קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פקיעת שטר בוררות: שתי בקשות לביטול פסק בוררות (סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968) שהדיון בהן אוחד. פסק הבוררות ניתן ב-6/7/09, על ידי כב' הרב מאיר הייזלר בבית דין צדק בני ברק, בנשיאות הגר"נ קרליץ. מדובר במחלוקת מתמשכת על זכויות בנכס מקרקעין, ברחוב אפשטיין 5 בירושלים, הכולל קרקע ומבנה ("הנכס"). בידי הבורר הנכבד הופקדה חלוקת הזכויות בנכס. נסקור בתמצית את האמור בפסק הבוררות, בו עסק הבורר בשושלת הטוענים לזכויות בנכס והכריע על פי החומר שבפניו. נקודת המוצא שהבורר בחר לצאת ממנה למסע הפסק שבפנינו, הינה פסק בוררות קודם אשר ניתן על ידי כב' הרב אריה דביר ב-א' ניסן תש"ס (23.3.04), במחלוקת שנתגלעה בין דוד סגל ("סגל") לבין הרב ישראל הרשקוביץ, בעל השליטה בחברת נטע ליפשיץ בע"מ ("נטע ליפשיץ"). הכרעתו של הרב דביר הקנתה לסגל זכות "לגאול" את הנכס מנטע ליפשיץ שהייתה אותה עת, הבעלים הרשום של הנכס. ניתנה לסגל הזדמנות לרכוש זכויות בנכס, תמורת תשלום כספים להחזר הלוואה ולמימון הוצאות שהיו במחלוקת. לצורך מימוש הזכות לרכישת הנכס, גייס סגל ב-2004, את שמואל אליושיוב ("אלישיוב"). בין הצדדים נחתם הסכם שותפות, הקובע את חלקו של כל צד בהשקעה לרכישת הנכס וברווחים שהיו עתידים לצמוח ממנו (נספח ו' לבקשת סגל). באותו הסכם צוין כי הרכישה תיעשה באמצעות חברת מסעי בני ישראל בע"מ ("מסעי בני ישראל"), שמניותיה הוחזקו בידי משפחת אליושיוב. משקיע אחר שגויס לצורך העסקה, הינו שלמה פרלמן ("פרלמן") שהשקיע את כספו של מועמד נוסף לרכישת הנכס, בשם דב קצנלבוגן ("קצנלבוגן"). בהסכם מז' בכסלו תשס"ו נקבע כי פרלמן ושולחו יזכו בחלק מן הזכויות בנכס, אם יעמידו סך של מליון דולר למימון הרכישה ויסלקו הלוואה בגובה 2.2 מיליון דולר שנלקחה למטרה זו (נספח ב' לבקשת פרלמן). זיקתו של יחזקאל ניס ("ניס") לנכס, באה אף היא בעקבות הלוואה קצרת מועד שהעמיד לרכישת הזכויות, בסך 2 מיליון דולר. יצוין כי מימון חיצוני הושג מגורמים נוספים שאינם נוגעים להליך שבפנינו. על כל פנים, כתוצאה מן הקשיים שנערמו עם השנים, למימון העסקה ודרישתו של ניס לפרעון ההלוואה, נכנסה לתמונה חברת ממורנד (1998) בע"מ ("ממורנד"). ממורנד רכשה את הנכס בשלמותו ממסעי בני ישראל ופרעה את ההלוואה לניס. עמימות הזכויות בנכס, כתוצאה מחילופי הרוכשים וקשיי המימון, הביאה את הטוענים להן, לפתחו של הרב הייזלר, אשר ליווה את חילופי בעלי הדין במרוצת השנים וזכה לאמונם. פסק בוררות מלא ומנומק, ניתן ב- יד' בתמוז תשס"ט (6.7.09). בסיפא לפסק חילק הבורר את זכויות הצדדים בנכס, לאמור: חברת מסעי בני ישראל 323/400 שהם 80.75%. פרלמן ו/או דב קצנלנבויגן 44/400 שהם 11%. אלמליח 33/400 שהם 