קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירי שוטרי מג''ב במהלך ניסיון בריחה / ירי שוטרי מג''ב במחסום: 1. תביעה זו עוסקת בשאלת אחריותם בנזיקין של הנתבעים, או מי מהם, בגין "רשלנות" ו/או "הפרת חובה חקוקה" - כתוצאה מיריות שירו שוטרי מג"ב (הנתבעים 5 - 3) ביום 21/3/1992, כלפי התובע, לאחר שזה ניסה לחמוק ממחסום משטרתי בעת שנהג ברכב גנוב ללא רישיון נהיגה. לתובע, יליד 1975, נגרמו נזקי-גוף קשים, בין היתר שותק בגפיו התחתונות, וכן נזקים אחרים. זהות הצדדים 2. התובע פריג' עשור, היה כבן 17 ביום האירוע. הוא נהג ברכב שגנב ביחד עם אחר ללא שהיה לו רישיון נהיגה. הנתבעות 1 ו- 2, הן המעסיקות של הנתבעים 5-3. נתבעים 5 - 3 היו בזמנים הרלבנטיים שוטרי מג"ב שקבלו הוראה במסגרת תפקידם להציב מחסום משטרתי במקום האירוע. רקע עובדתי 3. חלקים ניכרים מהעובדות המהוות רקע לתביעה זו, ובפרט - פרשנותם המשפטית של אותם אירועים, נתונה במחלוקת בין הצדדים. עם זאת, ישנם פרטים המוסכמים הן על התובע והן על הנתבעים. ואלה עיקרי הדברים המוסכמים על הצדדים: א. ביום 20/03/1992 יצא התובע פריג' עשור, שהיה קטין בזמן הרלבנטי, מכפר קאסם, שם התגורר, לתל אביב. ב. מאוחר יותר, בלילה שבין 20/3/1992 לבין 21/3/1992, פרץ התובע ביחד עם מוסא אלטורי לרכב שאינו שלו מסוג סובארו הנושאת את מספר הרישוי 92-072-16 (להלן: "הרכב" או "הסובארו") ונהג בו ללא רשות בעליו לכיוון כפר קאסם. לתובע לא היה רישיון נהיגה לרכב. ג. באותו לילה, הוקם מחסום משטרתי ליד מרכז הטניס ברמת השרון בכביש מספר 5. המחסום הוצב בכיוון נסיעת כלי רכב ממערב למזרח. ד. התובע נהג ברכב ולצידו ישב מוסא אלטורי, כשמגמת פניהם לכיוון כפר קאסם. ה. התובע הבחין שבכיוון נסיעתו מוצב מחסום ושוטרים ניצבים לידו. מחשש שיתפס כאשר הוא נוהג ברכב גנוב ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח, האיץ את מהירות נסיעתו במטרה להתחמק מהמחסום. במהלך מנוסתו, ועוד בטרם הגיע למחסום, סטה התובע מכביש מספר 5 אל דרך צדדית הנמצאת מצד ימין לכביש, תוך עקיפת כל כלי הרכב שעמדו לפניו וחיכו לבדיקה במחסום. מאחר והדרך הצדדית הסתיימה, לא הייתה לתובע כל ברירה ונאלץ לעלות חזרה לכביש מספר 5. ו. השוטרים הורו לו לעצור, אולם התובע המשיך בנסיעתו. ז. אין חולק כי השוטרים שהוצבו במחסום ירו מספר יריות לכיוון הרכב ופגעו ברכב ובתובע שנפצע כתוצאה מהירי בעמוד השדרה, בכתף ובגולגולת ואושפז בבית החולים "מאיר" בכפר - סבא. ח. מפגיעות אלו, נותר התובע משותק בגפיו התחתונות וסובל מחוסר תחושה מהטבור ומטה. ט. מיום האירוע ועד יום מתן פסק דין זה, אושפז התובע פעמים רבות ועבר מספר רב של ניתוחים, טיפולים רפואיים ושיקומיים. י. בעקבות האירוע המתואר לעיל הוגש כנגד התובע כתב אישום לבית-משפט השלום לנוער בת"א (ת"פ 1277/92) המייחס לו עבירות של "שימוש ברכב ללא רשות", "פריצה לרכב", "גניבת רכב", "נהיגה ללא רישיון נהיגה", "נהיגה ללא ביטוח", "נהיגה ללא זהירות", "אי ציות לשוטר", "תקיפת שוטר". י"א. בעת הדיון בתיק הפלילי הגיעו הצדדים להסדר טיעון. במסגרתו תוקן כתב האישום כך שנמחקו חלק מהוראות החיקוק ונותרו העבירות של "שימוש ברכב ללא רשות", "נהיגה ללא רישיון נהיגה", " נהיגה ללא זהירות" ו - "אי ציות לשוטר" בלבד. התובע הודה בביצוע עבירות אלו והורשע על-פי הודאתו. מן הראוי לציין שעובדות כתב-האישום לא תוקנו. בהתחשב במצבו הבריאותי, נגזר על התובע עונש של מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירות בהן הורשע. י"ב. כנגד שותפו של התובע לעבירה, גם כן הוגש כתב אישום בת"פ 7737/92. ביום 25/03/1996, לאחר שמיעת הראיות, הורשע מוסא אלטורי בחלקו באירוע הפלילי המתואר לעיל. י"ג. התביעה האזרחית שבפני הוגשה מלכתחילה בבית-משפט השלום בפתח-תקווה. התביעה הוגשה יום לפני תום תקופת ההתיישנות (בתאריך 9.2.00). אולם, לאור חוות הדעת הרפואית מטעם התובע, בה נקבעה כי נכותו היא בשיעור של 100%, הועבר הדיון לבית-משפט זה, ושונה הסכום הנתבע. י"ד. כב' השופט ע' אזר ז"ל שהחל לדון בתיק, קבע בהחלטה מיום 23.5.04 כי תחילה תדון שאלת האחריות ורק לאחר מכן ובהתאם להחלטה זו תדון שאלת הנזק. לפיכך פסק- דין זה דן בשאלת האחריות בלבד. טענות הצדדים טענות התובע כנגד הנתבעים 4. לטענת התובע פציעתו ונזקיו נובעים כתוצאה מ"רשלנות", ו/או חוסר זהירות, ו/או היפר חובה חקוקה של הנתבעים. רשלנותם של הנתבעים 5 - 3 מתבטאת באלו: א - שלא ירו יריות אזהרה באוויר; ב - ששלושת השוטרים ירו לכיוון הרכב מספר רב של יריות; ג - שהשוטרים לא נהגו במיומנות ולא כיוונו את הירי לגלגלי הרכב על מנת לגרום לעצירתו; ד - שהשוטרים לא ניסו לעצור את הרכב באמצעים אחרים; ה - שהשוטרים לא נהגו כפי ששוטרים סבירים היו חייבים לנהוג בנסיבות המקרה , כדי לעצור את הרכב מבלי לפגוע בנוסעיו. אחריותן של הנתבעות 2 - 1 מתבטאת בכך: 5. אחריות שילוחית למעשיהם ומחדליהם של הנתבעים 5 - 3. נתבעת 2 - התרשלה בכך שלא דאגה להדריך את השוטרים ו/או לא הדריכה אותם בצורה מספקת ו/או ברורה לעניין נוהלי עצירת רכב במחסום. נוסף על כך, התרשלה נתבעת 2 משהציבה במחסום שוטרים שאינם מיומנים ולא דאגה להדרכה ו/או לא הדריכה במידה מספקת ו/או לא תרגלה את השוטרים בירי לעבר גלגלי רכב חשוד. טענות הנתבעים 6. הנתבעים מכחישים את כל טענות הרשלנות וטוענים שהתובע אינו זכאי כנגדם לכל סעד. לטענתם, דין התביעה להדחות וזאת מכמה טעמים: ראשית, מהטעם שכל הפעולות שבצעו שבגינן נתבע הנזק, נעשו תוך מילוי תפקידם על פי דין ובהתאם להוראות כל דין. שנית, התובע השתהה באורח בלתי סביר בהגשת התביעה שהוגשה יום אחד לפני תום תקופת ההתיישנות ובחלוף 8 שנים מיום האירוע ונגרם להם נזק ראייתי בשל כך. שלישית, יש להחיל את הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". כן מכחישים הנתבעים כי התובע נפצע כתוצאה מרשלנות ו/או חוסר זהירות. וטוענים שאינם חבים בחובת זהירות כלפי התובע וכי אין קשר סיבתי עובדתי ו/או משפטי בין המעשים ו/או המחדלים המיוחסים להם, המוכחשים, לבין נזקי התובע המוכחשים. בכלל זה, מוכחש כי נזקו של התובע נגרם כתוצאה מהפרה של חובה חקוקה. לטענתם דין טענה זו להימחק