קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תפיסת טרקטורונים: שני עררים שהדיון בהם אוחד, על החלטות בית המשפט לתעבורה בבאר שבע, לפיהן הורה בית המשפט קמא שלא להיעתר לבקשת העוררים להחזרת תפוס, ולהותיר על כנה את החלטת משטרת ישראל על תפיסתם והחזקתם כמוצג של שני טרקטורונים, אשר נתפסו מידיהם, זאת על פי סמכותה הנטענת בהתאם לסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט - 1969 (להלן: פסד"פ). רקע התפיסה הינו ביצוע עבירות תעבורה בהן - נהיגה בניגוד לרמזור אדום, בקלות ראש וברשלנות, וכן נהיגה ברכב שלא מותקנת בו קשת התהפכות, ללא מספר רישוי וללא ביטוח. במעמד האמור קיבלו העוררים לידיהם הודעה על איסור השימוש בטרקטורונים ובוטל רשיון הרכב שלהם. תמצית טיעוני ב"כ העוררים היא זו: סעיף 57 א' לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן: פקודת התעבורה), מבטל למעשה את סמכות המשטרה עפ"י סעיף 32 לפסד"פ, בהיותו חוק ספציפי הגובר על חקיקה כללית. המסוכנות אינה נשקפת מהטרקטורונים עצמם, או מהצורך לשמור עליהם ללא שינוי, לצורך השלמת ההליך המשפטי כנגדם. משבוטל רשיון הרכב ונמסרה לעוררים הודעה על איסור השימוש בו עד תיקון הליקויים, אין חשש לשימוש קודם התיקון, זאת על רקע הסנקציות הקבועות בפקודת התעבורה. כך גם באשר לצורך לשמור את הטרקטורונים ללא שינוי "לצורך השלמת ההליך המשפטי" והצגתו העתידית בפני בית המשפט, ניתן לתעדם באמצעות צילום, כמקובל בעניינים דומים. תפיסת הטרקטורונים מהווה שימוש בלתי מידתי בסמכות המשטרה. גם אם מתעתדת המדינה להגיש בעתיד בקשת חילוט, הרי שעומדת כוונה זו בניגוד להנחיית מדור תביעות של אגף התנועה (חוזר 6/08 מיום 28.4.08). המדובר בעוררים נורמטיבים ללא עבר פלילי וללא עבר תעבורתי מכביד. המשיבה מתנגדת לערר, מבקשת לדחותו ולהתיר לה להחזיק את הטרקטורונים עד לתום ההליכים המשפטיים בתיק. תמצית טענתה היא, כי אין המדובר במחדל בעלמא, אלא באקט מכוון מראש של הורדת לוחית הזיהוי בטרקטורונים כדי לבצע באמצעותם פעילות בלתי חוקית. בנסיבות אלה קמה מסוכנות, שכן יש חשש להמשך ביצוע פעולות אלה בעתיד. באשר להנחיית מדור תביעות מפנה ב"כ המשיבה לחוזר תביעות 9/09 המאפשר תפיסה כאמור. כפי שציין בצדק בית המשפט קמא בהחלטתו, עומדות לדיון שתי שאלות מרכזיות: האם פעלה המשטרה בסמכות כאשר תפסה את כלי הרכב מכח סעיף 32 לפסד"פ? במידה והתשובה חיובית - האם הפעלת הסמכות והמשך החזקת כלי הרכב בענייננו הינה מידתית, או שמא עולה על הנדרש ופוגעת בקניין העוררים? משאין מחלוקת באשר לסמכות העקרונית שהיתה נתונה למשטרה לתפוס את כלי הרכב זאת נוכח העבירות לכאורה שבוצעו בהם, נדמה לי כי שאלת מקור הסמכות - היינו האם לפי סעיף 32 לפסד"פ או לפי סעיף 57 לפקודת התעבורה, הופכת שולית לשאלה המרכזית בדבר הצורך בהמשך החזקת כלי הרכב. עם זאת משהעלו ב"כ הצדדים שאלה זו לדיון, אתייחס אליה גם כן בקצרה. סעיף 32 לפסד"פ עוסק בסמכות שוטר לתפוס חפץ, "אם יש לו יסוד להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה....". סעיף 57 לפקודת התעבורה מאפשר למשטרה להורות על איסור שימוש בכלי רכב, לתקופות שונות, תוך שקובע הוא באופן מדויק את הכללים הנדרשים להן: (פרק הזמן, סוג העבירות המאפשרות פעולה מעין זו, הליכי שימוע, הליכי ערר ועוד). דעתי היא כי כאשר קיימת חקיקה ייחודית, כגון זו המופיעה בסעיף 57 לפקודת התעבורה, יש לעשות בה שימוש ולהעדיפה, זאת נוכח הכלל בדבר עליונות החקיקה הספציפית על זו הכללית. זאת