קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין בדיקה בטחונית חוזרת במזוודות בנתב''ג: רקע עובדתי והכרעת בית-משפט קמא על-פי סיפור המעשה המתואר בכתב התביעה, ביום 26/12/04 הגיעו המערערים, בני משפחה מהכפר עילוט, לנמל התעופה בן גוריון על-מנת לטוס לקהיר בטיסה מספר LY443 של המשיבה 2 (להלן: "אל על"). המערערים, התייצבו כ- 4 שעות לפני מועד ההמראה, עברו תהליך של בידוק בטחוני על-ידי עובדי המשיבה 1 (להלן: "הרשות"), מסרו מזוודותיהם בדלפק, וביצעו החתמת דרכונים בביקורת הגבולות. בשער העלייה למטוס, נמסר למערערים מפי נציג מטעם הרשות כי עלייתם לטיסה מותנית בהסכמתם לטוס ללא מזוודותיהם, זאת בשל דרישת הרשות לבצע בדיקה חוזרת של מזוודות המערערים 2, 3 ו-4. משסירבו המשיבות להתחייב כלפי המערערים לגבי מועד משלוח והגעת המזוודות, החליטו המערערים שלא לעלות על הטיסה, ושבו לביתם כעבור מספר שעות, לאחר שקיבלו לידיהם את מזוודותיהם. למחרת היום, טסו המערערים לקהיר בטיסה חלופית של חברת התעופה "אייר ג'ורדאן" דרך נמל התעופה ברבת עמון. בעקבות האירועים הללו, פנו המערערים באמצעות בא-כוחם אל המשיבות בדרישה לקבל התנצלות ופיצוי כספי על עוגמת הנפש, ההשפלה והפגיעה בשמם הטוב. במסגרת ההתכתבות שהתנהלה ביניהם, סירבה אל על להכיר באחריותה כלפי המערערים לביטול הטיסה, ואילו הרשות הביעה את התנצלותה על שאירע והציעה להם לקבל פיצוי שווה ערך לעלות כרטיסי הטיסה של אל על לקהיר. על רקע זה, הגישו המערערים לבית-משפט השלום בתל-אביב תביעה כספית שהועמדה על סך של 250,000 ₪. המערערים טענו בתביעתם כי סירובה של הרשות להטיס את מזוודותיהם של המערערים ועיכובם ומניעת עלייתם למטוס, תוך השפלת המערערים לנגד עיניהם של שאר הנוסעים והעוברים והשבים בנמל התעופה - היו שלא כדין. עוד טענו המערערים כי אל-על הפרה את התחייבותה החוזית כלפי המערערים להטיס את מזוודותיהם ליעדם, ולא פעלה לצמצם את נזקיהם על-ידי הסדרת טיסה חלופית למזוודות. כתוצאה מהמעשים והמחדלים הנטענים של המשיבות, נגרמו למערערים, לטענתם, נזקים של עוגמת נפש ופגיעה בשמם הטוב העולה כדי לשון הרע, וכן נפגעה הנאתם מחופשתם בקהיר. בכתב ההגנה מטעם הרשות נטען כי אחרי שהועברו מזוודותיהם של המערערים למטוס, נמצא כי הבדיקה הביטחונית של חלקן הייתה חסרה ובוצעה שלא בהתאם לנוהלים. במצב כזה, נדרשת השלמת הבדיקה הביטחונית ואין כל אפשרות להתיר למטוס להמריא עם המזוודות ללא השלמת הבדיקה. לגרסת הרשות, כשעה לפני מועד ההמראה המתוכנן, החל הליך איתור מזוודותיהם של המערערות 2, 3 ו-4, כאשר חברת התעופה, ובמקרה זה אל-על, היא האמונה על איתור המזוודות והחזרתן לידי אנשי הביטחון לצורך השלמת הבידוק. נוכח הימשכות הליך איתור המזוודות וכוונתה של אל-על לא לעכב את הטיסה ולהמריא בשעה היעודה, נמסר למערערים כי לא יוכלו לטוס יחד עם מטענם. הרשות טענה כי הטסת המטען של הנוסע במועד מאוחר יותר, עיכוב מועד ההמראה עד להשלמת הבדיקה הבטחונית וכן תיאום טיסה חלופית לנוסע עם המטען - אפשרויות אלה תלויות בחברת התעופה בלבד ובהסכמתה. עוד טענה הרשות כי המערערים לא פעלו להקטנת נזקיהם היות שנמנעו מלטוס ללא מטענם, ויכלו לטוס במועד המיועד ובכך להקטין את הנזק, וכי הנזקים הנתבעים הינם