אדמות במתנה לעדה הדרוזית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוקיות מתן אדמות במתנה לעדה הדרוזית: כב' השופטת נחמה מוניץ: רקע עובדתי המערער, תושב כפר בוקעאתא שברמת הגולן נמנה על העדה הדרוזית, הינו הבעלים של מקרקעין לא מוסדרים בשטח של 900 מ"ר מאדמות כפר מג'דל שמס (להלן "החלקה"), אשר נמצאת בצמוד לחצר בית הספר היסודי בכפר מג'דל שמס (להלן "הכפר"), ומשמשת כחלק ממנו. מזה שנים רבות משתמשת המשיבה- מועצה מקומית מג'דל שמס בחלקה לצרכי בית הספר. בשנת 1990, התנהל בין הצדדים הליך משפטי בשאלת השימוש והחזקה בחלקה. בסופו של ההליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ולפיו הוסכם והוצהר כי המערער הינו הבעלים של החלקה וכי המשיבה אינה רשאית לעשות בה כל שימוש ללא הסכמתו (ת.א. 192/90 של בית משפט השלום קריית שמונה). כעבור כשנה ובמהלך הלוויה לקרוב משפחה של המערער, אשר בה נכחו מכובדים מהעדה הדרוזית שברמת הגולן, הצהיר המערער בפומבי כי בכוונתו להעניק לבני העדה שברמת הגולן את החלקה במתנה, כמחווה לכבוד שהם העניקו למנוח בהלוויה. לאחר מכן, הגיעו חמשה ממכובדי העדה לביתו של המערער והציעו לשלם לו סכום כסף סמלי, כהבעת תודה והערכה על המתנה עליה הצהיר בהלוויה. המערער סירב לקבל את הסכום שהוצע לו בתואנה כי אם בכוונתם לשלם עבור החלקה, יהיה עליהם לשלם את מלוא תמורתה. מכובדי העדה נעלבו לדבריו אלה של המערער וכשעמדו לצאת את ביתו, ערך המערער מסמך בכתב ובו הצהיר כי הוא מעניק לבני העדה הדרוזית, תושבי רמת הגולן, את זכויותיו בחלקה ללא תמורה. (להלן ייקרא "מסמך המתנה") כפי שכתב: "... כהוקרה לרוחו של המנוח השייך מוחמד אבו שקרה ולכבוד עדתנו החלטתי לתת במתנה את הגורן הנ"ל וללא כל תמורה לבני עדתנו וילדנו שברמת הגולן...". חמשת הנכבדים אשר נכחו אותה עת בביתו חתמו גם הם על מסמך זה. נכבדי העדה ראו בדחיית הצעתם לשלם סכום סמלי עבור החלקה כפגיעה בכבודם, הוקיעו את מעשיו של המערער ואף נידו אותו מהעדה. בהמשך, הם חתמו על מסמך בו הם מודיעים כי הם מסרבים לקבל את החלקה כמתנה ומגנים את מעשיו של המערער ומנדים אותו מהעדה. על מסמך הנידוי חתמו נכבדי העדה גם מכפרים אחרים ברמת הגולן (להלן ייקרא "מסמך הביטול"). נידויו של המערער מהעדה הדרוזית ועריכת מסמך הביטול, אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים. המחלוקת בבית משפט קמא התעוררה ביחס לקבילות מסמך זה כראיה כאשר רק העתקו הוגש על ידי המערער ולא באמצעות מי מעורכיו. מאז אותה עת נחשב המערער כמנודה חברתית ודתית ואילו המשיבה המשיכה, כל העת, להשתמש בחלקה כחלק מחצר בית הספר. המשיבה גרמה לזיפות החלקה ושינוי יעודה למבני ציבור, אשר נכנס לתוקף בשנת 1994. טענות הצדדים בהליך המשפטי בבית משפט קמא (א) במכתב מיום 3.4.2003 דרש המערער מן המשיבה לשלם לו דמי שימוש ראויים עבור השימוש בחלקה