אובדן עין בתאונת עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אובדן עין בתאונת עבודה: השופט משה דרורי: כללי 1. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט דוד מינץ) דחה ביום ב אייר תשס"ח (7.5.08) את תביעתו של המערער, בת.א. 6657/04, , לפיצוי בגין נזקי גוף (אובדן עין), שנגרמו לו, בתאונת עבודה, ביום 3.5.1999. בית משפט השלום, חייב את המערער לשלם למשיבה את הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ מסכום הפיצויים שבית משפט קמא קבע, שהמערער היה מקבל, אילו זכה בתביעתו (382,449 ₪) (להלן - "פסק הדין"). 2. התביעה הוגשה, במקורה, נגד "אמקו עבודות מעטפת חיצונית בע"מ" (להלן - "החברה"), כנתבעת מס' 1, ונגד "אררט חברה לביטוח בע"מ (להלן - "חברת הביטוח"). אך, מאחר שהחברה לא התגוננה (שכן בעל מניותיה היחיד, בעת קיום ההליכים בבית משפט השלום, היה המערער), עיקר הדיון בהליכים בפני בית משפט קמא, התרכז באחריותה של חברת הביטוח, על פי הפוליסה של החברה. פסק דינו של בית משפט השלום 3. בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי אכן הייתה תאונת עבודה, באותו המועד המופיע בכתב התביעה, וכי לתובע (המערער שבפנינו) נגרם נזק רפואי. שני המומחים, בתחום רפואת העיניים, מטעם שני הצדדים, הגיעו למסקנה דומה, לפיה נגרמה למערער נכות לצמיתות, בשיעור של 35% (גם המל"ל קבע אחוז נכות זהה), כאשר בשלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, הייתה למערער נכות זמנית, בשיעור 100%. 4. הממצאים העובדתיים של בית משפט קמא, התבססו על עדותו של המערער. תאונת העבודה, ארעה באופן הבא: המערער ניגש למחסן, במקום עבודתו, כדי לחתוך חוט ברזל, מתוך סליל של חוטי ברזל, לשם הכנת כבלים לפיגום, לצורך העבודות של יום העבודה הבא. כאשר המערער חתך את החוט, מתוך הגליל שהיה תלוי על קיר המחסן, השתחרר חוט הברזל, וכך קפץ קצה חוט הברזל מהסליל, אשר עליו היה מגולגל, ופגע בעינו הימנית של המערער. פגיעה זו, הביאה, לבסוף, לאובדן העין של המערער, ולנכות הרפואית, שתוארה לעיל, בפסיקה הקודמת. 5. פסק דינו של בית המשפט דן במספר נושאים, עובדתיים ומשפטיים, אשר אותם אציג, עתה, בקיצור. 6. במסגרת הפרק בפסק הדין, הנושא כותרת "דיון בשאלת רשלנות החברה", קובע בית משפט השלום, כי הפעולה שביצע המערער, היא יומיומית ופשוטה, ואין בה סיכון מיוחד. לכן, אין מקום לבוא בדרישות מיוחדות, כלפי המעביד. כמו כן, עמדתו של בית משפט קמא היא, כי העדר הוראות מיוחדות ו/או העדר הוראות אשר קובעות נהלי בטיחות לחיתוך חוט הברזל, אינם מהווים התרשלות של המעביד (עמ' 3 לפסק הדין). 7. בית משפט השלום הוסיף ואמר, כי המערער, כאדם סביר, היה צריך להיזהר, כאשר טיפל בחיתוך חוט הברזל מתוך סליל הברזל, "ומשלא נזהר, אין לו להלין אלא על עצמו. אשמו 'התורם' של התובע הוא הגורם המכריע, שהביא לקרות התאונה" (עמ' 4 , שורות 5-4 לפסק הדין). 8. המערער היה הבעלים של 50% ממניות החברה (הנתבעת הראשונה), אשר אותם רכש, כחודשיים לפני האירוע התאונתי, ואף היה ביום התאונה בתפקיד של מנהל החברה. קודם לכן, היה המערער עובד בחברה, במשך מספר שנים. לכן, אין מקום להטיל על החברה, כתאגיד, אחריות כמעביד, שכן קבלת תזה זו, היא תפיסה האומרת "שהתובע כבעלי החברה לא הזהיר את עצמו (כך!), משוללת הגיון ונוגדת את השכל הישר" (עמ' 4, שורות 24-23 של פסק הדין). 9. בפרק אחר בפסק הדין, מסקנתו של בית משפט קמא היא, כי הנתבעת, חברת הביטוח, אינה אחראית על פי הפוליסה של החברה. לשון סעיף 3, בפרק התנאים המיוחדים של הפוליסה, העוסק בהרחבה של "חבותו של מבוטח כלפי מנהלים בעלי שליטה שהם עובדים שכירים", מסויג במילים אלה: "הביטוח לפי הרחבה זו אינו חל לגבי מקרה ביטוח הנובע ממעשה או מחדל של הנפגע עצמו" (ההדגשה במקור). לכן, קבע בית משפט השלום, כי אין הפוליסה הנ"ל חלה במקרה שבפנינו. 10. בית משפט קמא, על אף החלטתו לדחות את התביעה, הקדיש את החלק האחרון של פסק הדין (עמ' 9 ואילך) לשאלת גובה הנזק. לאחר ניתוח ודיון ברכיבי הנזק השונים, הכיר בית משפט השלום ברכיבי נזק אלה: כאב וסבל - 200,000 ₪; הפסד שכר בעבר - 147,000 ₪; הפסד שכר לעתיד - 430,000 ₪; עזרת הזולת - 20,000 ₪; הוצאות רפואיות - 62,000 ₪; ניידות - 50,000 ₪. מלוא הפיצוי שהיה מגיע למערער (אם הייתה נקבעת אחריות) הוא סך של 909,000 ₪, שהוא החיבור האריתמטי של רכיבי הנזק, שהוצגו, בתמצית, לעיל. לאחר ניכויי המל"ל (תגמולי העבר ותגמולי העתיד, על פי חוות דעת אקטוארית), בסך של 526,551 ₪, נקבע על ידי בית משפט קמא, כי אילו היה הוא מקבל את התביעה, היה פוסק לתובע את ההפרש בין שני הסכומים, דהיינו: סך של 382,449 ₪ (תחתית עמ' 15 של פסק הדין). תמצית טענות המערער 11. ב"כ המערער עו"ד אורי גלבוע, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובדיון בעל פה (שהתקיים בפנינו ביום 5.1.09), תקף את פסק הדין, בכל החזיתות האפשריות. 