קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום מחצית שניה של האגרה: מהות הבקשה מונחת לפניי בקשת המבקשים (התובעים) ובה שלוש עתירות חלופיות. האחת, לקבוע כי המבקשים אינם חייבים בתשלום המחצית השנייה של אגרת המשפט, בהתאם לדרישת התשלום שנשלחה אליהם (להלן: "האגרה הנוספת") וכי שילמו את מלוא האגרה החלה על התביעה; לחלופין לקבוע כי המבקשים חייבים בתשלום האגרה הנוספת בהתאם לשיטת חישוב אגרת המשפט הקבועה בסעיף 8 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "התקנות החדשות") ולא בהתאם לדרישת התשלום שנשלחה אליהם; השנייה, ככל שייקבע כי המבקשים חייבים בתשלום האגרה הנוספת יש לפטור אותם מלשלמהּ; השלישית, במידה שלא יינתן למבקשים פטור מתשלום האגרה הנוספת או יינתן להם פטור חלקי בלבד, יש לדחות את תשלום האגרה הנוספת עד למתן פסק דין סופי בתביעה ולחלופין עד למתן החלטה בסוגיית האחריות. להלן אבחן את עתירות המבקשים ראשונה-ראשונה ואחרונה-אחרונה. למען הסדר הטוב, וכדי למנוע הכברת מלל מיותר אציין, כי כל ההדגשות שתובאנה בציטוטים השונים בהחלטה זו, הן שלי, אלא אם כן ייאמר במפורש אחרת. הרקע לבקשה ועיקרי טענות הצדדים בשנת 2003 הגישו כ-350 תובעים, הם המבקשים, תביעה כספית נגד מדינת ישראל ואחרים, שעילותיה נזיקיות בעיקרן, אותה העמידו על סך של כ- 150 מיליון ₪. עם הגשת ההליך שילמו המבקשים את המחצית הראשונה של אגרת המשפט בשיעור של 1.25% מסכום התביעה הכולל (סך של כ-1.7 מיליון ₪), בהתאם לקבוע בתקנות 2(א) ו-8(א)(1) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: "התקנות הישנות") שחלו באותו מועד. התביעה הוגשה במקורה לבית המשפט המחוזי בתל אביב והועברה לטיפולו של בית משפט זה עם הקמתו בחודש ספטמבר שנת 2007. התביעה טרם התבררה. מועדי שמיעת ראיות לבירורה נקבעו לחודש ינואר שנה זו. המבקשים קיבלו דרישה לשלם את המחצית השנייה של אגרת המשפט בשיעור של 1.25% מסכום התביעה הכולל (סך של כ-2 מיליון ₪), בהתאם לקבוע בתקנה 8(א)(2) לתקנות הישנות. המבקשים טוענים כי על החיוב באגרה ושיעורה בהליך שלפניי חלות התקנות החדשות בהתאם להוראת המעבר הקבועה בהן (תקנה 23(2) רישא), שלפיה: "על הליכים תלויים ועומדים ביום התחילה יחולו תקנות אלה". לפי התקנות החדשות (הקובעות בסעיף 8 לתוספת להן מנגנון חישוב אגרת משפט בתביעות כספיות המיטיב עם המבקשים), אין הם חייבים בתשלום אגרה נוספת כלשהי והדרישה לתשלום המחצית השנייה של האגרה שנשלחה אליהם אינה במקומה. מכאן הבקשה. המבקשים העלו בבקשה ותשובה מטעמם נימוקים מנימוקים שונים המצדיקים, לדבריהם, את אי חיובם בתשלום האגרה הנוספת. ראשית, הטלת אגרת משפט בשיעור של 2.5% מסכום התביעה בתביעות שסכומן גבוה מאוד, אינה סבירה ואינה הגיונית והיא הופכת את תשלום האגרה, למעשה, לתשלום מס. על אגרה, להבדיל ממס, להיות משולמת בזיקה לשירות שניתן. מצב בו לא נשמרת זיקה בין השירות המשפטי הניתן לבין שיעור אגרת המשפט מצדיק כשלעצמו את ביטול דרישת התשלום שנשלחה למבקשים. שנית, בהתאם לתקנות החדשות, החלות, לפי הטענה, לעניין החיוב באגרה וגובהה בהליך שלפניי, בתביעות כספיות שסכומן מעל 20 מיליון ₪, סכום האגרה יהיה בשיעור של 2.5% עד לסכום של 20 מיליון ₪ ובאשר ליתרת התביעה מעל סכום זה- 1% בלבד. בהתאם למנגנון חישוב זה של אגרת המשפט, אין לחייב את המבקשים בתשלום האגרה הנוספת. שלישית, ככל