8.25%. תביעתם של הרב הלל קצנלנבויגן ושל סגל לזכויות בנכס, נדחתה. הבורר עמד בפרוט רב על ההזדמנויות שהוענקו לפרלמן, קצלבוגן ולסגל, לרכוש זכויות בנכס, אך הדבר לא עלה בידם. סגל כשל בהזרמת הכספים נשוא הסכם השותפות. תרומתו היחידה הייתה בגיוס פרלמן ובצירופו של ניס כמשקיע, מאוחר יותר. ניס יצא מהתמונה לאחר שהלוואתו נפרעה על ידי ממורנד, כאמור. אשר לפרלמן וקצנלבוגן, קבע הבורר כי לאורך כל הדרך סרבו למלא את חלקם במימון העסקה ורק כאשר נוהל משא ומתן עם ממורנד, הסכימו לכך. התנהלותם זו, בדרך לא דרך, הביאה בסופו של יום להפחתת חלקם בנכס. בהחלטת הבורר צוין, כי למשה אלמליח ("אלמליח") זכות בנכס, מכח הסכם שנכרת בינו לבין אלישיוב. סגל, פרלמן וקצנלנבויגן לא השלימו עם פסק הבוררות ועתרו לבית המשפט לביטולו. מכאן שתי בקשות הביטול שבפנינו. בכתבי טענותיהם המפורטים כדבעי, עומדים בעלי הדין על זכותיהם המקורית בנכס . לצורך כך פרשו הצדדים בפני בית המשפט את השתלשלות העניינים, החל מפסקו של הרב דביר וכלה בפסק הבוררות שבפנינו. כלל הוא כי בקשה לביטול פסק בוררות נשלטת על ידי חוק הבוררות תשכ"ח-1968 ("חוק הבוררות"). סעיף 24 לחוק נושא עשר עילות ביטול, המהוות רשימה סגורה וזוכות לפרשנות מצמצמת. (ע"א 816/88 המועצה האזורית מעלה יוסף נ. תשרא בע"מ (פ"ד מה(3) עמ' 131). העילות מכוונות בעיקרן לפיקוח על ניהול הבוררות ושמירת זכויות יסוד לדיון הוגן (רע"א 9060/04 נבו נ. כאשי (, 23.1.08), רע"א 8941/06 עירית חיפה נ. ב.מ. כרפיס דדו בע"מ (, 4.11.09)). ואולם טענות המבקשים נטענות על דרך הערעור. בית המשפט אינו יושב בבקשה לביטול פסק בוררות על מדוכת הערעור, אלא אם הוסכם כי תינתן זכות ערעור על הפסק (ראו תיקון מס' 2 לחוק הבוררות) ואולם אין זה המקרה שבפנינו. נצטמצם אפוא להצגת הטענות שבעובדה ובדין, ככל שהן באות בגדר עילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות. סגל טענות סגל מתפצלות למספר ראשים. האחד, קשור לזכות הטיעון של סגל בבוררות. לטענתו, חלק מהדיונים בבוררות התנהלו שלא בנוכחותו, על אף השפעתם על זכויותיו בנכס ומבלי שניתנה לו הזדמנות לטעון. כך בישיבות הבוררות שעסקו במשקיעים שגייס סגל, לא נכח משום שלא הוזמן. אליבא דסגל, התנהלות זו של הבורר מהווה עילת ביטול לפי סעיפים 24(4) ו-24(10) לחוק הבוררות. השני, נסמך על הטענה כי הבוררות הופסקה כשנתיים לפני מתן הפסק, מכוח "צו מניעה" שניתן על ידי הרב שמואל אויערבך. ניתנה הוראה לבורר לחדול מהמשך ההליכים שהתנהלו בפניו. בנסיבות אלו, טוען המבקש כי ניתן לומר שהבוררות נזנחה ותוקף הסכם הבוררות פקע. לפיכך, גורס סגל, מתקיימת בענייננו גם העילה הקבועה בס' 24(1) לחוק הבוררות, "לא היה הסכם בוררות בר תוקף". השלישי, מבוסס על העילה הקבועה בס' 