והיא לא נענתה, לכן הגיש תביעה לתשלום דמי שימוש כנגדה בשנת 2004. בתביעה טען כי עסקת המתנה לא השתכללה שכן המתנה ניתנה לגוף שאינו בעל אישיות משפטית ו/או כשרות משפטית. המתנה לא ניתנה למשיבה, אלא לבני העדה הדרוזית ברמת הגולן, והמשיבה איננה גוף מייצג של בני העדה. עוד נטען כי גם אם ניתן לראות במסמך המתנה התחייבות לתת מתנה, הרי משלא הושלמה העסקה ברישום ולא שולמו המיסים בגינה, המערער רשאי לחזור בו ממנה ובפרט לאחר נידויו מהעדה ויחסם המחפיר של בני העדה אליו. עוד הסתמך המערער על מסמך הביטול וטען כי סירובם של מכובדי העדה לקבל את המתנה מכשיל אף הוא את עסקת המתנה. לעניין שווי דמי השימוש נסמך המערער על חוות דעת שמאי מטעמו אשר העריך את דמי השימוש השנתיים בחלקה בכ- 6,500$ לשנה ביעודם למגורים. לטענתו, שינוי יעוד החלקה שיזמה המשיבה נעשה בלי ידיעתו וללא הסכמתו. (ב) מנגד טענה המשיבה כי תביעת המערער לתשלום דמי שימוש בגין השימוש שנעשה בחלקה עד שנת 1997 התיישנה וכי יש להעריך את דמי השימוש בחלקה לפי השימוש בפועל דהיינו, כמבני ציבור. עוד טענה המשיבה כי מיד עם חתימת המערער על מסמך המתנה הועברה החלקה למשיבה לאלתר וכי המתנה הושלמה במסירת החזקה בחלקה לידיה. לטענת המשיבה, מסמך הביטול כפי שהוגש על ידי המערער אינו קביל כראיה. אין בכוחו של מסמך זה לבטל את עסקת המתנה לאחר שהושלמה. גם אם יש במסמך המתנה משום התחייבות לתת מתנה בלבד, המערער אינו רשאי לחזור בו ממנה וזאת בהתחשב בהסתמכות המשיבה על המתנה ושינוי מצבה לרעה עקב כך. לטענתה, כוונת המערער הייתה להעניק את החלקה במתנה לתושבי ותלמידי בית הספר בכפר, המיוצגים על ידה מכוח תפקידה כגוף ציבורי וכי המערער רשאי להגיש תביעה לפיצויים בגין הפקעת החלקה לצורכי ציבור. המשיבה תמכה את הגנתה בחוות דעת שמאי מטעמה אשר העריך את שווי החלקה נכון ליום 6.10.1994 ביעודה למבני ציבור בסכום של - 40,000 ₪. (ג) במהלך הדיונים בבית משפט קמא הסכימו הצדדים על מינויו של מומחה מוסכם שיכריע במחלוקת השמאית. מומחה בית המשפט מר דוד טיגרמן העריך את גובה דמי השימוש הראויים בחלקה בסך של 2000$ לשנה. עוד הצהירו הצדדים בפני בית משפט קמא כי זכות הבעלות של המערער בחלקה, טרם עריכת עסקת המתנה, אינה במחלוקת (עמ' 6 לפרוט' הדיון בבית משפט קמא). כך שבפני בית משפט קמא עמדה להכרעה, אך שאלת זכותה של המשיבה להחזיק בחלקה לאור מסמך המתנה והשתלשלות הארועים שבאו בעקבותיו. (ד) במהלך ניהול ההליך, הגיש המערער בשנת 2005 לבית משפט השלום בקריית שמונה בקשה על פי פקודת ביזיון בית משפט ובה עתר לכוף על המשיבה את פסק הדין שניתן בת.