יחסי שותפות עם עירייה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי שותפות עם עירייה: התובעת, המנהלת רשת בתי ספר ברחבי הארץ, תובעת מהנתבעת, אשר בתחום שיפוטה המוניציפלי התנהל אחד מבתי הספר, סכום סך של כ-3.8 מליון בגין חלקה בהוצאות האחזקה והניהול של בתי הספר בתקופה הרלונטית כמתחייב מההסכם ביניהן. במשך שנים ארוכות ניהלה התובעת (להלן: "אורט") בית ספר תיכון טכנולוגי בהרצליה (תחת השם אורט - יד גיורא). בדצמבר 1985 נחתם הסכם בין עיריית הרצליה (להלן: "העירייה") לבין אורט אשר הסדיר את היחסים ביניהן בכל הקשור בניהול ואחזקת בית הספר ומימון פעילותו. ב-1988 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים שהסדיר היחסים ביניהם באשר לניהול ותפעול אולם הספורט הצמוד לחצר בית הספר. על בסיס הסכמים אלה התנהל בית הספר על "מי מנוחות" באופן תקין וראוי במשך שנים ארוכות. באמצע שנות ה-90 חלה ירידה הדרגתית במספר התלמידים שנרשמו מדי שנה ללימודים בבית הספר, עד שבתחילת שנת 2000 הוחלט לסגרו, כפי שאכן ארע באוגוסט אותה שנה. סגירת בית הספר לוותה בהטחת האשמות הדדית בין הצדדים לגבי הסיבות להתמעטות התלמידים הנרשמים. בשלב מאוחר יותר (ב-2003) הוגשה התובענה שבפני במסגרתה תובעת אורט מהעירייה יתרת חוב נטענת בסך של למעלה מ-3.8 מליון ₪. את טענותיה ותביעותיה מבססת אורט על ההסכמים הנ"ל על פיהם התחייבה העירייה להשתתף במחצית הוצאות התפעול של בית הספר ואולם הספורט. התחייבו זו הופרה, לטענתה, ע"י העירייה ועל כן יש לחייבה לשלם את חלקה לאורט. אורט השקיעה, לטענתה, סכומים נכבדים בשיפוץ ושדרוג בית הספר בהתבססה על התחייבות העירייה להשתתף במחצית העלויות והבטחותיה (השלטוניות) לעודד את קידומו של בית הספר בתחום הרצליה כתיכון איכותי ואטרקטיבי. חלק מסכום התביעה נובע, לטענת אורט, מהתחייבות העירייה לשפות את אורט בגין מחצית פיצויי פיטורין המוגדלים שניתנו לעובדי ומורי בית הספר לאחר סגירתו. מוסיפה וטוענת אורט בסיכומיה (ולא בכתב התביעה) כי מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים על פי ההסכמים ושאר הנסיבות מצביעה על שותפות בין הצדדים ולכן, אף מטעם זה יש, לחלק את הסכומים שהושקעו בבית הספר בין שני השותפים. העירייה דוחה מכל וכל את תביעת אורט ודוחה טענתו בדבר חובתה להשיב כספים כלשהם ולהשתתף בהשקעות ובשיפוצים שביצע אורט במשך השנים, אם לאור התנאים והנסיבות, כפי שיפורט בהמשך, ואם בשל העובדה כי אין מדובר כלל בשותפות שנקשרה בינה לבין אורט כנטען, אלא בהסכמים לתפעול בית הספר על פי התנאים המוסכמים והמפורטים בהם. 3. דיון: האם נוצרה שותפות בין הצדדים? אין חולק כי לא ניתן להסיק מלשון הכתוב בתנאי ההסכמים על קיומה של שותפות בין הצדדים, לצורך ניהול ותפעול בית הספר ומימון פעילותו. יש, אם