תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים קפלן

##להלן פסק דין בנושא תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים קפלן:## טענתם העיקרית של התובעים היא כי הנזקים שנגרמו לכף רגל שמאל של התובעת הינם תוצאה של הידוק מכשיר לבדיקת ריווי ההמוגלובין בדם (סטורציה) לכף הרגל הנ"ל במהלך הניתוח השלישי. 1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת 1 (להלן: "התובעת"), עת הייתה מאושפזת - מייד לאחר לידתה - במרכז רפואי קפלן (להלן: "בית החולים"). לטענת התובעים - הם התובעת ושני הוריה, המהווים אפוטרופוסיה הטבעיים - חבה הנתבעת בגין הנזקים הנ"ל, בעיקר מחמת שנהגה ב"רשלנות רפואית". 2. בהתאם להחלטתי, שהתקבלה בעקבות הסכמת הצדדים, מיום 27.3.2006 (עמ' 9 ו-10 לפרוטוקול) - ובהמשך להחלטת רשם בית המשפט, כב' השופט ד' גלדשטיין, מיום 5.3.2006 (עמ' 8 לפרוטוקול) - הופרד הדיון לשאלת החבות תחילה. רקע עובדתי 3. עיקרי האירועים והעובדות המהווים רקע לתובענה זו מוסכמים על הצדדים. ואלה הם: א. ביום 10.3.1999 יולדה התובעת בבית החולים בניתוח קיסרי, כפג בשבוע ה-32 להריון התובעת 2 - להלן "אם התובעת". התובעת נולדה במשקל 1.612 ק"ג. ב. ביום 18.3.1999 עברה התובעת ניתוח ראשון, מחמת סיבוכים תוך-בטניים. ג. ביום 29.4.1999 עברה התובעת ניתוח שני, אף הוא מחמת סיבוכים תוך-בטניים. ד. ביום 11.5.1999 עברה התובעת ניתוח שלישי, אף הוא מחמת סיבוכים תוך-בטניים. ניתוח זה - שמרבית טענות התובעים נקשרות בו - יכונה להלן: "הניתוח השלישי". ה. לאחר הניתוח הנ"ל החל להופיע נמק באצבעות 3, 4 ו-5 של כף הרגל השמאלית של התובעת וכן שינויי צבע באותה כף רגל. תופעות דומות החלו להופיע גם בכף רגל ימין. ו. ביום 16.5.1999 עברה התובעת ניתוח רביעי, אף הוא מחמת סיבוכים תוך-בטניים. ז. במהלך חודשים מאי ויוני 1999 החלימה כף רגל ימין של התובעת לחלוטין. מנגד, נגרם נזק רפואי קבוע לכף רגל שמאל של התובעת - לרבות נשירת אצבעות 4 ו-5. נזק זה עומד בבסיס תובענה זו. ח. ביום 1.7.1999 שוחררה התובעת מן האשפוז בבית החולים. ט. ביום 19.8.1999 עברה התובעת ניתוח נוסף, אף הוא מחמת סיבוכים תוך-בטניים. ניתוח זה התבצע במרכז הרפואי שניידר (שליד בית החולים בילינסון). טענות הצדדים טענות התובעים 4. לטענת התובעים - חבה הנתבעת בנזקים שנגרמו לתובעת. לטענתם, במהלך אשפוז התובעת בבית החולים, בכלל - ובמהלך הניתוח השלישי, בפרט - פעלה הנתבעת ב"רשלנות", כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). כמו כן, טוענים התובעים כי הנתבעת ביצעה כנגדם עוולת "הפרת חובה חקוקה" (סעיף 63 לפקודת הנזיקין). לטענתם, הנתבעת הפרה את חובתה לקבל "הסכמה מדעת לטיפול רפואי", לפי סעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק זכויות החולה"). יצוין כי במסגרת כתב התביעה נטען כי התובעת חבה בנזקי התובעת גם מחמת שביצעה כנגדה עוולת "תקיפה", כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. טענה זו נזנחה בסיכומי התובעים, ולו מטעם זה אמנע מלדון בה. עוד יוער כי העובדות הקשורות בעוולה זו דומות מאוד לאלה שנקשרו בעוולת "הפרת חובה חקוקה", אשר תידון להלן. 5. לטענת הנתבעת - לא נפל כל