12. לדבריו, אין מקום לקבוע כי העובד הוא המעביד, במיוחד כאשר המערער רכש את המניות של החברה רק כחודשיים לפני האירוע, ואף מה שרכש היה 50% ממניות החברה בלבד (בשלב מאוחר יותר, רכש המערער את 50% הנותרים של המניות, אך, לטענת המערער, אין זה רלוונטי, לאירועים שבפנינו). 13. כמו כן, חולק ב"כ המערער, על כך שהמערער היה אחראי על הבטיחות בחברה. בכל מקרה, לטענת עו"ד גלבוע, המערער לא התרשל, כעובד, שכן היה על החברה לקבוע נוהלי בטיחות מיוחדים, שיחולו כאשר עוסקים בחיתוך חוט ברזל, מתוך סליל חוט ברזל. בעניין אחרון זה, הדגיש עו"ד גלבוע, במהלך הדיון בפנינו בעל-פה, כי מדובר בעוצמה האצורה בתוך הסליל של חוט הברזל, אשר מתפרצת, והחוט קופץ, ועלול לפגוע בחותך החוט. ובלשונו: "מדובר על פעולה שהיא מסוכנת: יש שחוט תיל גדול, כבל פלדה, ובתוכו יש אנרגיה עצומה, וברגע שאתה משחרר את זה, מדובר בסכנה מוחשית וברורה" (עמ' 12, שורות 12-10 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, מיום 5.1.09). המערער טוען, כי היה צריך להנהיג כללי בטיחות, ובהם: חובה לחבוש משקפי מגן, או כללי בטיחות אחרים (כגון: חיתוך חוט הברזל בתוך קופסא, כדי שלא יקפוץ), אשר ימנעו את הנזק שקרה. 14. ב"כ המערער, גם חולק על הפרשנות של הפוליסה, כפי שנקבעה בפסק הדין. טענתו של המערער היא, כי המערער זכאי להנות מתנאי הפוליסה, אשר זו בדיוק מטרתה: לבטח את המנהלים, שהם בעלי שליטה בחברה, והם גם עובדים שכירים של החברה. 15. חזית נוספת, אשר הוצבה בערעור, היא ערעור על גובה הנזק. בעניין זה, הטענות הינן רחבות, החל מאי קבלת הנכות הרפואית, כנכות תפקודית, ויש, לפי השקפת ב"כ המערער, להעמידה על 50%; אי הסכמה ביחס לבסיס השכר, ולכך יש השלכות, הן על אובדן השכר בעבר, והן על אובדן השכר בעתיד; המערער טען, כי יש להעלות את הסכום שנפסק בגין כאב וסבל, ולהעמידו על סך של 500,000 ₪, במקום 200,000 ₪, שקבעה הערכאה הראשונה; גם ביחס לעזרה לזולת, בעבר ובעתיד, יש להעלות את הסכומים. 16. הטענה האחרונה בכתב הערעור היא, כי שכ"ט עו"ד, שפסק בית משפט קמא לחובת המערער, בשיעור של 20% מסכום הפיצוי, אשר היה נפסק, הוא סכום גבוה מופרז. ב"כ המערער, עו"ד אמית אוריה, בהודעת הערעור (סעיף 61), מציין כי השיעור שקבע בית המשפט קמא, הוא כפל השכר שהיה קבוע בתעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין, ואינו עולה בקנה אחד עם התעריפים, אשר אותם מקובל לפסוק כשכ"ט עו"ד, במקרים של דחיית תביעת נזיקין. לעניין זה, ציין ב"כ המערער, כי מדובר בנסיבות קשות של המערער, אשר התעוור בעין אחת, כתוצאה מתאונת העבודה. לפיכך, אין זה מן הראוי להשית עליו שכ"ט עו"ד, בשיעור כה גבוה, של כ-70,000 ₪. תמצית טענות המשיבה 18. ב"כ המשיבה, חברת הביטוח, עו"ד יובל ראובינוף, תומך בפסק הדין, ומדגיש כי מדובר בערעור, אשר רוב רובו הוא עניינים עובדתיים, שבית משפט לערעורים אינו מתערב בהם (סעיף 1 לעיקרי הטיעון של המשיבה). 19. בכל מקרה, טוענת המשיבה, כי המערער - התובע בבית משפט קמא - לא הביא אף עד, זולת עדותו שלו. המערער טען, כי אדם אחר היה אחראי על הבטיחות (הבעלים והמנהל הקודם). ברם, המערער לא הוכיח טענה זו, ואפילו לא טרח להזמין אדם זה להעיד, ואכן הוא לא הובא להעיד, על אף שעד זה, ואחרים היכולים להעיד על כך (השותף האחר, העובדים הזמניים וכדומה), הם בשליטתו של המערער, ובידיעתו (סעיף 6 לעיקרי הטיעון של המשיבה). 20. ב"כ המשיבה, מסביר כיצד יש לראות זהות מוחלטת של המערער והחברה, שכן מדובר על עסק קטן, שבו מספר עובדים מועט, והבעלים שלו הם המערער ושותפו, כאשר המערער, בעדותו, לא יכל לנקוב בשמם של פועלים אחרים של החברה (סעיפים 23-10 לעיקרי טיעון של המשיבה). 21. המשיבה מדגישה, כי הפעולה שביצע המערער היא "פעולה פשוטה, שלא הצריכה הכשרה מיוחדת" (סעיף 21 לעיקרי הטיעון של המשיבה), "המבוצעת דבר יום ביומו ע"י עובדים בענפים רבים", וכי גם המערער הסכים לכך שמדובר ב"דבר שבשגרה" (סעיף 25 לעיקרי הטיעון של המשיבה), ולכן, הסיכון היה ידוע (סעיף 28, שם). 22. אשר לאמצעי המיגון, טוענת המשיבה כי היו משקפי מגן, במקום התאונה (סעיף 28 לעיקרי הטיעון של המשיבה). בכל מקרה, "שיטת העבודה" של החיתוך, היא פשוטה, ואינה מחייבת קביעת כללים מיוחדים (סעיפים 34-33, שם). 23. ככל שמדובר בתנאי הפוליסה, עמדת המשיבה היא כי סעיף 3 של התנאים המיוחדים, שצוטט לעיל (ראה: פיסקה 9), הינו חלק מן "התנאים המיוחדים", ואינו בגדר "הרחבה". הפרשנות של המשיבה היא, כי סעיף זה אינו חל על בעלי שליטה בחברה (והמערער נמנה על קטגוריה זו), ולכן, אין עילת תביעה כנגד המשיבה (סעיפים 44-35 של עיקרי הטיעון של המשיבה). 24. ב"כ המשיבה, עו"ד יובל ראובינוף, מתייחס לכל אחד מרכיבי הנזק, מנתח אותם, ועל בסיס הפסיקה והנתונים העובדתיים בתיק, טענותיו הן כי הסכומים, אשר אותם קבע בית משפט השלום, לפרטי הנזק השונים, אינם מחייבים כל תיקון או שינוי. בכל מקרה, כלשון המשיבה "הסכום הכולל שנפסק אינו מצדיק התערבות של בית המשפט הנכבד" (סעיף 45 סיפא לעיקרי הטיעון של המשיבה; וראה גם: סעיפים 58-46 לעיקרי הטיעון של המשיבה). 