נפילת שער כדורגל על ילד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילת שער כדורגל על ילד לאחר שנתלה עליו: רקע ביום 18.2.1999 השתתף התובע, במשחק קט רגל שנערך במסגרת שיעור ספורט של כתה יא' בבית ספר תיכון מקיף טייבה (להלן: "תיכון טייבה"). במהלך משחק הקט רגל ובפרץ של שמחה שלאחר הבקעת שער, נתלה התובע על קורת שער הקט רגל (להלן: "השער") אשר קרס על התובע וגרם לפגיעה בבטנו ובחזהו של התובע (להלן: "התאונה"). ממקום התאונה הובהל התובע באמבולנס למחלקה לטיפול נמרץ בביה"ח מאיר בכפר סבא, שם אובחנו פגיעות בריאה הימנית, בכבד ובכליה הימנית של התובע. ביום 22.2.1999 שוחרר התובע מהמחלקה לטיפול נמרץ והועבר לאשפוז. לאחר שחרורו מביה"ח ביום 15.3.1999 אושפז התובע מספר פעמים לתקופות של מספר ימים. לפני תביעה לחייב את הנתבעים לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו לתובעים עקב התאונה. טענות בעלי הדין לעניין האחריות: טענות התובעים תיכון טייבה ו/או עיריית טייבה לא קיימו את חובתם להתקין ו/או לתחזק את השער באופן שימנע את קריסתו במהלך פעילות ספורטיבית של התלמידים. משיב 2, מנהל תיכון טייבה (להלן: "המנהל") לא קיים את חובתו לוודא שהשער תקין. משיב 3, המורה לחינוך גופני שהיה אחראי על פעילות הכיתה במהלך משחק הקט-רגל בו נפגע התובע (להלן: "המורה"), לא קיים את חובתו לוודא שהשער תקין ולא מנע את פעילות התלמידים על מגרש בו היה שער שאינו תקין.   משרד החינוך והתרבות (להלן: "משרד החינוך") לא קיים את חובת הפיקוח החלה עליו ולא פעל להבטיח שהשער תקין לא יתמוטט במהלך פעילות ספורטיבית של התלמידים בתיכון טייבה. התובע נפגע מהשער שקרס עליו עקב הפרת חובת הזהירות החלה על כל אחד מהנתבעים ו/או הפרת חובה חקוקה החלה על הנתבעים. ועל כן על הנתבעים ביחד ולחוד לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע עקב הפרת החובות כאמור. טענות תיכון טייבה ועיריית טייבה התאונה אירעה ביום 18.2.1999, עוד בטרם ניתן צו הקפאת הליכים ומינוי נאמן לעיריית טייבה, ועל כן, אין התובעים רשאים להגיש את תביעתם שלא במסגרת הקפאת ההליכים. עובר לקרות התאונה היה מצבה הכלכלי של עיריית טייבה קשה וחשבונות הבנק של עוקלו באופן אשר מנע ממנה לבטח את תלמידי תיכון טייבה ולשלם משכורות למורים. בקיץ 1998 קובע השער על ידי קבלן שנשכר על ידי מהנדס העירייה ומנהל תיכון טייבה בהתאם להנחיות משרד החינוך. האחריות לתאונה מוטלת על משרד החינוך אשר חייב היה לפקח מקרוב על ביצוע העבודות הקשורות בתיקון השער, ולא להסתפק בפיקוח כללי. במיוחד בהתחשב בכך שחודשים לפני התאונה ידע משרד החינוך שהשער אינו תקין. עובר לפתיחת שנת הלימודים הרלבנטית אישר משרד החינוך את פתיחת הלימודים בתיכון טייבה. בכך יש כדי ללמד שעיריית טייבה ו/או תיכון טייבה ביצעו את חובותיהם ככל שמדובר בבטיחות מתקני הספורט בתיכון טייבה. בעת קרות התאונה היה התובע בן 17 וההיתלות על השער נעשתה בניגוד להוראות הנהלת בית הספר והמורים ומתוך מודעות לסכנה הגלומה בהיתלות על שער מתנדנד. משכך יש לקבוע כי אשמו התורם של התובע לקרות התאונה מגיע לכדי 100%. טענות המנהל והמורה בסיור שנערך בפתיחת שנת הלימודים בתיכון טייבה, בהשתתפות נציגי עיריית טייבה ומשרד החינוך נמצא כי השער מתנדנד. בסמוך הזמינה עיריית טייבה קבלן אשר קיבע את השער. בפתיחת שנת הלימודים הרלבנטית קיבל המנהל אישור לפתיחת שנת הלימודים ממהנדס העירייה ומשרד החינוך האחראים על מתקני בית הספר והאחראים על התיקון שבוצע בשער עוד קודם לפתיחת שנת הלימודים. המורה הנחה את תלמידיו שלא לקפוץ על השער ולא להיתלות עליו בכל דרך שהיא, ואף הדגיש בפני התלמידים כי התנהגות בניגוד להנחיה האמורה מהווה הפרת משמעת חמורה. מנהל תיכון טייבה והמורה סמכו על מהנדס העירייה ומפקח משרד החינוך אשר טיפלו בתיקון השער וקיבועו. יחד עם זאת, עובר לתאונה בדק המורה את השער ומצא כי השער מקובע לקרקע. בהתחשב בנסיבות שפורטו לעיל, עשו המנהל והמורה את המוטל עליהם ואין להטיל עליהם אחריות לתאונה. המנהל והמורה הינם שלוחיו של משרד החינוך, פועלים על פי הנחיותיו ומקבלים משכורת ממשרד החינוך באמצעות עיריית טייבה המהווה צינור להעברת המשכורות. לפיכך, אם וככל שתוטל על המנהל והמורה אחריות לתאונה חלה האחריות האמורה גם על משרד החינוך. טענות משרד החינוך מנכ"ל משרד החינוך הוציא חוזר מפורט הכולל הוראות להקמה ותחזוקת מגרשי ספורט, בהן הוראה לקיבוע שערים לקרקע עם בטון בעומק 30 ס"מ מתחת לפני הקרקע (להלן: "חוזר המנכ"ל"). מנהל תיכון טייבה, המורה ומהנדס עיריית טייבה הכירו את חוזר המנכ"ל והוראותיו וידעו כי עליהם לפעול על פיו. התאונה שארעה לתובע הינה מקרה חריג ויוצא דופן המעיד כי באופן כללי רמת הבטיחות בטייבה הייתה טובה, וככלל הנחיות משרד החינוך בקשר עם בטיחות מתקני הספורט יושמו. ממילא לא היה צורך בפיקוח חריג על תיכון טייבה. בתחילת שנת הלימודים מאשר מהנדס העירייה את פתיחת שנת הלימודים בתיכון טייבה, וכך נעשה גם בפתיחת שנת הלימודים הרלבנטית. האחריות לטיפול השוטף במהלך שנת הלימודים מוטלת על מורי ומנהלי תיכון טייבה ועיריית טייבה הבעלים של בית הספר והמעסיקה של מנהל בית הספר ומוריו. במקרה של תקלה במתקן ספורט על המורה לגלות את התקלה ולדווח למנהל תיכון טייבה האחראי לתיקון התקלה באמצעות עובדי האחזקה של תיכון טייבה ו/או עיריית טייבה. על אחראי הבטיחות בעיריית טייבה לבדוק שהתקלה תוקנה כראוי. בביקורת שערך משרד החינוך בתיכון טייבה ביוני 1998 קודם לפתיחת שנת הלימודים בה ארעה התאונה, דרש משרד החינוך מאנשי עיריית טייבה לקבע את השער לאחר שמצא כי השער מתנדנד. בדיעבד הסתבר כי אם וככל שהשער תוקן התיקון לא נעשה כראוי. משרד החינוך הינו גוף שלטוני מפקח ביחס לתיכון טייבה שבבעלות העירייה וממילא אינו אחראי לתחומים המצויים בסמכותה ובחובתה של עיריית טייבה כרשות מקומית וכבעלת הקרקע. בעת קרות התאונה היה התובע בן 16 וסביר להניח שהיה מודע לסכנה הכרוכה בהיתלות על השער אף ללא קריסתו. התובע התעלם מהוראות שאסרו על התלמידים להיתלות על השער והיה אדיש לסכנה הגלומה במעשה זה. יתר על כן, התובע התעלם מהעובדה שהשער התנדנד ולא היה יציב באופן שהחמיר את הסכנה הגלומה בהיתלות על השער. התנהגותו של התובע מהווה הסתכנות מרצון והיא שגרמה לתאונה, ובנסיבות אלה עומדת למשרד החינוך ההגנה של