לרישום משכנתא על הנחלה שמקבלת יהודית באופן שמתן יהיה בעל משכנתא ראשונה ותינתן לו הזכות להיות שותף בנחלה עם הגיעו לבגרות. לטענת התובעים, הנתבעים מונעים מהם לדעת את גבולות הנחלות שקיבלו על פי הסכמים בין התובעות 1 ו- 3 בין האגודה, לבין ההסתדרות הציונית, ובכך מונעים מהתובעים לקבל חזקה בנחלות ויש בכך משום הפרה של ההסכם המשולש ו/או את ההסכם בין ההסתדרות ובין התובעות וכן בין האגודה ובין התובעות. כמו כן נטען כי במעשיה, האגודה משיגה את גבול התובעים במקרקעין נשוא הנחלות. בכתב תביעתם ביקשו התובעים מספר סעדים, אשר צומצמו על ידם בשלב הסיכומים לסעדים המנויים להלן: כלפי כל הנתבעים 1. פסק דין הצהרתי המופנה כנגד האגודה , המנהל וההסתדרות הציונית לפיו , יהודית ויעל הן בעלות זכות מסוג "בר רשות" בנחלות מס' 32 (ליהודית) ו-75 (ליעל) וכי אין למי מהנתבעים זכות למנוע מהתובעות להשתמש שימוש סביר בקרקע ( ס' 8.2 לכתב התביעה). בנוסף, כלפי האגודה נתבקשו הסעדים הבאים ליתן צו עשה קבוע המורה לאגודה להצביע על גבולות הנחלות של התובעות ו/או להמציא מדידות תכנון המצויות במשרדי הנתבעים אשר מצביעות על גבולות הנחלות של התובעות . ליתן צו המופנה לאגודה לפנות את הנחלות מכל אדם וחפץ ולמסור חזקה בנחלות כשהן נקיות מכל אדם וחפץ לידי התובעות. טענות האגודה האגודה הכחישה את טענות התובעים. לטענת האגודה, יש למחוק את התביעה מחמת התיישנותה, שכן התובעים טענו בס' 4.3 לכתב התביעה כי הם חתמו על חוזה התיישבות עוד בשנת 1990 ובשנת 1992 דהיינו לפני 16 שנה ו- 14 שנה (הפנייה לסוכנות ולאגודה נעשתה מצדן רק בשנת 2005). לטענתה, התביעה נגועה בחוסר תום לב ובשיהוי ניכר. לטענתה, במשך כל השנים הרלוונטיות המושב מצוי תחת כינוס נכסים לשם הסדרת חובות האגודה וזה הדבר שמנע מהתובעות לפנות לאגודה לצורך הסדרת הזכויות משום שלצד הזכויות אותם התובעים דורשים קיימים חובות כגון השתתפות בחובות כספיים וכיו"ב . כן נטען להיעדר עילה. לטענת האגודה, התובעים קיבלו מהאגודה קרקע אולם, יכול שהם לא עיבדו שטח זה אשר סופח על ידי אחרים אשר עבדו את הקרקע. זהו עניינם של התובעים ואין להם להלין אלא על עצמם. לטענת האגודה, התובעים לא שילמו עד היום לאגודה סכום עבור החלק היחסי של הנחלה ברכוש המשותף ולא השתתפו בתשלום בעלי הנחלות לשחרר חלקותיהם מצווי מניעה, שעבודים ועיקולים שהוטלו במסגרת ההסדר בפני המשקם. לגבי יעל נטען כי היא התקבלה יחד עם בן זוגה כתושבים ברמות בהצבעה בקלפי מיום 7.6.90 וזאת, על בסיס של תושב ללא משבצת קרקע ומכסת מים, ללא קבלתם לחברות באגודה. כן נטען כי בן זוגה אוהד, ביקש לא להירשם תחילה כבעל זכות במגרש (הוא בעל זכויות בנחלה במושב אניעם) ועל כן הזכויות במגרש רשומות על שמה של יעל. כן נטען כי במשך כל השנים מאז רכישת המגרש לא שילמה יעל תשלום עבור מיסים לוועד האגודה אלא היא משלמת מיסים לוועד המוניציפאלי בלבד. באשר ליהודית נטען כי האגודה פדתה את חובות משק מס' 32 מהסוכנות היהודית וזאת קודם העברת המשק לידיה. לטענת האגודה, גם במקרה זה הזכויות במשק רשומות ע"ש יהודית בלבד. לטענתה, הוקצו ליהודית חלקות הקרקע של הנחלה ע"י האגודה. אולם, משיקוליה היא לא תפסה חזקה בקרקע. האגודה לא מנעה מיהודית לעבד ולהשתמש בקרקעות הנחלה. עוד נטען כי מאז ועד היום חלפו 17 שנים אשר במהלכם כיהנה יהודית כיו"ר אגודה קרי, 17 שנים מאז החתימה על הסכם המתיישב בהם "ישנו" התובעים על זכויותיהם ולא נשמעה כל טענה ו/או תלונה כלפי האגודה ופניית התובעים נעשתה רק עכשיו בעקבות "רוחות חדשות" אשר נושבות לקראת הסדרת חובות האגודה. לטענת האגודה, בהתאם לס' 4 להוראת האגף החקלאי מס' 31 של ממ"י על יהודית לשלם שיעור יחסי בגין השקעות האגודה בפועל ברכוש. לעניין מתן נטען כי אין לו כל זכויות במשק מס' 32. הזכויות במשק רשומות על שם האם. כמו כן נטען כי לא הונחה התשתית הראייתית הנדרשת, לא צורפו מסמכים דרושים, אישורים מטעם בעל המקרקעין, תשריטי גבולות, הסכם משבצת של המושב וכד'. הגנת ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות ההסתדרות העלתה בכתב הגנתה טענות לקיומו של הסכם בוררות, וכן טענה להעדר סמכות עניינית, אך זנחה טענותיה אלו בהמשך ההליך. כן נטען להתיישנות התביעה, שכן, חוזה ההתיישבות בין יהודית ובין ההסתדרות הציונית נחתם בשנת 1990 ועם יעל נחתם החוזה בשנת 1992. לגופן, ההסתדרות הכחישה את טענות התובעים והוסיפה וטענה: זכויות במשבצת מושב רמות נמסרו ע"י המנהל להסתדרות הציונית, המטפלת באופן בלעדי במושב. על פי המסמכים המצויים בתיק משק 32 במושב רמות, נתנה ההסתדרות הציונית הסכמתה לרישום התחייבות לרישום משכנתא לטובת מתן, כל זאת על פי צו בית המשפט מיום 23.9.90 בתיק מ.