ו/או להדחות על הסף, משום שהתובע לא פרט את החיקוק שלטענתו הופר על ידי הנתבעים. עוד טוענים הנתבעים כי הנזק הנטען, המוכחש לכשעצמו, אם אמנם אירע, נגרם בשל רשלנות התובע בלבד ו/או פזיזותו ו/או האשם התורם שלו המגיע לכדי אשם מכריע. לחילופין, מדובר ברשלנות תורמת המגיעה לכדי 100%. לחלופין, התובע הסתכן מרצון עת ידע והעריך את מצב הדברים עובר לאירוע וחשף את עצמו מרצונו למצב זה, שעה שביצע את העבירות המיוחסות לו. כן טוענים כי, למרות שמדינת ישראל - משטרת ישראל היא מעבידתם של הנתבעים 5 - 3, לא קיימת אחריות שילוחית למעשיהם ומחדליהם של השוטרים בזמנים הרלבנטיים לתביעה. עוד מוסיפים, כי השוטרים מיומנים ותודרכו באופן מלא ומפורט, בין היתר, בטרם יצאו לאייש את המחסום ביום האירוע, וביצעו את תפקידם כדין. הנתבעים מכחישים שהניתוחים ו/או האשפוזים ו/או העובדה שהתובע היה "יוצא ובא" בבתי חולים קשורים ו/או נובעים מהאירוע נשוא התובענה. במידה והתובע נותח התובע ניתוחים כלשהם ואושפז אשפוזים כלשהם הרי שהם החמירו את מצבו ויש בהם כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין קרות האירוע לבין הנזק, המוכחש. התשתית הראייתית 7. מטעם התובע העידו שני עדים: התובע עצמו, ומר עוזי רז, מהנדס מכונות, שערך והגיש חוות דעת מומחה, אותה חוות דעת שהוגשה גם בהליך הפלילי. כמו כן הוגשה חוות דעת רפואית שנערכה על ידי ד"ר כהן צבי בנוגע למצבו הרפואי של התובע. מטעם הנתבעים העידו: הנתבעים 5 - 3: אמנון מאור, דני אבנילוב ואלי דהן, כן הוגשו הודעותיהם בתיק הפלילי ודוח הפעולה שערכו ביום האירוע. כן, העידו שוטרים נוספים שנכחו במקום ביום האירוע: סנ"צ יצחק פרץ - קצין אג"מ ומ"מ סממ"ר מרחב לכיש, שגם הגיש דוח פעולה שערך ביום האירוע. רפ"ק יגאל סנקר שגם הוא הגיש דוח פעולה שערך ביום האירוע. כן הוגשה הודעתו של האחרון בתיק הפלילי. שלום טיטו, חוקר משטרה שהגיש דוח פעולה שערך ביום האירוע. מסמכים נוספים שהוגשו מטעם הנתבעים הם: דוח המעצר של התובע ושל אלטורי (שותפו של התובע לביצוע העבירות) וכן הודעותיהם בתיק הפלילי. חוות דעת רפואית שנערכה על ידי ד"ר נחשון קנולר באשר למצבו הרפואי של התובע וחוות דעת שיקומית שנערכה על ידי ד"ר יעקב רונן. כן הוגשו: כתב-האישום הפרוטוקולים ופסק - הדין הפלילי בת"פ 1277/92 בו הורשע התובע. הכרעת הדין בעניינו של מוסא אלטורי, בת"פ 7737/92 בבית-משפט השלום בת"א ובדיקת מז"פ שנערכה לרכב הסובארו על ידי רפ"ק מרדכי ליבנה. ערכו הראייתי של פסק הדין הפלילי המרשיע את התובע בהליך אזרחי 8. בטרם אדון לגופם של דברים, אתייחס תחילה למשמעות הראייתית של פסק-הדין הפלילי בו הורשע הנאשם, שעל ממצאיו חולק ב"כ התובע בסיכומיו. ב"כ התובע טוען שהתובע הורשע בעסקת טיעון וכי "התובע חולק על חלק ניכר ממצאי בית-המשפט בערכאה הפלילית ויטען כי חרף הרשעתו הרי אין להסיק משם כי יש ליתן הנחה כלשהי לשוטרי הנתבעת שפעלו ברשלנות פושעת במהלך האירוע..." . 9. כפי שציינתי לעיל, התובע הורשע במסגרת עסקת טיעון בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח, נהיגה ללא זהירות ואי ציות להוראות שוטר. קבילותו של פסק דין חלוט שניתן במשפט פלילי, כראיה במשפט אזרחי מוסדרת בפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") , שזו לשונו: "42א. קבילות פסק דין (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי." השופט יעקב קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי בעמ' 1363, דן במשקל הראייתי שיש ליחס במשפט האזרחי לפסק דין פלילי חלוט, ומדגיש כי משקל ראיה זו אינו שונה ממשקלה כל ראיה אחרת והוא נתון לשיקול דעת בית-המשפט בהליך האזרחי. אין בכך להעביר אל היריב את "נטל השכנוע" בכל הקשור לסתירתו של פסק הדין, אלא פסק הדין נמנה בין הראיות שמכוחן יוצא המגיש ידי "חובת הראיה" המוטלת עליו. על פי הוראת סעיף 42ג' לפקודת הראיות, אין לסתור בהליך אזרחי את תוכנו של פס"ד פלילי או ראיה שכבר הוגשה או נשמעה במסגרת אותו הליך פלילי, אלא ברשות בית-המשפט. וזו לשון הסעיף: "42ג. ראיות לסתירת פסק דין [תיקון: תשל"ג] הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. ” (ההדגשה אינה במקור - נ.א) ב"כ התובע התנגד כבר במהלך הדיון לממצאי פסק-הדין הפלילי מבלי לבקש רשות או לנמק את בסיס התנגדותו. לפיכך בישיבה מיום 5/7/2006 בעמוד 4 לפרוטוקול, קבעתי כי כל עדות שיש בה כדי לסתור את המסקנות והממצאים של פסק הדין הפלילי, לא תילקח בחשבון כראיה בתיק זה. כאמור, התובע הודה בערכאה הפלילית, הגם אם במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. הסדר הטיעון אושר על ידי בית-המשפט ובעקבותיו, ניתנה הכרעת הדין. העובדות המצויות בכתב האישום, בהן הודה הנאשם, הם הממצאים והמסקנות של פסק - הדין בערכאה הפלילית. ראו לעניין זה ע"א 285/80 מנחם שיף ואח' נ' אהרון אליאסי ואח', פ"ד לד(4)752: "מה שמשמש כראיה לכאורה במשפט האזרחי, מכוח הדין, הם הממצאים והמסקנות של בית-המשפט הדן בענין הפלילי, בתור שכזה, כפי שנקבעו לצורכי המשפט הפלילי והניסיון להגביל ישימותה של הודאה בעובדות למשפט הפלילי בלבד הוא נעדר משמעות, כי כל שנמצא והוסק במשפט הפלילי לצורך המשפט האמור, הופך בתור שכזה מכוח הדין לראיה לכאורה במשפט האחר המתנהל בעקבותיו." לפיכך, בהעדר כל טעמים לסטות מהוראת הדין, יש לקבל את עובדותיו של כתב-האישום כממצאים ומסקנות המהווים ראיה לתוכנן גם בתיק זה. הדיון המשפטי בטרם אדרש לבחון את טענת הרשלנות, שהיא הטענה המרכזית של התובע, אדון בטענות שהעלו הנתבעים ואשר לשיטתם יש בהם כדי לדחות את התביעה על הסף. טענת שיהוי 10. לטענת הנתבעים, משהגיש התובע את התביעה יום אחד בלבד בטרם תום תקופת ההתיישנות ובחלוף 8 שנים מיום האירוע, הוא השתהה באורח בלתי סביר, ללא כל הצדקה. רק ביום הגשת התביעה, נודע להם לראשונה על דבר הנזקים הנטענים והמיוחסים להם. בכך, גרם להם התובע לנזק ראייתי באופן שמסמכים רלבנטיים אינם בידיהם וזיכרון העדים מעומעם בשל חלוף הזמן. לכן, קופחה הגנתם ויתקשו להוכיח אם נגרם נזק לתובע, דבר אותו הם מכחישים. לטענה זו לא הגיב ב"כ התובע כלל. 11. טענת השיהוי מעוגנת בסעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, בזו הלשון: " 27. דינים שמורים אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי. " ( ההדגשה אינה במקור - נ.