כך, לבחון האם מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים והתנהלותם במסגרת ההתחייבויות ההדדיות על פי ההסכמים, מצביעה על קיומה של שותפות כזו או על רצונם ואומד דעתם של הצדדים ליצור שותפות לצורך הפעלת בית הספר ומימון פעילותו ומימון הוצאות התפעול באופן שווה. כך על יסוד ההנחיות והקריטריונים שקבע בית המשפט העליון לצורך בחינת השאלה האם מערכת יחסים מסוימת מצביעה על קיומם של יחסי שותפות אם לאו. (ראה: ע"א 167/89 תנעמי - חמסי צדוק). לטענת אורט, הן מלשון ההסכמים והן מההתנהלות הצדדים במשך השנים, לגבי אופן הפעלת וניהול בית הספר, עולה בבירור כי מדובר ביחסי שותפות בינה לבין העירייה, אף לפי הקריטריונים והקווים המנחים של בית המשפט העליון. אין בידי לקבל טענות אלה. להלן התייחסותי לנסיבות והעובדות עליהן מבססת אורט את טענתה בדבר קיומה של שותפות. העובדה כי לפי סעיף 3 להסכם משנת 1985 (להלן: "ההסכם") הוענקו לשני הצדדים "זכויות" בשימוש בנכסי בית הספר ובחזקה עליו, תוך ציון מפורש כי אף לעירייה זכות לעשות שימוש במבנה (אין חולק כי הבעלות בשטח בית הספר ובמבנה היא של העירייה) - עובדה זו אינה מצביעה על קיומה של שותפות בשימוש במבנה. מעיון בסעיף 3 להסכם עולה בבירור כי לא היתה כל כוונה לצדדים להשתמש במבנה בית הספר כשותפים שווי זכויות. לאורט ניתנה במפורש הזכות הבלעדית לנהל את בית הספר ולהפעילו בשטח ובמבנה הקיים. העירייה אך שמרה לעצמה הזכות לעשות בו שימוש לפי שיקול דעתה, היינו לקיים במתקניו פעילויות חינוכיות מעבר לתכנית הלימודים של בית הספר, כמו גם חוגים וקורסים למבוגרים. זכות הניהול והפעלת בית הספר ניתנה בלעדית לאורט ובמפורש לא לעירייה אשר ביקשה לעצמה, כאמור, אך זכות שימוש בנכס לצרכיה ולא לצורך ניהול והפעלת בית הספר. (ראה סעיף 3 על סעיפי המשנה שבו, ובמיוחד סעיף 3(א)). הוראת סעיף 3 ושאר תנאי ההסכם אינם מצביעים, איפוא, על קיומה של שותפות "שוות זכויות" בניהול המבנה של בית הספר או בשימוש בו, אלא על כוונה מפורשת של הצדדים למסור לאורט את זכות השימוש בנכס לצורך ניהול בלעדי של בית הספר והפעלתו ע"י אורט (כפי שראוי ואף מתבקש). זכות השימוש במבנה, שניתנה לעירייה (על פי סעיף 3 להסכם) אינה מקנה לה זכות לנהל או לתפעל את בית הספר אלא לצרכיה היא. אף הניהול המשותף של בית הספר על פי תנאי החוזה, מצביע, כך לטענת אורט, על שותפות בין הצדדים. אמנם אורט ראתה עצמה מטבע הדברים ומעצם תפקודה כרשת לניהול מוסדות חינוך ובתי ספר, כשותף מנהל מבחינה אדמיניסטרטיבית וחינוכית, אך עדיין נשמרה לעירייה הזכות להשפיע על מדיניות בית הספר ועל מתכונת הלימודים בו, לרבות קביעת מגמות הלימוד, מספר כיתות הלימוד ואף על גובה התקציב באמצעות נציגיה בועד המנהל (במספר שווה לנציגי אורט). אף באלה אין