פינוי הרוכלים מהטיילת באילת

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי הרוכלים מהטיילת באילת: עסקינן בתביעה בה עותרת המדינה למתן סעדים הצהרתיים, בנוגע לחוקיות הימצאותם של רוכלים על הטיילת הצפונית באילת. המדינה עותרת עתה, כי בית המשפט "יתן פסק דין חלקי או יתן החלטה המורה על פינוי לאלתר של כל המשיבים הסוחרים במתחם הטיילת הצפונית, וזאת לאור העובדה כי שהותם ופעילותם במקום, אינן חוקיות, וכי בכל יום שעובר, הולכת ומחריפה אי החוקיות, וממשיכים להיפגע אינטרסים ציבוריים". לחלופין עתרה המדינה להחייאת המועד שנקבע לשמיעת המשפט ביום 26.2.2009, ואשר בוטל ביום 9.2.2009, וכן לקביעת מועדים נוספים "ככל שיידרש ואף מיום ליום, עד לסיום שמיעת ההליך". בקשת המדינה הוגשה ביום 25.2.2009, כשבועיים לאחר הדיון שהתנהל בפניי ביום 9.2.2009, בו הוחלט על העמדת ההליכים בתביעה, עקב נסיבות שיפורטו להלן. המדינה סבורה, כי יש ליתן פסק דין חלקי, המורה על פינוי לאלתר של המשיבים ממתחם הטיילת הצפונית של אילת, שכן לדבריה וכפי שנאמר בבקשה, החלטה זו אינה מצריכה שמיעת ראיות אחרות, והיא מבוססת על תשתית משפטית ברורה. הבקשה הועברה על פי החלטתי לתגובות המשיבים, ואלה נמסרו במועדן, למעט תגובת ב"כ המשיבים עו"ד הכט, שלא נמסרה אלא בעל פה ביום הדיון בבקשה. לאחר קבלת התגובות נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים, ביום 11.5.2009, מועד ששונה לאחר מכן ליום 13.5.2009. ההחלטה להורות על דיון במעמד הצדדים' נענתה בהגשת בקשה דחופה לרשות ערעור ע"י המדינה לבית המשפט העליון, אשר במסגרתה הלינה המדינה על עצם ההחלטה לדון בבקשה בנוכחות הצדדים. בקשת רשות ערעור זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופטת נאור), מבלי שהתבקשה תגובת המשיבים. בהחלטתה של כב' השופטת נאור נאמר, כי לא ניתן ליתן את הסעדים המתבקשים על ידי המדינה. עד כאן העניינים הפרוצדורליים, הנוגעים לבקשה למתן פס"ד חלקי, ועתה לבקשה עצמה. ההחלטה על העמדת ההליכים ביום 9.2.09, עובר לבקשה למתן פס"ד חלקי, הופסקה שמיעת העדויות בתביעה, וזאת עד למסירת הודעה מטעם המדינה, באשר לאופן בו בדעתה להמשיך בהליך, לאחר "...שנשמטה אבן יסוד מההליך עצמו, קרי, האפשרות לפנות חלק נכבד מהדוכנים לאתר חלופי" (להלן: "האתר החלופי" או "מגרש 40"). ההחלטה על העמדת ההליכים התקבלה על רקע העובדה, שמספר חודשים קודם לכן נערך סיור בטיילת הצפונית, בהשתתפות ראש עירית אילת, מר מאיר יצחק הלוי, ב"כ הצדדים ונציגים מטעם המשיבים. במהלך הסיור פרש ראש העיר בפני כל הנוכחים תשריט של מגרש 40 וציין, כי מדובר באתר חילופי, שהוקצה על ידי העיריה וניתן לפנות אליו את כל הדוכנים. דא עקא, במהלך הדיון שהתקיים ביום 9.2.09 הוברר לראשונה, כי עירית אילת הגיעה להסכם עם בתי המלון, שלא יוקמו דוכני מזון באתר החלופי. הסכם זה, שעליו חתום גם ב"כ המדינה בתפקידו כב"כ הועדה המחוזית, משמיט לכאורה את הבסיס לטענה, כי ניתן לפנות את כל הדוכנים לאתר החילופי. כאשר נשאל ב"כ העיריה, כיצד הוסכם ולא דווח על כך לביה"ש, השיב ב"כ העיריה: "הגענו למסקנה שמה שאנחנו צריכים לעשות כרגע זה להגיש עמדה, שהיא עמדה בכתב אחרי שנעשה על כל הבירורים שקשורים גם אולי לאפשרות שבכל זאת יהיה שינוי כזה או אחר בתב"ע" (ע' 61 ש' 5). בעקבות דברים אלה הוחלט על העמדת ההליכים, וניתנה הוראה לב"כ המדינה ועירית אילת לערוך את הבירורים הנדרשים, ולהודיע עמדתם לבית המשפט. למרבה הפליאה, במקום להמציא הודעה על האופן שבו בכוונתה להמשיך בהליך, בחרה המדינה להגיש בקשה לפסק דין חלקי. בבקשה נטען, כי מדובר בהפסקת ההליך מנימוק שאינו רלוונטי ואינו הולם: "אפילו אם תאמר כי נפל פגם כלשהו בעמדת הרשויות בעבר (דבר המוכחש) - מה לזה ולהמשך הנצחת אי החוקיות?" (סעיפים 37 ואילך לבקשה). טענות אלה ודומותיהן מקומן בערעור. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו הוא, ולא ברור מדוע בחרה המדינה לטעון כך בבקשתה, במקום לערער על ההחלטה. בבקשה למתן פסק דין חלקי, המשתרעת על פני עמודים רבים ושלל נספחים, אין כל התייחסות עניינית לחוסר האפשרות לפנות חלק מהדוכנים לאתר החלופי. כל שנאמר הוא, כי בית המשפט מנע נסיונותיו של ב"כ עיריית אילת לדווח על מו"מ, שהתנהל בין גורמי עיריית אילת לבין רוכלים מסוימים, ועל העובדות השוללות אפשרות רוכלות במוצרי מזון במגרש 40. המדינה טוענת, כי נושא קיומו של מיקום חלופי כזה או אחר - יכול שיהיה בעל משקל ברקע הדברים, אך הוא אינו שייך לדיון, ואין זה מתפקידו של בית המשפט לקבל עדכונים מפורטים על מו"מ המתנהל בין הצדדים, או להביע תרעומת על אי מסירת עדכון בעניין מו"מ הנוגע לאחד הנתבעים (סעיפים 12,13 לבקשה). מעבר לצער שאני נאלצת להביע, על האופן הבוטה בו נוסחה הבקשה לפסק דין חלקי - נוסח שאינו מכבד את המדינה ואת החתומים על הבקשה - הרי שאין בדברים הללו כל ממש. ב"כ עיריית אילת טען, כי הפרטים הנוגעים למגרש 40, לא נודעו לו לאשורם, אלא בסמוך לדיון שהתקיים ביום 3.2.2009. אולם, ב"כ העיריה לא ביקש לדווח על כך והסתפק באמירה "אני חייב בחובת הגינות, במובן הזה שאנחנו באמת ראינו, ראש העיר ראה את עניינו של מר זינו כמשהו מאוד מאוד מיוחד ביחס לכל רוכל אחר" (עמ' 28 לפרוטוקול, שורה 21). בהתייחס לדברים הללו אכן נאמר, כי המקום הראוי לכך הוא בסיכומים, ולא במהלך החקירה הנגדית. לא ניתן היה לנחש, וב"כ העירייה לא מצא מקום לציין, כי מאחורי הדברים הללו מסתתר מידע המתייחס למגרש 40 - מידע אשר נחשף לראשונה על ידי ב"כ המשיבים, עו"ד ילון הכט, בדיון שהתקיים ביום 9.2.2009, ואשר בעקבותיו הוחלט על העמדת ההליכים.. מהבקשה לפסק דין חלקי משתמע, כי המדינה סבורה שאין מקום ליתן הודעה כאמור, וראוי כי ינתן כבר עתה פסק דין חלקי, המורה על פינויים של כל