קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על טעות במעצר נגד המדינה ונגד עיתון בטענת לשון הרע: השופטת רות לבהר שרון: בפנינו שלושה ערעורים על פסק דינה של כב' השופטת ס.נ. שושנה אלמגור (בית משפט השלום בת"א) מיום 3.3.05 ב-ת.א.201170/02, , בו קיבלה חלקית את תביעת שמשון דרעי (להלן: "התובע" או "המערער") שהוגשה נגד שריה עופר (להלן: "עופר"), ונגד הכתב בוקי נאה ועיתון ידיעות אחרונות (להלן ביחד:"ידיעות אחרונות" או "העיתון"), ודחתה את תביעתו נגד מדינת ישראל-אגף המכס והמע"מ. העובדות ופסק הדין של בית משפט קמא 1. עופר, שהיה בעל המניות והשליטה בחברת ד.ג.ש. - שירותי דלק בע"מ, נעצר ביום 27.5.02 בחשד להשתמטות מתשלומי מע"מ באמצעות זיוף שוברי תשלום, תוך שימוש בחותמת מזוייפת של סניפי דואר שונים, בסך של כ- 14 מיליון ש"ח, אותם התחייב לשלם לשלטונות מע"מ בהתאם להסכם פשרה מיום 30.12.01. בחקירתו טען, כי שוברי הדואר שולמו באמצעות אדם בשם שמשון (להלן: "שמשון"). לטענתו הוא מסר לשמשון את שוברי התשלום עם המחאה לסילוק החוב בסכום העולה כדי 40% מהחוב, ואת יתרת הסכום לתשלום מסר לו במזומן על מנת שהוא יבצע את התשלומים. משהסתבר כי השוברים שהחזיר לו שמשון היו מזוייפים, והסכומים לא שולמו - טען עופר כי הוא נפל קורבן למעשה נוכלות מצד שמשון. בחקירתו, טען עופר כי הוא אינו זוכר את שם משפחתו של שמשון, אותו הכיר זמן קצר קודם לכן. בחקירתו השנייה (30.05.02), טען עופר, לאחר ששכר את שירותיו של אביטל למברסקי, חוקר פרטי מטעמו (להלן: "החוקר הפרטי"), כי הוא זיהה בתמונה שהוצגה לו את הנוכל, ולטענתו זה היה שמשון. אין חולק, כי מי שזוהה בתמונה היה התובע - שמשון דרעי, פעיל במרכז מפלגת הליכוד, אשר בעבר התמודד על ראשות עירית בני ברק, ואשר שהה באותה עת לרגל עסקים בארה"ב, בעוד יתר בני משפחתו המשיכו להתגורר בארץ. בעקבות זאת הוצא ביום 30.5.02 צו מעצר נגד התובע, אשר כאמור זוהה על ידי עופר כמי שרימה אותו, שעה שאין חולק שהוא לא היה האדם הנכון. באותו ערב נערך חיפוש בביתו של התובע שהעלה חרס בידי החוקרים, וביום 2.6.02 הגישה המשטרה בקשה (שהתקבלה) לביטול צו המעצר. יצויין, כי התובע שהיה אותה עת בחו"ל לא נעצר בפועל, אך טען שנגרם לו נזק תדמיתי רב ועוגמת נפש רבה, ומכאן התביעה שהגיש. יצוין, כי כעבור מספר ימים, ביום 13.06.02, נעצר אדם בשם שמשון נעמאט, אשר הודה כי קשר עם עופר להונות את שלטונות המס באמצעות זיוף חותמות דואר. לאור זאת הוגש נגד השניים כתב אישום. 2. התובע הגיש תביעות נגד עופר, ידיעות אחרונות והמדינה, כדלקמן: נגד עופר הגיש התובע הן תביעה בגין הוצאת דיבה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע"), והן תביעה לפי סעיפים 12, 35, 26 ו-60 לפקודות הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), בה טען כי עדותו השקרית של עופר היא שהביאה להוצאת צו המעצר נגדו ולפרסומים מוטעים בעיתון, שגרמו לו נזק רב, וכי על כן הוא זכאי לפיצוי. נגד ידיעות אחרונות הגיש התובע תביעה בעילה של הוצאת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע בגין שלוש כתבות שפורסמו בעיתון, אשר טען להגנתו כי לא מדובר בלשון הרע וכי עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק. עילת התביעה נגד המדינה הייתה לפי סעיפים 35 ו-60 לפקודה, והתובע טען כי המדינה לא נקטה בזהירות הנדרשת עת הוצא נגדו צו המעצר ברשלנות, מבלי שהעובדות נבדקו על ידי החוקרים כנדרש, ובכך גרמה לו לנזק רב. המדינה טענה להגנתה כי נהגה כראוי, ולא היה כל זדון מצדה, ועל כן אינה חייבת לפצותו. 3. בהתאם להסכמת הצדדים, פסק הדין ניתן על סמך כל החומר שהיה בתיק, ללא חקירות של המצהירים. בית משפט קמא קיבל את התביעה נגד עופר, וקבע בפסק דין מנומק ומפורט, שמהחומר שהונח בפניו עולה כי "עופר התל בחוקרים וניתב אותם במזיד למערער למרות שידע היטב את זהותו האמיתית של שמשון איתו הוא קשר למעשה קשר להונות את שלטונות מע"מ". בית המשפט סקר את כל הראיות והסביר כיצד גירסתו של עופר לגבי הטעות בזיהויו של שמשון, אינה מתקבלת על הדעת, לא סביר כי הוא לא ידע כיצד לאתר את שמשון; לא סביר שבהיותו איש עסקים בעל מניות בחברת דלק שגלגלה מליוני דולרים הפקיד סכומי עתק בידי אלמוני שזהותו לא נודעת, מה גם שהוכח כי הוא נפגש עם שמשון מספר פעמים לפני מעצרו, ואף הזמין אותו לחתונת בתו שבוע לפני מעצרו. בית המשפט קבע כי עופר לא התבלבל בזיהויו אלא במתכוון הטעה את החוקרים, הוא אף שכר חוקר פרטי על מנת להטעות את החוקרים ואף לא הציג גירסה כיצד הגיעה התמונה של התובע לידי החוקר, ונמנע מלהביאו לעדות. מכאן הגיע בית המשפט למסקנה הבלתי נמנעת כי עופר הוביל את החוקרים בעורמה ובהטעיה, אגב שיבוש הליכי חקירה, למעצרו של התובע ולביצוע חיפוש בביתו, מהלכים שהסתברו בדיעבד כמוטעים. וכך קבע ביהמ"ש: "המסקנה המשפטית המתבקשת מהניתוח העובדתי האמור הינה כי עופר עוול כלפי התובע בעוולת שיתוף ושידול לביצוע עוולה, כאמור בסעיף 12 לפקודת הנזיקין". בגין הנזק שנגרם למערער מהתנהגותו המעוולת של עופר, הן מהפרסומים בעיתון והן מביצוע צו החיפוש בביתו, ובגין עוגמת הנפש שנגרמה למערער, חייב בית משפט קמא את עופר לפצות את התובע בסך של 150,000 ₪, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ובתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד, וזאת על פי חלוקה של 100,000 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע, ביחד ולחוד עם העיתון, ו-50,000 ש"ח בגין נזק ועוגמת נפש שנגרמו לתובע עקב התנהגותו של עופר. לגבי ידיעות אחרונות, בית משפט קמא ציין כי בכתבה הראשונה שהתפרסמה ביום 2.6.02 וכותרתה "לאן נעלם שמשון דרעי?" (להלן: "הכתבה הראשונה"), תוארו ההליכים הפליליים שננקטו נגד התובע וכן מהלך החקירה והדיון שהתקיים בקשר לבקשת המעצר. אומנם קבע בית המשפט כי תוכנה של הכתבה עונה על הגדרת "לשון הרע", וכי בוודאי