ערעור על החלטת ועדת האכלוס

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת ועדת האכלוס: 1. המשיבים, הנשואים זו לזה, מתגוררים בדיור ציבורי בדירה המצוייה ברחוב הנוטרים 5 בירושלים, והידועה כתת חלקה 12 חלקה 26 בגוש 30169 (להלן - "הדירה"). הדיירים החוזיים בדירה היו סבה וסבתה של המשיבה. לאחר שנפטרו, הגישו המשיבים בקשה להכיר בהם כדיירים ממשיכים בדירה, בהסתמך על הוראת סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 (להלן - "חוק זכויות הדייר"), בטענה שהתגוררו בה וסייעו לסבתה של המשיבה בשנותיה האחרונות לחייה. בקשת המשיבים נדחתה ע"י ועדת אכלוס של משרד הבינוי והשיכון ביום 29.10.07, בנימוק שהמשיבים היו בעלי דירה בעבר ולא התגוררו עם סבתה של המשיבה משך 3 שנים לפני פטירתה, כנדרש בחוק זכויות הדייר. ועדת האכלוס העליונה (להלן - "הוועדה העליונה") אשרה החלטה זו ביום 6.11.07, על יסוד הנימוק השני. המשיבים לא השיגו על החלטות אלה בדרך של הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. המבקשת, חברה ממשלתית שהיא "חברה לדיור ציבורי" במובן חוק זכויות הדייר ובעלת הזכויות בדירה, הגישה ביום 1.7.08 לבית משפט השלום בירושלים תביעה בסדר דין מהיר לסילוק ידם של המשיבים מהנכס ולדמי שימוש ראויים בסך של 27,726 ש"ח. במאמר מוסגר יצוין, כי ספק אם התובענה מתאימה להליך של סדר דין מהיר בהתחשב בסעד סילוק היד שהיא כוללת, כך שנראה שלא ניתן להעריך את שוויו הכולל של הנושא ב-50,000 ש"ח. בכתב הגנתם חלקו המשיבים על האמור בהחלטת הוועדה העליונה וטענו כי הם זכאים לדיור ציבורי משום שהתגוררו בדירה 3 שנים לפני פטירת סבתה של המשיבה. בקשת רשות הערעור דנן נסבה על החלטת בית משפט קמא לדון בטענה זו ולאפשר הצגת ראיות בעניין. זאת, חרף עמדת המבקשת, שהועלתה בקדם משפט מיום 18.11.08 ופורטה בסיכומים בכתב שהוגשו ע"י בעלי הדין לעניין זה, כי מדובר בטענה שצריכה הייתה להיות נדונה על דרך של תקיפה ישירה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים ולא ניתן להשמיעה ולהוכיחה במסגרת הדיון בתביעת הפינוי. 2. בית המשפט הגיע למסקנה האמורה, לאחר שסקר את הפסיקה הענפה אליה היפנו הצדדים ושתפורט בהמשך. בית המשפט מצא שכאשר טענת הדייר נגד החלטת הוועדה העליונה היא עובדתית בעיקרה, ודורשת בירור עובדתי באמצעות שמיעת עדים, אין ההליך המינהלי מאפשר בחינה מספקת של טענותיו, ובמובן זה, יש יתרון בבירור הסוגיה בגדרה של תקיפה עקיפה של החלטת הרשות, במסגרת תביעת הפינוי. סמכותו של בית המשפט המינהלי לדון בטענה, נקבע, אינה שוללת את האפשרות להעלות טענות נגד קביעת הוועדה העליונה במסגרת תביעת פינוי. בהחלטתו ציין בית המשפט כי נתונה לו הסמכות העניינית לדון בטענת המשיבים לפיה אין לסלק ידם מהנכס בשל תקופת מגוריהם בו לכאורה, וכי לא יהיה בהחלטתו, גם אם תתקבלנה טענות המשיבים, משום מתן זכות לדיור ציבורי למשיבים. 3. בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת שהחלטת הוועדה העליונה יצרה מעשה בית דין, ומאחר שהמשיבים נמנעו מלהשיג עליה בהליך מינהלי (שחלף המועד לנקוט בו), נוצר השתק פלוגתא ולא ניתן לפתוח מחדש את הדיון בסוגיה. המבקשת מפנה לפסיקה התומכת בטענתה, וטוענת כי הפסיקה עליה נסמכו המשיבים ובית משפט קמא, מתייחסת למצבים בהם תביעת הפינוי הוגשה לבית המשפט עוד בטרם ניתנה החלטת הוועדה העליונה, כך שלא נוצר מעשה בית דין. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי על אף שבית המשפט קבע שאין בפסק דינו (ככל שתתקבל בו טענת המשיבים) משום הכרה בזכאותם לדיור ציבורי, הרי שדחיית התביעה עשויה להעניק למשיבים בפועל את הזכות להמשיך ולהתגורר כדיירים ציבוריים בשיכון הציבורי. אשר לרשות הערעור, טענה המבקשת שיש להכריע בשאלה הנידונה עוד בטרם מתן פסק הדין, כדי לייתר את שמיעת הראיות לביסוס טענת המשיבים. 4. ביום 25.5.09 קיימתי דיון מקדמי בבקשה, בין היתר במטרה לבחון האם ניתן להגיע להבנות. בדיון המקדמי הודיעו הצדדים שאין הם מתנגדים לכך שבית המשפט ידון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור. המבקשת הצהירה כי אם המשיבים יגישו עתירה לבית משפט לעניינים מינהליים לא תטען לחלוף המועד להגשתה. בתום הדיון, ולאחר שבעלי הדין לא הגיעו להסכמות, הורתי על הגשת תשובה לבקשה. בתשובתם סומכים המשיבים ידיהם על החלטת בית משפט קמא ועל החלטות נוספות של בתי משפט, לפיהן בית משפט השלום יכול לדון בטענות עובדתיות הנוגעות לעילת הפינוי, כגון משך החזקה בנכס, במסגרת תקיפה עקיפה. המשיבים חוזרים על נימוקי בית משפט קמא, לפיהם אין הערכאה המינהלית מתאימה לבחינת התשתית העובדתית לתביעת הפינוי. כמו כן, בתשובתם טענו המשיבים - בניגוד לעמדה שהציגו בדיון המקדמי - שאין לתת למבקשת רשות ערעור, מן הטעם שבקשת רשות הערעור אינה עומדת בתנאים הנדרשים בסעיף 52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. אציין, כי מהלך זה אינו ראוי, נוכח הסכמתם שניתנה בדיון המקדמי. 5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין להעניק למבקשת רשות ערעור, ודין הבקשה להדחות. להלן אפרט את נימוקיי. 6. כהערה מקדימה יצויין, שה"סכסוך" שבין הפרט לבין הרשות, בשאלה האם יש לו זכויות מכוח חוק זכויות הדייר, הוא "עניין מינהלי" על-פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן - "חוק בתי משפט לעניינים מינהליים"). חוק זכויות הדייר קבע כי שר הבינוי והשיכון ממונה על ביצועו, ובמסגרת סמכויותיו אלה, ועל-פי הוראות נוהל, פועלות וועדת האיכלוס והוועדה העליונה. במובן זה אינני שותף לדעה לפיה חוק זכויות הדייר יוצר זכאות סטטוטורית של דייר ממשיך שכלל אינה כפופה לשיקול דעתה של הרשות המינהלית (ת"א (שלום-רשל"צ) 1587/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' דורדון, 22.10.08 ; בש"א (שלום-י-ם) 6914/02 טייח נ' פרזות - חברה ממשלתית עירונית לשיכון, 11.9.03) . בסוגיה זו אני שותף לפסיקת בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה בעת"מ 1398/03 חסקל נ' מדינת ישראל, 2.1.05 , בסעיף 21 לפסק