הסתכנות מרצון. משרד החינוך לא יכול היה לצפות שהמנהל ועובדי עיריית טייבה אשר הכירו את הוראות חוזר מנכ"ל הרלבנטיות, לא יצייתו לדרישת משרד החינוך לקיבוע השער. בנסיבות אלה ומשהמנהל ועובדי עיריית טייבה פעלו בניגוד לחוזר המנכ"ל, אפילו יש לראות במשרד החינוך כמי שחב בחובת זהירות מושגית כלפי התובע, לא קמה למשרד החינוך חובת זהירות קונקרטית בקשר עם התאונה שאירעה. מנהל תיכון טייבה ומוריו מועסקים על ידי עיריית טייבה בעלת המקרקעין. ממילא מחזיק משרד החינוך בכוח הפיקוח מבלי שיש בידיו שליטה מעשית על הנעשה באופן שוטף בתיכון טייבה. בנסיבות אלה, שיקולי מדיניות ראויה מחייבים שלילת אחריותו של משרד החינוך למחדלים הנעשים בתוך כתלי תיכון טייבה. אפילו יימצא כי משרד החינוך היה חייב בחובת זהירות כלפי התובע, לא הפר משרד החינוך חובה זו. במסגרת סיור שערכו נציגי משרד החינוך בתיכון טייבה גילו כי השער מתנדנד ודרשו מעיריית טייבה לתקנו. מנהל תיכון טייבה, מוריו ואנשי עיריית טייבה קיבלו והכירו את הוראות חוזר המנכ"ל שפרסם משרד החינוך, וידעו על חובתם לקבע את השער באופן שנקבע בחוזר מנכ"ל. עיריית טייבה וצוות תיכון טייבה הוסמכו לטפל במתקני הספורט על פי ההנחיות בחוזר המנכ"ל וחלה עליהם אחריות לביצוע הטיפול והאחזקה של מתקני הספורט באופן סביר. מהנדס עיריית טייבה נמצא בקשר ישיר ורצוף עם מוסדות החינוך בתחום העיר טייבה והוא המוסמך לאשר את בטיחות המבנה והמתקנים בתיכון טייבה. בתיכון טייבה לא אירעו אירועים בטיחותיים חריגים ובעיריית טייבה היו קיימות מחלקות חינוך והנדסה ומהנדס אשר פיקחו על הבטיחות בתיכון טייבה. בנסיבות אלה די היה בבדיקה שנתית אותה עורך משרד החינוך בכל מוסדות החינוך שבפיקוחו ובהם תיכון טייבה. נוכח האמור לעיל, יש לקבוע כי משרד החינוך נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת התאונה ולא הייתה עליו חובה לבדוק את אופן תיקון מתקני הספורט על ידי צוות תיכון טייבה ועיריית טייבה. ממצאים ביחס לנסיבות התאונה: בתצהיר עדות ראשית מיום 21.3.04 התייחס התובע לנסיבות התאונה וכך תיאר האירועים עובר לתאונה ולאחריה: "כשהייתי תלמיד בית ספר תיכון מקיף טייבה, בכתה י"א, בעת שיעור ספורט, נפצעתי קשה. במהלך השיעור, בעת משחק כדורגל, לאחר שהבקעתי שער, רצתי לשער בשמחה. מיד כשנתליתי על השער הוא התמוטט עלי. אחרי שנפלתי התלמידים הרימו את השער ממני והעמידו אותו. אפשר היה לראות בעיניים אז שהקצוות של השער לא היו מחוזקים לקרקע והם היו על פני הקרקע..." (סעיף 3). מהצהרה זו של התובע, עולה כי לאחר שהשער התמוטט על התובע הרימו התלמידים שהיו בסביבה את השער והעמידו אותו. בכך יש כדי לתמוך במסקנה שעובר לתאונה לא היה השער מקובע לקרקע, שאם לא כן לא ניתן היה להעמיד את השער חזרה לאחר שנפל, בשל יתדות הקיבוע שאמורים היו להיות בולטים ממסגרת השער התחתונה. בתצהיר עדות ראשית מיום 2.6.04, התייחס המורה לנסיבות התאונה וכך תיאר האירועים עובר לתאונה ולאחריה: "אני מורה לחינוך גופני בבית הספר התיכון מקיף בטייבה החל משנת 1981, ובתקופה הרלבנטית לתביעה הייתי המורה לחינוך גופני של התובע, מוסבאח עבד אל קאדר..." (סעיף 2) "בתאריך 18.2.99, במהלך שיעור חינוך גופני של כיתה יא', שבה לומד התובע, התנהל משחק כדורגל." (סעיף 3) "במהלך המשחק הבקיע התובע שער מכחצי מגרש, לאחר מכן החל מיד לרוץ במהירות ובאופן פתאומי לכיוון השער, קפץ על משקוף השער, נתלה עליו והחל מתנדנד עם כל כובד משקלו. לאחר מספר טלטולים השער נפל. הגשתי עזרה ראשונה לתובע, ומיד דאגתי להזמין רופא ואמבולנס אשר פינו את התובע לקבלת טיפול רפואי." (סעיף 4) "שער הכדורגל, עליו נתלה והתנדנד התובע עם כל כובד משקלו, היה יציב, מחוזק ומקובע לשטח האספלט, ולמעשה מצבו כיום זהה למצבו לפני התאונה." (סעיף 6) גרסה זו של המורה לפיה עובר לתאונה היה השער מקובע, אינה מתיישבת עם המסקנה העולה מגרסת התובע, ונראה כי קיימת מחלוקת עובדתית בין התובע לבין המורה באשר למצב השער עובר לתאונה. בתצהיר עדות ראשית מיום 22.6.04 הצהיר חאג' יחיא אחמד, חברו לכיתה של התובע (להלן: "אחמד") כדלהלן: "זכור לי היטב כי בכתה י"א בשיעור ספורט, בעת משחק כדורגל, נפצע מוסבאח. אף אני השתתפתי בשיעור. הפציעה קרתה כששער כדורגל התמוטט עליו, וזאת לאחר שהבקיע שער והוא רץ לשער ונתלה עליו. נבהלנו מאוד, רצנו מהר לשער. מוסבאח שכב מתחתיו על הקרקע. אחד התלמידים הרים את השער. ראינו אז שקצות השער לא היו מחוזקים כלל לקרקע, והשער עמד על פני הקרקע ללא חיזוקים." (סעיף 3) בחקירתו העיד אחמד (ש' 19 בע' 22 לפרוטוקול מיום 10.7.06): "ש. אתה לא יודע מי התקין את השערים? ת. לא. וגם לא מתי התקינו אותם. לשאלת בית המשפט אם קרה בזמן שלמדנו בבי"ס שהשער נפל או זז. אני משיב שהיה קורה שזז, היינו בועטים בעיטות חזקות היה זז, והיינו מחזירים למקום. ידענו שלא מחובר טוב. שחקני כדורגל שהשתמשו בשער ידעו שהשער זז. ש. כשהייתם בועטים בעיטה חזקה בשער והיה פוגע במסגרת השער היה זז סנטימטר או משהו? ת. נכון. ש. כמה היה זז? ת. היה זז קצת, לא משהו מטר שני מטר... לא היה עף. משהו כמו 1 - 2 סנטימטר, והיינו מחזירים את זה למקום. זה היה קו והיינו מחזירים לקו. לשאלת בית המשפט מתי זה היה קורה, כשהיינו משחקים שיעורי ספורט. היינו מחזירים אותו. לשאלת בית המשפט המורה היה מחזיר, אני לא יודע אם המורה היה רואה או לא. ש. אם השער זז 2 - 3 ס"מ מה חשוב להחזירו למקום? ת. היינו מחזירים ישר לקו. לשאלת בית המשפט אם היה שער אחד כזה או יותר, אני לא זוכר. זה תמיד היה כך מאז הפציעה שלו. לפני זה כל הזמן השער היה זז. לא יודע אם עשו את זה, אחרי התאונה תיקנו את זה. אבל לפני התאונה זה מאז שנכנסתי לבי"ס זה כך, התחלתי ללמוד בכיתה י'. זה בי"ס שמתחיל מכיתה י'. אז ב - י' - י"א - י"ב השער היה זז. ש. המורה לספורט נמצא כאן. אתה מכיר אותו? ת. כן. ש. הוא הצהיר לבית המשפט שהיה בודק את השערים והשער לא היה זז. ת. זה העבודה שלו, אם היה בודק את זה אז... אבל כשאנחנו היינו משחקים השער היה זז. ש. המורה אומר שהוא בדק ולא היה זז, אז לא נכון? ת. בטח לא נכון, השער היה זז." עדות זו של אחמד תומכת במסקנה העולה מגרסת התובע לפיה עובר לתאונה לא היה השער מקובע. בחקירתו דבק המורה בגרסתו לפיה עובר לתאונה היה השער מקובע לקרקע (ע' 63 לפרוטוקול מיום 12.7.06). ברם עדות המורה כללה פרטים