א ) בניגוד לטענת התיישנות הקבועה בדין באופן סטטוטורי, שקבלתה מתחייבת כאשר כל תנאיה מתקיימים, בנושא השיהוי הדבר נתון לשיקול דעת בית-המשפט האם לקבלה, אם לאו. פסק הדין המפורט הדן בטענת שיהוי הוא ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 (להלן: "פרשת תלמוד תורה"). שם נדונו הקשיים שבקבלת טענת השיהוי כמאיינת תביעה ואימתי בכל זאת תתקבל הטענה. וכך נאמר שם: "השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. הוא עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית; הוא מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט; הוא עשוי לפגוע ביכולת לממש זכות לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות, ובתוכן פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. לעומת זאת השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות שבהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לפיכך תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול-הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי... במסגרת שיקול-הדעת כאמור ייבחנו שיקולים שונים ומורכבים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים ובמאזן האינטרסים והנזקים היחסי שביניהם, אופי הזכות הנתבעת ומעמדה במדרג זכויות האדם, ושיקולים של אינטרס ציבורי ברבדים ובגוונים שונים. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין... שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי ... לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע ... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע ... " (כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) בענייננו, כל שהוכיחו הנתבעים, שכאמור הם הנושאים בנטל ההוכחה לשיהוי, כי התובע הגיש את תביעתו יום אחד בלבד בטרם סיום תקופת ההתיישנות. הנתבעים לא הוכיחו כי בהשתהות התובע נעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה המוקנית לו או כי יש משום ניצול לרעה של ההליך המשפטי. כן לא הוכיחו כי התובע יצר מצג של ויתור או כי זנח או מחל על זכות התביעה הנתונה לו לאורך התקופה שמיום האירוע ועד ליום הגשת התביעה, או כי הגשת התביעה במועד שהוגשה חסרת תום-לב או כי שינו מצבם לרעה. אין ספק שחלוף הזמן יצר נזק ראייתי כלשהו לנתבעים, שכן, המסמכים והעדויות נאספו זמן רב לאחר קרות האירועים. עובדה זו תילקח בחשבון בעת הערכת הראיות וטיבם, אך אין בה כדי להביא לכדי מחיקת התביעה, שתעשה רק במקרים נדירים וחריגים. מקרה זה אינו נכלל בקטגוריה זו. לכן, הטענה נדחית. אין למחוק את התביעה בשל טענת השיהוי. "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". 12. הנתבעים טוענים כי דין התביעה להדחות גם מהטעם שיש להחיל בעניין זה את העיקרון של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". ב"כ התובע בסיכומיו מתנגד להחלת הכלל וטוען כי אפילו יקבע שהתובע ביצע עבירות שהובילו לאירוע, אין בכך כדי לתת הכשר אוטומטי לשוטרים לפתוח באש לעבר הרכב שבו נסע התובע ולפגוע בו שלא על מנת לעצור את הרכב. אין מחלוקת בין הצדדים לעניין העובדות הבאות: טרם האירוע נשוא התביעה, גנב התובע יחד עם מוסא אלטורי, רכב סובארו. התובע, שנהג ברכב הגנוב, לא החזיק ברישיון נהיגה או בכיסוי ביטוח. משהגיע התובע למחסום המשטרתי שהוצב בכביש 5 בחר שלא לעצור בו ואף עשה ניסיון לחמוק מהמחסום בכל דרך אפשרית, תוך כדי שדרס במתכוון את הנתבע 3- אמנון מאור ( בעובדה זו המופיעה בסעיף 5 לעובדות כתב-האישום הודה הנאשם בתיק הפלילי, אם כי לא הורשע בעבירה של תקיפת שוטר. (ראו עמ' 63 - 62 לנ/7 פרוטוקול בית-משפט לנוער בת"פ 1277/92, כמו כן ראו האסמכתאות הרפואיות שהוגשו - נספחים ט' ו- י' לתצהיר מאור). 13. הכלל המשפטי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" יכול לשמש טענת הגנה שבעטיה ניתן לדחות את התביעה. הרציונל מאחורי הכלל ש"בל יהא חוטא נשכר". בכך מביע בית-המשפט סלידתו מהושטת עזרה לבעל דין המבסס את תביעתו על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור (ראו ע"א 386/74 פלוני נ' אלמוני פ"ד ל (1) 388,383). אלא במה דברים אמורים? בדרגת אי חוקיות או מוסריות חמורה שמתן סעד למי שעשה את המעשה - תפגום באמון הציבור. כך נאמר מפי הנשיאה כבוד השופטת ד' ביניש בע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד, : "נוכח הטעם העומד ביסוד הכלל האמור, דחייתה של תביעה שמקורה במעשה בלתי חוקי או בלתי מוסרי תלויה בעוצמתה של הכוונה הפלילית או חוסר המוסריות שבהתנהגות התובע. כן עלינו להביא בגדר שיקולנו אם יש להעניק לתובע סעד גם את הקשר בין המעשה הבלתי חוקי או הבלתי מוסרי לבין התרחשות הנזק. מנגד, עלינו לשקול את האינטרס הציבורי בהטלת האחריות על מזיק אשר גרם לנזק ברשלנותו (ראו והשוו: ע"א 386/74 פלוני נ' אלמונית, פ"ד ל(1) 383, 388-387; א' ברק "שלילת תביעת הניזוק מפני 'טובת הציבור'" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי - עורך, מהדורה שנייה, תשל"ז) 340, 343-342)". (כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) בענייננו, הגם שהתובע גנב את הרכב מבעליו ונהג ללא רישיון נהיגה וביטוח, וחמק מהמחסום המשטרתי מבלי להשמע להוראות השוטרים ותוך סיכון חיי אדם, וניסה לדרוס שוטר, עדיין אין מדובר במעשים שחוסר מוסריותם זועקת מתוך עצמם, עד כדי שלילת זכות תביעה. לפיכך, אין להחיל במקרה זה את הכלל ש"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" - והטענה נדחית. האם התרשלו הנתבעים? 