מה הדין בסוגיית אכיפת פסק בוררות חוץ ? סעיף 29 לחוק הבוררות קובע באופן מפורש כי "בקשה לאישור או לביטול של פסק בוררות-חוץ שחלה עליו אמנה בינלאומית שישראל צד לה והאמנה קובעת הוראות בענין הנדון, תוגש ותידון בהתאם לאותן הוראות ובכפוף להן. האמנה החלה במקרה שלפני היא אמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958 ובשמה הלועזי: "Convention on the Recognition and Enforcement of Foreign Arbitral Awards", אשר נחתמה ביום 10.6.58 (להלן: אמנת ניו יורק). אמנת ניו יורק אושרה על-ידי מדינת ישראל ביום 5.1.1959 ואישור זה קיבל תוקף מחייב ביום 7.6.1959. אוקראינה אישרה את האמנה ביום 10.10.1960 ולאמנה יש תוקף מחייב גם לגביה. בעקבות אשרור האמנה הותקנו במדינת ישראל התקנות לביצוע אמנת ניו יורק (בוררות חוץ), התשל"ח - 1978 (להלן: תקנות ביצוע אמנת ניו יורק). בהתאם לתקנה 2 של התקנות לביצוע אמנת ניו יורק הרי שהן נועדו לשם "ביצוע אמנת ניו יורק ויפורשו איתה כאחד". אמנת ניו יורק מהווה נדבך יסוד לקיומן של בוררויות בינלאומיות ועל-כן נודעת לה חשיבות רבה מבחינת הכלכלה הבינלאומית. כך למשל נכתב בענין זה בספר"International Arbitration - Law and Practice": "Their first achievement was the Convention on the Recognition and Enforcement of Foreign Arbitral Awards which was entered into in New York on June 7 1958 at the United Nations Conference on the International Commercial Arbitration. This Convention has since become the cornerstone of International Arbitration". (Mauro Rubino Sammartano, "International Arbitration - Law and Practice" (2nd Edition) 2001, p. 821). הצורך באמנת ניו יורק נבע מהתפתחות יחסי הכלכלה והמסחר הבינלאומי בין אזרחים וגופים ממדינות שונות, ולנוכח הצורך להתגבר על מגבלותיה של אמנת ג'נבה (בשמה המלא: האמנה בדבר הוצאה לפועל של פסקי בוררויות חוץ, 1927). פרופ' סמדר אוטולנגי מציינת בספרה "בוררות - דין ונוהל" (מהדורה רביעית, כרך ב', תשס"ה-2005), עמ' 936 כי בניגוד לאמנת ג'נבה שדרשה ממבקש האישור להוכיח את סופיות הפסק, עבר נטל ההוכחה לפי אמנת ניו יורק לכתפיו של המתנגד לאישור להוכיח את הגנתו. גם בנושא ההגנות קיים הבדל בין שתי האמנות האמורות: מצד אחד, באמנת ניו יורק ישנו פירוט רב יותר של טענות ההגנה אותן יכול המתנגד לאכיפה לטעון לשם תקיפת בקשה לאישור פסק בוררות זר, אך מצד שני, הרשימה המנויה באמנת ניו יורק הינה רשימה סגורה ולכן המתנגד לאכיפת פסק הבוררות הזר אינו יכול להעלות טענה שזכרה לא בא בגדרה, וזאת - בנבדל מאמנת ג'נבה. יפים לכאן הדברים המתוארים בספרו של Phillip Capper "International Arbitration: a Handbook" (3rd Edition) 2004 : ("One of the major drawbacks of the Geneva Protocol and Convention was that they put the onus on the party seeking enforcement to prove that the conditions required for enforcement had been fulfilled" p.18). לכך יש להוסיף כי לפי דברי ההסבר של הצעת חוק הבוררות (תיקון) תשל"ג-1972 (הצעות חוק 1025, כ"ט בחשוון תשל"ג, 6.11.1972, עמ' 58) משמעות ההכרה בפסק הבוררות הזר היא יצירת מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות באופן שכל צד יכול להסתמך על הפסק לפני בית משפט הפועל באחת מהמדינות החתומות על האמנה, מבלי שיידרש להביא ראיה לדברים האמורים בו, ובלבד שהפסק הזר יוגש כשהוא מאומת כדין. העובדות שנקבעו בפסק הזר רואים אותן כנכונות, וזכויות הצדדים וחיוביהם - כפי שהוחלט עליהם בפסק הזר - רואים אותם כמחייבים את הצדדים ללא אפשרות של דיון בהם מחדש בפני בית המשפט. בהמשך הדברים נכתב כי לפי אמנת ניו יורק אין לסרב ליתן הכרה או אכיפה לפסק בוררות זר אלא אם נתקיימה בו אחת העילות שפורשו באמנה, כאשר עילות אלה אינן חופפות את העילות המפורטות בסעיף 24 של חוק הבוררות אך דומות להן במהותן. מכאן החשיבות הנודעת לאמנת ניו יורק אשר אושררה על-ידי 130 מדינות ברחבי העולם. היטיב לתאר זאת בספרו Phillip Capper, "International Arbitration: a Handbook" (3rd Edition) 2004 , ולמסקנתו אמנת ניו יורק מספקת את הרשת הרחבה ביותר הקיימת כיום לשם אכיפה של החלטות ליישוב והסדרת סכסוכים. כלשונו: "The New York Convention drawn up under the auspices of the United Nation has changed that becoming in the most important international convention relating to international commercial arbitration. … The significance of the New York Convention cannot be overemphasized. … It has been ratified by over 130 states around the world, thus providing the most extensive network presently in existence for the enforcement of decisions resolving disputes" (p. 18). בספרות הבינלאומית העוסקת בבוררויות בינלאומיות הוקדשו פרקים מיוחדים לאמנת ניו יורק כאשר הדגש הושם על קביעתה המפורשת של האמנה, לפיה לא יוטלו תנאים קשים יותר במידה ניכרת, או אגרות או היטלים גבוהים יותר, מאלה המוטלים על הכרתם או אכיפתם של פסקי בוררות פנימיים (Article III). כמו כן ישנה התייחסות נרחבת למספר סוגיות עקרוניות וביניהן "תקנת הציבור". בענין זה נאמר כי האמנות הבינלאומיות עוסקות בתקנת הציבור לעיתים קרובות אינן מבחינות בין תקנת ציבור מהותית לבין תקנת ציבור פרוצדורלית. אמנת ניו יורק מתייחסת לתקנת הציבור במסגרת Article v בסעיף 2 לו, שם נקבע כי ניתן להתנגד להכרה או אכיפה של פסק בוררות זר אם הרשות המוסמכת בארץ בה מבקשים את ההכרה והאכיפה מוצאת כי לא ניתן ליישב את נושא הסכסוך בדרך בוררות לפי דינה של אותה הארץ, או אם הכרתו ואכיפתו של הפסק נוגדות את תקנת הציבור של אותה ארץ. ראו לענין זה: Mauro Rubino Sammartano, "International Arbitration - Law and Practice" (2nd Edition) 2001, p. 512: "International convention deals with public policy, frequently without distinguishing between procedural and substantive public policy. … The New York Convention (1958) provides: Recognition and enforcement of an arbitral awards may also be refused if the competent authority in the country where recognition or enforcement is sought finds that: (a) The subject matter of the difference is not capable of settlement by arbitration under the law of the country; or (b) The recognition or enforcement of the award would be contrary to the public policy of the country") התייחסות נוספת ניתן למצוא בנוגע לסמכויותיו של ראש הרכב הבוררים הכפוף לאמנת ניו יורק. בהקשר זה צויין כי ראש הרכב הבוררים חייב להימנע מלכפות פשרה על הצדדים לבוררות וכן להימנע מחסימת דרכו של צד לבוררות מלהשמיע את טענותיו או להציג את ראיותיו ובלבד שלא נגלה מעל כל ספק סביר כי הדבר לא ישרת מטרה כלשהי: "At the same time the chairman must refrain from trying to impose solution. Likewise he will not prevent a party or the parties from expressing their views or from discussing an issue or from presenting evidence, except when it is manifest beyond any reasonable doubt that this would serve no purpose at all" (Mauro Rubino Sammartano, "International Arbitration - Law and Practice" (2nd Edition) 2001, p. 595). ##קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפת פסק בוררות זר / אכיפת פסק בוררות חוץ:## א. מהות הבקשה מונחת לפני בקשתה של ויואנס בע"מ, היא המשיבה בהפ"ב 13403-09-08 (להלן: המשיבה) לאשר לה הארכה של המועד להגשת בקשתה לביטול פסק בוררות חוץ אשר ניתן ביום 27.9.05 על-ידי בית דין בינלאומי מסחרי לבוררות ליד לשכת המסחר והתעשייה של אוקראינה (להלן: פסק הבוררות הזר). בקשת הביטול עצמה הוגשה בתיק זה על-ידי המשיבה עוד ביום 23.11.08 (להלן: בקשת ביטול פסק הבוררות הזר). בד בבד עם הגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות הזר הגישה המשיבה גם התנגדות לבקשה לאישור פסק הבוררות הזר אשר הוגשה לבית משפט זה על-ידי האגף לאספקת משאבים של משרד הפנים של אוקראינה, הוא המבקש בהפ"ב 13403-09-08 (להלן: המבקש). ב. רקע עובדתי והשתלשלות האירועים המבקש הינו האגף לאספקת משאבים של משרד הפנים של אוקראינה. המשיבה, חברת ויואנס בע"מ (בשמה הקודם: סופרקום בע"מ), הינה חברה ישראלית שבתקופה הרלוונטית עסקה, בין היתר, בייצור ופיתוח של מסמכים מאובטחים לרבות דרכונים ותעודות זהות חכמות. בין הצדדים נקשרה עסקה מסחרית שפרטיה יובאו בהמשך. ביום 28.9.08 הגיש המבקש בקשה לבית משפט זה שעניינה מתן אישור לפסק הבוררות הזר בהתאם לסעיף 29א של חוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: חוק הבוררות) (להלן: הבקשה לאישור פסק הבוררות הזר). כמפורט בבקשה זו, המשיבה חויבה על-פי פסק הבוררות הזר להשיב למבקש סכום של 1,047,740 דולר ארה"ב אשר שולמו לה במסגרת עסקה שבוטלה וסך נוסף של 19,838 דולר ארה"ב כפיצוי בגין הוצאות עבור תשלום אגרת הבוררות. כאמור לעיל, ביום 23.11.08 הגישה המשיבה לבית משפט זה בקשה לביטול פסק הבוררות הזר ובמקביל לכך הוגשה על ידה גם התנגדות לבקשת המבקש לאישור פסק הבוררות הזר. אליבא דמשיבה, הבקשה לביטול הפסק הזר הוגשה על ידה רק מטעמי זהירות בלבד, ולגירסתה ההליך הראוי הינו הגשת התנגדות לבקשת המבקש לאישור פסק הבוררות הזר. בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 23.12.08 אוחד הדיון בשני התיקים הפ"ב 13403-09-08 והפ"ב 12254-11-08. ביום 26.1.09 הגיש המבקש את תגובתו להתנגדות המשיבה לאישור פסק הבוררות הזר ולבקשתה של המשיבה לביטול פסק הבוררות הזר. המבקש מתנגד לבקשתה של המשיבה להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק בוררות הזר, הואיל ולטענתו היא הוגשה באיחור של כשנתיים מהמועד הקבוע בדין. בנוסף לכך טוען המבקש כי בקשתה של המשיבה נעדרת כל הסבר המצדיק את האיחור הרב שחל בהגשת בקשתה לביטול הפסק הזר. ביום 25.3.09 הגישה המשיבה בקשה להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות הזר. 4. על-פי הנטען בבקשתה של המשיבה לביטול פסק הבוררות הזר העסקה המסחרית שנקשרה בינה לבין המשיב תולדתה במכרז שפורסם על-ידי המבקש בשנת 1997. מכרז זה, לטענת המשיבה, נועד לסייע בביצוע חלק מתוכנית מדינתית ליצירת מערכת אוטומטית אחידה של דרכונים לאזרחי אוקראינה הנקראת "USAPS" Unified State Automated Passport System (להלן: המכרז). בהתאם לתנאי המכרז, הזוכה במכרז יספק למבקש ציוד וחומרים לייצור ומילוי מסמכי דרכונים (פספורט), וכן יבצע עבור המבקש עבודות התקנה והדרכה בציוד נשוא המכרז. יצויין כי המכרז פורסם בהתאם להחלטה של ועדה בין משרדית מיוחדת שהוקמה באוקראינה שבה היו חברים, בין היתר: ראש הממשלה האוקראיני, שר האוצר האוקראיני, סגן שר הפנים האוקראיני וסגן שר החוץ האוקראיני. ביום 2.9.99, לאחר תום הליכי המכרז ובהתאם להחלטה פה אחד של הועדה הבין משרדית הנזכרת לעיל, זכתה במכרז קבוצת היזמים שבראשה עמדה המשיבה. החלטה זו אושרה ביום 11.11.99 על-ידי המשרד לקשרי חוץ לעניינים כלכליים ומסחריים של אוקראינה. 5. בהמשך לזכייתה במכרז חתמה המשיבה, ביום 9.4.02, על הסכם עם המבקש. בהתאם להסכם זה, הזמין המבקש מהמשיבה את ביצוע העבודות נשוא המכרז. הסכם זה הוכתר בשם "הסכם מס' 10/82" (להלן: ההסכם). בנוסף, חתמו המשיבה והמבקש ביום 27.12.00 על הסכם נוסף בשם "הסכם מס' 20-12-25/90" להספקת טכנולוגיה לייצור תעודות פספורט בפורמט של חוברת PD-3. 6. מגירסתה של המשיבה המפורטת בבקשתה לביטול פסק הבוררות הזר עולה כי כשנתיים לאחר חתימת ההסכם, אשר במהלכן סיפקה המשיבה, לטענתה, שירותים טכנולוגיות וציוד למבקש בשווי של יותר מ- 4 מיליון דולר - הגיש המבקש תביעה ל- ICAC (International Commercial Arbitration Court at the Ukrainian Chamber of Commerce and Industry ) (להלן: ICAC) ובמסגרתה הוא עתר להכריז על ההסכם כבטל. לטענת המבקש בתביעתו זו, יש להצהיר על בטלות ההסכם הואיל והוא נחתם על-ידי המבקש ללא סמכות (להלן: התביעה הראשונה). 7. המבקש טוען כי סעיף 3.3 לתקנון ה- ICAC קובע מנגנון למינוי הבוררים באופן שכל צד ממנה בורר מטעמו, ושני הבוררים הנ"ל שמונו על ידי הצדדים אמורים למנות בורר שלישי אשר יכהן כראש ההרכב. במידה ואחד הצדדים לא ימנה בורר מטעמו בתוך 30 ימים מקבלת ההודעה הנדרשת לכך על-פי התקנון, או במקרה ששני הבוררים שמונו על ידי הצדדים לא יסכימו על זהותו של הבורר השלישי בתוך 30 ימים כאמור - אזי, ראש הרכב הבוררים ימונה, בנסיבות כאלה, על ידי נשיא לשכת המסחר והתעשייה של אוקראינה. סעיף 3.5 של תקנון ה- ICAC דומה בנקודה זו לסעיף 11 של החוק האוקראיני בדבר בוררויות מסחריות אשר קובע כי במקרה של העדר הסכמה בין שני הבוררים שמונו על ידי הצדדים למינויו של בורר שלישי - אזי מוסכם כי בתוך 30 ימים יהיה נשיא לשכת המסחר והתעשייה של אוקראינה מוסמך למנות בורר שלישי לפי דרישת אחד הצדדים. בנסיבות כאלה - לפי סעיף 11 הנ"ל - יש להתחשב בשיקולים שנועדו להבטיח מינויו של בורר עצמאי ונטול פניות, ולהעדיף, ככל שניתן, מינוי של בורר שהינו בעל אזרחות שונה מאזרחויותיהם של הצדדים. ביום 23.2.04 הודיע המבקש ל- ICAC כי הוא ממנה את מר ויטלי פדרוביץ בויקו (להלן: בויקו) - שהינו אזרח ותושב אוקראיני, לשמש כבורר מטעמו. המשיבה, מצידה, ביקשה ביום 16.4.04 למנות את ד"ר לינה ליטינן מפינלנד כבוררת מטעמה. ברם: ביום 5.5.04 נמסר למשיבה כי ד"ר ליטנין אינה יכולה לכהן כבוררת בשל מעורבותה בתאונת דרכים, ולפיכך נדרשה המשיבה למנות, בתוך זמן קצר, ועד ליום 17.5.04, בורר אחר מטעמה מתוך רשימת הבוררים המומלצים של ה- ICAC. ביום 14.5.04 הודיעה המשיבה ל- ICAC כי היא מבקשת למנות כבורר מטעמה את ד"ר סלפיוס שהינו עורך דין אוסטרי הנמנה על רשימת הבוררים המומלצים הנחשב, לדבריה, לבעל שם עולמי בבוררויות מסחריות בינלאומיות. כשבועיים לאחר מינויו של ד"ר סלפיוס הודיע ה- ICAC כי ביום 28.5.04 החליט נשיא לשכת המסחר והתעשייה של אוקראינה, מר סקיפצ'נקו, למנות את מר אלכסנדר דמיטרוביץ קרופצ'ן (להלן: קרופצ'ן) - שהינו אזרח אוקראיני, לשמש כראש הרכב הבוררות. המשיבה סברה כי בהחלטה למנות את מר קרופצ'ן נפלו פגמים רבים ולפיכך היא פנתה במכתב אל נשיא לשכת המסחר והתעשייה של אוקראינה ולבוררים עצמם, על מנת לברר את נסיבות מינויו של מר קרופצ'ן לראש הרכב הבוררים. בנוסף לטענה זו הלינה המשיבה כי על אף בקשותיה החוזרות והנשנות היא לא זכתה לקבל לידיה את כל המסמכים שהוגשו לתיק הבוררות על-ידי המבקש. יתר על כן: אף הבורר שמונה מטעמה, ד"ר סלפיוס, לא קבל, לדבריה, מסמכים אלה. תימוכין לכך ניתן למצוא, לדבריה, בחוות דעתו של ד"ר סלפיוס בפסק הבוררות הזר (עמ' 2, שורה 9): "Besides I have not received the documents submitted by the parties …". פסק הבוררות הזר הראשון 10. על-פי המפורט בבקשתה של המשיבה לביטול פסק הבוררות הזר, בראשית הליכי הבוררות שהתקיימו ביום 1.7.04 מנה ד"ר סלפיוס בפני הבוררים את הכשלים שנפלו לטענתו בגיבוש ומינוי הרכב הבוררים. ד"ר סלפיוס אף פירט את השגות המשיבה בקשר לכך והציע לשני הבוררים הנוספים שבהרכב לפעול לתיקון הפגם בשלב מוקדם זה של הליכי הבוררות. אולם, לטענת המשיבה, הבוררים בויקו וקרופצ'ן הודיעו לד"ר סלפיוס כי הם דוחים את טענותיו אלה וביקשו להכריע בתובענה לגופה. בבקשתה לביטול הפסק הזר מוסיפה המשיבה ומתארת כי במהלך הפסקה קצרה של הליכי הבוררות ביקש נשיא ה- ICAC, מר פוברצ'נקו, משלושת הבוררים לסור ללשכתו. באותו מעמד הודיע מר פוברצ'נקו לד"ר סלפיוס כי יש בידו תמונות המתעדות פגישה שהתקיימה בלילה הקודם בין ד"ר סלפיוס לבין ב"כ המשיבה, וכן דו"ח חשאי המעיד, כביכול, כי לאחר אותה הפגישה בילה ד"ר סלפיוס את הלילה בחברת "נציגות המקצוע העתיק בעולם" (עמ' 9 של הבקשה לביטול הפסק הזר). ד"ר סלפיוס ביקש, בתגובה לכך, לזמן את הצדדים, והודיע להם על ההאשמות שהוטחו בו. לדבריו, כך נטען, הוא הגיע לשדה התעופה לאחר חצות, ומר פוברצ'נקו הודיע לו כי לא יוכל לדאוג לו להסעה לבית המלון, ואף הציע לו לבקש מב"כ המשיבה להסיעו משדה התעופה אל בית המלון. ואכן - כך פעל ד"ר סלפיוס. בעקבות זאת, ב"כ המשיבה הגיע בעצמו לשדה התעופה על מנת להסיע את ד"ר סלפיוס לבית המלון, ובהגיעם למלון הזמין אותו ד"ר סלפיוס, כעניין של נימוס, לכוס בירה כשהוא מקפיד לשאת בתשלום עבור הבירה, ושלא להחליף עם ב"כ המשיבה דיבור כלשהו בנוגע לבוררות. לאחר שנפרד מב"כ המשיבה מסר ד"ר סלפיוס כי עלה לחדרו בבית המלון ובילה לבדו את הלילה בשינה. 