א. 192/90 ובקשתו נדחתה, מחמת שיהוי בהגשתה (בש"א 399/05 , של בית משפט השלום בקריית שמונה). המשיבה טענה כי יש בהכרעות שנתקבלו במסגרת בקשה זו כדי להוות מעשה בית דין בהליך בפני בית משפט קמא. במסגרת פסק הדין נשוא הערעור נקבע כי אין בקביעות שנתקבלו במסגרת ההחלטה בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט לעניין השיהוי בהגשתה משום מעשה בית דין בהליך שבפניו, מאחר ומדובר בשני הליכים השונים בתכלית. טענת השיהוי שם נדונה ביחס למועד הראוי להגיש בקשה לביזיון בית משפט ולא בקשר לשאלת הבעלות בחלקה, לאחר עריכת מסמך המתנה. בקביעה זו לא ראיתי מקום להתערב שכן בית המשפט קמא אימץ בפסק הדין את הקביעה כי המערער נמנע לאורך כל התקופה מלפעול למימוש זכויותיו בחלקה, כפי שיפורט בהמשך. פסק דינו של בית משפט קמא לענין תוקפה של המתנה. קבע בית משפט קמא כי הצהרותיו של המערער בעל פה בדבר הענקת החלקה במתנה אשר נכתבו לאחר מכן, מהווים עסקת מתנה גמורה ומושלמת. מקבלי המתנה הם ציבור המשתמשים בחלקה למועד ההצהרה, דהיינו התלמידים אשר השתמשו בחלקה כחלק מחצר בית הספר. המשיבה מהווה כ"מעין צינור מקשר" למימוש המתנה. עוד קבע בית המשפט קמא כי מסמך המתנה איננו בגדר התחייבות לתת מתנה. הצהרת המערער בעל פה ונוסחו של מסמך המתנה מלמדים על מתנה סופית שאינה מותירה אפשרות לחזור ממנה, בפרט בשל העובדה כי המשיבה השתמשה בחלקה עוד טרם קבלת המתנה והמשיכה להשתמש בה גם לאחר מכן. אין כל נפקות לעובדה כי עסקת המתנה לא נגמרה ברישום מאחר ומדובר במקרקעין לא מוסדרים לכן, זכות המערער בחלקה הינה זכות חוזית במקרקעין הניתנת להעברה לאלתר, ללא צורך ברישום. גם העדר דיווח על העסקה לרשויות המס אין בו כדי לאיין את תוקף המתנה שכן, מדובר בעסקה הפטורה מתשלום מס. באשר למסמך הביטול קבע בית המשפט כי הוא נעדר כל תוקף משפטי מאחר ולא הוגש על ידי עורכו. התנהגותו של המערער לאורך השנים והימנעות המערער לממש את השימוש בחלקה בעצמו מלמדת עליו שהעביר את זכויותיו בה למשיבה. בנוסף לעובדה כי המשיבה ביצעה הליכים תכנוניים בחלקה תוך הסתמכותה על עסקת המתנה. כל אלה מחייבים את המסקה כי המערער העניק למשיבה מתנה גמורה ומושלמת עוד טרם הוטל עליו החרם הדתי. הטלת החרם כשלעצמה, אינה מוכיחה כי נכבדי העדה סרבו לקבל המתנה, אלא מדובר לכל היותר בהחזרתה של מתנה תקפה אולם, המערער לא עמד בנטל להוכיח טענה זו. בית משפט קמא קבע עוד, כי למרות שזכויותיו של המערער בחלקה עברו למשיבה עם החתימה עם מסמך המתנה ב- 1991, זכאי המערער לדמי שימוש בחלקה וזאת מטעמי צדק. בית המשפט קמא ביסס קביעתו זו על כך שאין זה צודק כי מחד, המערער נודה מהעדה משום שלא העניק את חלקתו במתנה, כפי שהצהיר בעל פה במהלך אותה לוויה. ומאידך, לא יקבל בגין אותה חלקה דמי שימוש. לכך יש להוסיף חוסר הבהירות בנוגע לזהות מקבל המתנה אשר גם אם אינו מצדיק את המסקנה כי המתנה לא ניתנה למשיבה, או שלמשיבה אין מעמד לדרושה, עדיין לא ניתן להתעלם מההבחנה הקיימת, לפחות מנקודת המבט של נותן המתנה, בין בני העדה הדרוזית, לבין המשיבה ולכן הנטל היה על המשיבה להסדיר את עניין המתנה ולהסיר