קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על הפרת מדגם רשום: א. רקע עובדתי 1. התובעות הגישו נגד הנתבעים תביעה בגין הפרה של מדגם רשום מס' 17604 אשר ניתן ביום 26.3.91 למוט לנשיאת דגל המותקן על חלון הרכב (להלן: "המוט" וכן "המדגם"). התובעת 2 הינה הבעלים של המדגם מאז שנת 1995, והיא העניקה לתובעת 1 את זכות השימוש במדגם בשנת 2000. התובעת 2 היא גם הבעלים של מדגם נוסף למוט לנשיאת דגל לרכב שנרשם בשנת 1994 ומספרו 22134. אך אין בכתב התביעה טענה להפרה של מדגם זה, אלא רק של המדגם שמספרו 17604. בכתב התביעה נטען כי הנתבעים משווקים את המוט תוך הפרה של המדגם, באופן הגורם נזק לתובעות, מהווה עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה בזכויות קנייניות של התובעות, כולל מוניטין. לפיכך עותרות התובעות למתן צו מניעה שיאסור על הנתבעים לייצר, לשווק או לייבא את המוט, וכן תשלום פיצוי לתובעות ומתן חשבונות לגבי הרווחים שהפיקו ממכירת המוט. 2. הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי בשנת 2002 הוגשה בקשה לביטול המדגם, וכי התובעת 1 נעדרת עילת תביעה שכן היא אינה הבעלים של המדגם. לגופו של עניין, טוענים הנתבעים כי הם החלו לשווק בתום לב את המוט נשוא התביעה בשנת 2004, בכמות אפסית ונסיונית שכבר אזלה, מבלי שהיה להם מידע על זכויותיהם הנטענות של התובעות במוט. הנתבעת ייבאה מסין דגלים ללא מוטות לרכב, כחלק ממשלוח גדול של צעצועים, והסתבר כי חלק מן הדגלים הגיעו בטעות לארץ עם מוטות לרכב. עוד טוענים הנתבעים כי מדובר במוט המיוצר בכל העולם שנים רבות, עוד בטרם ניתן המדגם נשוא התביעה, וכי המוט ששיווקו שונה מהותית מן המוט נשוא מדגם זה. בנוסף, מדובר במוט שהוא "התקן מכני", שצורתו מוכתבת מאופן השימוש בו ומיועדת לאפשר חיבורו לרכב. מטעם זה, ובשל פרסום ושימוש קודם, לא היה המוט ראוי להרשם כמדגם מלכתחילה. כך גם נטען כי התובעות אינן משווקות כלל את המוט המוגן במדגם, ולכן התביעה מהווה שימוש לרעה במדגם. 3. בדיון המוקדם נקבע כי בשלב הראשון תתברר שאלת הפרת הזכויות במוט, ורק לאחר מכן - אם תיוחס לנתבעים אחריות להפרה - תתברר שאלת הסעדים (למעט צו מניעה קבוע, שהנתבעים לא התנגדו לו). 4. עם הגשת התביעה עתרו התובעות למתן סעדים זמניים. הנתבעים לא התנגדו למתן צו מניעה זמני, שאכן ניתן, ולמינוי כונס נכסים, שתפס סחורה אצל חברת "אניב שיווק בע"מ" בתל-אביב (להלן: "אניב")", שרכשה את המוטות מהנתבעים, ונמחקה מכתב התביעה בשלב הדיון בסעד הזמני. ב. הפרת המדגם 5. בכתב התביעה המתוקן נטען כי התובעת 2 היא הבעלים הרשום של המדגם מאז שנת 1995, והיא העניקה לתובעת 1 את זכות השימוש במדגם בשנת 2000 (וכן במדגם נוסף שאיננו נשוא התביעה). אולם לכתב התביעה צורף מסמך של התובעת 2 מיום 13.4.00 בו נאמר כי התובעת 1 "רשאית לייצר ולמכור מוצרים על פי המדגמים האמורים". לפי מסמך זה מדובר אך ורק ברשיון שימוש במדגם שאיננו בלעדי, ולא בהעברת בעלות במדגם. גם לפי תעודת הרשם שצורפה לתצהיר שמעוני, רשום המדגם על שם התובעת 2 בשנת 2002, קרי: שנתיים לאחר שנטען כי הבעלות הועברה לתובעת 1. לכן לא הוכח שזכות הבעלות במדגם הועברה לתובעת 1, כטענת שמעוני בעדותו (עמ' 9), ואפילו לא הוכח מתן רישיון ניצול בלעדי של המדגם. מכאן שבעלת עילת התביעה בענייננו היא התובעת 2 (להלן: "התובעת"), ולא התובעת 1, ותביעתה של התובעת 1 נדחית. 