11. עוד טוענת המשיבה כי במהלך אחד מדיוני הבוררות אשר התקיימו לאחר מכן התגלתה מחלוקת בין הבוררים לגבי תחולת האמנה הבינלאומית לטובין (United Nation Convention on Contracts for International Sale of Goods, 1980). ד"ר סלפיוס הביע דעתו כי האמנה למכירת טובין חלה בנסיבות הענין, ואילו מר קרופצ'ן חלק על כך, וסבר כי מדובר במקרה פשוט שאינו מצריך דיון בשאלות נוספות אשר הועלו מטעם הצדדים. בתגובה לדעתו זו של מר קרופצ'ן הודיע ד"ר סלפיוס כי לדעתו מדובר בסוגיות רציניות, וכי לא יהיה מוכן לחתום על פסק הבוררות בלי שסוגיות אלו ילובנו כנדרש. ד"ר סלפיוס אף הביע אי נוחות מכוונת ראש ההרכב ליתן את פסק הבוררות לאלתר ולפרסם את הנימוקים לאחר מכן. בשלב זה הודיע מר קרופצ'ן על הפסקה בדיון, וד"ר סלפיוס זומן לחדרו של נשיא ה- ICAC, מר פוברצ'נקו. במעמד זה הודיע מר פוברצ'נקו לד"ר סלפיוס כי לא יוכל לערוב לביטחונו כאשר יבקש לעזוב את אוקראינה אם לא יישר קו עם עמדת ראש ההרכב (עמ' 10, סעיף ז' של הבקשה לביטול פסק הבוררות הזר). ביום 1.7.04 ניתן פסק הבוררות הזר הראשון אשר בדעת רוב קיבל את תביעתו של המבקש, כנגד דעתו החולקת של ד"ר סלפיוס. בחוות דעת המיעוט ציין ד"ר סלפיוס את הדברים הבאים: "Under usual concatenation of circumstances I would not agree to sign an unmotivated award, however in such case I suppose it is necessary to record in my dissented opinion these unusual procedural aspects that have led to such arbitration award in this connection I signed the arbitration award and composed my dissented opinion". פסק הבוררות הזר השני בחודש אוקטובר 2004 פנה המבקש ל- ICAC בתביעה להשבת הסכומים ששולמו לטענתו למשיבה בהתאם להסכם, וזאת - בהתבסס על פסק הבוררות הראשון אשר קיבל את תביעתו הראשונה והכריז, ברוב דעות של הרכב הבוררים, על ההסכם כבטל (תיק 203/2004i) (להלן: תביעת ההשבה). המשיבה התנגדה לקיום הליכי בוררות נוספים במסגרת מוסד ה-ICAC. אך לטענתה, זמן קצר לאחר הודעתה זו ניתן פסק בוררות נוסף (להלן: פסק הבוררות הזר השני). הרכב הבוררים שמונה לדון בתביעת ההשבה שהוגשה על-ידי המבקש כלל את גב' ווינוקרובה, מר בויקו וגב' פרונסקה - כולם אזרחים ונתינים אוקראיניים. שלושת הבוררים הללו, מדגישה המשיבה, מונו על-ידי המבקש ביחד עם נשיא לשכת המסחר והתעשייה. על-פי פסק הבוררות הזר השני חויבה המשיבה להשיב למבקש סכום של כמיליון דולר ששולם לה בהתאם להסכם, הואיל ועל-פי קביעת הבוררים בפסק הבוררות הזר השני: "חוזה 10/82 מ- 9 לאפריל 2002 שנכרת בין אגף הספקת משאבים של משרד הפנים של אוקראינה לבין חברת סופרקום בע"מ הוצהר בהחלטה של בית הדין בינלאומי מסחרי לבוררות ליד לשכת מסחר התעשייה של אוקראינה מיום 1 ליולי 2004 בתיק 14/2004i AC כבטל" (סעיף 4). הערעורים על פסקי הבוררות הזרים על-פי הנטען בתגובתו של המבקש לבקשתה של המשיבה לביטול פסק הבוררות הזר, ביום 13.8.04 הגישה המשיבה עתירה לבית המשפט לערעורים של קייב באוקראינה לביטול פסק הבוררות של ה- ICAC אשר ניתן ביום 1.7.04 בתיק 14/2004i AC (תיק 2-272). ביום 12.10.04 נדחתה בקשתה זו של המשיבה. לפיכך ביום 25.11.04 הגישה המשיבה ערעור על ההחלטה של בית המשפט לערעורים אל בית המשפט העליון של אוקראינה (תיק 6-640kc05), אך בית המשפט העליון באוקראינה דחה ביום 29.6.06 גם את ערעורה זה של המשיבה. בנוסף לכך, טוען המבקש כי ביום 15.9.04 הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני מסחר של העיר קייב תביעה אזרחית לפיצויים בסך של 20,972,330 דולר ארה"ב כנגד המבקש, כנגד ממשלת אוקראינה, וכנגד האוצר הלאומי של אוקראינה. תביעתה זו של המשיבה נדחתה ביום 21.1.05. המשיבה ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המסחרי לערעורים באוקראינה אך גם ערעור זה של המשיבה נדחה. לכך מוסיף המבקש כי המשיבה עתרה לבית המשפט המסחרי הגבוה של אוקראינה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המסחרי לערעורים, אולם גם בקשת רשות ערעור זו נדחתה. על החלטה זו ערערה המשיבה לבית המשפט העליון של אוקראינה אך שוב, בקשתה - נדחתה. ג. עיקרי טענות הצדדים המשיבה סבורה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי ההתנגדות לבקשת המבקש לאישור פסק הבוררות הזר הוגשה על ידה במועד בשל הסכמה שהושגה בין באי כוח הצדדים לגבי מתן ארכה למשיבה על-ידי המבקש לצורך הגשתה. לטענת המשיבה - הסכמה זו אף הועלתה על הכתב. לטענת המשיבה, ב"כ המבקש נתן את הסכמתו להגשת תגובתה של המשיבה לבקשת האישור עד ליום 23.11.08 והיא פעלה בהתאם להסכמה זו. אולם, לטענת המשיבה, רק לאחר שהמבקש הגיש ביום 26.1.09 את תשובתו לתגובתה, הוברר לה כי המבקש סבור כי לא ניתן להתנגד לאישור פסק בוררות זר אלא בדרך של בקשה לביטולו, וכי - לטענתו - המשיבה איחרה מועד זה משום שהפסק נמסר לה על-ידי הנהלת בית המשפט עוד ביום 5.2.07. לענין זה טוען המבקש כי ההסכמה שניתנה על-ידי בא-כוחו לב"כ המשיבה התייחסה לארכה לתגובת המבקשת לבקשה לאישור פסק הבוררות הזר, וכי מעולם לא ניתנה הסכמה להארכת מועד להגשת בקשה לביטולו. המבקש מוסיף בהקשר זה כי לו היתה ניתנת על ידו הסכמה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול הפסק הזר על-ידי המשיבה הרי שהדבר היה נרשם במפורש במסגרת מכתבו של ב"כ המשיבה. לטענת המשיבה, נסיבות העניין שלפני חוסות תחת הוראותיה של "אמנת ניו יורק" והתקנות שהותקנו לשם ביצועה. מהוראות האמנה למדה המשיבה כי בעל-דין שכנגדו מעידים את הפסק רשאי להתנגד לאכיפתו של הפסק בדרך של הגשת התנגדות לבקשת האכיפה. המשיבה מסתמכת על החלטתה של כב' השופטת רות שטרנברג-אליעז בבית המשפט המחוזי בירושלים, בה"פ 6203/07 זאבי אחזקות בע"מ (בכינוס נכסים) נ' הרפובליקה של בולגריה (, ניתן ביום 13.1.09). לטענתה, פסק הדין קובע במפורש כי על-פי אמנת ניו יורק לא ניתן ליזום הליך של ביטול הפסק אלא רק להתנגד לאכיפתו. מנגד סבור המבקש כי אמנת ניו יורק איננה עוסקת בענייני סדרי הדין, למעט ציון רשימת המסמכים אותם יש לצרף לבקשה לאישור פסק בוררות. בנסיבות אלה, טוען המבקש, יש להחיל לגבי הפסק הזר את המנגנון הקבוע בסעיף 23 של חוק הבוררות, ואשר לפיו לא ניתן להתנגד לבקשה לאישור פסק הבוררות הזר אלא בדרך של הגשת בקשה לביטול הפסק הזר. המבקש מוצא תמיכה לדעתו בפסק דינו של כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתיק ת"א 2137/07 (בש"א 20981/07) הראל חברה לביטוח בע"מ נ' Equitas Limited (, ניתן ביום 3.12.08), אשר לטענתו קובע כי לאור תחולת הוראות סדרי הדין לפי חוק הבוררות בית המשפט לא ייזקק להתנגדות לאישור פסק בוררות זר שלא בדרך של בקשה לביטולו של הפסק הזר. על יסוד טענה זו טוען המבקש כי המועד הקובע להגשת בקשה לביטול פסק בוררות זר צריך להילמד מסעיף 27(א) לחוק הבוררות על-פיו יש להגיש את הבקשה בתוך 45 ימים לאחר מועד מתן פסק הבוררות הזר, או מיום מסירתו לידי המשיבה. אליבא דמבקש, בית המשפט רשאי להאריך תקופה זו של 45 הימים, אך זאת - מטעמים מיוחדים שיירשמו, שמא תיפגע תכליתו העיקרית של חוק הבוררות לחיזוק המעמד והסופיות של פסקי בוררות חוץ. בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען כי המשיבה לא הראתה כל טעם מיוחד לכך שהבקשה הוגשה לאחר למעלה משנה וחצי מהמועד שבו היה עליה להגיש את הבקשה לביטולו של הפסק הזר. המשיבה מתייחסת בתשובתה לטענה זו של המבקש וטוענת כי על-פי סעיף 27(א) לחוק הבוררות מוסמך בית המשפט להאריך את התקופה הקבועה להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות הזר אף אם זו כבר עברה, וזאת - ללא צורך בהוכחת טעמים מיוחדים. 