25. בהקשר זה, מפנה ב"כ המשיבה לדיונים ולפסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (מוצג 2 למוצגי המשיבה), שבו נקבע כי המערער לא קיבל בפועל כל שכר חודשי, וכי תלושי השכר שהוצגו בפני בית הדין לעובדה - בתביעת המערער שם, לקבלת דמי פגיעה בגין התאונה נשוא הערעור, שהינה גם תאונת עבודה - הינם תלושי שכר פיקטיביים, אשר הודפסו סמוך למועד הדיונים בבית הדין לעבודה, במקום שכל תלוש, כמקובל, יודפס בחודש שבו ניתן השכר, הנקוב באותו התלוש. דיון האם הייתה רשלנות של החברה 26. כך מתאר המערער, בתצהירו (סעיפים 10-8), את התאונה, כולל פרשנותו שלו לאירועים: "8. ביום 03.05.99 עם סיום עבודתי באתר הבניה שבתי אל המפעל השוכן ברחוב בית הדפוס 29 בירושלים, שם התחלתי להכין את כלי העבודה לקראת תחילת יום עבודה נוסף. הכנתי כבלים לפיגום והיה עליי לקשור את הכבלים, באמצעות חוט ברזל, אשר נועד לקשור את הכבלים. מעולם לא קיבלתי הדרכה בנוגע לאופן השימוש בגליל חוט הברזל או הסכנות הכרוכות בפעולה זו. כמו כן, לא היו באזור כל אמצעי אזהרה, שלט, מדבקה או לכל הפחות הוראות שימוש לגבי גליל חוט הברזל. 9. את חוט הברזל חתכתי מתוך גליל חוט ברזל גדול אשר היה תלוי על קיר המחסן. תוך כדי ואגב שחרור חוט הברזל, לצורך החיתוך, קפץ חוט הברזל מהסליל עליו היה מגולגל ופגע בעיני הימנית. כתוצאה מכך, איבדתי באופן מוחלט את הראיה בעין ימין. 10. בדיעבד, אני מבין שעל מנת למנוע פגיעה מסוג זה, היה עליי להשתמש במשקפי מגן וכן לבצע את החיתוך כאשר הגליל מונח על הרצפה ולא תלוי על הקיר. כאמור, מעולם לא קיבלתי הדרכה בנוגע לאופן החיתוך של הסליל וכן לא היה בנמצא אמצעי מיגון כלשהו, ובכלל זה, משקפי מגן, וכך אני מדריך את עובדיי לנהוג כעת". 27. בחקירתו הנגדית, שנערכה על ידי עו"ד ראובינוף, בא כוח המשיבה, ביום 2.1.08, בבית משפט השלום, השיב המערער על השאלה "איך קרתה התאונה" (עמ' 12, שורה 27), באופן הבא (עמ' 13, שורות 16-1; אני מביא עתה את כל הקטע, במלואו, כדי שהתמונה תהיה מלאה): ת. הגענו למחסן, העובדים אחרי שהם הלכו הייתי צריך לסדר אחריהם את הצנרת של הניקוי חול, גילגלתי את הצינורות הלכתי לסליל של חוט הברזל שנכנס לי לעין לחתוך ממנו חתימה [צ"ל: חתיכה] חתכתי את החול [צ"ל: החוט] הברזל התקפל ונכנס לי לעין. ש. עם מה חתכת את החוט. ת. עם פלייר. ש. השתמשת בקטר שלו בקצה. ת. כן. ש. תתאר לי את הפעולה. ת. החוט תלוי על מסמר אני מוציא חתיכה חותך ואז מתקפל לעין. ש. ז"א אתה לטענתך חותך את החוט כשהסליל מול העיניים שלך. ת. כן, על הקיר. ש. לא חשבת לפני כן לקחת את משקפי המגן שנמצאים ממילא במחסן. ת. לא. ש. לא חשבת שאולי כדאי לא לחתוך את הכבל מול העיניים אולי לקחת את הסליל ולהניח אותו על הרצפה. ת. לא". 28. בסיכומי המערער, בבית משפט קמא, הפרק על תיאור התאונה, מבוסס על התצהיר הנ"ל, ועל הפרוטוקול שצוטט לעיל (סעיפים 7-6 לסכומים של עו"ד אורי גלבוע, ב"כ התובע). 29. בית משפט קמא, בהצגת התאונה, על פי התיאור של התובע בתצהירו, מציין את "פגיעת חוט הברזל בעינו, לאחר שהשתחרר מהסליל, בשעה שהוא עסק בהכנת כבלים לפיגום" (סעיף 3, שורות 5-4 לפסק הדין). 30. אשר להיבט הרשלנותי של האירוע, קובע בית משפט השלום, כדלקמן (פסק הדין, עמ' 3, שורות 19-15): "מתיאור התאונה כפי שמסר התובע ניתן ללמוד כי מדובר בפעולה שביצע התובע כמעט דבר יום ביומו. היא הייתה פעולה פשוטה שלא הצריכה הכשרה מיוחדת לצורך ביצועה והיא לא טמנה בחובה סיכון מיוחד שדרש מהחברה להנהיג שיטות עבודה מיוחדות לצורך ביצוע העבודה. במקרים כגון אלו, אין מקום אפוא, לבוא בדרישות מיוחדות כלפי המעביד ואין למצוא באי מתן הוראות מיוחדות התרשלות". 31. טענת ב"כ המערער, עו"ד גלבוע, היא כי קביעת בית משפט קמא, שהפעולה היא פשוטה, היא, כלשונו: "מוטעית על פניה" (סעיף 14 רישא, סוף עמ' 5 להודעת הערעור). המערער טוען, כי "עמדה זו, בדבר 'העדר מסוכנות' בפעולת חיתוך הברזל תמוהה במיוחד לנוכח התוצאה הקשה של אותה פעולה ממש במקרה דנן (חדירת חוט הברזל לעינו של המערער)" (סעיף 14 מציעתא, עמ' 6 למטה של הודעת הערעור). 32. ב"כ המערער מפנה לפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א (חיפה) 3057/06 שהואן עורסאן נ' דן רולידר חברה לעבודות הנדסה אזרחית בע"מ; , ניתן ביום א ניסן תשס"ז (20.3.07), על ידי כב' השופט ב' גריל, סגן נשיא, כב' השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב, כב' השופט מ' פינקלשטיין), והוא רואה בו אסמכתא לטיעונו. 33. באותה פרשה, נפגע התובע בעינו, כשחתך חוט ברזל - במסגרת פירוק פיגום - ונקבע כי המעבידה חבה ברשלנות כלפי התובע, בגין התאונה (פיסקה 4 לפסק הדין הנ"ל), וכי אשמו התורם של העובד, התובע, הוא 33% (סעיף פיסקה 5 לפסק הדין הנ"ל). 34. ברם, יש לאבחן את פסק הדין הנ"ל, מן הפרשה שבפנינו, כדלקמן: א. שם הפעולה הייתה פירוק פיגום וחיתוך של חוט ברזל, בזמן הפירוק של הפיגום. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, חיתוך חוט הברזל היה במחסן של החברה, במקום הכי נוח למערער, שנבחר על ידו, ללא כל לחץ שהוא; בעוד שבפיגום, מיקומו של חותך החוט, מותנה במצבו של הפיגום, בשלבי הפירוק, ובמקום הימצאו של הפועל, ולכן יש צורך בקביעת תנאי עבודה בטוחים, אשר, כלשון בית המשפט המחוזי בחיפה, "גם המעביד אמור לצפות מצב זה ולצייד את העובד בהדרכה, במכשירי עזר ובכל דרך סבירה כדי להגן עליו, לעיתים גם מפני טעותו" (פיסקה 3 של פסק הדין הנ"ל). ב. העובד שם היה "אחראי צוות שלא הגיע לרמה של מנהל עבודה" (פיסקה 1 לפסק הדין הנ"ל), בעוד המערער שבפנינו, אישר, בתשובה לשאלות בחקירה הנגדית, כי הוא היה מנהל עבודה, ואף הוסיף כי, "קצת לפני 1998, כשצברתי ניסיון, וראיתי שאני יכול לנהל עבודה בהגדרה רשמית" (עמ' 8, שורות 27-26, לפרוטוקול בית משפט השלום, מיום 2.1.08). ג. הפעולה שביצע המערער היא פעולה שגרתית, אשר מבוצעת על יד פועלים מסוגים שונים (לעומת פירוק הפיגום, שמבצע עובד מיומן בלבד). לעניין זה, מקובלים עלי דברי עו"ד יובל ראובינוף, המתייחס למשקפי המגן, אך דבריו, כוחם יפה, גם לפעולותיהם השגרתיות של פועלים בענפים שונים. וכך כותב, עו"ד ראובניוף, ב"כ המשיבה (סעיפים 31-30 לעיקרי הטיעון של המשיבה): "30. סעיף 3 לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), המפרט את רשימת העיסוקים והמיגון הדרוש להם, אינו מציין כי יש להשתמש במשקפי מגן במהלך חיתוך ע"י מספרי ברזל. אמנם, בס' 4.13 י"ד ישנו סעיף סל, שבו נרשם כי צריך להשתמש במשקפי מגן בכל עבודה העלולה לסכן את הפנים או את העיניים, ואולם, ברשימה המופיעה בתוספת ישנם סוגי עבודות רבים, המחייבים שימוש במשקפי מגן. למשל - חיתוך ע"י מכשירים עם כוח מכני (דיסק). אין התייחסות למשקפי מגן, ויש לראות בכך הסדר שלילי, שאינו מחייב משקפי מגן בעת חיתוך חוט ברזל ע"י מספרי ברזל. 31. יודגש, כי ישנן עבודות רבות היכולות לסכן את הפנים ואת העיניים. כל עבודה עם חומרי ניקיון - יכולה לסכן את העיניים. האם יעלה על הדעת לחייב את כל עובדי הניקיון בהרכבת משקפי מגן? כל עבודה בבניין יכולה לסכן את העיניים - האם כל עובדי הבניין צריכים להסתובב עם משקפי מגן כל היום? בכל עבודות החקלאות ניתן לסכן את העיניים (עידור, גיזום וכדומה) - האם כל עובדי החקלאות יסתובבו עם משקפי מגן כל היום?". 35. אוסיף ואומר כי על אף שבית המשפט המחוזי בחיפה קיבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, וציין כי "בכך שבית משפט קמא לא מצא תקנה מבין תקנות הבטיחות בעבודה המחייבת העמדת משקפי מגן לעובד או נקיטת אמצעי בטיחות אחרים בעבודה מסוג זה, אינה ממצה את חובת המעביד. הלכה היא כי בתקנות יש אומנם משום אינדיקציה לתפיסת החבות של המחוקק, אך אין בהם כדי למצות חובה זו" (סוף פיסקה 3 של פסק הדין, שם), הרי לא הוגדרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מהי רשלנות המעבידה, באותה פרשה, וגם לא נקבע מה היה עליה לעשות, שלא נעשה על ידה. משכך, יקשה עליי לקבל את תוצאת פסק הדין, כמנחה. 36. לעניות דעתי, גם אם לא היו האבחונים המפורטים בפיסקה 34 לעיל, קשה לי לראות בפסק הדין הנ"ל של בית המשפט המחוזי בחיפה, הלכה מנחה ומחייבת, בהעדר הגדרה של אותם אמצעי הבטיחות, שהיה על המעבידה שם לנקוט, ואשר לא בוצעו. ממילא, כיצד ניתן לפסוק במקרה חדש, כמו זה שלפנינו, האם אותו אמצעי בטיחותי נשמר, אם לאו?!. 37. לא ניתן ללמוד מאותו פסק דין, מה לעשות, וכיצד לנהוג, ואיך ניתן למנוע תאונות מסוג זה, בהעדר אמת מידה ברורה וחותכת (פרט למבחנים "הרגילים" של דיני הרשלנות). 38. אינני עוצם עיניים מול פסק דין של עמיתים, באותו דרגה שיפוטית; ואכן, יש משקל לפסק דין של בית משפט מחוזי, בכל מחוז שהוא. אך, מאחר ופסק הדין הנ"ל אינו מורה לנו את הדרך, אשר יש לילך בה, ומהי אותה הרשלנות של המעביד, אינני רואה עצמי כבול לאמור בו, ואני בן חורין לסלול את דרכי, לפי השקפתי. 39. עו"ד גלבוע, ב"כ המערער, טוען, כי סליל חוט הברזל, אוצר בחובו אנרגיה מתפרצת (ראה האמור לעיל בפיסקה 13 לעיל, כולל ציטוט דבריו של ב"כ המערער). על כן, לפי שיטתו, מדובר בחפץ מסוכן, או למצער, בעל פוטנציאל סיכון. לכן, לפי השקפתו של ב"כ המערער, היה על המעביד (החברה, הנתבעת 1), לקבוע כללי בטיחות והוראות הפעלה, למי שחותך את חוט הברזל, מתוך הסליל. 40. ברם, תיאור זה של האירוע, מפיו של ב"כ המערער, בשלב כה מאוחר של הדיונים בתיק, אינו מבוסס על הראיות בתיק, אשר על פיהם מדובר בפעולה רגילה, אשר מבוצעת דבר יום ביומו (ראה: פיסקה 21 לעיל). 