6. המדגם נשוא התביעה ניתן למוט פלסטיק לנשיאת דגל המורכב על חלון הרכב, מן הסוג המשווק לנהגים מדי שנה, לקראת יום העצמאות. ההפרה נשוא התביעה התרחשה בחודש אפריל 2004, לקראת יום העצמאות. התובעת פנתה למשרד חקירות "ליאור", שביצע ביום 18.4.04 קניה של דגלים לרכב בחברת "אניב" (ראה חשבונית שצורפה לתצהיר שמעוני). בעקבות כך הוגשה התביעה ומונה כונס נכסים זמני, שתפס אצל "אניב" אלפי דגלים עם מוטות מן הסוג המוגן במדגם, והנתבעים אישרו כי מדובר במוטות שהם ייבאו מסין ומכרו ל"אניב" (ראה עמ' 4 ו-6 לפרוטוקול). המוט המקורי של התובעת, שהוא נשוא המדגם, והמוט שייבאו הנתבעים שששוק ל"אניב", הוגשו לבית המשפט בעת הדיון בבקשה לסעדים זמניים, וכיוון שלא נמצאו בתיק הוגשו עם הסיכומים בצירוף בקשה מיוחדת שנענתה (בש"א 18414/08), וזאת לפי החלטת בית המשפט (עמ' 7). 7. בסיכומי הנתבעים נטען בצורה סתמית "בשולי דיון זה", כי קיים שוני צורני מובהק בגודל התפס של המוט המפר, לעומת המוט המקורי. טענה כזו לא הועלתה בתצהיר העדות הראשית של הנתבע 2, שהוא המצהיר היחיד מטעם הנתבעים, ובצדק: המוט של הנתבעים מהווה חיקוי מושלם של המוט נשוא המדגם, גם אם התפס במוט ששיווקו הנתבעים (החלק המתחבר לחלון הרכב) קצר בכ- 1 ס"מ ממוט המדגם. הזהות המוחלטת בעיצוב היא בכל חלקי המוט והתפס, כולל צורת הקיפול לאחור של התפס וזוית הקיפול, צורת המוט שהוא בעל ארבע כנפיים ושני "סנפירים" קטנים באמצעיתו, צבעו הלבן של המוט ואורכו. אלמלא זהות מוחלטת זו, לא היו הנתבעים מסכימים מייד לקבלת הסעדים הזמניים ולהחרמת הסחורה ששיווקו ל"אניב". מדובר, אם כן, ב"חיקוי בולט", כנדרש לצורך הפרת מדגם לפי סעיף 37(1)(ב) לפקודת הפטנטים והמדגמים (להלן: "הפקודה"). 8. שאלת יבוא המוטות המפרים ושיוקם על ידי הנתבעים איננה שנויה במחלוקת. טענת הנתבעים בסיכומיהם מצטמצמת לנקודה עובדתית אחת: האם הם ידעו שהמשלוח מסין כולל את המוטות, שכן לטענתם הם התכוונו לייבא רק דגלים. לרכישת הדגלים ב"אניב" קדמה שיחה של החוקרת הפרטית משרד "ליאור חקירות", הגב' עינת קרן, שדו"ח החקירה שערכה יחד עם ליאור צורף לתצהיר שמעוני, וכן הוגש תצהירה של קרן והקלטה (ת/1) ותמליל שיחה שקיימה עם הנתבע 2 ביום 29.3.04 (עדותה בעמ' 13-14). הנתבע, שהוא מנהל הנתבעת 1, טוען בתצהירו כי הנתבעים לא עסקו מעולם בייבוא דגלים, שכן עיסוקם ביבוא צעצועים ודברי סדקית מסין. בחודש מרץ 2004 התבקש על ידי "אניב" לייבא עבורם "דגלים לרכב" לקראת יום העצמאות, שחל ביום 27.4.04. לטענתו, הוא הזמין אצל הסינים 15,000 דגלים, מתוך כוונה למכרם ל"אניב" במחיר של 1.5 ₪ לדגל. בסופו של דבר הגיעו במחצית השניה של חודש אפריל רק 6,900 דגלים, שנמכרו ל"אניב" תמורת סך של 10,350 ₪. זו העיסקה היחידה שביצעו הנתבעים, לטענתם, בנוגע לדגלים עם המוטות נשוא המדגם. 