מופרכים ובלתי מבוססים. כן טענה הרשות כי היא פטורה מאחריות בנזיקין אזרחיים על-פי סעיף 49 לחוק רשות שדות התעופה, תשל"ז-1977, שלפיו דין הרשות כדין המדינה לעניין חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952. כמו כן, פטורה הרשות מאחריות לכל נזק הנגרם עקב הבדיקה הבטחונית מכוח סעיף 19 לחוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית), תשל"ז-1977 (להלן: "חוק הטיס"). אל-על טענה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה כי אין כל יריבות בינה לבין המערערים ודין התביעה נגדה להידחות על הסף, שכן הבדיקות הבטחוניות בנמל התעופה בן-גוריון מבוצעות באופן בלעדי על-פי החוק על-ידי הרשות. כפי שהוסבר למערערים, אל-על אינה מעורבת ואינה קשורה בכל דרך שהיא לבדיקות אלו, והיא אינה רשאית לאפשר לנוסעים או לכבודה לעלות על טיסה בניגוד להוראות הרשות, כך על-פי סעיף 12(ב) לחוק הטיס. עוד טענה אל-על כי תנאי החוזה, המהווים חלק בלתי נפרד מכרטיס הטיסה, מחילים את תנאי התובלה הכלליים, וסעיף XIV 6 לתנאים אלה קובע כי "הנוסע חייב לעבור בדיקת בטחון ע"י פקידי הממשלה או נמל תעופה או המוביל". אל-על הוסיפה וטענה כי הסיבה לכך שלא הובטח למערערים מועד מדוייק להגעת המזוודות, אינה נוגעת למועדי הטיסות אלא לזמן הבידוק בלבד. גם אל-על טענה לחסינות מכוח סעיף 19 לחוק הטיס, ועוד היא טענה כי המערערים הפרו את חובתם להקטין את נזקיהם, וכי סכום התביעה מופרז ואינו נתמך בראיה או אסמכתא כלשהי. בית-משפט קמא דחה את תביעת המערערים. בית המשפט ציין כי מחובתו של תובע לנסח את עילת תביעתו באופן ברור, וכן מוטלת עליו החובה להוכחת רכיבי עילת התביעה. המערערים, לעומת זאת, השתיתו את תביעתם על "עילת שעטנז", חלקה רשלנות חלקה לשון הרע, וטענו את טענותיהם בערפול, חוסר בהירות וחוסר מסוימות לגבי עילה זו או אחרת. בית-משפט קמא קבע כי די בכך כדי לדחות את התביעה. למעלה מן הצורך, קבע בית-משפט קמא כי גם לגופו של עניין, המערערים לא הוכיחו את נזקיהם הנטענים, והמערערות 2, 4 ו- 5 כלל לא הגישו תצהירים. בית-משפט קמא קבע כי התביעה נגד הרשות צריכה להידחות גם לאור קיומה של חסינות מכוח סעיף 19 לחוק הטיס, לאחר שעמד בהרחבה על תכליתה של הוראת החסינות הדגיש, כי היא אינה חלה על פעולות שבוצעו בזדון, אולם במקרה דנן לא נטענו, וממילא גם לא הוכחו מעשי זדון. עוד קבע בית-משפט קמא כי אם התכוונו המערערים להעלות טענות נגד אל על היה עליהם לעשות זאת לפי חוק התובלה האוירית, תש"ם-1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית") ואמנת ורשה. מטעמים אלה, נדחתה התביעה, כאמור, ללא צו להוצאות. טענות הצדדים בערעור המערערים שבים וטוענים כי הסיבות שבגללן לא עלו לטיסה נובעות משיקול דעת מוטעה של המשיבות, מחדלים מצטברים ונוהל בדיקה שגוי ומפלה, כעולה מהודאותיהם של העדים מטעמן. לטענת המערערים, בית-משפט קמא לא נתן משקל לכך שהמשיבות הפרו את חובתן להעביר את כבודת המערערים ליעד בהקדם האפשרי, ולכך שהמשיבות סירבו להתחייב בפני המערערים לגבי המועד החלופי להגעת כבודתם. על כן, נושאות המשיבות באחריות לפצות על הנזקים שנגרמו למערערים, ובכללם: הוצאותיהם על כל כרטיסי הטיסה והמונית לביתם, עוגמת הנפש הרבה והפגיעה בשמם