חדשים אודות טורניר קט רגל שלכאורה התקיים על המגרש בהפסקה שקדמה לשיעור הספורט (ש' 10 בע' 63 לפרוטוקול). פרטים אלה לא נכללו בתצהירו של המורה מיום 2.6.04. לעובדה שהתקיים טורניר קט רגל בהפסקה שקדמה לשיעור שבמסגרתו אירעה התאונה, אין נפקות לעניין מצב השער אשר ככל הנראה עמד במקומו בין אם היה מקובע לקרקע ובין אם לאו (שאם לא כן לא היה מתחיל המשחק). אולם תוספת הפרטים בעדותו של המורה אשר נועדה ליתן מענה או הסבר לשאלה: איך קרתה התאונה אם אכן היה השער מקובע לקרקע (ש' 9 בע' 63 לפרוטוקול), גורעת מאמינות עדות המורה בעניין זה. הוצגו בפני תמונות של השער (נספח א לתצהירו של אבי התובע, אחמד עבד אל קאדר), ומוצג נ/3. תמונות אלה צולמו לאחר התאונה, וממילא אין בהן כדי ללמד על מצב השער עובר לתאונה. אם כן איני מייחס לתמונות האמורות משקל ממשי בבירור מצבו של השער עובר לתאונה. עם זאת, ניתן לראות בהן כי אין סימני ריתוך או קיבוע כדוגמה זו שנטען לגביו באיור ת/3 על גבי בסיס השער, זאת בלווית הסתירות לגבי האופנים השונים אשר באמצעותם קובע השער לכאורה, מחזקים את מסקנתי כי השער לא היה מקובע כלל ועיקר עובר לתאונה. המנהל העיד כי הגיע למקום התאונה לאחר התרחשותה (ש' 14 בע' 100 לפרוטוקול מיום 13.7.06), ולגרסתו לאחר התאונה ראה את קיבועי השער קרועים על הרצפה (שם ש' 18). גרסה זו אינה מתיישבת עם גרסתם של התובע ומוחמד, ומשהמנהל העיד כי באותו מעמד עיקר דאגתו הייתה נתונה לתובע שנפגע והוא אינו זוכר פרטים הקשורים בקיבועים שלכאורה היו קרועים (שם ש' 21), איני מקבל גרסה זו. עדים נוספים שהעידו לא נכחו בעת קרות התאונה ולא היו בקרבת מקום, ואין בעדותם כדי לסייע בבירור מצב השער עובר לתאונה. נוכח האמור עד כאן, נראה כי בעת קיום שיעור הספורט במסגרתו אירעה התאונה (להלן: "שיעור הספורט") לא היה השער מקובע לקרקע, וכך אני קובע. אין חולק כי התאונה אירעה בפברואר 1999, קרי כ - 5 חודשים לאחר פתיחת שנת הלימודים. משכך ונוכח מסקנתי לפיה בשיעור הספורט לא היה השער מקובע לקרקע, נראה כי התשובה לשאלה אם השער תוקן במהלך חופשת הקיץ שלפני פתיחת שנת הלימודים תשנ"ח - תשנ"ט, אינה בעלת משקל רב אם בכלל בקשר עם בירור אחריותם של המנהל, עיריית טייבה ומשרד החינוך לתאונה שאירעה במהלך השיעור. לפיכך, איני רואה צורך לדון בהרחבה בשאלה האם אכן תוקן השער בחופשת הקיץ שלפני פתיחת שנת הלימודים תשנ"ח - תשנ"ט. עם זאת, ומשהתקיימו חקירות והצדדים טענו בהרחבה בעניין זה, ראיתי לנכון להוסיף, כי אני מטיל ספק ממשי בטענה כאילו בוצעו עבודות כלשהן לעיגון השער לקרקע בחופשת הקיץ שלפני שנת הלימודים תשנ"ט או בכל מועד אחר סמוך לקרות התאונה. זאת, נוכח מסקנתי לפיה בעת קרות התאונה לא היה השער מקובע לקרקע והעדר מסמכים בכתב ו/או עדויות שאינן מטעם בעלי עניין בקשר עם ביצוע עבודות לקיבוע השער. דיון משפטי בשאלת האחריות: התובעים מבססים את זכותם לפיצוי הנתבע על עילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה מצד כל אחד מהנתבעים באופן ישיר ו/או מכוח אחריות שילוחית. נוכח הממצאים אודות נסיבות התאונה כפי שפורטו לעיל אדון תחילה באחריות המורה להתרחשות התאונה. אחריות המורה סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה." כדי לקבוע את אחריותו של המורה בעוולת הרשלנות על התובע להוכיח כי על המורה חלה חובת זהירות כלפיו (חובת זהירות מושגית וקונקרטית), כי החובה הופרה וההפרה גרמה לנזק שנגרם לתובע, ראה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) בע' 113, ע' 122 (השופט א' ברק) (להלן: "ע"א 145/80"). חובת הזהירות ככל שמדובר בחובת זהירות הנובעת ו/או קשורה לתקינות השער במגרש עליו נערך משחק הקט רגל במסגרת שיעור הספורט, אין ספק שחלה על המורה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ובלשונו של המורה: "בשיעור שלי אני אחראי להם, דרגה ראשונה זה בטיחות, לא שווה מאמץ וניצחון אם תלמיד אחד נפגע..." (ש' 20 בע' 62 לפרוטוקול מיום 12.7.06). הפרת חובת הזהירות כדי לבחון האם הפר המורה את חובת הזהירות החלה עליו, יש לבחון את מהות והיקף חובת הזהירות ככל שהיא מתייחסת לנסיבות המיוחדות לענייננו. באפריל 1997 פרסם המנהל הכללי של משרד החינוך "נוהלי בטיחות במערכת החינוך" (מוצג נ/11) (להלן: "נוהל הבטיחות") בו נקבעו, בין היתר, כללי בטיחות בשיעורי החינוך הגופני (שם בע' 45). בנוהל הבטיחות נקבעה אחריותו של המורה לחינוך גופני: "לקביעת מקום הפעילות, בהתחשב בתנאי המקום ומזג האוויר" (סעיף 3 ג), "לדיווח להנהלת בית הספר במקרה של אי תקינות ציוד ואתרים" (סעיף 3 ו), "להוצאת ציוד בלתי תקין משימוש" (סעיף 3 ז), "לאזהרת התלמידים מפני שימוש במתקן לא תקין" (סעיף 3 ח). אין ספק שנקיטת הפעולות המנויות בנוהל הבטיחות, אינה כרוכה במאמץ מיוחד או בהקצאת משאבים כלשהם מצד המורה. משכך, ונוכח הסכנה הצפויה מפעילות התלמידים במגרש בו מצויים מפגעים בטיחותיים דוגמת שער שאינו מקובע לקרקע, ראוי לאמץ את הנחיות הבטיחות שנקבעו בנוהל הבטיחות כאמת מידה להיקף חובת הזהירות החלה על מורה לחינוך גופני בקשר עם פעילות ספורטיבית על מגרשי ספורט. נוהל הבטיחות מופץ במוסדות החינוך ובהעדר נסיבות המצדיקות סטייה מהנחיות נוהל הבטיחות, קביעה כי הנחיות נוהל הבטיחות מהוות אמת מידה להיקף חובת הזהירות החלה על מורים לחינוך גופני תתרום לוודאות המשפטית בעניין חובת המורים ותמנע חוסר בהירות ביחס לפעולות הבטיחות בהן חייבים המורים לנקוט קודם לקיום פעילות ספורטיבית במסגרת מוסדות החינוך. בהתחשב באמור עד כאן, נראה כי קודם לקיום הפעילות על מגרש הקט רגל בתיכון טייבה, היה על המורה לנקוט בפעולות הבטיחות שלהלן: לבדוק שאין מפגעים בטיחותיים במגרש ובכלל זה לבדוק באופן ידני או ויזואלי את קיבוע שערי הקט רגל במגרש. משמצא כי קיים מפגע בטיחותי (בענייננו - שער שאינו מקובע לקרקע) היה על המורה להזהיר את התלמידים מפני הסכנה הגלומה במפגע. למנוע מהתלמידים קיום פעילות על המגרש כל עוד לא סולק המפגע (השער) מהמגרש. לסלק את המפגע (השער) מהמגרש. לדווח להנהלת בית הספר שהשער אינו מקובע לקרקע. בתצהירו טען המורה לספורט כי עובר לשיעור הספורט היה השער מקובע (סעיף 6 לתצהיר). בחקירתו דבק המורה לספורט בגרסתו לפיה השער היה מעוגן בקרקע (ע' 63 לפרוטוקול). אין ספק שמשחק הקט רגל במסגרתו אירעה התאונה התקיים באישור המורה