קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה למחיקת הערת אזהרה: בתובענה זו נתבקש בית המשפט להצהיר כי לנתבעות 2 ו-3 ("הנתבעות") אין כל זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 718 בגוש 6122, המצויה ברחוב רבנו תם 6 בבני-ברק ("החלקה") ולפיכך, צו כינוס הנכסים שניתן ביום 3.4.2000 לטובתן של הנתבעות 2 ו-3 בתיק הוצל"פ 5-95-26213-01 בטל. עוד נתבקש בית המשפט ליתן צו עשה המורה למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבעות 2 ו-3 על החלקה. הדיון בתובענה זו שהוגשה כהמרצת פתיחה (ה"פ 345/01) הועבר לפסים רגילים (החלטה מיום 26.3.2003). לטענות הצדדים תוקדם עלילת הדברים אשר נתגלגלה ונדונה בערכאות שונות: בתחילה, היתה החלקה נשוא הדיון בבעלותם של שלושה אחים למשפחת הירש. מר טיבריו הירש ("טיבריו") החזיק ב-6/8 מהזכויות בחלקה (5/8 אשר ירש מאמו + 1/8), אחותו אדית הירש ("אדית") החזיקה ב-1/8 מהזכויות, ואחיו מר ניקולאי הירש ("ניקולאי") החזיק ביתרת 1/8 הזכויות בחלקה. ביום 31.10.1980 התקשרו טיבריו ואדית עם הנתבעת 3, אגודת בית המדרש מאקווא ("אגודת מאקווא") בעסקת מכר להעברת הזכויות בחלקה ("הסכם המכר", נספח א' להמרצת הפתיחה המתוקנת). הסכם המכר מתייחס לחלקה כולה ומשתמע ממנו כי המוכרים גם יפעלו להעברת שמינית הזכויות של אחיהם ניקולאי שנפטר, לרוכשת. בעסקה זו פעל מר לוונטל דוד, הנתבע 4 ("לוונטל") כמתווך. בשנת 1981 רכש מר לוונטל את 1/8 הזכויות הנותרות בחלקה מיורשיו של ניקולאי, אלמנתו ושני בניו, וביום 28.1.1990 נרשם כבעליהן של הזכויות (תיק 1811/90 בלשכת רישום המקרקעין בפתח-תקוה, מש/12). בעקבות רכישתו הגיש לוונטל תביעה לבית הדין הרבני האזורי בפתח-תקוה שדן בתביעה כבורר, ובה תבע את סילוק ידן של אגודת מאקווא ומוסדות מאקווא בני ברק, הנתבעת 2 ("מוסדות מאקווא") מהחלקה. בנוסף תבע דמי שימוש ראויים בגין השימוש שנעשה ב-1/8 חלקתו. בפסק הבוררות מיום 23.2.1994 דחה בית הדין את תביעת לוונטל וקבע כי על לוונטל להעביר את זכויותיו בחלקה לאגודת מאקווא בתמורה לתשלום הוצאותיו לצורך הרכישה, לרבות הטיפול מול שלטונות רומניה וכן סכום נוסף של 5,000$ שנפסק "לפנים משורת הדין" ("פסק בוררות פתח-תקוה", נ/2). בגין פסק הבוררות נרשמה לטובת אגודת מאקווא הערת אזהרה על זכויותיו של לוונטל בחלקה. בפסק דינה של כב' השופטת פורת דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב את בקשתו של לוונטל לבטל את פסק הבוררות (ה"פ 1744/94 לוונטל נ' ממוסדות מאקווא בני ברק (לא פורסם, ניתן ביום 21.5.1995)). בעקבות פסק הדין נפתח תיק ההוצאה לפועל הנזכר ועו"ד אפל, הנתבע 1, נתמנה ככונס הנכסים על זכויות לוונטל בחלקה ("הכונס"). לבקשתו של הכונס, נרשמה ביום 23.5.2000 הערה בדבר צו ניהול על ידי כונס נכסים. במקביל הגיש טיבריו תביעה לבית הדין הפרטי של הרב זילברשטיין נגד לוונטל שעניינה הבעלות ב-1/8 החלקה. בית הדין שדן בתביעה כבורר קיבל את תביעת טיבריו וקבע בפסק הבוררות מיום 19.11.1995 כי הבעלות הינה של טיבריו ולפיכך על לוונטל להעביר אליו את זכויותיו בחלקה, בכפוף להשבת כל הסכומים שהוציא לוונטל בגין רכישת הזכויות ("פסק בוררות בני-ברק"). בפסק דינה של כב' השופטת שטרנברג-אליעז דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב את בקשתו של לוונטל לבטל את פסק הבוררות (ה"פ 20081/98, בש"א 102626/98 לוונטל נ' טיבריו (לא פורסם, ניתן ביום 19.10.1998)). לאחר פנייתן של מוסדות מאקווא לבית הדין הפרטי של הרב זילברשטיין בטענה כי עניין הבוררות בפני בית הדין הפרטי "הי'[ה] מבוים ביניהם בכונה להשתמט מלקיים פס"ד אחר", קבע בית הדין כי "אין להתייחס לפס"ד הנ"ל עד כמה שהוא נוגע לצד ג' כולל עמותת מוסדות מאקווא" ("מסמך ההבהרה", נספח ו' לתצהיר הכונס). יוער כי ממסמך ההבהרה עולה תמונה עגומה באשר להתנהלות בית הדין הפרטי, כך למשל מציינים הדיינים כי: "לשאלתינו: אם אתם מסתדרים למה לכם פס"ד היתה תשובת מר לוונטל שע"י חידוש הבוררות יתקבל הדבר כביטול עיסקא ויחסכו מסי העברה פעמיים" (סעיף 3 למסמך ההבהרה). בינתיים, הואיל ולטענת טיבריו, אגודת מאקווא לא עמדה בהתחייבויותיה כלפיו בהסכם המכר, הוגשה תביעתו לביטול העסקה (ה"פ 2201/95, "תביעת הביטול"). יצויין כי תביעת הביטול הוגשה לאחר שנקבע בפסק בוררות פתח-תקוה כי על לוונטל להעביר את הזכויות ב-1/8 הנותרת לאגודת מאקווא. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הביטול ובפסק דינו של כב' השופט קלינג מיום 21.7.97 נקבע כי הסכם המכר בטל. על פסק הדין הוגש ערעור (ע"א 5816/97) וביום 17.1.2000 קבע בית המשפט העליון כי פסיקתו של כב' השופט קלינג תשאר על כנה, היינו, ההחלטה כי הסכם המכר בטל הפכה החלטה חלוטה. ביום 20.1.1998, לאחר פסיקתו של בית המשפט המחוזי כי הסכם המכר בטל, הגיש לוונטל לבית הדין הרבני בקשה לסתירת הדין שעניינה ביטול פסק בוררות פתח-תקוה. ביום 2.6.1998 קבעו הדיינים כי "אין בית הדין רואה שיש כל הצדקה לסתירת הדין עניינית והלכתית ואין מקום לדיון נוסף". בהחלטה זו הוסיף בית הדין וקבע כי הואיל והיה צורך בכפיית פסקם, אגודת מאקווא אינה חייבת בהשבת הסכום שנפסק ללוונטל לפנים משורת הדין אלא בהשבת הוצאות הטיפול גרידא. אף שפסק הדין הקובע כי הסכם המכר בטל הפך חלוט, לא פינו הנתבעות 2 ו-3 את החלקה וביום 16.3.2000 הגיש טיבריו תביעה לבית המשפט השלום בהרצליה בה עתר לסילוק ידן של הנתבעות 2 ו-3 ואח' וכן לסעד כספי (א (הרצליה) 1445/00) . ביום 5.10.2000 רכש לטענתו התובע, עו"ד שמעון שגיא, את החלקה בשלמות מטיבריו ("הסכם הרכישה", ההסכם הוגש לבקשת בית המשפט בהסכמה, עמ' 8 לפרטיכל הדיון מיום 13.1.2003, שורות 8-9). מכח הסכם הרכישה נרשמה לטובת התובע הערת אזהרה על 7/8 מהזכויות בחלקה הרשומות ע"ש טיבריו, אולם נמנע ממנו רישום הערה על ה-1/8 הנותרת, משום שזו רשומה עדיין ע"ש לוונטל ולגביה מופיעה הערת אזהרה לטובת אגודת מאקווא והערה בדבר צו ניהול על ידי הכונס. כשבעה חודשים לאחר ביצועה של עסקת המקרקעין הנטענת, התקיים ביום 2.5.2001 דיון בתביעתו של טיבריו בבית המשפט השלום בהרצליה. בתום הדיון כותבת כב' השופטת מני-גור בהחלטתה: "בישיבת קדם זו נתברר לי להפתעתי, כי המציאות בתיק עולה על כל דמיון. [...] התרשמתי מהתובע עצמו אחרי שענה לי למספר שאלות, כי התובע איננו מצוי בלשון המעטה בסביבתו וזקוק לאפוטרופוס לנהל את ענייניו לפחות אלה הקשורים לעניינים פיננסיים. [...] מכל מקום, לפי שעה, התובע אינו יכול לנהל את ענייניו וספק בעיני אם יכל לנהל עניניו עת חתם על יפוי כח בפני עו"ד יעקובוביץ בינואר 2000. מן הראוי היה לבדוק כיצד נחתם יפוי הכח, האם התובע היה ער לעסקת המקרקעין שנעשתה במקרקעין שבבעלותו, האם התקבלו כספים בגין העסקה ואם כן מי החזיק בהם וכד'. [...] טוב יעשו בני משפחתו של התובע אם יפנו לגורמים המתאימים, לבדוק את עסקת המקרקעין שנעשתה בשמו של התובע וכן לבדוק את נושא יפוי הכח לעו"ד יעקובוביץ". ביום 2.9.2001 מונתה הגב' יפית סורקיס, בתו של טיבריו כאפוטרופא על גופו ורכושו של טיבריו, תחילה במינוי זמני והחל מיום 12.12.2001 במינוי קבוע. ביסוד הצורך במינוי עמד מצבו הבריאותי של טיבריו כפי שתואר בחוות הדעת הפסיכיאטרית מיום 6.6.2001 מאת פרופ' פטר סילפן ("המומחה"), אשר בדק את טיבריו לבקשת בא כוחה של האפוטרופא. מכוח סמכותו קבע בית המשפט כי הפלוגתאות אשר יתבררו בין הצדדים בהליך זה הם: "אחת - כשירותו של מר טיבריו להתקשר בהסכם המכר עם המבקש [התובע] אשר מכוחו תובע המבקש את סעדיו. שתים, הכרעה בין פסק הדין הרבני [של בית הדין בפתח-תקוה] ופסק הבוררין [מבית דינו הפרטי של הרב זילברשטיין] באשר לזכויות בשמינית החלקה האמורה, תוך בירור מעורבותו של המשיב 4 [לוונטל]" (החלטה מיום 26.3.2003). עניינה של הסוגיה הראשונה נוגעת ל 7/8 בחלקה הרשומות על שמו של טיבריו ויכולתו של התובע לטעון כנגד הנתבעות 2 ו 3, בעוד ההכרעה בסוגיה השניה עוסקת ביתרת 1/8 הזכויות הרשומות כיום על שמו של לוונטל. במהלך ניהול ההליך, פעל בית המשפט לקבל את התייחסותם של האפוטרופוס הכללי ובתו של טיבריו שנתמנתה כאפוטרופא שלו, לסוגיות שבמחלוקת. טענות הצדדים טענות התובע - לטענת התובע מכוח הסכם הרכישה בא הוא בנעליו של טיבריו. בהסכם זה נקבע כי לצד 7/8 מהזכויות בחלקה הרשומות ע"ש טיבריו, "הקונה הוא זה שימשיך את תביעות הפינוי של הנכס מכל המחזיקים וכן לסילוק כל הערות האזהרה והשעבודים הקיימים על הנכס, וכן כל דיון דחוף וכל הוצאה נדרשת על מנת להעביר את ה-1/8 האחרונה מלוונטל דוד לטובת שמעון שגיא [...] והמוכר ממחה את כל זכויותיו וטענותיו הדיוניות לגבי האמור לעיל" (סעיף 9 להסכם הרכישה). התובע הדגיש כי רכש את החלקה בשלמות מטיבריו לאחר שנקבע בפסקי דין חלוטים כי המקרקעין בשלמות הם בבעלות טיבריו. מכוח ההסכם נרשמה