9. הנתבע טוען בתצהירו כי לא ידע שההזמנה כוללת גם מוטות לדגלים - אותם התכוון לרכוש בישראל. לתצהירו של הנתבע לא צורפה ההזמנה לדגלים, ונאמר שם כי הוא פועל להשגתה (סעיפים 55-6 לתצהיר). עוד טוען הנתבע בתצהירו כי הדגלים הגיעו בקרטונים, שלא נפתחו על ידי הנתבעים, אלא הועברו ל"אניב". לכן הוא לא ידע - עד להגשת התביעה - שהדגלים כללו מוטות. לא ברור איך טענה זו מתיישבת עם סעיף 11 לתצהיר הנתבע, בו נאמר כי המחיר של הדגלים ששווקו ל"אניב" היה "מחיר כולל למוט + דגל". בנוסף, בסעיף 9 לתצהיר הנתבע נאמר: "רק עם קבלת המשלוח ראיתי שהוא כולל מוטות לדגלים", וזאת בסתירה לטענה שבהמשך הסעיף, לפיה "רק לאחר הגשת התביעה נודע לי כי המשלוח כלל מוטות לדגלים". כך גם קיימת סתירה בין תצהיר הנתבע בתיק העיקרי לתצהירו בבקשה לסעדים זמניים (בש"א 9294/04), שם הצהיר (סעיף ג'): "הנני להצהיר איפה, לאחר שבדקתי את המלאי במחסן המשיבה, כי אין ברשותה עוד מוטות לנשיאת דגלים לרכב, המוטות שנמכרו למשיבה 1 - אניב שיווק ביום 21.4.04 היו האחרונים שנותרו למשיבה". מסתבר, איפה, שהנתבעים מכרו ל"אניב" גם מוטות, ושבמחסן הנתבעים היו מוטות בשלב מסוים, אחרת לא היה הנתבע טורח לבדוק ולוודא כי אין עוד מוטות במחסן הנתבעת. בחקירתו הנגדית היה הנתבע הרבה פחות נחרץ מאשר בתצהירו, והעיד כי "אניב" "ביקש דגלים לרכב, לא אמר עם מוטות או בלי", וכי כאשר הזמין דגלים לרכב מסין הוא לא חשב באותו זמן האם הם יגיעו עם מוטות או בלי מוטות; הוא אמר: "אם זה היה מגיע בלי מוטות הייתי רוכש מוטות בארץ" (עמ' 16). מסתבר שהנתבע שינה את גרסתו במשפט: בתצהירו טען באופן נחרץ כי ייבא את הדגלים ללא מוטות, ואילו בעדותו טען כי לא נתן כלל דעתו לשאלה אם הם כוללים מוטות. על כל האמור לעיל יש להוסיף כי ההזמנה של הנתבעים שנשלחה לספק בסין לא הוגשה, אף שהנתבע אישר בעדותו שהייתה הזמנה בכתב ושטר מטען (עמ' 16), והדבר כמובן אומר דרשני: הנתבעים מנעו מבית המשפט לדעת מה הזמינו מהספק הסיני. קשה להאמין שהנתבעים הזמינו מסין סחורה מבלי לדעת אם הדגלים כוללים מוטות, שכן יש לכך השפעה ממשית על המחיר שהם משלמים עבור כל דגל; לנתבע לא הייתה תשובה נאותה לשאלה זו (עמ' 18). כך גם קשה להאמין שהנתבעים התכוונו לספק ל"אניב" אלפי דגלים ללא מוטות כמה ימים לפני חג העצמאות, כאשר לא הוסבר כיצד וממי היתה "אניב" אמורה לרכוש את המוטות וכיצד הייתה מספיקה להרכיבם ולשווקם לפני יום העצמאות. הנתבעים לא הביאו לעדות מישהו מ"אניב" (אף שמנהלה, יעקב הסטולר, נתן תצהיר, אך לא נחקר, בבקשה למתן סעד זמני), וגם עובדה זו צריכה להתפרש לטובת התובעת. עוד יש לציין כי בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע מדוע אמר לחוקרת שהוא רוכש את המוטות בארץ, והשיב כי מה שאמר לחוקרת בעניין זה לא היה נכון (עמ' 20). מכל האמור לעיל עולה כי קשה לתת אמון בגרסת הנתבעים ובעדותו של הנתבע. 10. מתמליל שיחתו של הנתבע עם החוקרת עולה אמנם כי הוא אמר לה שהוא מייבא רק את הדגלים מסין ורוכש את המוטות בישראל, כיוון שלמישהו יש זכויות במוט בארץ (עמ' 2 ו-6). ב"כ הנתבעים טוען כי יש להעניק לדברים אלו דגש יתר, שכן הנתבע לא ידע שהוא מוקלט. אולם מן האמור בסעיף 4 לתמליל עולה בבירור שהנתבע חשד בהצעתה של החוקרת לרכוש אצלו דגלים, ואמר: "אני אגיד לך גם למה אני שואל את כל השאלות ששאלתי, כי זה שמביא את הדגלים הוא מחפש מי מביא בשביל לתקוע לו תביעה. אז אני לא יודע מה הכוונה של כל אחד ואחד שרוצה" (עמ' 4). לכן העדיף הנתבע להפנות את החוקרת ל"אניב", שם תוכל לרכוש את הדגלים עם המוטות. תוך כדי השיחה עם החוקרת הוא התקשר ל"אניב" כדי לקשר בין החוקרת לבינה (עמ' 4). זאת ועוד: הנתבע לא אמר לחוקרת שהוא איננו מוכר את הדגל עם המוט; הוא רק אמר שהוא מייבא מסין רק את