לראות סימנים או נסיבות המצביעות על שותפות בניהול בית הספר ותפעולו. אורט אמונה על ניהול בית הספר ותפעולו כעולה מההסכם (ראה סעיף 5 להסכם), כמתבקש וכמתחייב מאופיה של התובעת כרשת חינוך. גם כאן שמרה לעצמה העירייה "זכויות" מסוימות באשר לאישור תקציבים, וכפועל יוצא, קביעת מספר הכיתות וכן הזכות לקבוע או להשפיע על מסלולי הלימוד בבית הספר. "זכויות" אלה שמרה לעצמה העירייה, באמצעות השתתפותה בועד המנהל שהוקם לצורך ניהול בית הספר, אשר מחצית מחבריו היו נציגיה (ראה סעיף 8 להסכם). אין "בזכויות" באלה כדי להצביע על שותפות ועל קיומה של "זכות שווה" שיש לצדדים לנהל את בית הספר, אלא לכל היותר על זכויות וחובות שקיבלה על עצמה אורט על מנת לנהל את בית הספר ולתפעלו כאחד מרשת בתי הספר שהיא מנהלת ברחבי הארץ. העירייה מצידה נטלה לעצמה הזכות לפקח על הפעלתו בתחומים מסוימים. הסמכות שניתנה לאורט, על פי ההסכם, לחייב את העירייה בכספים שהוצאו לצורך ניהול ותפעול בית הספר, אף אם ההוצאה חרגה מהתקציב המאושר בתנאי שההוצאה אושרה ע"י הועד המנהל. אף עובדה זו, אינה מצביעה על היווצרות של יחסי שותפות שווה בין הצדדים בניהול בית הספר. כך אף אם יש ממש בטענת אורט, כי במהלך השנים ויתרה העירייה על אישור למפרע או בדיעבד של הועד המנהל כנדר/ש על פי סעיף 9(ז) להסכם). נסיבות מעין אלה והעובדה כי היתה לאורט זכות לחייב בהוצאות התפעול את תקציב העירייה, אף אם אלה חרגו מהתקציב שנקבע מראש, אינן מצביעות על קיומה של שותפות. נהפוך הוא: לדעתי ההתחייבויות שנטלו על עצמם הצדדים על פי ההסכם בקשר להוצאת כספים לצורך הניהול והתפעול, והתנהגותם במהלך השנים, מצביע על הענקת סמכות בלעדית, בפועל, לאורט אף בתחום זה, תוך השארת הסמכות או הזכות לפקח על הוצאת הכספים לעירייה, אשר ממקורותיה ומתקציביה מומנו חלק ניכר מהוצאות התפעול. אף השתתפות ברווחי והפסדי בית הספר ואולם הספורט על פי ההסכמים - השתתפות המעידה על קיומה של שותפות, לא הוכחה. כל שעולה מתוכנם של שני ההסכמים הוא כי העירייה נטלה על עצמה לממן חלק מהוצאות התפעול (50%) של בית הספר ואולם הספורט ו"זכתה" לחלק מההכנסות מהפעלת אולם הספורט. עדיין אין באלה כדי להצביע על "שותפות" שנוצרה לצורך תפעול בית הספר ואולם הספורט הצמוד אליו. מערכת היחסים והתנאים שנקבעו בהסכם שנחתם בין הצדדים ואופן התנהלותם במשך שנים ארוכות לאחר מכן, אינם מצביעים על כוונה שהיתה לצדדים לנהל את בית הספר "בשותפות" ואף לא על קיומה של שותפות בפועל. הצדדים הסכימו, אמנם להפעיל את בית הספר יחדיו לטובת תושבי וילדי העיר הרצליה, כאשר כל צד תורם את חלקו בתחום אחריותו הציבורית והמקצועית. עדיין אין לומר כי ההתחייבויות ההדדיות שנטלו על עצמם הצדדים, זה כלפי זה, לשם תפעולו ואף אופן התנהלותם במשך שנים ארוכות בנושא