41. אין לנו "ידיעה שיפוטית" בעניין האנרגיה המתפרצת, ועו"ד גלבוע אינו בגדר עד מומחה בנדון. כמו כן, אין לנו כל מידע באיזה "מצב" היה אותו סליל: מלא, והחוט שאותו חתך המערער היה ב"תחילת" החיתוכים; או שמא, הסליל היה לקראת סופו, ואז, גם לשיטת ב"כ המערער, אותו אנרגיה אצורה ומתפרצת, היא נמוכה, ובמינון "חלש" יותר. 42. בהעדר מידע על פוטנציאל הסיכון של "קפיצת" חוט הברזל מן הסליל, ולאור העובדה כי מטעם המערער לא הוגשה כל חוות דעת מקצועית של פיזיקאי או של מומחה, אחר בדבר אותה "התפרצות", אין להעלות על הדעת כי בית המשפט מחוזי, בערעור, יקבע ממצא עובדתי כזה, מבלי שיש לו תשתית ראייתית מינימאלית, לצורך קביעה זו. 43. יתרה מזו, בהמשך להערותיי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ראה: פיסקאות 40-35 לעיל), אני סבור כי קביעת רשלנות על ידי ערכאה שיפוטית, מחייבת תשתית של כללי בטיחות, הנהוגים במקום כלשהו בעולם (צה"ל, המרכז לבטיחות וגהות, או הוראות בטיחות של חברה מובילה בתחום העיסוק). נכון הוא, כי הגורם האחרון, אשר קובע את סטנדרט הרשלנות, הוא בית המשפט, המשקף את ערכי החברה. אולם , בית המשפט אינו פועל בחלל ריק, ועל פי "תחושות בטן" בלבד. יש להציג בפני בית המשפט, במסגרת הראיות, במיוחד בדרך של עדות מומחה לענייני בטיחות, מהם הכללים, אשר יש לקבוע - נורמטיבית - כי יש להפעיל וליישם, בעת חיתוך חוט ברזל, מתוך סליל של חוט ברזל, וזאת על בסיס הנהוג בארץ ובעולם. 44. לא ניתן להסכים לכך, שערכאת הערעור, היא זו שתקבע כללי בטיחות, היוצרים כללי רשלנות למי שלא מקיימים אותם, וזאת ללא כל ראיות, שהיה על התובע (המערער) להביא בפני הערכאה הדיונית, המבררת, קרי: בית משפט השלום, שבפניו נשמעו הראיות בתיק זה. 45. לא ניתן להסתפק - בשלב זה - בציטוט כללי בטיחות של צה"ל או של גוף כלשהו בחו"ל. הצד שכנגד, זכאי לחקור את המומחה, המציג כללים אלה, לשאול אותו שאלות, במסגרת חקירה נגדית, ולבחון האם כללים אלה מיושמים בעולם ובישראל. כן זכאי הצד שכנגד, להביא מומחה נגדי, כעד מטעמו. 46. כל דרך דיונית וראייתית אחרת מזו שפורטה לעיל, ובמיוחד כאשר אנו נמצאים בשלב הערעור, תהווה פגיעה אנושה בזכויות הדיוניות של שני בעלי הדין, בעוד אנו מצווים, כשופטים, לפעול, על פי דברי הרמב"ם (אותם ציטטתי פעמים רבות בפסקי הדין שלי), הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה א: "מצות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר: 'בצדק תשפוט עמיתך' [ויקרא, יט, טו]. אי זהו צדק המשפט? זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר. לא יהא אחד מדבר כל צורכו, ואחד אומר לו: 'קצר דבריך'. ולא יסביר פנים לאחד, וידבר לו רכות; וירע פניו לאחר, וידבר לו קשות". 47. אינני חושב כי, בשלב זה, ראוי להחזיר את התיק לבית המשפט השלום, להשלים את החסר. משמעות הדבר, היא, למעשה, עריכת משפט מחדש, דבר שאינו סביר, לאחר שכל צד הביא את מלוא ראיותיו, הגיש את סיכומיו, ובית משפט השלום פסק את דינו. 48. לא זו אף זו, לעניות דעתי, וכפי שאסביר בפרק הבא, גם אם יש רשלנות כלשהי של המעביד, דהיינו: החברה (נתבעת 1) - אם כי אני סבור, על פי החומר שבפניי, שלא הוכחה, כלל ועיקר, רשלנות כזו - הרי מאחר והמערער והחברה, חד הם, לא תועיל למערער שבפניי החזרת התיק לבית המשפט השלום, כי תביעתו שלו - תידחה, בכל מקרה. הזהות שבין המערער לחברה 49. בית משפט קמא, לא מתעלם מהעיקרון המשפטי הבסיסי בדיני החברות, של השוני בין החברה לבין בעלי מניותיה (ראה: עמ' 4, שורות 19-14 של פסק הדין). 50. אולם, בית משפט השלום, מדגיש כי "בשעה שהעובד הוא המעביד , ובשעה שרשלנותו ברורה, כבמקרה שלנו, לא יהסס בית המשפט ליחס לעובד רשלנות משלו" (עמ' 4, שורות 9-8 של פסק הדין). 51. קביעתו של כב' השופט דוד מינץ היא כי, "במקרה זה הפרדת יישותה של החברה מזו של התובע, מלאכותית לחלוטין, והמחדלים שמייחס ב"כ התובע, לחברה, הן בהפרת חובותיה החקוקות והן ברשלנות, היא בעצם רשלנותו של התובע עצמו" (עמ' 4, שורות 13-12 של פסק הדין). 52. למסקנתו זו הגיעה בית משפט השלום, על בסיס הנתונים והראיות, שפורטו בפסק הדין (עמ' 4, שורה 19 - עמ' 5, שורה 5): ברם, מתוך מכלול הראיות עלה, כי החברה היא למעשה חברה פרטית קטנה ביותר, אשר יש לה שני בעלי מניות, הנאשם ושותפו, בחלקים שווים. רק שני בעלי המניות היו העובדים הקבועים שלה. שלושת העובדים האחרים שעבדו בחברה בזמן התאונה היו עובדים זמניים בלבד והתובע עצמו שימש כמנהל העבודה בחברה. יתר על כן, עצם התפיסה האומרת, במקרה זה, שהתובע מבעלי החברה, לא הזהיר את עצמו (כך!) משוללת היגיון ונוגדת את השכל הישר. האמור גם נכון במקרה שהשליטה בחברה רק עברה מספר חודשים לפני האירוע. אין צריך לומר גם שמבחינת האשמה 'המוסרית' החלה על התובע כמעביד וכעובד שנפגע, יוביל למסקנה דומה. לשם דוגמא בלבד כדי להמחיש את האנומאליות שבטענה, בסיכומי ב"כ התובע הוא הפנה לתצהירו של התובע בן [צ"ל: בו] טען כי: ' מעולם לא עבר הדרכה בנוגע לנוהלי הבטיחות בעבודה ובפרט לאופן השימוש בחוטי ברזל או לסיכון הנובע מהם', שעה שברור שהיה זה התובע עצמו שהיה אמור לתת את ההדרכה גם כן לעצמו?! בנסיבות העניין אפוא, אין קושי לקבוע כי יש לייחס את מלוא האחריות לקרות התאונה לתובע". 