פגם במהלך אשפוזה של התובעת בבית החולים, אשר קיבלה את הטיפול הנכון, המתאים והטוב ביותר בנסיבות העניין. בתוך כך דוחה הנתבעת טענות התובעים בשאלת חבותה לנזקים שנגרמו, באלו מן העוולות אשר אוזכרו לעיל. דיון עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין) 6. בידוע הוא שיסודותיה של עוולת הרשלנות הינם: קיום חובת זהירות (הקבועה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין), הפרת חובת הזהירות ("התרשלות" בלשון סעיף 35 לפקודת הנזיקין) ו-נזק. בין שני היסודות האחרונים של העוולה טמון יסוד נוסף והוא קיומו של קשר סיבתי - בין הפרת חובת הזהירות לנזק שנגרם. 7. בענייננו, אין חולק כי הנתבעת חבה חובת זהירות כלפי התובעת וכי לתובעת נגרם נזק (אם כי גובהו נתון במחלוקת בין הצדדים - אך, כפי שצוין לעיל, הדיון הנוכחי ייוחד לשאלת החבות בלבד). שני הצדדים נחלקים הן בשאלת ההתרשלות והן - ובעיקר - בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין איזה ממעשיה/מחדליה של הנתבעת לנזק שנגרם לתובעת. לפיכך, אייחד את מרבית הדיון לשאלה אחרונה זו. חיבור מכשיר הסטרוציה כגורם לנזק 8. טענתם העיקרית של התובעים היא כי הנזקים שנגרמו לכף רגל שמאל של התובעת הינם תוצאה של הידוק מכשיר לבדיקת ריווי ההמוגלובין בדם (סטורציה) לכף הרגל הנ"ל במהלך הניתוח השלישי. טענה זו נתמכת בחוות דעת רפואית של ד"ר אלברט יוסף (נספח ז' לכתב התביעה), אשר בדק מטעם התובעים את התובעת בראשית שנת 2003. כמו כן, נסמכת טענה זו על דברים שנכתבו על ידי ד"ר קרלוס לזמס - מהמרכז הרפואי שניידר (שליד בית החולים בילינסון) - במסגרת גיליון הערכה בטרם נותחה שם התובעת ביום 19.8.1999 (נספח ו' לכתב התביעה). יצוין כי ניתוח זה נערך כשלושה חודשים אחרי הניתוח השלישי וכחודשיים לאחר ששוחרה מהאשפוז אצל הנתבעת. בגיליון זה נכתב: "איבוד ½2 אצבעות בכף רגל שמאל עקב סטורציה לוחצת !!" (ההדגשות במקור - נ.א). בנוסף, מבקשים התובעים לתמוך טענה זו גם על עדותה של אם התובעת - שהעידה כי "רופאה ראשית בפגיה", שאת שמה היא אינה יודעת, אישרה בפניה את הטענה הנ"ל מייד עם סיום הניתוח השלישי (סעיף 5 לתצהיר התובעת 2). 9. הנתבעת, מצדה, דוחה טענה זו ונסמכת על שתי חוות דעת של רופאים מטעמה: האחת - של ד"ר עמוס שינדלר, אשר בדק את התובעת לקראת סוף שנת 2003; והשניה - של פרופ' אריק שינוול, מנהל המחלקה בה הייתה התובעת מאושפזת אצל הנתבעת ואשר היה מעורב בטיפול בה, אם כי לא ניתח אותה בעצמו. 10. במהלך ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 2.3.2004, החליטה כב' השופטת (בפועל - כתוארה דאז) ר' לבהר שרון למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט. זאת לאחר שהצדדים הביעו הסכמה למינוי מומחה כאמור, כשהם מציינים לפרוטוקול כי "איננו מוותרים על חוות הדעת מטעמנו" (עמ' 2 לפרוטוקול). כמומחה רפואי מטעם בית המשפט מונה פרופ' שלמה וינטרוב - אשר הגיש לבית המשפט את חוות דעתו, לאחר שבדק את התובעת במהלך המחצית השנייה של שנת 2004. 