זה, מצביעים על קיום יחסי "שותפות" כמשמעותו המשפטית של מונח זה, המוגדר בסעיף 1 בפקודת השותפויות כמערכת "קשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים". אף אם הוסכם על השתתפות ברווחים והפסדים, כטענת התובעת, אין בכך כדי להצביע על שותפות ב"עסק" (או בניהול בית ספר) לשם הפקת רווחים. אופי ההתחייבויות שנטלו על עצמם שני הצדדים, במסגרת ההסכם ואופן התנהלותם בניהול בית הספר והפיקוח עליו תואמים את אופים ומעמדם הציבורי ומשקפים את האחריות המוטלת עליהם ככאלה. מכך אין להסיק כי נוצרו ביניהם קשרי "שותפות" לשם ניהול בית הספר ותפעולו. העובדה שהם מצאו לנכון להסדיר מערכת היחסים ביניהם בענין זה במסגרת חוזים כתובים אינה "יוצרת", כשלעצמה, "שותפות" מחייבת מבחינה משפטית. ממסקנה זו נגזרת מסקנה נוספת, לפיה לא ניתן להטיל על העירייה או לחייבה, כ"שותף" בניהול בית הספר - כנטען - בתשלום ההוצאות (או מחציתם) שהוצאו ע"י אורט בניהולו ותפעולו, אלא אם כן תוכיח אורט - התובעת - כי אלה הוצאו במסגרת המוסכם ועל פי תנאי ההסכם. בהקשר זה טוענת אורט כי התנהלות הצדדים (לאחר החתימה על ההסכם) והעובדה כי העירייה שילמה או כיסתה את גרעונותיה של אורט שנוצרו במהלך השנים, אף אם אלה חרגו מהתקציב המאושר, מצביעה על התגבשותו של נוהל מוסכם, אותו יש לכבד ולפעול על פיו. העירייה דוחה טענה זו וטוענת, על יסוד מסמכים שהוצגו, כי למעט שנת תשנ"ז לא עלה בידי אורט להראות כי גרעונותיה כוסו על אף שלא אושרו קודם לכן על ידה. נהפוך הוא: הראיות שהוצגו מצביעות על הבהרות חד משמעיות של העירייה לאורט כי החריגות בתקציביה לא יאושרו ולא יכוסו ללא אישור שלה או של הועד המנהל, כאמור בהסכם. חומר הראיות שהוצג בפני אינו מצביע על הסכמות נוספות או אחרות מאלה שהושגו בהסכם בין הצדדים מ-1985. אין חולק כי על פי ההסכם (ראה סעיף 10.א') התחייבה העירייה "לשאת במחצית הגרעון המאושר בתקציב השנתי" של בית הספר ואולם זאת בתנאי שאורט תפעיל את בית הספר, במידת האפשר, במסגרת התקציב המאושר ובתנאי נוסף כי אם יהיה צורך לחרוג ממנו וליצור גרעון "ייעשה הדבר בתאום מראש ובהסכמת העירייה" (סעיף 10.ז' להסכם). הסכמות כאלה לא ניתנו ע"י העירייה לפחות לגבי השנים תשנ"ט - תש"ס - על כך אין חולק בין הצדדים. האם מהתנהלות שני הצדדים במהלך התקופה הרלונטית, ניתן להסיק על הסכמת העירייה לכסות הגרעונות אף אם אלה נוצרו ללא תאום מראש עם העירייה, או על ויתור מצידה על התניה שהוסכם עליה בסעיף 10(ז) להסכם. מחומר הראיות והעדויות שהוצגו בפני עולה כי במהלך 15 השנים, מאז החתימה על ההסכם ב-1985 עד לסגירת בית הספר ב-2000, העירייה כיסתה גרעונות שנוצרו בגין ניהול בית הספר, אשר לא אושר מראש, רק במשך שנתיים מתוך ה-15. עובדה זו אינה מצביעה על נוהל שהתגבש, או על הסכמה