קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו לבדיקת נכס של צד שלישי: א. רקע עובדתי ועיקר טענות הצדדים על פי הנטען בכתב התביעה התובע 1 (להלן: "התובע") והנתבע 1 (להלן: "הנתבע") רכשו, שיפצו והשכירו במשותף חמש דירות. הנתבע היה מיופה כוחו של התובע בחשבונות בנק שבבעלות התובעים (ולעניין זה יצוין כי התובעת 2 הינה חברה הנמצאת בבעלותו המלאה של התובע) והוא היה אמור לשלם מחשבונות אלה, בין היתר, גם את חלקו של התובע בעסקת רכישת הדירות הנ"ל, שיפוצן והשכרתן (להלן: "העסקה"). לטענת התובע שררו בינו לבין הנתבע יחסי חברות קרובים, ולאחר שובו של התובע משהות בארה"ב שימש הנתבע כרואה חשבון שלו, וכן כמורשה חתימה מטעמו וכנאמן עבורו בחשבונות בנק ובעסקים שונים כולל בקשר לדירות נשוא המחלוקת. בנוסף טוען התובע כי במסגרת עסקת הדירות שנקשרה בינו לבין הנתבע, נרשמה הנתבעת 2, הנמצאת בבעלותו של הנתבע, כבעלים של אחת מהדירות נשוא העסקה המשותפת. מיקומה של דירה זו בבניין שברחוב ז'בוטינסקי 95 ב' בר"ג (להלן: "הדירה בר"ג"), ואילו דירה נוספת מבין הדירות נשוא העסקה המשותפת, אשר נמצאת ברחוב כצנלסון 145 גבעתיים (להלן: "הדירה בגבעתיים"), נרשמה על שמו של הנתבע 3 אשר הינו אביו של הנתבע. התובעים טוענים בכתב התביעה כי הנתבע שלח יד לחשבונותיהם ונטל שלא כדין לכיסו ולחשבונות הבנק שלו, ושל יתר הנתבעים, מליוני שקלים. עיקר התביעה הינה להשבת סכומי הגזילה הנטענים, לאיזון תשלומי השכירות אשר על פי גרסת התובעים נטלו הנתבעים שלא כדין ובניגוד למוסכם, וכן לפירוק השיתוף שבין התובע לבין הנתבעים בדירות נשוא העסקה. במסגרת התובענה הגישו המבקשים בקשה להרשות למומחים מטעמם, שמאי מקרקעין ומהנדס, להיכנס לדירה בר"ג ולדירה בגבעתיים (להלן: "שתי הדירות") על מנת שמומחים אלה יוכלו להכין חוות דעת בקשר לשתי הדירות (להלן: "הבקשה"). על פי האמור בסעיף 8 של הבקשה טוענים התובעים ,הם המבקשים בבקשה (להלן: "המבקשים"), כי הנתבעת 2 מכרה, באמצעות הנתבע 1, ביום 16.3.09 את הדירה בר"ג לידי מר אילן לוגסי (להלן: "המשיב 5") במחיר של 600,000 ₪, ואילו הנתבע 3 מכר ביום 30.3.09 את הדירה בגבעתיים לידי מר שלמה זלצר (להלן: "המשיב 4") במחיר של 630,000 ₪. החזקה בדירות נמסרה על ידי התובעים למשיבים 4 ו - 5 ואלה השכירו אותם לצדדים שלישיים המחזיקים בהן. המבקשים מניחים שהמחזיקים בדירות בפועל, דהיינו - שוכריהם, יתנו הסכמתם לביקור השמאי והמהנדס בדירות במידה ויתבקשו לכך, ולא יהיה צורך בצירופם כמשיבים נוספים לבקשה זו. הם אף סבורים כי אם יווצר קושי בקבלת הסכמת השוכרים לביקור בשתי הדירות אזי הם יוכלו לחזור לבית משפט זה בעתירה מתאימה. בין המבקשים לבין המשיבים 1 ו- 2 ניטשה בעבר מחלוקת לגבי עלות השיפוצים של שתי הדירות. בנושא זה התנהל הליך קודם בבית המשפט המחוזי בת"א בין המבקש 1 לבין המשיב 1 אשר עיקרו נסב סביב בקשה למתן חשבונות שהוגשה על ידי המבקש 1 כנגד המשיב 1. המבקשים סבורים כי המשיבים משנים את גרסותיהם לגבי עלות השיפוצים אך הטרוניה המרכזית שלהם הינה כי העסקאות