א 723/86 במחוזי באר שבע. יהודית חתמה על הצהרת בר רשות בנחלה, לפיה, היא מאשרת כי ראתה את הנחלה ומצאה אותה במצב טוב ומתאים למטרותיה. באשר לנחלה 75 במושב רמות, הזכויות בנחלה 75 הם על שם יעל. על פי רישומי ההסתדרות נחלה 75 הוקצתה ליעל ביום 22.7.91. היא חתמה על הצהרת בר רשות בנחלה, לפיה, היא מאשרת כי ראתה את הנחלה ומצאה אותה במצב טוב ומתאים לצרכיה. כן טענה כי אחריות חלוקת הנחלות ו/או גודלן מסורה לאגודה ו/או הרשות לתכנון חקלאי במשרד החקלאות על פי החלטה מס' 9 של ממ"י ועל כן אין להסתדרות כל ידיעה לגבי אופן חלוקת הנחלות וגבולותיהן. עוד נטען כי: א. ההסכמים, חוזי ההתיישבות עם התובעות 1 ו- 3 וכן החוזה המשולש בתוקף. ב. על פי החלטת ממ"י רק לאחר הכנת תוכנית החלוקה לצורכי רישום בלשכת המקרקעין וסיום תוקפו של החוזה המשולש ניתן יהיה להעניק זכויות בנחלות מושב רמות. ג. כפי שעולה מכתבי הטענות, לתובעים סכסוך עם האגודה באשר לזכויותיהם בנחלות. סכסוך זה אינו יוצר כל עילת תביעה כנגד ההסתדרות הציונית ואין בו כדי לזכות את התובעים בסעדים המבוקשים על ידם. ד. אין לאף בעל זכויות בנחלה חוזה חכירה דו צדדי עם ממ"י שיש בו לפגוע בזכויות ההסתדרות הציונית. בסיכומיה טענה ההסתדרות כי אין צורך במתן פסק דין הצהרתי כנגדה ביחס לזכויות בר הרשות של התובעים 1 ו- 3 בנחלות 32 ו-75 רמות בהתאמה. כמו כן נטען ביחס לסעד המבוקש בסיפא של ס' 8.2 לתביעה, כי יש לדחות סעד זה לאור העובדה שלא נטען ולא הוכח שההסתדרות מונעת מהתובעים 1 ו- 3 שימוש כלשהו במושב רמות. בהחלטה מיום 3.11.08 נמחקה הסוכנות היהודית. כמו כן המנהל לא השתתף בדיונים ולא הגיש סיכומים ועל כן נזנחו טענותיו, שבכתב הגנתו, משכך, לא אפרטן. חומר הראיות מצד הצדדים העידו ונחקרו עדים שונים. כמו כן הוצגו מוצגים: מצד התובעים: - ת/1 - תעודת עובד ציבור של סגן מנהל חטיבת החוזים בטחונות וקרקעות מר יוסי שגב. - ת/2 - הסכם בין אלקין לשרף. - ת/3 - מזכר של מושב רמות מיום 21.5.86. - ת/4 - מכתב בכתב יד מיום 30.6.87. - ת/5 - דף אינפורמציה. - ת/6 - שאלון ושני תצהירי תשובה. - ת/7 - תשריט.   מצד הנתבעים: - נ/1 - מפת סקר. אדון להלן במחלוקות בין הצדדים על פי הראיות והעדויות שהובאו בפניי. דיון התיישנות טענת ההתיישנות הועלתה על ידי האגודה, וכן על ידי ההסתדרות. מצד האגודה נטען, כי חוזה ההתיישבות של יהודית נחתם ביום 18/03/90, ואילו חוזה ההתיישבות של יעל נחת ביום 08/06/92. התביעה הוגשה ביום 14/08/06. על כן, כך טענה האגודה, חלפו עד להגשת התביעה בעניין יהודית 16 שנה, ובעניין יעל 14 שנה וחלה התיישנות על תביעתן זו. בסיכומיה חזרה האגודה על טענתה זו. לא בסיכומיה ולא בכתב הגנתה טענה או פירטה האגודה, מהי תקופת ההתיישנות החלה במקרה דנן, ומדוע, וניכר כי כוונתה היא שמדובר בתקופת התיישנות קצרה מ- 14 שנים. ההסתדרות בכתב הגנתה טענה גם כן כי חוזי ההתיישבות נחתמו 16 ו- 14 שנה, בהתאמה לפני הגשת התביעה, ועל כן, לטענתה בהתאם לס' 5 בחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958, התיישנה תביעת התובעות. בסיכומיה לא שבה והעלתה את טענת ההתיישנות כלל. ס' 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958, המגדיר את תקופות ההתיישנות, קובע: "5. הזמן להתיישנות התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) 2 - עשרים וחמש שנה". השאלה הבאה שיש לבחון היא האם בענייננו מדובר בתביעה "במקרקעין" או "בשאינו מקרקעין". ס' 1 לחוק ההתיישנות מגדיר: " "מקרקעין" - קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה". מסעיף 5 על תתי סעיפיו, וכפי שפורש בפסיקת בתי המשפט, אין ללמוד כי ס' 5 (2) אינו חל על תביעה לאכיפת זכות חוזית הקשורה במקרקעין (לרבות כמו במקרה דנן, זכות לאכיפת רישיון במקרקעין, הכוללת בחובה זכות להחזקה בהם ועיבודם). ההיפך הוא הנכון. בע"א 520/96 - אחמד עבדאלעזיז חוסין ואח' נ' מרים מיר . פ"ד נד(3), 487, דן בית המשפט העליון בתחולת ס' 5, שעה שמדובר בחיוב חוזי להענקת זכות במקרקעין ונקבע מפי בית המשפט העליון (שם, אמנם במקרקעין שעברו הסדר, אולם עניין זה יש לו השלכה אך לאורך תקופת ההתיישנות לפי ס' 5 (2), ולא לשאלה האם חל ס' 5 (2) או 5 (1)), כדלקמן: "הנה כי כן, להוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ולתביעת המשיבה אין ולא כלום. גם אם נניח, שבהסכם שכרתה עם המנוח נטל המנוח התחייבות כלפיה לעשיית עיסקה