24(3) לחוק הבוררות "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות". סגל קובל על מעורבות יתר של הבורר, בפן העסקי של הסכסוך שנתגלע בינו לבין יתר בעלי הזיקה לנכס. לטענתו, הבורר הפך למעין מנהל עסקים, אשר כפה עצמו על הצדדים לבוררות. לדברי סגל, הבורר ניהל אישית, מגעים עם נטע מושקוביץ ועם משקיעים אחרים, כדי לקדם ולהשלים את עסקת המקרקעין, באופן החורג מגדרי סמכותו כבורר. עוד טען סגל כי תוצאת פסק הבוררות לוקה בעיוות דין. לשיטתו, הנכס היה מוחזק שנים על ידי משפחתו אשר ניהלה ופיתחה את המקרקעין, באמצעות שוכרים ובאמצעות עמותת קריית רבני התפוצות. בהקשר זה הפנה סגל לנסח ההיסטורי של המרשם (נספח ה' לבקשת סגל) שבו נרשמה שכירות ארוכה לקריית רבני התפוצות ואילו על פי תוצאת פסק הבוררות, מנושל סגל מכל זכויותיו בנכס, ללא טעם מבורר. גם מטעם זה ביקש סגל לשכנע את בית המשפט, בדבר הצורך בביטול פסק הבוררות. פרלמן וקצנלבוגן במקביל, הוגשה בקשת ביטול על ידי פרלמן וקצנלבוגן, כאמור. בפתח טיעוניהם, מועלית השגה לגבי החלטות ביניים שניתנו על ידי הבורר. הבורר מפנה להחלטות הללו, בפסק הבוררות. לדידם, יש לבטל את ההחלטות שניתנו ב-2007 שכן באותה עת, טרם נחתם הסכם בוררות עמם. לגבי אחת מן ההחלטות האמורות עלתה גם הטענה כי אינה עומדת בדרישות סעיף 20 לחוק הבוררות, משום שלא הועלתה על הכתב ולא נחתמה על ידי הבורר. באופן דומה, טוענים פרלמן וקצנלבוגן נגד החלטת ביניים מ-2008. לדבריהם, נודע להם עליה רק מקריאת פסק הבוררות. מכל מקום, לשיטתם, יש לבטלה יחד עם פסק הבוררות מ-2009, משלל סבות. ראשית, משום שהחלטות אלו ניתנו לאחר שפקע הסכם הבוררות. סעיף מפורש שהוסף להסכם הבוררות, לפי דרישתם של פרלמן וקצנלבוגן, קבע מועד של 30 יום לסיומה. ואולם ההחלטה מ-2008 ניתנה באיחור של מספר חודשים ופסק הבוררות ניתן רק ב-2009, בחלוף למעלה משנה מן המועד שנקצב בהסכם הבוררות. דא עקא, שהסכם הבוררות לא צורף לבקשתם של פרלמן וקצנלבוגן ואף לא הוגש לבית המשפט במהלך הדיון. על פי הנטען, בנסיבות אלו קמות עילות ביטול הקבועות בסעיפים 24(1) ו-24(8) לחוק הבוררות. עוד נטען כי החלטות אלו ניתנו, על בסיס טענות הצדדים בלבד. לפי גרסתם של פרלמן וקצנלבוגן, לאחר שהוצגו הטענות, התרכז הדיון בהצעות פשרה שונות שהציע הבורר. כך שבסופו של דבר, החלטות הבורר לא עוגנו בראיות, ניתנו בחריגה מסמכות והן נוגדות את תקנת הציבור (ס' 24(3) ו-24(9) לחוק הבוררות). בדומה לסגל, אף פרלמן וקצנלבוגן טוענים בבקשתם כי נגרם להם עיוות דין בעקבות פסק הבוררות. זאת, לאור העובדה שבסופו של יום, זכויותיהם בנכס דוללו באופן משמעותי שלא כדין. הבורר נימק את הדילול בכך שהם לא השלימו את החיובים החלים עליהם על פי הסכם ההשקעה. אלא שלדידם גם יתר בעלי הזיקה