קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סילוק יד קיבוץ משטחים חקלאיים: ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום בתל אביב (כבוד השופט מ. בן חיים) בת.א. 80382/99 , אשר קיבל את תביעת המשיבות, מדינת ישראל ורשות הפיתוח, לסילוק ידו של המערער, קיבוץ גבעת השלושה, משטחים חקלאיים ששימשו אותו כשטחי עיבוד עונתי. העובדות המשיבות הן הבעלים של המקרקעין נשוא הערעור, הידועים כחלקות בגושים 6172, 6222, 6223, 6028, 6029 (להלן: "החלקות"). למערער, אגודה שיתופית חקלאית, הושכרו שטחים חקלאיים בשטח של 3,847 דונם בתנאי חכירה, כחלק ממשבצת חקלאית אשר הוקצתה לו (להלן: "הסכם המשבצת"). שטחים אלה ידועים כשטחי נחלה ואין חולק כי היקף זה של שטחים הוא פחות מהמשבצת המתוכננת של 150 נחלות בשטח של 30 דונם לנחלה, הכל כפי שאושר עפ"י הרשות לתכנון חקלאי ושר החקלאות. מפת המשבצת שהוכנה על ידי המרכז למשבצות חקלאיות על פי החלטת הגורמים המוסמכים מדגימה במפורש את היקף השטח נשוא הסכם המשבצת. נוסף להסכם המשבצת הושכרו למערער, לעיבוד עונתי חקלאי ולפי חוזים זמניים, החלקות נשוא הדיון בשטח מצטבר של כ-650 דונם. החלקות מתחלקות למתחמים גיאוגרפיים שונים והן מכונות, "שטח הדואר" ו"שטח חיריה" (קיים שטח נוסף הידוע כ"שטח פלדמן". שטח זה הופקע לטובת עיריית תל אביב ולא נכלל בתובענה ובערעור כאן). החלקות אינן נמצאות ברצף עם שטחי המשבצת החקלאית שהוקצתה למערער, וכן אינן מהוות בינן לבין עצמן חטיבת קרקע רציפה אחת. החל משנות ה-70 נחתמו בין המשיבות לבין המערער חוזי עיבוד עונתיים לתקופה קצובה בת שנה אחת ביחס לחלקות הנ"ל, בנפרד מהסכם המשבצת. בין השנים 1990 ועד לשנת 1995 נחתמו עם המערער "חוזי משבצת" שציינו בנוסף לשטח המשבצת שהוקצה למערער, גם את החלקות לעיבוד זמני תוך הבחנה מפורשת בדמי החכירה בין שטחי משבצת לשטחי חלקות לעיבוד זמני. בשנים 1994-1995 פנו המשיבות למערער בדרישה לפינוי המקרקעין אך דרישה זו לא נענתה. בהמשך הוגשו גם שלוש תביעות לפינוי המערער לגבי כל אחת מהחלקות הנ"ל, אך המשיבות חזרו בהן מהתביעות והן נמחקו. פניה נוספת של המשיבות למערער לפנות את החלקות היתה ביום 18.11.98 ומשלא נענתה הוגשה התביעה לסילוק יד, היא התביעה נשוא הערעור. פסק דינה של הערכאה הדיונית הערכאה הדיונית פירטה היטב בפסק דינה את טענות בעלי הדין, אלה של המשיבות ואלה של המערער. לאחר שפירטה את הטענות, הבהירה את המחלוקת הדורשת הכרעה - האם החלקות הינן חלק "מהסכם המשבצת" שהוקצתה למערער כטענתו, או שמא המדובר בשטחי עיבוד עונתיים המושכרים לעיבוד חקלאי זמני שאינן מקנות למערער כל זכות, להוציא את הרשות לעיבוד חקלאי בתקופת החוזה. שאלה זו משקפת את שתי ההשגות העיקריות שהעלה המערער כנגד תביעת הפינוי. ההשגה האחת היתה כי החלקות מוחזקות על ידו בתנאי חכירה לדורות, הקרובה לבעלות ואין לפנותו מהן משנכנסו להסכם המשבצת. ההשגה האחרת היא כי גם אם יקבע שיש לפנותו מן המקרקעין יש להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים על בסיס החלטה 727 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "החלטה 727"). על מנת להכריע במחלוקת נפנה בית המשפט וסקר את הראיות שהובאו מטעמם של הצדדים. בראש ובראשונה הפנה בית המשפט למפת המשבצת משנת 1987 שנחתמה על ידי מנהל מקרקעי ישראל, המערער, המרכז למשבצות חקלאיות והמועצה המקומית דרום השרון המתעדת את היקף השטח שהוקצה בתנאי נחלה (3,847 דונם). כן צוין שם כי המערער, בנוסף לשטחי המשבצת, "מעבד לפי חוזים זמניים כ-650 דונם (לא כלולים בלוח השטחים)" ואלה החלקות נשוא הדיון. החלקות, על פי הראיות, הושכרו למערער משנות ה-70 על פי חוזה נפרד לשכירות זמנית ולגידולים עונתיים. בית המשפט הפנה בין היתר, גם לעדותו של דרור קרישפין אשר כיהן עד ליום 30.9.00 כמנהל האגף החקלאי של מנהל מקרקעי ישראל. עדותו נתקבלה כעדות מהימנה ומוסמכת. וכך הבהיר מר קרישפין: "יש במנהל חוזה משבצת תלת שנתי ויש חוזה שכירות לעיבוד זמני. החוזה הראשון הוא בתנאי נחלה... בעוד שחוזה שכירות תלת שנתי איננו בתנאי נחלה, בדמי חכירה שאינם דמי חכירה של נחלה... מטרת השימוש הם גידולים עונתיים בלבד. אורך תקופת הגידול אינה יכולה לעלות על תקופת החכירה בעוד שבחוזה משבצת יכולים להקים רפתות, לולים ובתי מגורים. זה סוג אחר של חוזה" (עמ' 5 לפסק הדין). עוד פירט פסק הדין, עפ"י עדותו של מר קרישפין, כי החכרת קרקע חקלאית בדרך של נחלה, טעונה אישור שר החקלאות וכן המלצת וועדת הקרקעות שמינה ואין כל אפשרות לכך ששטחי השלמה למשבצת, כאשר המשבצת חסרה, יוחכרו ללא אישור וועדת הקרקעות העליונה. עדות נוספת שהיתה בפני בית המשפט הבהירה כי הגם שמפת המשבצת של המערער היתה חסרה (עפ"י התכנון שטח הקרקע למערער עמד על 150 נחלות בשטח של כ-30 דונם לנחלה), לא התקיים דיון, לא ניתנה המלצה ולא התקבלה כל החלטה על ידי הרשות המוסמכת להוספת החלקות להסכם המשבצת. הכל על פי הנדרש בהחלטות המינהל השונות, בין היתר החלטה מס' 9 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל. העד מטעם המערער טען כי משנת 1992, הוכנסו החלקות הנ"ל לחוזי המשבצת בתחום הקרקע המוחכרת לקיבוץ בהסכם זה. אותו עד היה ער לעובדה כי מפת המשבצת המאושרת חסרה את אותם שטחים וכן היה ער להערות הכלולות באותה מפה לפיה הישוב מעבד לפי חוזים זמניים כ-650 דונם (לא כלולים בלוח השטחים). עוד היה ברור כי גובה דמי החכירה היה שונה לחלקות שהוחכרו בתנאי נחלה לאלה של עיבוד זמני. על רקע כלל הראיות והאמור לעיל, הסיק בית המשפט את המסקנות הבאות: "קביעת שטח המשבצת מסורה להחלטתו של שר החקלאות על פי המלצת הוועדה לתכנון חקלאי שמונתה על ידו" (עמ' 6 לפסק הדין). המערער היה מודע לעובדה ששטח המשבצת שאושר לו על ידי הרשות המוסמכת נופל מהתכנון המיועד. הוא גם היה מודע להבחנה שבין שטח המשבצת המוחזק בתנאי נחלה מזה ובין שטחי עיבוד זמני מזה, כאשר תשלום דמי החכירה שונה במהותו בין זה לזה. עתה נפנה בית המשפט הנכבד לדון בטענות המערער כי במשך כ-9 שנים שקדמו להגשת התביעה נשוא הערעור, נכללו בהסכם המשבצת גם החלקות וזו הראיה כי המדובר בחלקות משבצת שהושלמו למערער ועל כן לא ניתן לסלקו מהן. לטענה זו השיבו המשיבות כי אכן בתקופה האמורה, נפלה שגגה בעריכת ההסכמים. השגגה בולטת בחוזים עצמם כאשר קיים בהם חיוב נפרד ושונה של דמי החכירה לשטחים השונים. המערער טען כי המשיבות מנועות מלהסתמך על טענת הטעות בשל הרחבת חזית וכי חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט סותר טענה זאת. בפסק הדין נדחו טענות המערער ונפסק כי אין המדובר בהרחבת חזית ואין לפנינו השתק המונע מהמשיבות לטעון לשגגה. פסק הדין מפנה לסעיף 10 לכתב התביעה שם העלו המשיבות את העובדה כי התחוור להן, לאחר הגשת שלוש התובענות הקודמות, כי המקרקעין נשוא התביעה נכללו בחוזי משבצת בפעם הראשונה בשנת 1989, מה שלא היה כן בחוזים הקודמים. בסעיף 