מתקיים יסוד הפרסום, אך עומדת לעיתון ולכתב הגנת סעיף 13(7) לחוק, שכן מדובר בסיקור עיתונאי נכון ומאוזן, והואיל ובמועד פרסום הכתבה עדיין לא הייתה ידועה לעיתון כוונת המדינה להגיש בקשה לביטול צו המעצר נגד התובע, לכן קבע בית המשפט, כי יש לדחות את התביעה נגד העיתון ככל שהיא מתייחסת לכתבה הראשונה. לא כך לגבי הכתבות השנייה והשלישית שפורסמו ביום 3.6.02 וביום 13.6.02. הכתבה השנייה, שפורסמה ביום 03.06.02, וכותרתה "שמשון דרעי: עזבתי את הארץ אך לא רימיתי איש" (להלן: "הכתבה השנייה"), פורסמה לאחר הגשת בקשת המדינה לביטול צו המעצר כנגד התובע, מאחר וזה לא היה חשוד במעשה. במסגרת הכתבה צוין כי המדינה אינה בטוחה עוד כי התובע הוא שרימה את עופר, וכי עופר חזר בו מזיהויו של התובע כמי שרימה אותו, וכי המשטרה מחפשת אחר חשוד אחר. בית משפט קמא קבע כי אין בכתבה, ובכותרת המשנה שבה, משום ניקוי מלא של התובע מכל אשמה שיוחסה לו במסגרת הכתבה הראשונה, וזאת חרף העובדה כי המשטרה בבקשת ביטול צו המעצר ציינה מפורשות כי התובע אינו חשוד. לאור זאת, קבע בית המשפט כי יש לראות בכתבה השנייה משום "לשון הרע" לפי החוק, וכי במקרה זה לא עומדת לעיתון הגנה, שכן במועד פרסום הכתבה ידע העיתון כי המשטרה הסירה חשד מן התובע, אך בכתבה מצטיירת תמונה לפיה החשד לא הוסר לגמרי, כאשר כפי שעולה מדברי בית משפט קמא ביטול צו המעצר והסרת החשד היה לפני פרסום הכתבה השנייה. בכתבה השלישית, שפורסמה ביום 13.06.02, שכותרתה "פעיל הליכוד דרעי חזר מארה"ב לישראל. מבוקש לחקירה בחשד להונאה וגניבה" (להלן: "הכתבה השלישית"), דווח כי התובע שב מחו"ל לאחר שהוגשה נגדו תלונה על גניבה והונאה על ידי עופר, וכי סוכם בין פרקליטו לבין המשטרה כי לא ייעצר בינתיים וכי לא ידוע מתי יוזמן לחקירה. בית משפט קמא, קבע, כי מהכתבה עולה בברור כי הגעתו לארץ של התובע קשורה בחשד הקיים נגדו בקשר למעשים פליליים, וזאת חרף העובדה כי התובע נוקה מחשד על ידי המשטרה כבר ב-2.6.02, והעיתון ידע על כך. לאור זאת, קבע בית המשפט כי יש בכותרת ובכתבה משום "לשון הרע" לפי החוק, וכי לא עומדת לעיתון הגנה. לאור זאת קבע בית המשפט, כי יש לחייב את ידיעות אחרונות בעוולת לשון הרע כלפי התובע. בית המשפט ציין כי בתביעתו לא הסתפק התובע בעתירה לפיצוי בגובה הנזק הסטטוטורי הקבוע בחוק לשון הרע ועתר לפיצוי בסך 1,200,000 ₪, אך קבע כי התובע לא הוכיח נזק מיוחד, ובודאי שלא הוכיח את הסכומים שנתבעו על ידו, והעמיד את הפיצוי על הפיצוי הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק, בגין כל אחד משני הפרסומים המעוולים, וחייב את העיתון לפצות את התובע בסך 100,000 ₪, שיהיו ביחד ולחוד עם החיוב של עופר כלפי התובע. התביעה שהגיש התובע נגד המדינה בעוולת רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין נדחתה על ידי בית משפט קמא, שקבע כי אין לבחון את פעולות המשטרה והחוקרים בראייה שלאחר מעשה, אלא בזמן אמת, במועד החקירה על כל אילוציה, תנאיה ונסיבותיה. כל עוד החקירה הינה הוגנת ומשמשת לתכלית ראויה אין לחייב את המדינה בעוולת הרשלנות, גם אם בראיה לאחר מעשה אפשר היה לבצע פעולות כדי למנוע את הנזק. בענייננו, קבע בית המשפט, לאחר שניתח את השתלשלות האירועים, כי המדינה לא התרשלה. גם את תביעת התובע לפי עוולת הנגישה על פי סעיף 60 לפקודת הנזיקין דחה בית המשפט, וקבע כי לא הוכח זדון מצד המדינה אלא ההפך, שכן החוקרים עשו כל אשר לעיל ידם על מנת לעלות במהירות על עקבותיו של אותו שמשון , כך גם לגבי אופן ביצוע צו החיפוש - לא מצא בית משפט קמא כי היה רבב בפעולת המשטרה. טענות הצדדים בערעור טענות התובע 4. עיקר טענות התובע (ב-ע"א 1835/05) הינן כנגד דחיית התביעה נגד המדינה. לטענתו, לאחר שעופר זיהה אותו בתמונה כמי שהונה אותו, יכלה המדינה לברר, בבדיקה פשוטה, כי התובע שוהה בחו"ל כבר תקופה ארוכה ועל כן ברור כי אינו יכול להיות אותו שמשון שהונה את עופר. זאת ועוד, היו בידי המשטרה די פרטים כדי לאתר את "שמשון האמיתי", וניהול החקירה על ידי המשטרה באופן ראוי (למשל על ידי יצירת קשר עם "שמשון" באמצעות מספר הטלפון שהיה בידה; חקירת אנשים קשורים לפרשה ששמם עלה בחקירות במשטרה; בדיקת שהות התובע בחו"ל וכדומה) היה, לטענת התובע, מוביל במהירות ובקלות למסקנה כי אין למערער כל קשר לפרשה. לאור כל זאת, טוען התובע, כי היה על בית משפט קמא להטיל אחריות בנזיקין על המדינה. בנוסף, טוען התובע, כי הנזק הרב שנגרם לו - ובתוך כך, פגיעה קשה בתדמיתו, פגיעה במעמדו במרכז הליכוד ופגיעה בפרנסתו - מצדיק פסיקת פיצויים גבוהים יותר הן כנגד המדינה והן כנגד העיתון. 5. לטענת המדינה, טענות התובע קשורות למסכת העובדתית שנדונה בפני בית משפט קמא, ואין מקום להתערב בקביעות בית המשפט ובשיקול דעתה של המשטרה בניהול החקירה. טוענת המדינה עוד, כי הטענות בדבר האפשרות לנקוט באמצעי חקירה חלופיים מהוות הרחבת חזית. לגופו של עניין, טוענת המדינה, כי התנהלות החקירה והוצאת צו המעצר כנגד התובע הייתה תקינה וסבירה, ואף קיבלה גושפנקא משפטית על ידי שופט המעצרים, וכי מהרגע בו חזר בו עופר מזיהויו של התובע פעלה המדינה מייד כדי לבטל את צו המעצר - אשר עמד בתוקף במשך 4 ימים בלבד, כאשר בפועל, התובע כלל לא נעצר ולא זומן לחקירה. זאת ועוד, עוד בטרם שב התובע לארץ כבר ידע כי צו המעצר נגדו בוטל. מחקירתו של "שמשון האמיתי", שנעצר ביום 13.06.02, התברר כי הוא פעל במשותף עם עופר, אשר דרש ממנו שלא יתייצב לחקירה. דהיינו, עופר ידע מלכתחילה כי התובע אינו מי שהונה אותו, וחרף זאת בחר להטעות ביודעין את המשטרה ובית המשפט. באשר לפרסומים בעיתון, טוענת המדינה, כי מאחר ואלה פורסמו ביום 02.06.02 ואילך - לאחר שכבר בוטל צו המעצר - הרי שניתק הקשר הסיבתי בין תוצאות הפרסומים לבין מעשי המדינה, וכל נזק שנגרם כתוצאה מהפרסומים, אם נגרם, אינו קשור למדינה. בנוסף, שבה וטוענת המדינה כי לא מתקיימים יסודות עוולת הנגישה. באשר לנזק ולפסיקת הפיצויים, טוענת המדינה, כי התובע לא הוכיח כל נזק וכי דין הערעור כנגדה להידחות. למען הזהירות, מציינת המדינה, כי היה ויתקבל הערעור כנגדה, הרי שעל בית המשפט לקבל את הודעת צד ג' שהגישה כנגד עופר (ואשר לא נידונה בפני בית משפט קמא לאור דחיית התביעה נגד המדינה). 