הדגל, ומדבריו משתמע כי מישהו מייצר עבורו את המוט בישראל. כך אמר בעמ' 2: "את המקל אנחנו קונים כאן בארץ". בהמשך נשאל על-ידי החוקרת "למה אתה צריך גם להביא את זה מסין וגם לייצר את זה בארץ?" והשיב: "בגלל שהזכויות של המקל זה מישהו בארץ אז אם אני מביא מסין אני מקבל תביעה, כי זה זכויות שמורות", ובהמשך הבהיר: "לא מוכרים את זה ביחד, מי שקונה זה לא בעיה בשבילו להלביש את זה" (עמ' 6). מכאן ברור שהנתבעים היו ערים לחלוטין לקיומו של מדגם התובעת, כפי שאישר הנתבע בעדותו וכפי שאמר בשיחה עם החוקרת (עדותו בעמ' 17 לפרוטוקול), וזאת בניגוד לתצהירו, שם טען: "עד הגשת התביעה לא ידעתי על קיומו של המדגם" (סעיף 15). סעיף 37(1)(ב) לפקודת הפטנטים והמדגמים אמנם דורש כי ההצעה למכירה תלווה ב"ידע כי ייחדו לאותה סחורה מדגם או כל חיקוי הימנו". אך טענת תום הלב והעדר הידיעה שמעלים הנתבעים - אין לה על מה שתסמוך. גם אם נאמין לנתבע כי לא ידע בדיוק מהו מדגם, הוא היה ער לקיומן של זכויות במוט של הדגל, וחרף כך בחר "לעצום עיניו" ולהתעלם מכך. לכן יש לייחס לו ידיעה לגבי קיומו של מדגם. סיכומו של דבר: מירב הראיות מצביעות על כך שהדגלים שייבאו הנתבעים מסין כללו מוטות, שהרי לפי טענת הנתבע הוא העבירם ל"אניב" בלי לפתוח את האריזה, וכידוע הדגלים שנמצאו אצל "אניב" כללו מוטות. גם אם מצאו הנתבעים ספק ישראלי שייצר עבורם את המוטות - עדיין שיווק הדגלים עם המוטות המוגנים במדגם מהווה הפרה. 11. מתמליל שיחתו של הנתבע עם החוקרת עולה כי הוא הציע למכור לה דגלים, ואמר "שכל הסיטונאים בדרום תל אביב קונים ממני", ושכבר קיבל "נגלה" אחת (עמ' 2 ו- 5). שיחה זו התנהלה ביום 31.3.04, קרי: בטרם הגיע המשלוח מסין במחצית השניה של חודש אפריל 2004 לפי תצהיר הנתבע. עובדה זו, בצירוף העובדה שהנתבע מציין בתצהירו כי הוזמנו מסין 15,000 דגלים ורק 6,900 סופקו ל"אניב" - מחזקת את המסקנה כי הנתבעים שיווקו דגלים עם מוטות לא רק ל"אניב", אלא גם בהזדמנויות קודמות אחרות. לכן אמר הנתבע בשיחה עם החוקרת שכל הסיטונאים בדרום תל אביב קונים ממנו. טענת הנתבע כי הגיעה מסין כמות קטנה מזו שהוזמנה איננה סבירה, והיא גם לא נתמכה במסמך כלשהו. הנתבע צירף לתצהירו שלוש חשבוניות שהוצאו ל"אניב" - לטענתו בגין המשלוח החד-פעמי שנזכר בתצהירו. מצילום העתקי החשבוניות שצורפו נשמט תאריך הוצאתם, אך ממספרי החשבוניות עולה כי מדובר בשלוש חשבוניות נפרדות, עם מועדי תשלום נפרדים, שהיה הפרש זמן בין הוצאתן (מספריהן: 5417, 5427, ו- 5461, ולכל אחת מועד תשלום שונה בחודש אפריל). לאור כל אלו, אין לתת אמון בטענת הנתבע כי מדובר במכירה חד-פעמית ל"אניב" בחודש אפריל 2004. נקודה זו, אשר תתברר לאור צו למתן חשבונות שינתן נגד הנתבעים, נוגעת לעניין הסעדים בתביעה, ולא לעצם ההפרה. ג. הטענה בדבר העדר תוקף תעודת ההארכה של המדגם 12. בדיון שהתקיים ביום 15.1.08 התברר כי הבקשה לביטול המדגם, שהוגשה על ידי חברת ברמן קלמן דגלים בע"מ - נדחתה (ראה גם עדותו של שמעוני בעמ' 11), וכי תוקף המדגם הוארך עד ליום 26.3.06. איש מן הצדדים לא הגיש לבית המשפט את הבקשה לביטול או את ההחלטה לדחותה, אך מסיכומי הנתבעים עולה כי הם אינם חולקים על כך. המדגם נשוא התביעה נרשם ביום 16.3.91 לחמש שנים, ותוקפו הוארך פעמיים לחמש שנים נוספות עד ליום 26.3.06, כעולה מתעודת