שנוצרה, לפיהם ויתרה העירייה על זכותה לפי ההסכם לדרוש אישורה מראש של מימון גרעוני. ההתראות שנשלחו במהלך השנים לאורט ע"י הגורמים המוסמכים בעירייה מצביעים על ההיפך מכך. מפניותיו של גזבר העירייה - זריהן - אל סמנכ"ל הכספים של העירייה (מיום 5.11.96 נספח ה' וכן נספחים ח', ז', ו' לתצהיר נ/1) עולה בבירור כי במהלך התקופה הרלונטית הקפידה העירייה על אי חריגה מתקציב מאושר ועל קיום החובה מצד אורט לקבל אישור מוקדם לחריגה כזאת, אם יש צורך בכך. מסמכים אלה אינם מצביעים, כאמור, על התגבשותו של "נוהל עבודה" חדש מכח התנהלות או התנהגות מצד העירייה, לפיו ויתרה העירייה על קבלת אישור מראש על כל חריגה מהתקציב. אף אם אקבל גירסת אורט, לפיה הגרעון שנוצר (ולא אושר ע"י העירייה) מקורו במספר התלמידים שהלך וקטן במשך חמש השנים שקדמו לסגירת בית הספר, ואף אם יש אמת בעובדות שפורטו ע"י אורט בענין זה, עדיין לא עלה בידה להסביר היווצרות גרעון במשך השנתיים האחרונות בסך של -.500,000 ₪ מעבר לגרעון שנוצר כתוצאה מהקיטון במספר התלמידים. תביעה כספית נוספת של התובעים נגד הנתבעת יש לדחות. לטענת אורט, משנוכחו שני הצדדים בהתמעטות מספר התלמידים הנרשמים ללימודים בבית הספר, הוסכם ביניהם לשפר את תדמית בית הספר על מנת לשנות את מגמה זו שהלכה ונמשכה במהלך השנים האחרונות בטרם נסגר בית הספר. שיפור זה כרוך בהשקעות כספיות אותן ביצעה אורט, לטענתה. לדבריה, הסכומים שהוציאה לשיקום בית הספר אורט - הרצליה ותדמיתו מסתכמים בכ-.700,000 ₪ לפי ערכים נומינליים. את מחצית הסכום הנ"ל, כשהוא משוערך להיום, תובעת אורט על יסוד הבטחות שניתנו לה ע"י העירייה וראשה דאז (אלי לנדאו) בענין זה. (ראה סעיף 58 לכתב התביעה). משלא עמדה העירייה בהבטחותיה ומשהפרה את התחייבויותיה יש לחייבה, כך לטענת אורט, במלוא הסכום המושקע בגין שיפור תדמיתו של בית הספר ולא להסתפק רק במחציתו (ראה סעיפים 59-60 לכתב התביעה). תביעות כספיות אלה יש, כאמור, לדחות, שכן לא הוכחה כלל, במידה הראויה, ממצא עובדתי כי העירייה הסכימה להשקעות אלה ונתנה להם את אישורה. תביעה כספית זו יש, כאמור, לדחות, שכן לא הונחה תשתית עובדתית ראויה, לצורך קביעת ממצא עובדתי, כי העירייה התחייבה באופן משפטי ומחייב להשתתף בהוצאות שהוצאו לשיפור תדמית בית הספר. ודאי שתביעת אורט לתשלום מלוא ההוצאה (ולא מחציתו על יסוד ההסכם בין הצדדים) לא הוכחה ולא נומקה כלל. אמנם כן, מעיון במסמכים ובעדויות עולה כי בשלב מסוים גילתה אף העירייה וראשה דאז, אלי לנדאו, ענין בביצוע שיפורים ושדרוגים בבית הספר על מנת לשפר את מעמדו ולבלום ע"י כך את תופעת "נטישת" בית הספר שהלכה ונמשכה. התעניינות ומעורבות בשיפור תדמיתם של מוסדות החינוך בעיר, ובבית הספר אורט - הרצליה בכלל זה, מתבקשת ואף מתחייבת לנוכח אחריותה