הדין. אכן, הרשות המינהלית מחוייבת להכיר במעמד של דייר ממשיך כל אימת שמתקיימים התנאים הקבועים בחוק, ולעיתים, לנוכח הוראות החוק, שיקול דעתה יהא מצומצם ביותר. החלטת הרשות שלא להכיר בזכאות שוללת, כל עוד ההחלטה לא שונתה כדין, את הזכאות. לפיכך, במסגרת ההליך האזרחי, בגדרו הוגשה התביעה נגד המשיבים, נקודת המוצא היא שהרשות המוסמכת המופקדת על ביצועו של חוק זכויות הדייר החליטה שהמשיבים אינם בעלי מעמד של דייר ממשיך. ודוק - על פי נוסחו של חוק זכויות הדייר שהיה בתוקף במועדים הרלוואנטים להליך דנן, שיקול הדעת של הרשות בנוגע להכרה בזכאות דייר ממשיך היה מצומצם לבחינת העובדות המקימות על פי החוק זכאות זו. נראה כי כיום שיקול הדעת הורחב מאד, לנוכח תיקון סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בסעיף 69 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009. מהאמור עד כה עולה, כי המבקשת יכולה לבסס את טענתה בדבר העדר הזכאות על החלטות הוועדות המינהליות ונשאלת השאלה האם המשיבים רשאים לתקוף החלטות אלה, ואם כן - מהו אופי התקיפה והיקפה. לטענת המבקשת, התקיפה האמורה יכולה להיעשות רק בדרך של תקיפה ישירה, על ידי הגשת עתירה מינהלית. עוד יובהר, כי לטעמי, אין מדובר בשאלה של "סמכות עניינית" במובנו המקובל של מונח זה (שהוא מונח המתייחס בדרך כלל לסמכות בית המשפט לדון בתביעה ולא לסמכות לדון בטענות הגנה), אלא בשאלה של היקף זכותו של בעל דין לטעון טענות, כשזכות זו יכולה להיות מוגבלת מכוח עקרונות משפטיים שונים, כמו כללי מעשה בית דין, או מכוח הוראות דין הקובעות כי מחלוקת מסויימת תתברר לפני ערכאה מסויימת, ורק לפניה. 7. בבקשתה, טענה המבקשת שהחלטת הוועדה העליונה אינה החלטה מינהלית של רשות מינהלית, כי אם החלטה מעין שיפוטית היוצרת השתק פלוגתא. בהמשך לכך מפנה המבקשת לבש"א (מחוזי-ת"א) 18378/07 אשדר חברה לבניה בע"מ' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אלעד, 24.9.08 , שם נידונה השאלה ביחס להחלטות ועדות ערר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. אלא שלא ניתן להגדיר את הוועדה העליונה כגוף מעין שיפוטי. ועדה זו לא הוקמה בחוק זכויות הדייר, והרכבה, סמכויותיה ודרכי הדיון בה לא נקבעו בו. למעשה, כל שקובע חוק זכויות הדייר, בוודאי בנוסחו כפי שעמד בתוקפו לפני התיקון הנזכר לעיל, הם התנאים לזכאות של דייר ממשיך. הוועדה העליונה היא גוף שהוקם מכוח כללים פנימיים (שלא הוצגו על-ידי הצדדים) וסמכותה היא סמכותו מינהלית גרידא, היונקת מסמכותו של השר הממונה על ביצועו של חוק זכויות הדייר, סמכות שנקבעה בחוק זה. העובדה שמשרד הבינוי והשיכון בחר לאפשר הגשת השגה על החלטת ועדת האכלוס בפני ועדה עליונה, לא הופכת את הוועדה לגוף מעין שיפוטי הפועל על פי דין. ענייננו הוא, אם כן, בהחלטה מינהלית ובשאלה כיצד ניתן לתקוף החלטה זו. 8. במבט ראשון, וכך גם התייחסו לסוגיה שלפני חלק מבתי משפט השלום שהחליטו לגביה, נדמה היה כי ענייננו ב"תחרות" שבין הליך מיוחד הקבוע בחוק (חוק בתי משפט