הערת אזהרה על 7/8 החלקים בחלקה הרשומים ע"ש טיבריו אולם נמנע ממנו לרשום הערה על ה-1/8 הנותרת משום שזו רשומה ע"ש לוונטל ולגביה רשומה הערה בדבר צו ניהול על ידי הכונס ומכאן תביעתו. בהתייחס לפלוגתאות טען התובע כי את טענת אי כשירותו של טיבריו להתקשר בהסכם הרכישה העלו הנתבעים, ומשכך עליהם נטל ההוכחה של טענה זו. לדבריו, הנתבעים לא נשאו בנטל להוכיח כי בעת כריתת הסכם הרכישה (5.10.2000, "המועד הרלוונטי") נפל פגם בכשירותו של טיבריו. המומחה אשר בדק את כשירותו של טיבריו בשלהי מאי 2001 והגיש לבית המשפט חוות-דעת פסיכיאטרית נמנע מלקבוע כי בעת ההתקשרות היה טיבריו לא כשיר לחתום על הסכם הרכישה. המומחה העיד כי טיבריו לוקה בדמנציה והמדובר במחלה שתהליך התפתחותה אינדיווידואלי ואפשר שבתוך חודשים ספורים חלה התדרדרות משמעותית במצבו. התובע ציין כי המומחה נמנע מלשוחח עם ד"ר וייס, רופאו האישי של טיבריו, אשר בסיכומו הרפואי מיום 17.5.2001 מציין מספר לקויים בריאותיים מהם סובל טיבריו ונמנע מלאזכר כל מחלה פסיכיאטרית או נוירולוגית. עוד מציין המומחה כי טיבריו נוטל תרופות רבות אך לא תרופות פסיכיאטריות. למעלה מכך, במסגרת תצהירו של מייצג אגודת מאקווא (בבש"א 3993/05) הוגשו שני תצהירים עליהם חתם טיבריו בפני עו"ד הלר שאימת את חתימתו: תצהיר הסתלקות מירושת ניקולאי שנחתם ביום 3.2.2000, כשמונה חודשים לפני המועד הרלוונטי (נספח ג' לתצהיר ביאליסטוצקי) ותצהיר נוסף מיום 5.5.2001, שלושה ימים לאחר הדיון בפני כב' השופטת מני-גור וכשבעה חודשים אחרי המועד הרלוונטי, בו מצהיר טיבריו כי לא מכר את הנכס לתובע (נספח ד' לתצהיר ביאליסטוצקי). בנסיבות אלו, סבור התובע, כי הנתבעים מנועים מלטעון לאי כשירות, שעה שהם מגישים תצהירים אלו. בנוסף העניק טיבריו ייפוי כוח לעורך דינו ביום 11.6.2000, כארבעה חודשים לפני המועד הרלוונטי, ועו"ד יעקובוביץ' אימת את חתימתו. בנוסף העיד התובע כי עו"ד מייזליש הציע לו את העסקה (עמ' 5 לפרטיכל הדיון מיום 15.11.2007) ואין זה סביר לטענתו שעורך הדין יציע עסקה עם לקוח שהינו בלתי כשיר. התובע הדגיש כי אין בכוחם של הנתבעים להעלות טענות לביטול עסקת המקרקעין שבין התובע וטיבריו. למעלה מכך, האפוטרופא, בתו של טיבריו, נמנעה מלנקוט הליכים לביטול העסקה ולשיטת התובע, חזקה שאילו היתה סבורה שבמועד הרלוונטי אביה לא היה כשיר היתה פועלת לביטול הרכישה והפעולות שנעשו מכוחו. האפוטרופא אף שיתפה פעולה עם התובע בקשר לתשלום מס השבח הכרוך בעסקה זו. בנוסף הדגיש התובע כי גם האפוטרופוס הכללי נמנע מלהתערב בעניין. התובע טוען עוד, כי אין כל סתירה של ממש בין שני פסקי הבוררויות. לשיטתו, פסק בוררות פתח-תקוה, שבין לוונטל והאגודה, תקף כל עוד הסכם המכר שבין האגודה וטיבריו תקף, שכן מכוחו האגודה טוענת ל-1/8 הזכויות בחלקה. לעומת זאת, פסק בוררות בני-ברק, שבין טיבריו ולוונטל ניתן לאחר שטיבריו כבר טוען שהסכם המכר בטל ולאחר הגשתה של תביעת הביטול. התובע הדגיש כי העדר זכותן של הנתבעות 2 ו-3 בחלקה כולה אינו נובע מפסק בוררות בני-ברק, בו הן לא נטלו חלק, אלא מפסק דינו החלוט של כב' השופט קלינג אשר קבע כי הסכם המכר בטל. בסופו של יום, סבור התובע כי הערכאות השונות קבעו כי הזכויות בחלקה שייכות במלואן לטיבריו. לפיכך, יש למחוק את כל הערות האזהרה המסייגות את בעלותו של טיבריו בחלקה, בטרם זו הועברה לתובע, שכן הערות אלו מבוססות על עסקה והסכם אשר בוטלו זה מכבר על ידי בית המשפט. טענות הנתבע 1 - בפתחו של ההליך טען הכונס כי אינו צד לסכסוך. לדבריו, הוא נתמנה ככונס נכסים על ידי ראש ההוצאה לפועל והוא פועל מכוח מינויו ועל פי ההוראות שניתנו לו. כל עוד לא נתבטל מינויו ככונס, אין מקום לשיטתו למחיקת ההערה על כך בספרי רשם המקרקעין. בהסכמת הצדדים הפך הכונס למשיב פורמאלי בתיק (החלטה מיום 15.4.2002). טענות הנתבעת 2 - לטענת מוסדות מאקווא התובע כלל לא הוכיח כי אכן נערך הסכם בינו ובין טיבריו מכוחו הוא טוען את טענותיו. לדבריהן, התובע טען כי עו"ד מייזליש ערך את ההסכם אך נמנע מלהעידו ואף בתצהיר גילוי מסמכיו מיום 17.9.2003 לא גולה הסכם זה. לשיטת המוסדות "איש לא יעלה על הדעת כי מגרש בטבורה של בני ברק [...] יימכר על ידי מאן דהוא, במסגרת מכר מרצון בסך הנטען של 20,000$ בלבד". עוד טענו מוסדות מאקווא כי גם בתו של טיבריו הכחישה את קיומה של העסקה והדגישו כי המומחה העיד כי סביר יותר שבמועד הקובע לא