53. ב"כ המערער, חלק על קביעה זו, ומדגיש, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובטענותיו בעל פה, כי המערער אינו קצין הבטיחות של החברה, ולא היה כזה מעולם. לטענת עו"ד גלבוע, לא ניתן להעלות על הדעת, לחייב את המערער, תוך תקופה קצרה מאז רכישת מניותיו בחברה, כי הוא יקבע סדרים חדשים ונהלי בטיחות בחברה. 54. לעניין העדר הזהות, כביכול, בין המערער לבין החברה, מביא עו"ד אוריה עמית, בעיקרי הטיעון של המערער, פסקי דין, אשר מתוכם הדגיש ב"כ המערער, עו"ד גלבוע, את פסק דינו של כב' הנשיא מאיר שמגר (שלדבריו הסכים כב' השופט אליעזר גולדברג, וכב' השופט - כתוארו אז - תיאודור אור) בע"א 4114/96 אברהם בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מה(1) 415 (להלן - "פרשת בן-שושן"), אשר בה נקבעה אחריותו של המעביד לנזק שנגרם לעובד, שהיה חבר האגודה השיתופית , מנהל הכריכייה ומפעיל המכונה, אשר ממנה הוא ניזוק. 55. מאידך גיסא, מדגיש ב"כ המשיבה, עו"ד ראובינוף, את מעמדו של המערער, כמי שרכש 50% מן המניות של החברה, כחודשיים לפני האירוע, הפך לשותף בחברה, כאשר מדובר בחברה, שיש לה 2 עובדים קבועים בלבד (המערער ושותפו). 56. האסמכתא המשפטית, שעליה סומך עו"ד ראובינוף את טיעוניו, הוא פסק דינו של כב' השופט ויתקון (שלדבריו הסכימו כב' הנשיא אולשן וכב' השופט מני) בע"א 413/62 יצחק רוזנצויג נ' מאפית רוזנצויג באבן יהודה בע"מ פ"ד טז 2548 (להלן - "פרשת רוזנצויג"), וכן פסק דין של בית המשפט השלום בתל-אביב, שניתן על ידי כב' השופטת בלהה טילקובסקי, בת.א. 164103/02 אילן דרורי נ' אילון חברה לביטוח בע"מ (אין לי כל קשר משפחתי, או אחר, לתובע דשם, שתביעתו נדחתה; להלן - "פרשת אילון"). 57. בפרשת רוזנצויג נקבע כי המאפיה הייתה "חברה פרטית, אשר כולה בשליטתו של המערער; הוא, אשתו ובנו מחזיקים בכל מניותיה, הוא מנהלה היחידי, ולא זאת אלא שהוא גם בעל מקצוע, שהזמין את ציוד החברה, מטפל בו ומתמצא בו" (שם, בעמ' 2549, מול האות ה). קטיעת אצבעותיו וחלק מכף ידו של המערער, בעת עבודתו, כאשר מערבלי הלישה לא גודרו, הייתה בגדר תאונה, בגין היפר החובה החקוקה, לגדר את אותה מכונה. הערכאה הראשונה, שם (כב' השופט כתוארו אז, בנימין כהן, מבית המשפט המחוזי בתל אביב), קבעה כי החברה אינה יכולה להתגונן בפני התביעה, בטענה שהיא והמערער היינו הך, אולם התקבלה טענת החברה כי המערער אשר ברשלנות תורמת (היום היינו מכנים זאת "אשם תורם"), של 100%, שכן המערער, כבעל מקצוע, הזמין את הציוד, ידע את הסכנה, וכך התמיד בדרך עבודה זו תקופה ארוכה (שם, בעמ' 2549, מול האותיות ו-ז). 58. בית המשפט העליון דחה את טעונת המערער. על פי תקדים אנגלי, ניתן לקבוע כי עובד שלא ציית להוראות המעביד, אחראי, במסגרת רשלנות תורמת, ב-100%, שכן "רשלנותו זו תיראה כסיבה יחידה לתאונה" , ולכן אם "מחדלו הוא אשר גרם להפרת חובתה הסטטוטורית של המעבידה - לא יזכה PRO TANTO בתביעת הנזיקין שלו נגד המעבידה" (שם, בעמ' 2550, מול האותיות ג-ד). 59. כב' השופט ויתקון מוסיף ואומר, כי אם כך הדין, כאשר העובד באותה פרשה אנגלית לא קיים הוראה מפורשת של המעביד שלו, קל וחומר שהוא הדין כאשר המערער הוא "הרוח החיה" של החברה, וכי הוא, המערער, "היה אדם היחידי שהיה מסוגל לתת את ההוראה ולדאוג לבטיחות עובדי המשיבה, והוא בכללן" (שם, בין האותיות ה-ו). 60. גם בפסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, בפרשת אילון, נקבע כך (פיסקה 14): " גם אם אצא מנקודת הנחה, אשר כאמור לא הוכחה על ידי התובע, כי החברה התרשלה בקביעת שיטת העבודה, הרי האחריות לקביעת שיטת העבודה הראויה היתה מוטלת, באופן כללי ובהעדר נתונים עובדתיים מיוחדת על מנהלי החברה, התובע ואוזן [השותף השני באותו מקרה], בחלקים שווים. אלא, שבנסיבות התאונה דנן, סבורה אני כי שיעור אחריותו של התובע גבוהה מזו של אוזון, שכן בעת אירוע התאונה, יצא התובע לביצוע העבודה יחד עם עובד נוסף והוא זה שקבע את אופן ביצוע העבודה ואת שיטת העבודה, במקום אירוע התאונה וזאת בעת שאוזן לא היה במקום ולא נטען כי צריך היה להיות במקום". 61. הוא הדין בפרשה שבפנינו, ומקל וחומר. חיתוך חוט הברזל, מתוך הסליל, שהוא "העבודה", בוצעה על יד המערער, לבדו, ולכן הוא האחראי היחיד לקביעת אופן העבודה ושיטת העבודה, ולכן האחריות מוטלת על המערער, לבדו. 62. אינני חושב שיש סתירה בין דברים אלה, ובין פסק דינו של בית משפט קמא, מצד אחד, לבין קביעותיו של בית המשפט העליון בפרשת בן שושן, מצד שני. 63. הנתונים באותה פרשת בן שושן, עסקו בהפרת חובה חוקית של גידור מכונה, בעוד אשר במקרה שלפנינו, מדובר בפעולה פשוטה של חיתוך חוט ברזל, מתוך סליל. 64. בפרשה הנ"ל, עבדו בכריכיה 7 עובדים שכירים ו-4 עובדים שהיו חברי הקואופרטיב, בעוד שבתיק שבפנינו עבדו, באופן קבוע, שני השותפים (המערער ושותפו); המערער עצמו לא ידע לנקוב בשם של כל עובד אחר, אשר נטען כי נמנה על עובדי החברה הנ"ל. 65. במקרה שבפנינו, הזהות