6. לטענת ידיעות אחרונות, יש לדחות את הערעור נגדה בעניין פסיקת הפיצויים, ויש אף לשנות את פסיקת בית המשפט שהעניק למערער את מלוא הפיצוי הסטטוטורי, על אף שקבע כי התובע לא הוכיח נזק מיוחד ועל אף שעומדות לעיתון, לטענתו, ההקלות שבסעיף 19 לחוק, כפי שיפורט להלן. טענותיו של עופר 7. ערעורו של עופר (ע"א 1944/05) הינו כנגד קביעת בית המשפט כי עוול כלפי התובע לפי סעיפים 12 ו-35 לפקודה, וכנגד חיובו בפיצויים בסך של 150,000 ₪ (100,000 ₪ ביחד ולחוד עם העיתון בגין לשון הרע ו-50,000 ₪ בגין נזק ועוגמת נפש). לטענת עופר, ממכלול הודעותיו בפני החוקרים והפרטים אותם מסר עולה כי האדם שהונה אותו אינו התובע. בתוך כך, טוען עופר, כי אומנם הוא זיהה את התובע בתמונה בחקירתו, אולם לא רק שלא החשיד את התובע כמי שהונה אותו, אלא נתן פרטים רבים אחרים מהם ניתן היה לשלול את היות התובע חשוד במעשה ההונאה, למשל: ציין כי שם המשפחה של אותו שמשון הינו כהן; ציין כי יש לו צלקת על הלחי; ציין כי אותו שמשון אינו אדם מוכר מתחום הפוליטיקה; ואף מסר את מס' הטלפון הסלולארי של אותו שמשון. על כן, טוען עופר, לא התנהגותו היא שהובילה לפתיחת חקירה פלילית כנגד התובע ולפרסומים השונים בעיתון. בתוך כך טוען עופר, כי לא הוא המקור לכתבות וגם משום כך אין להטיל עליו אחריות. בכל מקרה, טוען עופר, כי גם אם יש במעשיו משום עוולה כלפי התובע, הרי שהתנהגות המדינה, שהתרשלה בחקירתה, והתנהגות העיתון, שפרסם הכתבות על אף שהיה ידוע כי החשד שהיה קיים כלפי התובע הוסר - ניתקה את הקשר הסיבתי. טענות ידיעות אחרונות 8. לטענת העיתון, טעה בית משפט קמא כאשר הטיל עליו אחריות בגין פרסום הכתבה השנייה, כאשר התביעה התבססה על פרסום הכתבה הראשונה והשלישית בלבד. הטלת האחריות בגין הכתבה השנייה מהווה, לטענת העיתון, משום הרחבת חזית אסורה על ידי בית המשפט. טוען התובע בהקשר זה, כי אין המדובר בהרחבת חזית, וכי הכתבה השנייה הייתה חלק מחומר הראיות ומהווה לשון הרע, הן כשלעצמה והן בהקשר עם הכתבה השלישית. העיתון טוען, כי טעה בית המשפט כאשר הטיל עליו אחריות בגין תוכן הכתבה השלישית, וזאת נוכח החלטת כב' השופטת י' שבח ב-בש"א 169712/03 (אליה לא התייחס בית משפט קמא בפסק דינו), אשר צמצמה את עילת התביעה לכותרת הכתבות הנ"ל בלבד, תוך שהיא מציינת כי הדיווח בגוף הכתבות הינו נכון והוגן וחוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק. טוען בהקשר זה התובע, כי אין בכך משום סטייה מהחלטת השופטת שבח, שכן נאמר במפורש בפסה"ד כי יש בכותרת הכתבה השלישית עצמה משום לשון הרע. באשר לכותרת הכתבה השלישית - טוען העיתון, כי טעה בית המשפט כאשר הטיל עליו אחריות בגין פרסום כותרת זו, וכי עומדות לו ההגנות שבסעיפים 13, 14 ו-15 לחוק. גם בעת פרסום הכתבה השלישית היה התובע בגדר חשוד, וכל שהיה ידוע לעיתון בשלב זה היה כי עם חזרתו לארץ לא ייעצר התובע. המדובר, לטענת העיתון, בפרסום חוזר של המידע שפורסם בכתבה הראשונה ולפיכך חל על הפרסום הגנת סעיף 13(7) לחוק. כמו כן, מאחר והתובע היה עדיין בגדר חשוד הרי שכותרת המשנה של הכתבה השלישית הינה פרסום אמת החוסה תחת הגנת סעיף 14 לחוק. בהקשר זה, מציין העיתון, כי רק בבוקר יום ה-13.06.02 נעצר ונחקר "שמשון האמיתי" והתברר כי הוא מי שפעל עם עופר, וזאת לאחר שהכתבה השלישית כבר פורסמה. דהיינו רק לאחר פרסום הכתבה התברר כי התובע נוקה מכל חשד. ובהתאם, ביום 14.06.02 פירסם העיתון כתבה נוספת אשר עידכנה כי כל החשדות כנגד התובע הוסרו, ובהמשך אף פורסמה כתבה נוספת המדווחת על תפיסת החשוד הנכון. בנוסף, טוען העיתון כי עומדת לו ההגנה שבסעיף 15 לחוק וכי עומדת לו חזקת תום הלב שבסעיף 16 לחוק, דבר המוכחש על ידי התובע. מנגד טוען התובע, כי מאחר וכבר ביום 02.06.02 בוטל צו המעצר נגדו לאחר שהתברר כי לא הוא האדם שהונה את עופר ולאחר שהוסר ממנו החשד, הרי שיש בפרסום כותרת וכותרת המשנה של הכתבה השלישית, מהן עולה כי התובע עודנו חשוד במעשה ההונאה - משום לשון הרע שאין בבסיסה כל אמת. דיון והכרעה 9. בטרם אכריע בערעורים לגופם, יש להתייחס לבקשה להוספת ראייה בערעור, שהוגשה על ידי עופר, (בש"א 5729/06; הוגשה ביום 27.02.06), במסגרתה נתבקש לצרף כראיה לערעור תמליל קלטת שנערכה בעת חקירת עופר ביום 30.05.02, אשר ממנה, לטענת עופר, עולה כי הוא עמד על דעתו כי התמונה שהוצגה בפניו אינה של שמשון שהונה אותו. לטענת עופר, דבר הסרטת חקירתו נודע לו בסמוך להגשת הבקשה, וזאת במסגרת חקירה נגדית של אחד העדים בהליך פלילי שהתנהל כנגדו (ת.פ. 3664/04) . המדינה התנגדה לבקשה, בטענה כי קלטת החקירה (שאת תמלילה מבקשים כעת לצרף) הוגשה כראיה באמצעות תעודת עובד ציבור כבר ביום 01.02.04 במסגרת תיק המוצגים של המדינה בפני בית משפט קמא (מוצג י"ט), וכי בכל מקרה התמליל נעשה רק לאחר החקירה הנגדית בהליך הפלילי שהתנהל נגד עופר, שנערכה ביום 15.09.05, ולאחר שהסתיימו ההליכים בבית משפט קמא, ועל כן אין לקבל את טענת עופר לפיה נודע לו על הסרטת חקירתו רק בסמוך להגשת הבקשה. זאת ועוד, לאור האמור לעיל, אין, לטענת המדינה, מקום לטענות עופר בדבר הסתרת ראיות מפני בית משפט קמא על ידי המדינה. בכל מקרה, טוענת המדינה, כי התמליל כלל אינו מהווה ראיה כי אם כלי עזר בלבד. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, דעתי היא כי דין הבקשה להידחות. תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") עוסקת בהוספת ראיות בערעור, וקובעת כדלקמן: "בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות". מכאן, שהכלל הינו כי אין להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור, פרט לשני מקרים: (א) כאשר בית משפט קמא סירב שלא כדין לקבל את הראיה; (ב) כאשר יש צורך בהבאת הראיה כדי ליתן פסק דין או מכל סיבה חשובה אחרת. על פי הפסיקה, גם אם מתקיימת אחת מן העילות הנ"ל, היה ובית המשפט סבור כי אין בראיה החדשה כדי לסייע לו - לא יתיר הבאתה (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) (להלן: "גורן"), בעמ' 616; ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1)119, בעמ' 132). זאת ועוד, על המבקש להגיש ראיות נוספות להוכיח כי לא ידע על הראיות ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה, וכי אי הבאתן נבעה מסיבות שאינן תלויות בו (גורן, בעמ' 616 - 617). נראה, כי אין זה המקרה שבפנינו. כאשר המדובר בראיה שהיא קלטת יש להגיש גם את סרט ההקלטה שהוא הראיה הטובה ביותר לאמור בו. כך ציין י' קדמי בספרו: "א. 1) הכלל הוא, שבית-המשפט לומד את תוכנו של סרט ההקלטה בהאזנה לסרט, כאילו היה מדובר בקריאה של מסמך; שהרי סרט ההקלטה הינו מסמך הנושא עליו רישום אלקטרוני… 2) התמליל הינו אמצעי עזר בלבד להצגת תוכנו של סרט ההקלטה. להוכחת תוכן ההקלטה יש להציג את סרט ההקלטה גופו, שהוא 'הראיה הטובה ביותר' לאמור בו…" (י' קדמי על הראיות (חלק שני, תשס"ד), בעמ' 1152) (הדגשות שלי - ר.ל.ש.). דברים אלה יפים כמובן גם כאשר המדובר בקלטת ווידאו. בענייננו, הקלטת שאת תמלילה מבקשים לצרף כעת, הוגשה לבית משפט קמא כבר ביום 01.02.04, כאשר התמליל נערך אומנם רק לאחר העדות שהתקיימה ביום 15.09.05, ורק לאחר שהסתיימו ההליכים בפני בית משפט קמא, אך לא מדובר בראיה חדשה ולא הייתה מניעה להגישה קודם לכן. לפיכך אין לקבל את טענת עופר כי נודע לו על הסרטת חקירתו רק בסמוך להגשת הבקשה. ברור גם, כי עופר ידע, או לפחות, יכול היה לדעת, על קיום ההקלטה, ויכול היה לבקש עוד במסגרת ההליכים בפני בית משפט קמא לערוך ולהגיש תמליל. לאור זאת, ולאור ההלכות המפורטות לעיל בדבר הוספת ראיות בערעור, אין לקבל את הבקשה להוספת ראיות. 10. בנוסף, יש להתייחס לבקשת התובע שהועלתה במסגרת הדיון שנערך בפנינו ביום 14.09.08 לצירוף פסק הדין ב-ת.פ. 3664/04,, שניתן ביום 30.04.07, ולפיו זוכה עופר, מחמת הספק, מעבירות של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה, והורשע רק בעבירה של הפרת הוראה חוקית, ובמסגרתו, לטענת התובע, ציין בית המשפט דברים קשים כנגד התנהלות המדינה בחקירה. המדינה התנגדה לבקשה וציינה כי מדובר בפסק דין מזכה אשר על פי החוק והפסיקה אינו יכול להוות ראיה במשפט אזרחי. לכאורה, לא הייתה מניעה לצרף את פסק הדין, ככל שהוא נוגע לעבירות בגינן הורשע עופר, אך בקשה זו מתייתרת לאור העובדה כי על פי פסק הדין שניתן בערעור על ידי בית המשפט המחוזי ב-ע"פ 7024/08 וב-ע"פ 71230/07, , הורשע עופר בכל העבירות שיוחסו לו, ומשכך, ניתן אף להסתמך על ההרשעה הפלילית כנגד עופר. הערעור של עופר (ע"א 1944/05) 11. בערעורו, מבקש עופר, כי נשנה את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לפיהן פעל עופר מתוך כוונה להטעות את המשטרה באשר לזיהוי התובע כמי שהונה אותו, ולפיכך חב בנזיקין כלפי התובע. הלכה היא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, למשל כאשר נפלה בהכרעת הערכאה הדיונית טעות עקרונית בולטת או שקביעותיו אינן מתיישבות עם חומר הראיות (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה), בעמ' 619; ע"א 2731/07 אסעד יוסף חמוד נ' סעיד חטאר חאג' (לא פורסם) ). באשר למקרים בהם הערכאה הדיונית לא שמעה עדויות, אלא נתנה את פסק דינה בהתבסס על ראיות בכתב שהוגשו לה - כפי המצב בענייננו - קבע בית המשפט העליון ב- ע"א 5656/93 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מ. גביע בע"מ ( ניתן ביום 25.06.97) (שם השופט שנתן את פסק הדין לא היה השופט ששמע את העדים) כדלקמן: "... כאשר בית המשפט של הערכאה הראשונה מכריע על בסיס ראיות בכתב בלבד, יכול ויהיה בכך נימוק להתערבות של ערכאת הערעור גם בממצאים העובדתיים הנוגעים לקביעת המהימנות. במילים אחרות, הכלל על פיו נמנעת ערכאת הערעור בדרך כלל מהתערבות בממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט קמא חל גם כאשר השופט של הערכאה הראשונה לא שמע את העדים, אף כי במקרה כזה ייקל על ערכאת הערעור לסטות ממנו" (הדגשות שלי - ר.ל.ש.). כך גם נקבע ב-ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5)241, בעמ' 249-250, שם הוסיף והדגיש בית המשפט, כי גם במקרה בו הערכאה הראשונה לא שמעה עדויות, לא יתערב בית משפט של ערעור באופן שיגרתי בקביעות עובדתיות, וכלשונו: "אכן, הטעם העיקרי לכלל שעל-פיו נמנעת ערכאת הערעור, בדרך-כלל, מהתערבות במימצאים העובדתיים של הערכאה הראשונה, נגזר מיתרונה של הערכאה הראשונה המתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדויות שהושמעו לפניה... כאשר השופט של הערכאה הראשונה לא שמע את העדים ולא התרשם מעדותם במישרין, מצטמצם יתרון זה, ובית-המשפט של ערעור יראה עצמו חופשי יותר להתערב במימצאים העובדתיים. עם זאת, יש להביא בחשבון כי גם אם לא היו בפני הערכאה הראשונה עדויות בעל-פה, עשוי להיות לה יתרון-מה בקביעת העובדות. אין זה רצוי כי ערכאת הערעור תעשה מחדש, כדרך של שיגרה, את מלאכתה של הערכאה הראשונה..." (הדגשות שלי - ר.ל.ש.). העולה מן האמור הינו כי, הגם שמקום בו לא שמע בית משפט קמא עדויות אלא הכריע על פי ראיות בכתב יוכל בית משפט של ערעור להתערב בממצאים עובדתיים ביתר קלות, הרי שגם במקרה כזה נותר הכלל של אי התערבות אלא במקרים חריגים, והמדיניות המותוות על ידי בית המשפט העליון הינה כי בדרך שגרה אין להתערב בממצאים עובדתיים. בענייננו, על אף שבית משפט קמא נתן את פסק דינו רק בהסתמך על הראיות שבפניו ומבלי ששמע עדים, וזאת בהתאם להסכמה דיונית בין הצדדים, אין מקום להתערבות בממצאיו. בית משפט קמא בחן וניתח ביסודיות את כל חומר הראיות שהיה בפניו והגיע למסקנה חד משמעית, לפיה: "...