14. התובע מבסס את תביעתו כנגד כל הנתבעים על עילת הרשלנות, שגרמה לנזקיו. להוכחת חבות בעוולת הרשלנות על התובע להוכיח את יסודותיה, שהם: חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתה של חובה זו, דהיינו התרשלות, וקיומו של נזק. בנוסף עליו להצביע על קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113). חובת הזהירות 15. חובת הזהירות היא כפולה: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, זו וגם זו נקבעת על פי מבחן הצפיות, דהיינו אם המזיק יכול היה לצפות כי בהתנהגותו הרשלנית יגרום נזק לניזוק. הסוגיה נדונה בהרחבה בפסיקה. ראו לדוגמה בע"א 862/08 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר, פ"ד לז(3), 757, שם נאמר: "חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה, אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות את הנזק - כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. חובת הזהירות הקונקרטית עוסקת בשאלה, אם המזיק הספציפי הנתבע חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות - כלפי הניזוק הספציפי התובע בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה. .... קיומה של חובת הזהירות המושגית הוא תנאי הכרחי לאחריות... אך לא תנאי מספיק. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה." (ההדגשה אינה במקור - נ.א.). חובת הזהירות המושגית 16. חובת הזהירות המושגית תוחמת את סוג היחסים שראוי להטיל בגינם חובת זהירות בהתחשב באינטרסים של הצדדים ובסוג הנזק שנגרם. חובה זו נקבעת לפי המבחן האובייקטיבי של צפיות האדם הסביר וסבירות הסיכון שיצר המזיק. הנחת היסוד היא כי משניתן לצפות נזק כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן ישנם שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה. וכך נאמר בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ל"ז(1) 113: "שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שקלם במאזני צדק, ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות." בענייננו מדובר בירי שנורה כלפי רכב שנהגו הפר את כל הוראות אנשי הביטחון האמונים על שמירת הסדר הציבורי. פסק-הדין הדומה בעובדותיו לענייננו ודן גם בחובת הזהירות המושגית בסיטואציה דומה לגבי חיילים שפעלו כחלק מכוחות הביטחון, הוא ע"א 3889/00 לרנר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4)304 עמ' 313-314 (להלן: "פרשת לרנר") שבו נאמר: "בעת ביצוע פעילות בקרב האוכלוסייה האזרחית, בין בתחומי הקו הירוק ובין מעבר לו, חלה על חיילי צה"ל, בכל הקשור לשימושם בנשק, חובת זהירות כלפי אזרחים העלולים להיפגע. השימוש בנשק כרוך בסיכון לגרימת נזק... חיילי צה"ל מחזיקים בנשק לצורך מילוי תפקידיהם. בעשותם שימוש בנשק, במקום בו מצויים אזרחים ושלא במסגרת פעולה מלחמתית, חלה עליהם חובת זהירות כלפי אלה העלולים להיפגע. ברמת ההפשטה, היאה למישור המושגי, ניתן לומר, כי אין שיקולי מדיניות המצדיקים לשלול את חובת הזהירות החלה עליהם." (הדגשה אינה במקור -נ.א) הדמיון בין חיילים, עליהם מדברת פרשת לרנר, לבין שוטרים המוצבים כחלק מכוחות הביטחון, הוא רב. חובת הזהירות המושגית הינה זהה, שכן החיילים, כמו גם השוטרים, נושאים נשק בו הם עושים שימוש במידת הצורך לשם מילוי תפקידם. הסכנה לפגיעה בחיי אדם כתוצאה משימוש לא מושכל זהה בשני המקרים. לפיכך, חבו השוטרים והגופים הממונים עליהם בחובת זהירות מושגית כלפי אלו הנתונים בסכנת פגיעה, מצידם. חובת הזהירות הקונקרטית 17. בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית, נבחנת חובת המזיק הספציפי לחזות את נזקו של הניזוק הספציפי בנסיבות המיוחדות של המקרה. בשונה מבחינת הצפיות בחובת הזהירות המושגית, שעניינה מה אדם סביר היה צריך לצפות כעניין נורמטיבי, הבחינה בחובת הזהירות הקונקרטית הינה מה אדם סביר יכול היה לצפות כעניין טכני. מקום שניתן לצפות נזק כעניין טכני, על הנתבעים מוטל הנטל להראות כי קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית שיש בהם לבסס חריג השולל את קיומה של החובה. גם בכך דנה פרשת לרנר (עמ' 314 - 313) שבה נאמר כי: "אך גם במצב קונקרטי נתון - שבו חיילים ניצבים מול אדם החשוד כמפגע - חלה עליהם חובת זהירות כלפי החשוד; ולוא רק משום שבדיעבד עלול להתברר כי חשדם בו היה מוטעה. משמעותה של חובה זו איננה רק כי עליהם להקפיד על קיומם של כללי זהירות. חובתם של חיילים להקפיד על כללי זהירות נגזרת, ממילא, מפקודות הצבא המחייבות אותם וכן ממערכות דין נוספות, לרבות הדין הפלילי והמשמעתי, והיא קיימת אף בהיעדר חובת זהירות נזיקית. חשיבות הטלתה עליהם גם של חובת זהירות נזיקית נעוצה בכך, שהיא מחייבת אותם לנהוג בסבירות, גם בהיעדרן של פקודות המכתיבות להם כיצד עליהם לפעול במצבים מוגדרים, וכן מאפשרת לניזוק שנפגע מידם לתבוע פיצוי על נזקו. ייתכן, מבלי להכריע בדבר, שהתנהגות בלתי סבירה ומזיקה של חיילים כלפי חשוד נמלט, שבדיעבד אמנם זוהה כמפגע, לא תקים לו זכות לפיצוי, אף אם יתברר כי בפעולתם חרגו החיילים מאיזו מחובותיהם האחרות (כגון, מהוראות הפתיחה באש). אך לתוצאה זו - ככל שתימצא מוצדקת לגופה בנסיבותיו של מקרה נתון - ניתן להגיע גם מבלי לשלול את קיומה של חובת זהירות כלפי חשודים כמפגעים. שיקולים של מדיניות שיפוטית ראויה תומכים בהעדפת הדרך המחייבת את קיומה של חובת זהירות. כאשר בדיעבד מתברר, כי מי שנפגע מידי החיילים, לאחר שנחשד כמפגע, היה, לאמיתו של דבר, אדם תמים, קמה לנפגע זכות (עקרונית) לתבוע את נזקו. לא מן הנמנע, כמובן, שאף במקרה כזה יחליט בית המשפט, בסופו של דבר, לדחות את תביעתו, כגון בשל היעדר רשלנות מוכחת מצד החיילים אשר גרמה לנזקו, או בשל אשמו התורם המופלג של הנפגע. אולם תוצאה זו תתבסס על בחינת נסיבות האירוע, תוך הכרה בקיומה של חובת זהירות כלפי הנפגע, ולא על שלילתה של חובת זהירות כזאת." (כל ההדגשות אינן במקור -נ.א) דומה כאילו נאמרו הדברים בענייננו. שכן גם כלפי נהג עבריין שאינו מציית להוראות, ומנסה לדרוס שוטר, קיימת החובה לצפות כעניין טכני כי ירי לכיוונו יגרום לנזק. גם ירי כזה צריך להיעשות באופן נורמטיבי על פי הדין והנהלים ובסבירות הראויה לנסיבות המקרה. מכאן שהוכחה קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית. האם הפרו הנתבעים את חובת הזהירות שחבים כלפי התובע? 