למכירת שתי הדירות למשיבים 4 ו - 5 נעשו במחשכים, בניגוד למוסכם בין המבקשים למשיבים, במחירים המעוררים אצלם חשד לגבי תום ליבו של המשיב 1, וסבירות המחירים בהם נמכרו הדירות. לטענתם העסקאות לוקות בפרטים תמוהים ובכלל זה אף כאלה הקשורים ברוכשי הדירות אשר נמנעו מלציין את כתובתויהם בחוזה המכר, וקיבלו מימון בנקאי בהיקף חריג. המבקשים טוענים, בסעיף 11 של הבקשה, כי בהתאם לחוות הדעת של שמאי המקרקעין ושל המהנדס הם ישקלו לתקן את כתב התביעה ולתבוע מהמשיבים סכומי כסף נוספים. לדבריהם חוות דעת תסייענה להם להעריך את עלות השיפוצים של שתי הדירות אשר המשיבים נמנעים מליתן לגביהן פרטים ואסמכתאות מבוססים המוכיחים את עלותם בפועל. בנוסף לכך תסייע חוות דעת השמאי, לפי גרסתם של המבקשים, להוכיח שתמורת מכר שתי הדירות איננה נכונה, וכי במכירת הדירות על ידי המשיבים 2 ו - 3 נגרמו להם נזקים בשיעור ההפרש שבין שווין הנכון של שתי הדירות לבין התמורה שננקבה בהסכמי המכר. המבקשים מוסיפים וטוענים כי חשדם באשר לתמורה נשוא שתי העסקאות מתגבר לנוכח העובדה שמדובר במכירת דירות מפוצלות, דהיינו - כל דירה חולקה לשתיים ובכל דירה מתגוררים, בנפרד, שני שוכרים. לדבריהם, מאחר והדירה בר"ג נושאת תשואה שנתית נאה המסתכמת ביותר מ - 11.7 אחוז (דמי שכירות בסך של 70,200 ₪ המחולקים במחיר המכירה של דירה זו אשר הסתכם בסך של 600,000 ₪), ואילו הדירה בגבעתיים נושאת תשואה נאה בסך של 10,3 אחוז (דמי שכירות של 64,800 ₪ המחולקים במחיר המכירה של דירה זו אשר הסתכם בסך של 630,000 ₪) - הרי שמאחר ובדרך כלל התשואות בדירות מגורים נמוכות בהרבה מעלה הדבר חשד כבד בדבר סבירות ואמיתות התמורה הנקובה בהסכמי המכר. בתשובתם לבקשה טוענים המשיבים 1-3 כי כמצוין בכותרת של הבקשה סומכים המבקשים את בקשתם על הוראת תקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנה 124") שזו לשונה: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת לאחר הגשת התובענה, ובתנאים שקבע, לצוות על בעל דין להרשות לבעל דין שכנגד, לרבות מומחה מטעמו, לבדוק כל נכס או חפץ שנתעוררה לגביהם שאלה בתובענה;לא קיים בעל הדין את הצו, יחולו הוראות תקנה 122, בשינויים המחוייבים". לגירסתם, דין הבקשה להידחות מכוחה של טענת סף: הואיל וכתב התביעה איננו מעורר כל שאלה לגבי שווי הדירה ועלות השיפוצים שנערכו בהן הרי שמדובר למעשה בטענות חדשות לחלוטין המועלות על ידי המבקשים לאחר שהדירות נמכרו על ידי בעליהן החוקיים לצדדים שלישיים, הם המשיבים 4 ו - 5 לבקשה. בנסיבות כאלה טוענים המשיבים 4 ו-5 כי אין לעשות שימוש בתקנה 124 לנוכח העובדה שכל תכלית הבקשה והצורך בביקוריהם של המומחים המבוקשים בשתי הדירות נועד, כאמור בסעיף 12 של הבקשה "כדי להשתית את תיקון התביעה על אדנים יציבים רוצים המבקשים לקבל חוות דעת של שמאי מקרקעין על השווי הראוי של הדירות בעת מכירתן. ההפרש בין שווים הנכון של הדירות לבין התמורה שננקבה בהסכמי המכר הוא, למיצער, הסכום שבו יתוקן כתב התביעה" (ההדגשות הינן במקור - ב.