ובנוכחותו. לפיכך, ומשמצאתי כי בניגוד לגרסת המורה השער לא היה מקובע לקרקע עובר לתאונה, נראה כי המורה לא קיים את חובתו לבדוק שאין מפגעים בטיחותיים על המגרש ובכלל זה לא בדק את שערי הקט רגל בטרם החלה פעילות התלמידים על המגרש ואם עשה כן, היה עליו לדעת שהשער אינו מקובע לקרקע, וממילא לא קיים את חובתו להזהיר את התלמידים מפני הסכנה הגלומה בשער שלא היה מקובע לקרקע, לא מנע את קיום משחק הקט רגל, לא סילק את השער ממגרש הקט רגל, ולא דיווח להנהלת בית הספר שהשער אינו מקובע לקרקע, בטרם קיים את משחק הקט רגל. בהמשך לעדות אחמד שהיא אמינה בעיני, דומה כי המורה ידע מה מצב השער זמן לא מבוטל קודם לתאונה, שהרי אין זה סביר כי היה זה משחק הקט רגל הראשון שנערך במגרש בשנת הלימודים האמורה במסגרת שיעור חינוך גופני. על רקע הספק בקשר עם קיבוע השער במהלך חופשת הקיץ קודם לפתיחת שנית הלימודים, כאשר אני נוטה שלא לקבל גרסה זו, ולאור דברי העד אחמד כי השער היה זז כל אימת שכדורים היו פוגעים במסגרתו והתלמידים היו משיבים אותו למקום, אני מוצא כי למורה היתה ידיעה קונקרטית בקשר עם מצבו של השער עובר לתאונה. נוכח האמור לעיל נראה כי במחדליו הפר המורה את חובת הזהירות החלה עליו. מחדליו של המורה גרמו לנזק שנגרם לתובע השער נפל על התובע בעת משחק הקט רגל שקיים המורה במסגרת שיעור הספורט. ממילא אין ספק שהתאונה לא הייתה מתרחשת אילו נקט המורה בפעולות בהן היה חייב לנקוט ולא היה מקיים משחק על המגרש בו היה שער שאינו מקובע לקרקע. נמצא שמחדליו של המורה גרמו להתרחשות התאונה ולנזק הגופני שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה. אחריותם של יתר הנתבעים עיריית טייבה הוסמכה להתקין מתקני ספורט במוסדות החינוך ולתחזק אותם באופן שוטף וככלל ראוי להטיל על עיריית טייבה אחריות בקשר עם סמכות זו. הוא הדין ביחס למשרד החינוך אשר הוסמך לפקח על בטיחות מתקני הספורט במוסדות החינוך בטייבה וביחס למנהל תיכון טייבה אשר הוסמך לנהל את בית הספר. בעת קרות התאונה למד התובע בתיכון טייבה שבבעלות עיריית טייבה, תחת ניהולו של המנהל ובפיקוח בטיחותי של משרד החינוך. לפיכך נכון לייחס לנתבעים אלה חובת זהירות מושגית, ראה ע"א 145/80 בע' 123. בנסיבות התאונה כפי שתוארו לעיל, מתעוררת השאלה האם היו מנהל תיכון טייבה, עיריית טייבה ומשרד החינוך (להלן: "הנתבעים האחרים") צריכים לצפות את התרחשות התאונה, קרי האם חלה על נתבעים אלה חובת זהירות קונקרטית בקשר עם התאונה או אירוע נזיקי דומה. בעניין זה נראה כי נכון להבחין בין שני מצבים שונים בקשר לחובת הזהירות הקונקרטית אותה יש להחיל על הנתבעים האחרים בקשר עם הנעשה במוסדות החינוך שבתחומי עיריית טייבה בכלל ובתיכון טייבה בפרט. ככל שמדובר בפעילות ספורטיבית עצמאית של תלמידי תיכון טייבה במגרש הספורט של המוסד (הפסקות, שיעורים חופשיים, פעילות לאחר שעות הלימודים), צריכים היו הנתבעים האחרים לצפות את התרחשות התאונה וממילא חייבים היו לפעול, כל אחד בתחומי סמכותו, לגילוי המפגע (השער שאינו מקובע לקרקע) ושמירה על ביטחון המשתמשים במגרש הספורט (סגירת המגרשים או סילוק השער מהמגרשים). שונה הדבר ביחס לפעילות ספורטיבית הנעשית במסגרת שיעור ובהשגחת מורה לחינוך גופני מוסמך. במקרה כזה אין לומר שהנתבעים האחרים היו צריכים לצפות התרחשות תאונה הנובעת משימוש במתקן ספורט לא תקין. במילים אחרות, הנתבעים האחרים רשאים היו להניח שבמסגרת שיעור ספורט המתקיים בהשגחת מורה לחינוך גופני מוסמך, ימלא המורה אחר הנחיות נוהל הבטיחות ולא יקיים פעילות ספורטיבית על מגרש בו מצויים מתקני ספורט שאינם תקינים. אם לא נאמר כך, נסיר אחריות מהגורם הזול והיעיל למניעת תאונות מסוג התאונה בה נפגע התובע, ונטיל על הנתבעים האחרים חובה הכרוכה בהשקעת משאבים גדולים. זאת אין לעשות כעניין שבמדיניות. דומה הדבר, למקרה בו מוציא המורה את התלמידים למסלול ריצה מחוץ לשטח בית הספר ובמסלול מצויה מהמורה מסוכנת או לחות העלולה לגרום להחלקה. אין ספק שבמקרה כזה תוטל על המורה החובה לבדוק את מסלול הריצה עוד קודם לתחילת הפעילות ולנקוט באמצעים הדרושים כדי למנוע נפילה או החלקה של התלמידים. עם זאת, לא יהיה טעם להטיל על מנהל בית הספר, העירייה או משרד החינוך חובה דומה. התאונה אירעה במסגרת שיעור חינוך גופני שעה שתלמידי כיתה י"א בהם התובע, היו תחת השגחתו של המורה. בנסיבות אלה ונוכח האמור עד כאן, רשאים היו הנתבעים האחרים להניח שהמורה יקיים את הנחיות נוהל הבטיחות, אותם הכיר (ש' 2 בע' 61 לפרוטוקול מיום 12.7.06), יגלה את השער שאינו מקובע לקרקע, יזהיר את התלמידים מפני הסכנה, ימנע מהתלמידים לעלות למגרש ולשחק בו, יסלק את השער מהמגרש וידווח להנהלת בית הספר. משכך אין להטיל על הנתבעים האחרים אחריות למחדלו של המורה ולהתרחשות התאונה. יובהר כי האמור לעיל מתייחס למקרה בו אירעה תאונה במהלך שיעור ספורט ובפיקוח מורה מוסמך, ואין בו כדי לקבוע עמדה ביחס להיקף הפיקוח של משרד החינוך אילו הייתה התאונה מתרחשת בנסיבות אחרות כגון שלא במסגרת שיעור ובפיקוח מורה מוסמך. את תביעתם להטיל על משרד החינוך אחריות להתרחשות התאונה סומכים התובעים על האמור בפסק הדין בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב ואח', פ"ד נח (5) ע' 215, לפיו נפסק כי המדינה אחראית לחשיפתו של יצחק קרישוב לאבק אסבסט במסגרת עבודתו במוסך של קיבוץ מעיין צבי. אין המקרה שנדון בע"א 1639/01 דומה לענייננו. באותו המקרה לא קיימה המדינה נוהל פיקוח שנקבע בתקנות לאורך תקופה ארוכה במהלכה נחשף יצחק קרישוב לאבק אסבסט ולקה בסרטן מסוגNon-Hodgkins Lymphoma . בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר אושר בע"א 1639/01 (נספח ה לסיכומי התובעים), נקבע כי מאחר וקיים ניגוד עניינים בין בטיחות העובד ומקסום רווחי המעביד חייבת המדינה להתערב ולפקח על הנעשה במוסכים ואף הוקנו למדינה סמכויות לנקוט בצעדים נגד מוסכים שהפרו את תקנות הבטיחות (שם בע' 2). בענייננו, המורה לחינוך גופני אינו פועל בסביבה כלכלית ואינו נתון בניגוד עניינים בקשר עם בטיחות התלמידים, ועל כן, סביר להניח שלא יפעל בניגוד לנוהל הבטיחות מקום שימצא שקיים מפגע בטיחותי המסכן את בריאות התלמידים. לפיכך, ובהעדר מידע מוקדם על אפשרות סבירה שהמורה יפעל בניגוד לנוהלי הבטיחות במקרה בו קיים מפגע בטיחותי (כגון: גיליון אישי של המורה