לעסקה נהגו באופן דומה ולא הייתה סיבה להחמיר דווקא עמם. זאת, במיוחד לאור העובדה כי הצהירו לאורך כל הדרך על נכונותם להשלים את התחייבויותיהם, אלא שיתר העוסקים במלאכת רכישת הנכס לא קיימו את התחייבויותיהם ואף דחו בשלב מסוים את פניותיהם של פרלמן וקצנלבוגן, למילוי חלקם בהשלמת העסקה. המשיבים המתנגדים לביטולו של פסק הבוררות, נחלקים לשתי קבוצות. האחת - אלישיוב ומסעי בני ישראל. בתמצית, טענתה של קבוצה זו היא כי צדק הבורר בקובעו שלסגל אין זכויות בנכס, באשר לא השקיע את הכספים במסגרת חובותיו כשותף לאלישיוב. לסגל ניתנו מספר הזדמנויות "להציל" את חלקו בעסקה, אולם הוא נכשל פעם אחר פעם בקיום התחייבויותיו. גם המשקיעים שגויסו על ידו - הלוואתם נפרעה על ידי אחרים או שהמימון שהביאו עמם, הקנה להם זכות ישירה בנכס, כמשקיעים חיצוניים. מכאן, טוענים המשיבים שאין עיוות דין בהחלטת הבורר שלסגל אין זכויות בנכס. אשר לטענה בדבר הפסקת הבוררות מכח "צו מניעה" של הרב אויערבך (נספח ז' לבקשת סגל), מסבירים המשיבים כי אין לה בסיס. הדברים המיוחסים לרב אויערבך אינם מגיעים לכלל צו מניעה. לסגל ניתנה אך רשות הלכתית לפנות לבית משפט ("ערכאות") בנוגע לטענותיו כלפי הליך הבוררות ולעתור לצו עיכוב הבוררות (שם בנספח ז'). סגל מעולם לא פנה לבית המשפט בדרישה לעיכוב הבוררות ומכל מקום, הבורר לא מצא לראוי להפסיק את הבוררות על אף הכתוב בסיפא לנספח ז', שיוחס לרב אויערבך. יתירה מכך, סגל עצמו ידע כל העת כי הבוררות נמשכת ואף נכח בדיונים שנערכו בפני הבורר, לאחר מה שכונה על ידו "צו המניעה". עובדות אלו, שומטות את הקרקע מתחת לטענת הפסקת ההליך, אשר נטענה רק לאחר שניתן פסק הבוררות, בו נדחתה תביעתו של סגל. הטענות שהועלו ביחס למעורבות יתר של הבורר בפישור ובסיוע לניהול הפן העסקי של רכישת הנכס, אין להן מקום. כל הצדדים שיתפו פעולה עם התנהלות זו של הבורר, אשר מטרתה הייתה הצלת העסקה עם נטע ליפשיץ. משכך, מנועים הם מלהעלות בשלב מאוחר זה, טענות כנגד התנהלות הבורר. השנייה - חברת ממורנד. החברה שלא הייתה צד ישיר לבוררות, טענה כי יש לדחות את הניסיונות לביטול הפסק. החברה הצטרפה לטענה כי סגל כשל בגיוס הכספים ועל כן לא נותר לו פתחון פה באשר לרכישת זכויות בנכס. עוד צוין, בתצהיר מטעם בא-כוחה של ממורנד באותה עת, עו"ד פורן, כי סגל התייצב לישיבת בוררות בנוכחות כל הצדדים, לרבות קצנלבוגן שייצג את פרלמן, על גג ביתו של הבורר, ב-2.9.07. כך שאין בסיס לטענתו כאילו הליכי הבוררות עוכבו ב"צו מניעה" מאותו תאריך (ס' 42 לבקשת סגל). סגל זומן לאותה ישיבה והבורר הבהיר כי אין לו זכויות בנכס. רק על בסיס מצג זה, התקשרה ממורנד עם מסעי בני ישראל בעסקת הרכישה. דיון בפתח הדברים ייאמר כי אין צורך לדון בהחלטות הבורר שקדמו למתן הפסק