יכול היה טיבריו להבין את הסכם הרכישה (עמ' 28 לפרטיכל הדיון מיום 30.1.08, שורות 20-21). בנוסף, התובע לא הציג בפני בית המשפט כל ראיות על תשלומים שבוצעו על ידו בקשר עם הסכם הרכישה (עמ' 9 לפרטיכל הדיון מיום 15.11.2007, שורות 6-14). באשר ל-1/8 הזכויות הנוספת טענו מוסדות מאקווא כי זכויות אלו נרכשו על ידם מלוונטל אשר רכש אותן מממשלת רומניה ובודאי שלא ניתן לומר בדיעבד שממשלת רומניה לא היתה רשאית למכור את הזכויות שהלאימה. המוסדות הדגישו כי שעה שרכשו את הזכויות בהסתמך על המרשם, הרי שלאור הוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין קנו זכות נקייה ומלאה (פסקה 18 לסיכומי המוסדות). מוסדות מאקווא טענו גם כי אין כל צורך לדון בסתירה בין שני פסקי הבוררות שהרי במסמך ההבהרה ביטל בית הדין הפרטי את פסק הבוררות ביחס לצדדים שלישיים כלשהם שלא היו בפניו. המוסדות העלו גם טענה באשר לזהות הגוף הבורר. לשיטתן, אין המדובר בפסיקה של בית הדין הרבני אלא "בפסיקתו של הגוף המתכנה 'הרב שלמה זילברשטיין - ראש כולל אברכים, בית תלמוד להוראה ורב דחסידי גור ב"ב'" ומשכך "אין כל משמעות ותוקף לפסיקתו [...] שכן אין מדובר כלל בבית דין אשר מוכר על פי חוק". טענות הנתבעת 3 - לטענת אגודת מאקווא יש לדחות את התביעה על הסף. לדבריה, בין התובע והנתבעים אין כל יריבות משפטית. האגודה טוענת לקנוניא ולשיטתה לוונטל הוא העומד מאחרי תביעה זו (פסקאות 1-2 לסיכומי האגודה). עוד סבורה האגודה כי לוונטל הוא שעמד גם מאחרי תביעת הביטול שהגיש טיבריו לבית המשפט המחוזי ומאחרי התביעה לסילוק יד שהגיש טיבריו לבית המשפט השלום בהרצליה. לגופם של דברים חוזרת אגודת מאקווא על הטענות שהועלו על ידי מוסדות מאקווא, מילה במילה. טענות הנתבע 4 - לוונטל בחר שלא להגיש כתב הגנה מטעמו וביקש שלא ליטול כל חלק במשפט. כשזומן להעיד בכדי לשפוך אור על הפרשה טען: "אני מנוע מלדבר על כל הדברים האלה, על ההיסטוריה שהיה, מסיבה רפואית' שעברתי הכפשות, איומים מילוליים, פיזיים והכל על כל מה שהלך פה. חתכו לי את הצמיגים של המכונית, איימו עלי מילולית, עלי ועל אשתי ועל הילדים. שרפו לי את המכונית. הגעתי למצב כזה שלא עליכם, עברתי גם עם הלב. עכשיו, הרופא אסר עלי בהחלט לרדת מכל הדברים האלה כי אחרת חס ושלום, אתה יכול להיכנס עוד הפעם. דבר אחד אני רוצה לציין, אגורה אחת לא אני ראיתי מהם [מהנתבעות - מ.א.] ולא אדון הירש. [...] אני רוצה דבר אחד, הם רוצים להרוג אותי. אני גם לא מרגיש טוב. אני מבקש לשחרר אותי מכל הדבר הזה. אני לא מעורב, לא מעניין אותי, לא רוצה לדעת משום דבר לא. אני ירדתי מזה. ואני מבקש להוריד אותי מהכל" (עמ' 18-19 לפרטיכל הדיון מיום 30.1.2008). דיון והכרעה מקביעתן של הפלוגתאות מתבקשת חלוקתו של הדיון לשניים: חלקו הראשון יעסוק ב-7/8 הזכויות שבמקורן היו שייכות לטיבריו ואדית הירש, בעוד חלקו השני יעסוק ב-1/8 הזכויות הנותרות בחלקה, אשן במקורן היו שייכות לניקולאי הירש. 7/8 הזכויות שבמקורן היו שייכות לטיבריו ואדית הירש הצדדים כולם אינם חלוקים כי ביום כריתת הסכם הרכישה היו בידיו של טיבריו לכל הפחות 7/8 מהזכויות בחלקה, כשהן נקיות מכל חוב או שעבוד. אף שהנתבעות טענו כי זכויות אלו לא הועברו לידי התובע והטילו דופי בהסכם הרכישה בשל אי כשרותו הלכאורית של טיבריו, אין חולק כי בפסק דין חלוט (פסק הביטול) נקבע כי הסכם המכר להעברת הזכויות בחלקה מטיבריו לאגודת מאקווא- בטל. כאמור, לאחר שהועלו טענות באשר לכשירותו של טיבריו להתקשר בהסכם הרכישה, נתבקשה התייחסות הגב' סורקיס, בתו של טיבריו, המשמשת כאפוטרופא שמונתה לו וכן התייחסות האפוטרופוס הכללי, באשר לנסיבות כריתתו של הסכם הרכישה. האפוטרופא באמצעות בא כוחה הודיעה את עמדתה לבית המשפט, ובשל חשיבות הדברים, תובא זו כמעט בשלמותה: "לגב' סורקיס אין כל ידיעה ממקור ראשון ביחס לנסיבות כריתתו של הסכם המכר מאוקטובר 2000 בין מר הירש לבין מר שמעון שגיא ביחס למקרקעין נשוא תיק זה. כמתואר בחוות הדעת הפסיכיאטרית הנ"ל, דבר קיומו של ההסכם נודע לה רק בדיעבד, מספר חודשים לאחר כריתתו. מצבו של מר הירש לא אפשר באותו מועד, ואינו מאפשר גם כיום, לברר עמו פרטים כלשהם בנדון. הגב' סורקיס עשתה מאמצים ניכרים על מנת לברר את נסיבות כריתת ההסכם וזאת בהתחשב בין היתר בכך שתנאי ההסכם, בנוגע בין השאר למחיר הממכר ולתנאי התשלום, נראים על פניהם כנוטים לטובת הקונה. עוד הדאיגה את