של המעביד (החברה) והעובד, המנהל (המערער), הוא כה בולט, עד שעצם הגשת התביעה, מעוררת תחושה של חוסר תום לב, ואף שימוש ציני בדוקטרינות משפטיות, היוצרות סתירה פנימית, כאילו המערער לא ציית להוראותיו הוא, הוראות שהוא לא נתן. 66. מקובלים עלי דברי ב"כ המשיבה, אשר מסביר ומתאר יפה את זהותו של המערער עם המשיבה, בנסיבות התאונה ממש. וכך כותב הוא בסעיפים 20-19 של עיקרי הטיעון של המשיבה (ההדגשות במקור): "19. מעבר לכך, נסיבות התאונה מוכיחות, שהייתה קיימת זהות בין המערער לבין החברה במועד התאונה ממש!!! שכן, התאונה אירעה שעה שהמערער חזר בסיום יום העבודה אל המפעל לבדו, שכן יתר העובדים הלכו עבר [צ"ל: כבר] לביתם, וזאת על מנת להכין את כלי העבודה לקראת יום העבודה למחרת. המערער ציין בעדותו (עמ' 13 שורה 1 ואילך), כי הוא היה צריך לסדר את הצנרת של ניקוי החול, לאחר שהעובדים הלכו. 20. מדוע דווקא המערער נותר לבדו כדי לסדר את כלי העבודה? אין זאת אלא, שהוא היה בעל השליטה ומנהל העבודה, ועל כן הוא ונתר בסיום יום העבודה כדי לסיים את הסידורים לקראת יום העבודה למחרת. הדבר מוכיח את מעמדו ותפקידו של המערער בחברה במועד התאונה, ואת הזהות שבין המערער לבין החברה במועד התאונה". 67. על כל פנים, תחושת הצדק הברורה, אשר פועמת בליבו של כל שופט, מחייבת את המסקנה, אשר אליה הגיע בית משפט קמא, מפי כב' השופט דוד מינץ, בדבר דחיית תביעת התובע (המערער), נגד החברה "שלו", שכלל לא טרחה להגיש כתב הגנה. מבחינה זו, צודק ב"כ המשיבה, עו"ד יובל ראובינוף, אשר כתב בפתח טענותיו: "לו לא הייתה קיימת פוליסת ביטוח, אין ספק שכתב התביעה לא היה מוגש, והדבר מוכיח שאין למערער עילת תביעה אמיתית כנגד החברה, אלא עילה מלאכותית בלבד, בשל קיומה של פוליסת ביטוח, שלטענת המערער מכסה את האירוע" (סעיף 4 לעיקרי הטיעון של המשיבה; ההדגשות - במקור). פוליסת ביטוח 68. סעיף 3 בפרק "תנאים מיוחדים" שבפוליסה צוטט לעיל (בפיסקה 9). 69. הפרשנות של בית משפט קמא - מקובלת עליי, ועל פיה, אין המערער זכאי לפיצויים כל שהם מחברת הביטוח (המשיבה), שכן מקרה הביטוח, קרי: פציעתו של המערער בעינו, נובע ממעשה או מחדל של הנפגע עצמו, כלשון הסיפא של הסעיף הנ"ל של הפוליסה. 70. בית משפט קמא הרחיב את פרשנותו זו והוסיף, "למעלה מן הצריך" (עמ' 7, שורה 24 של פסק הדין), כי " גם לו היה מקום לייחס לתובע ב'כובעו' כעובד רק אשמה חלקית לקרות התאונה, די היה בכך כדי להחיל את סייג ההרחבה במלואו. לשונו של סייג ההרחבה מלמד כי די בכך שלמעשהו או למחדלו של הנפגע יש שותפות בגרימת מקרה הביטוח, ולו באופן חלקי, כדי להחיל את סייג ההרחבה ולפטור את הנתבעת באופן מלא" (שם, עד עמ' 8, שורה 3). 71. מקובלת עלי טענת ב"כ המערער, עו"ד עמית אוריה, בסעיף 26 סיפא להודעת הערעור, כי "לא יעלה על הדעת כי במקרה בו קיים אשם תורם, ולו מזערי, של העובד, תהא חברת הביטוח פטורה מחבותה" (ההדגשה במקור). 72. אולם, גם אם טעה בית משפט קמא בנקודה זו (שאין לה השלכות על התוצאה), מכאן אין להסיק כי מסכים אני לטענת ב"כ המערער, לפיה פרשנות הפוליסה מחייבת להפעיל את הכיסוי הביטוחי במקרה נשוא תיק זה (סעיף 24 ואילך של הודעת הערעור). 73. אינני רואה דרך פרשנית סבירה, התומכת בגישת המערער. 74. טענה נוספת של המערער היא, כי בשל העובדה שהוא הפך לבעל מניות ולמנהל, כחודשים לפני האירוע, אין לדרוש ממנו לקבוע הוראות בטיחות, בתוך זמן כזה קצר (סעיף 25 להודעת הערעור). 75. אינני מקבל טענה זו. לטעמי, המערער היה המנהל בפועל של החברה בתחום העבודה המעשית, הרבה לפני רכישת המניות. 76. בכל מקרה, יש נקודת זמן אשר משנה את המצב המשפטי, והיא זו: יום רכישת המניות, ורישומם על שם המערער. תאריך זה הוא הקובע, לטוב או לרע. אם המערער, לשיטתו, סבור כי יש לשנות את נהלי הבטיחות בחברה, כי אז, היה עליו לעשות כן מיד לאחר רכישת המניות ומינויו כמנהל בחברה. 77. אין לשכוח כי עמדתי שלי, כפי שהובהרה בהרחבה לעיל, היא שאין צורך כלל לקבוע נהלי בטיחות או כללי עבודה מורכבים ומסובכים, לפעולה הפשוטה של חיתוך חוט הברזל. לכן, אין כל בסיס לטענות המערער, גם בנקודה זו. 78. כדי לתת משמעות סבירה לפוליסה, ככל שהיא נוגעת לבעלי השליטה, נראית לי פרשנותו של עו"ד יובל ראובינוף, לפיה, כאשר מדובר בפגיעה של בעלי השליטה, העסק אינו חב כלפיהם את החובות הרגילות, שכוללות חובת זהירות, של מעביד כלפי עובדו, שכן כלשון ב"כ המשיבה, "בעלי השליטה בעסק, הם למעשה העסק עצמו" (הרישא של סעיף 37, לעיקרי הטיעון של המשיבה; ההדגשות במקור). הפוליסה תחול, על פי סעיף 3 של התנאי המיוחדים, במקרים, "בהם בעל שליטה נפגע כתוצאה [של] מעשה או מחדל של עובד אחר, או מרשלנות של העסק, הנפרדת מרשלנותו שלו" (סעיף 38 לעיקרי הטיעון של המשיבה). 