את חוסר הבהירות באשר להענקתה. עוד קבע בית המשפט כי לא הוכח שהמשיבה שינתה מצבה לרעה בעקבות המתנה שכן היא פעלה בחלקה ללא קשר למתנה ואף הכירה בעבר בזכותו של המערער לקבלת דמי שימוש. לפיכך, חייב בית משפט קמא את המשיבה בתשלום סך של 2,000$ כדמי שימוש שנתיים החל מחודש 4/2003 עד ליום מתן פסק הדין וכן בסכום דומה עבור כל שנה נוספת בה תשתמש המשיבה בחלקה. הטענות בערעור (א) המערער משיג על פסק הדין וטוען כי אין בהצהרה בעל פה בדבר הענקת מתנה במעמד הלוויה, כדי ליצור עסקת מתנה מוגמרת. היתה זו הצהרת כוונות בלבד, גם אם הועלתה על הכתב מאוחר יותר במסמך המתנה, היא מהווה לכל היותר התחייבות לתת מתנה בלבד. המשיבה אינה צד לעסקת המתנה ואינה יכולה לתבוע על פיה. המשיבה אינה מייצגת את בני העדה הדרוזית ברמת הגולן, אשר להם הוענקה המתנה, אם בכלל, על פי מסמך המתנה ומסמך המתנה אף לא נמסר לידיה. חמשת נכבדי העדה אשר חתומים על מסמך המתנה אינם נציגים של המשיבה ולא פעלו מטעמה. "בני העדה הדרוזית שברמת הגולן", להם הוענקה המתנה, אינם אישיות משפטית הכשרה לרכוש זכויות וחובות משפטיים ועל כן אינם יכולים לקבל את המתנה. כתוצאה מכך, מסמך המתנה נעדר כל תוקף משפטי מחייב גם מפני שאינו ממלא אחר דרישת המסוימות ביחס לזהות מקבלי המתנה. המערער מוסיף עוד ומדגיש כי גם אם מסמך המתנה תקף, הרי שנכבדי העדה סירבו לקבל את המתנה. כראייה לכך מצביע המערער על החרם הדתי ארוך השנים שהטילו עליו נכבדי העדה כתוצאה מהתנהלותו בכל הקשור לעסקת המתנה. מסמך הביטול, גם אם לא הוגש על ידי מי מעורכיו, תוכנו לא הוכחש על ידי המשיבה. לטענתו, החרם הדתי והחברתי שהוטל עליו מצדיק את חזרתו מעסקת המתנה. אין לומר כי המערער ויתר על זכויותיו בחלקה שכן הוא פנה למשיבה מספר רב של פעמים ודרש לקבל את החזקה בחלקה, או לחלופין דמי שימוש עבורה ואף הביע רצונו לבנות בחלקה בית תפילה, אך נדחה. פעולותיה של המשיבה בחלקה אינן קשורות לעסקת המתנה ועל כן אינה יכולה לטעון לפגיעה באינטרס ההסתמכות שלה עקב המתנה. המערער עתר לחייב את המשיבה לשלם דמי שימוש ראויים עבור החלקה החל משנת 1997 ואילך ולקבוע כי המתנה איננה תקפה. (ב) המשיבה השיגה גם היא על תוצאת פסק הדין וטענה כי, משנקבע שמדובר בעסקת מתנה גמורה, לא היה מקום לחייבה בתשלום דמי שימוש. היא ביקשה לראות בטיעוניה בבית משפט קמא כחלק מהודעת הערעור וטענה כי הבעלות בחלקה עברה לידיה מיד עם החתימה על מסמך המתנה ומסירת הודעת המתנה. התנהגותו של המערער לאורך השנים מעידה על כך כי הוא ראה במתנה כעסקה מוגמרת וכי היא סמכה על עסקת המתנה ושינתה מצבה לרעה. דיון והכרעה לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא ובכתבי טענות הצדדים על צרופותיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וכי יש מקום לקבוע כי החלקה לא ניתנה למשיבה במתנה ולפיכך יש לחייב את