רשם הפטנטים והמדגמים שצורפה לתצהיר מנהל התובעות, מר דוד שמעוני (להלן: "שמעוני"). בסיכומיהם מעלים הנתבעים טענה חדשה, לפיה רשם הפטנטים והמדגמים לא היה רשאי על פי החוק להאריך את תוקף המדגם לתקופה שלישית של חמש שנים. על-פי תעודת הרשם, האגרה עבור ההארכה השלישית שולמה באיחור של 10 חודשים, קרי: ביום 17.1.02, לאחר שתקופת ההארכה השניה פקעה ביום 26.3.01. סעיף 33(4) לפקודת הפטנטים והמדגמים קובע כי הרשם מוסמך להאריך את התקופה רק אם חלפו לכל היותר ששה חודשים ממועד פקיעת תקופת התוקף הקודמת. טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה, והופיעה לראשונה בסיכומים, באופן שהיא מהווה הרחבת חזית פסולה. זאת ועוד: בעדותו נשאל שמעוני בנקודה זו, והעיד כי הבקשה להארכת תוקף המדגם בשלישית הוגשה "סמוך למועד פקיעת המדגם", אך טופס תשלום האגרה לא הגיע בזמן; לכן איפשר הרשם את רישום ההארכה, לאחר הגשת בקשה מנומקת של התובעות (עמ' 10). לא מיותר לציין כי סעיף 33(4) לפקודת הפטנטים והמדגמים קובע כי יש להגיש את הבקשה להארכת המדגם בתוך 6 חודשים ממועד הפקיעה ("רשאי הוא, בתוך תקופה של שישה חודשים שתחילתה בתום התקופה הראשונה או השניה של חמש שנים, לפי הענין, לבקש להאריך...". לא נאמר כי גם תשלום האגרה צריך להתבצע בהכרח בתוך תקופה זו. זאת ועוד, הנתבעים לא פנו לבית המשפט בבקשה למחיקת המדגם מן המרשם בטענה שלא ניתן היה להאריכו, מכוח בסעיף 44 לפקודה. אמנם ההלכה היא כי ניתן לתקוף את תוקפו של מדגם גם בתקיפה עקיפה במסגרת תביעה המוגשת בגין הפרתו (ראה: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט א' גולדברג). אך הנתבעים לא העלו כל טענה בעניין זה בכתב הגנה, אף שהארכת המדגם נעשתה כשנתיים לפני הגשת התביעה. סעיף 48 לפקודה קובע כי תעודה של הרשם מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנה, ועל מנת לסתור חזקה זו שבחוק היה צריך להעלות את הטענה בצורה נאותה, ולהוכיחה כדבעי. בנסיבות אלו, יש לדחות את הטענה כי הרשם לא היה מוסמך להאריך את המדגם, וכי הוא איננו בתוקף. ד. כשירות המוט להירשם כמדגם 13. הנתבעים טוענים כי המוט לדגל נשוא התביעה לא היה ראוי כלל להירשם כמדגם, וכאמור לעיל ניתן להעלות טענה זו ב"תקיפה עקיפה" במסגרת תביעה על הפרת מדגם. הטענה היא כי מוט הדגל איננו "חדש או מקורי" בעיצובו ואין בעיצובו קווים הבולטים לעין או מושכים את העין. בנוסף, עיצובו של המוט מוכתב על-ידי צרכים שהם בעיקרם פונקציונליים. 14. סעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים מגדיר "מדגם" כדלקמן: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ על-ידי תהליך או אמצעי תעשייתי... הבולטים לעין רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית-עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מכני". סעיף 30(1) לפקודה קובע כי ניתן לרשום "כל מדגם חדש או מקורי שלא נתפרסם קודם לכן בישראל". מכאן שהתנאים לכשירותו של מדגם הינם כדלקמן: א) הוא חדש או מקורי; ב) הוא לא נתפרסם קודם לכן בישראל; ג) הוא כולל עיצוב חיצוני שייוחד לו בתהליך תעשייתי; ד) אותו עיצוב חיצוני בולט לעין במוצר הסופי; ה) אין מדובר במוצר שאינו בעיקרו אלא התקן מכני. 15. דרישת החדשנות לגבי מדגם פירושה כי מדובר בצורה, דוגמא או קישוט שלא היו מוכרים קודם לכן, ואילו