שייקבע כי חיוב המבקשים באגרת משפט ייעשה לפי התקנות הישנות, מתבקש בית המשפט לקבוע כי דין התקנות הישנות כבסיס לחיוב להתבטל בהיותן בלתי חוקיות או בלתי חוקתיות. לחלופין טוענים המבקשים כי ככל שבית המשפט ייקבע כי הם חייבים בתשלום האגרה הנוספת, יש לפטור אותם מלשלמהּ או לדחות את מועד תשלומהּ (בהתאם לתקנה 14(ז) לתקנות החדשות) עד למתן פסק דין סופי בתביעה ולחלופין עד למתן החלטה בסוגיית האחריות. המדינה מתנגדת לבקשה על כל עתירותיה מן הטעמים הבאים. האחד, אין יסוד לטענות בדבר העדר חוקיות או העדר חוקתיות של התקנות הישנות. התקנות הישנות הן סבירות ומאוזנות במובן זה שזכות הגישה לערכאות נשמרת. השני, כאשר עסקינן באגרה, להבדיל ממחיר, לא נדרשת זיקה בין השירות שניתן לבין שיעור האגרה; השלישי, אגרת המשפט בכללותה נקבעת ביום הגשת התביעה, קרי עם הבאת ההליך. משמעות הדברים המעשית היא כי האגרה הכוללת בגין התביעה נשוא דיוננו, אשר הוגשה בשנת 2003, נקבעה לפי התקנות הישנות. נוכח האמור אין כל בסיס לטענת המבקשים, לפיה המחצית הראשונה של אגרת המשפט שולמה ביתר לאור מנגנון חישוב האגרות הקבוע בתקנות החדשות ומשכך אין הם חייבים בתשלום האגרה הנוספת. הרביעי, המבקשים הגישו בקשה סתמית וכוללנית לפטור אותם מתשלום אגרת משפט מטעמי העדר יכולת כלכלית. הם בחרו להתעלם מהדרישות הפרטניות הקבועות בתקנה 14 לתקנות החדשות ובהלכה הפסוקה וטענו טענות בעלמא, לפיהן מן המפורסמות הוא שמצב החקלאים במדינת ישראל הוא קשה. לנוכח האמור, דינה של בקשתם להידחות. דיון לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה הנני סבור כי דין הבקשה, במתכונתה כפי שהיא כיום, להידחות על כל עתירותיה וזאת מן הנימוקים כדלקמן. השאלה נושא הבקשה אחת ויחידה היא: האם התקנות החדשות חלות לעניין החיוב באגרת משפט ושיעורה, לגבי הליכים תלויים ועומדים שהוגשו לפני יום תחילתן (הוא יום 18.5.07), אם לאו. מענה לשאלה זו נמצא לנו בתקנה 23 (2) לתקנות החדשות, היא הוראת המעבר, המורה כדלקמן: "על הליכים תלויים ועומדים ביום התחילה יחולו תקנות אלה, ואולם יראו את האגרה שחלה במועד הבאת ההליך לפי התקנות המתבטלות (אשר הינן, בין היתר, התקנות הישנות- מ' י') כאגרה החלה; בהליכים כאמור לא תוחזר אגרה שסכומה הופחת לפי תקנות אלה, ולא יחול פטור או החזר בהתאם לתקנות אלה, למעט אם עילת הפטור או ההחזר קמה לאחר יום התחילה". תקנה 23(2) לתקנות החדשות כוללת רישא וסיפא. רישת התקנה קובעת כלל רחב ובצידו סייג. הכלל הרחב משמיענו כי על הליכים תלויים ועומדים ביום התחילה (הוא יום 18.5.07, כהגדרתו בתקנה 22 לתקנות החדשות) יחולו התקנות החדשות. הסייג לכלל הרחב משמיענו כי לעניין החיוב באגרת משפט ושיעורה "יראו את האגרה שחלה במועד הבאת ההליך לפי התקנות המתבטלות כאגרה החלה". הסייג לכלל הרחב נוסח על ידי מחוקק המשנה באמצעות שימוש בחזקת דין חלוטה אשר איננה ניתנת לסתירה. סיפת התקנה קובעת כי בהליכים תלויים ועומדים כאמור ברישא לא תוחזר אגרה שסכומה הופחת לפי התקנות החדשות, ולא יחול פטור או החזר לפיהן, למעט אם עילת הפטור או ההחזר קמה לאחר יום התחילה. המבקשים טוענים כי בענייננו חל הכלל הרחב שברישת תקנה 23(2) לתקנות החדשות. לטענתם, מועד החיוב במחצית השנייה של אגרת המשפט מתגבש עד 20 יום לפני מועד שמיעת הראיות (תקנה 6(א)(2) לתקנות החדשות) ולא עם הבאת ההליך. הא ראיה: כאשר ההליך