במקרקעין, הרי שהזכות שקמה למשיבה מכוח העיסקה לא היתה "זכות במקרקעין" כמשמעה בחוק המקרקעין, אלא זכות חוזית לקבלת זכות במקרקעין שתוענק למנוח חלף זכויותיו בחלקה המקורית. התביעה שהגישה המשיבה היתה, אפוא, תביעה לאכיפת חיוב חוזי להענקת זכות במקרקעין מוסדרים, שלפי סעיף 2)5) לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות היא עשרים וחמש שנים. תביעת המשיבה הוגשה לבית המשפט ביום 15.5.1991 (על דרך הצטרפות לתביעה המתוקנת שהוגשה על-ידי גאנם). בין אם נחשב את תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות מיום 14.6.1965 (מועד התקשרותה של המשיבה עם המנוח), ובין אם נחשב אותו מיום 17.8.1965 (מועד ההסכם בין רשות הפיתוח לבין המנוח, שמכוחו הוענקה למנוח הזכות לקבלת החלקה החליפית), הרי שעד ליום 15.5.1991 חלפו יותר מעשרים וחמש שנים" (ההדגשה בקו היא שלי - י.א.). על הלכה זו שב בית המשפט העליון בדנ"א 2415/01 - חב' פליצ'ה ראובן נ' ציפורה סופיוב . , במקרה בו נתבעה זכות חוזית לאכיפת זכות במקרקעין, ושם נאמר: "בקשת הדיירים התייחסה לתביעתם לאכיפת זכות חוזית לקבלת זכות במקרקעין, ותביעה כזו הינה תביעה "במקרקעין", שהדין להתיישנותה קבוע בסעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות (ראו ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(494 ,487 (3)". מכאן, שאף על ענייננו חל ס' 5 (2) לחוק ההתיישנות. הואיל שאין חולק כי במקרה דנן מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים, הרי שלגבי תביעת יעל לא חלה התיישנות, ולגבי תביעת יהודית, לכאורה, חלה התיישנות, אולם יאמר כבר בשלב זה כי לטעמי, גם את טענת ההתיישנות בעניין תביעת יהודית יש לדחות, שכן, מתוך חומר הראיות שהוצג בפניי עולה כי יש מקום להחלת הוראת ס' 9 לחוק ההתיישנות, הקובעת: " 9. הודאה בקיום זכות הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה;ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". לטעמי, נתקיימה ה"הודאה" אליה מכוון סעיף 9, במכתב ב"כ האגודה מיום 28/12/05, כפי שיפורט להלן. ביום 15/12/05 פנה ב"כ התובעת 1, עו"ד ג'השאן, בין היתר לנתבעות 1 ו- 2 במכתב, ובו טען כי יהודית ויעל נתקבלו בחברות באגודה וקיבלו נחלה על פי הסכם, וכי הן מחכות מאז תחילת שנות ה- 90 לקבלת החזקה באדמות החקלאיות המהוות חלק מן הנחלה. בסעיף 8 לאותו מכתב (נספח י"ד לתצהיר יהודית) באה דרישה כלפי האגודה והסוכנות "לדאוג מיד כי מרשותיי תקבלנה את החזקה במלוא קרקעות הנחלה, מיד ללא כל דיחוי". אין כל ספק כי דרישה זו היא דרישה לקיום זכות חוזית. בתגובה למכתב הנ"ל כתב ביום 28/12/05 עו"ד עזורה מכתב (המכתב, נספח ט"ו לתצהיר יהודית, נוגע גם לעניינה של יעל) ובו בעניין יהודית נאמר בסעיף 4: "4. בענין הגב' יהודית שרף, הרי הוקצה לה משבצת קרקע. 5. בענין מצב משבצת הקרקע של הגב' שרף הרי היא בשליטתה ואם אחרים מנצלים את המקרקעין שלה, אל לה להלין אלא על עצמה". הנה כי כן, במכתב הנ"ל בשנת 2005 הודתה האגודה בקיום הזכות של יהודית ולא טענה בו טיעון התיישנות. על כן חלה הוראת ס' 9 לחוק ההתיישנות על עניינה של יהודית. מכאן, נוכח הוראת ס' 9 יש למנות את תקופת ההתיישנות לעניין יהודית החל ממועד משלוח המכתב, נספח ט"ו הנ"ל, היינו מיום 28/12/05. אין צורך לומר, כי גם עניינו של התובע 2, שהינו קטין, לא התיישן, שכן, מניין תקופת ההתיישנות בעניינו של קטין יחל מיום שבגר, והתובע 2 טרם בגר. כפי שציינתי לעיל, זנחה ההסתדרות את טענת ההתיישנות בסיכומיה ולא שבה לטעון אותה. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את טענות ההתיישנות כולן. שיהוי כמו כן איני סבור כי יש לקבל את טענת הנתבעים כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי, משום שלא התקיימו התנאים הקבועים לכך בפסיקה. הלכה היא כי השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. לצורך קבלת טענת שיהוי, הנטל הוא על הנתבע להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו וכי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. איחור בהגשת תביעה, כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה (ראה לעניין זה ע"א 6805/99 , תלמוד תורה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים). לא הוכח כי התובעות זנחו את זכות התביעה שכן, הן חזרו וטענו בעדותן שפנו מס' פעמים לא מבוטל לאגודה על מנת להסדיר את עניין הקצאת הנחלות אך ללא הועיל (ראה עדות יהודית עמוד 15 שורות 7-11). לאור האמור אני דוחה את טענת השיהוי. המחלוקות