עופר הוא זה שהוביל את החוקרים, בעורמה והטעייה, אגב שיבוש מהלכי חקירה, אל ביתו של התובע. הטעייה זו נעשתה במחשבה תחילה בין באמצעות הודעתו..." (עמ' 8 לפסה"ד). קביעות אלה מבוססות היטב בחומר הראיות שהיה בפניו והן מנומקות כנדרש. בנוסף, לאור פסק הדין ב-ע"פ 7024/08 וב-ע"פ 71230/07, , שהרשיע את עופר בעבירות של שיבוש הליכי משפט והפרת חובה חקוקה, עולה כי מסקנת בית משפט קמא ראויה היא. לעניין ניתוק הקשר הסיבתי, כנטען על ידי עופר, יש לדחות טענה זאת. עופר גרם ביודעין לכל אשר אירע לאחר מכן, ואין במחדל של אחרים - מבלי לקבוע אם היה מחדל - כדי להקטין את אחריותו. 12. מכאן, גם אין להתערב בקביעת בית משפט קמא, המבוססת על הקביעה העובדתית הנ"ל, כי עופר חב בנזיקין כלפי התובע לפי סעיף 12 לפקודה ולפי סעיפים 35-36 לפקודה. 13. לפיכך, לו נשמעה דעתי, יש לדחות את ערעורו של עופר (ע"א 1944/05). הערעור של שמשון דרעי, התובע (ע"א 1835/05) 14. ערעור התובע לגבי דחיית תביעתו נגד המדינה - דינו להידחות. ואנמק. אומנם, אין כל מניעה להגיש תביעה כנגד המדינה בעילת רשלנות הנובעת מפתיחת הליך פלילי (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1)113)), ובמקרים המתאימים אף חוייבה המדינה ברשלנות, אולם יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו. במקרה שבפנינו, צדק בית המשפט קמא, כאשר קבע, כי בחינת התנהגות המשטרה צריכה להיעשות בהתבסס על הנתונים שהיו בידה בשעת האירועים ותוך התחשבות בתנאי החקירה ונסיבותיה, ולא בדיעבד באמת המבחן של מעבדה, וכי כל עוד החקירה הינה הוגנת ומשמשת לתכלית ראויה אין לחייב את המדינה בעוולת רשלנות, גם אם בראיה לאחור ניתן היה למנוע את הנזק, כפי שציין בית המשפט ב-ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6)185, בעמ' 189: "...אין לבדוק את הדברים בדיעבד באמת המבחן של מעבדה... בחינת סבירות הפעולה נעשית על-יסוד הנסיבות שנתגלו לעיני הנוגעים בדבר והנתונים שהיו ידועים להם בזמן אמת". עוד נקבע בפסיקה, כי גם אם נפל פגם בהתנהלות החקירה ו/או בהחלטת הרשות, הרי שמדובר בטעות בשיקול דעת שאינה עולה לכדי התרשלות ואשר לרוב מתבררת רק לאחר מעשה [ת"א (ת"א) 2290/98 ריינס עליזה נ' מדינת ישראל, פ"מ תשס"ג (1) 49, בעמ' 62; ת"א (י-ם) 735/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל ( 03.01.06)]. זאת ועוד, הלכה היא כי כל עוד פעלה הרשות המנהלית (ובענייננו - המשטרה שניהלה את החקירה) במסגרת מתחם הסבירות, אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו, גם אם היה נוקט בדרך אחרת (בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1)421, בעמ' 441-443). בחינת האירועים נשוא הדיון, בחינת התנהלות החקירה על ידי המשטרה ויישום ההלכות הנ"ל מובילה למסקנה כי אין להתערב בקביעת בית משפט קמא לפיה חקירת המשטרה בענייננו לא הייתה רשלנית וכי אין לחייב את המדינה ברשלנות. בהוצאת צו המעצר וביצוע החיפוש בביתו של התובע - פעולות אשר אושרו על ידי בית המשפט - התבססה המשטרה על זיהויו של עופר את התובע כמי שהונה אותו. פעולות אלה, בבואנו לבחון אותן תוך כדי האירועים, ולא בדיעבד, הינן סבירות. מה גם שהמדובר בהליכי מעצר וחיפוש שקדמו להגשת כתב האישום, ואשר נדרשות בגינן ראיות שיש בהן משום "חשד סביר", ובזמן ניהול החקירה אכן התעורר חשד כאמור בעקבות זיהויו של התובע על ידי עופר. אכן ייתכן והיה מקום שהמשטרה, טרם הוצאת צו המער, תבחן את הנסיבות כולל האם התובע בארץ, כמה זמן הוא בחו"ל ועוד. אולם נוכח הזיהוי על ידי עופר וחומרת הנטען, רשאית הייתה המשטרה להפעיל שיקול דעתה למעצרו המיידי של התובע. גם בקביעת בית משפט קמא לפיה אין לחייב את המדינה בעוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודה אין להתערב. וכך קובע סעיף 60 לפקודה: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת -של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". מלשון סעיף 60 לפקודה עולה כי תנאי הכרחי להטלת אחריות על פי עוולת הנגישה הינו קיומו של זדון. בהעדר זדון לא ניתן להטיל אחריות לפי סעיף 60 לפקודה. קביעת בית המשפט כי לא התקיימה עוולת הנגישה מבוססת על קביעתו העובדתית, לפיה לא התקיים זדון בהתנהלות החקירה, ואין להתערב בקביעה זו, שכן בהעדר זדון כאמור, לא מתקיימים יסודות עוולת הנגישה, ולפיכך צדק בית משפט קמא בדחותו את התביעה גם בעניין זה. 15. באשר לערעור התובע ביחס לסכום הפיצויים שנפסקו לו מאת עופר - אני סבורה כי דין הערעור להתקבל. בית משפט קמא חייב את עופר בתשלום סך של 100,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, וזאת ביחד ולחוד עם העיתון, וכן בסך של 50,000 ₪ בגין הנזק ועוגמת הנפש שנגרמה לתובע מהתנהגותו של עופר. לא יעלה על הדעת שאדם ייטול חרות לעצמו להתל במשטרה ולגרום נזקים לאזרח תמים על לא עוול בכפו, כאשר הוא מנצל את כוח השררה שלו כדי להפעיל חוקרים פרטיים שיטעו את המשטרה במתכוון. אין ספק שכל הנזק שנגרם לתובע נגרם בעטיו של עופר, שאלמלא העורמה והרמאות שלו היה עומד לדין מבלי לסבך את התובע ומבלי לגרום לו עוגמת נפש ונזקים על לא עוול בכפו. אני סבורה כי בנסיבות אלה ראוי להכפיל את סכום הפיצוי בו חוייב עופר בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע, ולהעמידו על סך של 100,000 ₪, נכון למועד הגשת כתב התביעה לבית משפט קמא, כאשר הסך של 100,000 ₪ שנפסק לטובת התובע בגין הוצאת לשון הרע יעמוד על כנו, וזאת בנוסף לסכום בגין עוגמת נפש. 16. לעומת זאת, אין לקבל את ערעור התובע ביחס לפיצויים שנפסקו לו מאת ידיעות האחרונות. בית משפט קמא קבע כי התובע לא הוכיח נזק מיוחד, דחה את תביעתו לפיצויים בסך 1.2 מיליון ש"ח, ופסק לו את הסכום המקסימאלי הקבוע בחוק, 100,000 ₪, תוך שהוא דוחה את טענות העיתון בדבר החלת ההקלות הקבועות