של העירייה להקמתה, הפעלתה ותיחזוקה של מערכת חינוך ראויה בעיר. מכאן ועד נטילת התחייבות משפטית מפורשת וברורה לממן, ולו באופן חלקי, השקעות לשיפור תדמית בית הספר, רחוקה הדרך. התחייבות כזו לא הוכחה כדבעי. מכל מקום, אף התחייבות מפורשת לכך מצד ראש העיר דאז, אלי לנדאו, לא הוכחה. נהפוך הוא: מעדותו של משה קרפל - סמנכ"ל התפעול של התובעת עולה בבירור כי אמנם הוחלפו מכתבים והושגו הבנות בענין זה (ביצוע השקעות משותפות לשם שיפור תדמיתו), אך אלה לא אושרו ע"י ראש העיר. עוד עולה כי במועד מאוחר יותר חזרה בה, כנראה, העירייה מכוונתה להשקיע בבית הספר שהתנהל ע"י התובעת. בשל התמעטות התלמידים החליטה העירייה להקים במקומו בית ספר תיכון מקיף (שלישי בעיר). חרף התפתחות זאת החלה הנהלת התובעת לבצע השקעות בבית הספר לשם שיפור תדמיתו (החל מ-1997) על מנת לבלום את "נטישתו" ובכך להותירו על כנו כאחד מבתי הספר של הרשת, וזאת על אף שהשקעות אלה לא אושרו ע"י העירייה כנדרש. כעבור כ-3 שנים, היינו ב-2000, החליטה העירייה על סגירתו ועל הקמת בית הספר תיכון מקיף חדש במקומו, ללא שיתוף עם התובעת. התובעת ניסתה להראות קיומה של התחייבות מצד העירייה להשתתף בהשקעות אלה אף בתקופה בה החלה לכהן גב' יעל גרמן כראש העירייה (ב-1999). לצורך כך היא הציגה את מכתבה מיום 1.3.99 (נספח ה' לתצהיר ת/2), אלא שעיון בתוכנו מצביע על ההיפך מכך. ראש העירייה ציינה במפורש כי בעתיד (סוף שנת תשנ"ט ובמהלך שנת תש"ס) תבחן ותשקל האפשרות להסב את בית הספר אורט יד גיורא לבית ספר שלישי בעיר. לא ברור לי איך ניתן להסיק קיומה של התחייבות להשתתף בהשקעות השדרוג הנ"ל (הפרוגרמה החדשה) ממכתב זה. זאת ועוד: בישיבה שהתקיימה ב-20.12.99 הודיעה מנהלת אגף החינוך של העירייה כי בדעתה להחליט באופן סופי בדבר זהות בית הספר שיפעל במבנה לקראת תחילת הרישום לשנת הלימודים תשס"ב. טוענת אורט כי באותה ישיבה הוצג בפני נציגיהם שנכחו בישיבה מצד ברור לפיו בכוונת העירייה להמשיך לפעול בהתאם להסכם בין הצדדים על פיו עליה להשתתף במחצית ההשקעות והתקציב. עיון בפרוטוקול (נספח ז' לתצהיר ת/2) כי לא רק שאין להבין ממנו נטילת התחייבות של העירייה להשתתף בהשקעה במסגרת תכנית ההבראה אלא על ההיפך מכך. אורט התחייבה באותה ישיבה "להציג את המשמעות הכספית לתכנית ההבראה, ובכלל זה נתונים כספיים לתש"ס". קביעה או החלטה זו מצביעה על אי נטילת אחריות מצד העירייה להשקעה בטרם תציג אורט את המשמעות הכספית או את היקף ההשקעה הדרושה לצורך תכנית ההבראה. המסקנה, איפוא, ברורה. העירייה לא התחייבה לשאת במחצית עלות ההשקעה, ודאי לא בכל ההשקעה, כפי שתובעת התובעת, בטרם הובהרה המשמעות הכספית ובטרם היא תובא לעיונה ואישורה. יתירה מכך: כבר בפברואר 2000, היינו כחודש וחצי לאחר הישיבה הנ"ל (עם