לגופות של עניין מכאן, אדון לגופו של עניין ביתר המחלוקות שבין הצדדים, הנוגעות לסעדים שנתבקשו בתביעה זו, ואשר לצורך הכרעה בשאלה, אם ליתן אותם, אם לא, יש להכריע בשאלה עובדתית מהותית, והיא האם התחייבה האגודה כלפי התובעים ליתן להם רישיון להחזקה ועיבוד של שטחים חקלאיים בגודל של 35 דונם (לכל אחד מן הנתבעות 1 ו- 3), אם לאו. אקדים ואומר, ודומה שעל כך אין חולק, כי השאלה אם זכאית מי מהתובעות לשטחים החקלאיים הנ"ל, כרוכה בשאלה האם זכאית היא לנחלה ביישוב רמות. דומה שאין גם חולק, כי תנאי מוקדם לזכאות לנחלה ביישוב רמות, הינו קבלה לחברות באגודה השיתופית, הנתבעת מס' 1. בהקשר זה, של זכות לקבלת רישיון לחזקה ועיבוד מקרקעין, אשר הוקצו לאגודה במסגרת ההסכם המשולש בין מנהל מקרקעי ישראל, ההסתדרות הציונית העולמית, והאגודה (נספח ב' לתצהיר יהודית), יש לציין כי ס' 8 (ב) להסכם מגביל את העברת הקרקעות מתוך משבצת הקרקע שהוקצתה לסוכנות היהודית ולאגודה על פי ההסכם, לאחרים, למעט הסייג בתנאיי ס' 8 ב' לאותו הסכם בו נקבע: "8. א. ... ב. אין האגודה רשאית להעביר את זכותה שבחוזה זה לאחר בכל דרך שהיא או להשכיר, או לשעבד, או למסור חלק כלשהו מהמשבצת - פרט לאנשים שהינם חברי האגודה ...". זכותה של יהודית לנחלה מנספח ג' לתצהיר יהודית שהינו פרוטוקול האסיפה הכללית, עולה כי משפחתה של יהודית (אשר הייתה בשעתו בת זוגו של מר אבי רחמן) נתקבלה כחברה לאגודה ביום 03/08/89. כך עולה בבירור מפרוטוקול האסיפה הכללית שצורף לנספח ג' הנ"ל (אינו נושא תאריך). עוד עולה מנספח ד' לתצהיר יהודית, כי האגודה אף הפנתה את יהודית לחתימה "על בית מספר 32 והנושאים הנלווים אליו", זאת ביום 14/08/89. מנספח ה' לתצהיר יהודית, עולה כי היא חתמה על הסכם התיישבות מול ההסתדרות הציונית העולמית, אשר מן ההקדמה לו ("הואיל" מס' 4 ומס' 5) עולה כי מדובר בהסכם לקבלת זכויות במשק חקלאי הכולל קרקעות לעיבוד חקלאי. נוכח כתבי הטענות גם עולה ללא ספק כי יהודית זכאית הייתה לנחלה כזו. איש מהנתבעים אינו מכחיש זאת והמחלוקת בעניין יהודית נוגעת בעיקרה לשאלה, אם קיבלה בפועל את השטחים לעיבוד חקלאי (35 דונם), כטענת האגודה, אם לאו. האם מסרה האגודה קרקעות לעיבוד חקלאי ליהודית? לטענת האגודה, יהודית קיבלה את האדמות לצורך עיבודן החקלאי אך משיקוליה היא לא תפסה חזקה בקרקע (ראה ס' 38 לכתב הגנתה). מדובר בחיוב שנטען על ידי האגודה שקוים (לאחר הודאה בזכות), והנטל להוכחתו מוטל עליה (הודאה והדחה). ניתוח הראיות אשר הציגו בפניי הצדדים בעניין זה, מביא לידי מסקנה כי לא הוכחה בפניי טענה זו של האגודה. האגודה הביאה לעדות את מר ג'וני שגיא לצורך הוכחת טענה זו. בס' 3 לתצהירו הצהיר שגיא כך: "במאזן הקרקעות 1986 (24/10/86) הוקצו למשפחה 2 חלקות בגוש הצפוני שמספרן 73 ו-74 בגודל 9.1 דונם". כמו כן הצהיר כי לאחר מכן (מעט מאוחר יותר) קיבלה המשפחה 4 דונם ובשלב מאוחר יותר קיבלה חלקה נוספת מתל ראובני. טענה זו אינה מתיישבת עם ההגיון ואנמק מדוע. מאזן הקרקעות, נערך בשנת 1986 כאשר התובעת התקבלה לחברות באגודה רק ביום 3.8.89 (ס' 37 לכתב ההגנת האגודה), לא ייתכן כי הוקצו לתובעת אדמות חקלאיות טרם כניסתה לאגודה. כשנשאל נציג האגודה (ת/6) בשאלון שהופנה אל האגודה השיב: " ש. מתי קיבלה שרף את האדמות החקלאיות? ת. כשחתמה על הסכם". משמע, על פי התשובות לשאלון, היא קיבלה את האדמות עם החתימה על ההסכם לאחר וקבלתה לחברות באגודה (בשנת 1990) ולא בשנת 1986. כשנשאל שגיא בחקירתו כיצד הוא מצהיר כי משפחת שרף קיבלה אדמות לפני קבלתה לחברות (עמוד 44 שורות 17-18), לא נתן תשובה עניינית אלא התחמק והשיב: "אני מפנה לנספח ב' לתצהירי, אני מפנה לעמודה הימנית ליד הכוכבית בכתב ידי. שתי החלקות 73, 74 צפוני הם בנות 9.1 דונם". תשובתו סתמית ומתחמקת, שגיא אינו משיב לגופה של שאלה. מעדותו של שגיא בחקירתו הנגדית אף עולה גרסה שלישית. עולה כי אמנם השטחים הנ"ל הוקצו, אך למשפחת אלקין. (עמה ניהלה משפחת שרף מו"מ לקניית משק מס' 14 ואף נחתם הסכם ביניהם (ת/2) שבוטל לאחר מכן, כך לפי עדותה של יהודית). בעדותו בעמ' 44 שורות 19-25 הוא העיד כך: "ש. יש משהו מוזר, באותם שנים הייתה עוד משפחה, משפחת אלקין, שלפי מה שמסר עו"ד של האגודה מסמכים שהוגשו על ידו מכרו את המשק שלהם בשנת 86 למשפחת שרף ולאחר מכן ההסכם הזה בוטל, אני אומר לך אם תשים לב השם רחמן מופיע בדיוק אחרי השם אלקיים (צ"ל "אלקין" - י.א.) כלומר מחקת את השם אלקין ורשמת רחמן, נכון. ת. נכון. ש. אם אני מבין נכון, שהאדמות האלה הוצאו (צ.ל. "הוקצו" - י.