המשיבה בדמי שימוש עבור כל התקופה בה השתמשה בחלקה. להלן נימוקי. (א) הכל מסכימים, כי כעולה ממסמך המתנה, הוענקה החלקה ל"בני העדה הדרוזית ברמת הגולן" ולא למשיבה. טענתה של המשיבה כי היא נציגה של התושבים ברמת הגולן מכוח תפקידה כרשות ציבורית, אין בה כל ממש ואינה נתמכת בהוראה חוקית כלשהיא. כשרותה המשפטית של המשיבה, כגוף ציבורי המוקם על פי דין נקבעת בחוק. בעניין זה מורה סעיף 10 לפקודת המועצות המקומיות כי: "מועצה מקומית תהא אישיות משפטית, ובכפוף להוראות צו הכינון, תהא רשאית לעשות חוזים, לרכוש ולהחזיק מקרקעין או כל זכות בהם, לתבוע ולהיתבע בשמה היא". מכאן למדנו כי כשרותה המשפטית של המשיבה לתבוע ולהיתבע מוגבלת לכך שהיא תובעת בשמה היא בלבד. לפיכך, ברור שהמשיבה אינה יכולה, על פי חוק, לנהל תביעות בשמם של אחרים. משלא ננקב שמה של המשיבה במסמך המתנה, היא אינה יכולה לתבוע ולהיתבע על פיו. די לכאורה בנימוק זה כדי לקבל את הערעור. (ב) נוסיף לכך תנאי מהותי ליצירת המתנה הוא בעצם הסכמת מקבל המתנה שהינה הכרחית ליצירת עסקת המתנה. הסכם למתן מתנה הוא חוזה, עסקה דו צדדית המשתכללת על ידי הצעה וקיבול, (ראה הדברים שנקבעו מפי כב' השופט ברק (כתוארו דאז), בע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, : "המתנה, כמו המכר, היא חוזה, היא משתכללת על ידי הצעה וקיבול. היא עסקה דו צדדית, היא אינה פעולה משפטית חד צדדית, כמו צוואה או הרשאה". סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח- 1968 קובע כלל לפיו: "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". כמו כן מצינו על פי סעיף 3 לחוק המתנה: "חזקה על מקבל המתנה שהסכים למתנה, זולת אם הודיע לנותן על דחייתה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה", מכאן כי המקבל צריך להסכים ולו בשתיקה. מכאן למדנו כי הדרישה להסכמה בין הצדדים הופכת את הסכם להענקת מתנה לפעולה משפטית דו-צדדית, הדורשת מפגש רצונות והצהרות רצון של המציע ושל הניצע (ראבילו, חוק המתנה, מהדורה שניה, בעמ' 31). משכך, הסכם מתנה כמוהו כחוזה לכל דבר וענין וחלים עליו, בנוסף להוראות המיוחדות של חוק המתנה, גם הוראותיו של חוק החוזים. (ע"א 2041/05 דוד מחקשווילי ואח' נ' רחל מיכקשווילי ואח', ). לכן, הסכם מתנה שעל פיו מוענקת המתנה על ידי צד אחד לצד אחר אנונימי ולא מוגדר, אשר אינו יכול להביע את הסכמתו לקבלת המתנה, אינה יכולה להשתכלל כעסקת מתנה. סעיף 2 לחוק החוזים, חלק כללי- התשל"ג- 1973 אומנם קובע כי הצעה יכולה שתהיה לציבור, אך כדי שיווצר הסכם משפטי מחייב, עליו לעמוד בדרישת המסוימות. חוסר הבהירות בהגדרת הצדדים להסכם פוגמת במסוימות (ע"א 6490/97 איאד אחמד אלחג' ואח' נ' סמיר אבו עקל, פ"ד נג(2), 49 ,עמ' 60-61). לפיכך המונח "בני העדה תושבי רמת הגולן" אינו מסוים לא מבחינת הכמות ולא מבחינת זהות הצדדים ואף לא מבחינת