גב' רוזנברג) הודיעה העירייה לאורט על החלטתה לבטל את הסכם השותפות. לא ברור, אם כך, אלו כספים הספיקה אורט להוציא, אם בכלל, בתקופה קצרה זו מאז אותה ישיבה בה לגירסת אורט, אושרה התחייבות העירייה להשתתף בהשקעות או לחדש את הסכם השותפות לתקופה נוספת. לאור כל האמור לעיל, מתבקשת המסקנה כי לא הוכחה קיומה של התחייבות משפטית כלשהי מצד העירייה להשתתף במימון תכנית ההבראה, או התכנית לשיפור תדמית בית הספר. יתכן והוכחה נכונות עקרונית מעין זו, בשלב מוקדם יותר, בטרם הוחלט להסב את בית הספר לבית ספר תיכון מקיף, אך נכונות זו לא התגבשה להתחייבות משפטית מחייבת ועברה, למעשה, מן העולם, כאשר החליטה העירייה, משיקוליה היא, לבטל את קיומו של בית ספר אורט - הרצליה במתחם בית הספר, ולהקים במקום תיכון מקיף שלישי בעיר. משכך, אין מקום לחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את השקעותיה (ואף לא את מחציתן) במסגרת התכנית "ההבראה" או התכנית לשיפור תדמית בית הספר. תביעה כספית נוספת, על רקע תשלום פיצויי הפיטורין למורים בעקבות סגירת בית הספר, העלתה התובעת בכתב תביעתה. טוענת אורט כי משנסגר בית הספר על יסוד החלטת העירייה סוכם עם כל העובדים על תשלום פיצויי פיטורין מוגדלים ו/או פיצויי הסתגלות, הן למורים והן לעובדי המנהלה. על פי המוסכם עם העירייה היה עליה לשאת ב-50% מתשלומים אלה. לפיכך ועל פי חישוביה של התובעת, על הנתבעת לפצותה בסכום כולל של כ-.1,450,000 ₪ משוערך ליום 12.3.03. אין חולק כי העירייה השיבה או העבירה לאורט, בגין חלקה בתשלום הפיצויים המוגדלים, סכום כולל של -.500,000 ₪. הסכום הנתבע ע"י התובעת הוא יתרת חובה של העירייה בגין "ראש נזק" זה. אף תביעה כספית זו יש לדחות. הוכח, להנחת דעתי, כי התחייבותה של העירייה לשאת ב-50% מעלות הפיצויים המוגדלים ששולמו לעובדים ולמורים אינה עולה על סכום הכולל של -.500,000 ₪ אשר שולמו, כאמור, לתובעת. יתר הסכומים ששולמו כפיצויי פיטורין מוגדלים שולמו על דעתה של התובעת וכי העירייה אינה מחויבת לשאת בהם או בחלקם. כך פיצויי הפיטורין המוגדלים ששולמו לעובדים אשר לפי הנחיות משרד החינוך אינם זכאים להם, כך הפיצויים המוגדלים ששולמו למורים במכללה שהתנהלה ע"י אורט במקום (מורי כיתות י"ג-י"ד) ואשר לא היתה לאורט כל סיבה לסגור אותה והיא לא נדרשה לעשות כן ע"י העירייה. אף בגין פיצויי הפיטורין המוגדלים ופיצויי ההסתגלות ששולמו לעובדי המנהלה אין לחייב את העירייה, שכן היא וראש העירייה גב' גרמן, לא התחייבו לשאת בהם או בחלקם. כך אין היא מחויבת להשתתף במימון מחצית פיצויי הפיטורין המוגדלים למורים, אשר לאחר סגירת בית הספר המשיכו לעבוד בבתי ספר אחרים של רשת אורט. לאחר שנתתי דעתי להתחייבויות שנטלה על עצמה העירייה בענין זה (במכתב ראש העירייה מיום 22.3.00, בהתחייבות