המעיד על הפרה של הנחיות הבטיחות), רשאי היה משרד החינוך להניח שהמורה יפעל בהתאם לנוהלי הבטיחות. אם לא כן, היינו מטילים על משרד החינוך חובה להציב מפקחים בכל שיעור ספורט המתקיים מחוץ לכיתה, ולכך אין להסכים. תוצאה דומה הייתה מתקבלת אפילו היינו מטילים חובת זהירות על הנתבעים האחרים ומוצאים שחובה זו הופרה על ידם. זאת, משום שללא מחדלו של המורה לא הייתה מתרחשת התאונה ובכך ניתק הקשר הסיבתי בין רשלנותם של הנתבעים האחרים אם וככל שהייתה, לבין התרחשות התאונה. ניתן היה לומר, כי העובדה שהשער לא היה מקובע לקרקע, ככל הנראה לאורך זמן עוד קודם לתאונה, כפי שהעיד אחמד (ע' 23 לפרוטוקול), יצרה בתיכון טייבה מעין "נורמה" לפיה ניתן לשחק קט רגל עם שערים שאינם מקובעים לקרקע, באופן שיש בו כדי לשלול את אחריותו של המורה לקרות התאונה באופן מלא או חלקי. זאת אין לקבל. מורה מוסמך האחראי על בטיחות הילדים הנמצאים תחת מרותו בזמן השיעור נדרש להתעלות מעל "נורמות" שאינן בטיחותיות ולהקפיד לבצע את הוראות נוהל הבטיחות לפני כל פעילות במסגרת שיעור ספורט. הסתכנות מרצון אף אם אניח שניתנה לתלמידי תיכון טייבה הוראה שלא להיתלות על השער. אין בעובדה שהתובע ניתלה על השער בפרץ של שמחה לאחר הבקעת שער, משום הסכמה עובדתית ומשפטית מצד התובע לפטור את המורה מאחריותו ולשאת בנזק שייגרם לו בעצמו. מה גם שגרסת המורה היא כאמור כי השער היה מקובע כך שלגרסתו לא היה צורך בהזהרת התלמידים. יתכן והסתכנות מרצון היתה יכולה להתקבל כטענה, לו השער היה מקובע והיה מוכח כי ניתנו הנחיות מפורשות שלא להתלות עליו. לפיכך, אני קובע כי ביחסים שבין התובע למורה לא קמה למורה ההגנה של הסתכנות מרצון. אשם תורם מעדותו של אחמד, עולה כי התלמידים אשר שיחקו במגרש הקט רגל ידעו שהשער אינו מקובע לקרקע (ש' 20 בע' 22 לפרוטוקול מיום 10.7.06), וכתלמידים בני 17 היה עליהם לדעת שהשער ייפול אם ייתלה עליו תלמיד. עם זאת, יש להבחין בין תלמיד השרוי במצב של רגיעה ומסוגל לשקול את הסכנה הגלומה בהיתלות על שער שאינו מקובע לקרקע לבין תלמיד המשתתף במשחק תחרותי שאז ההתרגשות, והעייפות מוציאים אותו ממנוחתו באופן השולל ממנו אפשרות לשקול את הסכנות הכרוכות בהיתלות על שער שאינו מקובע לקרקע. בענייננו, התאונה אירעה בעת שתובע השתתף במשחק קט רגל שאורגן על ידי המורה שעה שהיה שרוי במצב שכלי ורגשי בו לא היה מסוגל לשקול באופן קר את הסכנה הכרוכה בהיתלות על השער שלא היה מקובע. על כן, אין לייחס לו אשם תורם. הצורך בקיבוע השער נובע, בן השאר, בשל אפשרות כי תלמידים, כדרכם של נערים, עלולים להתלות עליו וכדומה. היה מקום לפנות את השער מהמקום, לא לעשות בו שימוש, בן השאר בשל האפשרות כי מי מהתלמידים יעשה בשער שימוש המסכן את אותו תלמיד. אין בידי כאמור לקבל טענה כי יש ליחס לתובע אשם תורם בנסיבות אילו. הפרת חובה חקוקה עוולת הפרת חובה חקוקה מתגבשת בין היתר כאשר נגרם לניזוק נזק מסוג הנזק אותו התכוון החיקוק למנוע, ראה סעיף 63 (א) לפקודת הנזיקין וע"א 145/80 בע' 139. משמצאתי שהאחריות לקרות התאונה מוטלת על המורה, ממילא אין להטיל על משרד החינוך אחריות בגין הפרת חובה חקוקה. חבות מעביד עריית טייבה מעסיקה את המורה (ש' 27 בע' 74 לפרוטוקול מיום 12.7.06) ומחדלו של המורה בקשר עם התאונה התקיים תוך כדי עבודתו כמורה לחינוך גופני בתיכון טייבה. לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 13 (א) (2) לפקודת הנזיקין, חלה על עיריית טייבה האחריות לנזק שנגרם לתובע בתאונה מכוח היותה מעביד של המורה. סיכום ביניים לעניין האחריות נוכח האמור עד כאן, אני קובע כי למורה לספורט (נתבע 3) ולעיריית טייבה (נתבעת 4) אחריות לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה. הנזק לבדיקת מצבו הרפואי של התובע לאחר התאונה מונו ד"ר י. אבני דרמנסקי, מומחית למחלות פנימיות, דרכי עיכול וכבד (להלן: "ד"ר אבני") וד"ר י. הראל פסיכיאטר מבית החולים לוינשטיין (להלן: "ד"ר הראל"). ד"ר אבני בדקה את התובע ביום 17.7.03 ולאחר שעיינה במסמכים רפואיים שהומצאו לה, קבעה כדלהלן: "לאור האמור לעיל, ובהסתמך על קובץ התקנות של ביטוח לאומי 2533, אני מעריכה את דרגת הנכות של הנ"ל בשיעור של: 10% לצמיתות לפי סעיף 9 (3) (ב) - לחץ דם דיאסטולי מעל 95 מ"מ כספית, אמנם לא קבוע, אך בנוכחות פגיעה כליתית ותחת טיפול תרופתי. 10% לצמיתות לפי סעיף 11 (א') - מפרצת של עורק קטן בלי הפרעות - בעיקר לאור ההגדלה הניכרת של הכבד שהופיעה בעקבות הסקלרוזציה. 10% לצמיתות לפי סעיף 22 (3) (א) - חבלה לכליה ימנית (חוסר הדגמה של הקוטב העליון כמוה ככריתה חלקית של כליה) ללא הפרעות בפעולות החלק הנותר של הכליה והכליה השנייה. 10% לצמיתות לפי סעיף 22 (11) - המטוריה מיקרוסקופית קבועה, ללא כל הפרעות תפקודיות." במכתב מיום 8.9.03 הודיעה ד"ר אבני כי עקב טעות בהדפסה, נשמט סעיף נכות המתייחס לכאב בטן שלהלן: "10% לצמיתות לפי סעיף 18 (1) (ב) - הפרעות בינוניות כגון תקופות של שלשול או עצירות או מטאוריזימוס." ד"ר הראל בדק את התובע ביום 25.5.03 ולאחר שעיין במסמכים רפואיים שהומצאו לו, קבע כדלהלן: "מר מוסבח עבד אל קאדר סובל מהפרעת הסתגלות ממושכת וכרונית לאחר תאונה, בה נפל עליו קורת שער כדורגל בתאריך 18.2.99. שיעור נכותו הנפשית הצמיתה של מר מוסבח עבד אל קאדר כתוצאה מהתאונה בה נפל עליו קורת שער כדורגל בתאריך 18.2.99 הינו 20%, לפי סעיף 34ג' לתקנות המל"ל. מר מוסבח עבד אל קאדר זקוק לטיפול נפשי פסיכותרפי אינטנסיבי יחד עם מעקב פסיכיאטרי בתדירות של פעמיים בשבוע לתקופה של שנה-שנתיים. (בעלות של 300 - 400 ₪ לפגישה)." הנתבעים אינם משלימים עם קביעותיהם של ד"ר אבני וד"ר הראל ביחס לשיעור נכותו של התובע, ולהלן טענותיהם. התובעים הטעו את ד"ר הראל ולא הביאו כל עד שיתמוך בטענותיהם בדבר ההפרעות הפסיכיאטריות מהן לטענתם סובל התובע. ההישגים המצוינים של התובע בבחינות הבגרות מלמדים אף שהם שמצבו הפסיכיאטרי של התובע תקין. לכך יש להוסיף, כי התובע הסתפק במספר מועט של טיפולים פסיכיאטריים, עבר מבחן תיאוריה וקיבל רישיון נהיגה. התובע לא שיתף פעולה עם ד"ר אבני ונראה כי מצבו של התובע טוב יותר מקביעותיה של ד"ר אבני. מאז שנת 1999 לא אושפז התובע ולו פעם אחת, לא התלונן על שלשולים או בעיות לחץ דם, כליותיו פועלות בצורה תקינה וגם תפקודי הכבד של התובע תקינים. המפרצת של התובע