18. בנוסף לכך מציעה המשיבה דרך אחרת לפרש את המועד הקבוע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות. לטענתה, בנסיבות של הגשת בקשה לביטולו של פסק בוררות זר יש להתייחס למועד הגשת הבקשה לאישור הפסק הזר כמועד של מתן הפסק, וממועד זה יש להתחיל במניין 45 הימים. המבקשת גורסת כי הדרישה שצד יפעל למניעת אכיפת פסק בוררות חוץ אשר ניתן כנגדו עוד בטרם הוגשה הבקשה לאכיפת פסק הבוררות עומדת בסתירה לכללי המשפט הבינלאומי פרטי לפיהם אין תוקף לפסק דין שניתן במדינה זרה זולת אם עבר הליך של "הכרה" באותה המדינה אשר בה מבקשים לאוכפו, ולמעשה דרישה מעין זו יוצרת מצב של פתיחת הליכים העלולים להתברר כהליכי סרק מיותרים. המבקש מתנגד לטענה זו של המשיבה וטוען כי האמנה אינה מונעת מהמשיבה ליזום הליך לביטול של פסק הבוררות הזר בישראל, או אפילו באוקראינה, לאחר שפסק הבוררות הזר נמסר לידי המשיבה ביום 14.2.07. לטענת המבקש, במידה והמשיבה הייתה זוכה בהליך של בקשה לביטול הפסק הזר, היה קם מעשה בית דין כנגד המבקש אשר היה מונע מבעדו מלהגיש הליך של בקשה לאכיפת הפסק הזר בישראל או במדינה אחרת הנמנית על המדינות החתומות על אמנת ניו-יורק. לדברי המבקש, דווקא פרשנותה של המשיבה מנוגדת לעקרון סופיות ההליכים אשר אליו מכוונת אמנת ניו יורק, ופרשנות זו מאלצת את המבקש לעבור בכל פעם מחדש הליך משפטי לגבי עילות אשר נדונו והוכרעו לפני בית משפט של מדינה אחרת. 19. לכל אלה מוסיף המבקש כי הבקשה להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות הזר לוקה בשיהוי חמור אשר די בו כדי לדחות את הבקשה. ד. דיון והכרעה ההליך הראוי - התנגדות לאישור פסק בוררות זר או בקשה לביטול פסק בוררות זר כפי שציינתי לעיל, המשיבה משליכה יהבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ה"פ 6203/07 זאבי אחזקות בע"מ (בכינוס נכסים) נ' הרפובליקה של בולגריה (, ניתן ביום 13.1.09). זאת בעוד שהמבקש מסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ת"א 2137/07 (בש"א 20981/07) הראל חברה לביטוח בע"מ נ' Equitas Limited (, ניתן ביום 3.12.08). ההחלטה בענין זאבי אחזקות בע"מ עוסקת בסכסוך שנתגלע בין הרפובליקה של בולגריה לבין חברה ישראלית אשר הוכרע בפסק בוררות שניתן בצרפת ביום 25.10.06. ביום 21.6.07 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לאישור פסק הבוררות. ביום 13.5.08 עתרה המשיבה לבית המשפט בבקשה "לדחייה או מחיקה או העמדת הליכים של בקשה לאישור פסק בוררות חוץ". לטענת המבקשת דשם, המשיבה הגישה את בקשתה בניגוד להוראת סעיף 23 לחוק הבוררות לפיו לא יזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק אלא בדרך של בקשה לביטול. בית המשפט המחוזי בירושלים פסק כי הבקשה נשוא העניין איננה "בקשה המקבילה לבקשה לביטול פסק בוררות על פי סעיף 24 לחוק הבוררות כי אם על דרך התנגדות לבקשת ההכרה והאכיפה של הפסק, שיסודה באמנה" ועל כן ניתן להעלות את העילות המפורטות בסעיף 5 של האמנה במסגרת ההתנגדות להכרה ולאכיפה של הפסק (עמ' 8). כפועל יוצא מכך קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי ההתנגדות אינה כפופה למשטר הזמנים שבסעיף 27 לחוק הבוררות ומכל מקום לבית המשפט נתונה הסמכות להאריך את המועד אף אם לא צויינו טעמים מיוחדים לאיחור. פסק הדין בענין הראל חברה לביטוח בע"מ עוסק בבקשה לאכיפת פסק בוררות חוץ אשר ניתן ביום 6.2.07. הבקשה הוגשה כחמישה חודשים לאחר הינתנו. כשלושה חודשים לאחר הגשת הבקשה לאישור הפסק הזר הגישה המבקשת "בקשה לדחות את הבקשה לאישור פסק בוררות חוץ". לבקשה זו קדמה בקשה נוספת של המבקשת, אשר הוגשה בסמוך להגשת הבקשה לאישור הפסק הזר, אשר הוכתרה תחת הכותרת: "בקשה מוסכמת להארכת מועד למשיבה להגשת התנגדות לאישור פסק בוררות חוץ ו/או בקשה לביטולו ו/או כל בקשה אחרת". בבקשה זו טענה המבקשת כי ב"כ המשיבה הסכימה להארכת המועד במכתבה מיום 26.7.07, אשר לשונו בחלק הרלוונטי הינה: " ... להארכת התקופה לתגובה על ההודעה בדבר אישור פסק בוררות ... ומסכימה להארכת התקופה לתגובה מטעמך על ההודעה עד ליום 30.10.07". בקשה זו אושרה על-ידי כב' הרשם ברוך. לכך הגישה המשיבה דשם תגובה מטעמה ובמסגרת זו טענה כי חלף המועד להגשת ההתנגדות לאישור הפסק וכן חלף המועד להגשת הבקשה לביטולו, וכי ההסכמה שניתנה למבקשת במסגרת המכתב מיום 26.7.07 התייחסה להגשת "תגובה לבקשה לאישור הפסק", זאת בנבדל מאי מתן הסכמה מצידה להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול הפסק הזר. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי יש להבחין בין שתי הטענות השונות שמעלה המבקשת בבקשתה לביטול פסק הבוררות. אשר לטענתה הראשונה לפיה "איננה צד המחוייב על פי הפסק", לדעת בית המשפט מדובר בטענה שניתן להעלותה בכל מועד ואשר איננה מצריכה הגשת בקשה לביטול הפסק לצורך הכרעה בטענה זו. טענתה השניה של המבקשת לפיה "קופחה זכותה להציג את טיעוניה במסגרת הבוררות" הינה עילת ביטול מובהקת הקבועה בסעיף 5(1)(ב) לאמנת ניו יורק ואף בסעיף 24(4) לחוק הבוררות ולכן בכל הנוגע לטענה זו היה על המבקשת להגיש בקשה לביטול הפסק הזר, ומשאיחרה את המועד הקבוע בחוק בתקופה של כשישה חודשים - היא אינה רשאית להעלות טענת התנגדות לאישור הפסק שלא על דרך בקשת ביטול. בנוסף לכך קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי המבקשת לא הסכימה לוותר על טענותיה לעניין האיחור מצד המשיבה בהגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות, וכפי הנראה מדובר באי הבנה שמקורה "בטעות הדדית" לגבי תוכן ההסכמה. בנסיבות אלו נקבע כי בקשתה של המבקשת דשם לא העלתה הסבר כלשהו לשאלה מדוע לא הוגשה בקשת הביטול בתקופה של כחצי שנה שחלפה מאז מתן הפסק ועד להגשת הבקשה לקבלת ארכה כקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. לאחר שעיינתי בפסקי הדין הנזכרים דלעיל והפכתי שוב ושוב בסוגיה שלפני, אני סבור כי בין אם אצעד בדרכה של כב' השופטת שטרנברג-אליעז לפיה האמנה עצמה מסדירה את ההליך הנדרש לשם תקיפתו של פסק הבוררות הזר, ובין אם אלך בדרכו של כב' השופט בנימיני הסבור כי האמנה מותירה את קביעת ההליך הנדון לדין המקומי במדינה בה מתבקש אישורו של פסק הבוררות זר - אגיע לאותה התוצאה בעת בחינת השאלה מהו ההליך הנכון בו יש לנקוט לפי אמנת ניו יורק לשם תקיפת תוקפו המחייב של פסק בוררות זר. הדרך הפרשנית הראשונה להשקיף על סוגיה זו היא לומר כי האמנה אינה מתייחסת במישרין לדרך הדיונית בה יש להגיש את הבקשה לתקיפת פסק הבוררות הזר. לפיכך, "שתיקתה" זו של האמנה היא בעלת משמעות לנוכח הוראתArticle VI של האמנה הקובעת כי האמנה מותירה לדין המקומי את הסדרת סדרי הדין בבקשות "לבטל או להתלות את הפסק". כידוע, על-פי הדין הישראלי בנסיבות דומות חל סעיף 23(ב) לחוק הבוררות לפיו: "לא ייזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו". תמיכה לדעה זו ניתן למצוא במסגרת התקנות לביצוע אמנת ניו יורק. על-פי תקנה 5 של התקנות הנ"ל: "תקנות סדר הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968, יחולו על עיכוב הליכים ועל אישור פסקי בוררות בהתאם לאמנת ניו-יורק במידה שאין בתקנות אלה הוראה אחרת, ובשינויים המחוייבים". הווי אומר: בענייני סדרי דין אשר לא הוסדרו במסגרת אמנת ניו יורק ואשר לגביהם אין התייחסות מפורשת בתקנות לביצוע אמנת ניו יורק - יחולו תקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968 (להלן: תקנות סדרי הדין בענייני בוררות), בשינויים המחוייבים. מאחר ולא קיים הסדר כלשהו בנוגע לבקשה לתקיפת