הגב' סורקיס העובדה שהיא לא הצליחה למצוא כל אסמכתא לביצוע התשלום של 20,000$ שהיה אמור להיות משולם למר הירש במעמד חתימת ההסכם. בהקשר זה פנתה הגב' סורקיס לנוגעים בדבר, בעצמה ומאוחר יותר באמצעות הח"מ, אולם נתקלה בחוסר שתוף פעולה הן מצדו של הקונה שמעון שגיא והן מצדו של עו"ד ג'ורג' יעקובוביץ ז"ל, אשר ככל הנראה ייצג את מר הירש בעסקת המכר. פטירתו הטראגית של עו"ד יעקובוביץ (אשר היה בין הרוגי הפיגוע במלון "פארק" בנתניה בערב פסח 2002), הקשתה גם היא על הסקת מסקנות חד משמעיות בנדון. בנסיבות המתוארות לעיל, ואף שכשירותו של מר הירש באוקטובר 2000 להתקשר בהסכם המכר עם שמעון שגיא מוטלת בעיני הגב' סורקיס בספק גדול, היא החליטה לבסוף, לאחר התלבטות קשה ועל סמך יעוץ משפטי שקיבלה, להימנע מלנקוט בשם החסוי בהליכים משפטיים על מנת לנסות לגרום להכרזת ההסכם כבטל. ביסוד שיקוליה עמד הרצון להימנע מלהיכנס להליך משפטי ארוך ויקר, אשר תוצאותיו אינן ידועות מראש, ואשר בסופו, גם אם תזכה, יהיה עליה לנקוט בהליכים משפטיים מורכבים נוספים על מנת להביא לפינוי המקרקעין מהמחזיקים הנוכחיים בהם (הם המשיבים בתיק דנן) ועל מנת להביא לרישומם על שם החסוי כשהם נקיים מזכויות צד ג' כלשהו. מאידך על פי הסכם המכר נטל על עצמו הקונה שמעון שגיא את האחריות לפינוי המקרקעין, לרישומם על שמו ולתשלום כל המסים החלים על העסקה. בכל אלה יש יתרונות בלתי מבוטלים לטובת החסוי" ("הודעת האפוטרופא"). בהמשך להודעת האפוטרופא הדגיש ב"כ היועץ המשפטי לממשלה בשם האפוטרופוס הכללי כי: "כאשר מתמנה לחסוי אפוטרופוס אישי הוא מוסמך לייצגו בהליכים המשפטיים הנוגעים לו ולפיכך מייצגת את החסוי בתו [...] לכל דבר ועניין. אשר על כן חוזר האפוטרופוס הכללי ומודיע לבית המשפט הנכבד כי אין בכוונתו להתערב בהליך נשוא תיק זה הואיל ואינו מייצג את החסוי" (הודעה לבית המשפט מיום 8.2.2004). הנתבעים העלו טענות שונות כנגד כשירותו של טיבריו להתקשר בעסקה אשר אעמוד על עיקריהן: הנתבעים ציינו שמחיר העסקה 20,000$, בהתחשב בממכר, אינו מחיר סביר שהיה מוסכם על מוכר מרצון. יודגש, כי בניגוד לטענת הנתבעים, בחינת החוזה מלמדת כי התמורה החוזית המוסכמת הינה 150,000$ אשר רק חלקה הראשון בסך 20,000$ יועבר עם חתימת ההסכם ויתרת התמורה תשולם עד ליום ההעברה בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 6 להסכם הרכישה). כמו כן, התחייב הרוכש לשאת בכל תשלומי המס הנדרשים ואף אלו המוטלים ברגיל על המוכר (סעיף 7 להסכם הרכישה). גם התובע אישר שבעת רישום הזכויות על שמו עליו להעביר סכומים נוספים בהתאם לחוזה (עמ' 10 לפרטיכל הדיון מיום 15.11.07, שורה 17). האפוטרופא מצידה מציינת כי חרף מחיר העסקה ותנאי התשלום, הנוטים לכאורה לטובת הקונה, לאור הנסיבות המיוחדות, בהסכם כמקשה אחת ישנם "יתרונות בלתי מבוטלים לטובת החסוי". יש לזכור, במסגרת תובענה זו נדרשת אך השאלה באשר ליכולתו של התובע לפעול בשם טיבריו מכוח הסכם הרכישה מול הנתבעות 2 ו 3. לנתבעות אילו אין מעמד שהוא לטעון כנגד הסכם הרכישה , כפי שיובהר, לרבות לא בקשר עם שווי התמורה שנקבעה בו. הנתבעים הציגו תצהיר שנחתם ביום 5.5.2001 בפני עו"ד הלר, ובו מצהיר טיבריו כי לא מכר את הזכויות בחלקה לתובע (נספח ד' לתצהיר מייצג הנתבעת 3, בש"א 3993/05). הנתבעים נמנעו מלהעיד את עו"ד הלר אשר היה מעורב בשלבים שונים של הפרשה, אף שתצהירו של טיבריו נחתם שלושה ימים בלבד לאחר הדיון שהתנהל בפני השופטת מני-גור בו ציינה כי "לפי שעה, התובע [טיבריו - מ.א.] אינו יכול לנהל את ענייניו". למעלה מזו, ספק אם התובעים יכולים לטעון כי במועד הרלוונטי טיבריו לא היה כשיר לביצוע העסקה ובד בבד לומר כי כשבעה חודשים לאחר מכן היה כשיר למסור את תצהירו. הצדדים התייחסו בטיעוניהם לחוות דעתו של המומחה אשר בדק את טיבריו ביום 29.5.2001. בחוות דעתו מציין המומחה כי "מר הירש לא היה מסוגל לספר לי על נסיבות העסקה למכירת המקרקעין עליה חתם באוקטובר 2000. ההפרעה בזכרונו היא כללית, ואי זכירת העסקה היא חלק מליקוי כללי בזכרונו". בנוסף העריך המומחה כי "הנ"ל סובל מדמנציה אשר נגרמת על רקע הרס תאי המוח המתאימה לגיל הנבדק. על פי רמת ההפרעה הקיימת תהליך זה נמשך מספר שנים. כיום, מר הירש אינו מסוגל לדאוג בעצמו לענייניו, לכן יש צורך למנות לו אפוטרופוס, הן לגופו והן לרכושו" (עמ' 5 לחוות הדעת). יוער, כי בטרם עדותו של המומחה בבית המשפט