11. מבין הרופאים הנ"ל נחקרו בפני בית המשפט פרופ' שינוול (ישיבה מיום 8.11.2006, עמ' 16-13 לפרוטוקול) ו-ד"ר לזמס (ישיבה מיום 30.4.2007, עמ' 22-18 לפרוטוקול) - בלבד. פרופ' שינוול חזר בחקירתו על עיקרי חוות דעתו, והדגיש כי אין לקשור בין הנזק שנגרם לכף רגל שמאל של התובעת (שנגרם כתוצאה מזרימה בלתי-מספקת של דם לרגל) לבין חיבור מכשיר הסטורציה. בעדותו אזכר פרופ' שינוול את העובדה שנגרם נזק דומה - אם כי זמני - גם לכף רגל ימין של התובעת, עליה לא הונח מכשיר סטורציה כלל. כמו כן, חזר פרופ' שינוול על דעתו המקצועית כי לא הייתה כל התרשלות במעשי בית החולים במהלך כל אשפוזה של התובעת - ובכלל זה במהלך הניתוח השלישי. לדעתו, לא נדרשת בדיקת הסטורציה תוך כדי הניתוח. וכך אמר בעניין זה: "זה לא נכון שמדי פעם ראוי להחליף את האצבע של הסטורציה. חד-משמעית האמירה הזו לא נכונה. הסיבה שאנו שמים כשגרה שניים זה בגלל שהשיטה הזו לא הכי מהימנה, אז אם נבוא ונפריע כל פעם זה לא הגיוני כי מלכתחילה זו הסיבה שאנו שמים שניים כדי לא להפריע למהלך הניתוח." (עמ' 16-15 לפרוטוקול). 12. באשר לחקירתו של ד"ר לזמס - עם תחילת חקירתו הראשית התנגדה באת כוח הנתבעת לעדותו בפני בית המשפט. לטענתה, אין מדובר בעד מומחה - ומשכך, אין לשמוע את עדותו. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בעניין זה, אישרתי את המשך מתן העדות - כשאני קובעת כדלקמן: "עדותו של העד איננה עדות של עד מומחה, אלא של עד ראיה אשר ראה את התובעת טרם הניתוח השישי [צ"ל: "החמישי" - נ.א.] שבוצע בבית החולים שניידר." (עמ' 19 לפרוטוקול. ההדגשה אינה במקור - נ.א.) 13. במהלך עדותו התרכז ד"ר לזמס בעניין התרשלות הנתבעת בביצוע הניתוח ובאי-בדיקת הסטורציה תוך כדי הניתוח. לכשנשאל בעניין הקשר הסיבתי ענה: "אין ספק שהמכשיר לבדו לא גורם לנזק בשימושו, אבל השילוב של המצב הקשה של הילדה והשימוש במכשיר, בעיני העובדות מדברות בעד עצמן." (עמ' 20 לפרוטוקול. ההדגשה אינה במקור - נ.א.) בדברים אלה יש - לגישתי - משום סיוג מסוים של הדברים שנכתבו על ידו בגיליון ההערכה הנ"ל. עוד יצוין כי העד לא נכח בניתוח השלישי, וראה את התובעת למעלה משלושה חודשים לאחריו. כמו כן, במהלך חקירתו התברר כי בטרם כתב את האמור לא ראה את כל התיק הרפואי של התובעת מאשפוזה אצל הנתבעת, ובכלל זה הוא אינו יודע כמה זמן הייתה מחוברת לסטורציה. כל שעמד בפניו הוא סיכום מחלה בלבד. בנסיבות אלה, מסקנתו נותרה במסגרת השערה בלבד - שלא ראיתי לנכון לקבוע על בסיסה ממצא כלשהו. 14. חוות הדעת המרכזית המונחת בפני בשאלת הקשר הסיבתי (בין היתר) היא חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט - פרופ' וינטרוב. בפרק ה"מסקנות" של חוות דעת זו, שיובא בשל חשיבותו במלואו, נכתב כך: "מכל החומר שעמד בפניי איני יכול לקשור את השימוש במכשיר למדידת ריוויון החמצן או החוט המחבר אותו כגורם ישיר שהביא להפרעה באספקת הדם כפי שאירעה בגפה השמאלית. כפי שצוין לעיל, היו אצל התינוקת הנדונה גורמי סיכון רבים שרק בעטיים היה יכול להתפתח סיבוך של קרישים או תסחיפים (מזוהמים ?) שיביאו להפרעה באספקת הדם לגפיים. אין מחלוקת כי הייתה גם הפרעה בגפה התחתונה הימנית שחלפה באופן הדרגתי ונספגה. כפי שצוין, הילדה נותחה בהיותה במצב קשה עקב דלקת בטן חריפה ומצבה הסתבך בסיבוך נדיר אך מוכר היטב בספרות הרפואית. סיבוך זה שכיח יותר כאשר קיימים גורמי סיכון שגם היו במקרה שלפנינו. סיבוך זה הביא לכריתה חלקית של כף הרגל וחלק מאצבעות משמאל עם התפתחות הפרעת צמיחה ועיוות בחלק שנותר מקדמת כף הרגל." (ההדגשות אינן במקור - נ.