הסוחרים ממתחם הטיילת הצפונית. אני סבורה כי הדבר אינו אפשרי, כפי שיפורט להלן. עיריית אילת מצידה, הגישה הודעה לתיק בית המשפט, שכותרתה "עמדת ראש עיריית אילת והוועדה המקומית לתכנון ובנייה אילת, באשר למגרש 40, על רקע החלטת כב' בית המשפט להפסקת הדיונים". בהודעה זו, שאביא רק את תמציתה נאמר, כי גם אם שאלת מגרש 40 "חשובה דיה לצורך הכרעה בתביעה הנוכחית,... מי שנפגע באמת מהחלטה זו, הם אותם אנשים קשי יום שעשויים למצוא סיוע במגרש 40, ומצבם הכלכלי קשה לאין שיעור מרוב הרוכלים המצויים היום על הטיילת". בעמדת ראש העיר אין כל התייחסות לפתרון המוצע לרוכלים המצויים היום על הטיילת, ואין גם הסבר לעובדה, שהעיריה חתמה כבר בשנת 2007 על הסכם עם בתי המלון, הנושא גם את חתימת ב"כ המינהל, לפיו לא יבנו דוכני מזון במגרש 40. שאלת תוקפו ומשמעותו של הסכם זה - שנחתם זמן רב לפני המועד בו נערך הסיור בטיילת ומגרש 40 הוצג כחלופה ע"י העיריה - תידון מן הסתם בהמשך ההליך. יחד עם זאת, לאור העובדה שהמדינה עצמה סבורה, כי נושא קיומו של מיקום חלופי - יכול שיהיה בעל משקל ברקע הדברים, אין ספק כי בקשתה למתן פסק דין חלקי היא מוקדמת. די בטעם זה כדי להצדיק דחיית הבקשה, אולם, כפי שאראה בהמשך הדברים, דין הבקשה להידחות גם לגופה. פינוי לאלתר של כל הסוחרים ממתחם הטיילת הצפונית לטענת המדינה, שהותם ופעילותם של המשיבים בטיילת אינה חוקית וגורמת נזק לציבור. לדבריה, ניתן כבר בשלב זה לקבוע, כי ההסכמים ופסקי הדין המקנים לכאורה זכות לקבוצת רוכלים לסחור בשטח הטיילת, נגועים בפגמים כדלקמן: אי חוקיות - ההסכמים מנוגדים לחוק התכנון והבניה, אשר אינו מתיר כיום ובשעת כריתתם, הפעלת דוכן בשטח הטיילת, המוגדר בתב"ע כשטח ציבורי פתוח. הסכם הפשרה מכוחו טוענת קבוצת הרוכלים לזכות לרכול בטיילת, נחתם ע"י ראש העיר הקודם, מר גבי קדוש, לאחר שהפסיד במערכת הבחירות לרשויות המקומיות. ראש העיר הקודם לא הונחה על ידי שיקולים ענייניים, שוויוניים והוגנים בזמן אישור ההרשאות וההסכמים. פעילות הרוכלים מתבצעת מבלי שקיים בידם רישיון רוכלות, או רישיון עסק כלשהם. הרוכלים עושים בהסכמים ופסקי הדין שימוש לרעה, באופן הנחזה כאילו בית המשפט נותן גושפנקא לפעילותם הבלתי חוקית במקום. למרבה הצער, המדינה כה הזדרזה להגיש את הבקשה לפסק דין חלקי, עד כי נתפסה לכלל טעות וב"כ המלומדים לא הבחינו, כי מדובר בסעד שלא התבקש כלל בתביעה העיקרית. התביעה אינה תביעת פינוי. עיון בכתב התביעה המתוקן, שהוגש על ידי המדינה בשנת 2004, מלמד, כי אין מבוקש בה סעד של פינוי כנגד הרוכלים, אלא נתבקשו סעדים הצהרתיים, לפיהם הסכמי הפשרה ופסקי הדין שניתנו בעניינם, פוגעים במדינה ובציבור ודינם להתבטל, ו/או כי הרשיונות, ההבטחות וההיתרים שניתנו לנתבעים פקעו, ו/או כל סעד אחר בתחום סמכותו של בית המשפט, אשר יאפשר לרשויות השלטון התכנון והאכיפה, לאכוף את חוק