באשר לחוות הדעת, יצר עמו קשר הרב ביאליטובסקי, מייצגה של אגודת מאקווא, וביקש לדעת מה יהיה תוכן עדותו. המומחה "כפסיכיאטר משפטי מנוסה" נמנע מלהשיב לו (עמ' 28 לפרטיכל הדיון מיום 30.1.08, שורות 24-27). בחקירתו הדגיש המומחה כי חוות דעתו נכונה ליום הבדיקה ואילך ואין ביכולתו להעיד על כשירותו של טיבריו במועד הרלוונטי. המומחה חזר והדגיש כי תהליך התפתחות המחלה הוא אישי והוא אינו יכול להתייחס למועד מסויים בעברו של הנבדק (עמ' 25 לפרטיכל הדיון מיום 30.1.08, שורות 15-27). עם זאת טען כי סביר יותר לשער שבמועד הרלוונטי היה טיבריו לא כשיר (עמ' 28 לפרטיכל הדיון מיום 30.1.08, שורות 17-21). בתשובתו ביחס לשאלת הערכת הכשירות הרטרואקטיבית השיב: "זו שאלה לא פשוטה וזה בדיוק נכנס לתפיסתי בין המשפט לבין הרפואה. המשפט רואה דברים שחור לבן, הרפואה לא רואה את הדברים כך. הרפואה יכולה רק לשער. הרפואה גם לא מדע" (עמ' 28 לפרטיכל הדיון מיום 30.1.08, שורות 13-15). הצדדים בסיכומיהם הדגישו כי האפוטרופא היא בעלת העניין הרב ביותר בסוגיה זו ובקשו לסמוך על עמדתה (פסקה 6.4 לסיכומי התובע, פסקה 10 לסיכומי מוסדות מאקווא ופסקה 29 לסיכומי אגודת מאקווא). מעיון בעמדתה של האפוטרופא, ואף ששותף אני לספקותיה באשר לכשירותו של אביה להתקשר במועד הרלוונטי בעסקה למכירת זכויותיו בחלקה, איני יכול להתעלם מהחלטתה להימנע מנקיטת הליכים בנדון. האפוטרופא, נסמכת על הייעוץ שקיבלה, סבורה היא כי הסכם הרכישה כפי שהוא, מגלה יתרונות שאינם מבוטלים לחסוי. משכך, התירה ולו מכללא, אם לא למעלה מזה, לתובע לפעול מכוח הסכם הרכישה בהליכים שבפני כמי שבא בנעלי טיבריו. אף האפוטרופוס הכללי בחר שלא להתערב באופן ניהול הדברים. משנקבע כי במועד הרלוונטי היו הזכויות בידיו של טיבריו, ועל כך אין חולק, היריבות באשר לסוגית כשירותו של טיבריו במועד כריתת הסכם הרכישה, הינה בין האפוטרופא לתובע. על אף אי הבהירות בקשר עם כשירותו של טיבריו במועד הרלוונטי, משנמנעה עד עתה האפוטרופא לנקוט בהליכים לביטול הסכם הרכישה, ולאור הפסיקה החלוטה (פסק הביטול) כי לנתבעות אין כל חלק בזכויותיו של טיבריו, אין הנתבעות יכולות להיות לאפוטרופא לפה, שעה שהיא מבכרת שלא לטעון כנגד הסכם הרכישה. לנתבעות אין זכויות בחלקים אילו מן הקרקע כפי שנקבע בפסק דין חלוט. רוצה לומר, אין התובע אלא מבקש לתת ביטוי לקביעה IN REM כי לנתבעות אין כל זכויות בחלקים אילו מן הקרקע. אני מוצא כי בשקלול זכויות הצדדים, הדין עמו ויש לקבל את התובענה בקשר עם כך. 1/8 הזכויות שבמקורן היו שייכות לניקולאי הירש נותר לדון ב-1/8 הזכויות הנותרות בחלקה אשר הבעלות בהן רשומה כיום ע"ש של לוונטל. על בעלותו זו מצויות מספר הערות אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ("חוק המקרקעין"): הראשונה - לאגודת מאקווא כמוטבת, מיום 10.3.1994 (שנרשמה ככל הנראה בעקבות פסק בוררות פתח-תקוה). השניה - צו ניהול על ידי כונס נכסים על שמו של הכונס, מיום 23.5.200 (בעקבות פתיחת תיק ההוצל"פ). השלישית - לטיבריו כמוטב, מיום 6.7.2000 (שנרשמה ככל הנראה בעקבות אישורו של פסק בוררות בני-ברק). ראשית יובהר כי אף שהנתבעות שבו וטענו כי הזכויות הנותרות בחלקה נרכשו על ידי לוונטל מממשלת רומניה אשר הלאימה את נכסי אלמנתו של ניקולאי (פסקאות 17-18 ו-30 לסיכומי מוסדות מאקווא, פסקה 32 ואילך לסיכומי אגודת מאקווא), ואף שגרסה זו מופיעה גם משמו של לוונטל בפסק בוררות פתח-תקוה, לא מצאתי לטענה זו כל סימוכין. להיפך, בין המסמכים המצויים בתיק לשכת רישום המקרקעין (מש/12): שטר מכר מיורשי ניקולאי ללוונטל, תצהירו של עו"ד אדר באשר לנסיבות העסקה ויפוי כח בלתי חוזר שניתן לו לביצוע העברת הזכויות ללוונטל. ביפוי הכח מדגישים היורשים: "היות ועל המגרש הנמצא בבני-ברק, רח' רבנו תם מס. 6 ישראל, שהוא מהווה חלק מהעזבון, הוקם באופן בלתי חוקי וללא הסכמתנו בית כנסת, דבר אשר גרם להורדת ערך המגרש בלפחות 60%, מיופה כוחנו ינקוט בכל הצעדים, בפני הרשויות השיפוטיות והמנהליות לקראת קבלת וגביית פיצויים [...]". לטענת התובע, לוונטל רכש את הזכויות לבקשת טיבריו אך "רצה להבנות מחלקה זו, ולכן דחה את העברתה לטיבריו למועד מאוחר יותר, תוך שהוא מנצל את תמימותו של טיבריו ואת חוסר בקיאותו בענייני מקרקעין" (פסקה 3.3 לסיכומי התובע). בעוד שהנתבעות טענו כי יש "לדחות מכל וכל את טענתו הבלתי מבוססת של התובע, כאילו רכישת המקרקעין על ידי הנתבע 4, בוצעה לבקשת מר טיבריו" (פסקה 31 לסיכומי מוסדות מאקווא, פסקה 51 לסיכומי אגודת מאקווא). בניגוד לטענתן של הנתבעות בהליך זה, מבוסס פסק בוררות פתח-תקוה, עליו הן נשענות, על הטענה כי ברכישת 1/8 הזכויות, פעל לוונטל בכובעו כמתווך העסקה בין טיבריו ואגודת מאקווא ובשליחותם של הצדדים לעסקה זו. וכך מנמקים בין השאר כב' הדיינים את החלטתם: "ועתה ניחזי אנן המוכרים [טיבריו ואדית הירש - מ.