11 לכתב התביעה, הוזכרה הטענה תוך הפנייה לנספח לכתב התביעה, לפיה החלקות נכללו בטעות ב"שטחי המשבצת". משמע אין לפנינו הרחבת חזית והצירוף להסכם המשבצת אכן מקורו בטעות, טעות הנתמכת במסמכים שנעשו בזמן אמת לפיהם החלקות הן בגדר שטח עיבוד עונתי המושכרים. בין היתר הפנה בית המשפט לחשבוניות החיוב בדמי החכירה בין השנים 1989-1998, המשקפים חיובים נפרדים לשטחים הזמניים מזה לנחלות הכלולות במשבצת מזה. כללו של דבר קבע בית המשפט כי המערער אינו זכאי להבנות מן הטעות שנפלה בהכללת השטחים הזמניים קרי, החלקות, בשטח המשבצת במהלך התקופה החוזית שעד לשנת 1998 וכי טענתו לפיה אכן בשנת 1989 הפכו השטחים הזמניים בהסכמת מנהל מקרקעי ישראל וביוזמתו לחלק מהמשבצת לא הוכחה כדבעי. טענה אחרת של המערער היתה כי חתימת מנהל מקרקעי ישראל על הסכמי המשבצת מאז 1989 מהווה ביטוי של הבטחה שלטונית מחייבת אשר יצרה אצלו אינטרס הסתמכות הראוי להגנה באשר להכללת שטחי העיבוד העונתיים כחלק בלתי נפרד משטח המשבצת. נוכח הקביעה בפסק הדין כי הכללת השטחים הזמניים בהסכמי המשבצת הנ"ל בטעות יסודה, אין לראות כאן הבטחה שלטונית ובוודאי שלא היה בה כדי ליצור אצל המערער הסתמכות ראויה להגנה. בוודאי כך הדברים כאשר המדובר בקיום אינטרס ציבורי ואין חובה להנציח טעות שמשמעותה העדפת האינטרס הפרטי. פסק הדין דן גם בשאלת תחולת חוק המועמדים להתיישבות חקלאית תשי"ג-1953 (להלן: "חוק ההתיישבות"). בעניין זה נקבע כי הוראות החוק הנ"ל חלות על מתיישב בודד להבדיל מגוף מאוגד. אשר על כן אין תחולה לחוק במקרה דנן והסתמכות המערער עליו נדחתה. השאלה האחרונה שנדונה בפסק הדין היתה תחולת החלטה 727 שעניינה פיצוי כנגד פינוי. החלטה זו היתה בתוקף בעת הגשת התביעה ולפיה פינוי חוכר בתנאי נחלה ואף מעבד עונתי אשר עיבד את הקרקע תקופה רצופה של 15 שנה עד התאריך הקובע (19.9.94), מחייבת פיצויו של החוכר/מעבד כאשר מבקש הוא לשנות את יעוד המקרקעין. פסק הדין סוקר את הרקע להחלטה ומפנה לעובדה כי החלטה זו בוטלה ביום 29.8.02 ולא נקבעו הוראות מעבר. כמו כן נקבע כי באשר לחלקות הספציפיות המשיבות לא ביקשו לשנות את ייעוד המקרקעין. גם כוונתו המוצהרת של המערער היתה להמשיך ולעבד את הקרקע כפי שעשה במשך השנים, וכך גם היתה הצהרתו לפני בית המשפט. בנסיבות אלה לא חלים התנאים הנדרשים להחלת החלטה 727. לא רק שחוזה המשבצת עם המערער לא בוטל, אין טענה כי הביטול נעשה עקב תוכנית לשינוי יעוד. זאת ועוד, משנפסק כי החלקות לא יצאו מגדר הגדרתם כשטחי עיבוד זמניים אין הקיבוץ המערער יכול לחסות בצל ההוראות המטיבות של החלטה 727. עוד דחה השופט המלומד את טענות המערער בדבר אפליה אסורה וכן הטענה של פגיעת בזכות הקניין. סופו של דבר, קיבל בית המשפט את התביעה והורה על סילוק ידו של המערער מן החלקות וכן דחה את התביעה להתניית ביצוע הפינוי בתשלום פיצוי על פי החלטה 727. דיון לאחר שעיינו בחומר שהונח בפנינו ולאחר ששמענו את טענות הצדדים הננו סבורות כי דין הערעור להידחות. בית המשפט בערכאה הדיונית קבע קביעות עובדתיות בהסתמך על כלל הראיות שבאו בפניו, ואין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים אלו אלא במקרים יוצאי דופן שאינם מתקיימים כאן (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687 (1997); ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל פ"ד מד(1) 594, 598 (1990)). החלקות הינן שטחים חקלאיים אשר הושכרו לקיבוץ לתקופה זמנית ואינן מהוות חלק מהמשבצת החקלאית של הקיבוץ אשר הוקצתה לו בפועל על ידי הרשות לתכנון חקלאי ושר החקלאות. אכן, בעקרון, המשבצת המתוכננת של המערער היא ל - 150 נחלות בשטח של כ - 30 דונם לנחלה, אך מפת המשבצת שהוכנה על ידי המרכז למשבצות חקלאיות ונחתמה בשנת 1987 על ידי מינהל מקרקעי ישראל, הקיבוץ המערער, המרכז למשבצות חקלאיות והמועצה האזורית קבעה למערער רק שטח בגודל של 3,847 דונם. באותה מפה צוין אף כי בנוסף לכך מעבד הישוב לפי חוזים זמניים כ - 650 דונם שאינם כלולים בלוח השטחים. היינו, השטח הנ"ל אינו מסומן במפת המשבצת כשטח חכירה במסגרת מתוכננת לנחלה. משנות ה-70 נחתמו עם המערער חוזים לשטח של 650 דונם שהם חוזי עיבוד עונתיים לתקופה קצובה בת שנה אחת ביחס לחלקות ותוקפם הוארך עד לשנת 1993/4. לאחר שהוגשו תביעות כנגד המערער בשנים 1994/5 הסתבר כי החלקות שהושכרו לעיבוד זמני מאוזכרות לראשונה בהסכמי חכירה בחוזי המשבצת שמשנת 1989. בדין פסק בית משפט השלום כי צירוף החלקות להסכם משבצת קרי, השכרתן בתנאי נחלה הוא בגדר טעות וקיבל את טענת המשיבות הנתמכת בראיות. צירוף אותן חלקות למשבצת אינו מתיישב כלל וכלל עם ההליך ועם הסמכות בדבר צירוף קרקע למשבצת. לא היתה המלצת שר החקלאות, ולא היתה המלצה של ועדת הקרקעות שמונתה לעניין זה על ידי שר החקלאות ומפת המשבצת לא עודכנה כראוי. בנסיבות אלה אין לאכוף על מינהל מקרקעי ישראל התקשרות חוזית שעה שנמצא כי זו נגועה בטעות. יצוין כי ב"כ מינהל מקרקעי ישראל הצהיר, והדברים גם מצאו ביטוי באופן מפורש בפרוטוקול הדיון, כי אין מניעה שהמערער יפנה לשר ולרשויות המוסמכות בבקשה להגדיל את שטח המשבצת והוספת שטחים על פי התכנון המקורי. החלטה 727 איננה חלה על ההליך הנדון, ופסיקת בית המשפט מקובלת עלינו. ראשית, ראוי להבהיר כי החלטה זו בוטלה משנקבע כי היא חורגת ממתחם הסבירות. עוד נקבע כי בעקבות ביטול ההחלטה יש לגבש הוראות מעבר שיקבעו אלו עסקאות לא יוכלו לצאת אל הפועל לאור בטלות ההחלטות ואלו עסקאות יגיעו בכל זאת לכלל מימוש. הוראות מעבר כנ"ל אשר עוגנו לבסוף בהחלטת מועצת מנהל מקרקעי ישראל 972 היו צריכות ליתן מענה לאינטרס ההסתמכות ולצפיות הלגיטימיות של היזמים של הישובים החקלאיים. בענייננו לא נתכוון המערער ולא טען כי הסתמך על הוראות החלטה 727 על מנת ליזום שינוי יעוד במקרקעין. אם השקיע המערער השקעות במקרקעין נראה שאין חולק כי השקעות אלה ראויות לפיצוי, אלא שלא הובאו ראיות בפני הערכאה הדיונית על היקפן הכספי של השקעות כאלה. גם דחיית טענת האפליה שנדונה על ידי ערכאה דיונית נומקה כראוי ולא ראינו להתערב בה. תחולת חוק המועמדים להתיישבות חקלאית שהיתה שנויה במחלוקת בין הצדדים באה על פתרונה הנכון במסגרת פסק הדין. חוק זה חל על המתיישב הבודד להבדיל מגוף מאוגד כמו המערער. סוף דבר זהו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק-הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק (תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). דין הערעור להדחות. המערער ישא בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 ₪ בצרוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל. הפיקדון אשר הופקד על ידי המערער יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות שנפסקו. לעניין הערעור שכנגד שהוגש על ידי המשיבות לעניין מועד הפינוי, למועד כתיבת פסק הדין הוא אינו רלוונטי.סילוק ידקיבוץ