התכנון והבנייה (סעיף 93 ואילך לכתב התביעה המתוקן). כמו כן מתבקש בית המשפט להורות, כי במידה וישונה ייעוד המקרקעין, בטל הבסיס החוקי להפקעת המקרקעין על ידי עיריית אילת, וקמה למדינה זכות להשבתם לבעלותה המלאה (סעיף 94 לכתב התביעה המתוקן). כאשר התבקש ב"כ המדינה להסביר, כיצד ניתן לעתור למתן סעד שלא התבקש בכתב התביעה השיב, כי ניתן לקרוא לתוך סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן, את הדרישה לפינוי (עמ' 42 לפרוטוקול). סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן, מנוסח בזו הלשון: לחלופין יתבקש בית המשפט הנכבד, ליתן כל סעד אשר יאפשר לעיריית אילת, למוסדות התכנון ולכל רשות ציבורית אחרת, לאכוף את פקודת העיריות, את חוק התכנון והבניה, חוקי הרישוי וכל דין אחר, על ידי ביטול חלקי ו/או הבהרה ו/או תיחום תחולתם של פסקי הדין, כל זאת על מנת לאפשר תחרות חופשית, וקיום החוק". חזרתי וקראתי את סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן, ולא מצאתי את שב"כ המדינה טוען כי ניתן למצוא בו. ב"כ המדינה מבקש "לקרוא לתוך הסעיף" את הבקשה לסעד של פינוי, אך הדבר אינו אפשרי. בשום מקום לא נאמר, כי בסעד של פינוי עסקינן - לא בסעיף 4 ולא בסעיפים 93 ואילך לכתב התביעה המתוקן (סעיפי הסעד). תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת כך: "כתב התביעה יפרש את הסעד הנתבע, אם לחלוטין ואם לחלופין; אך אין צורך לבקש סעד כללי, לרבות הפרשי הצמדה, ריבית, שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט שבית המשפט מוסמך ליתן אותו בכל מקרה לפי שיקול דעתו כאילו התבקש לכך". ההלכה היא, כי בית המשפט לא יעניק לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה. במקרים שבהם עולה מן הנסיבות שנתבררו במשפט הצורך להעניק לתובע סעד שלא נתבקש, הדרך להתגבר על העדר עתירה לאותו הסעד היא באמצעות בקשה לתיקון התובענה (ראה, ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין, פיסקא 5, (להלן: "אוסיפובה"); ע"א 490/85 מלחי יריחו בע"מ נ' מפעלי ים המלח, פ"ד מא(4) 401, 404; א' גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי, 154). בענין אוסיפובה צוין מפי כב' השופטת חיות (שם): "בנסיבות מיוחדות, רשאי אמנם בית המשפט לפסוק סעד שלא התבקש מפורשות לתיתו, גם בלא שהוגשה בקשה לתיקון כתבי טענות, אך זאת במקרים חריגים בלבד ובהתקיים מספר תנאים ובהם התנאי כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש וכן כי כל העובדות הדרושות להענקת אותו הסעד נתבררו בפני בית המשפט והצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת, מחייבם את מתן הסעד אף שלא נתבקש" (ראה גם ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18). בענייננו פנתה המדינה בבקשה לסעדים הצהרתיים, כאשר סעד הפינוי אינו נכלל ביניהם. בנסיבות אלה, לא קמה לה הזכות "בדרך המלך" לעתור לפס"ד של פינוי, אלא עליה להצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. במיוחד הדברים אמורים בבקשה לסעד דרסטי של פינוי לאלתר, שלא ניתן לעתור לו כלאחר יד, כאשר ההליכים מצויים עדיין בעיצומם. אני סבורה, כי אין זה המקרה החריג בו רשאי בית המשפט להעניק סעד שלא נתבקש כלל, ועוד בשלב בו טרם נשמעו עדויות ההגנה, הנדרשות להענקת הסעד המבוקש. העובדה שנטען בבקשה לפס"ד חלקי, כי ההליך מתנהל משנת 2003, אינה יכולה לשמש "טעם מיוחד", לאור העובדה ששמיעת העדויות הופסקה ביום 9.2.09, מטעמים שאינם נעוצים בבית המשפט, אלא במבקשת ובעירית אילת. הדברים הללו נאמרים אך ורק בהתייחס לבקשה למתן פסק דין חלקי, ואין בהם משום הבעת דעה לגופו של עניין, או לאפשרות כי תוגש בקשה לתיקון כתב התביעה ו/או ינתן פס"ד של פינוי בסופו של דבר, אם יוכח כי קמה לתובעת הזכות לקבלו. אי חוקיות המדינה טוענת, כי שמה לה ליעד להפסיק את העבירות על חוק התכנון והבנייה, המתחדשות מידי יום, כמו גם את רמיסת שלטון החוק, המתבצעת לעיני כל בחזית התיירותית של מדינת ישראל, בטיילת הצפונית בעיר אילת. לדבריה, פעילות בלתי חוקית זו מתבצעת, תוך שגורמים שונים עושים שימוש בפסקי דין של בתי המשפט, וכן בהסכמים שנכרתו עם חלק מהם. המנוגדים לחוק התכנון והבנייה ולתב"ע. עיריית אילת הצטרפה לטענות הללו, לרבות הטענה, כי ראש העיר הקודם, מר גבי קדוש, פעל בחוסר סמכות בעת שהתקשר בהסכמים עם חלק מהרוכלים. לדבריה, שאלת חוקיותו של ההסכם, שנחתם על ידי ראש העירייה היוצא, עת ידע כבר שימיו בתפקידו ספורים, אינה זקוקה לכל ראיה נוספת. הדברים הללו נכתבו, חרף העובדה שעדותו של מר גבי קדוש, אשר הוזמן להעיד בתיק כעד הגנה - טרם נשמעה. הדברים מבוססים על מסקנה, שהמדינה ועיריית אילת מבקשות מבית המשפט להסיק, על סמך ראיות ועדויות חלקיות שהובאו על ידן, מבלי שניתנה לכל הנתבעים הזכות הבסיסית להשמיע טענותיהם ולהביא את העדים מטעמם. אין איפוא להתפלא על כך, שהמשיבים טוענים, כי מצויים אנו בעיצומו של ההליך המשפטי, וכל עוד נמשכים ההליכים בתביעה, לא ניתן לפנותם בפסק דין חלקי, שיכריע את גורלם. המשיבים מבקשים, כי תינתן להם הזכות להציג בפני בית המשפט את התמונה במלואה ואף מציינים, כי בעבר כבר הוגשה בקשה למתן פסק דין חלקי על ידי המדינה, אשר נדחתה, ולא ברור מה הביא אותה להגיש שוב בקשה מעין זו. לדבריהם, הנסיבות לא השתנו, לא אירע חלילה אסון כלשהו בטיילת, המצדיק את פינויה לאלתר, מספר הרוכלים הוקטן בינתיים והוסדר מקום הרוכלות על ידי העירייה, כפי שניתן היה לראות במהלך הביקור במקום. מתן פסק דין חלקי, ככל שיינתן ויורה על פינוי הטיילת, הינו בלתי הפיך, שכן הרוכלות בטיילת מהווה לגבי רוכלים רבים מקור פרנסה יחיד. תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת: "בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור". על