תוקפו המחייב של פסק בוררות זר במסגרת התקנות לביצוע אמנת ניו יורק, הרי שיש לפנות לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות. מכך יוצא איפוא כי יש לנהוג על-פי הקבוע בתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות לפיה "המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו, תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו ההודעה האמורה בתקנה 8, ובלבד שלא יאחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק ...". במאמר מוסגר יאמר כי מלשון תקנה 4 לתקנות לביצוע אמנת ניו יורק ניתן להסיק כי תקנות אלה מניחות קיומה של בקשה לביטול פסק בוררות זר הואיל ותקנה 4 פותחת במילים "הוגשה בקשה לביטול פסק או להתלייתו ... ". הדרך הפרשנית השנייה מבוססת על סעיפי האמנה עצמם. על-פי גישה פרשנית זו אני למד מתוך קריאת סעיפי האמנה עצמם כי האמנה מתייחסת באופן משתמע לדרך בה ניתן לתקוף את תוקפו המחייב של פסק בוררות זר. בנקודה זו הנני חולק, בכל הכבוד, על מסקנתה של כב' השופטת שטרנברג-אליעז וסבור, כפי שיובהר להלן, כי אף על-פי הוראות האמנה עצמה הדרך הראויה לתקיפת פסק הבוררות הזר היא באמצעות הגשת "בקשה לביטול פסק". אבאר להלן את יישומה של גישה פרשנית זו: סעיף 1 של Article I לאמנת ניו יורק קובע כדלקמן: "אמנה זו תחול לגבי הכרתם ואכיפתם של פסק בוררות שניתנו שלא בשטחה של המדינה שבה מבוקשים הכרתם ואכיפתם, ושמקורם בסכסוך בין בני אדם, אחד בני אדם פיסיים ואחד אישיות משפטית ...". בהמשך קובע סעיף 3 שלArticle I כי "עם החתימה על אמנה זו או עם אשרורה או הצטרפותה אליה או עם מסירת הודעה על הרחבת תחולתה לפי סעיף Article X, רשאית כל מדינה על יסוד הדדיות להצהיר שהיא תחיל את האמנה על הכרתם ואכיפתם של אותם פסקים בלבד שניתנו בשטחה של מדינה מתקשרת אחרת". Article III של האמנה קובע כי "כל מדינה מתקשרת תכיר בפסקי בוררות כמחייבים ותאכוף אותם בהתאם לסדרי הדין של הארץ שבה מסתמכים על הפסק, לפי התנאים הקבועים בסעיפים הבאים. על הכרתם או אכיפתם של פסקי בוררות שאמנה זו חלה עליהם לא יוטלו תנאים קשים יותר במידה ניכרת או אגרות או היטלים גבוהים יותר, מאלה המוטלים על הכרתם או אכיפתם של פסקי בוררות פנימיים". הרשות המוסמכת (ככינוייה על-פי האמנה) רשאית לסרב להכיר או לאכוף פסק בוררות זר, לפי בקשת בעל הדין שכנגדו מעידים את הפסק, לאחר שיוכיח כי מתקיימת אחת העילות המנויות ב- Article V של האמנה: "Recognition and enforcement of the awards may be refused at the request of the party against whom it is invoked only if that party furnishes to the competent where the recognition and enforcement is sought proof that: …" לשונו של Article V עמומה בכל הנוגע לשאלה מי מבעלי הדין צריך ליזום את הבקשה לפתיחת ההליכים לתקיפת פסק בוררות זר. סעיף זה אינו מפרש האם כוונת האמירה "לפי בקשת בעל דין שכנגדו מעידים את הפסק" היא לבקשה עצמאית המוגשת במטרה לתקוף את תוקפו המחייב של פסק בוררות זר, או שמא הכוונה לתגובה המוגשת כתשובה לבקשה לאישור פסק הבוררות זר. Article VI של אמנת ניו יורק מגדיר את סמכויותיה של הרשות המוסמכת שעה שהיא דנה בבקשה המוגשת על-פי אמנת ניו יורק. על-פי סעיף זה, במקרה בו הוגשה לרשות המוסמכת בקשה לבטל או להתלות את הפסק "If an application for setting aside or suspension of the award ..." תהא הרשות המוסמכת רשאית: (א) להסתמך על הפסק: "relied upon"; (ב) לדחות את ההחלטה בדבר אכיפת הפסק: "adjourn the decision on the enforcement of the award"; (ג) לפי בקשת בעל הדין התובע את האכיפה לצוות על בעל הדין השני ליתן ערובה מתאימה: "on the application of the party claiming enforcement of the award order the other party to give suitable security". משמעותו של הביטוי an application for setting aside המופיע בראשית Article VI, לפי התרגום הרשמי של אמנת ניו יורק היא בקשה לבטל (כתבי אמנה, 287, כרך 10 - כתב סופי ואמנה בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, עמ' 19, סעיף 6). ברוח דומה מבואר הביטוי "setting aside" במילון המשפטי Legal Dictionary, בעריכת עו"ד אליהו מוזס (עמ' 268): "בטל, דחה". מחוקק המשנה הגדיל לעשות וקלט את Article VI של אמנת ניו יורק באופן רשמי במסגרת תקנה 4 לתקנות לביצוע אמנת ניו יורק וגם בתקנה זו הוגדר ההליך כבקשה לביטול פסק. לא בכדי נקט מחוקק המשנה בלשון הבאה: "הוגשה בקשה לביטול פסק או להתלייתו לרשות מוסמכת של המקום שבו הוא ניתן או שלפי דינו הוא ניתן, רשאי בית המשפט לדחות את ההליכים למועד אחר, וכן רשאי הוא על פי בקשת בעל הדין המבקש אישור הפסק, לצוות על בעל הדין השני להמציא ערובה מתאימה". המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות זר כפועל יוצא מכפיפותה של הבקשה לביטול פסק הבוררות הזר לדין המקומי בענייני סדרי הדין שאינם מוסדרים באמנת ניו יורק (ראו: תקנה 5 לתקנות ביצוע אמנת ניו יורק), חל על הבקשה משטר הזמנים הקבוע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות לפיו: "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות-חוץ". לשם השלמת התמונה אזכיר כי לפי תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות נקבע כי: "המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו, תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו ההודעה האמורה בתקנה 8, ובלבד שלא יאחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק; לא התנגד כאמור, יאשר בית המשפט או הרשם את הפסק ואין צורך לשמוע את בעלי הדין". בקשתו של המבקש לאישור פסק הבוררות הזר הוגשה לבית משפט זה ביום 28.9.08 והומצאה למשיבה, על-פי גירסתה, ביום 16.10.08. על-פי גירסתה של המשיבה, ביום 23.10.08 פנה בא-כוחה "מטעמי זהירות" לב"כ המבקש על מנת לקבל את הסכמתו להארכת המועד להגשת התגובה מטעמה לבקשתו של המבקש לאישור פסק הבוררות הזר. אליבא דמשיבה, ב"כ המבקש נעתר לבקשת בא-כוחה ועוד באותו היום העלה ב"כ המשיבה על הכתב את הסכמת ב"כ המבקש למתן הארכה המבוקשת. זמן מה לאחר מכן חזר ב"כ המשיבה אל ב"כ המשיב בבקשה לקבלת ארכה נוספת וגם לכך ניתנה הסכמה אשר הועלתה על הכתב במסגרת מכתבו של ב"כ המשיבה אל ב"כ המבקש. תרשומות אלו הינן מושא אחת המחלוקות המונחות לפני ומפאת חשיבותן אביא את נוסחם המדויק של המכתבים מהתאריכים 23.11.08 ו- 6.11.08, כלשונם ובמלואם: המכתב הנושא תאריך מיום 6.11.08 "בהמשך לשיחתנו הטלפונית מהיום, הריני להעלות על הכתב את הסכמתה האדיבה של מרשתך לכך שמרשתנו, ויואנס בע"מ, תוכל להגיש את התייחסותה לבקשה שבנדון עד ליום 23.11.08. כאמור בשיחתנו, יתכן ולמרשתנו תידרש אורכה נוספת, מלבד זו האמורה לעיל, לצורך הכנת התגובה לבקשה והיא שומרת על זכותה לבקש ארכה נוספת כאמור". המכתב הנושא תאריך מיום 23.11.08 "בהמשך לשיחתנו הטלפונית ולמען הסדר, הריני להעלות על הכתב את הסכמתך האדיבה להאריך ב- 15 ימים את המועד שבו מרשתנו, ויואנס בע"מ, תוכל להגיש את תגובתה לבקשה שבנדון. כפי שציינתי בשיחתנו הטלפונית, בשל אופיו המיוחד של התיק דנא, יתכן ולמרשתנו תידרש אורכה נוספת, מלבד זו האמורה לעיל, לצורך הכנת התגובה לבקשה והיא שומרת על זכותה לבקש ארכה נוספת כאמור". המבקש יוצא חוצץ כנגד טענתה זו של המשיבה, ולגירסתו, ב"כ המבקשת פנה לבא-כוחו בבקשה לקבלת ארכה להגשת תגובה לבקשה לאישור פסק הבוררות הזר ובשיחה טלפונית זו לא התבקש להסכים להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות הזר. אכן, ייתכן וניתן לפרש את הסכמתו של ב"כ המבקש על דרך הצמצום באופן שהיא התייחסה להגשת "תגובה" או "התייחסות" לבקשה לאישור פסק הבוררות הזר וכמוה כהסכמה למתן ארכה להגשת התנגדות מצד המשיבה לבקשת המבקש לאישור פסק הבוררות הזר. ברם: אין בכך כדי לשלול את טענתו של ב"כ המשיבה לפיה נפלה טעות, לפחות מצד המשיבה, בהבנתה את הסכמת המבקש להארכת המועד שהתבקשה על