הטוב, העולה כדי לשון הרע. המערערים טוענים כי העובדה שהרשות תיקנה את נהליה בעקבות האירוע נושא התביעה, כפי שהעיד נציג הרשות מר אסקיו, יש בה כדי לחזק את טענותיהם. עוד טוענים המערערים כי אל על לא תמכה את טענותיה בראיות ובעדויות, ועדותו של מר סגל מטעמה הייתה בגדר עדות שמיעה בלבד. טענות המערערים, לעומת זאת, לא נסתרו, ובניגוד לקביעתו של בית-משפט קמא, סוברים המערערים כי טענותיהם נטענו באופן ברור ומפורש. המערערים מלינים על קביעתו של בית-משפט קמא כי עילות התביעה הן "שעטנז", "מעורפלות" ו"אינן ברורות". המערערים אף מפנים כתימוכין לשני פסקי-דין שניתנו לאחרונה בבית-משפט השלום בחיפה שעניינם הפליית ערבים משיקולים בטחוניים ובהם נפסקו לתובעים פיצויים בגין עוגמת נפש : ת.א. 8661/06 עלי מוגרבי נ' רשות שדות התעופה ארקיע וישראייר ( 30/8/06) ו-ת.א. 23990/06 הישאם עבד אלגאני וזועבי מונסתר נ' סיטי הול בע"מ ( 14/1/09). המשיבות סומכות ידיהן על פסק-דינו של בית-משפט קמא וחוזרות על נימוקיו. דיון והכרעה דין ערעור זה להידחות. ראשית, מטיעוניהם של המערערים בערעור עדיין קשה להבין כיצד מתכנסות הטענות השונות לעילות משפטיות ולראשי נזק מובחנים. המערערים טוענים למחדלים, רשלנות, והפעלת שיקול דעת מוטעה, מצד אחד, ומצד שני, ליחס מזלזל ומפלה, עוגמת נפש, פגיעה בשם הטוב ולשון הרע. כמו כן, ציינו המערערים בכתב התביעה כי הם "רואים במכלול נזקיהם שווה ערך לנזקי לשון הרע, ובהתאם העמידו את תביעת כל אחד מהם על סך של 50,000 ₪ ובמצטבר על סך של 250,000 ₪". דומה שכוונתם הייתה לפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1956 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). נראה, אפוא, כי תביעתם של המערערים מושתתת על שתי עוולות נזיקיות: רשלנות ולשון הרע. המערערים לא הוכיחו את תביעתם. על-פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול: (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." סעיף 2 לחוק זה קובע פרסום מהו: "פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." בית-משפט קמא התרשם מן העדויות שנשמעו בפניו כי התקלה שאירעה הוסברה למערערים בצורה עניינית ומנומסת, כלומר באופן שאין בו משום "לשון הרע", ושאינו מהווה בהכרח "פרסום", כהגדרתם של מונחים אלה בחוק איסור לשון הרע. מר גיל אסקיו, מי ששימש מפקד תורן ברשות במועד הרלוונטי וטיפל באירוע נושא התביעה, מסר בתצהירו (שצורף לתיק מוצגי המערערים) כי שוחח עם המערערים והתנצל בפניהם, כאשר השיחה התנהלה במקום צדדי בשעה ששאר הנוסעים היו על המטוס ולא נותרו נוסעים בשער העלייה למטוס. בית-משפט קמא קיבל את גרסתו, ואף התרשם כי דווקא המערערים הם אלה שיצרו מהומה וצעקה, והם אלה אשר פעלו לפרסום בתקשורת. כידוע, קביעת מהימנות העדים והממצאים העובדתיים היא מלאכתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור לא תתערב באלה, להוציא במקרים חריגים, בהם נפל בפסק הדין פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהוא אינו מבוסס על פניו (ראו למשל: ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ, ; ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, נב(2) 582, 594 (1998)). לא מצאתי כל