מ-2009. החלטות אלו עברו הליך של אינקורפורציה אל תוך פסק הבוררות. הוא לבדו יעבור בכור ההיתוך של עילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות. נבחן את עילות הביטול שבפנינו, אחת לאחת. הטענה בדבר שלילת זכות הטיעון, לא הוכחה. סעיף 24(4) לחוק הבוררות: "לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". עיון בפסק מעלה כי הבורר היה בקשר ישיר עם סגל והתייחס אליו בסובלנות ובכובד ראש. לא זו אף זו, הבורר לא איבד את האמון בסגל על אף שהכזיב פעם אחר פעם. ניתנו לסגל הזדמנויות חוזרות ונשנות במשך תקופה ארוכה, לגייס מימון בהתאם להתחייבויותיו כלפי אלישיוב, אך לשווא. בנסיבות הללו, הכריע הבורר בשלב מוקדם, כי לסגל אין זכויות בנכס. לא שוכנעתי כי סגל לא הוזמן לישיבות הבוררות, אף לא הוצגה כל פנייה של סגל בזמן אמת, המתריעה על קיום הבוררות בהיעדרו. לאור המסקנה כי ניתנה לסגל הזדמנות מלאה לטעון את טענותיו בבוררות, מתייתר הצורך לדון בעילת הביטול העשירית: "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". על אף העמימות של עילה זו אין מקום לראות בה שק חבטות של בעלי עניין בביטול פסקי בוררות. אף הטענה כי צו המניעה שהציג סגל בפני הבורר, הביא להפסקת הבוררות, דינה להידחות. עיון במסמך נספח ז' לבקשתו, מלמד כי ניתנה לסגל רשות "לפנות ביהמ"ש לצוות על עיכוב ההליכים בבוררות עד למיצוי כל ההליכים והבירורים הנדרשים". סגל אמנם ביקש מבית הדין בירושלים "צו עיכוב להחלטת בורר" ואולם בית הדין הבהיר כי אין בכוחו לצוות על עיכוב בוררות נגד בורר מוסכם, במעמד צד אחד. בית הדין הוסיף כי הסעד המבוקש על ידי סגל "מסור כיום רק לביהמ"ש על פי חוק הבוררות". לאור האמור, ניתנה לסגל רשות לפנות לבית המשפט. אולם, סגל לא ניצל את הרשות ולא פנה לבית המשפט בבקשה לעיכוב הבוררות, הנענית במשורה ובמקרים חריגים בלבד (סעיף 18 לחוק הבוררות; רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ (, 23.8.05); רע"א 11041/07 AHMET SELCUK SAYINSOY נ' שלמה דוד אבוקסיס ואח' (, 2.1.08)). סגל ניסה לעכב את הבוררות שהתנהלה בבית הדין בבני ברק, באמצעות סמכות רבנית אחרת, ללא הצלחה. התנהלות זו אינה תקינה כשלעצמה. על כל פנים, סגל לא הוכיח כי הבורר או מי מיתר הצדדים נטש את הבוררות בעקבות פניית הרב אויערבך. להיפך, תיאור השתלשלות העניינים בפסק הבוררות מלמד על המשך התנהלות הבוררות כסדרה, עד למתן הפסק. למותר לציין כי לא הוכחה העילה הקבועה בס' 24(1) לחוק הבוררות, באשר הסכם הבוררות נותר על כנו והבוררות נמשכה, כאמור. זאת ועוד, סגל לא יישמע בטענה כי הבורר חרג מסמכותו (סעיף 24(3) לחוק הבוררות), בהיותו מעורב בפן העסקי של רכישת הנכס. סגל, כמו יתר הצדדים בבוררות, שיתף פעולה עם התנהלותו של הבורר. משלא