לעניינים מינהליים) המתווה מסלול של השגה על החלטה מינהלית, לבין האפשרות לתקוף את אותה החלטה בהליך אזרחי, בין בתקיפה ישירה ובין בתקיפה עקיפה. אלא שלאחר בחינת הסוגיה מסקנתי היא שלפנינו שאלה שונה, היא השאלה בעניין האפשרות לתקוף החלטה מינהלית, הנתונה לתקיפה ישירה בבית משפט לעניינים מינהליים, בדרך של תקיפה עקיפה במסגרת הליך המתנהל בבתי המשפט "הכלליים". זאת מהטעם שבענייננו כלל לא נקבע בחוק הליך השגה מיוחד לפני ועדת ערר שהוקמה לצורך כך ופשיטא שלא נקבע כי ההשגות תידונה רק במסלול האמור. ההחלטה עליה מתבססת המבקשת היא החלטה מינהלית בבקשה להכרה בדייר ממשיך, לפי סעיף 3 לחוק זכויות הדייר. החלטה לפי חוק זכויות הדייר נזכרת בסעיף 13 לתוספת הראשונה בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים. סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע שעניינים המפורטים בתוספת הראשונה יהיו בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים ומכאן טענת המבקשת, לפיה עניינים אלה הם בסמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מינהליים - ולא של בתי המשפט האזרחיים. ואכן, בפסיקת בתי משפט השלום ניתן למצוא ביטוי לעמדה זו. בבש"א (שלום-ראשל"צ) 673/05 ששה נ' עמידר, 28.6.05 קבע בית משפט השלום שאין ביכולתו להתעלם מקביעות הוועדה ומהעובדה שהדייר בחר שלא לעתור כנגדן; לתוצאה דומה הגיע בית המשפט בה"פ (שלום-י-ם) 511/02 מועלם נ' עמידר, 6.3.03. בהתבסס על פסקי דין אלה, נקבע בת.א (שלום-עפ') 2895/03 עמידר נ' ישעיהו שאול, 31.10.06 , שדיון בתקיפה עקיפה כאמור ירוקן מתוכן את ההסדר החקיקתי. ר' גם ת.א (שלום-רמ') 4161/01 עמידר נ' בוזין, 13.12.05; ת.א (שלום-רמ') 1233/02 עמידר נ' יפרח, 8.6.05 . המבקשת מפנה גם לפסק הדין שניתן בעתירה מינהלית שנדונה בעת"מ (חי') 1398/03 חסקל נ' משרד הבינוי והשיכון, 2.1.05 . אלא ששם בית המשפט לא התייחס לשאלת הסמכות האמורה. למעשה, בפסק הדין הנ"ל נאמר שכאשר קיימת מחלוקת עובדתית, ראוי שהדבר יתברר בבית המשפט בו מתנהלת תביעה אזרחית, במיוחד כאשר התיק היה כבר קבוע להוכחות בבית משפט השלום (סעיף 16 לפסק הדין). בתי משפט שלום אחרים פסקו כי ניתן לדון בטענות האמורות גם במסגרת הליך אזרחי. כך נפסק בבש"א (שלום-י-ם) 6914/02 טייח נ' פרזות, 11.9.03 , בהסתמך על העמדה (עליה חלק בית המשפט בעת"מ 1398/03 הנ"ל) שמעמד הדייר הממשיך לא נובע מהחלטתה של רשות זו או אחרת; וכן בשל ההנחה שההכרה בתקיפה העקיפה הולכת ומתבססת בשיטת המשפט הישראלית. גישה זו הובעה גם בת.א (שלום-ת"א) 78293/04 עמידר נ' ליאור, 11.1.06 , שם נאמר שעל אף שברגיל לא יכול בית המשפט לדון בתוקפה של החלטת הוועדה, הרי שבנסיבות המקרה, בהן נדרש הדיון כאמור לצורך הכרעה בתביעת הפינוי, קמה לו סמכות שבגררא. בבש"א (שלום-אש') 578/07 אלופר נ' עמיגור, 9.8.07 , נפסק שחוק בתי משפט לעניינים מינהליים מגדיר רק את דרך התקיפה הישירה, אך לא מונע אפשרות של העלאת טענות בדרך של תקיפה עקיפה. ר' גם בש"א (שלום-אש') 719/08 כדורי נ' מדינת ישראל, 12.8.08 ; ת.