18. כדי לקבוע האם התרשלו הנתבעים כאשר ירו לעבר הרכב בו נהג התובע, יש להידרש ולבדוק תחילה האם התנהגות התובע יצרה חשש שהוא מסכן חיי אדם. גם אם התשובה לכך חיובית, עדיין יש להוסיף ולבחון האם כאשר ירו השוטרים לעבר הרכב בו נהג התובע, נהגו השוטרים בסבירות ועל פי הנהלים. אפילו התשובה לשאלת הסבירות חיובית, יש עדיין להמשיך ולבחון האם האמצעים שנקטו השוטרים היו הולמים למיגור הסכנה. אדון בכל אחת מהשאלות האמורות על פי סדרן. סבירות חשדם של השוטרים כי התובע מסכן חיי אדם 19. השוטרים, הנתבעים 5 - 3, העידו כי בטרם הציבו את המחסום, קיבלו תדרוך שבו נאמר להם כי קיימות התראות מודיעיניות לניסיונות פגיעה בשוטרי מג"ב על ידי גורמים חבלניים. לדבריהם, הייתה גם התראה ספציפית באשר לרכב סובארו בעל לוחית זיהוי ישראלית (בצבע צהוב) שבכוונתו לבצע פגיעה חבלנית. כמו כן, הובהר להם שקיימת אפשרות כי גם גנבי רכב או רכוש ינסו לעבור את המחסום. 20. התובע אינו חולק על העובדה כי גנב רכב מסוג סובארו בעל לוחית זיהוי ישראלית ונהג בו בכביש מספר 5 לכיוון כפר קאסם, כשבדרכו הוצב המחסום. מכאן והילך לתובע גרסאות שונות לכל אחת מהעובדות. יצוין כבר עתה, כי התובע לא הביא לעדות את חברו ושותפו לעבירה - מוסא אלטורי. משכך, תחול ההלכה שכאשר צד אינו מביא לעדות עד דרוש - חזקה שלו היה מובא העד, היה העד מעיד בניגוד לגרסתו. עוד יש לציין, כי עדותו של התובע לאירועים הינה בבחינת עדות יחידה ללא סיוע, שעל פי סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, על בית המשפט לנמק מדוע מסתפק בה. 21. ואלו הגרסאות השונות של התובע בשאלה האם הבחין במחסום ובשוטרים המסמנים לו לעצור את הרכב, ובמתכוון לא עצר, השיב כל פעם באופן שונה. בהודעתו במשטרה מיום 24/3/92 ( 3 ימים לאחר האירוע) אמר כך: "ראיתי את המחסום של המשטרה, רציתי לברוח לעשות פרסה ולא הצלחתי ואמרתי שאני אסע ישר דרך המחסום. שוטרים אמרו לי לעצור, לא שמעתי טוב וירו בי שוטרים ממשמר הגבול." (כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) בעדותו במשפט הפלילי (נ/6) בת"א 1277/92 (בטרם הודה בהסדר טיעון) העיד כך: "ש. כשהתקרבת למחסום, ראית שלט שיש מחסום? ת. התברר שיש מחסום. ראיתי את השלט. ש. השלט הוא לפני המחסום, נכון? ת. כן. השלט לפני המחסום. ש. ואז ירדת מהכביש לדרך בצד ימין? ת. נכון. ש. ואז ראית ג'יפ של המשטרה ופנית שמאלה. ת. נכון. ש. ואז ראית שוטר שסימן לך לעצור. ת.אף אחד לא אמר לי לעצור... ש. למה אמרת אז במשטרה שהיה ג'יפ עם שוטרים ממשמר הגבול ועשו לך סימן לעצור בצד? ת. אף אחד לא אמר לי לעצור בצד.... ש.במחסום צריך לעצור, נכון? ת. אני לא יודע... ש. ואתה ידעת שצריך לעצור במחסום אבל חיפשת כל דרך כדי לעבור אותו שלא יתפסו אותך ולא יגלו את זה (העובדה שגנב רכב - נ.א) ת. נכון. ש. ולכן ניסית לברוח וזה היה לך מאוד חשוב לברוח. ת. כן, כיוון שאין לי רישיון. " (כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) כשהוזמן כעד תביעה במשפט הפלילי של שותפו לעבירה מוסא אלטורי, טען כי אינו זוכר דבר מאירועי אותו ערב והוכרז כעד עוין (ראו נ/12). בתצהיר עדותו בתיק זה, מיום 16.8.00 שהוגש לבית-משפט השלום בפתח-תקווה (ת"א 1506/00) - נ/11 אומר: " כאשר הגענו ליד אצטדיון הטניס ברמת השרון, היה מחסום משטרתי... בגלל שהרכב היה גנוב ולי לא היה רישיון נהיגה, רציתי לברוח מהמחסום (שם, סע' 6 ). נסעתי על השביל מצד ימין לכביש, אח"כ עליתי על הכביש,עברתי את המחסום ואז ירו על הרכב" (שם, סע' 7 )." אולם, בעדותו בתיק זה טען כי עבר את המחסום וירד לשולי הכביש כדי לעקוף את הפקק: "עברתי את המחסום ואף אחד לא ביקש ממני לעצור. פתאום אני שומע יריות. אף אחד לא ביקש ממני לעצור ולא הזעיקו אזעקה ושום דבר. הרגשתי שרגליי כבדות עלי. ש. אתה מספר סיפור, אתה פשוט עקפת את הפקק מצד ימין, נכון? ת. כן. כי לא רציתי לחכות בפקק. ש. כשניסית לעקוף את הפקק לא היה שם שום רכב משטרתי? ת. לא, לא ראיתי. ש. גם לא ראית רכב ג'יפ משטרתי שרודף אחריך עם אורות כחולים, סירנה ואורות מהבהבים? ת. לא... אני לקחתי את הדרך הימנית, עברתי את המחסום, לא ביקשו ממני לעצור. ליד המחסום עמדו שם שוטרים בצד אבל לא ביקשו ממני לעצור. נסעתי ופתאום שמעתי יריות." (עמ' 7 - 6 לפרוטוקול)... "ש. אבל את המחסום ואת השוטרים ראית? ת. כן, אבל לא אמרו לי לעצור" (עמ' 11 לפרוטוקול)... "ש. אמרת לנו בהתחלה שבסה"כ רצית לעקוף את הפקק. ת. נכון. ש. מפנה אותך לסעיף 6 לתצהירך מיום 16.8.2000 - נ/11 - אז מה שאמרת בהתחלה לא נכון? ת. אני עברתי את המחסום וביקשו ממני לעצור. ש. אמרת בהתחלה שרצית לעקוף את הפקק ולא אמרת שרצית לברוח מהמחסום. נכון? ת. אני הייתי עם רכב גנוב... לשאלת בית משפט: ש.לא הבנת שבמחסום צריך לעצור? ת.אני חתכתי בנתיב מימין. אני עברתי את המחסום ולא ביקשו ממני לעצור. חשבתי שאעבור, לא חשבתי שיראו. אני הייתי ילד ולא הבנתי בחיים. ש. אולי כי ידעת שאין לך רישיון והאוטו גנוב ולא רצית שיתפסו אותך? ת. נכון... ש. מתי פעם ראשונה ראית את המחסום של השוטרים? ת. רק כשהגעתי אליו ועברתי אותו. ש. בתחילת הפקק ראית את המחסום? ת. לא, לא ראיתי." (עמ' 14 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) לשלל גרסאותיו אלו של התובע יש להוסיף גרסה נוספת של הודאתו בעובדות כתב-האישום. מעובדות כתב-האישום בהן הודה עולה כי השוטרים הורו לו לעצור, ולא עצר אלא המשיך בנסיעה פראית ומהירה תוך שפורץ את המחסום ונמלט. תוך כדי הנסיעה האיץ את הרכב לעברם של אנשי המשטרה, לא ציית להוראותיהם ועלה עם הרכב על רגלו השמאלית של השוטר אמנון מאור, שהועף הצידה וניסה לדרוס שוטר נוסף. חרף הודיית התובע בעובדות כתב-האישום (יצוין שכתב-האישום תוקן רק באשר להוראות החיקוק ולא בעובדותיו) אין כל אזכור מצדו באף אחת מהגרסאות לדריסת השוטר וניסיון לדרוס שוטר נוסף. 22. לעומת הגרסאות הרבות והשונות של התובע, הנתבעים 5 - 3 ועדיהם העידו כולם על השתלשלות אירועים זהה שנתמכה בדוחות פעולה שנערכו באותו לילה. בכלל זה העידו עדי ההגנה גם על ניסיונות הדריסה שביצע התובע. לתצהירו של הנתבע 3 אמנון מאור, צורפה גם תעודה רפואית מבית החולים "שיבא" המעידה על פגיעתו וכך נאמר בנספח ט' ו- י' לתצהיר העד: "תיאור התאונה: ניסיון דריסה" "חבלות קהות באזור פרק היד ומרפק שמאל, וכן בחלק התחתון של שוק שמאל. אבחנה: תאונת דרכים." באותו עניין העיד עד ההגנה יגאל סנקר שהיה מוצב באותו מחסום יחד עם הנתבעים 5 - 3 כך: "ש. תוך כדי המרדף סברת שהוא מנסה לדחוק אותך? ת. בשיוט כן, הוא שייט באופן כזה שגרם לי בפועל לסטות ממסלולי כמה וכמה... ש. למעט ההתנהגות החשודה, בריחת רכב התובע מהמחסום, איזה סכנה נשקפה לך או לצוות בכל האירוע? ת. אני לא מתייחס לעבירה הפלילית, הפריצה של המחסום זו סכנת חיים, היה נתון שראיתי כשאמנון נפגע באחת הרגליים. הנסיעה שלו מזרחה הייתה באופן שסיכנה - מזלנו שהיינו לבד על הכביש - גם במחסום, היה מצד אחד מעקה ומצד שני רכב ואני שייטתי. זו לא נסיעה ליום עבודה או לבילוי. אדם שנוסע כפי שנסע התובע הוא מסכן. אני עובר דרך אפילו שאני שוטר." (עמ' 46 - 45 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) הנתבע 5 אלי דהאן העיד אף הוא על הסכנה שנשקפה לשוטרים: "אז נורו יריות, הרכב המשיך לנסוע, אני והנהג שהיה איתי ברכב רפ"ק יגאל סנקר, אחרי שראינו שהרכב ממשיך ואחד השוטרים נפל על הרצפה, הבחנו ברכב שממשיך לברוח, הירי נפסק, המשכנו בנסיעה אחרי הרכב, הצלחנו להדביק את המרחק ולהגיע קרוב אליו, ניסינו לעקוף ואז הרכב כל הזמן סטה לכוון הרכב שלנו. היה מעקה בטיחות מעקה הפרדה בטון שמפריד בין שני הכבישים ואני לא יודע אם הוא ניסה לנגח אותנו אבל שלוש פעמים ראיתי שהנהג שלנו יגאל סנקר הולך לאבד את השליטה ולהתנגש במעקה הבטיחות." (עמ' 47 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) 23. גם באשר ליתר האירועים באותו לילה תיאורם של הנתבעים ועדי ההגנה היה עקבי ותאם את דוחות הפעולה. גם אם היו אי דיוקים קלים באשר לסדר האירועים ומקום עמידה של כל אחד מהם, אין מדובר בסתירות של ממש. ניתן ליחס זאת לעובדה שחלפו כ - 15 שנה ממועד האירועים ועד למועד מסירת העדות. כאמור, התובע הגיש תביעתו 8 שנים לאחר האירועים לבית-משפט השלום בפתח-תקווה וחלפו מספר שנים נוספות עד שהועבר התיק לבית-משפט זה. מדובר באירועים שהם שגרת חייהם המקצועיים של הנתבעים ואין לצפות מהם לדייק באחרון הפרטים. לעומת זאת, התובע, שלבטח עבר אירוע טראומטי ששינה את חייו, מסר עדויות סותרות באופן קטבי. התובע התאים את גרסתו, בהתאם להבנתו איזה תיאור יוכל לשרת את צרכיו בהתאם להליך בו מסר את העדות. לפיכך, אני מעדיפה את עדות השוטרים העקבית שאף תאמה את דוחות הפעולה ששרתו את הכלל של "הקפאת הזכירה שבעבר", על פני גרסאותיו הבלתי עקביות של התובע. לא מצאתי כל הנמקה להסתמכות על דברי התובע כעדות יחידה כשאלו נסתרים בעליל, מפיו שלו, וכאשר העד שיכול היה להביא לתמיכת גרסתו לא הובא. 24. לפיכך, בבואנו לבחון את השאלה האם חשדם של השוטרים כי התובע מסכן חיי אדם היה סביר, התשובה המתחייבת - שכל אדם סביר אחר תחתם, כאשר יש התראות על מפגע, היה חש בסכנת חיים לו או לאחרים מפעולותיו של מי שאינו נשמע לאף הוראה שנתנו וממשיך ומבצע הלכה למעשה פעולה של סיכון חיים בניסיונו לדרוס שני שוטרים. גם לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בפרשת לרנר (עמ' 318 - 317): "בחינת סבירות חשדם של החיילים, כי המערער הוא מפגע, מן הדין שתתבסס על נסיבות האירוע, כפי שנגלו לעיני החיילים, ועל הנתונים שהיו ידועים (או היו צריכים להיות ידועים) להם, בעת ההתרחשות גופה: אין צריך להוסיף את המובן מאליו, היינו, כי אין להגדיר סבירותו של המעשה על-פי מה שנודע רק בעקבותיו, לאחר מכן. הסבירות נבחנת אמנם לפי אמות מידה אובייקטיביות, אך הנתונים המשמשים לצורך המבחן הם אלו שנפרשו בפני הנוגע בדבר בשעת מעשה ולא אלו שנתבררו רק לאחר מעשה, ואשר לא היו בגדר הציפייה הסבירה ולא יכלו להתברר בעת המעשה על יסוד הפעלת אמצעים סבירים (פרשת אנקונינה, בעמ' 379 )." (כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) מכאן, שהוכחה סבירות חשדם של השוטרים שהתובע מסכן חיי אדם. האם הפרו השוטרים, כשירו לעבר רכבו של התובע, את הוראות הפתיחה באש והאם האמצעים שנקטו השוטרים במטרה לעצור את הרכב בו נהג התובע חרגו מגדר הסבירות? 25. התובע טוען כי השוטרים כאשר ירו על הרכב בו נסע, הפרו את נהלי הפתיחה באש. יודגש ויצוין כי ב"כ התובע לא הציג כל נוהל משטרתי או אחר, לפתיחה באש. ב"כ התובע ציטט בסיכומיו נהלי פתיחה באש מפסקי דין שונים - אולם אין לדעת אם אלו היו הנהלים במועד הרלבנטי לתביעה זו, ממילא לא ניתן לקבל כראיה ציטוט חלקי מנוהל שלא הוגש בשלמותו כראיה לבית-משפט זה. ב"כ התובע טוען שגם הופרו פקודות המשטרה, אולם גם בעניין זה לא הציג לבית-המשפט פקודות כלשהן, מהן ניתן לבחון אם נהגו הנתבעים על פיהם, אם לאו. ב"כ התובע אף לא ביקש במסגרת גלוי מסמכים כי ימסרו לידיו נהלים ו /או פקודות למועד הרלבנטי, ככל שאלו קיימים. למרות זאת, אבחון על פי מבחני הסבירות האם האמצעים שנקטו הנתבעים והדרך בה פעלו הייתה ראויה. 26. הנתבעים 5 - 3 העידו כי הציבו במחסום דוקרנים, אולם רכב הסובארו בחר לעלות על מחסום הדוקרנים, ולא לעצור, למרות הוראות השוטרים לעצור ולמרות המרדף שנערך אחריו עם הג'יפ המשטרתי. כך העיד עד ההגנה יצחק פרץ בעדותו: "ש. כשהוא רואה שרכב שעבר את הדוקרנים ולא יכל לנסוע... ת. הרכב המשיך לנסוע. ש. עם תקר בגלגל? ת. לא יודעים אם נפגע בגלגל אלא בדיעבד. ש. אם השוטר ידע שהגלגל התפנצ'ר זה משנה? ת. כן. אם השוטר סבור שהסכנה חלפה אז כן." (עמ' 34 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) עד ההגנה יגאל סנקר העיד כך: "ת. לא זוכר אם עבר את הדוקרנים, הוא חצה ישר ואני לא זוכר אם סבל מפנצ'רים או משהו, הוא פשוט נסע בקו ישר איך שהוא עמד עם הפנים, לא ראה לא שוטרים, לא מחסום ולא אף אחד. כדי לחצות את המחסום, ומדובר במהירות ונסיעה מבצעית, חלפתי וזה לא פשוט... ש. אתה זוכר אחרי כמה זמן נעצר כשעבר את הדוקרנים? ת. עד כמה שאני זוכר הייתה נסיעה של עוד כ-1 ק"מ, הוא נעצר לפני צומת מורשה והוא שייט על הכביש. ש. במטרים כמה זה? ת. כתבתי באחד הדוחות, בערך קילומטר פלוס מינוס." (עמ' 44 -43 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) הנתבע 4 דני אבנילוב העיד: "ש. למי נשקפה סכנת חיים? ת. סכנה שראיתי באותו רגע היה לקצין שבא לבקר אותנו שעמד כמה מטרים אחרי המחסום מצד ימין ולכוונו נסע הרכב