בכתב מיום 24.5.00 ובהסכם השותפים בין הצדדים עולה כי העירייה לא התחייבה כלל לשאת בחלק מפיצויי ה"הסתגלות" ששולמו ע"י התובעת לעובדי המנהלה ואילו לגבי חלקה בפיצויי הפיטורין המוגדלים ששולמו להם הוגבל לשיעור המוגדל ששולם למורי בית הספר ולא מעבר לכך, כפי שארע בפועל. כך גם פטורה העירייה לשאת בחלק מהפיצויים המוגדלים ששולמו למי שאינו זכאי לכך לפי הנחיות משרד החינוך. למצער היה על אורט לבקש אישורה לתשלום הפיצויים לעובדים אלה בטרם שולמו. אף את הפיצויים ששולמו למורים שהמשיכו לעבוד בבית ספר אחרים של אורט אין להטיל על העירייה, שכן פיצויים אלה שולמו לפנים משורת הדין, משום רצונה של אורט להיטיב עם מוריה, ללא אישור או הסכמה מוקדמת של העירייה. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי יש לחייב את העירייה לשלם לאורט בגין התחייבותה לשאת בחלק מפיצויי הפיטורין ששולמו לעובדי ומורי בית הספר, סכומים נוספים מעבר לאלה ששולמו על ידה. בטרם סיום הערה: במהלך שמיעת העדים, התקבל אצלי הרושם שהגשת תובענה בלתי שגרתית זו, ע"י רשת חינוך ארצית המנהלת עשרות בתי ספר ברחבי הארץ נגד רשות מקומית גדולה, אשר בתחום שיפוטה המוניציפלי התנהל אחד מהם, באה על רקע החלטת העירייה לסגור את בית הספר אורט - הרצליה ולהקים "על הריסותיו" תיכון מקיף אחר (השלישי במספר בעיר) שינוהל באחריותה הבלעדית של העירייה. החלטה זו, אשר לטענת התובעת, היתה מפתיעה ופתאומית (טענה שאינה מקובלת עלי, שהרי מהעדויות עולה בבירור כי העירייה שקלה קבלת החלטה מעין זו תקופה ארוכה ואנשי התובעת ידעו עליה לפחות בחודשים האחרונים לפני הסגירה), קוממה, כנראה, את הנהלת התובעת וראשיה וכאקט של "תגמול", או מחאה, ומתוך שיקולי יוקרה ופגיעה במוניטין, לא ענייניים, החליטה לתבוע מהעירייה סכומי כסף נכבדים, אף שמדובר בכספי ציבור באמצעותם מנהלת העירייה את פעילותה המוניציפלית, וניהול רשת החינוך העירונית בכלל זה. אף אם הפרה העירייה התחייבויות כאלה או אחרות כלפי התובעת, וכפי שהראיתי, הפרות כאלה לא הוכחו כדבעי, ניתן היה לצפות ממנה, כרשת חינוך ארצית בעלת אופי ציבורי ומהנהלתה, אשר לנגד עיניהן הענקת חינוך טכנולוגי ראוי לכלל תלמידי ישראל, להתעלות מעל שיקולי יוקרה או שיקולים בלתי ענייניים אחרים ולהמנע בנסיבות כאלה מהגשת התובענה. כך במיוחד לאור העובדה כי שיקולים ענייניים הנחו את העירייה וראשיה לסגור את בית הספר שנוהל ע"י התובעת ולהקים בית ספר תיכון עיוני אחר במקומו. (ראה לענין זה את הבהרותיה והסבריה הנכוחים והמשכנעים של ראש העיריה, גב' יעל גרמן, בתצהירה (נ/2) ובמהלך עדותה בבית המשפט). סוף דבר: תביעת התובעת נגד הנתבעת נדחית על כל חלקיה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך -.50,000 ₪ בצרוף מע"מ. עירייהדיני חברותשותפות