א.) לנחלה שהייתה בשעתו רשומה על שם אלקין . (הדגשה בקו שלי י.א). ת. יכול להיות, אני הקצעתי (צ"ל "הקצאתי" - י.א.) אותם לרחמן כי באותו זמן רחמן ייצג את המשק הזה". אעיר, שבין הצדדים אין מחלוקת, כי בין מש' אלקין לבין יהודית ובן זוגה אבי רחמן נכרת חוזה מכר שבוטל בסופו של דבר (ראה עמוד 10 לפרוטוקול). משמע, הקרקעות שלטענת האגודה הוקצו בשנת 1986 הוקצו, לפני קבלת שרף לחברות באגודה, למשפחה אחרת (אלקין), ועל כן אינן קשורות לנחלה 32 הנחלה שהייתה אמורה להיות מוקצאת ליהודית. מכאן עולה כי אין לתת משקל לעדותו של שגיא שאינה מהימנה ואין בה כדי להוכיח את גרסת האגודה לפיה, הוקצתה נחלה לתובעת שבחרה שלא לעבדה. זאת ועוד, שגיא העיד בעמוד 46 שורות 15 ו-16 כך: " לדעתי יש מיפוי קרוב למדויק באגודה, למי שייכת כל חלקה בכל גוש, בכל מקום ...". אם נכון הדבר, יש לשאול מדוע מיפוי זה לא הוצג בפני בית המשפט להוכחת טענת האגודה כי הקצתה את הקרקעות החקלאיות לתובעת, שכן, מהמיפוי היה ניתן לגלות מהם הגבולות הברורים של נחלת יהודית ולהביא לפתרון. הלכה היא, כי צד שנמנע מהגשת ראיה שברשותו, חזקה כי ראיה זו הייתה פועלת לרעתו אילו היה מגישה (ראה קדמי על הראיות חלק ג' עמודים 1392-1391). טענה האגודה נותרה בלתי מוכחת נוכח חוסר הסבירות בראיות שהציגה לגבי מועדי מסירת החזקה בקרקע הנטענים על ידה. לא יהיה זה מיותר לומר כי יהודית, לפי עדותה, טענה שלא קיבלה את הקרקעות לעיבוד על אף פניותיה הרבות. נספח י"ד לתצהירה תומך בטענתה. לאור האמור לעיל, אני קובע כי יהודית לא קיבלה את הקרקעות לעיבוד חקלאי להן זכאית הייתה במסגרת הנחלה שהוקצתה לה על פי הסכם ההתיישבות. האם נתקבלה יעל לחברות באגודה, או לתושבות בלבד? לצורך הכרעה בשאלת זכותה של יעל לנחלה, יש צורך לדון בשאלה, האם נתקבלה כחברה באגודה, או רק כתושבת, כטענת האגודה. אין מחלוקת כי יעל קיבלה לידה את האדמות את חלקה א' בלבד (עליה ניצב בית המגורים) ולא קיבלה לידיה את האדמות החקלאיות. בס' 5 לתצהירה ובס' 12 לתצהיר המשלים, טענה יעל כי התקבלה כחברה עם זכויות מלאות וכי מר ליס הודיע לה כי אין אדמות פנויות, וכי עם פתרון בעיית מצוקת האדמות ניתן יהיה להשלים מסירת אדמות הנחלה לידי יעל. בהמשך, העידה בעמוד 25 לעדותה שורות 11-15: "... אמרתי לה (לליז פקידת הסוכנות - ההערה שלי י.א) שאיתן (איתן ליס, נציג האגודה - הערה שלי י.א.) נמצא בסוכנות, קראנו לו והיא הבהירה לו שזה לא חוקי, לא חותמים על נחלה ללא אדמות, הוא אמר שהוא לא אמר דבר כזה, ושאת האדמות נקבל בהמשך כי כרגע אין אדמות פנויות". האגודה טענה לעומתה כי היא קיבלה את משפחת יעל אוהד ויהודה מרום כתושבים בלבד, ולא כחברי אגודה הזכאים לנחלה. אסקור להלן את הראיות לעניין המעמד שהוקנה ליעל בעת קבלתה לאגודה. עדותה של יעל בתצהירה בעניין זה, עומדת בסתירה לעדותם של עמיר גפני ואיתן ליס, אשר העידו מטעם האגודה. יעל העידה בתצהירה המקורי בס' 5, כי הגיעה להתגורר במושב רמות בשנת 1991, עברה וועדת קבלה ושמה עלה להצבעה. לאחר שהאסיפה הכללית אישרה את חברותה באגודה, הודיע לה איתן ליס שהיא התקבלה לחברות וכי תקבל את נחלה מס' 75. היא הצהירה בס' 5.4 לתצהירה, כי היא ובן זוגה דאז, לא ידעו שהם מתקבלים עם זכויות חסרות, ולא היו מוכנים להסכים לכך, שכן הדבר אינו חוקי ומקפח אותם. לטענתה, לאחר הקבלה היא הוזמנה עם בן זוגה לאיתן ליס, וזה הודיע לה כי אין אדמות פנויות וכי בעתיד הקרוב, תוך שנתיים שלוש, אמורה להיפתר בעיית הקרקעות, ואז ניתן יהיה להשלים את הנחלה המיועדת להם ולמסור להם אותה. כן היא העידה, כי הופנתה על ידי האגודה לסוכנות ולאחר מכן הוחתמה על חוזה התיישבות (בדומה ליהודית). מנגד בתצהירים העידו איתן ליס וכן עמיר גפני, כי קבלתם של יעל ובן זוגה הייתה מלכתחילה לתושבות בלבד, ולא לחברות באגודה. מכאן למסמכים הנוגעים לקבלת יעל, ואמנה אותם לפי סדר כרונולוגי. בת/5 שהינו נספח אינפורמציה לחברי מושב רמות הנושא תאריך 10/07/89, בעמ' 2, נרשם לענייננו: "קליטת משפחות חדשות למשק חקלאי נמשך הדיון בנושא קליטת 3 משפחות למשק חקלאי - דיון בנושא משפחות יהודה מרום ומשפחת קדם. החלטת הנהלה - א. לקבל את משפחות יהודה מרום וקדם למועמדות. ב. משפחת מרום יהודה תעבור לבית בשכונה העליונה ועדי (מכפר הנופש) יועבר לדירה בבתי עובדי ציבור. איתן יפנה לכפר הנופש בנושא זה. ג. משפחת קדם תעבור בשנה הבאה לאחר פנוי מעונות היום לבית מס' 31, בשנת המועמדות תהיה רשאית לשכור בית בבתי עובדי הציבור או להתגורר בשכירות בבית אחר. ד. בנושא מציאת קרקעות מוטל על ג'וני