בוטל, נמחק, נדחה או נסתיים בפשרה או באופן אחר, כאמור בתקנה 6(ג)(2) לתקנות החדשות, בעל הדין פטור מתשלום המחצית השנייה של אגרת המשפט. לכן, לשיטת המבקשים, החיוב במחצית השנייה של אגרת המשפט צריך להיעשות על-פי התקנות החדשות ולא על-פי התקנות הישנות. המבקשים מוסיפים וטוענים כי יש לפרש את חזקת הדין החלוטה שבתקנה 23(2) כחלה רק על אגרה ששולמה לפני תחילת התקנות החדשות. לדבריהם, על אגרת משפט שלא שולמה ביום התחילה תחולנה התקנות החדשות. המבקשים מציינים בתשובתם כי הפרשנות המוצעת על ידם מתיישבת היטב הן עם לשון תקנה 23(2) לתקנות החדשות והן עם תכליתה. המדינה איננה מקבלת את פרשנות המבקשים. לדידה, הכלל הרחב שברישת תקנה 23(2) לתקנות החדשות סויג באופן לפיו החיוב באגרת משפט ושיעורה נקבע לפי מועד הבאת ההליך בפני בית המשפט ולא לפי מועד תשלום האגרה בפועל. דעתי בעניין זה כדעת המדינה, ואנמק. אכן, במבט ראשון פרשנות המבקשים להוראת תקנה 23(2) לתקנות החדשות שובה את העין. עם זאת, במבט שני, פרשנות זו אינה מעוגנת בלשון התקנה ואינה מתיישבת עם המתכונת הבסיסית במשפטנו, לפיה החיוב בתשלום אגרת המשפט חל ביום הגשת ההליך. ברע"א 2623/02 סיס עיצוב ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(1) 717, 720 (2002) שנינו מפי המשנה לנשיא ש' לוין כי התפיסה הבסיסית של התקנות הישנות (שהינה, גם התפיסה הנוהגת בתקנות החדשות, ראו תקנה 2(א) לתקנות אלה) היא כי "האגרה משתלמת ביום הגשת התובענה בעד שירות שיינתן בעתיד". ראו גם דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 11644/04 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ' מדינת ישראל ואח', לא פורסם, , ניתן ביום 9.1.05, לפיהם חלה על יוזם ההליך חובת תשלום אגרה עם הגשת ההליך לבית המשפט וכי עליו "לשלם את האגרה כתנאי לקבלת השירות המשפטי, אלא אם כן הוא פטור מאגרה בעילה כלשהי המוגדרת מפורשות בתקנות האגרות". אכן, מלאכת פרשנותו של דבר חקיקה אינה נעצרת בהכרח בפשוטו של מקרא, במובנן המילולי, הישיר והברור לכאורה של מילות החוק (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל,לא פורסם, , ניתן ביום 31.12.08). על הפרשן להגשים את תכלית החקיקה, אך הגשמה זו צריכה לעגן את עצמה בלשון החקיקה. אין שופט רשאי ליתן למילות החוק משמעות שהן אינן יכולות לשאת (א' ברק פרשנות במשפט פרשנות החקיקה (כרך שני, 1994) בעמ' 82). בענייננו, פרשנות המבקשים לחזקת הדין החלוטה שבתקנה 23(2) אינה מעוגנת בלשון התקנה ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתה. המבקשים מבקשים לצמצם את היקף התפרשותה של חזקת הדין החלוטה באופן שתחול רק על אגרות ששולמו בפועל לפני תחילת התקנות החדשות. לצורך כך עושים המבקשים שימוש במושג שלא בא זכרו בתקנה עצמה (דהיינו, המבקשים עורכים הבחנה בין אגרות ששולמו בפועל במועד תחילת התקנות החדשות לבין אגרות שלא שולמו). גישה זו אין לקבל. לטעמי יש לפרש את חזקת הדין החלוטה שבתקנה 23(2) לתקנות החדשות באופן הקובע כי לעניין החיוב באגרה ושיעורה לגבי הליכים תלויים ועומדים עד ליום התחילה (18.5.07) יחולו התקנות הישנות. פרשנות זו מאזנת נכונה בין שיקולי המערכת (מניעת התחשבנויות בין המדינה לבעלי הדין בגין החזרי אגרות או תוספת תשלום אגרות); שיקולי וודאות (מועד החיוב באגרה בכללותה נקבע עם הבאת ההליך); ושיקולי צדק (האפשרות לקבל