א.) 15. בסיכומיהם ביקשו התובעים לשים את הדגש בחוות דעתו של פרופ' וינטרוב על הביטוי "גורם ישיר". דהיינו: לטענתם, שהמומחה הרפואי מטעם בית המשפט אינו פוסל את האפשרות כי הסטורציה היוותה אחד הגורמים, ואפילו אם רק "גורם עקיף", לנזקים שנגרמו לתובעת. לטענת התובעים, פרשנות שכזו - בתוספת לעדותו של ד"ר לזמס ולדברים אשר העידה עליהם אם התובעת, על דברי הרופאה האלמונית - יש בה בכדי להוכיח את הקשר הסיבתי הנדרש בין יסוד ההתנהגות ליסוד הנזק, וזאת - במידת ההוכחה הנדרשת בשיטתנו במשפט האזרחי. כמו כן, אזכרו התובעים בסיכומיהם את ההלכה הפסוקה כי בית המשפט אינו כבול לחוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה מטעמו. 16. אדון בטענת התובעים ובראיות שקשרו בה אחת לאחת: ראשית, באשר לעדות ד"ר לזמס, הרי - כפי שביארתי בפסקה 13 לעיל - איני רואה לקבל את מסקנתו כראיה. שנית, באשר לתצהיר אם התובעת על דברי הרופאה האלמונית - הרי שעצם העדות על אמירת אותם דברים אינה עדות מפי השמועה (עדות שמיעה), אולם תוכנם של דברים אלו בוודאי ובוודאי מהווה עדות שמיעה. לא הובהר לי מדוע סבור בא כוח התובעים כי הנתבעת הייתה צריכה לחקור ולדרוש בדבר זהותה של אותה רופאה, שאין לדעת מי היא. מדוע התובעים - עליהם נטלי הראיה וההוכחה - לא עשו דבר לאתרה, לדרוש את פרטיה ולהביאה לעדות ? אין כל ספק שאמירה סתמית מאדם ששמע מפי אחר שאין יודעים את זהותו, את תפקידו ואת מומחיותו בשאלה עובדתית השנויה במחלוקת אינה יכולה לגבש בסיס לשאלת התרשלות או קשר סיבתי לנזק כלשהו. בהקשר זה יצוין כי באת כוח הנתבעת אמנם ויתרה על חקירת אם התובעת, אולם הוסיפה כי: "אני מבקשת שהוויתור על החקירה לא ייחשב לי כהסכמה למה שנאמר" (עמ' 11 לפרוטוקול). שלישית, באשר לאי-היות בית המשפט כבול לחוות דעת מומחה רפואי שמונה על ידו - אכן בית המשפט הוא "הפוסק האחרון" גם בשאלות רפואיות והוא אינו מחויב לפסוק בהתאם לחוות דעת המומחה הרפואי שמינה, אלא ש"על דרך של שגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע" (ראו, על דרך של דוגמא - בלבד, ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח, תק-על 2005 (4), 1724). במקרה שלפנינו, התובעים לא הצביעו על טעם כלשהו מדוע יימנע בית המשפט מלאמץ את חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה - בהסכמת הצדדים. יצוין שהמומחה לא הוזמן כלל להיחקר על חוות דעתו ולהבהיר את הביטוי "גורם ישיר", אם סבר מי מהצדדים כי הביטוי לוקה בחוסר בהירות. משלא מצאתי כל טעם לסטות מחוות הדעת, ושלשיטתי היא בהירה דיה, הריני מאמצת את חוות דעתו של פרופ' וינטרוב. 