א (שלום-ראשל"צ) 1587/07 עמידר נ' דורדון, 22.10.08 . בת.א (שלום-ראשל"צ) 3085/06 עמידר נ' ארץ, 12.5.08, קבל בית משפט השלום את גישת בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה בעת"מ 1398/03 הנ"ל, תוך הדגשה שטענות עובדתיות העשויות לבסס גם טענת דייר ממשיך כן יכולות להתברר בבית משפט השלום במסגרת תקיפה עקיפה. גישה זו נשענת גם על דבריו של בית המשפט לעניינים מינהליים בעת"מ (ת"א) 1328/07 ברזילי נ' משרד הבינוי והשיכון, 31.7.07 , שם נאמרו דברים דומים, ור' גם אורי גורן, בתי משפט מינהליים, 244 (2008). 9. כלל מקובל במשפט המינהלי הישראלי הוא שניתן לתקוף החלטה מינהלית בתקיפה ישירה בבית המשפט הגבוה לצדק או בתקיפה עקיפה במסגרת הליכים אזרחיים או פליליים. כלל זה חל גם על החלטות שחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קבע כי דרך ההשגה עליהן (תקיפתן בתקיפה ישירה) תהיה בפני בתי משפט אלו ולא בפני בג"ץ. בית המשפט העליון פסק, כי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע את דרך התקיפה הישירה, אך לא בא להגביל את אפשרות התקיפה העקיפה. המבחן בדבר סמכות הערכאה האזרחית לדון בטענות "מינהליות" יהיה מבחן הסעד, כלומר, האם הסעד המבוקש הוא בסמכות בית המשפט האזרחי, וכדי להכריע בו נדרשת הכרעה שבגררא בדבר תוקפה של ההחלטה המינהלית (רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ, 12.7.05 ,שאושר ברע"א 7852/05 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל, 17.3.09 ). במקרה שבפנינו המחלוקת נוגעת למעמדם של המשיבים כדיירים ממשיכים על פי חוק זכויות הדייר. משום כך, מוסמך בית המשפט לדון בהחלטת הרשות בנוגע למעמדם, כעניין שבגררא ובמסגרת תקיפה עקיפה של החלטה זו, ולשמוע ראיות לשם כך. 10. כאמור, נראה כי המבקשת מנסה להסתמך על ההלכה הפסוקה המתייחסת למסלולי השגה על החלטות מינהליות שנקבעו בחקיקה ספציפית ושבמסגרתם הוקמו בחוק טריבונלים מיוחדים כגון ועדות ערר, למשל בנושאי ארנונה. על פי הלכה זו, מרגע שקבע המחוקק, בחוק החל על העניין, מנגנון מיוחד של השגה על החלטת המינהל, על מי שנפגע מההחלטה לפעול במסגרת מסלול זה ואין הוא יכול להביא טענותיו נגד ההחלטה המינהלית לפני בית משפט בדרך של תקיפה ישירה או עקיפה, אלא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן עליהם עמדה הפסיקה (בג"ץ 1437/90 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מ(1) 793 (1992); רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 (2000); ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, 6.2.02). אלא שבענייננו מדובר בנושא שונה, שכן באותם המקרים לא נשאלה השאלה איזה בית משפט מוסמך לדון בעניין (בג"ץ, בית המשפט לעניינים מינהליים או בית המשפט האזרחי), אלא האם בכלל ניתן לתקוף את ההחלטה המינהלית בבית משפט. הפסיקה שם התייחסה במפורש לסמכותם של גופי ערר, שאלה ה"מושפעת מראייה כללית יותר של מקומם ושל תפקידם של גופי