א.] מכרו לקונה [אגודת מאקווא - מ.א.] את החזקה במגרש ובמבנה כולל ה-1/8 של האח ניקולאי והתובע [לוונטל - מ.א.] שהוא היה המתווך של המבנה והמגרש ידע מכל העניין [...] כיון שהתובע היה מתווך עליו היה לדאוג להעביר את כל ה-1/8 ובודאי לא לגרום לנזקים קניית ה-1/8 [...] בחוזה [הסכם המכר - מ.א.] היתה התייחסות מלאה לגבי החלק השמינית למשל נאמר כח [כך במקור - מ.א.] תשלום שכר האפוטרופוס הכללי וכן הליכי צו הירושה [...] וכן נאמר כי המוכרים התחייבו לנקוט בכל ההליכים כדי לקבל את אישור האפוטרופוס הכללי או להסיר הערת האזהרה בעניין חלקו של ניקולאי [...] ועל חוזה זה היה התובע מתווך. יתר על כן, יש להוסיף, מאחר והמתווך הינו שליח בשכר [...] וכל שכן שאין הוא יכול להרוויח במה שמעל בתפקידו ולקח לעצמו חלק המגיע לאיש שעבורו הוא תיווך. והעולה על כולנה, מוסדות מאקווא הם הראשונים ויש להם דינא דבר מצרא כלפי המתווך [...] ובנוסף, [...] וא"כ הרי לפי דין תורה היורש האמיתי הוא האח טיבור [טיבריו - מ.א.] שמכר את כל 7/8 והתחייב לגבי ה1/8 שבפועל היתה שלו עפ"י דין תורה, והרישום בטאבו אינו מונע מהיורש מלזכות המגיע לו עפ"י דין תורה [...] ונסכם את הדברים לתובע אין מגיע אלא רק את הסכום שהשקיע עבור קנית ה1/8 וזאת מדין בר מצרא, וכן מדין מתווך שחייב לדאוג להצלת המקח גם אחרי תום פעולת תיווך המקח, וכן מדין שליח בשכר שגרם נזק, המוכר שמכר למוסדות את 8/8 היה גם תפוס גם בחלק ה1/8 וע"כ גם אילו היה מגיע תשלום לכל היותר היה מגיע תשלום רק עבור רכוש תפוס שהינו פחות ערך. המוכר טיבור שמכר למוסדות מאקווא את הנכס ירש ע"פ ד"ת גם את החלק של אחיו ניקולאי כך שבעצם ע"פ ד"ת היה תחת ידי המוכר 8/8 וא"כ המוסדות רכשו כדין את כל המגרש והמגרש שייך להם בשלמותו" אם כן, נימוקי פסק בוררות פתח-תקוה נשענים על ההנחה כי הסכם המכר שנכרת בעסקה בה היה מעורב לוונטל כמתווך, הינו הסכם כשר ותקף. בית הדין הרבני קובע בפסק הבוררות כי הסכם המכר חולש על העברת הזכויות של כל העסקה כולה וממילא אין לנתק את קניית 1/8 הזכויות באמצעות לוונטל מהעברת 7/8 הזכויות שמקורן ברכושו של טיבריו. פסיקתו של בית הרבני מבוססת על ראיית הסכם המכר כ"מקשה אחת" וממילא אין להפרידו לשתי עסקאות נפרדות. זאת חרף השוני בזהות הבעלים הרשומים בפנקס המקרקעין. דא עקא, הסכם זה בוטל בפסק דין חלוט וממילא אין לפסיקת בית הדין כיום על מה שתשען. משפקעה העסקה, אף אין בידה של אגודת מאקווא דינא דבר מצרא באשר לחלקה, שכן כפי שנקבע היא כלל אינה בעלת זכויות ביתר 7/8 הזכויות בחלקה - נימוק אשר לדברי בית הדין הוא "העולה על כולנה". נוסף על כך, הנתבעות טענו, כי לפסק בוררות בני-ברק כלל אין תחולה לגביהן, הואיל והליך הבוררות התנהל שלא בפניהן. כך בבקשתו של מייצג אגודת מאקווא (בש"א 10534/03) וכך בדברי ב"כ מוסדות מאקווא כי "לא יעלה על הדעת שעושים שני צדדים פסק בוררות והפסק הזה יחייב צדדים שלישיים, בלי שאותם צדדים יבואו ויעלו טענות לגופו של עניין" (עמ' 1 לפרטיכל הדיון מיום 15.11.2007, שורות 4-6). ואכן, ההלכה הפסוקה קובעת כי: "פסק בורר אינו מהווה מעשה ביד דין כלפי צד שלישי שלא היה צד לו, צד שלישי אינו יכול לבקש לבטל את פסק הבוררות במסגרת חוק הבוררות [...] זכותו להגן על עצמו מפני פגיעה בזכויותיו וזאת תיכול הוא לעשות על ידי הגשת תובענה רגילה לבית המשפט שעילתה היא הפגיעה בזכותו והסעד הוא מניעת הפגיעה" (המ' (חיפה) מדינת ישראל - פ"ש חדרה נ' רונן שפירא, ; פרופ' ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל (כרך ב', מהדורה רביעית) 966 (2005)). דומני כי יפים הדברים גם באשר להעדר תחולתו של פסק בוררות פתח-תקוה כלפי התובע אשר נכנס בנעליו של טיבריו. טיבריו לא היה שותף להליכי הבוררות שהתנהלו בבית הדין הרבני (ראה למשל סעיף 13 לתצהיר נפתלי לזר, חבר בעמותת מוסדות מאקווא, אשר נטל חלק בהליכי הבוררות). לפיכך, בהתאם להחלטתי מיום 15.11.2007 רשאי היה