א.). המשיבים 1 - 3 אף מדגישים בתגובתם כי אין בפי המבקשים כל טענה לפיה ביקור המומחים מטעמם בשתי הדירות קשור ו/או נחוץ לבירור שאלות שהתעוררו בתביעה אלא נועד לבסס את תיקון כתב התובענה על "אדנים יציבים" שטרם הונחו. כמו כן טוענים המשיבים 1 - 3 שתקנה 124 לא נועדה לשם הגשמת מטרה פסולה כזו, וכי בנוסף לכך - תקנה 124 מקנה לבית המשפט סמכות לצוות אך ורק על בעל דין להרשות למומחה מטעמו של בעל דין שכנגד לבדוק את הנכס. לגרסתם, המבקשים צירפו את רוכשי שתי הדירות, הם המשיבים 4 ו-5 לבקשה, אך משיבים 4 ו-5 אינם נמנים על הנתבעים בתובענה, וממילא לא ניתן לצוות עליהם, בהיותם רוכשי דירות אשר אינם נמנים על "בעלי הדין" בתובענה, לאפשר למומחים מטעם המבקשים להיכנס לדירות שנרכשו על ידם לצורך בדיקתם. המשיבים 1-3 אף מוצאים לנכון להדגיש כי מקל וחומר הדברים אף מסובכים יותר כאשר הובהר שהמשיבים 4 ו-5 כבר שילמו את מלוא התמורה בגין רכישת שתי הדירות, והחזקה בשתי הדירות כבר נמסרה לידיהם. המשיבים 1-3 טוענים, אפוא, כי כל תכלית הבקשה הינה "להציק" להם ולהפעיל עליהם לחץ באמצעות המשיבים 4 ו-5, ומסיבות אלה יש לדחות את הבקשה על הסף. לגופם של דברים טוענים המשיבים 1 - 3 בסעיף 2 בתגובתם כי מעולם לא הייתה מחלוקת בינם לבין המבקשים על עלות השיפוצים, מה גם שעלות השיפוצים ידועה למבקשים והיא אף איננה רלוונטית לבירור התובענה בתיק הנוכחי. בנוסף הם טוענים כי הדירות נמכרו על ידם בשווי שוק אמיתי כפי שנקבע ממוכר מרצון לקונה מרצון, וכי טענות המבקשים נטענות בצורה סתמית וכוללנית. בנוסף לכך טוענים המשיבים 1 - 3 כי ממילא עבודות השיפוצים נעשו למעלה מחמש שנים, ואין שום קשר בין שווין של העבודות כיום לעלותן בזמן ביצוען בפועל לפני כחמש שנים. בנוסף לכך טוענים המשיבים 1 - 3 כי לגבי שתי הדירות לא נחתם הסכם שיתוף בין הצדדים, כי היה ביניהם שיתוף עסקי בלבד לפיו יקבלו המבקשים מחצית מדמי השכירות שהתקבלו בפועל בגין השכרת שתי הדירות עד למכירתן, וכן מחצית מהתמורה נטו שתתקבל במועד בו יחליט המשיב 1 לבדו על מכירתן של שתי הדירות. המשיבים 1-3 אף טוענים כי פיצול הדירות ביחידות מגורים קטנות יותר היה כרוך בהשקעה כספית לא מבוטלת ובהתעסקות רבה שגזלה זמן רב והיא נעשית כדאית רק בהשכרה לזמן ארוך כי אז ניתן לממש רווח מדמי השכירות הגבוהים יחסית המשולמים כתוצאה מפיצול הדירות. המשיבים 1 - 3 אף מסבירים כי מכירת הדירות נכפתה עליהם עקב רצונם לפרק כל שיתוף עסקי בינם לבין המבקש אשר נקט כנגדם במספר הליכים מקבילים בבתי משפט שונים. מבחינתם הדברים אף קיבלו חומרה מיוחדת לנוכח העובדה שהמשיב 3 הינו אדם ישיש שגילו כבן 90 שנה. לדבריהם, ניסיונותיהם למכור את שתי הדירות במחירים גבוהים יותר כשלו שכן העובדה שפיצולן של שתי הדירות נעשה ללא היתר בנייה כדין הרחיק רוכשים פוטנציאליים. בנוסף לכך, שמאות שנעשתה על-ידי שמאי מקרקעין מטעמם, וכן שמאות נוספת אשר נערכה למשיבים 4 ו-5 על ידי שמאי מקרקעין מטעם בנק למשכנתאות שסייע במימון רכישת הדירה לרוכשיהן, ואף מעקב במודעות עיתונים המתייחסות לעסקאות דומות - כל אלה הביאו אותם למסקנה כי יש למכור את הדירות במחירים נמוכים יותר מאלה שסברו מלכתחילה כברי מימוש, ובהאתם לכך נקשרו העסקאות עם המשיבים 4 ו- 5. המשיבים 4 ו-5 טוענים כי אינם בעל דין בתובענה נשוא התיק העיקרי ולכן תקנה 124 אינה חלה לגביהם. הם סבורים כי די בכך כדי לדחות הבקשה שהוגשה כנגדם על ידי המבקשים. בסעיפים 2 - 4 לתגובתם מציינים המשיבים 4 ו-5 כי רכשו את הדירות בתום לב, בתמורה מלאה, מבלי שהייתה להם היכרות מוקדמת כלשהי עם המבקשים או עם יתר המשיבים, וכי העסקאות לגבי שתי הדירות נעשו באמצעותו של מתווך דירות. לדבריהם, הם רכשו את הדירות במימון חלקי שניתן להם על ידי בנק למשכנתאות, שילמו את מלוא התמורה בגין רכישת הדירות, קיבלו כדין את החזקה בדירות והם זכאים להירשם כבעלים החוקיים והבלעדיים של הדירות. לגרסתם, המשיב 4 הצליח לרשום את מלוא הזכויות "בדירה ברמת גן" על שמו בלשכת רישום המקרקעין, ואילו תהליך הרישום של הדירה בגבעתיים על שמו של המשיב בלשכת רישום המקרקעין טרם הושלם כתוצאה מצו עיקול שהוטל על ידי המבקשים שלא בתום לב בטרם הושלם רישום זה על שם המשיב 5. המשיבים 4 ו-5 טוענים כי המבקשים פועלים כנגדם בחוסר תום לב, מנסים לגרור אותם לסכסוך שאינו שייך להם, ובכך הם גורמים להם להוצאות משפטיות מיותרות ובלתי פרופרוצינליות לעסקאות רכישת שתי הדירות שבוצעו על ידם. מנימוקים אלה, וכן מכיוון שהם סבורים כי הענות לבקשה תפגע באופן חמור בפרטיותם, הם סבורים כי יש לדחות את הבקשה המופנית כנגדם על ידי המבקשים. בתשובתם של המבקשים לתגובותיהם של כל המבקשיים טוענים המבקשים כי תקנה 124 נועדה "להביא לאולם בית המשפט ראיות (חפצים או נכסי נדל"ן) שלא ניתן להביאם לאולם ויש צורך בבדיקתם מחוצה לו. בדיקת הנכס שקולה להזמנת עד להעיד באולם בית המשפט". (סעיף ד' 1 לתשובת המבקשים). לגרסתם, ביקור המומחים בשתי הדירות מתבקש מכוח עיקרון הגילוי ומבחינתם יש בכך כדי לסייע לחקר האמת. באשר לסמכותו של בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, הם נסמכים על סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984 שכותרתו "סמכות כללית לתת סעד" ולשונו קובעת כי "כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שייראה לנכון בנסיבות שלפניו". מטעמים אלה סבורים המבקשים כי הסעד המבוקש נמצא בסמכותו של בית משפט זה המוסמך לתיתו על פי שיקול דעתו. לגופם של דברים טוענים המבקשים כי טענת המשיבים 1-3 לפיה עלות השיפוצים אינה שנויה במחלוקת הינה טענה תמוהה ולעניין זה הם מפנים לסעיפים ג5, ג12א ונספח ה' לכתב התביעה מבלי שהם טרחו להרחיב ולנמק הפניות אלה. באשר לטענות המשיבים 4-5 בדבר הפגיעה בפרטיותם, הרי שמאחר שמשיבים אלה לא מתגוררים בדירות אלה, המיועדות ככל הנראה להשכרה, הרי שעקרון גילוי האמת גובר על הפגיעה האפשרית בפרטיות זו. בנוסף לכך, לפי גרסתם ניתן להפעיל את תקנה 124 גם לגבי המשיבים 4-5, על אף שאינם נתבעים בתובענה עצמה. גירסה זו הם מבססים על הטיעון שהתקנה לא תאפשר נקיטת סנקציה כלפי מי שאינו בעל דין על-פי האמור