מחה עליה בזמן אמת, משמע שהסכים לה. הסכמתו שבהתנהגות מחסנת את הליך הבוררות והפסק שניתן בסופו, מכוח השתק שמקורו בדיני היושר. בעניין זה, ראוי להפנות לאוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, כרך ב', ס' 498 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005): "אחד העקרונות במשפט הוא, שאין אדם יכול לישון על זכויותיו ואח"כ 'להתעורר ולטעון לקיומן'. הכלל הוא שאין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק, אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות, או נגד הפסק בהזדמנות הראשונה" כעת נפנה לטענות שהועלו, על ידי פרלמן וקצנלבוגן. כפי שהוסבר, הדיון לא יכלול את החלטות הביניים בבוררות מ-2007 ו-2008 ויתמקד אך ורק בפסק הבוררות נשוא ההליך שבפנינו. השגתם הראשונה של בעלי דין אלה מכוונת כלפי מועד מתן הפסק. לדידם הוגבל הליך הבוררות בשטר הבוררות, לחודש ימים בלבד. דא עקא, שלא צורף לכתב טענותיהם שטר בוררות המעיד על הנטען ואף לא הוגש במהלך הדיון. משכך, לא ניתן לומר כי תוקף שטר הבוררות פקע (ס' 24(1) לחוק הבוררות), או כי חלף המועד למתן הפסק (ס' 24(8) לחוק הבוררות). את הטענה באשר לס' 24(8) לחוקק הבוררות יש לדחות, אף מן הטעם כי גם לו הוכחה הגבלת מועד, כאמור, עדיין היה על מבקשי הביטול להצביע על פנייה בכתב לבורר, המתריעה על האיחור במתן הפסק (ס' 26(ג) לחוק הבוררות; ב"ש 855/85 רוני יונה נ' פמ"ר חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ, פ"ד מ(1) 261 (1986); רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ ואח' נ' מרדכי כידון ואח', פ"ד נ(5) 466 (1997); רע"א 6171/99 ת.ס תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פ"ד נה(1) 327 (1999)). בהקשר זה הפנו בעלי הדין לספרה של אוטולנגי (כרך ב', עמ' 1086). המלומדת מביעה שם דעתה כי במקרה שבו הסכם הבוררות עצמו קובע מועד לפקיעתו (להבדיל מקציבת מועד למתן הפסק), הרי שאין חובה ליתן הודעה בכתב לבורר. לדידם, הגבלת המועד בשטר הבוררות הינה ממין ההגבלה המובאת אצל אוטולנגי, כאמור. עיון בספרה של אוטולנגי מעלה, כי מדובר בעמדה אקדמית גרידא שאינה מעוגנת בתקדים מחייב. אך למעלה מכך, גם אם הייתה מתקבלת עמדה זו, לא היו פרלמן וקצנלבוגן יכולים להיבנות ממנה. זאת, מן הטעם שלא הובא בפנינו השטר ולא הוכח כי ההגבלה הנטענת נוגעת לתוקף הסכם הבוררות גופא, במובחן מהגבלת המועד למתן הפסק. פרלמן וקצנלבוגן טענו גם כי הבורר פסק שלא על פי ראיות, בחריגה מסמכות (ס' 24(3) לחוק הבוררות) ותוך פגיעה בתקנת הציבור (ס' 24(10) לחוק הבוררות). בהיעדר התניה על התוספת לחוק הבוררות, ברי כי הבורר לא היה כבול לדיני הראיות או לסדרי הדין המעוגנים בחוק. משכך, לבורר הוקנה חופש פעולה רב