בכלי הדם תוקנה בניתוח מיד לאחר התאונה ומאז לא סבל התובע מדימום. ההמטוריה המקרוסקופית לא הוכחה ולא הוכח כי היא קשורה לתאונה. לסיכום טוענים הנתבעים, כי יש לקבוע לתובע 10% נכות לצמיתות לפי סעיף 22 (3) חבלה לכליה הימנית ו - 10% נכות לצמיתות בגין חבלת בטן והגדלת כבד ללא הפרעה תפקודית. נכות פסיכיאטרית ד"ר הראל נחקר על חוות דעתו (ע' 113 - 129 לפרוטוקול מיום 13.7.06) ולא שלל אפשרות שהתובע ובני משפחתו אשר נכחו בבדיקה ניסו להשפיע על חוות דעתו בדרך של העצמת סימני הפגיעה הנפשיים. למרות זאת, לא חזר בו ד"ר הראל מקביעתו ביחס לשיעור הנכות שקבע לתובע (ש' 25 בע' 125 וש' 22 בע' 127). עדותו של ד"ר הראל מהימנה עלי, ועל כן, ראיתי לנכון לקבל את חוות דעתו בעניין הנכות הפסיכיאטרית של התובע ולקבוע כי לתובע 20% נכות נפשית. נכות גופנית ד"ר אבני נחקרה על חוות דעתה (ע' 158 - 177 לפרוטוקול מיום 19.2.07) ואישרה כי חוות דעתה ביחס לנכות התובע המיוחסת לשלשולים, נסמכה על תלונות של התובע מבלי שהיה בפניה תיעוד רפואי המתייחס לתלונות התובע (ש' 3 - 9 בע' 162). בחקירתה העידה ד"ר אבני כי אף שעניין תכיפות השלשולים לא פורטה בחוות דעתה, שאלה את התובע לגבי תכיפות השלשולים והוא אמר לה כי הוא סובל משלשולים פעם בשבוע שבועיים, לפעמים שלשול לפעמים גזים (ש' 17 בע' 162 לפרוטוקול). אמנם ד"ר אבני העידה כי אינה זוכרת את התובע, אולם היא יודעת מה אמר לה התובע מתוך העובדה שרשמה בחוות הדעת שמדובר בתסמונת המעי הרגיז המתאפיינת בשלשולים פעם בשבוע שבועיים (ש' 21 בע' 162 לפרוטוקול). בבדיקת הולטר שנערכה לתובע במשך 24 שעות נמצא כי לתובע ערכי לחץ דם של 123/83 בממוצע, וכך אף מציינת ד"ר אבני בחוות דעתה. ד"ר אבני בדקה אף היא את לחץ הדם של התובע ומצאה ערכי לחץ דם של 130/80. בקביעת הנכות בקשר עם לחץ הדם של התובע נסמכה ד"ר אבני על סעיף 9 (3) (ב) לתוספת תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הליקויים"). ברם בסעיף 9 (3) (ב) לתקנות הליקויים נקבע שיעור של 10% נכות במקרה של "לחץ דם דיאסטולי קבוע מעל ל-95 מ"מ כספית ועד 110 מ"מ כספית". נמצא שלחץ הדם של התובע אינו בגדר הקבוע בסעיף 9 (3) (ב) ועל כן, אין לקבל את חוות דעתה של ד"ר אבני בעניין זה. נוכח האמור עד כאן והתרשמותי מעדותה של ד"ר אבני, אני מקבל את חוות דעתה ביחס לנכותו של התובע, למעט קביעתה בעניין נכותו של התובע לפי סעיף 9 (3) (ב) לתקנות הליקויים, הקובע ערכי לחץ דם מוחלטים שלא התקיימו בתובע. נכות רפואית נוכח האמור עד כאן אני קובע כי לתובע נכות רפואית בשיעור 47.5% (לאחר שקלול). נכות תפקודית לטענת התובעים, בשנת הלימודים בה אירעה התאונה לא חזר התובע ללמוד ורק בשנת הלימודים שלאחר מכן, בכיתה י"ב חזר התובע ללמוד באופן חלקי. התובע לא היה מסוגל ללכת ברגל לבית הספר ונזקק לסיועה של אמו אשר הסיעה אותו לבית הספר. התובע התקשה להתרכז בלימודים ורק בשל הקלות שניתנו לו הצליח לסיים את לימודי התיכון. עוד טוענים התובעים כי עד לתאונה היה התובע נער בריא לחלוטין, חברותי ותלמיד טוב. אולם בתקופה שלאחר התאונה ועד היום מסתגר התובע בביתו, עצבני, חסר ריכוז, חסר ביטחון ואלים. הוא אינו שומר על הגיינה אישית, סובל מסיוטים, חרדות ופחדים, אין לו קשר חברתי ממשי עם חברים או בני משפחה והוא אינו מסוגל לעבוד. נוכח כל אלה טוענים התובעים כי יש לקבוע לתובע נכות תפקודית בשיעור 100%. לטענת הנתבעים, לאחר התאונה השלים התובע את לימודי התיכון, עמד בבחינות הבגרות בהצלחה, הוציא רישיון נהיגה, ולמרות נכות רפואית חלקית שנגרמה לו עקב התאונה לא סבל התובע מבעיות בריאותיות שהיה בהן כדי לפגוע ביכולתו להשתלב בעבודה או בלימודים כבר בשנת 2000. רק בשל רצונו של התובע להגדיל את נזקיו הנטענים כדי להגדיל את הפיצוי הנתבע נמנע מלחזור למעגל העבודה או הלימודים. מסעיף 7 לתצהירו של התובע, עולה כי ככל שהתובע מתקשה לתפקד קושי זה נובע בעיקרו מהנכות הנפשית, ובלשונו: "...אני מאוד עצבני, כועס על כל דבר, לא אוהב להתרחץ, לא רוצה לצחצח שיניים, לא אוהב להחליף בגדים...לא אוהב לצאת מהבית, אין לי מצב רוח, אני עצוב, לא רוצה לעשות כלום, כל הזמן פוחד שיקרה לי משהו, מסתכל הרבה פעמים ביום על הגוף שלי לראות שלא קרה לי משהו, נועל עצמי בחדר כדי שלא יפריעו לי או יעצבנו אותי, קשה לי להירדם, יש לי חלומות רעים, והרבה פעמים אני רואה את מה שקרה לי בחלומות, יש לי אח ואחות קטנים ממני אבל אני לא רוצה שהם יתעסקו אתי, אני רב הרבה עם אחותי הקטנה ולפעמים מרביץ לה, אני כל הזמן פוחד שיקרה לי משהו ואני אמות, אין לי בטחון עצמי, אני מתבייש במה שקרה וקורה לי, לא רוצה לראות אנשים. כשבאים להורי אורחים אני לא רוצה לשבת איתם." מסעיף 19 לתצהירו של אחמד עבד אל קאדר, אביו של התובע (להלן: "עבד אל קאדר"), עולה כי לאחר התאונה חזר התובע ללימודיו בתיכון טייבה גם אם באופן חלקי. בחקירתו אישר התובע כי השתתף במבחני הבגרות בסוף כיתה יב (ש' 5 בע' 27 לפרוטוקול מיום 10.7.06) ומהציונים שקיבל במקצועות השונים (מוצג נ/1) נראה כי התובע עמד בבחינות הבגרות בהצלחה לא מבוטלת. לטענת עבד אל קאדר, למעט הבחינה במתמטיקה נבחן התובע בבחינות הבגרות בעל פה וקיבל סיוע מהמורים אשר לא רצו לפגוע בו. אשר לבחינה במתמטיקה בה קיבל התובע ציון 90, טוען עבד אל קאדר, כי כל הכיתה העתיקה מתלמיד אחד שפתר את המבחן (סעיף 29 לתצהיר). עבד אל קאדר, המשמש כמנהל בבית ספר יסודי, אף מוסיף: "עובדה ידועה היא כי במגזר הערבי, על מנת לסייע בקבלה ללימודים באוניברסיטאות, נוהגים מורי בתי הספר לסייע לתלמידים בעת ובמהלך בחינות הבגרות...". ידיעה זו שמתיימר עבד אל קאדר לדעת, אינה נתמכת בראיה כלשהי והיא נסתרת מעדותו של אחמד אשר העיד כי בעת הבחינות השגיחו מורים על תלמידי תיכון טייבה ולא אפשרו להם להעתיק זה מזה (ע' 24 לפרוטוקול מיום 10.7.06). אוסיף, כי בטענת עבד אל קאדר גלומה פגיעה בציבור תלמידי תיכון טייבה והתלמידים הערביים בישראל בכלל, ללא כל ראיה ממשית. לכל היותר, יכול היה עבד אל קאדר להעיד על הנעשה בבית הספר שתחת ניהולו, ועל כן טוב היה לו לא הייתה מועלית טענה זו כלל. לאחר התאונה הוציא התובע רישיון נהיגה בו הוא מחזיק עד היום (ש' 8 בע' 30 לפרוטוקול) ולצורך כך עמד בבחינת תיאוריה (ש' 14 בע' 31 לפרוטוקול). מחקירתו עולה כי עד שקיבל רישיון נאלץ התובע לעבור מעל 10 טסטים (ש' 17 בע' 36 לפרוטוקול). אשר למצבו של התובע בשלב מאוחר יותר, ד"ר הראל בדק את התובע וכך הוא מציין בחוות דעתו: "בבדיקה: הופיע לבדיקה בזמן בלווית הוריו, נראה צעיר מכפי גילו. הופעתו החיצונית מסודרת, לבוש בצורה ספורטיבית. מודע צלול, התמצאות תקינה בזמן, במקום ובסיטואציה. שיתוף פעולה חלקי בבדיקה. על חלק מן השאלות לא השיב כלל... משפיל את עיניו וכמעט לא יוצר קשר עין. לא היה אי שקט פסיכומוטורי. אפקט קהה מרוחק. אין הפרעה במהלך החשיבה. לא מבטא תכני חשיבה ספונטנים. דלות בהפקה של תכנים. שולל הפרעות בפרספציה. תובנה חלקית למצבו. שיפוט המציאות תקין." מהאמור עד כאן, נראה כי בסמוך לאחר התאונה השלים התובע את לימודי התיכון, עמד בבחינות הבגרות בהצלחה, עמד בבחינת תיאוריה בהצלחה, למד נהיגה והוציא רישיון לאחר שעמד בבחינה מעשית. בכך יש כדי ללמד כי לא הייתה לתובע כל מניעה ללמוד ו/או לעבוד בעבודות התואמות את כישוריו בסמוך לאחר התאונה וכך גם בשלב מאוחר יותר. אני סבור שאין לעודד את התנהגותו המופנמת של התובע תהיה סיבתה אשר תהיה ונכון יותר להמריץ את התובע לחזור ולהשתלב במעגל החברה והעבודה בעיקר לטובתו האישית. לכך יש להוסיף כי אין ליתן משקל מכריע לתחושותיו הסובייקטיביות של התובע בשאלת יכולתו להשתלב במעגל העבודה, ובנסיבות שפורטו עד כאן נראה כי הייתה ועדיין חלה על התובע חובה להקטין את נזקו בדרך של חזרה למעגל העבודה, ראה ע"א 320/87 שלמה גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מה (1) 743, בע' 746 פסקה 6. אילו פעלו התובע והוריו בנחישות ובהתמדה לשיקומו הנפשי והחברתי של התובע לאחר התאונה, כפי שפעלו בקשר עם בחינות הבגרות, אפשר שמצבו הנפשי והכללי של התובע היה טוב יותר, כפי שהעיד ד"ר הראל (ש' 25 בע' 128 לפרוטוקול): "זה שהוא לא טופל בכל השנים עד שהגיע אלי וגם בשנים שלא הגיע אלי, ללא ספק גורמת לכרוניזציה של מחלתו ואם היה מטופל מייד וישר יש מצב שהוא היה פחות נכה". ד"ר הראל העיד כי אף ש"הסיכויים לכך קטנים מאוד" קיימת אפשרות שנכותו הנפשית של התובע תקטן (ש' 3 בע' 128 לפרוטוקול) ובהתחשב בכל הנסיבות שפורטו לעיל בקשר עם מצבו של התובע שוכנעתי שהתובע מסוגל לקחת אחריות על חייו ולפעול לשיקומו הנפשי והחברתי אם וככל שלא עשה כן עד כה. אפשר שמצבו הכללי ו/או הנפשי של התובע לא ישתפר ואף יחמיר, אולם מעדותו של ד"ר הראל עולה כי אין לייחס החמרה כאמור לתאונה (ש' 4 בע' 128 לפרוטוקול). לפיכך, נראה כי נכון יהיה לקבוע לתובע נכות תפקודית בשיעור 20%, לתקופה של 10 שנים מיום התאונה, וכך אני קובע. ראשי נזק אובדן הכנסה לטענת התובעים, אילו לא נפגע בתאונה היה התובע עוסק בהוראה בהיקף של חצי משרה בתקופת הלימודים האקדמאיים, קרי מאוקטובר 2001 ועד אוקטובר 2004, וממועד סיום לימודיו ועד היום היה עוסק התובע בהוראה בהיקף של משרה מלאה. עוד טוענים התובעים כי ביחס לתקופה האמורה יש לחשב את אובדן שכרו של התובע בהתאם לשכר הממוצע במשק בתוספת סכום גלובלי בסך 50,000 ₪ להם היה זכאי התובע בגין קרן השתלמות, ביגוד, דמי הבראה וגמל. הנתבעים מסכימים כי יש לחשב את אובדן שכרו של התובע על פי השכר הממוצע במשק. לפיכך, אני קובע כדלהלן: התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן הכנסה בשיעור 10% (חצי משרה) מהשכר הממוצע במשק (נכון להיום) בגין התקופה שמיום 1.10.01 עד 30.9.04 ובסה"כ 36 חודשים X 10% מהשכר האמור. התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן הכנסה בשיעור 20% מהשכר הממוצע במשק (נכון להיום) בגין התקופה שמיום 1.10.04 עד ליום 28.2.09 (המועד בו הסתיימה נכותו התפקודית) ובסה"כ 53 חודשים X 20% מהשכר הממוצע במשק. הוצאות נסיעה בעבר לטענת התובעים, התובע אושפז במשך 43 יום בבית החולים מאיר בכפר סבא ובמהלך האשפוז נאלצו ההורים להשתמש בשירותי מוניות וברכבם לנסיעה מטייבה לבית החולים, וכך אף בביקורי המעקב הרבים להם נדרש התובע לאחר אשפוזו. סה"כ מבקשים התובעים לפסוק להם סך 1,100 ₪ בהתאם לקבלות שצירפו ובנוסף 15,000 ₪ בגין ההוצאות שהיו כרוכות בנסיעה לבית החולים ובחזרה לגביהם לא המציאו קבלות. בע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא (להלן: "ע"א 9474/03"), נקבע על ידי כבוד הנשיא (בדימוס) אהרון ברק: "...אכן, חוסר הוודאות בהערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצוי היא ממהות העניין (ראו, פרשת ברששת, עמ' 296; פרשת איניסימוב, עמ' 808). כל תורת פיצויים היא במידה רבה תורת חוסר הוודאות. אין בה דיוק מדעי. היא מעוגנת לעתים בהערכת סיכויים. הערכה זו קשה היא (ראו פרשת נעים, עמ' 773). אין לדרוש בה מידת ודאות ודיוק מוחלטים. לעניין השבת המצב לקדמותו, כמו גם לעניין כל חלופה אחרת. אכן, במקום שהוכח נזק, אין באי האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לשלול הפיצוי. אין לדרוש דיוק מתמטי. "כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים. אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לשופט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (פרשת נעים, עמ' 809; ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב (2) 793, 800; ראו גם מקגרגור, שם, עמ' 296)." אין ספק, שההוצאה הכרוכה בנסיעה יומיומית מטייבה לכפר סבא במשך 43 ימי אשפוזו של התובע בבית חולים, עולה על סכום ההוצאות (1,100 ₪) לגביהם המציאו התובעים קבלות (נספח ז). לפיכך ונוכח עדותו של עבד אל קאדר (ע' 50 - 51 לפרוטוקול מיום 10.7.06) באשר למרחק בין טייבה לבית החולים בכפר סבא, עלות נסיעה במונית וחניה, אני קובע על דרך האומדן פיצוי כולל בסך 8,600 ₪ בגין הוצאות נסיעה בעבר. הוצאות רפואיות התובעים מבקשים לפצותם בגין הוצאות רפואיות אלה: סך של 141.59 ₪ לחודש. 