דרישת המקוריות משמעותה: יישומם של אלמנטים ידועים באופן שונה מן הידוע קודם לכן (דברי כבוד השופט מ' אילן בע"א 3406/96 סלע חברה למוצרי בטון נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ, ). בתחומים מסוימים תבוא דרישת החידוש או המקוריות על סיפוקה גם על יסוד שינויים ותוספות קטנים למדי (שם, בעניין סלע, והאסמכתאות שצוטטו שם). במקרה דנא, טוענים הנתבעים בצורה סתמית (סעיף 22 לתצהיר הנתבע), וללא כל תשתית ראייתית, כי קיימות באינטרנט תמונות רבות של מוטות לדגלים המיוצרים בכל העולם. אין די בהזמנת בית-המשפט בסיכומים לעיין באתרי אינטרנט (שכלל לא פורטו), מבלי להגיש למצער תמונות של מוטות אלו, מה גם שאין זה ברור מתי יוצרו ונמכרו מוטות אלו, שהרי המדגם נשוא התביעה ניתן בשנת 1991. למותר לציין שנטל הראיה לשלילת תוקפו של המדגם מוטל על שכם הנתבעים, לאחר שהמדגם ניתן על-ידי רשם הפטנטים והמדגמים, ותעודת מתן המדגם מהווה ראיה לכאורה גם לתוקפו. הנתבעים לא הביאו צל של ראיה להוכחת טענתם כי המדגם לא היה חדש או מקורי בשנת 1991, בעת שניתן. כך גם לא הוכחה הטענה כי קיימים בישראל ששה מדגמים למוטות לדגל, מה גם שלא ברורה הנפקות של טענה זו. אם בכלל, הרי שטענה זו סותרת טענה אחרת של הנתבעים, לפיה עיצוב המוט מוכתב מצרכים שהם בעיקרם פונקציונליים. אם ניתן לעצב את המוט לדגל בכמה דרכים שונות, שכל אחת מהם הצדיקה מתן מדגם שונה - אות היא לכך שהעיצוב איננו מוכתב מן הצרכים הפונקציונליים (ראה: ע"א 430/67 שרנוע בע"מ נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד כב(1) 113, בעמ' 116). ודוק: אין כל איסור לייצר מוט לדגל המעוצב בצורה שונה מן המוט נשוא המדגם, שהרי ההגנה שניתנה למוט נוגעת לעיצובו החיצוני, ולא לחדשנותו הטכנולוגית. כך הבהיר כבוד השופט מ' לנדוי, כתוארו אז, בענין שרנוע הנ"ל, בעמ' 117, באומרו: "...אין כאן ערבוב התחומים בין מדגם ופטנט, כי אדם אחר יכול לייצר חפץ משלו, הממלא אותו תפקיד באותה יעילות, בשינוי הצורה בלי שהמדגם הרשום יעמוד לו למכשול". לכן, המצאותם בשוק של מוטות אחרים לנשיאת דגל לרכב, שצורתם החיצונית שונה, איננה שוללת את תוקפו של המדגם שניתן לתובעת. 16. מדגם נועד להעניק ליוצרו הגנה על צורתו החיצונית האסתטית של מוצר תעשייתי. "ההגנה ניתנת לצורה המיוחדת של המוצר, כפי שהעין מסוגלת לקולטה... הצורה צריכה למשוך את עינו של הצרכן הרלוונטי, באופן שישפיע על בחירתו במוצר הספציפי" (דברי כבוד השופט א' ריבלין בע"א 7125/98 מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נז(3) 702, פסקה 6). העיצוב התעשייתי משמש מקדם המכירות הראשוני של המוצר התעשייתי; "משום כך הועבר מרכז הכובד לפוטנציאל הצורני של העיצוב לעין הצרכן. הצורה צריכה למשוך את עין הצרכן הרלוונטי, ומשיכת העין אינה מתמצאת במראה אסתטי כלשהו אלא ביסודות צורניים, שיש בהם כדי להשפיע על בחירת הצרכן" (דברי כבוד השופט מ' אילן בעניין סלע הנ"ל). עם זאת, מדגם איננו דורש דרגת מקוריות או אומנותיות המחייבת מאמץ אינטלקטואלי ממשי, שכן עיקרו של מדגם הוא בהגנה על הצורה החיצונית החדשנית של מוצר תעשייתי (ע"א 513/89 Interlego AS נ' Exin-Lines Bros. AS, פ"ד מח(4) 133, בעמ' 184-185). זאת ועוד: כפי שהבהיר כב' השופט א' ריבלין בענין מיפרומאל הנ"ל: "בתחומים מסויימים תבוא דרישת