17. עיקריה של חוות דעת זו הם כי לא ניתן לקשור את חיבור מכשיר הסטורציה לנזקים שנגרמו לתובעת. מסקנת המומחה היא כי נזקים אלו הם תוצאה של "סיבוך נדיר אך מוכר היטב בספרות הרפואית", סיבוך שהוא "שכיח יותר כאשר קיימים גורמי סיכון שגם היו במקרה שלפנינו". פרשנותם של התובעים, המייחסים חשיבות רבתי לביטוי "גורם ישיר", אינה תואמת את עיקרים אלו - ויש בה כדי לעוות את משמעות חוות הדעת הנ"ל. לפיכך: לא הוכח הקשר הסיבתי בין חיבור מכשיר הסטורציה לנזקים שנגרמו לתובעת. זיהום בפגיה כגורם לנזק 18. גורם נוסף לנזק - כפי שנטען על ידי התובעים - הוא זיהום בפגיה בה הושארה התובעת. לטענתם - בבקשה לתיקון כתב תביעה (בש"א 5812/05, שהתקבלה ביום 5.6.2005 על ידי כב' השופטת ר' לבהר) - "רשלנות בית החולים בהקשר זה מתבטאת בכך שנגרם לתובעת תהליך זיהומי בפגיה, שהוביל לניתוחים, למרות שמצבה בחדר הלידה היה טוב. … אלמלא הזיהומים הנ"ל הניתוחים היו נמנעים, וכך גם הנכות". טענה זו, כך נכתב בבקשה הנ"ל, "עולה מחוות דעתו של המומחה הרפואי פרופ' וינטרוב". 19. וכך נכתב בחוות דעתו של פרופ' וינטרוב, בהקשר זה: "בגיל שישה ימים פיתחה [התובעת - נ.א.] NECROTIZING ENTEROCOLITIS. עברה בירור מקיף לתהליך זיהומי, טופלה באנטיביוטיקה, הפסקת כלכלה ונוזלים ובתרבית דם צמח חיידק מסוג E. COLI, מצבה התדרדר והגיעה עד כדי אינטובציה והנשמה. ומייד בהמשך לדברים אלו, נכתב כך: "עקב סימנים של התנקבות המעי נותחה באופן דחוף בגיל שמונה ימים ... ב-29.4.1999 נותחה ובניתוח בוצעה סגירת הסטומה. עם התחלת הכלכלה, לאחר ניתוח זה, הופיעו סימנים המחשידים לחסימת מעיים ולכן נותחה פעם נוספת ב-11.5.1999 - ובניתוח, אכן, נמצאה חסימת מעי". 20. דומני, שטענתם של התובעים כי הקשר בין הזיהום לפגיה לניתוח השלישי (ולנזקים שלאחריו) אינה נתמכת בדברים שצוטטו לעיל. הזיהום בפגיה הביא לאינטובציה והנשמה של התובעת, אך לא היווה גורם להליך ניתוחי - המאוזכר מייד לאחריו בחוות הדעת. כלל הניתוחים שעברה התובעת נקשרים בסיבוכים תוך-בטניים ובבעיות מעיים. כך החל מהניתוח הראשון, הסמוך - כרונולוגית, בלבד, לזיהום הנ"ל - דרך הניתוח השלישי, נשוא תובענה זו, ועד הניתוח האחרון שבוצע בתובעת שלא אצל הנתבעת. יצוין כי אף מחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם התובעים (נספח ז' לכתב התביעה) לא ניתן ללמוד כל מסקנה אחרת, שכן בחוות דעת זו נכתב כי: "בגלל סיבוכים רבים תוך-בטניים בוצעו [בתובעת - נ.א.] מספר רב של ניתוחים". משאין כל ראיה נוספת בעניין הקשר הסיבתי הנ"ל, הריני קובעת כי: לא הוכח הקשר הסיבתי בין הזיהום בפגיה לנזקים שנגרמו לתובעת. "סיבתיות עמומה" 21. בסיכומיהם מבקשים התובעים כי אף אם לא יוכח במידת השכנוע הנהוגה על פי שיטתנו במשפט האזרחי הקשר הסיבתי בין איזה משני הגורמים שנדונו לעיל לבין הנזק שנגרם לתובעת, על בית המשפט לחייב את התובעת בגין חלק מהנזק לפי דוקטרינת ה"סיבתיות עמומה". 22. וכך נקבעו הדברים בפרשת מלול (ע"א 7375/02 בית החולים כרמל נ' מלול, תק-על 2005 (1) 4239, ניתן בראשית 2005. ויצוין כי דיון נוסף תלוי ועומד על פסק דין זה, דנ"א 4693/05), על ידי כב' השופטת מ' נאור - בהסכמת כב' המשנה-לנשיא (בדימוס) א' מצא וכב' השופט ס' ג'ובראן: "אני מבקשת לצרף דעתי לדעותיהם של השופטים הסוברים שבקביעת קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות (מוכחת) ונזק (מוכח), במצבים שבהם מדובר בגורם הידוע כמסוגל, תיאורטית, לגרום לנזק אשר היה על הנתבע לצפותו, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, נוכל להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק שייקבע על פי ראיות סטטיסטיות או בדרך של אומדנא... אדגיש כי גם באותם מקרים בהם נוכל, לדעתי, לנקוט בדרך זו, אין המדובר בזניחה מוחלטת של נטל השכנוע על פי מאזן ההסתברות. עדיין מוטל על התובע להוכיח על פי מאזן ההסתברות שהנתבע התרשל כלפיו, שהתרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק המסוים שנגרם לו, שניתן וצריך היה לצפות נזק זה, וכי קיימים סיכויים ממשיים - אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורים עולה על 50% - שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק. כמו כן עליו להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, כי בעניינו קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה, דהיינו כי בנסיבות העניין לא ניתן לדרוש ממנו להוכיח קשר סיבתי עובדתי כמקובל על-פי "מבחן האלמלא"." (פסקה 25 לפסק הדין. ההדגשות אינה במקור - נ.א.) 23. בענייננו - כפי שעולה ממסכת הראיות שפורטה לעיל - לא הוכיחו התובעים כי הגורמים עליהם הצביעו מהווים "סיכויים ממשיים" לגרימת הנזק וכן לא הוכיחו כי "קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה". כמצוטט לעיל, על התובע להוכיח - על פי מאזן ההסתברויות - שהנתבע התרשל וכי התרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק המסוים שנגרם. דבר מאלו לא הוכח בענייננו, שכן (כפי שכבר צוין בראשית פסק הדין) לא הוכחה התרשלות הנתבעת, וממילא לא הוכח הפועל היוצא ממנה. די בזאת, כדי לדחות את בקשתם (החלופית) של התובעים להסתמך על דוקטרינה זו. 24. לאור כל האמור: משלא הוכחה התרשלות ולא הוכח כל קשר סיבתי - אף לא במידה של "סיבתיות עמומה" בין אלו מבין שני גורמי הנזק עליהם הצביעו התובעים לבין הנזק שנגרם לתובעת - נדחית התובענה בכל הקשור לעוולת הרשלנות. אי-קבלת הסכמה מדעת לניתוח השלישי 25. כאמור לעיל, נסמכת טענת החבות כנגד הנתבעת גם על אי-קבלת הסכמה מדעת של הוריה של התובעת 1 - התובעים 2 ו-3, המהווים אפוטרופוסיה הטבעיים - לניתוח השלישי. פעולה, שלטענת התובעים, מהווה עוולת "הפרת חובה חקוקה" (סעיף 63 לפקודת הנזיקין), משהיא מנוגדת להוראת סעיף 13 לחוק זכויות החולה. לטענתם, לא הוסבר לתובעים 2 ו-3 על סיכוני הניתוח השלישי - ואלה לא היו נותנים הסכמתם לניתוח האמור לו היו יודעים על הסיכונים הכרוכים בסטרוציה. כמו כן, טוענים התובעים כי נדרשת הסכמת שני ההורים לכל טיפול רפואי שניתן לתובעת 1. 26. עוד טוענים התובעים כי התובעת 2 חתמה על טופס הסכמה לפעולת ההרדמה בניתוח השלישי (נספח ד' לכתב התביעה), אך לא חתמה על טופס הסכמה לאותו ניתוח. בתשובה להצגת טופס ההסכמה לניתוח השלישי כחלק מראיות הנתבעת, נטען בתצהירה של התובעת 2 כי "[ה]חתימה המתיימרת להיות חתימתי, איננה חתימתי ומאן דהוא, מן הסתם מעובדי הנתבעת, זייף את חתימתי." (ההדגשות מופיעות במקור - נ.א.) 27. בעניין הטענה בדבר אי-קבלת הסכמה מדעת, הצהיר פרופ' שינוול כי לשני ההורים הוסבר על הצורך בביצוע כל אחד מארבעת הניתוחים אשר עברה התובעת 1 אצל הנתבעת - לרבות הניתוח השלישי - וכן הסיכויים והסיכונים הכרוכים באותם ניתוחים. כאמור לעיל, לחוות דעתו אף צורף טופס הסכמה לניתוח השלישי חתום בחתימה הזהה לחתימת התובעת 2. כמו כן, הפנתה הנתבעת לסעיף 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 - הקובע "חזקה על הורה שהסכים לפעולת רעהו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". 