החשוד. ש. זאת הסיבה בגללה החלטת לפתוח באש? ת. נלוו לפני כן סכנות נוספות שהצלחנו לצאת מהן. אז הבנו שיש עוד סכנה מתמשכת לאנשים במחסום, הייתי חייב לפתוח באש בשביל לעצור את סכנת החיים במקום. ש. הירי שביצעת היה לאחר שהרכב עבר את מחסום הדוקרנים או לפני? ת. אחרי שעבר את הדוקרן השני ונע לכוון רכב הקצין שבא לבקר אותנו." (עמ' 51 לפרוטוקול)... "ש. ראית את רכב התובע עולה על הדוקרנים? ת. אני לא זוכר אבל כן. היה משהו כזה שהוא בא לכוון, עלה על הדוקרנים שעמדתי לפניהם והמשיך ישר לכוון איציק פרץ... ש. שמעת את קולות האוויר שיוצאים מהגלגלים? ת. הזיכרון רחוק, אבל זכור לי שאמנון עמד וניסה להאט את הרכב, אמנון נפל, הרכב דהר לכוון שלי, עמדתי ממש ליד הדוקרנים ז"א באמצע מאחורי הדוקרן, הרכב בא לכוון שלי, אם עלה בחצי גלגל, גלגל או שני גלגלים עלה דוקרנים אני לא יכול לזכור. ש. הרכב סטה לכוון שלך ורצה לדרוס גם אותך? ת. כן, כך זה נראה... ש. הרכב המשיך לדהור לכוון שלך וניסה לדרוס אותך? ת. כן. ש. אתה זוכר אחרי כמה זמן נעצר הרכב של התובע? ת. אני לא יודע להעריך בזמן את המרדף, גם אין לי אמדן של מרחק, אני מתאר לעצמי דקה, שתיים שלוש. ש. אחרי שהוא עבר את מחסום הדוקרנים המשיך בנסיעה ישר כל הזמן? ת. לא, הוא סטה. בגלל זה הוא ירינו לכוון שלו, הוא פנה ימינה לכוון הקצין שעמד בצד ימין של הכביש. לאחר הירייה הוא המשיך ישר. אחרי שהפסקנו את הירי הוא המשיך ישר ולא פנה. הוא הפסיק את פנייתו לכוון איציק והמשיך ישר. זה מה שהיה. כמה מ' או ס"מ אני לא זוכר." (עמ' 55 - 54 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) וכך העיד הנתבע 3 אמנון מאור: "ש. נכון שגם אתה וגם דני ראיתם את הרכב עולה על המחסום (דוקרנים)? ת. אני לא יודע מה דני ראה, אני יודע מה אני ראיתי. ש. אתה ירית על הרכב? ת. נכון. ש. וזה היה לאחר שראית שהרכב עלה על דוקרנים? ת. אז מה? הוא המשיך לנסוע. כשהרכב עלה על הדוקרנים הוא המשיך לנסוע והיה פעיל. ש. רכב שעולה על מחסום דוקרנים יש סיכוי שיהיה פנצ'ר? ת. ראיתי שהוא עלה על הדוקרנים אבל ראיתי גם שהוא ממשיך לנסוע. ש. כשירית על הרכב של התובע לאחר שהוא עבר את המחסום דוקרנים, ברגע שבו ביצעת את הירי, איזה סכנה נשקפה מהרכב ויושביו אליך? ת. כשבן אדם מבצע דריסה כנגד אדם אחר, שוטר עם נשק והוא לא מצליח ומפיל אותו, אני צריך לעצור אותו על מנת לבצע מעצר. בן אדם מנסה לדרוס אותי, אני צריך לעצור אותו ואם הוא מסכן את החברים שלי אני חייב לעצור אותו." (עמ' 62 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) יצוין כי התובע עצמו בעדותו הכחיש שעלה על מחסום הדוקרנים, וכך העיד בפני בית המשפט: "ש. לא היה לך פנצ'ר בגלגלים? ת. לא היה. לא עליתי על המסמרים. ת. כן, אבל לא אמרו לי לעצור. אחרי שעברתי את המחסום לא היו הפרעות על הכביש, אני הייתי לבד על הכביש, שמעתי יריות וביקשתי ממוסא לעצור את הרכב כי אני לא יכול לעצור את הרכב. מוסא עצר את הרכב עם הנדברקס או עם פארקינג והשוטרים הורידו אותנו מהרכב ונתנו לנו מכות." (עמ' 11 לפרוטוקול - ההדגשה אינה במקור - נ.א ) לאור עדות זו של התובע תמוהה טענתו של ב"כ התובע בסיכומיו, שבה טען (בסע' 3 לסיכומים) כי: "...בהמשך עלה בחזרה לכביש ועבר את המחסום, כשהוא עולה על הדוקרנים אם כי ממשיך בנסיעתו...כאשר הרכב עבר כבר את המחסום והיה אמור להיעצר עקב ניקוב הגלגלים, ואינו מהווה סכנה כלשהי לשוטרים...נפתחה אש מאסיבית על הרכב..." (כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) כפי שציינתי בפרק הקודם, ומאותם הנימוקים עדיפה בעיני עדות הנתבעים על פני עדות התובע. לפיכך, גם אם אצא מנקודת הנחה, כפי שהעידו הנתבעים, שהתובע עלה על דוקרני המחסום, הרי שכל הנתבעים העידו שהוא המשיך בנסיעה למרחק שהעד סנקר העריך בק"מ, תוך כדי ניסיון דריסה של השוטרים. יצוין שגם התובע עצמו טען שהרכב לא נעצר מעצמו ושותפו לגניבה שישב לצידו עצר את הרכב לבקשתו, עם מעצור היד, שכן הוא לא הצליח לעצרו במעצור הרגל מחמת הפגיעה. מכאן, שהנתבעים לא יכלו לדעת, שעלית הרכב על דוקרני המחסום תביא לתוצאה הרצויה. הם כמובן גם לא יכלו לדעת מה נושאים עימם יושבי הרכב, מה מטרתם, ולאן מגמת פניהם. כל שידעו שבאופן בוטה, פעם אחר פעם, יושבי הרכב אינם מצייתים להוראות השוטרים. 27. ב"כ התובע, לתמיכה בטענתו בעניין רשלנות הנתבעים, מציין שתי טענות נוספות: האחת, כי ירי השוטרים לא כוון לחלק התחתון של הרכב, אלא לחלקו העליון. עניין זה לטענתו מעיד על כך שירי השוטרים לא נועד לעצור את נסיעתו, אלא נעשה במטרה לפגוע בו. השניה, כי לא נורו יריות אזהרה באוויר בטרם פתחו השוטרים באש לכיוון הרכב. אתייחס תחילה לירי האזהרה באוויר: עדויות שני עדי ההגנה שהעידו על כך לא היו זהות. עד ההגנה יצחק פרץ העיד בנושא זה: "ש. נכון שלא היה ירי באוויר, כל היריות היו לכוון האוטו? ת. נכון - אם אני זוכר נכון, מאחר והסכנה היא הייתה בפתאומיות ולא היה זמן לשוטר לירי באוויר." (עמ' 38 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) לעומת עדות זו הנתבע 4 דני אבנילוב בעדותו העיד כך: "ש. נכון שלא ירית באוויר יריות אזהרה.? ת. לא נכון, אני יריתי יריות אזהרה באוויר" (עמ' 51 לפרוטוקול - ההדגשה אינה במקור - נ.א) גם בדו"ח הפעולה שערך הנתבע 4 ביום האירוע (נספח א' לתצהירו) בעמ' 2 נרשם: "צעקתי להם עצור משטרה, כמו כן במקביל דרכתי את נשקי ויריתי 3 יריות אזהרה באוויר, הנהג בכלל לא התייחס אלי" (ההדגשה אינה במקור - נ.