ותלי ראובני לנסות לאתר משבצות של 35 דונם לכל משפחה. כרגע אין התחיבות לזמן ביצוע העברת הקרקעות למשפחות אלה וזאת בידיעתן. ה. משפחת רחמן תועלה לחברות באסיפה הקרובה. ו. הוחלט שהודעה על החלטות אלה תמסר בכתב לחברים ובמידה ולא יהיה ערעור היא תיושם כלשונה". בפרוטוקול ועד ההנהלה מיום 23/05/90, אשר צורף כנספח א' לתצהיר ליס, נאמר לעניינה של יעל: "נושא ד' - יעל אוהד ויהודה מרום. הסוכנות אישרה קבלתם לרמות כתושבים (מכתב מישראל שחר) יוגשו להצבעה". במסמך מיום 07/06/90 אשר לכאורה מפרט תוצאות הצבעה בקלפי של חברי הישוב (נספח ב' לתצהיר איתן ליס), נכתב: "הצבעה בקלפי למשפחת אוהד - מרום למושב רמות על בסיס תושבים ללא משבצת קרקע ומכסת מים. בעד 53. נגד 16. נמנע 2 סה"כ מצביעים 71 חברים. המשפחה התקבלה - מזל טוב. ... ". במכתב האגודה לגב' ינישבסקי מהסוכנות היהודית, מיום 02/07/90 (נספח ד' לתצהיר איתן ליס), נכתב: "לכבוד גב' אסיה ינישבסקי ... הנדון: משפחת יעל אוהד ויהודה מרום בנוסף לשיחתינו בע"פ, הריני להודיעך בזאת, כי המשפחה התקבלה למושב רמות על בסיס של תושבים ללא משבצת קרקע ומכסת מים. בברכה דני מור מרכז משק". במכתב האגודה מיום 05/09/90, אל הגב' ינישבסקי מהסוכנות היהודית (נספח ג' לתצהיר איתן ליס), נרשם: "לכבוד גב' אסיה ינישבסקי ... הנדון: משפחת יעל אוהד ויהודה מרום בנוסף לשיחתינו בע"פ, הריני להודיעך בזאת, כי יעל אוהד ויהודה מרום התקבלו למושב רמות על בסיס של תושבים ללא משבצת קרקע ומכסת מים. לפי בקשתם של יעל אוהד ויהודה מרום אין לנו התנגדות שהבית יירשם על שם יעל אוהד בלבד, ולאחר שינשאו נבקש להוסיף את שמו של יהודה מרום לחתימת הבר רשות של בית זה. בברכה דני מור מרכז משק". בנספח ג' שהינו מכתב הסוכנות היהודית מיום 20/03/91, נכתב: "אל: ליז בראל ... הנדון: אוהד - מרום ישוב רמות הועדה הארצית בישיבתה מיום 19/03/91 לאחר ראיון בני הזוג, קבלת עמדת הישוב והמרחב, החליטה לאשר אתה נ"ל לקבלת יחידה במושב רמות. בהסכמת בני הזוג, הוחלט כי היחידה האמורה תרשם ע"ש יעל אוהד ובתום סיום ההליכים המשפטיים של יהודה באניעם, יצורף שמו לנחלה כמקובל בהוראות אגף החוזים. בברכה, עזרא מנור העתק: ...". ביום 08/06/92, נכרת חוזה התיישבות בין הסוכנות לבין יעל (נספח ד' לתצהיר יעל), המעניק לה זכויות של בר רשות במשק חקלאי, הכולל: "מקרקעין, מבנים, לרבות בית מגורים, מטעים, ציוד, כלים חקלאיים ..." (כמפורט ב "והואיל" מס' 5 לעמ' 1 לנספח ד' הנ"ל). הנה כי כן, אם נתייחס לראיות בסדר הכרונולוגי שהוצגו לעיל, הרי שמן המסמכים, שקדמו לחוזה ההתיישבות בין יעל לסוכנות, לא עולה באופן ברור שיעל נתקבלה לחברות, אולם עולה כי היא נתקבלה למושב, ומחלקם אף עולה כי היא נתקבלה ל"מועמדות". לעומת זאת, לא יכול להיות ספק בדבר נשוא הזכויות שקיבלה יעל מן הסוכנות, היינו זכויות של משק חקלאי או נחלה. כיצד יש ליישב את הסתירה לכאורה בין העולה מן הראיות? לאחר עיון מעמיק בראיות כולן, סבורני שהמסקנה העובדתית המתבקשת צריכה להיות כי אכן הוענקה ליעל גם מצד האגודה, כפי שטענה, חברות באגודה וזכות לקבלת נחלה הכוללת קרקעות לעיבוד חקלאי, ואפרט להלן מתוך חומר הראיות הנ"ל, את הראיות אשר לדעתי תומכות במסקנה זו. ראשית, בעניין זה העידה יעל ומסרה שכך נאמר לה על ידי נציג האגודה מר איתן ליס. איתן הכחיש זאת, ואמר שמעולם יעל לא נתקבלה, אלא לתושבות. יעל מצידה טוענת כי לא ידעה באותו שלב כי קבלתה מסויגת. אכן, בפרוטוקולי הקבלה של ועד ההנהלה והקלפי מסויגת הקבלה לתושבות, ואף נרשם במסמך הקלפי "ללא משבצת קרקע ומכסת מים". באופן תמוה, על אף שמסמך הקלפי הנ"ל אמור לשקף החלטה באסיפה הכללית, ועל אף שבעניינה של יהודית שרף הוצג מסמך דומה (נספח ג' לתצהיר יהודית), אך אליו צורף (בעניין יהודית) גם הפרוטוקול האמיתי של האסיפה הכללית, במקרה של יעל נפקד מקומו של הפרוטוקול האמיתי של האסיפה הכללית מחומר הראיות שהציגה האגודה. הדבר אומר דרשני, ויפה להזכיר בהקשר זה את ההלכה הקובעת כי צד אשר בידו מצוי מסמך וביכולתו להציגו לצורך תמיכה בגרסתו, והוא נמנע מלעשות כן, אי הצגת המסמך יוצרת חזקה שלפיה לו הוצג, היה בו כדי לסתור את טענות אותו צד. גם בהפניה לסוכנות, נספח ג' לתצהיר ליס צוינה ההסתייגות לעניין קרקעות ומים. הסוכנות, לפי ההסכם המשולש, היא בעלת זכויות השכירות לגבי משבצת האגודה, ולא האגודה. זכויות האגודה הם במעמד של רישיון או בר-רשות בלבד, והן נגזרות מן הזכויות שהוענקו לסוכנות, המיישבת. מעדות יעל בעמ' 25 ש' 11 ואילך, עולה כי משנודע לנציגת הסוכנות הגב' ליז על