ערר במערך התפקוד הכולל של רשויות המדינה" (פרשת עיריית רעננה, עמ' 490). ועדות ערר מקיימות הליכי השגה מיוחדים לנושא ההשגה, לעיתים על-פי סדרי דין מיוחדים ולעיתים מורכבות הוועדות ממומחים או מנציגי סקטורים הנוגעים לעניין, ופעילותן מעוררת שאלות בדבר היחס בין הרשויות, בעוד שבענייננו אין ספק שהסמכות לדון בהחלטה נתונה לרשות השופטת ולא לרשות אחרת (ר' למשל בג"ץ 300/66 ורדי נ' יו"ר ועדת עררים לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, פ"ד כ(4) 514 (1966), 521). להקפדה על ניהול הליכים בפני ועדות ערר, במובחן מבתי המשפט, יש חשיבות גם מפאת הרצון להביא לסיום מהיר ויעיל של ההליכים, ובשל הצורך במומחיות מיוחדת לבירור מחלוקות מסוימות (פרשת עיריית רעננה, 491). כמו כן, חוק בתי משפט לעניינים מינהליים אינו חוק ספציפי בנושא תקיפת החלטות שניתנו בקשר עם דיור ציבורי, אלא חוק הקובע דרך השגה כללית בעניינים מינהליים, והוא בא להסדיר את חלוקת הסמכויות בין בג"ץ לבין בתי המשפט לעניינים מינהליים, כעולה מסעיף המטרה של החוק. כלומר, חוק בתי משפט לעניינים מינהליים בקש להסדיר את דרך התקיפה הישירה בלבד, כעולה במפורש מתוכנו, ולא להסדיר את סמכויות בתי המשפט האזרחיים לדון, במסגרת תקיפה עקיפה, בטענות נגד החלטות המינהל. בכל אלו יש כדי לאבחן את שאלת סמכות בית המשפט לדון בעניינים שעל פי חוק יש להביאם בפני ועדת ערר או גוף שיפוטי שהוקם במיוחד לצורך כך (גם במסגרת תקיפה עקיפה), מהשאלה בפני איזה בית משפט מבין בתי המשפט של המדינה תידון סוגיה מסוימת, שאלה שתוכרע על-פי מבחן הסעד. 11. כאמור, בענייננו מדובר בשאלה בדבר עצם אפשרות התקיפה העקיפה של החלטת רשות מינהלית. מאחר שנמצא שבית משפט קמא מוסמך לדון בתקיפה עקיפה של החלטה כזו (לפחות כל עוד לא הוכרעה השאלה בתקיפה ישירה או עקיפה אחרת, השוו ת.א (מחוזי ת"א) 1467/95 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב-אזרחי, 21.9.08 , סעיף 35 ואילך לפסק הדין), והעובדה שתקיפה ישירה נעשית בבית המשפט לעניינים מינהליים אינה פוגעת בסמכות זו, לא מצאתי פגם בהחלטת בית משפט קמא לאפשר למשיבים לטעון נגד החלטת הוועדה העליונה ולהציג ראיות במסגרת זו. ראיות אלו ניתן להביא בגדרה של הזכות לתקוף את החלטת הרשות בתקיפה עקיפה. אינני מתייחס לשאלת היקף הראיות שניתן להביא במסגרת התקיפה העקיפה, נושא שכרגיל אין להיזקק לו במסגרת בקשת רשות ערעור. ככל שבקשת רשות הערעור מתייחסת לסוגיית היקף שמיעת הראיות, במובחן מעצם הזכות לטעון נגד החלטת הרשות, לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור בסוגיה, שכן מדובר בהחלטה הנוגעת לאופן ניהול הדיון. כמובן שאין בהחלטתי דנן כל הבעת עמדה בשאלות הנוגעות לגופו של עניין, למידת ההתערבות בהחלטות הוועדה ולשאלת אופי הסעד במקרה של תקיפה עקיפה (ע"א 119/01 אקונס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 817 (2003), 859). 12. הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3000 ש"ח ובתוספת מע"מ.ערעור