חליפו להציג ראיות לסתור את פסק הבוררות. לפיכך יש לדחות את טענתן של הנתבעות כי יש בכוחו של פסק בוררות פתח-תקוה לחייב את התובע ולפגוע בזכויות להן הוא טוען. הסעד לו עתר התובע בתובענה זו הינו מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת הנתבעות על הזכויות בחלקה. משהגעתי לכלל מסקנה כי עם הפיכת פסק דינו של כב' השופט קלינג לפסק דין חלוט, אין עוד לפסק בוררות פתח-תקוה על מה שיסמוך, למצער כנגד צדדים שלישיים, ומנגד, פוגע פסק זה בזכויותיו הנטענות של צד ג' שלא היה שותף להליכי הבוררות ולא היה באפשרותו לבטלם, אין לי אלא לקבל את בקשתו של התובע. כך, גם לאור בחירת הנתבע 4, לוונטל , שלא להתגונן כנגד טענת התובע כי פעל הוא לטובת טיבריו. הנתבעות העלו טענה נוספת כנגד פסק בוררות בני-ברק. לשיטתן "זכויותיו של מר לוונטל רשומות בטאבו [...] שעה שהנתבעת 2 רכשה אותן בהסתמך על המרשם, הרי שקנתה זכות נקיה ומלאה וזאת לאור הוראות סעיף 10 לחוק המקרקעין" (פסקה 18 לסיכומי הנתבעת 2, פסקה 38 לסיכומי הנתבעת 3). היינו, אף אם הזכויות לא היו בידיו של לוונטל, הרי שבשל רישומן על שמו, יש להעדיף את העברתן לנתבעת 2 אשר הסתמכה על המרשם. דומני כי הנתבעות נתפסו לכלל טעות. סעיף 10 לחוק המקרקעין קובע כי: "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום-לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". כדי להיכנס בשעריה של "תקנת השוק" מציב החוק מספר תנאים להעדפתו של הקונה: המדובר במקרקעין מוסדרים, העסקה נעשתה בתמורה, נשלם השלב הקנייני והעסקה השתכללה ברישום הזכויות ע"ש הרוכש, ובנוסף מולאה דרישת תום הלב. העסקה לה טוענים מוסדות מאקאווא לא נשתכללה מעולם לכדי רישום בעלותם של מוסדות מאקווא על זכויות כלשהן בחלקה, וממילא הם אינם זכאית להגנתה של "תקנת השוק". נוסף על כך, המוסדות סבורים כי פסק בוררות פתח-תקוה מאשר את העסקה שבינם ובין לוונטל שכן הוא מתייחס ל"מוסדות מאקווא". בחינתו של פסק הבוררות מלמדת כי אף שהפסק מתייחס למוסדות מאקאווא, בית הדין ראה במוסדות כמי שהיו צד להסכם המכר עם טיבריו, בעוד שאגודת מאקווא היא שהיתה צד להתקשרות זו. יש לזכור, כי בפסק דינו של כב' השופט קלינג נקבע כי מעורבותה של אגודת מאקווא בעסקת רכישת הזכויות מלוונטל היתה חסרת תום לב, ובדבריו: "אין חולק כי כוונתו של החוזה שבין המבקש [טיבריו - מ.א.] למשיבה 1 [אגודת מאקווא - מ.א.] היתה כי תועבר לקונה הבעלות בכלל הזכויות בממכר. פעולתם של המשיבים 1-3 לסיכול יכולתו של המבקש לעמוד בחיוביו החוזיים אינה תואמת את חובתם לפעול בתום לב [...] המשיבים מס' 1-3 פעלו בחוסר תום לב ובניגוד להוראת ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973" (פסקאות 7-8 לפסק הדין). ביטולו של הסכם המכר הוענק כסעד על ידי בית המשפט בעקבות התנהלותה חסרת תום הלב של אגודת מאקווא. ממילא, ולאור הנסיבות בהן ניתן פסק בוררות פתח-תקוה תמוהה טענתם של מוסדות מאקווא כי יש להחיל עליהם את תקנת השוק, אשר תום הלב הינו תנאי הכרחי לה. בנוסף הציגה אגודת מאקווא תצהיר מיום 3.2.2000 בו מצהיר טיבריו כי הוא מסתלק מירושת אחיו ניקולאי. לא ברור מהן נסיבות חתימתו של התצהיר ולשם מה שימש, התצהיר אומת על ידי עו"ד הלר, אשר כאמור לא זומן לעדות (נספח ג' לתצהיר הרב ביאליסטוצקי, בש"א 3993/05). לטענת הנתבעות מלמד התצהיר כי אין כל ממש בפסק בוררות בני-ברק המנומק בכך ש"היורש את נכסי ניקולאי הירש [...] הינו טיבריו הירש". טענה זו טובה אמנם במישור היחסים שבין טיבריו או חליפו ולוונטל, אך אין בה כדי להעניק את 1/8 הזכויות בחלקה לנתבעות. כזכור ללוונטל אינו חולק על עמדת התובע באשר לזכויות טיבריו בחלק זה שבחלקה. אחרית דבר יש להיעתר לבקשתו של התובע להורות על מחיקתן של הערות האזהרה שנרשמו על החלקה לטובת הנתבעות ובכלל זה ההערה בדבר צו ניהול הנכסים על ידי הכונס, במובן זה דינה של התובענה להתקבל. כן יש להתיר לתובע, לרבות כמי שפועל מכוח הסכם הרכישה בשמו של טיבריו, לפצל את הסעדים העומדים לזכותו בדין מאילו שנתבעו במסגרת תובענה זו. הנתבעות 2 ו 3 תשאנה בהוצאות התובע, דהיינו במלא אגרת בית המשפט ששולמה על ידו, וכן סכום נוסף בגין הוצאותיו בסך 3,000 ₪. כמו כן תשאנה הנתבעות 2 ו 3 בשכר טרחת עורך דין התובע, בסכום של 42,000 ₪ בתוספת מע"מ. בנסיבות המתוארות אין מקום לחיובם של הנתבעים 1 ו4 בהוצאות התובע. מחיקת הערת אזהרההערת אזהרה