הצדקה לסטות מדרך זו במקרה שלפני. הנובע מן האמור הוא כי המערערים לא הוכיחו את יסודות עוולת לשון הרע, ואין הם זכאים לפיצויים ללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרע. משתבעו המערערים נזקי לשון הרע בלבד, ולא פירטו נזקים אחרים, ומשלא השכילו לבסס את התביעה בעוולת לשון הרע - נופלת התביעה כולה. עם זאת, למעלה מן הדרוש, אוסיף כי עוולת הרשלנות אף היא לא הוכחה. כאן המקום להתייחס להוראת החסינות שבסעיף 19 לחוק הטיס, לפיה: "איש בטחון, שוטר, חייל, חבר הג"א, מנהל שדה תעופה, מפעיל מנחת, מפעיל מיתקן תעופתי, מפעיל כלי טיס האחראי על הפעלת מכשיר עזר לתעופה לא ישאו באחריות פלילית או אזרחית על מעשה שנעשה לגבי אדם פלוני בהתאם לאמור בחוק זה." לגבי הוראה זו, כמו גם לגבי הוראות דין אחרות המגנות על המדינה, זרועותיה וגופיה מפני אחריות בנזיקין בגין פעולות שונות, כגון אלו שבחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 ובפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הכלל הוא כי חסינות המדינה אינה משתרעת על מעשים ומחדלים רשלניים ואין היא פטורה מאחריות לנזקים בגינם (ראו: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס ו-3 אח', פ"ד נח(5) 167, 180 (2004); ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ ( 19/3/07), פסקה 19 לפסק הדין; עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 287 (2006); ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון)" משפט וממשל ב 339, 376 (תשנ"ה)). עוולת הרשלנות קבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין: "רשלנות "35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. חובה כלפי כל אדם 36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף." יסודותיה של עוולת הרשלנות הם: חובת זהירות; הפרת החובה (התרשלות); ונזק. קיומה של חובת זהירות נבחן על-פי מבחן צפיות טכנית (מה ניתן לצפות) ונורמטיבית (מה צריך לצפות), בשני מישורים: במישור המושגי, דהיינו, בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק; ובמישור הקונקרטי - דהיינו, בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל ולעניין הנזק שנגרם בפועל (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113, 128 (1985); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני, ; הרמן, בעמ' 44-45). הפרת חובת הזהירות או ההתרשלות נבחנת לאור נורמת ההתנהגות המקובלת של האדם הסביר, ובמקרה של פעולת המדינה - רשות סבירה (עניין שתיל, פסקאות 20-25 לפסק הדין; הרמן, עמ' 63-69, 288-305). ניתן לציין כי בפסיקה בעת האחרונה, נידונה תחילה שאלת ההתרשלות מצד המדינה, ורק לאחר מכן נידונה השאלה אם נסיבות המקרה ושיקולים של מדיניות מצדיקים הטלת חובת זהירות ואחריות בגין הרשלנות (ראו עניין שתיל, פסקה 15 לפסק הדין). בנוסף, עקרון ידוע הוא עקרון הקטנת הנזק. המזיק אחראי אך ורק לנזק שגרם כתוצאה מהעוולה, בעוד שלאחר ביצוע העוולה מחובתו של הניזוק לנקוט אמצעים סבירים להקטנת נזקו, ואם לא יעשה כן, לא יפוצה על מלוא נזקו (ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 51 (1991); הרמן, עמ' 396). ומן הכלל אל הפרט - מטענות