8,500 ₪ הוצאות בגין חוות דעת רפואיות. הוצאות השתתפות התובעים בחוות דעת המומחים שמונו על ידי בית המשפט. ההוצאה הכרוכה בחוות הדעת הרפואיות שהגישו התובעים (נספח י) תובא בחשבון במסגרת פסיקת הוצאות המשפט. התרופות להן נזקק התובע ממומנות על פי חוק על ידי קופת חולים. כך גם עולה מעדותו של ד"ר הראל (ש' 16 בע' 125 לפרוטוקול). עם זאת, מחויב המטופל בהשתתפות עצמית סמלית בגין תרופות הנכללות בסל הבריאות. לפיכך ובהתחשב במהות הפגיעה בתובע וחומרתה, אני קובע, על דרך האומדן פיצוי כולל בסך 3,000 ₪ לעבר ולעתיד בגין הוצאות רפואיות. עזרת ההורים לטענת התובעים, אמו של התובע נאלצה להיעדר מעבודתה במשך 22 יום עקב הצורך לסעוד את התובע בתקופת אשפוזו בבית החולים. תקופה זו מקבילה לחודש עבודה של אם התובע שהינה מורה בכירה בחטיבת ביניים בטייבה. לפיכך, זכאית היא לפיצוי בסך 6,703 ₪ גובה שכרה החודשי. בנוסף, נאלצו הורי התובע לסעוד את התובע וללוותו לביקורים אצל המומחים הרפואיים ובמרפאות, תוך היעדרות מעבודתם, ובגין כך יש לפצותם בסכום כולל של 50,000 ₪. בע"א 370/79 רבקה פרפלוצ'יק נ' חיה מוטס ואח', פ"ד לד (3) 551, נקבע כי על המזיק לפצות את הניזוק בגין טובת הנאה שקיבל הניזוק מצד שלישי שלא הייתה לו חובה חוקית להיטיב עם הניזוק (שם בע' 553). בהיות התובע קטין ועקב הפגיעה שנפגע בתאונה נאלצו הוריו של התובע לסעוד אותו בתקופה בה אושפז בבית החולים וללוותו למרפאות בהן נבדק וטופל לאחר אשפוזו, וסביר להניח שבתקופה האמורה נאלצו להיעדר מעבודתם. בהתחשב בתקופת האשפוז בבית החולים, בחומרת הפגיעה, ובהכנסתם החודשית של הורי התובע, נראה כי נכון יהיה לפסוק על דרך האומדן, סכום כולל של 20,000 ₪ בגין עזרת ההורים, וכך נקבע. שיעורים פרטיים לטענת התובעים, התאונה אירעה באמצע שנת הלימודים (כיתה י"א) ועקב תקופת האשפוז ומצבו הרפואי לא חזר התובע ללימודיו באותה השנה אלא רק בשנת הלימודים שלאחר מכן. עקב כך, נזקק התובע לשיעורים פרטיים כדי להשלים את לימודיו. סה"כ טוענים התובעים כי יש לפצותם בסך של 29.700 ₪ בגין ההוצאות שהיו כרוכות במתן שיעורים פרטיים לתובע. עקב הפגיעה בתאונה, נעדר התובע מתיכון טייבה במשך תקופה ארוכה וקרוב לוודאי שנזקק לסיוע של מורים פרטיים כדי להשלים את לימודיו. לטענת התובעים, בעקבות פנייתם נשלח על ידי תיכון טייבה מורה לשעה אחת בשבוע, ועל כן נאלצו הורי התובע לשכור מורים נוספים אשר לימדו את התובע בתקופת החופש הגדול שבין כיתה י"א לכיתה י"ב ובשנת הלימודים שלאחר מכן ועד סיום בחינות הבגרות ביוני 2000. בהתחשב בחומרת הפגיעה ובעובדה שהתובע חזר ללימודיו בכיתה י"ב ובהעדר קבלות בגין ההוצאה הנטענת, נראה כי נכון יהיה לפסוק לתובע פיצוי כולל, על דרך האומדן, בסך 15,000 ₪ בגין הוצאות על מורים פרטיים, וכך נקבע. כאב וסבל התובע השתתף במשחק קט - רגל, וגם אם במהלך המשחק לא יכול היה לצפות את התרחשות התאונה, אין ספק שקודם לתחילת המשחק נטל על עצמו סיכון מסוים שיפגע במהלך המשחק. כך הוא לגבי כל משתתף בתחרות ספורט. משכך ובהתחשב בחומרת הפגיעה, משך תקופת אשפוז התובע בבית חולים (43 ימים), שיעור הנכות שנקבע לתובע וגילו הצעיר של התובע בעת קרות התאונה, נראה כי נכון יהיה לפסוק לתובע סכום כולל בגין כאב וסבל בסך 40,000 ₪, וכך נקבע. הפסדים שונים לטענת התובעים זכאים הם לפיצוי בגין הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות, הוצאות עזרת הזולת לעתיד, הוצאות נסיעות והוצאות רפואיות לעתיד (סעיפים 119 - 121 לסיכומי התובעים). בחקירתו העיד עבד אל קאדר (ש' 26 בע' 45 לפרוטוקול): "אם לבנך בעיה פסיכיאטרית קשה, לפני פלאפון ושיעורי נהיגה צריך לשלוח לפסיכיאטר ת. כך אתה חושב, אבל אני חושב שצריך לתמוך בו ןלתת לו הרגשה שהוא מן המניין, נורמטיבי ונורמלי זה יותר יעזור לו. כך אני חושב. ש. זה נכון אם היינו בשנת 2000, 2001. אבל אנחנו היום ב 2006 וכל תמיכתך בשיעורי נהיגה, מומחה בית המשפט אומר שבמקום שהמצב ישתפר יש הידרדרות עם חלוף השנים, אז הטיפול שלך לא מצליח, העזרה שלכם לא מצליחה. ... ת. אם לא הייתי מטפל בו היה יותר גרוע. ש. אז למה לא שלחתם לפסיכיאטר אחר אחרי המעשן? ת. פסיכיאטר אחר רוצה הרבה כסף. 300 - 400 שקל חוץ ממה שאני מבזבז. וגם יש לו אחים ואחיות ששואלים למה איתו אנחנו מתנהגים כך. ש. שלחת אותו ל 200 ומשהו שיעורי נהיגה ב 80 - 90 שקל לשיעור אז למה לא פסיכיאטר? ת. חשבתי שזה יעזור לו יותר." נמצא, כי למרות המלצתו של ד"ר הראל "לטיפול נפשי פסיכותרפי אינטנסיבי יחד עם מעקב פסיכיאטרי בתדירות של פעמיים בשבוע לתקופה של שנה - שנתיים", לא מצאו הוריו של התובע לנכון להפנותו לטיפול כאמור. בכך יש כדי ללמד שהתובע אינו זקוק לטיפול פסיכיאטרי או שההורים ו/או התובע מטעמיהם הם אינם מעוניינים לשלוח את התובע לטיפולים פסיכיאטריים. כך או כך, נראה כי בעתיד לא יטופל התובע בטיפולים פסיכיאטריים בקשר עם הפגיעה בתאונה, וממילא אין לפסוק לו הוצאות לעתיד בעניין זה. נוכח מסקנותיי לעניין נכותו התפקודית לא יזדקק התובע לעזרת הזולת בעתיד ובהתחשב בגילו הצעיר, לא נראה שייגרם לו נזק הכרוך באובדן זכויות פנסיה או זכויות סוציאליות אחרות, ועל כן אני דוחה את טענת התובעים. הקפאת הליכים בסיכומיה טענה עיריית טייבה כי יש לדחות את התביעה נגדה וכנגד תיכון טייבה אותו היא מפעילה, משום שהתאונה אירעה לפני מתן צו הקפאת הליכים (סעיפים 1 - 9). טענה זו נדחתה בהחלטת כבוד השופט ד"ר עד אזר ז"ל ביום (ע' 4 לפרוטוקול מיום 2.9.02), ועל כן לא היה מקום להעלותה בשנית. סיכום ביניים נוכח האמור עד כאן, זכאי התובע לפיצוי כדלהלן: פיצוי בשיעור 10% מהשכר הממוצע במשק (7,683 ₪) X 36 חודשים ובסה"כ 27,648 ₪. פיצוי בשיעור 20% מהשכר הממוצע במשק (7,683 ₪) X 53 חודשים ובסה"כ 81,461 ₪. פיצוי כולל בסך 8,600 ₪ בגין הוצאות נסיעה. פיצוי כולל בסך 3,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות. פיצוי כולל בסך 15,000 ₪ בגין הוצאות על מורים פרטיים. פיצוי כולל בסך 40,000 ₪ בגין כאב וסבל. תובעים 1 ו - 2 זכאים לפיצוי כולל בסך 20,000 ₪. בדיון מיום 10.7.06 הודיע בא כוח התובעים כי התובע אינו זכאי לקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי (ש' 13 בע' 38 לפרוטוקול), ועל כן, אין לקזז מהפיצוי לו זכאי התובע סכום כלשהו. סוף דבר אני דוחה את התביעה נגד נתבעים 1 ו - 2, ובנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לחייב את התובעים בהוצאות לטובת נתבעים אלה. אני מחייב את נתבעים 3 ו - 4 ביחד ולחוד לשלם לתובע 1 סך של 175,709₪. כן הנני מחייב את נתבעים 3 ו - 4 ביחד ולחוד לשלם לתובעים 2 ו - 3 סך של 20,000 ₪. נתבע 5 אינו אורגן משפטי ונבלע הוא בנתבעת 4. נתבעים 3 ו - 4 ישלמו לתובעים ובנסיבות אילו גם לנתבעים 1 ו 2 את הוצאות המשפט כפי שישום אותן כבוד רשם בית המשפט. נתבעים 3 ו - 4 ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.כדורגלדיני ספורטשערקטיניםנפילה