פטור מחמת העדר יכולת כלכלית בתנאים הקבועים בתקנה 14 לתקנות החדשות; במקרים בהם לא ניתן פטור מאגרה או ניתן פטור חלקי יש לבית המשפט שיקול דעת להתיר למבקש לשלם את האגרה לשיעורין או לדחות את מועד תשלומה למועד שיקבע בהתאם לתקנה 14(ז) לתקנות החדשות). יתר על כן. לפרשנות זו ניתן למצוא עיגון בסיפא של תקנה 23 (2) לתקנות החדשות, לפיה אגרה שסכומה הופחת לפי התקנות החדשות - לא תוחזר. במצב שבו שילם בעל דין את מלוא האגרה המגיעה, עובר לתחילת תוקפן של התקנות החדשות, אין הוא זכאי להשבה כלשהי בגין הפחתת סכום האגרה על פי התקנות החדשות. לעומת זאת, לגישת המבקשים, מי שטרם שילם את מלוא האגרה, ייהנה מהפחתת סכום האגרה בשל התקנות החדשות. אני סבור כי יש בגישה זו כדי להבחין באופן לא ראוי בין שווים, קרי: בעלי דין שהגישו את ההליך עובר ליום 18.5.07, הוא מועד כניסת התקנות החדשות לתוקף. נוסף על כך, אין כל צדק בגישה זו, אשר תביא לידי כך שבעל דין ששילם - לא יזכה להחזר, אך מי שטרם שילם - יופטר מחיובו. אני קובע, אפוא, כי המבקשים חייבים בתשלום האגרה הנוספת לפי התקנות הישנות, הן התקנות שחלו במועד הגשת ההליך לבית המשפט. על המבקשים לשלם אגרה זו בהתאם לדרישת התשלום שנשלחה אליהם על ידי מזכירות בית המשפט, לפי המועד הקבוע בתקנה 6(א)(2) לתקנות החדשות. המבקשים כללו בבקשתם שתי עתירות חלופיות. העתירה האחת עניינה קבלת פטור מתשלום האגרה הנוספת מחמת העדר יכולת כלכלית, לפי תקנה 14 לתקנות החדשות. העתירה האחרת עניינה דחיית מועד תשלום האגרה הנוספת עד למתן פסק דין סופי בתביעה ולחלופין עד למתן החלטה בסוגיית האחריות, בהתאם לתקנה 14(ז) לתקנות החדשות. אני סבור כי דינן של עתירות אלה להידחות. אין חולק כי המבקשים, או מי מהם, לא הגישו בקשות כהלכתן לפטור אותם מתשלום אגרת משפט מחמת העדר יכולת כלכלית. המבקשים עצמם עומדים על כך בבקשתם (סעיף 78) ובתשובתם (סעיף 47). כידוע, הכלל הוא כי המבקש פטור מתשלום אגרה מחמת עוניו חייב להיכבד ולתת לבית המשפט תמונה מלאה ועדכנית של מצבו הכלכלי (ראו לדוגמה: רע"א 2598/99 כהן נ' נח, לא פורסם, , ניתן ביום 16.3.00). לא זו בלבד שעליו להראות שאין ידו משגת לשלם את האגרה ממקורותיו העצמיים, אלא עליו לפרט בבקשתו ניסיונות שעשה (אם עשה) לגייס את הסכומים הדרושים לשם תשלום האגרה מקרובי משפחה או מידידים (ראו למשל: רע"א 8496/99 אדרי נ' בנק לאומי לישראל, לא פורסם, , ניתן ביום 15.6.00). כזאת לא נעשה בענייננו. על כן אין המבקשים זכאים לפטור כלשהו, ואף אין הם זכאים לדחיית תשלום האגרה הנוספת עד לתום ההליך, שכן לא ניתן להורות כך אלא לגבי מי שעתר לפטור איניבידואלי לפי תקנה 14 לתקנות החדשות. הערת סיום: כבר נפסק כי טענה המועלית כנגד חוקיותו או חוקתיותו של חוק, ואפילו המדובר בחקיקת משנה, מחייבת איפוק שיפוטי ניכר. על המבקש להביא לבטלותה של תקנה מוטל נטל משמעותי (ראו: בש"א 4248/08 מקמלאן נ' מקמילן, לא פורסם, , ניתן ביום 7.10.08, והאסמכתאות המובאות שם). לא שוכנעתי כי במקרה שלפניי עמדו המבקשים בנטל כבד זה. אינני סבור כי השימוש בתקנות הישנות לעניין החיוב באגרה ושיעורה לגבי הליכים תלויים ועומדים עד ליום תחילת התקנות החדשות (18.5.07), נגוע באי סבירות קיצונית המביאה לבטלותן. סוף דבר הבקשה, אפוא, נדחית. בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו בדבר הוצאות. אגרת בית משפטאגרה