א) מהציטוטים המובאים לעיל, עולה כי יצחק פרץ כלל לא היה בטוח שזוכר היטב. סביר שמי שירה את היריות באוויר, השוטר אבנילוב (נתבע 4) יזכור טוב יותר את מעשיו ולכן עדותו מדויקת יותר, מה עוד שהדו"ח המתעד זאת נרשם בזמן אמת. לפיכך, אני מקבלת כעובדה כי נורו יריות אזהרה בטרם נורו היריות לעבר הרכב. באשר לכיוון היריות: 28. מדו"ח בדיקת רכב הסובארו שביצע מז"פ (ת/1) עולה כי בבדיקה נמצאו 8 פגיעות האופיניות לפגיעת קליע. הפגיעות הינן בקורה האחורית שמאלית, במכסה תא המטען, בכיסוי הפלסטיק של שמשת החלון האחורי, בפנס איתות אחורי, בגחון הרכב מתחת לפגוש בצד ימין, במדף האחורי של המושב האחורי, בקורה ובחלון האחורי. יצוין כי הירי נעשה משני מקורות ירי - האחד תוך כדי מרדף כאשר השוטרים נמצאים בג'יפ הגבוה מרכב הסובארו. השני - על ידי השוטרים שעמדו ליד המחסום. לא ראיתי לנכון להסיק מגובה הפגיעות בלבד, שהמקסימאלית שבהן היא 1.20 מ', כי במתכוון נורו היריות על מנת לפגוע ביושבי הרכב. לא מן הנמנע כי במצב הדברים שנוצר כאשר הרכב סוטה ודוהר במהירות, יורד לדרך צדדית, עולה חזרה לכביש, קיים קושי לדייק בכוון הירי ולכוון ואף לקלוע בגלגלי הרכב בלבד. מכל מקום לא הובא בפני כל מומחה בליסטי לעניין זה שיעיד שבסיטואציה כזו ניתן לכוון בדייקנות רבה יותר. לפיכך, עדות השוטרים שטענו שירו על מנת לעצור את הרכב לא נסתרה. 29. התובע הגיש חוות דעת מומחה, של מר עוזי רז, שבה התבקש לחוות דעתו אם ניתן לזהות נהג מכונית מסוג סובארו בתנאים המפורטים בעדויות וכן מהם ביצועי מכונית סובארו מבחינת מהירות ותאוצה. חוות הדעת נערכה לצורך הדיון בתיק הפלילי ביום 6.1.95, דהיינו כ - 3 שנים לאחר האירועים. זולת העובדה שלא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ התובע המלומד, לשם מה הוגשה חוות הדעת, הרי גם לגופה לא ראיתי ללמוד ממנה דבר. המומחה מר עוזי רז, בחקירתו הנגדית, אישר כי פני השטח של מקום האירוע השתנו מיום האירוע ועד למועד שערך את חוות הדעת. כן אישר בחקירתו, כי לא ביצע כל מדידות ולמעשה לא ביקר כלל במקום האירוע ולא ערך כל ניסוי או שחזור של התרחשות הדברים. הוא הבהיר כי חוות דעתו מבוססת על תיאוריה וחישובים ולא על כל היבט מעשי. המומחה גם אישר כי לא בדק כלל את מצבו של הרכב והמכלול הטכני שלו. לאור זאת, לא ראיתי לנכון ליתן כל משקל ראייתי לחוות דעת זו. התוצאה לעניין טענת הרשלנות 30. נסיבות המקרה מלמדות כי השוטרים הבחינו ברכב חשוד, דומה לרכב שלגביו היו התראות על מפגע, והסיקו שכוונת יושבי הרכב לבצע פעולה שיש בה סיכון חיי אדם. למסקנה זו הגיעו משום שהרכב סטה מהדרך הראשית, חזר אליה, עלה על מחסום הדוקרנים והמשיך בנסיעה. שלטי האזהרה והוראות השוטרים לא זכו לכל התייחסות. נהג הרכב ניסה לדרוס שני אנשי משטרה, יריות אזהרה שנורו באוויר גם הם לא גרמו לנהג לעצור. ג'יפ שדלק אחרי הרכב אף הוא לא מנע את המשך הנסיעה. לפיכך,על מנת למנוע סכנה של חיי אדם, שבסבירות רבה ניתן היה להניח שתקרה אם לא יעצרו יושבי הרכב, נורו היריות שגרמו בין השאר לפציעת נהג הרכב - התובע. לא הוכח כי הנתבעים או מי מהם ירו בניגוד לנהלים או פקודות אשר קיומם לא הוכח. הוכח כי הנתבעים נקטו באמצעים שסביר היה לנקטם בנסיבות המקרה לאחר שכל אמצעי אחר לא עזר. לא הוכח שהנתבעים ירו במכוון לעבר הנהג כדי לפגוע בו וכן לא הוכח כי במכוון לא ירו רק לעבר גלגלי הרכב. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 3684/98 מדינת ישראל נ' אחלייל, : " ראוי להותיר לחיילים מרווח סביר של טעות היכולה להיגרם כתוצאה מתנאי המקום, השטח והזמן העומדים ברקע האירוע המבצעי שבמחלוקת והמחייבים החלטה מהירה ולא התייעצות משפטית על המותר והאסור באותו הרגע." לפיכך, משלא הוכח כי נתבעים 5 -3 נהגו ברשלנות, מתייתרת בחינת התרשלותן של הנתבעות 1 ו- 2 בהדרכה ובפיקוח של עובדיה. לפיכך, נדחית התביעה בעילת הרשלנות. "אשם תורם"/ "הסתכנות מרצון" 31. הנתבעים טוענים כי הנזק הנטען נגרם בשל רשלנות התובע בלבד, או לחלופין, אם בית-המשפט יקבע כי התרשלו, אשמו התורם של התובע מגיע עד לכדי 100 אחוז. כמו כן, טענו ל"הסתכנות מרצון" מכוח סעיף 5 לפקודת הנזיקין. ב"כ התובע לא התייחס בסיכומיו לטענה זו. לאור המסקנה אליה הגעתי בעניין הרשלנות, מתייתרות בחינתן של טענות ההגנה הנ"ל. הפרת חובה חקוקה 32. טענתו החלופית של התובע היא כי נזקו נובע מהיפר חובה חקוקה. עוולה זו מעוגנת בסעיף 63 לפקודת הנזיקין ויוצרת מסגרת של אחריות בנזיקין. בשל הפרות של חובות חקוקות החיצוניות לדיני הנזיקין. הפרות אלו מקימות אחריות של המפר בנזיקין, אם מתקיימים התנאים להיווצרות העוולה. וזו לשון הסעיף: "63. הפרת חובה חקוקה (א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. (ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני." כדי להוכיח קיומה של העוולה, על התובע לציין מאיזה חיקוק שאובה החובה החקוקה שהופרה, ועליו הנטל לשכנע את בית-המשפט כי הנתבע הפר את אותה חובה החקוקה בנסיבות המזכות אותו בסעדים שמעניקה פקודת הנזיקין (ראו: ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה נ' אס.בי.סי פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ,פ"ד נה(3) 933. מדובר בחובה מפורשת ולא חובה ערטילאית שניתן להסיק מהוראת החיקוק (ראו: רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464). בענייננו, ב"כ התובע לא ציין ולא הציג בפני בית-המשפט כל חובה חקוקה ובוודאי לא הציג חובה מפורשת שהופרה. בסיכומיו מפנה ב"כ התובע לנהלים של משטרת ישראל ולפקודת המטה הארצי שאותם ליקט מפסקי דין שונים שכאמור צוטטו בחלקם. זולת העובדה שאין מדובר ב"חיקוק" כמשמעותו בפקודת הפרשנות, גם הנהלים והפקודות לא הוכחו ולא הוצגו כראיה. משכך, לא הובהר מהי אותה חובה חקוקה שלטענת ב"כ התובע הופרה, וכיצד הפרו אותה הנתבעים. בהעדר כל אזכור ו/או ראיה, תדחה הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה. לסיכום 33. א. הנתבעים לא הוכיחו עילה לסילוק התביעה על הסף מחמת טענת "שיהוי". ב. הנתבעים לא הוכיחו כי במקרה זה יש לפעול על-פי הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" ג. התובע הוכיח כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעים, כלפיו. ד. התובע לא הוכיח כי הנתבעים נהגו ברשלנות או בחוסר סבירות וכי האמצעים שנקטו לא היו ראויים למטרה. ה. התובע לא הוכיח כי מעשיהם של הנתבעים מהווים "הפרת חובה חקוקה". לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעים ביחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ + מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. כן ישלם התובע לנתבעים הוצאות משפט לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. הנתבעים יפנו למזכיר הראשי של בית-המשפט בעניין זה. משטרהצבאמחסוםמקרי ירימשמר הגבול (מג"ב)שוטר