28. שאלת ההסכמה מדעת לטיפול רפואי קשורה במידת נחיצותו של אותו טיפול. וכך נקבעו הדברים בפרשת שטנדל (ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נ"ו (4) 746), על ידי כב' השופטת ד' דורנר - ובהסכמת כב' השופטים י' טירקל ו-מ' נאור: "ואכן, הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד אחר. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. ... הזיקה בין פרטי המידע הרלוונטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה." (פסקה 11 לפסק הדין. ההדגשה אינה במקור - נ.א.) 29. בענייננו עברה התובעת ניתוחים דחופים שנדרשו מחמת סיבוכים תוך-בטניים ובעיות מעיים חמורות. וכך נכתב בחוות דעתו של פרופ' וינטרוב - אשר כאמור לעיל אומצה על ידי - במסגרת הפרק "עבר רפואי": "עקב סימנים של התנקבות המעי נותחה באופן דחוף בגיל שמונה ימים ... ב-29.4.1999 נותחה ובניתוח בוצעה סגירת הסטומה. עם התחלת הכלכלה, לאחר ניתוח זה, הופיעו סימנים המחשידים לחסימת מעיים ולכן נותחה פעם נוספת ב-11.5.1999 - ובניתוח, אכן, נמצאה חסימת מעי". (ההדגשה אינה במקור - נ.א.) וכך נכתב שם במסגרת הפרק "סיכום ודיון": "מדובר על ילדה שנולדה פגית ובמהלך האשפוז בפגיה פיתחה סיבוכי מעיים המוכרים בפגים, כאשר במהלך השבועות הראשוניים לחייה היו אירועים מוכחים של אלח דם עם מצבים חדים של כשל רב-מערכתי שדרשו טיפולים אינטנסיביים ביותר. ...מעיון בכל החומר שעמד לרשותי מן הראוי לציין שהתינוקת עברה אירועים סוערים וחריפים והייתה בשבועות הראשונים לחייה בסכנת חיים ממשית לא פעם." (ההדגשות אינן במקור - נ.א) בנסיבות אלה, אף אם לא נתנו הורי התובעת את הסכמתם לניתוח השלישי של התובעת - ואינני קובעת זאת - הרי שאין בהתנהגות הנתבעת כדי להוות עוולה. 30. לאור זאת, נדחית התובענה גם בכל הקשור ל"אי-הסכמה מדעת". לפיכך, מתייתר הדיון בשאר הטענות כאן: הן בטענה המשפטית כי נדרשת הסכמת שני ההורים לכל טיפול רפואי שניתן לתובעת 1 - על אף החזקה אליה הפנתה התובעת; והן בטענה העובדתית כי התובעים 2 ו-3 לא נתנו "הסכמה מדעת" לניתוח השלישי. אוסיף ואציין כי טענת ה"זיוף", לה טענה התובעת 2 בתצהירה, היא טענה בעלת משקל נכבד שיש בה להטיל כתם - מוסרי ופלילי - על התנהגותה של הנתבעת. על כן, יש להוכיח טענה שכזו באמצעות חוות דעת מומחה מתאים (גרפולוג). במקרה שלפנינו, לא הביאו התובעים כל ראיה בעניין טענה זו - לא כל שכן חוות דעת מומחה. טענתם בדבר "זיוף" נטענה בעלמא, ולא הוכחה על אף שבאת כוח הנתבעים התנגדה לה. התוצאה 31. התובענה נדחית על כל חלקיה. התובעים ישלמו לנתבעת שכר טרחת עורכי דין בסך של 15,000 ש"ח + מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. כן ישלמו התובעים לנתבעת הוצאות משפט לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. הנתבעת תפנה למזכיר הראשי של בית המשפט בעניין זה. רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)רשלנות