בתקנה 124, דהיינו, אותו בעל דין לא ייחשב כמפר צו אשר הוראות הוראות תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי תחולנה לגביו, אך נושא זה ניתן לריפוי מכוח הוראות פקודת ביזיון בית המשפט. מסיבות אלה חוזרים המבקשים בתשובתם על טיעונם שיש ליתן להם את הצו המבוקש המפורט בכותרת של הבקשה. ב. דיון והכרעה תקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית המשפט "לצוות על בעל דין להרשות לבעל דין שכנגד, לרבות מומחה מטעמו, לבדוק כל נכס או חפץ שנתעוררה לגביהם שאלה בתובענה" (ההדגשות אינן במקור - ב.א.) (ראו לענין זה: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית (תשס"ה-2005), עמ' 213; ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 499). לשונה המפורשת של תקנה 124 אינה מותירה מרחב פרשני בדבר זהותו של הנמען אליו מופנה הצו, דהיינו - בית המשפט רשאי להורות לבעל-דין כי יאפשר את בדיקתו של הנכס, ובדבר היותה של בדיקת הנכס נחוצה לצורך בירור שאלה העומדת לדיון במסגרת התובענה המונחת לפני בית המשפט. יחד עם זאת: נשאלת השאלה האם רשאי בית המשפט להפנות את הצו לבדיקת הנכס כלפי מי שאינו בעל דין כאשר הנכס עצמו נמצא ברשותו או בחזקתו של צד שלישי. שאלה זו עלתה עוד בשנת 1997 לפני הרכב השופטים: כב' השופט א' א' לוי, כב' השופט ד"ר א' גרוניס וכב' השופטת א' חיות, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בע"א (ת"א) 630/96 חורי אהרון נ' דוד לובינסקי (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 20.11.97, סעיף 5) (להלן: פסק-דין חורי). במקרה זה ביטל בית המשפט פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום בתל-אביב בו נדחתה על הסף תביעה בשל הימנעותו של התובע מלהעמיד לבדיקת מומחה של הצד שכנגד את הרכב נשוא התביעה מהטעם שהרכב כבר לא נמצא ברשותו. בית המשפט בפסק-דין זה נדרש לשאלה המונחת לפני וקבע כי כאשר הבקשה מבוססת על תקנה 124, יחול הכלל לפיו לא ינתן צו מקום שהנכס אינו בידי בעל הדין ואף אינו בשליטתו. לשם השלמת התמונה הוסיף בית המשפט וציין כי אף אין מקום לצרף את המחזיק בנכס כבעל דין אם צרופו מבוקש אך ורק על מנת שינתן נגדו צו מכח הסמכות שבתקנות. במקרה הנוכחי אין מחלוקת כי החזקה בדירות נמצאת בידי המשיבים 4 ו-5 או בידי מי מטעמם. המבקשים עצמם ציינו בבקשתם כי הם מניחים שהדירות מושכרות לצדדים שלישיים, ובמידה ואלה יתנגדו להתיר למומחים המבוקשים לבקר ולבדוק את הדירות שנשכרו על ידם מהמשיבים 4 ו-5, יחייב הדבר את המבקשים בצורך לפנות פעם נוספת לבית משפט זה. מבחינה זו אני סבור כי בקשתם של המבקשים אינה מתיישבת עם לשון תקנה 124 ואין מקום ליתן צו כלפי בעל דין המורה לו לאפשר בדיקת נכס באמצעות מומחה של בעל הדין שכנגש שעה שהנכס נשוא הבדיקה המבוקשת אינו מצוי כלל בחזקתו או בשליטתו של אותו בעל דין רלוונטי. בהמשך לכך אני אף סבור שאין תקנה 124 בנוסחה הנוכחי מאפשרת מתן צו לבדיקת נכס המצוי בחזקתו או בשליטתו של צד שלישי, דוגמת המשיבים 4 ו-5, אשר איננו נמנה על בעלי הדין