המועד בו ייחשבו התושבים ככלולים בהגדרה הנ"ל. גם הקביעה כי מנסיבות העניין ניתן ללמוד כי רצונו של המערער היה להעניק את החלקה לתלמידי בית הספר היסודי אינה נקייה מספקות שכן גם קבוצה זו אינה מוגדרת דיה ואף נוגדת את רצון המערער כפי שבאה ברורות בלשון מסמך המתנה להעניק את המתנה לכלל בני העדה שברמת הגולן ולאו דווקא לתלמידים. (ג) בנוסף ראוי שנצביע על מעמדם המשפטי של "מקבלי" המתנה המוגדרים בה: "בני העדה הדרוזית תושבי רמת הגולן", ברור כי לא מצאנו כל הסדר נורמטיבי שיש בו כדי להעניק זכויות, חובות וכשרות משפטית לקבוצה כה בלתי מוגדרת. חוק המתנה אינו דן בשאלת כושרו של מקבל המתנה, לענין זה נפנה לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962. לפיו נקבע כי "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט" (סעיף 2 לחוק הנ"ל). בחוק הפרשנות, תשמ"א- 1981 נקבע "אדם" גם כחבר בני אדם "... בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד" (סעיף 4 לחוק הנ"ל). חבר בני אדם יחשב כגוף משפטי או כאישיות משפטית רק אם הדין מכיר בכשרותו להיות בעל זכויות או חובות כי אז יחשב כ"אדם" אשר יכול לתבוע ולהיתבע בגין זכויותיו או חובותיו. לכן חבר בני אדם אשר לא ניתן להם מעמד של תאגיד יכולים להיות בעלי כשרות משפטית רק אם כשרות זו מעוגנת בחוק באופן מפורש או משתמע (ע"א 272/81 הפטריארכיה היוונית נ' עירית רמלה, פ"ד לו(3), 670). המשיבה לא הצביעה על מקור חוקי המעניק כשרות משפטית לקבוצת בני העדה הדרוזית תושבי רמת הגולן כך שיוכלו להיות צד להסכם המתנה ולקבל את המתנה או לתבוע את זכויותיהם על פיה. לפיכך, דעתי הינה כי אין בפנינו הסכם מתנה שיש בכוחו להעביר את זכויותיו של המערער בחלקה למשיבה ואף לא לבני העדה, תושבי רמת הגולן. מכאן התוצאה ההכרחית היא כי לא השתכלל הסכם מתנה שיש בכוחו להעניק את הזכויות בחלקה למשיבה או לבני העדה תושבי רמת הגולן. התביעה לדמי שימוש מאחר ובאנו למסקנה שאין בפנינו עסקת מתנה מחייבת, הרי שלא הועברה הבעלות או החזקה לידי המשיבה או לידי אחרים, לפיכך ראוי לחייב את המשיבה אשר עושה שימוש בחלקה עבור תלמידי בית הספר (על כך לא היתה כל מחלוקת) בתשלום דמי השימוש כפי שקבע בית המשפט קמא ואין מקום להתערב בכך. לפיכך, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולקבוע כי לא נתקיימה עסקת המתנה כלל. כמו כן אציע לחבריי לקבוע שאין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא לענין תשלום דמי השימוש וגובהם. בנסיבות הענין, ראוי לחייב המשיבה בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד של המערער בסך של 15,000 ₪ ומע"מ כחוק, וכך אציע לחברי. נחמה מוניץ, שופטת כב' השופט יצחק כהן, סגן נשיא - אב"ד: מסכים. יצחק כהן, שופט - סגן נשיא כב' השופט שאהר אטרש: מסכים. שאהר אטרש, שופט קרקעותהמגזר הדרוזימקרקעיןמתנה