ההסתייגות שצורפה לקבלתם של יעל ובן זוגה כחברים (הפחתת הזכות לקבלת מכסות מים וקרקע לעיבוד), הבהירה ליז מיד לאיתן ליס, כי מדובר בדבר שאינו אפשרי ("לא חוקי" כדברי יעל בעדותה), שכן "לא חותמים על נחלה ללא אדמות" (שם ש' 13), ואיתן בתשובה הודיע שאת הקרקעות יקבלו יעל ובן זוגה בהמשך, משום שאין כרגע קרקעות פנויות. מחומר הראיות שהוצג בפני עולה כי גם אם לא צוין כך במפורש, ניתן להגיע למסקנה שהאגודה ידעה שאין להסתייגות הנ"ל, של קבלת יעל כחברה ללא זכויות לקבלת קרקע לעיבוד, תוקף של ממש והאגודה עצמה לא ייחסה חשיבות רבה להסתייגות זו. האמור בדף האינפורמציה שצוטט לעיל מחזק מסקנה זו. דף האינפורמציה הנ"ל הוא מ- 7/89 וקדם למסמך הקלפי והחלטת ועד ההנהלה שצוטטו לעיל, והינם מן המועדים 5/90 ו- 6/90. בדף האינפורמציה צוין כי הקבלה היא ל"מועמדות". צוין בו גם: "ד. בנושא מציאת קרקעות מוטל על ג'וני ותלי ראובני לנסות לאתר משבצת של 35 דונם לכל משפחה. כרגע אין התחייבות לזמן ביצוע העברת הקרקעות למשפחות אלה וזאת בידיעתן" (ההדגשות בקו הן שלי - י.א.). מהמצוטט לעיל עולה ההיפך מגרסת האגודה. עולה דווקא כי ההסתייגות הנוגעת לקרקעות איננה בשל כך שהקבלה היא לתושבות, אלא בשל כך שהקרקעות אינן זמינות לאותה עת, והסרת ההתחייבות איננה לעצם מתן הקרקעות, אלא למועד מסירתן. יובהר, כי דף האינפורמציה נפתח בכותרת "החלטות ההנהלה", וכי המפורט הנו תוכן של החלטות הנהלה שנתקבלו עובר לפרסומו. העניין הנוגע ליעל אשר פורט בדף האינפורמציה מקורו, כפי שמעיד התאריך באמצע עמ' 1 לדף האינפורמציה, בהחלטת הנהלה מיום 26/06/89. אכן, כפי שעולה מחקירות העדים, נתגלו קשיים באיתור משבצות קרקע למועמדים החדשים, ביניהם יעל, אך זאת לא בשל מחסור בקרקעות, אלא בשל כך שחברים אחרים השתלטו על יתרת הקרקע שנותרה, לאחר הקצאת 35 דונם לכל חבר שקיבל נחלה (להלן: "המשתלטים"). הקושי האמיתי, כפי העולה מעדויות העדים, היה להוציא מידיהם של המשתלטים הנ"ל, את יתרת הקרקע, שנועדה בעתודה לנחלות שטרם הוקצו למתיישבים חדשים. חלק מאותה קרקע נשוא אותה השתלטות, נתפסה אף בידי מי שהיו בין חברי ועד האגודה. משכך, את החלטות האסיפה הכללית וועד ההנהלה בנוגע להסתייגות הנ"ל, נספחים א'-ב' לתצהיר ליס, יש לפרש על רקע ההחלטה הקודמת, מיום 26/06/89 (שנזכרה בדף האינפורמציה ת/5), היינו לא כהימנעות מהתחייבות להעניק זכויות במכסות מים וקרקע לעיבוד, אלא כהימנעות זמנית, או דחיית מועד הביצוע של ההתחייבות,לזמן סביר, שכן, בה בעת נתגלה הקושי בשחרור יתרת הקרקעות שעליהן בוצעה ההשתלטות. כך למשל עולה מעדות איתן ליס (עמ' 33 ש' 9 ואילך), אשר היה חבר ההנהלה של האגודה בזמנים שונים, כי בעוד תקן הנחלה עומד על 35 דונם, הוא מחזיק ומעבד 48 דונם. כך למשל עולה מעדותו של עמיר גפני, יו"ר וועד ההנהלה דהיום וחבר וועד ההנהלה מס' קדנציות בעבר, כי הוא מחזיק בכ- 57.4 דונם. כך למשל עולה מעדותו של ג'וני שגיא, חבר ההנהלה בתחילת שנות ה- 90, כי הוא מחזיק ב- 45 דונם, שעה שתקן ההנהלה עומד על 35 דונם. התרשמתי, כי ההשתלטות הנ"ל, על הקרקעות הפנויות שיעודן היה כעתודה לנחלות שעתידות להיות מוקצות לתושבים חדשים, כגון יעל ויהודית, היא היא מקור הבעיה והסיבה לאי כיבוד ההתחייבות שנתנה האגודה ליעל וליהודית. על הכוונה למסור לאחר מועד מסוים, קרקע לעיבוד ליעל, שנתקבלה ליישוב, ניתן ללמוד בבירור גם מן הרישא לסעיף ד' לדף האינפורמציה שצוטט לעיל. אחרת, מה טעם יש להטיל על 2 מחברי האגודה לנסות "לאתר משבצות של 35 דונם לכל משפחה"? ראיה נוספת קיימת בחומר הראיות, שממנה עולה אף אפשרות סבירה, כי האגודה עצמה הבהירה לסוכנות שבדעתה לקבל את יעל ובן זוגה כחברי אגודה ובעלי נחלה, הלא היא מכתב הסוכנות לגב' ליז בראל מיום 20/03/91 (נספח ג' לתצהיר יעל). במכתב הנ"ל נאמר: "הועדה הארצית בישיבתה מיום 19/03/91 לאחר ראיון בני הזוג, קבלת עמדת הישוב והמרחב, החליטה לאשר אתה נ"ל לקבלת יחידה במושב רמות. בהסכמת בני הזוג, הוחלט כי היחידה האמורה תרשם ע"ש יעל אוהד ובתום סיום ההליכים המשפטיים של יהודה באניעם, יצורף שמו לנחלה כמקובל בהוראות אגף החוזים" (ההדגשות בקו הן שלי - י.