ועוד, לו תועדף סמכות התפיסה של כלי רכב מכח סעיף 32 לפסד"פ, הרי מיותרת לכאורה חקיקתו של סעיף 57 לפקודת התעבורה (אשר מאוחר גם בחקיקתו לזו של ס' 32 לפסד"פ). ברור שטענה זו אינה יכולה לעמוד. אדרבא, העובדה שהמחוקק מצא לנכון לחוקק סעיף ספציפי ולקבוע בו כללים ברורים לתפיסת כלי רכב שעבר עבירה (ויודגש - לא כל עבירה, אלא מאלו המנויות בתוספת השביעית), מלמדת על רצונו להסדיר פעולה זו באופן ברור, מוסדר ומידתי, אשר תואמת את הקונספציה המקובלת בדבר שמירה על זכויות הקניין של בעל הרכב. ויתרה מכך, תפיסת חפץ על פי סעיף 32 לפסד"פ אינה מוגבלת לעבירות מסויימות דווקא, ולו תתקבל הפרשנות לפיה תפיסת כלי הרכב (בגין עבירות תנועה) תיעשה מכח סעיף 32 לפסד"פ, הרי שניתן יהיה לכאורה לתפוס כלי רכב ולהחזיקו בגין כל עבירה שהיא שיש חשש שתישנה בעתיד, בלא כל קשר למידת חומרתה (ולצורך המחשת האבסורד - גם עבירת חניה בעקרון), ואף אם אין הדבר עומד בשום יחס לפגיעה הנגרמת מתפיסת כלי הרכב. בנסיבות אלה נראה לי, כי אכן לא הוגבלה סמכות המשטרה לתפיסת כלי רכב ויש לה סמכות לתפוס כלי רכב מכח שני הסעיפים, ואולם ההבדל נעוץ ברקע ששימש תפיסה זו: כשהמדובר בעבירת תעבורה, הרי שמקור הסמכות הוא סעיף 57 לפקודת התעבורה והיא מוגבלת כאמור אך לעבירות המנויות בתוספת השביעית, זאת על רקע המפורט לעיל, בעוד שאם המדובר בעבירה פלילית אחרת, מקור הסמכות הוא בסעיף 32 לפסד"פ. בשולי הדברים אציין, כי צדק בית המשפט קמא בהבחנתו באשר לתכלית החקיקתית של כל אחד מהסעיפים הנ"ל. התכלית החקיקתית הנוגעת לסעיף 57 לפקודת התעבורה היא למנוע מסוכנות מיידית הנובעת מביצועה של עבירת תעבורה המנויה בתוספת השביעית, אשר בוצעה עם רכב מסויים, ולהרתיע נהגים מביצועה. התכלית ההרתעתית מוכחת לכשעצמה מהעובדה, כי ניתן להשבית רכב שבעליו לא עבר כלל את העבירה ולא נשקפת ממנו כל מסוכנות. מאידך, הגיונו של סעיף 32 לפסד"פ ומטרתו אינם הרתעה והגברת הפיקוח של בעלי כלי רכב כלפי נהגים מטעמם, אלא המדובר ב"תפיסה למטרת מניעה עתידית של ביצוע עבירות; תפיסה למטרת חילוט; ותפיסה לצורך הצגת החפץ כראייה בבית המשפט..." (ר' למשל בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (כב' השופטת א' פרוקצ'יה - 12.3.06). מכל מקום בשני המקרים, אין ספק שיש להשתמש בהליך התפיסה ובעיקר בהמשך ההחזקה ברכב באופן זהיר ומדוד, ורק כשאין "חלופת מעצר" אחרת שיש בה כדי לצמצם את הפגיעה הקניינית הנגרמת בשל התפיסה. "תפיסה בפועל של הרכוש הוא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה וזאת כאמצעי בטחון... הפגיעה ברכושו של אדם על ידי נטילתו ממנו, על מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד, היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט בו רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על פי עקרון המידתיות המקובל עלינו". (בש"פ 7715/97 חג'ג' ואח' נ. מדינת ישראל פד"י נב (1), 14, פסקה 7). מכאן לשאלה השניה והיא שאלת מידתיות המשך החזקת הטרקטורונים בענייננו. השאלה העומדת בפני בעניין זה להכרעה הינה מצומצמת יחסית, והיא האם יש מקום בנסיבות אלה להמשיך ולהחרים את הטרקטורונים, או שיש להחזירם לעוררים, ובמילים אחרות - הכרעה בין זכות הפרט לקנינו אל מול צרכי האכיפה הפלילית. בעניין זה הכלל העובר כחוט השני בפסיקת בית המשפט העליון הוא, כי קיומו של מקור סמכות לתפיסת החפץ מלכתחילה אינו מצדיק בהכרח את המשך החזקתו לאורך זמן, ויש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בחלוף