החידוש או המקוריות על סיפוקה גם על יסוד שינויים ותוספות קטנים למדי. כאלה הם, למשל, תחומים בהם מוגבלת 'חירות העיצוב' של היוצר עקב טיבו, תפקידו או אופן השימוש במוצר..." (פסקה 15). דברים אלו צוטטו בהסכמה על ידי כב' השופט מ' אילן בענין סלע הנ"ל (ראה גם האסמכתאות האנגליות המצוטטות שם). דברים אלו ישימים בענייננו, כאשר מדובר במוט לדגל שעיצובו מוכתב - באופן חלקי אמנם (ראה לקמן) - על ידי מטרתו. הנתבעים לא הביאו ראיות כלשהן בשאלה האם היו מוטות לדגלים כדוגמת המוט נשוא התביעה בעת שניתן המדגם בשנת 1991, ולכן אין כל קנה מידה לבחון את שאלת החדשנות והמקוריות של המוט. שמעוני, לעומת זאת, אמר בעדותו כי מדובר במוצר "גאוני", למרות שהוא נראה פשוט, אשר פותח על ידי המהנדס יגאל תאנה (עמ' 12). לכן, הואיל וניתן למוצר מדגם, יש להניח שהוא הוא עומד בדרישות המקוריות והחדשנות. 17. טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי המוט נשוא המדגם איננו אלא "התקן מיכני" כמשמעותו בסעיף 2 לפקודה. גם טענה זו דורשת תשתית עובדתית, שהבאתה מוטלת על שכם הנתבעים. השאלה אם עיצובו של המוט מוכתב כל כולו על-ידי דרישות פונקציונליות היא שאלה שבעובדה, הכרוכה גם במומחיות, ואין מדובר בנושא המצוי "בידיעה שיפוטית", או שניתן להתרשם ממנו רק למראה עין, על פי התרשמות חיצונית מן המוצר. גם בעניין זה לא הביאו הנתבעים ראיות כלשהן, ומסתבר שהנתבע איננו מבין כלל את משמעות המונח "התקן פונקציונלי" שבתצהירו (עדותו בעמ' 24). אולם מעבר לשאלה העובדתית, שלא הוכחה, נראה גם על פני הדברים כי אין בסיס משפטי לטענת הנתבעים - ככל שהנתבעים מצפים שהיא תוכרע על יסוד מראה עינים של בית המשפט. בענין שרנוע הנ"ל הבהיר כב' השופט מ' לנדוי, כתוארו אז, את משמעותה של ההגבלה הקבועה בסעיף 2 לפקודת המדגמים, אשר שוללת מתן מדגם לחפץ "שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני", בצטטו מפסק הדין האנגלי בעניין - Kestos v. Kempat, 53 R.P.C. 139, 151 (1966): "סתם התקן מיכני הוא צורה שכל תכונותיה מוכתבות אך ורק על ידי התפקיד או התפקידים שעל החפץ למלא... אבל העובדה שאיזה יתרון מופק ממתן צורה מיוחדת אינה פוסלת את הצורה לרישום כמדגם" (עמ' 116). ובהמשך סיכם השופט לנדוי את ההלכה בעמ' 116 כדלקמן: "צורה מסויימת יכולה להיות כשירה לרישום כמדגם, אם כי יש בה גם תועלת מבחינת התפקיד שהיא נועדה למלא (ואוסיף: ואף אם יסוד התועלת גובר על היסוד האסתטי). לשון אחרת: הפונקציונליות של חפץ אינה שוללת את כשרות צורתו לרישום כמדגם... אבל כאשר הצורה מוכתבת כל כולה רק על-ידי התפקיד שעל החפץ למלאו, ולפי הידוע בשעת רישום המדגם לא היתה קיימת דרך אחרת, יעילה באותה מידה, להשגת אותה מטרה פונקציונלית, כי אז אין היא ראויה לרישום בתור מדגם". ובעמ' 117 מבהיר כב' השופט לנדוי: "נמצאנו למדים שאם אפשר להשיג את המטרה התועלתית גם על-ידי שימוש בצורת מדגם אחרת, שאינה פחות יעילה, אין המטרה התועלתית, שצורת המדגם באה למלאה, פוסלת את המדגם לרישום. הטעם לדבר הוא, שכאשר קיימות צורות אחרות להשגת המטרה התועלתית, אין עוד לומר שהצורה הוכתבה רק על-ידי התפקיד...". בעניינו: צורתו של המוט נשוא המדגם כוללת כמה אלמנטים עיצוביים שאינם נראים הכרחים להשגת מטרתו לנשיאת דגל על חלון הרכב. עיצוב המוט לאורכו עם ארבע "כנפיים", עיצוב