ידה. לטענת המשיבה, הארכת המועד אשר ניתנה לה על ידי המבקש מתייחסת הן להגשת התנגדותה לבקשת המבקש לאישור פסק הבוררות הזר, והן להארכת המועד שנדרשה לצורך הגשת בקשתה לביטול פסק הבוררות הזר. בענין זה יש ממש בטענתה של המשיבה כי אם סבר המבקש שלא ניתן להתנגד לבקשה לאישור פסק בוררות זר אלא באמצעות בקשה לביטול הפסק, אזי יש לראות בהסכמתו להארכת המועד להגשת ההתנגדות מטעם המשיבה כהסכמה המתייחסת גם להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות הזר. שכן, מה הטעם, מבחינת המשיבה, בקבלת ארכה מאת המבקש להגשת ההתנגדות מטעמה לבקשת המבקש לאישור פסק הבוררות הזר - אם לסברתו של המבקש הדרך היחידה העומדת לפני המשיבה היא הגשת בקשה לביטול הפסק. מתן פירוש אחר לסיטואציה זו מעמיד את המבקש כמי שפעל שלא בתום לב או אפילו כמי שהטעה ביודעין את המשיבה. במאמר מוסגר אעיר כי ייתכן שבמהלך שיחתם הטלפונית של באי הכוח הצדדים נפלה טעות משותפת באשר למהות ההליך הנדרש לצורך תקיפתו של פסק הבוררות הזר. הארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות זר - פרשנות המונח "ובכל מקרה" על-פי סעיף 27(א) לחוק הבוררות המועד להגשת הבקשה לביטול פסק בוררות זר הוא 45 ימים מיום מתן הפסק, או מהיום שבו נמסר לאותו הצד העתק פסק הבוררות הזר. בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, וזאת "מטעמים מיוחדים שיירשמו ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות-חוץ". בתי המשפט המחוזיים בירושלים ובתל-אביב נדרשו לפרשנות המונח "ובכל מקרה" במסגרת ההחלטה בענין זאבי אחזקות בע"מ ובפסק הדין הראל חברה לביטוח בע"מ. בשני המקרים הנזכרים לעיל הגיעו השופטים למסקנה כי בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק בוררות זר אף אם לא צויינו בבקשה להארכת המועד "טעמים מיוחדים". יחד עם זאת כב' השופט בנימיני הוסיף וקבע בפסק-דינו כי "טעמים להארכת המועד זו בהחלט נדרשים שהרי בית המשפט לא יאשר הגשת בקשה לביטול פסק חוץ באיחור בלא סיבה" (פסק דין הראל, שם, סעיף 15). שותף אני לדעה זו של כב' השופט בנימיני ואף אני סבור כי פרשנותו הנכונה והראויה של הביטוי "ובכל מקרה" בסעיף 27(א) של חוק הבוררות דורשת כי יפורטו במסגרת הבקשה להארכת המועד "הטעמים" אשר בגינם הוגשה הבקשה לביטול הפסק הזר במועד המאוחר לתקופה הקבועה בסעיף 27 לחוק הבוררות. אולם בהקשר זה אני סבור כי ראוי להדגיש כי הדרישה ל"טעמים מיוחדים" מסוייגת ומוגבלת להארכות מועד המתייחסות לפסקי בוררות שניתנו בארץ. מנגד, אוחז אני בדעה כי בסיטואציה המתייחסת להארכת מועד להגשת בקשה לביטולו של פסק בוררות זר, לא ביקש המחוקק להצר את מרחב שיקול הדעת של בית המשפט, אלא למסור לידיו סמכות להאריך את המועד אם בעל הדין הצביע על טעם רגיל, דהיינו - על סיבה סבירה המצדיקה את מתן הארכה המבוקשת. דעה זו מתחזקת לנוכח ההיסטוריה החקיקתית של הסיפא של סעיף 27(א) לפיה "ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות-חוץ". תוספת זו התווספה לסעיף 27 בעקבות חוק הבוררות (תיקון) תשל"ד-1974 (אשר התקבל בכנסת ביום י"ב בתמוז תשל"ד (2 ביולי 1974)). עיון בהצעת החוק חוק הבוררות (תיקון) תשל"ג-1972 (שם, סעיף 2, עמ' 59) מעלה כי תוספת זו אינה נזכרת במסגרת הצעת החוק. הסבר לכך ניתן למצוא ב"דברי הכנסת" בדיון על הצעת החוק שנערך ביום 2.7.74. יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט (דאז) מר זרח ורהפטיג, בהביאו את חוק הבוררות (תיקון) לקריאה שנייה ושלישית ציין כי ועדת החוקה, חוק ומשפט הוסיפה מספר תיקונים להצעת החוק כפי שהובאה על-ידי הממשלה לקריאה הראשונה והתוספת של הסיפא של סעיף 27(א) מהווה את אחד התיקונים שהוספו. לדבריו, וכמפורט ב"דברי הכנסת", תוספת זו נכללה במסגרת הצעת החוק "מאחר שמדובר בפסק בוררות שניתן מחוץ לישראל, חששנו בוועדה שמא בינתיים צד באותו פסק-דין שניתן בחוץ לארץ לא יהיה מוגן כל צרכו ולא יוכל לערער עליו או לדרוש את ביטולו מאחר שעבר הזמן שנקבע לכך. יכול להיות שאותו צד הנמצא בחוץ לארץ הזניח את עניין הערעור בחוץ לארץ על שום שלא חשש מפני ביצועו של פסק הדין וכאשר יביאו את פסק הדין לכלל ביצוע בישראל, מקום מושבו כעת, יתברר שעבר המועד של 45 יום שבו ניתן לדרוש את ביטולו של אותו פסק בוררות. לכן אמרנו שכאשר מובא פסק בוררות חוץ לביצוע רשאי בית המשפט לחדש את התאריכים. ... כאשר ניתן פסק דין במדינה אחרת, אולי נעשה עוול לאחד הצדדים. צריך לתת לו אפשרות להביא את העניין לבית המשפט ולבקש את הארכת המועד כדי להוכיח את העוול שנעשה לו, אם נעשה" (דברי הכנסת מיום י"ב בתמוז תשל"ד (2 ביולי 1974), חוברת ט"ז, עמ' 1257). דבריו של יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט מחדדים ומחזקים את המסקנה כי לבית המשפט סמכות להאריך את המועד אם בעל הדין הצביע על סיבה סבירה להצדקת מתן הארכה. אכן, המחוקק היה מודע לקושי שעשוי להתעורר בנוגע לפסקי בוררות זרים שעה שיוכפפו לזמנים הקבועים במסגרת הדין המקומי ביחס לבקשות לביטול פסק בוררות שניתן במדינת ישראל. אולם, לקושי זה הצטרף גם טעם נוסף כאשר מדובר בפסק בוררות זר אשר על-פי הנטען הסב עוול לאחד הצדדים. בנסיבות כאלה, סבר המחוקק כי קיים טעם המצדיק מתן ארכה להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות הזר ולפיכך הוספה הסיפא לסעיף 27(א) לחוק הבוררות על מנת לפתוח את שערי בית המשפט לאותו צד הטוען כי הוא עלול להיפגע אם יאושר פסק הבוררות הזר. לפיכך אני סבור כי הפרשנות המוצעת לעיל עולה בקנה אחד גם עם המטרה והתכלית החקיקתית אשר עמדו לנגד עיני המחוקק כשהכיר בצורך להרחיב את הסיפא של סעיף 27(א) וכלל את התוספת המיוחדת שהוספה ביחס לפסקי בוררות זרים. אני סבור כי תימוכין לאמור לעיל ניתן למצוא גם באפשרות לפרש את הביטוי "ובכל מקרה" כפשוטו. שכן, "כלל ידוע הוא, שכאשר ביטוי השגור בפי הבריות אינו מוגדר בחיקוק, יש לפרשו לפי המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני- אדם" (ע"א 753/68 מלכה פרנסיס ואח' נ' בנימין רוזנברג, פ"ד כג(2), 182, עמ' 187). יוצא איפוא כי גם בנימוק זה יש כדי לסייע לטענת המשיבה בדבר הזכויות המוקנות לה על-פי החוק לצורך קבלת הארכה הנדרשת לשם הגשת בקשתה לביטול פסק הבוררות הזר. לאור ניתוח הדברים המובא לעיל אין בידי לקבל את טענתה של המשיבה לפיה יש לראות את המועד בו הוגשה הבקשה לאישור פסק הבוררות הזר כמועד הקובע לצורך סעיף 27 לחוק הבוררות וממנו יש למנות את התקופה של 45 הימים. טענה זו איננה תואמת את לשון האמנה, או את התקנות לביצוע אמנת ניו יורק, או את חוק הבוררות ותקנותיו, ויש לדחותה גם לנוכח ניתוח הדברים המפורט לעיל. "טעם" להארכת מועד - מצב משפטי מעורפל לאחר שעיינתי בטיעוניהם של הצדדים ובחנתי את המכתבים ששלח ב"כ המשיבה אל ב"כ המבקש, שוכנעתי כי המשיבה טעתה טעות סבירה הנובעת ממצב משפטי מעורפל. כפי שעולה מהסקירה המשפטית המפורטת דלעיל, סדרי הדין הנוגעים להגשת בקשה לתקיפת תוקפו המחייב של פסק בוררות זר, בנסיבות אשר לגביהן חלה אמנת ניו יורק - אינם נהירים דיים ובית המשפט העליון טרם נדרש לסוגיה זו לצורך הבהרתם. חוסר בהירות זה אף הוביל את בתי המשפט המחוזיים בתל אביב ובירושלים לשתי החלטות סותרות בענין זה אשר במסגרתן הועלו טיעונים כבדי משקל לתמיכת סיווגה של הבקשה כהתנגדות לבקשת אישור פסק הבוררות הזר ומנגד כבקשה לביטול הפסק. אכן, דעתי היא כי על-פי אמנת ניו יורק הדרך העומדת לפני המשיבה לדחיית פסק בוררות זר היא באמצעות הגשת בקשה לביטולו אולם בכך אין כדי לאיין את העובדה כי מדובר בטעות סבירה מצד המשיבה עקב אי בהירות בדין. ההלכה המתייחסת "לטעות שבדין" לעניין הארכת מועדים רוככה בשנים האחרונות בפסיקת בתי המשפט. יפים בהקשר זה דבריו של בית המשפט העליון בבש"א 443/02 מנהלת הארנונה המועצה נ' שירותי בריאות (, ניתן ביום 10.2.02). פסק זה מסכם את השיקולים המנחים לענין בקשה להארכת מועד הנסמכת על טעות שבדין: "כאשר מדובר בטעות