פי רוב, יינתן פסק דין חלקי כאשר הנתבע מודה בחלקים מכתב התביעה, באופן שברור כי לא קיימת מחלוקת לגביהם. עם זאת, לעתים אין מניעה שיינתן פסק דין חלקי גם בעניין השנוי במחלוקת בין הצדדים, כל עוד בית המשפט סבור שבאותו מקרה, המשך הדיון בשאלות העומדות להכרעה (ללא מתן פסק דין חלקי) אינו צפוי לשנות את הממצאים ביחס אליהן (ע"א 171/88 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות בנין ופיתוח בע"מ נ' ברמן, פ"ד מד(2) 346 (1990); רע"א 7725/02 מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(1) 379 (2002); ע"א 3199/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פרידנברג, ). בענייננו, לא נוכחתי בקיומה של תשתית, המעידה על כך ששאלת אי החוקיות אינה שנויה במחלוקת. המשיבים אינם מודים בטענות המבקשת. לא עלה בידי ב"כ המדינה לשכנעני, כי ניתן להכריע בשאלת אי החוקיות, הנסמכת על טענות עובדתיות לגבי אופן פעולתו של ראש העיר, מעמדם של פסקי הדין שניתנו בעבר בעניינם של הסוחרים בהליכים אחרים והיעדר רשיון רוכלות בידי המשיבים, ללא שמיעתם כל המשיבים והעדים מטעמם. יצוין, כי מאז הועבר התיק לטיפולי, התקיימו מספר רב של ישיבות, בהן נשמעו כל עדי התובעת וחלק ניכר מעדי ההגנה. למעשה, אלמלא המידע שהתגלה לראשונה ביום 9.2.2009, אשר בעקבותיו הוחלט על העמדת ההליכים בתיק, עד לקבלת הודעתה של המדינה כיצד בכוונתה להמשיך את ההליך, ניתן להניח כי שמיעת עדי ההגנה היתה מסתיימת זה מכבר. עדי הגנה אלה, אשר את שמיעתם מבקשת המדינה עתה למנוע, הם עדים רלוונטיים לשאלות השנויות במחלוקת, קרי, שאלת אי החוקיות על הסתעפויותיה השונות. אמנם ב"כ המדינה טען, כי "הנתבעים הביאו כל מה שרצו להביא" (עמ' 45 לפרוטוקול), שכן לתיק בית המשפט הוגשו תצהירים מטעמם, וחלק מהנתבעים כבר נחקרו לגביהם, אך במהלך הדיון נאלץ להודות, כי נותרו מצהירים שעדיין לא נחקרו ועדי הגנה, שהוזמנו מטעם הנתבעים ועדותם עדיין לא נשמעה. לסיכום בקשת המדינה למתן פסק דין חלקי, ו/או החלטה אחרת לפינוי המשיבים ממתחם הטיילת הצפונית, מהווה עתירה לסעד שלא התבקש בתובענה. בנוסף לא הונחה בפני תשתית ראייתית מספקת, להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת, שראוי להן כי תוכרענה לאחר שתינתן לנתבעים הזכות להביא בפני בית המשפט את עדויותיהם, בדומה לזכות שניתנה ומוצתה על ידי המדינה. לפיכך, אני דוחה את הבקשה למתן פסק דין חלקי. אני מחייבת את המבקשת לשלם את הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, לקבוצת המשיבים המיוצגים ע"י עו"ד שבירו (משיב 3 בבקשה), 5,000 ₪ לקבוצת המשיבים המיוצגים על ידי עו"ד ילון הכט (משיבים 4,5 בבקשה) ו- 5,000 ₪ למשיב המיוצג ע"י עו"ד שניידרמן (משיב 28 בבקשה). אין צו להוצאות לזכותה של עיריית אילת, לאור העובדה שהעיריה הצטרפה למעשה לבקשה, על נימוקיה. פינוירוכלות