בתובענה. יצויין כי בפסק-הדין חורי מצא בית המשפט לנכון להעיר כי בדין האנגלי הוסדרה הסוגיה בדרך של חקיקה אשר הסמיכה את בית המשפט ליתן צו המאפשר בדיקתו של נכס במעין הליך מקדמי לקראת הגשת תביעה בעתיד, וכן כאשר תונח לפניו בקשה למתן צו נגד מי שאינו בעל דין בתביעה עצמה (באותו המקרה היה מדובר בתביעה של נזקי גוף). דומני כי יש לאמץ גישה זו גם במקרה הנוכחי שעה שמדובר בבקשה שכל תכליתה לאפשר בדיקת נכס באמצעות מומחים לצורך החלטה של בעל דין האם תוגש על ידו, כפועל יוצא מכך, בקשה לתיקון כתב התביעה. דברים אלה אף יפים הן ביחס למבקשים העותרים למתן צו מכוח תקנה 124 כלפי המשיבים 1-3 אשר שתי הדירות אינן נמצאות בחזקתם, והן ביחס למשיבים 4 ו-5 אשר אינם נמנים על בעלי הדין בתובענה עצמם וייתכן כי הם אף מסרו את החזקה בנכס, דהיינו - שתי הדירות, לידי שוכרים מטעמם. אני סבור כי הדרך הראויה בה יש לנקוט על מנת להקנות לבית המשפט את הסמכות להורות למי שאינו בעל דין לאפשר בדיקת נכס המצוי בשליטתו או בחזקתו, וכן לשם הקניית סמכות לבית המשפט להורות לבעל דין לאפשר בדיקה של נכס כזה לצורך בחינת האפשרות שבעל הדין שנגד יתקן לאחר ביצוע הבדיקה בנכס את כתב טענותיו - היא בדרך של תיקון חקיקת המשנה ולא בדרך של פרשנות משפטית פורצת גבולות. בהקשר זה אני מוצא לנכון לציין כי בעבר לא ניתן היה לחייב לפי תקנות סדר הדין האזרחי בעל דין להעמיד הנכס שבחזקתו לרשות בעל דין יריבו לביקור ולבדיקה, ובעקבות פסיקתו של בית המשפט העליון בבר"ע 36/75 י' סולץ השקעות בע"מ ואח' נ' עמי אבנור ואח', פ"ד כט(2), 108, מפי כב' השופט ח' כהן אשר סירב להיעתר לבקשה - הוספה תקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי במיספורה הקודם (ראו: ר"ע 227/85 חוסן נ' אמנון לוינסון , פ"ד לט(2), 390). האמור לעיל מקבל משנה תוקף אף לנוכח האמור בסעיף 12 של הבקשה במסגרתו טוענים המבקשים כי חוות הדעת של המומחים נדרשות לצורך השתתה על "אדנים יציבים" של בקשה אפשרית מטעמם לתיקון כתב התביעה. בנסיבות אלה אני סבור כי אף המבקשים עצמם מחזיקים בדעה שאין מדובר במתן צו הנוגע למחלוקות נשוא כתב התביעה התלוי ועומד בפני בבית משפט זה, ולפיכך - בקשתם זו אינה מתיישבת עם הסיפא של תקנה 124 לפיה נדרשת בדיקתו של הנכס לצורך שאלה שנתעוררה בתובענה אשר תלויה ועומדת לפני בית המשפט. ג. סיכום מהנימוקים המפורטים לעיל אינני סבור כי יש להידרש לטענות הנוספות אשר העלו בעלי הדין ואשר המקום הראוי לדון בהן הוא במסגרת הדיון בתובענה העיקרית ולא בשלב זה בו מצויים ההליכים בתיק זה. לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את הבקשה על כל מרכיביה. בנסיבות העניין, ולאור התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את המבקשים בתשלום הוצאות המשיבים, לרבות שכר טירחת עו"ד, בסכומים המפורטים להלן: המבקשים ישלמו למשיבים 1-3 הוצאות כאמור בסכום של 4,500 ₪ בתוספת סכום השווה למע"מ כדין. המבקשים ישלמו למשיבים 4-5 הוצאות כאמור בסכום של 3,000 ₪ בתוספת סכום השווה למע"מ כדין. צווים