79. גם אם אקבל את כל כללי הפרשנות נגד המנסח ונגד חברת הביטוח, אין משמעות הדבר כי ב"כ המערער צודק בטיעוניו. הפרשנות "הרגילה" של הלשון של הפוליסה, היא ברורה דיה, באופן המצדיק את אימוץ גישתו של בית משפט קמא, ועל כן אינני רואה מקום לקבל את הערעור, גם בנקודה זו. גובה הנזק 80. משהגעתי לכאן, וקבעתי כי לא הייתה רשלנות, בשל אי קביעת כללי התנהגות ובטיחות, וכי, בכל מקרה, החברה והמערער חד הם, ולא ניתן לייחס לחברה אחריות בנזיקין, ובכל מקרה, למערער אשם תורם של 100%, וכי הפוליסה אינה חלה על נסיבות המקרה שבפנינו - אין כל צורך, לעניין ערעור זה, לדון בגובה הנזק, בהעדר אחריות וחבות של הנתבעת (המשיבה). 81. על כל פנים ומעבר לצורך, אומר, בקצרה, כי גם אם הייתי קובע אחריות כלשהי של החברה או של חברת הביטוח, כי אז, גובה הנזק, כפי שנקבע בבית משפט השלום, בפסק דינו, אינו מחייב, ואף אינו מצדיק, תיקון או שינוי, בערכאת הערעור. 82. מבלי להרחיב את הנושא, בתיק זה, אעיר, כי אין משמעות הדבר כי אם הייתי אני כותב את פסק הדין, כערכאה ראשונה, הייתי מגיע בכל פריט ופריט לסכום המדויק, שקבע כב' השופט המלומד, השופט דוד מינץ. אולם, אמת המידה, כאשר בית משפט לערעורים דן בערעור על גובה הנזק, איננה האם דייקה הערכאה הראשונה בכל פריט, "על השקל", אלא היא המבחן הבא: האם הסכומים שנפסקו, ובמיוחד האם הסכום הכולל, "בשורה אחרונה", הם כאלה הסוטים, באופן משמעותי וחריג, מפסיקתו של הסכום "הנכון". מאחר והסכומים הם סבירים, אין הצדקה להתערב בהם. 83. בכל מקרה, אין מקום לקבלת טיעוני ב"כ המערער, על קיפוח מרשו בקביעת גובה הפיצוי של אובדן הכנסה, וזאת, כאשר בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, קבע כי המערער הגיש בפניו תלושי שכר רטרואקטיביים, שנודף מהם ריח של פיקטיביות. במיוחד, אין הצדקה לערעור, על כך שסכום הפיצויים שנקבעו (ולא נפסקו, שכן, אין אחריות) הוא נמוך מדי, כאשר המצב, כיום, כ-10 שנים לאחר האירוע, הוא זה: המערער ממשיך להיות בעל מניות יחיד, מנהל, ועובד בחברה, וזאת לאחר שרכש 50% נוספות של המניות, והוא ממשיך לעשות חייל, והכנסתו הולכת וגדלה. על בסיס נתונים אלה, עולה מאליה השאלה: היכן הנזק העתידי?! שכ"ט עו"ד 84. ב"כ המערער, קובל על כך שבית המשפט קמא חייב את מרשו בשכ"ט עו"ד של המשיבים, בשיעור של כ-70,000 ₪. 85. אכן, יש מקרים, לא מעטים, בהם בית משפט, בתביעות כגון אלה, פוטר את התובע, שהפסיד בדינו, מחיוב שכ"ט עו"ד, או שמטיל הוא על התובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בשיעור נמוך יותר, מאשר הסכומים הנפסקים במקרה "רגיל". 86. אולם, אין כלל משפטי המחייב לנהוג כך. דבר זה נעשה, ברוב רובם של המקרים, על פי הנסיבות, תוך התחשבות במצבו הרפואי, האנושי והכלכלי של התובע. 87. מאידך גיסא, הרושם שהתקבל מעיון בתיק זה, הוא כי התובע בחר בדרך עקלקלה של "תביעה עצמית", כדי לתבוע, למעשה, את חברת הביטוח, בניגוד לתנאי הפוליסה. לאחר שבית משפט קמא התרשם, כי התובע (המערער שבפנינו) אינו בוחל בדרך של הכנת תלושי שכר, רטרואקטיבית, כדי "לייצר" לעצמו ראיות לתביעתו, רשאי היה בית המשפט בערכאה הדיונית - במסגרת המתחם הרחב של סמכותו, בענייני שכ"ט עו"ד - לחייב את המערער במלוא שכ"ט עו"ד, כמו בכל תיק אחר. 88. אין לשכוח כי היענות למערער (ולרבים כמותו), באופן שבו תביעות אשר יוגשו נגד חברת ביטוח ויידחו, בתום הליך שיפוטי מלא, לא יגררו חיוב בשכ"ט עו"ד ריאלי, עלולה להביא לשתי תוצאות בלתי רצויות: (1) הגשת תביעות סרק, בהיקפים גדולים, אשר יכבידו על מערכת בתי המשפט, העמוסה בלאו הכי, וכך יידחה הדיון בזמנם של התביעות הצודקות, אשר יישמעו, רק לאחר שנים, מיום הגשתן; (2) עלות שכר טרחתם של עורכי הדין של חברת הביטוח, אם זו לא תשולם על ידי התובעים, שהפסידו בדינם, "תגולגל", בסופו של יום, על תקציב חברות הביטוח. משם, קצרה הדרך להעלאת הפרמיות. כך, שלבסוף, הציבור כולו, הוא זה אשר יישא בהוצאות המשפטיות של התביעות חסרות הבסיס, של תובעים כנגד חברות הביטוח, המנסים את מזלם, מבלי שיש בסיס משפטי איתן להגשת תביעה. 89. בנסיבות אלה, ולאור הנימוקים דלעיל, אני סבור כי יש לדחות את הערעור גם בעניין שכ"ט עו"ד, כפי שנפסק בערכאה הדיונית. 90. על כל פנים, אני מציע כי בערכאת הערעור, לא ימוצה הדין - מבחינת שכ"ט עו"ד - עם המערער, והוא יחוייב לשלם למשיבה אך ורק את הסכום שנקבע כערובה, ולא יותר מסכום זה, על אף שייתכן ששכ"ט עו"ד, ריאלי, עומד על סכום גבוה יותר. סיום 91. לפיכך, לאור האמור לעיל, אני מציע לחבריי, לפסוק כדלקמן: א. הערעור, על כל חלקיו, יידחה. ב. פסק דינו של בית משפט קמא, יעמוד בעינו. ג. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, במסגרת תיק זה, בסכום (הכולל גם מ.ע.מ) של 15,000 ₪ (שהוא סכום הפיקדון). ד. המזכירות תעביר את סכום הפיקדון, שהפקיד המערער, בקופת בית המשפט, אל המשיבה, באמצעות בא כוחה, עו"ד יובל ראובינוף. משה דרורי, שופט סגן הנשיא, השופט צבי סגל: אני מסכים.  צבי סגל, שופט, סגן נשיא השופט יורם נועם: אני מסכים.  יורם נועם, שופט לפיכך, הוחלט, פה אחד, כאמור בפסק דינו של כב' השופט משה דרורי.תאונת עבודה