בחוק לשון הרע. בהעדר הוכחת נזק מיוחד כאמור - אין לקבל את הערעור. ערעור ידיעות אחרונות (ע"א 1873/05) 17. בטרם אדון בערעור לגופו, יש להתייחס לשתי טענות מקדמיות של העיתון: האחת, כי שגה בית משפט קמא כאשר הטיל אחריות בגין הכתבה השנייה, שכן היא כלל לא נכללה בכתב התביעה; והשנייה, כי שגה בית המשפט כאשר הטיל אחריות בגין תוכן הכתבה השלישית, וזאת תוך שהוא מתעלם מהחלטת כב' השופטת י' שבח ב-בש"א 169712/03, אשר צמצמה את עילת התביעה לכותרת הכתבות בלבד, תוך שהיא מציינת: "נכון הוא שתוכן הכתבות אינו יכול לשמש עילה לתביעה אולם יש לברר באם כותרות הכתבה חוסות אף הם בצל החיסיון המוחלט... אני מוצאת לנכון לצמצם את עילת התביעה... באופן שהתובענה תיוחד לכותרת בלבד" (להלן: "ההחלטה בבש"א"). בכתב התביעה אכן לא מתייחס התובע לכתבה השנייה מיום 03.06.02, אלא רק לכתבה הראשונה מיום 02.06.02 ולכתבה השלישית מיום 13.06.02, אולם הכתבה השנייה מוזכרת בתצהיר העדות הראשית של התובע, וצורפה כנספח לתצהיר התובע, שהתייחס לכתבה השנייה גם בסיכומיו. כזכור הסכימו הצדדים (במסגרת הדיון שנערך ביום 23.06.04) להימנע מחקירות ולעבור לשלב הסיכומים תוך שמירה על כל טענותיהם, מבלי שהעיתון העלה בשלב זה טענה כלשהי לגבי הכתבה השנייה. יצוין, כי אם אכן מדובר בטענה כה מהותית ראוי היה שתועלה עוד בשלב קדם המשפט. בסיכומיו (סעיף 102) טען העיתון (לראשונה) שמדובר בהרחבת חזית, ולפיכך ביקש מבית המשפט להתעלם מסיכומי התובע ככל שהם מתייחסים לכתבה השנייה. אומנם לכאורה נראה, כי מדובר בהרחבת חזית. יחד עם זאת, ולאור העובדה כי בכתבה השנייה, שפורסמה למחרת יום פרסום הכתבה הראשונה (שבצדק נקבע שלא היה בה - בכתבה הראשונה - משום הוצאת לשון הרע כי סיקרה את האירועים ותו לאו) לא מדובר בהפרה חמורה של איסור לשון הרע (זאת בהבדל מהכתבה השלישית), אך עדיין יש בכותרתה משום פרסום מטעה המהווה הוצאת לשון הרע, אני סבורה שיש לראות בכל הכתבות רצף אחד וקשה ולא ראוי במקרה זה להפריד בין רצף הכתבות ולא לאפשר התייחסות גם לכתבה השנייה, ולפיכך אני דוחה את טענת הרחבת החזית של העיתון. עיון בכותרות הכתבה השנייה, שלשונה כדלקמן: "שמשון דרעי: עזבתי את הארץ אך לא רימיתי איש", וכותרת המשנה: "במכס כבר לא בטוחים שעסקן הליכןד דרעי הוא "השמשון" שגנב 14 מיליון שקל..." - מלמד כי במועד פרסום הכתבה, שעה שאין חולק שאז כבר ידוע היה כי אין לתובע כל קשר לפרשה והוא נוקה מכל חשד עם ביטול צו המעצר נגדו יום קודם, הרי שלא רשאי היה העיתון לפרסם את הכתבה השנייה, שכן בזהירות סבירה חייב ויכול היה לדעת שכל חשד הוסר לחלוטין מהתובע. מכאן שלא די היה לציין כי "במכס כבר לא בטוחים שעסקן הליכוד דרעי הוא השמשון שגנב 14,000,000 ₪, אלא היה מקום לנקות את התובע מכל אשמה ולציין את דבר ביטול צו המעצר לאור הסרת החשדות כנגדו. לטעמי, גם מי שלא ראה את הכתבה הראשונה ושומע שהיה חשד שטרם הוסר - יש בכך פרסום שגוי ומטעה שיש בו משום הוצאת שם רע. לפיכך, יש להשאיר את החלטת בית משפט קמא בהקשר זה על כנה. למעלה מן הצורך יצוין, גם אם הייתה מתקבלת הטענה כי ההתייחסות לכתבה השנייה מהווה הרחבת חזית, הרי שהואיל ומכל מקום ניתן לראות את הכתבה השנייה כחלק מהמסכת העובדתית של התביעה כולה וכרקע לכתבה השלישית, אין בכך כדי לשנות את הפיצוי בו חויב העיתון מטעם זה. 18. לגבי הכתבה השלישית, טוען העיתון כי לא היה מקום להטיל עליו אחריות בגין כותרתה (ובוודאי שלא בגין תוכנה, לאור ההחלטה בבש"א), וכי עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק. כאמור, הכתבה השלישית פורסמה ביום 13.06.02, וכותרתה הייתה: "פעיל הליכוד דרעי חזר מארה"ב לישראל", וכותרת המשנה: "מבוקש לחקירה בחשד להונאה וגניבה". בכתבה זו מדובר בהפרה בוטה של חוק איסור לשון הרע. במועד זה, כבר היה ידוע לעיתון כי צו המעצר נגד התובע בוטל, וזאת עוד ביום 02.06.02, שכן בבקשה לביטול צו המעצר מיום 02.06.02, צויין במפורש כי התובע אינו חשוד בפרשה, ומשכך בצדק קבע בית המשפט כי כותרת הכתבה השלישית מהווה לשון הרע, וכי לעיתון לא עומדת כל הגנה לפי החוק שהרי הכתבה פורסמה ביום 13.06.02 בה בשעה שכבר ביום 02.06.02 היה ידוע שהתובע אינו החשוד המבוקש. וכלשון בית המשפט: "די בקריאת כותרת הכתבה על מנת להגיע למסקנה כי לקורא הסביר והאובייקטיבי ביותר ברור כי התובע חזר ארצה לא מפאת חתונתה של בתו, לדוגמא, אלא מפני שהוא מבוקש לחקירה, בגין חשד למעשים פליליים. לפיכך חבל להכביר מילים על עצמאותה של הכותרת כמי שעשויה להוות לשון הרע - כשלעצמה - שכן במקרה זה לא זו בלבד שלא ניתן לנתק את השורה של הכותרת מהקשר הדברים שבו היא נכתבה, אלא שבשורה הבאה אחריה נאמר במפורש כי התובע חשוד במעשים פלילים וכי הוא מבוקש לחקירה משטרתית. לפיכך יש לקבוע כי האמור בכותרת הידיעה השלישית כמו גם בגוף הכתבה מהווה לשון הרע כנגד התובע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע". 19. סעיף 1 לחוק קובע מהי לשון הרע כדלקמן: " לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ...". דהיינו, "לשון הרע" הינה כל דבר העלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע באחת הדרכים המנויות בסעיף, כאשר הדבר נבחן בהתאם למבחן אובייקטיבי (האדם הסביר). אין מחלוקת בענייננו כי מדובר ב"פרסומים" כמשמעותם בסעיף 2 לחוק, כאשר פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית בהתאם לסעיף 7 לחוק. על פי הפסיקה, פרשנות "פרסום" והקביעה האם יש בו משום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק תעשה בהתאם למבחן אובייקטיבי, היינו המשמעות שקורא סביר מיחס למילים ולפי המובן הטבעי והרגיל של המילים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2)333, בעמ' 337; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2)281 (להלן: "פס"ד הוצאת עיתון הארץ"), בעמ' 300, 318; א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) (להלן: "שנהר"), בעמ' 109-111, 121-122). זאת ועוד, לפי סעיף 1 לחוק, די להוכיח כי הפרסום עלול לפגוע, להשפיל או לבזות (בהתאם למבחן האובייקטיבי כאמור) ואין צורך בהוכחה כי פגעו, השפילו או ביזו בפועל (פס"ד הוצאת עיתון הארץ, בעמ' 293). לאור ההלכות המפורטות ולאור נסיבות המקרה דנן, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי כותרות הכתבה השניה והשלישית מהוות לשון הרע. קביעה זו נכונה גם כאשר מתעלמים מתוכן הכתבה ובוחנים רק את כותרתה. קריאת הכותרות וכותרות המשנה, מובילות למסקנה ברורה, לפיה בעיני "הקורא הסביר", משמעותן הינה, כי התובע חשוד בביצוע מעשי הונאה וגניבה ובשל כך חזר לישראל. בכך יש משום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק, שכן בוודאי שפרשנות כאמור - המייחסת לתובע ביצוע של עבירות פליליות של הונאה וגניבה - עלולה להשפיל, לבזות או לפגוע בו. בהקשר זה יצוין, כי בתי המשפט קבעו לא אחת כי ייחוס עבירות פליליות, ובכלל זאת גניבה, מהווה לשון הרע (שנהר, בעמ' 128 וההפניות שם). קיומן של הגנות על פי החוק 20. טוען העיתון כי גם אם מדובר בלשון הרע הרי שעומדות לו ההגנות השונות הקבועות בחוק, ועל כך עיקר המחלוקת בפנינו. 21. סעיף 13 לחוק קובע מספר פרסומים מותרים, אשר פרסומם לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי בעוולת לשון הרע, וכלשונו: "... (5) פרסום על ידי שופט... (6) פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק-יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי אדם שענינו משמש נושא לחקירת הועדה, בא כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור; (7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21; ... (11) פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו". טוען העיתון כי האמור בכותרת המשנה של הכתבה השלישית - "מבוקש לחקירה בחשד להונאה וגניבה" - מבוסס על הליכי חקירה שקיבלו ביטוי פומבי בבית המשפט ומהווים דיווח נכון והוגן של מה שפורסם קודם לכן, ולכן נכנס לגדרי סעיפים 13(7) ו-(11) לחוק, באשר המדובר בחזרה על האמור בכתבות הקודמות ואשר מבוסס על דברים שנאמרו בישיבה פומבית של בית משפט. אלא, שתנאי לתחולת ההגנות הנ"ל הינו, כי המפרסם הציג את הפרסום כחזרה על דברים שנאמרו בפרסום קודם. מפרסם המבקש להסתמך על הגנת סעיף 13 לחוק חייב להבהיר בפרסום, הן את המקור עליו הוא מסתמך, והן כי אין הוא מתאר עובדות אלא פרסום קודם (שנהר, בעמ' 204-205). תנאי זה לא מתקיים בענייננו, שכן אין כל ציון בכותרת הכתבה השלישית כי מדובר רק בחזרה על דברים שנאמרו בכתבה הראשונה ובכתבה השנייה, ומי שלא קרא את כותרות הכתבה הראשונה והכתבה השנייה לא יכול לדעת כי מדובר בהמשך של דיווח קודם וחזרה על דברים שכבר דווחו, ודי בכך כדי לדחות את טענת העיתון בדבר קיומה של הגנה לפי סעיף 13 לחוק. מעבר לנדרש, ולגופו של עניין, יובהר, כי אומנם נקבע כי פרסום חוזר ייחשב לנכון והוגן גם אם אין המדובר בחזרה מילולית או מלאה על הפרסום הקודם (ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב (1)797 (להלן: "פס"ד בן ציון")), אולם הדגש הוא על היות הפרסום "נכון והוגן". במקרה דנן מדובר בדיווח חלקי, בלשון המעטה, תוך שהעיתון נמנע מלחזור ולציין פרט מהותי ולפיו צו המעצר שהוצא כנגד התובע בוטל לאחר שהחשדות נגדו הוסרו. על כן, גם אם מדובר בפרסום "נכון" במובן זה שהוא חוזר על דברים שפורסמו בעבר והיו נכונים בעת פרסומם, בוודאי אין לומר כי המדובר בפרסום "הוגן". בפס"ד בן ציון נקבע כי חזרה הוגנת הינה חזרה שלא מוציאה דברים מהקשרם, ולא נותנת ביטוי חד צדדי ובלתי מאוזן. כך גם פרסום המותיר רושם לא נכון בלב הקורא הסביר הנוצר עקב הפרסום החוזר שעשוי להפוך את הפרסום ללא "הוגן" (שנהר, בעמ' 206). 22. סעיף 14 לחוק מסדיר את הגנת "אמת הפרסום", וקובע כדלקמן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (הדגשות שלי - ר.ל.ש.). סעיף 14 לחוק קובע שני תנאים מצטברים שבהתקיימם תעמוד למפרסם הגנת אמת הפרסום: (1) תוכן הפרסום הוא אמת; (2) קיומו של עניין ציבורי בפרסום. בחינת התקיימות התנאי הראשון של אמת הפרסום נעשה באמצעות השוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית האובייקטיבית, וכאשר הפרסום שגוי לא תחול ההגנה, גם אם סבר המפרסם כי המדובר בפרסום אמת, וגם אם טעות המפרסם סבירה ואין המדובר בהתרשלות (שנהר, בעמ' 215-217). זאת ועוד, הבחינה נעשית בהתאם למידע שהיה ידוע, או צריך היה להיות ידוע, במועד פרסום הכתבה (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3)1 (להלן: "דנ"א קראוס"). כאשר המדובר בדיווחים אודות התפתחות חקירה משטרתית, בדומה למקרה שבפנינו, יש להראות כי הפרסום תיאר בצורה מדוייקת את התפתחות החקירה המשטרתית נכון לרגע הפרסום כדי לעמוד בנטל ההוכחה כי הפרסום אמת (שנהר, בעמ' 238; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2)843). אין בידי לקבל את טענת העיתון כי מתקיים במקרה דנן התנאי של פרסום אמת. אומנם יתכן (ומבלי לקבוע בדבר) ומבחינה פורמאלית היה התובע במועד פרסום הכתבה בגדר חשוד, אולם הלכה למעשה הוסר ממנו החשד והמשטרה התמקדה בכיווני חקירה אחרים. כך, כבר בבקשה לביטול צו המעצר מיום 02.06.02, שכאמור התקבלה, צוין על ידי המדינה כי ביטול צו המעצר מבוקש נוכח העובדה כי התובע אינו חשוד עוד, שכן בסעיפים 3-4 לבקשה לביטול צו המעצר צוין, כפי שצוטטו על ידי בית משפט קמא, כדלקמן: "לאחר פעולות חקירה נמצא כי שמשון דראי אינו האיש החשוד בפרשה. לאור האמור לעיל אנו מבקשים לבטל את צו המעצר בהעדר שהוצע נגד החשוד". מידע זה היה, או היה צריך להיות, בידיעת העיתון במועד פרסום הכתבה השלישית (וגם במועד פרסום הכתבה השנייה). חרף זאת, מהאמור בכותרת הכתבה השלישית עולה כי קיים חשד ברור כנגד התובע במועד פרסום הכתבה, ואין כל איזכור לביטול צו