לגבי אופן ניהול הבוררות. בעלי הדין האמורים לא טענו כי לא ניתנה להם הזדמנות לטעון בפני הבורר והשליכו כל יהבם על הטענה כי לא הובאו ראיות בפניו. ואולם, לא הונחה תשתית לטענה זו. יתירה מכך, אם אכן חפצו פרלמן וקצנלבוגן להביא ראיות מטעמם, היה עליהם לפנות אל הבורר בעניין זה. משלא עשו זאת במהלך למעלה משנה שבה התנהלה הבוררות, יקשה כעת על בית המשפט לקבוע כי הפסק ניתן בהיעדר ראיות ולבטלו מסיבה זו. לא זו אף זו, עיון בפסק הבוררות מגלה כי הבורר היה בקיא בעובדות הקשורות לשלביה השונים של העסקה, לפרטי פרטים. יתרה מזאת, הבורר התייחס מפורשות לכך שפרלמן וקצנלבוגן לא עמדו במכלול החיובים שנטלו על עצמם ועל כך אין מחלוקת. בעלי הדין עצמם מודים כי לא קיימו את חלקם בעסקה, אלא שהם טוענים שלא היו היחידים שנהגו כך. לכן, נראה כי פסק הבוררות עצמו, המשקף בקיאות רבה בעובדות הסכסוך, חותר תחת בסיסה של עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות. אף לא ברור מה היא התשתית לטענה כי הפסק נוגד את תקנת הציבור ומוטב היה אלמלא נטענה כלאחר יד (ס' 24(9) לחוק הבוררות). הנה כי כן, אין ממש בטענותיהם של סגל, פרלמן וקצנלבוגן כנגד פסק הבוררות. נותר לדון בטענת עיוות הדין. ביחס אליה ייאמר, כי מקומה לא יכירנה בהקשר שבו הובאה, הן כלפי סגל והן כלפי פרלמן וקצנלבוגן, כפי שיבואר. סעיף 26(א9 לחוק הבוררות קובע סייג לביטול הפסק: "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין" מדובר במשוכה נוספת שעל מבקש הביטול לעבור. אף לאחר שהוכחה אחת מעילות הביטול, עדיין מוענק לבית המשפט שיקול הדעת להימנע מביטול הפסק, אם מצא כי בנסיבות העניין לא נגרם עיוות דין. דהיינו, עיוות דין כשלעצמו אינו מהווה עילת ביטול עצמאית, מעבר לעשר העילות המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות. לפיכך, אין בו לסייע לבעל דין המבקש לבטל פסק בוררות. להיפך, תכלית הסייג לאפשר לבית המשפט לאשר את הפסק על אף קיומה של עילת ביטול, אם התוצאה הינה צודקת (ע"א 79/76 ג'ולייט ושלום מרציאנו נ' סימון בן שושן, ל(3) 729 (1976)). הפרשנות של המושג "עיוות דין" נגזרת מתחושת הצדק בנסיבות כל מקרה לגופו (רע"א 1407/09 MICHRAZ 95 REAKTY LTD. נ' משה שרם (, 22.6.09)). מדיניות שיפוטית זו עולה בקנה אחד עם הוראת ס' יד' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות (ס' 2): "הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו..." סוף דבר שתי הבקשות לביטול פסק הבוררות - נדחות. פסק הבוררות מאושר (סעיף 28 לחוק הבוררות). סגל, פרלמן וקצנלבוגן יישאו בהוצאות המשיבים 3-5 בה"פ 8354/09 בסך 15,000 ₪ כולל, בחלקים שווים. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מה-15.3.10. יישוב סכסוכיםבוררותשטר