בדין, נדרשות, על כן, נסיבות מיוחדות, של אי בהירות בדין החל או במובנו, המצדיקים ומסבירים את האיחור (ראו ע"א 502/68 גולדנברג נ' ברש, פ"ד כב(936 (2). בגדר זה, אין די בכך שאמנם הייתה טעות בתום לב של הטועה. טעותו צריכה להיות סבירה, על פי קנה מידה אובייקטיווי, במידה המצדיקה פגיעה בציפיתו של בעל הדין שכנגד לכך שההליכים בעניינו יסתיימו. בבחינת סבירותה של הטעות ניתן לבחון גורמים שונים, היכולים להשפיע על ההכרעה. בין היתר, ניתן לבחון האם ההסדר הנדון הוא הסדר סבוך או בלתי ברור מעצם טיבו ... " (סעיף 5). בית המשפט העליון אף קיבל לאחרונה את הטענה כי מצב משפטי מעורפל מקים בנסיבות מסויימות "טעם מיוחד" להארכת מועד במסגרת בש"א 1792/09 עיריית תל אביב יפו נ' האגודה למלחמה בסרטן בישראל (, ניתן ביום 6.4.2009), שם נקבע: "אין חולק כי ההליכים הוגשו באיחור, אף איחור שאינו מבוטל, כעולה גם מן הבקשות להארכת מועד שהוגשו. השאלה היא אפוא אם המערערים-המבקשים ביססו "טעם מיוחד" ואם סיכויי ההליך מצדיקים הארכת מועד. תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. נראה אכן כי אופן הגשת הערעור מקורו בטעות שבדין, טעות היכולה לבסס בנסיבות מסוימות "טעם מיוחד" להארכת מועד. לעניין זה אציין, כי אין הכרח - כפי העולה לכאורה מעמדת המשיבה - כי היה בנדון מצב משפטי מעורפל או שהמערערים שקלו להגיש בקשת רשות ערעור והחליטו בטעות להגיש ערעור אזרחי. די בכך שסברו כי עומדת להם הזכות לערער תחת בקשת רשות ערעור שגם היא, כאמור לעיל, טעות. במצב דברים זה, נדמה כי לב העניין הוא אם הייתה הסתמכות של הצד שכנגד ואם סיכויי ההליך טובים הם" (סעיף 7). מקל וחומר הלכה זו נכונה וראויה גם בעניינינו הואיל ולגבי פסק בוררות זר די בקיומו של "טעם" להארכת המועד ואין צורך להידרש להוכחת "טעמים מיוחדים", ומאחר שהמבקש עצמו נתן הסכמתו להארכת המועד להגשת "תגובת" המשיבה ו"התייחסותה" לבקשתו לאישור פסק הבוררות הזר. בנסיבות המקרה שלפני הועלו על-ידי המשיבה טענות קשות המקימות חשש לעיוות-דין העלול להיגרם לה אם לא יוארך המועד ותיחסם דרכה להשמיע טיעוניה ביחס לפסק הבוררות הזר. בהקשר זה ראוי אף להדגיש כי קיים לכאורה אינטרס כללי, החורג מעניינם של הצדדים שלפני, לברר את טענותיה של המשיבה המייחסות לפסק הבוררות שניתן במדינה זרה עילות פסלות אשר מפורטות באמנה עצמה (וכפי שיפורט להלן). בית המשפט העליון אף האריך מיוזמתו מועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות לאחר שמצא כי עלול להיגרם עיוות דין חמור, או פגיעה קשה באינטרס ציבורי חשוב: "הסמכות להאריך מועד מיוזמתו נתונה לבית-המשפט, ובמקרים החריגים בהם עשוי הוא להפעילה רשאי הוא למצוא טעם מיוחד להארכת המועד, לאו דווקא בנסיבות שגרמו לאיחור (שכלל לא פורטו לפניו), אלא במהות ההליך שהונח לפניו. כך, למשל, אם שוכנע שסילוק ההליך על הסף, בשל החמצת המועד, עלול לגרום לעיוות-דין חמור, או לפגיעה קשה באינטרס ציבורי חשוב, עשוי בית-המשפט להאריך את המועד מיוזמתו" (ע"א 9800/01 יעקב שאוליאן נ' רוחולה אפרמיאן (, ניתן ביום 25.3.03), סעיף 12). בנוסף לכל האמור יש לציין כי בית המשפט העליון שב והדגיש בפסיקתו כי יש להעדיף דיון לגופו של ענין על פני מחיקתו של הליך מפאת טעמים דיוניים גרידא והדברים נכונים גם בנוגע לפסקי בוררות. בהקשר זה פסק כב' השופט י' דנציגר ברע"א 10083/08 I. Do. Diamonds Inc. נ' פי. די. די. יהלומים בע"מ (, ניתן ביום 22.4.09) כדלקמן: "סבורני כי המקרה שלפנינו נופל בגדרם של המקרים המצדיקים התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. לדידי, הותרת החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לדון בבקשת הביטול לגופה על כנה מטעמים דיוניים גרידא עלולה לגרום למבקשים לעיוות דין ולפגוע באופן בלתי מידתי בזכותם לגישה לערכאות אשר טומנת בחובה את זכותו של בעל דין כי יינתן לו יומו בבית המשפט" (סעיף 8). לכך הוסיף כב' השופט דנציגר כי על אף שפסק דינו התייחס לאיחור קל בהפקדת ערובה כי "העדפת זכות היסוד של בעל דין שטענותיו תתבררנה לגופו של עניין אף על פי שנפלו בהתנהלותו פגמים הנוגעים להליך, אומצה בפסיקתו של בית משפט זה גם בקשר לתחום דיני הבוררות" (סעיף 12). לדעה זו הצטרפה כב' השופטת א' פרוקצ'יה ואף הוסיפה כי "קיימים מצבים שבהם, אף שנתונה בידי בית המשפט הסמכות למחוק הליך שאיננו עומד באמות מידה דיוניות, מן הראוי כי בהפעלת סמכות זו יישקל הצורך באיזון ראוי בין התועלת הנצמחת מעמידה על הסדר הדיוני, אל מול הנזק הנגרם לבעל דין ולערכי משפט כלליים בחסימת האפשרות לברר את שאלת הזכויות המהותיות הנטענות על ידו לגופן" (סעיף 1). "טעם" להארכת מועד - הערכה לכאורה של סיכויי ההצלחה של הבקשה לביטול פסק הבוררות הזר אכן נודעת חשיבות רבה להקפדה על המועדים הקבועים בדין מטעמים של יעילות של בתי המשפט ושל בעלי-הדין. אולם לגישתי, המקרה שלפני נמנה עם אותם מקרים שבהם ראוי להאריך את המועד להגשת ההליך הנדרש לשם תקיפתו של פסק הבוררות הזר. הטעם לכך נעוץ בעיקר בטענותיה כבדות המשקל של המשיבה בדבר קיומו של עיוות דין והשתלשלות האירועים המפורטת במסגרת נספחיה של הבקשה לביטול הפסק הזר אשר מלמדים לכאורה על נסיבות חמורות העשויות להעמיד את פסק הבוררות בסתירה לתקנת הציבור ולשלטון החוק ולפגיעה ממשית במוסד הבוררות בכלל ומוסד הבוררות הבינלאומית בפרט (השוו להלכה בענין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד המתמקדת בבחינת סיכויי ההצלחה של המערער אם יבוטל פסק הדין, הנזכרת בע"א 3645/92 שאול קלנר נ' סשה לופוביץ ואח', פ"ד מז(4), 133). בתי המשפט הכירו בסוגיה דומה באיזון הנדרש בין סיכויי ההצלחה בבקשה לבין מחדלו של המבקש שהוביל לאותה הבקשה, כאשר המשקל שיש לייחס לקיומם של סיכויי ההצלחה הוא רב יותר (השוו: ד"ר יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה שביעית - 1995), עמ' 738). ההתייחסות להליך ביטול פסק דין נעשה על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות חוקתית לגישה לערכאות המשפט, המשתקפת בין היתר באפשרות לקיים דיון אמיתי מלא והוגן בבית המשפט (רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח' (, ניתן ביום 27.2.01). בשל חשיבות מעמדה של זכות הגישה לערכאות המשפטיות מתחזקת דעתי כי בנסיבות הקיצוניות של המקרה שלפני יש ליתן משקל ממשי לסיכויי ההצלחה של המשיבה בהוכחת טענותיה בבקשה לביטול פסק הבוררות הזר באופן המטה את הכף לקבלת בקשתה להארכת המועד ומבלי שיחסמו בפניה שעריו של בית המשפט. לענין זה ראוי לצטט מדברי בית המשפט העליון בע"א 64/53 יששכר כהן נ' שלום יצחקי, פ"ד ח(1) 395, עמ' 397: "פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה ... רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק Ex Debito Justitiae פסק דין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה". השוו גם: ד"ר יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה שביעית - 1995), עמ' 736. מבלי להביע דעה לגופן של הטענות המועלות במסגרת בקשתה של המשיבה לביטול של פסק הבוררות הזר, אני סבור כי בנבדל מן הנסיבות נשוא פסק-דינו של כב' השופט בנימיני בפרשת הראל חברה לביטוח בע"מ נ' Equitas Limited שם נקבע כי מבקשת ביטול הפסק הזר העלתה טענת סרק לפיה הפסק אינו מחייב אותה - בנסיבות המקרה שלפני מציגה המשיבה טיעונים כבדי משקל כנגד ההליכים שהתקיימו במסגרת הבוררות נשוא פסקי הבוררות בתיקים שלפני הטעונים בדיקה יסודית על רקע העילות הקבועות בסעיף 5 של האמנה (Article V). על פני הדברים נראה שאלו טענות הראויות לבירור לפני בית המשפט ובמסגרת זו תינתן למבקש ההזדמנות להשמיע את עמדתו לגופו של עניין. כך למשל אציין כי סעיף 5 של האמנה (Article V) קובע כדלקמן: "1. Recognition and enforcement of the awards may be refused at the request of the party against whom it is invoked only if that party furnishes to the competent where