א.). מן המסמך עולה כי בטרם תתקבל החלטה להחתים את יעל על הסכם התיישבות וקבלת נחלה, נתקבלה "עמדת היישוב", שהינו האגודה דנן. לא צוין במכתב כי הובעה התנגדות מצד האגודה למתן זכויות בנחלה ליעל. האמור במכתב מתיישב ומשתלב עם עדותה של יעל, שלפיה נאמר לה על ידי האגודה כי היא התקבלה כחברה ותקבל נחלה. גם עיון בתקנון האגודה (צורף לתצהיר יהודית שרף) תומך בטיעוני התובעות. פרק ד' לתקנון הדן בחברות באגודה, מונה את התנאים החברות לחברות. אין בפרק זה הוראה כלשהיא העוסקת בקבלת חברים בסייגים. גם בסעיף 4 לתקנון שעניינו סמכויות האגודה, לא נמנית סמכות לקבלת חברים באופן לא שוויוני או בסייגים. הוראת הסמכה שכזו אינה מצויה גם בסעיפים הדנים בסמכויות האכיפה הכללית או ועד האגודה. יותר מכך, דווקא מסעיף 3 לתקנון הקובע עקרונות של שיתוף ושל עזרה הדדית, ניתן ללמוד כי על האגודה לפעול כלפי חבריה בשוויון ולא באפליה. תמיכה נוספת לכך, ניתן למצוא בהוראת ס' 58 (א) לתקנון שעניינה חלוקת חלקות אדמה בין חברי האגודה. נוכח המפורט לעיל, שוכנעתי כי בעת קבלתה של יעל לחברות באגודה, סוייגה העברת הקרקעות לעיבוד לחזקתה, אך לעניין המועד, ולא לחלוטין. בנסיבות אלה ומשלא נקבע מועד עתידי מדויק למסירה, המועד למסירת הקרקע לעיבוד הינו תוך זמן סביר ממועד קבלתה לאגודה, זאת נוכח הוראת ס' 41 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, ונוכח היות החלטת האגודה התחייבות כלפי יעל. דומה שאין ספק כי הזמן הסביר הנ"ל חלף עבר לו, זה מזמן. לסיכום, אני מקבל את טענותיה של יעל לעניין היותה חברת אגודה ולעניין זכותה להקצאת נחלה הכוללת בחובה שטחים לעיבוד חקלאי בגודל 35 דונם. בקשת האגודה לחיוב התובעות בתשלומים לטענת האגודה יש לחייב את התובעות לשלם לאגודה את החלק היחסי עבור השתתפות בהון האגודה, במידה שבית המשפט יקבל את טענות התובעות. סבורני כי דין טענה זו להידחות וזאת מהטעמים שלהלן: דרישה לחיוב כספי של תובע לבקשת נתבע, יכולה להיעשות בדרך אחת, במסגרת טענת קיזוז, אולם זאת, רק מקום בו התביעה העיקרית הינה תביעה כספית. דרך נוספת, הינה באמצעות הגשת תביעה שכנגד, כספית. במקרה דנן, לא נתבקש סעד כספי בתובענה, מכאן שלא ניתן להפעיל כלל זכות קיזוז, אפילו תוכחנה טענות האגודה לזכותה לקבלת כספים מן התובעות. הדרך היחידה שעמדה לאגודה אם כן, הייתה להגיש תביעה שכנגד, וזאת, לא עשתה האגודה. משכך, מתייתר הצורך לדון לגופן של הטענות בדבר חיובים או חובות כספיים של התובעות כלפי האגודה. באשר למעמדו של התובע מס' 2 (מתן) בעניינו של התובע מס' 2, ונוכח החלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, התחייב המנהל כי לא יאשר העברת זכויות של יהודית בנחלה שנרשמה על שמה, ללא הסכמת ב"כ היועמ"ש/האפוטרופוס הכללי, אלא אם כן באותו מעמד, תירשם על זכות החכירה משכנתא בדרגה ראשונה לטובת התובע 2. לטענת האגודה, האמור לעיל אינו מעניק לתובע 2 זכות לתבוע את הסעדים שבתביעה. אינני רואה חשיבות לדון בטענה זו, אשר מתייתרת, נוכח קביעתי לעיל, כי התובעת מס' 1 הינה בעלת זכויות להירשם כבעלת נחלה ביישוב רמות. ממילא השיעבוד המדובר הינו על זכויותיה, בהן היכרתי. ככל שהייתי דוחה את תביעת התובעת 1, היה מקום לדון בטענה הנ"ל. מתן סעד הצהרתי כנגד הסוכנות לטענת הסוכנות, נוכח העובדה שהתובעות רשומות אצלה כבעלות זכות לנחלה, אין ליתן את הצו ההצהרתי, כנגדה. דין הטענה להידחות. העובדה כי הסוכנות מודה בקיומה של הזכות, דווקא יש בה כדי לתמוך במתן הצו ומתן הצו לא יגרום נזק כלשהו לסוכנות המכירה ממילא בזכות המשפטית העומדת לתובעות. סוף - דבר שוכנעתי כי התובעות 1 ו- 3 זכאיות לסעדים שנתבקשו על ידן בסיכומיהן. אשר על כן: א. ניתן בזאת פסק דין הצהרתי ומוצהר בו כי התובעת מס' 1, הינה בעלת זכות מסוג בר רשות בנחלה מס' 32 ביישוב רמות, והתובעת מס' 3 הינה בעלת זכות בר רשות בנחלה מס' 75 ביישוב רמות, ואין למי מן הנתבעים זכות למנוע מהם להשתמש שימוש סביר במקרקעין נשוא הנחלה. ב. ניתן בזאת צו המורה לנתבעת 1 להצביע על גבולות נחלות 32 ו- 75 הנ"ל. הנתבעות תעשנה כך על גבי מפת מדידה הכוללת את משבצת האגודה כולה, ומסמנת בבירור מה הם השטחים השייכים לכל אחת מן הנחלות הנ"ל. צו זה ימולא על ידי הנתבעת 1 תוך 90 יום מקבלת פסק דין זה לידיה. ג. ניתן בזאת צו המורה לנתבעת 1 לפנות את הנחלות הנ"ל, לרבות כל השטחים השייכים לנחלות הנ"ל, תוך 150 יום מקבלת פסק דין זה לידיה. ד. בהתחשב בכך כי הנתבע 4, לא הביע התנגדות נחרצת למבוקש בתביעה, ובא כוחו אף נמנע מהשתתפות בדיונים והגשת סיכומים, לא יעשה צו להוצאות כלפי הנתבע 4. באשר לנתבעת 2, שגם בא כוחה לא השתתף בדיונים, ואך הסתפק בהגשת סיכומים קצרים ותמציתיים, מצאתי גם כן שלא לחייבה בהוצאות. אני מחייב את הנתבעת 1, לשלם לכל אחת מן התובעות 1 ו- 3 בנפרד, הוצאות משפט (לרבות שכ"ט עו"ד) בסך של 7,500 ₪ ועליהם מע"מ כדין (סה"כ יחדיו 15,000 ₪ ומע"מ). קרקעותחקלאותקרקע חקלאיתאגודה שיתופית