זמן ואם כן, האם קיימת "חלופת תפיסה" נאותה, העשויה בעת ובעונה אחת להגשים את תכלית התפיסה בלא פגיעה בלתי מידתית בבעל הקניין. מקום בו ניתן למצוא נוסחת איזון נאותה כאמור, ראוי להחילה, תוך שחרור התפוס אגב קביעת תנאים מידתיים הולמים להגשמת תכלית משולבת של הגנה על האינטרס הציבורי ושמירה על זכויות הפרט (ר' דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת לרגו הנ"ל). ור' גם דברי כב' השופטת שטרסברג כהן בבש"פ 6686/99 אליהו עובדיה נ. מדינת ישראל פד"י נד (2) 464 פסקה 6:   "לא הרי תפיסת חפץ כהרי המשך ההחזקה בו, המשך החזקת החפץ בידי המשטרה, כך נקבע, יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים. מעבר לפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מעצם התפיסה, לפיכך, לא די שתפיסת הנכס נעשתה בעילה מבוררת, אלא יש לבחון אם הפגיעה נעשתה לתכלית ראויה ואם המשך החזקת החפץ בידי המשטרה אינו פוגע בבעל הזכות בנכס במידה העולה על הנדרש".   מהו המצב בענייננו? האם החרמת הטרקטורונים, בנסיבות שפורטו לעיל, הינה מידתית ושקולה כנגד הפגיעה בקניינם של העוררים? נראה לי בכל הכבוד הראוי שלא. ככל שהמדובר בתפיסה לצורך ההליך המשפטי, הרי שניתן, כפי שהציע ב"כ העוררים לתעד את הטרקטורונים בצילומים מתאימים, אשר ימחישו לבית המשפט, אם וכאשר יוגש כתב אישום כנגד העוררים, מה היה מצבם של הטרקטורונים בעת תפיסתם (נטולי קשת התהפכות, חסרי לוחית זיהוי וכו'). ככל שהכוונה הינה חילוט, וספק בעיני אם אכן זו הכוונה, הרי שניתן להבטיח נושא זה ב"תנאי שחרור מגבילים", כגון: רישום שעבוד של כלי הרכב ופוליסת הביטוח לטובת המדינה, רישום עיקול, המצאת פוליסת ביטוח לרכב בה המדינה היא המוטב על-פי הפוליסה, התחייבות של העוררים שלא לבצע כל דיספוזיציה בטרקטורונים, אלא לשם חילוטם על-ידי המדינה, מתן ערבויות וכו'. ככל שהמדובר במצב דברים שבו לא כשירים כלי הרכב לנסיעה ולמניעת עבירות עתידיות, הרי שניתן להתנות את החזרת רשיון הרכב וחזרתם לכביש, בביצוע התיקונים הנדרשים לכשירות כלי הרכב, בנוהל הקבוע למשל בתקנה 308 לתקנות התעבורה, ובמתן התחייבות העוררים לשימוש חוקי בלבד. בנסיבות אלה, לא נראית לי ראויה עמדת המשיבה להמשיך ולהחזיק בטרקטורונים, תוך פגיעה חמורה בקניינם של העוררים וגרימת נזקים כלכליים כבדים להם, הן באי יכולתם לעשות בהם שימוש והן בהשבתתם לפרק זמן בלתי ידוע, תוך הורדת ערכם, ובכל מקרה נראית לי פגיעה זו, כבלתי מידתית וכחריגה לעקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ענישתם של העוררים, ככל שיורשעו בדין, תעשה מן הסתם במסגרת התיק העיקרי. לאור כל האמור, החלטתי לקבל את הערר והנני מורה איפוא בזאת על החזרת הטרקטורונים לידי העוררים בכפוף לתנאים הבאים: . המצאת רישום שעבוד של הטרקטורונים ועיקול עליהם לטובת המדינה. המצאת פוליסות ביטוח לטרקטורונים, בהן המדינה היא המוטב על-פי הפוליסה. התחייבות העוררים שלא לבצע כל דיספוזיציה בטרקטורונים, אלא לשם חילוטם על-ידי המדינה. חתימת התחייבות עצמית על-ידי כל אחד מן העוררים על סך של 30,000 ש"ח, לשם הבטחת התחייבויותיהם האמורות. המצאת הוכחה על רכישת קשת התהפכות לכל אחד מהטרקטורונים, ומשתומצא, ישוחררו הטרקטורונים להרכבתה ולביצוע יתר הפעולות להחזרת כשירות הטרקטורונים לנהיגה. ביצוע האמור יהיה בתוך 48 שעות שבסיומן יובאו הטרקטורונים לבדיקת המשטרה ומכון הרישוי המוסמך ולאישורם כי אכן תוקנו כל הליקויים. שחרור תפוסטרקטורון