המערערים לא ברור מה הם בדיוק אותם מעשים ומחדלים רשלניים אשר גרמו לנזקים שבעטיים הוגשה התביעה, שאף הם אינם מפורטים. אכן, ניתן לומר כי על הרשות לבצע את הבדיקות הביטחוניות הנדרשות על-פי הנהלים ביסודיות, ויחד עם זאת, ביעילות ובזריזות מרביות, על-מנת שהנוסעים יוכלו לעלות על הטיסה בזמן כשכבודתם עמם. עוד ניתן לומר כי מרגע שהתגלתה הטעות בסיווג המערערים כ"משפחה גרעינית" במקום "משפחה מורחבת", היה על הרשות לפעול להשלמת הבדיקה הביטחונית לפני מועד ההמראה. נראה שכך אמנם נהגה הרשות, ולא הוכח אחרת, אלא שטעות המיוחסת לאל על ברישום המטען כולו על שם אחד המערערים, גרמה ככל הנראה לעיכוב נוסף, ולא אפשרה לסיים את הבדיקה הביטחונית לפני מועד ההמראה המתוכנן. כפי שקבע בית-משפט קמא, הצעת הרשות כי המערערים יעלו על הטיסה ללא מזוודותיהם של המערערים 2, 3 ו- 4, וכי המזוודות תישלחנה ליעד עם השלמת הבדיקה, למחרת היום, הייתה סבירה, בהתחשב בנסיבות האמורות, ובהתחשב בהיקף אחריותה וביכולותיה של הרשות. לעומת זאת, דרישת המערערים להתחייבות בכתב בעניין זה, והימנעותם מלעלות על הטיסה ללא המזוודות שהיו טעונות בדיקה נוספת, היו בלתי סבירות, ושלא בהתאם לחובת הקטנת הנזק המוטלת עליהם. ומכל מקום - נזקיהם של המערערים לא פורטו, כאמור, וממילא, לא הוכחו. אשר לאל על, ייאמר כי בדין נדחתה התביעה נגדה בשל היעדר עילה. סעיף 2 לחוק התובלה האווירית מחיל את הוראות אמנת ורשה (להלן: "האמנה") על כל תובלה אווירית בין מדינות שהן צדדים לאמנה זו, כבענייננו. הוראות האמנה קובעות: "סעיף 19 המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים, כבודה או טובין. ... סעיף 20 (1)  לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם. ... סעיף 24 (1) במקרים הקבועים בסעיפים 18 ו- 19 אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, תהיה עילתה אשר תהיה, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו." סעיף 10 לחוק התובלה האווירית מוסיף וקובע כי: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו." המערערים לא העלו כל עילה או טענה לפי הוראות החוק והאמנה, ומשכך, תביעתם נגד אל-על צריכה הייתה להידחות. זאת ועוד, נוכח הוראות סעיף 20 לאמנה וסעיף 12 לחוק הטיס, ספק אם יכולה להיות למערערים עילה כלשהי נגד אל על במקרה זה. לבסוף, לא מצאתי בפסקי הדין שעליהם נסמכים המערערים משום תימוכין לעמדתם. בפסק הדין הראשון בעניין מוגרבי, נמצא כי בשל תקלה במכונת השיקוף, ובאין מכונה אחרת תקינה, התעכבה והתמשכה הבדיקה הביטחונית שנערכה לתובע מעבר לרגיל ולסביר, ועקב כך, נמנע ממנו לעלות על הטיסה. באותו מקרה הסכים התובע לעלות על הטיסה ללא מזוודתו, אולם הנתבעות לא התירו לו לעלות על המטוס, ואף לא הציעו לו לעלות על טיסה חלופית. נוכח פגמים אלו בהתנהלותה של הרשות, התקבלה התביעה נגדה. הנסיבות במקרה שלפני, כמפורט לעיל, הן שונות. פסק הדין השני, בעניין הישאם עבד אלגאני, עוסק בהפלייה בכניסה למקום בילוי, ולכן אינו רלוונטי לענייננו, שכן טענות המערערים בדבר הפלייה, השפלה ופגיעה בשם הטוב - נדחו. הערעור נדחה, אפוא. בהתחשב בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. אובדן מזוודה / כבודהבדיקה בטחונית