הסנפירים שבאמצע המוט שנועדו (כנראה לתפוס את הדגל) וצורת הלשון המקופלת בתחתית המוט (התפס המתלבש" על החלון) - כל אלו הם אלמנטים עיצובים שאינם נראים על פניהם כחיוניים להשגת מטרתו הפונקציונלית של המוט. התפס היה יכול להיות מרובע ולא אליפטי, והמוט היה יכול להיות עגול או מרובע, ללא כנפיים. עובדה היא שקיים מדגם שניתן למוצר מתחרה (המדגם של כדורי עליו העיד שמעוני), והנתבעים אף טענו שקיימים כמה מדגמים אחרים למוט מעין זה. מסתבר, איפוא, שקיימות כמה דרכים להשגת המטרה התועלתית של המוט בדרכי עיצוב שונות, ולא כל מאפייני צורתו החיצונית מוכתבים על ידי מטרה זו. העובדה שהמוט נועד להשגת מטרה תועלתית של נשיאת דגל וחיבורו לחלון הרכב, איננה פוסלת אותו מלהיות כשיר לרישום מדגם. על כן, אין לומר על המוט נשוא המדגם כי הוא מהווה חפץ "שאינו בעיקרו אלא התקן מכני". ה. סיכום 18. הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם לשאלת אחריותו האישית של הנתבע כמנהל. אך מן הראיות שהובאו ברורה אחריותו האישית של הנתבע, שכן כל מעשיו, העונים על יסודות ההפרה של מדגם, נעשו עבור החברה ובשמה. ההלכה היא כי ניתן להגיש תביעה אישית נגד אורגן של תאגיד, אשר נטל חלק אישי בביצוע עוולה נזיקית או הפרה של דיני הקניין הרוחני שנעשו עבור התאגיד, וזאת לצד התביעה המוגשת נגד התאגיד עצמו; מנהל התאגיד, או כל אורגן אחר שלה, איננו יכול להסתתר מאחרי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, פסקה 18 ואילך לפסק דינו של כבוד הנשיא מ' שמגר, והאסמכתאות שצוטטו שם). לפי הלכה זו קיים בסיס לייחוס אחריות אישית לנתבע בשל הפרת המדגם, שכן מן הראיות עולה שהוא אחראי לביצוע כל פעולות החברה נשוא תובענה זו. 19. העילה של עשיית עושר ולא במשפט נזנחה בסיכומי התובעות, ולכן אין מקום להתייחס אליה, מה גם שאין צורך בכך לאור המסקנה בדבר קיומו של מדגם תקף שבבעלות התובעת. 20. לסיכום כל האמור לעיל, יש לקבוע כי התובעת 2 הינה בעלת מדגם שהיה בתוקף במועד הגשת התביעה, ובמועד בו הוכח כי הנתבעים ייבאו לארץ מוטות המוגנים במדגם - מעשה העולה כדי הפרתו. לפיכך, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייבא, לייצר, לשווק או להציע למכירה בישראל את המוטות לדגלים המוגנים במדגם, או מוטות הדומים להם דימיון בולט. התובעת 2 זכאית להשמיד את הדגלים המפרים שנתפסו אצל "אניב" (אם טרם הושמדו), או לקבלם לחזקתה ולעשות בהם כל שימוש אחר. כמו כן ניתן צו למתן חשבונות המחייב את הנתבעים להגיש בתוך 60 יום תצהיר מפורט ומלא של כל עסקאות היבוא או המכירה שביצעו בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה במוטות לנשיאת דגלים מן הסוג המוגן במדגם. פרטים אלו יאומתו בתצהיר על ידי הנתבע ועל ידי רואה חשבון, והעתקי כל המסמכים המעידים על היבוא או המכירה ועל פרטי העסקאות יצורפו לתצהיר. 21. בשלב זה אינני פוסק הוצאות ושכ"ט עו"ד, ואלו יפסקו עם סיום ההליך בהתאם לתוצאותיו הסופיות ולסכום שיפסק לטובת התובעת 2 כפיצוי בגין הפרה ו/או כהשבת רווחים בהתאם לחשבונות שימסרו הנתבעים. מוצע לצדדים לחסוך את הצורך בניהול השלב השני הנוגע לסעדים, ולסיים את ההליך בפשרה כספית (בלא לוותר על זכות הערעור), או לאפשר לבית המשפט ליתן פסק דין על סמך סעיף 79א. לחוק בתי המשפט, לאחר הגשת תצהיר מתן החשבונות. מדגם