the recognition and enforcement is sought proof that: a) The parties to the agreement referred to in article II were, under the law applicable to them, under some incapacity, or the said agreement is not valid under the law to which the parties have subjected it or, failing any indication thereon, under the law of the country where the award was made; or b) The party against whom the award is invoked was not given proper notice of the appointment of the arbitrator or of the arbitration proceedings or was otherwise unable to present his case; or c) The award deals with a difference not contemplated by or not falling within the terms of the submission to arbitration, or it contains decisions on matters beyond the scope of the submission to arbitration, provided that, if the decisions on matters submitted to arbitration can be separated from those not so submitted, that part of the award which contains decisions on matters submitted to arbitration may be recognized and enforced; or d) The composition of the arbitral authority or the arbitral procedure was not in accordance with the agreement of the parties, or, failing such agreement, was not in accordance with the law of the country where the arbitration took place; or e) The award has not yet become binding on the parties, or has been set aside or suspended by a competent authority of the country in which, or under the law of which, that award was made. 2. Recognition and enforcement of an arbitral award may also be refused if the competent authority in the country where recognition and enforcement is sought finds that: a) The subject-matter of the difference is not capable of settlement by arbitration under the law of that country; or b) The recognition or enforcement of the award would be contrary to the public policy of that country"). לטענת המשיבה, הסכם הבוררות אשר מכוחו ניתנו פסקי הבוררות "איננו בר תוקף לפי החוק שבעלי הדין החילו על ההסכם" ולפיכך הינם בטלים על-פי סעיף 5(1)(א) של האמנה. בהקשר זה ראוי לציין כי בהתאם לסעיף סעיף 27(ד) של חוק הבוררות כאשר בקשת הביטול מתבססת על העילה לפיה לא קיים הסכם בוררות בר תוקף המופיעה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות - מתייתרת המגבלה של 45 הימים. לגופה של הטענה, המשיבה גורסת כי נושא הסכסוך אשר הובא להכרעה לפני ה- ICAC לא ניתן להיות מוכרע בהליך של בוררות משום שלפי קוד הפרוצדורה המסחרית של אוקראינה (CCP) סכסוכים בתחום השיפוט של בתי המשפט המסחריים באוקראינה יכולים להיות מועברים על-ידי הצדדים לדיון והכרעה בבוררות אלא אם כן מדובר בסכסוכים הקשורים לחוזים מסחריים לרכישת טובין שהם בבחינת צורך ציבורי של המדינה. הקוד האזרחי של אוקראינה(USSR) שהיה תקף בעת כריתת ההסכם אף קבע במפורש כי לא ניתן להתנות על הוראות החוק לענין הסמכות. המשיבה סבורה כי הסכסוך בין הצדדים בא בגדר החריג המצויין לעיל הואיל ומדובר בהסכם מסחרי להספקת טובין המהווים צורך ציבורי חיוני למדינה, כפי שניתן לטענת המשיבה ללמוד מהחלטה מס' 40 של קבינט השרים של אוקראינה מתאריך 20.1.97 הקובעת בין היתר כי יצירת מערך ה- USAPS יעזור לשיפור רמת הביטחון הלאומי של אוקראינה. טענה זו הועלתה על-ידי המשיבה עוד בתחילת הבוררות שהתקיימה בין הצדדים במסגרת ה- ICAC אך טענתה זו נדחתה. בנוסף מפנה המשיבה לסעיף 5(1)(ד) של האמנה לפיו בית המשפט לא יאכוף פסק בוררות חוץ אם הרכב הרשות הבוררת או סדרי הבוררות לא היו בהתאם להסכם בין בעלי הדין או בהעדר הסכם כזה - בהתאם לדיני הארץ שבה התקיימה הבוררות. לטענת המשיבה, מינוי של מר קרופצ'ן לראש הרכב הבוררים נעשה תוך הפרה של סעיפים 3.3 ו- 3.5 של תקנון ה- ICAC ושל סעיף 11 של החוק האוקראיני בדבר בוררויות מסחריות בינלאומיות. ואלו הם עיקרי טענתה של המשיבה בנקודה זו: החלטת נשיא לשכת המסחר והתעשייה של אוקראינה למנות את מר קרופצ'ן התקבלה לפני שניתנה לד"ר סלפיוס הזדמנות לשוחח עם הבורר מטעם המבקש בנוגע למינויו של הבורר השלישי כראש הרכב ו- 16 ימים לפני שחלפה התקופה של 30 הימים שהוענקה לבוררים על-ידי הצדדים להגיע להסכמה בדבר זהותו של ראש ההרכב. מר קרופצ'ן מונה לשמש כראש הרכב הבוררים על אף היותו בעל אזרחות אוקראינית וחרף ניגוד עניינים בין תפקידיו במוסדות המתוקצבים על-ידי הממשל האוקראיני לבין יכולתו לשמש כבורר אובייקטיבי ונטול משוא פנים בסכסוך שהממשל האוקראיני צד לו. זאת ועוד: המשיבה סבורה כי עקרונות הצדק הטבעי מחייבים כי מינויו של הבורר השלישי על-ידי נשיא לשכת המסחר והתעשייה של אוקראינה לא יעלה חשש, אפילו למראית עין, באשר לעצמאותו או ולמעורבותו האישית בענין. המשיבה ממשיכה ומוסיפה כי ניתן לבטל את פסק בוררות זר על שני חלקיו גם מכוח העילה המנויה בסעיפים 5(1)(ב) של האמנה הקובע כי בית המשפט לא יאשר פסק בוררות חוץ ולא יורה על אכיפתו אם בעל הדין שכנגדו מעידים את הפסק לא היה יכול מכל סיבה לטעון את טענותיו בפני הבורר, וכן לנוכח הוראת סעיף 5(2)(ב) של האמנה לפיה בית המשפט יסרב להכרתו ולאכיפתו של פסק בוררות חוץ אם אכיפתו נוגדת את "תקנת הציבור" של הארץ שבה מבקשים את האכיפה. לטענת המשיבה, פסקי הבוררות הזרים נשוא המחלוקת בתיק זה הינם תוצאה של "משחק מכור" שתוצאתו היתה ידועה מראש, תוך קיפוח זכויותיה הבסיסיות למשפט הוגן. התנהגות זו, טוענת המשיבה, באה לידי ביטוי בין היתר: בדרך מינוי של מר קרופצ'ן לראש הרכב הבוררים, באי מסירת כל המסמכים והמידע ביחס לבוררות לידי המשיבה ובכלל זה גם לגבי המועד הפורמאלי של תחילת הליכי הבוררות, בהאצה מלאכותית של ההליכים מבלי לאפשר למשיבה להתכונן כראוי לדיון בבוררות, באי מסירת כל המסמכים הנוגעים לבוררות לידי הבורר שמונה על-ידי המשיבה ובמניעת האפשרות מד"ר סלפיוס לתקשר עם הבורר האחר, מר בויקו, לצורך דיון במינוי של הבורר השלישי, וכן ב"סתימת פיו" של הבורר ד"ר סלפיוס לרבות באמצעות סחיטה ואיומים במטרה לכפות עליו ליישר קו עם הבוררים האוקראיניים. על-פי גירסתה של המשיבה, פסקי הבוררות הזרים הנ"ל וההליכים שבאמצעותם הושגו פסקי בוררות אלה מפירים ברגל גסה את אושיות היסוד של הסדר המשפטי והחברתי, והם עומדים בסתירה לערכי יסוד ולנורמות חיוניות של כל חברה נאורה. לכל אלה מוסיפה המשיבה וטוענת כי הופרה זכותה כצד להליך מעין שיפוטי ליחס הוגן ושווה. זכות זו לדבריה לא רק מעוגנת בכללי הצדק הטבעי אשר פעולה בניגוד להם מצדיקה ביטול של פסק הבוררות הזר, אלא היא מהווה גם הפרה של סעיף 4.1 לתקנון ה- ICAC הקובע כי יש לתת לצדדים יחס שווה ולהעניק לכל צד את כל האפשרויות להצגת עמדתו. בנסיבות אלה מסכמת המשיבה נתגלה עיוות דין חמור בהליך הבוררות המוליך לחוסר צדק קיצוני החותר תחת שלטון החוק ותקנת הציבור. עיון בטענותיה החמורות של המשיבה ובנספחים אותם צירפה לכתבי הטענות שהוגשו על ידה לשם אימות הטענות ולביסוסן - מעלה, לכאורה, עננה כבדה על כל ההליכים שהתקיימו במסגרת הבוררויות בין הצדדים ומחזק את הדעה כי ראוי ליתן למשיבה את יומה בבית המשפט לצורך בירור טענותיה כנגד בקשת המבקש לאישורו של פסק הבוררות הזר. חסימת דרכה של המשיבה להוכיח טענותיה בפני בית המשפט המוסמך עלולה להביא לתוצאה קשה לפיה יאושר פסק בוררות זר בנסיבות העלולות לגרום לעיוות דין חמור. ה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל הנני נעתר לבקשתה של המשיבה להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות הזר עד ליום 23.11.08 בהתאם למפורט ברישא של בקשתה זו, וזאת - מהטעמים המפורטים דלעיל בהחלטה זו. בנוסף, הנני קובע כי ההוצאות בגין הליך זה יובאו בחשבון במסגרת התיק העיקרי. בוררות חוץיישוב סכסוכיםבוררותביטול פסק בוררות