המעצר ולהסרת החשד מהתובע. לפיכך, אין לומר כי האמור בכותרת הכתבה השלישית ובכותרת המשנה הינו אמת, והמרחק בינו לבין המציאות העובדתית, כפי שהייתה ידועה גם לעיתון במועד הפרסום, רב. טענת העיתון כי רק בבוקר פרסום הכתבה השלישית נעצר הנוכל האמיתי אינה רלוונטית לענייננו, שכן, כאמור, במועד זה כבר ידע העיתון כי החשד כנגד התובע הוסר, ונבחנים כיווני חקירה אחרים. אין גם רלוונטיות לטענת העיתון לפיה התעלם בית משפט קמא מהפרסום ביום 14.06.06 המעדכן בדבר הסרת החשדות הסופית מהתובע, שכן די היה במידע שהיה בידי העיתון במועד פרסום הכתבה השלישית (13.06.02) כדי להובילו למסקנה כי החשד הוסר מהתובע. לאור כל זאת, יש לדחות את טענת העיתון בדבר קיום הגנת אמת בפרסום מכוח סעיף 14 לחוק. 23. סעיפים 15 ו-16 לחוק מסדירים את הגנת תום הלב. טוען העיתון, כי חלה עליו חובה לדווח על החשדות הקיימים כנגד התובע ולפיכך חלה כלפיהם הגנת סעיף 15(2) לחוק, שזו לשונה: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;". אכן הפסיקה הכירה בחובה המוסרית החלה על עיתון לדווח לציבור אודות מעשי עבריינות של אישי ציבור, ועל פעולות המשטרה במאבקה בעבריינות, אולם אין בכך דבר לענייננו. העיתון עמד בחובה זו כאשר פרסם את הכתבה הראשונה, אולם בין פרסום הכתבה השלישית ובין החובה המוסרית הנ"ל של העיתון אין ולו דבר, שכן החשד כנגד התובע פורסם כאמור כבר בכתבה הראשונה, ובצדק, ובמועד פרסום הכתבה השנייה והכתבה השלישית כבר הוסר החשד הנ"ל (גם אם לא באופן פורמאלי), עת בוטל צו המעצר כנגד התובע ביום 02.06.02, דבר אשר לא צויין בכותרות הכתבות. באשר לחזקת תום הלב הקבוע בסעיף 16 לחוק, שזו לשונו: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;...". אכן, כפי שטוען העיתון, קובע סעיף 16(א) לחוק חזקה לפיה בהתקיים אחת הנסיבות שבסעיף 15 לחוק עומדת למפרסם חזקת תום הלב, ועל הנפגע הנטל לשלול אותה. כאמור בענייננו, לא מתקיימת הנסיבה שבסעיף 15(2) לחוק ולכן לא עומדת לעיתון החזקה שבסעיף 16(א) לחוק. בכל מקרה, גם אם הייתה עמדה לעיתון חזקת תום הלב, הרי שחזקה זו נשללה מתוקף סעיף 16(ב) לחוק, הקובע כי מקום בו מדובר בפרסום שאינו אמת, חזקה שהמפרסם פעל בחוסר תום לב, ובענייננו, כאמור לעיל, במועד פרסום הכתבה השלישית (וגם השנייה), ידע העיתון כי כבר הוסר החשד מן התובע אך הדבר לא אוזכר, ולו ברמז, בכותרת הכתבה השלישית. די בכך כדי לקבוע כי העיתון לא היה תם לב. לפיכך, צדק בית משפט קמא כאשר קבע: "בעיקר ובפרט חובה זו אינה חלה כאשר היה ברור לעיתון כי האמור בכתבה אינו אמת, כי התובע אינו מבוקש לחקירה בחשד להונאה או לעבירה פלילית אחרת כלשהי. המדינה 'ניקתה' את התובע מכל אשמה בבקשתה מיום 2.6.02 ועל כן למענתו של העיתון, בגין פרסום הכתבה השנייה והשלישית, על סעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע אין בסיס", ויש דוחה את טענת העיתון לקיומה של הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק. לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע, כי בצדק קבע בית משפט קמא, כי כותרת הכתבה השלישית מהווה לשון הרע, כי לעיתון לא עומדת כל הגנה, ולכן יש לדחות את ערעור העיתון בהקשר זה. 24. לבסוף, יש להתייחס לערעור העיתון ביחס לגובה הפיצויים שנפסקו כנגדו. לטענת העיתון, נוכח ההקלות הקבועות בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע יש לבטל ו/או להפחית את הפיצויים בהם חוייב. בית משפט קמא חייב את העיתון בתשלום הפיצוי הסטטוטורי המלא הקבוע בסעיף 7א לחוק (50,000 ₪), כאשר הוא מציין כי זה הן בגין הכתבה השנייה והן בגין הכתבה השלישית (ובסה"כ 100,000 ₪). בהטלת הפיצוי המלא התבסס בית המשפט על העובדה כי הפרסומים לפיהם התובע חשוד בעבירות (ובעיקר הכתבה השלישית מיום 13.06.02) נעשו גם לאחר שכבר היה ידוע כי החשד הוסר ממנו, מידע שהיה קיים כבר מיום 02.06.02. אומנם בצדק טען העיתון כי התובע לא התייחס במפורש בתביעתו גם לכתבה השנייה, ואולם בתצהירו התייחס לכך במפורש. כאמור, לטעמי לא ניתן לנתק את הכתבה השנייה משרשרת הכתבות ולא ניתן לראות בכך הרחבת חזית של ממש. בעיקר כאשר העיתון לא ציין זאת במפורש לפני שלב הסיכומים. לפיכך אינני סבורה שיש לקבל את ערעור העיתון ביחס לפיצויים בהם חוייב. כך, לאור נסיבות המקרה כפי שפורטו בהרחבה לעיל, גם אינני מקבלת את טענת העיתון לפיה יש להפחית הפיצויים לאור סעיף 19 לחוק. סוף דבר 25. לאור האמור לעיל אמליץ לחברי כדלקמן: לדחות את ערעורו של עופר - ע"א 1944/05. לדחות את ערעור התובע, שמשון דרעי - ע"א 1835/05 - ככל שהוא נוגע לאחריות הנזיקין של המדינה ולגובה הפיצויים שנפסקו לו מאת ידיעות אחרונות; לקבל את ערעור התובע באשר לפיצויים המגיעים לו מעופר ולקבוע כי על עופר לשלם לתובע סך כולל של 200,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה בפני בית משפט קמא (11.09.02). לדחות את ערעור העיתון - ע"א 1873/05. לחייב את מר עופר שריה לשלם למר שמשון דרעי הוצאות משפט בסך 20,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין; לחייב את מר שמשון דרעי לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 20,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין; ולחייב את העיתון לשלם למר שמשון דרעי הוצאות משפט בסך 20,000₪, בצירוף מע"מ כדין. הפיקדון הכספי בסך 15,000 ₪ שהפקיד מר עופר שריה במסגרת ע"א 1944/05 יועבר למר שמשון דרעי (המשיב ב-ע"א 1944/05), באמצעות ב"כ ועל חשבון הוצאות המשפט שנפסקו לעיל. הערבות הבנקאית בסך 15,000 ₪ שהפקיד ידיעות אחרונות במסגרת ע"א 1873/05 תחולט ותמומש ותועבר למר שמשון דרעי (המשיב ב-ע"א 1873/05), באמצעות ב"כ ועל חשבון הוצאות המשפט שנפסקו לעיל. רות לבהר שרון, שופטת השופט ישעיהו שנלר - אב"ד: אני מסכים. ישעיהו שנלר, שופט - אב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת רות לבהר שרון.מעצר