קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת ביטול הכרזה על פסול דין: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופט ש' בוקובסקי, סג"נ) מיום 30.10.08 (תמ"ש 46330/07) שבו דחה בית המשפט את בקשת המערערת לבטל החלטה שקבעה כי המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה") פסולת דין. רקע בשנת 1983 הכריז בית המשפט המחוזי בתל אביב על היותה של המנוחה פסולת דין ומינה לא אפוטרופוס. בשנת 1985 עברה המנוחה להתגורר בבית האבות שמנהלת כיום המערערת שהיא חברה פרטית (ושנוהל באותה עת באמצעות עמותה בשם זהה - נווה באבוב). המנוחה התגוררה בבית האבות כעשרים שנה ויותר עד לפטירתה בשנת 2007. ביום 9.7.2002 עשתה המנוחה צוואה לטובת המערערת שאת קיומה ביקשה המערערת בבית משפט קמא. המשיב ביקש למחוק את הבקשה עקב היותה של המנוחה פסולת דין שלא הייתה כשרה לצוות (סעיף 26 בחוק הירושה, תשכ"ה -1965 (להלן:"חוק הירושה"). עקב כך הגישה המערערת בקשה לביטול ההחלטה משנת 1983 בדבר פסלותה לדין של המנוחה. פסק הדין נושא הערעור בית משפט קמא דחה את הבקשה מהטעם העיקרי שאין למערערת מעמד להגישה, לנוכח הוראת סעיף 10 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן:"חוק הכשרות"), המגבילה את רשימת הזכאים להגיש בקשה שכזו שהמערערת אינה בכללה, ושמכול מקום, בנסיבות דנן לרבות נסיבות עריכתה של הצוואה, אין לאפשר למערערת לעשות כן, בין היתר מהטעם שבמצב הדין הקיים אין לאפשר ביטול רטרואקטיבי של פסילה לדין. דיון והכרעה בערעור חזר ב"כ המערערת על הטענות שטען בבית משפט קמא. לאחר ששמענו את הטענות הגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות. פסק דינו של בית משפט קמא מפורט ומנומק היטב ויש בו משום תשובה לכול טענות המערערת לפנינו. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, אלו תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט ולא גילינו בפסק הדין טעות שבחוק. יכולנו לסיים בכך את פסק הדין, אך כדי לחדד את הדברים נוסיף מעט משלנו לתמיכה ולחיזוק של מסקנתנו בדבר דחיית הערעור. מהות הבקשה ותוכנה כפי שהייתה לפני בית משפט קמא הצדיקו את סילוקה על הסף. המנוחה, ילידת 1915, הייתה אישה ערירית שהתאלמנה מבעלה בשנת 1980. בשנת 1981 אושפזה ארבע פעמים בבית החולים לחולי נפש "שלוותה", משך תקופה כוללת של כחצי שנה. מאז חודש ינואר 1982 אושפזה המנוחה בבית החולים "שלוותה" באופן קבוע, רוב הזמן כחולת יום. בשנת 1983 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה להכרזת המנוחה פסולת דין ולמינוי אפוטרופוס עליה. הבקשה נתמכה בחוות דעת מיום 8.2.82 שערכו ד"ר קלמן, מנהל המחלקה בבית החולים, והגב' בכר עובדת סוציאלית שם, שבה נאמר בין היתר: "החולה סובלת ממצב פרנויאה שהתחילה אחרי מותו של בעלה ... בימים שנשארה בבית, כמעט ולא תפקדה. לחולה אין בקורת על חוסר התפקוד שלה ... אפשר לומר שמזמן לזמן דרגת צלילות הדעת מאפשרת לה להחליט על גורלה, אולם רוב הזמן הדבר אינו כך. ... לדעתנו יש למנות עבורה אפוטורופוס". בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט א' חלימה, סג"נ) החליט ביום 1.11.83 להכריז על המנוחה פסולת דין ולמנות לה אפוטורפוס. כב' הרשמת דאז של בית המשפט, השופטת (כתוארה אז) ר' אליעז עשתה צו פורמלי בעניין זה. לאחר שנות דור, כדי לזכות בעיזבון המנוחה על פי ה"צוואה" שעליה חתמה המנוחה בעת מגוריה אצל המערערת, פנתה המערערת לבית משפט קמא במטרה לבטל רטרואקטיבית והלכה למעשה לעשות כחספא בעלמא את צו בית המשפט בדבר הכרזת המנוחה פסולת דין. הטענה לביטול הפסילה הסתמכה על מסמכים אחדים מתוך תיק בית המשפט, שעל יסודם ביקשה המערערת לטעון שלא היה יסוד להכרזה על פסלות המנוחה. כמו בית משפט קמא, גם אנו לא מצאנו בכול דברי המערערת תימוכין לטענתה בדבר פגם של ממש שנפל במתן ההכרזה. מכאן שההכרזה הייתה נכונה לשעתה. משלא בוטלה ההכרזה בחייה של המנוחה קשה להלום את ביטולה על יסוד טענות המערערת, ולעשות כן בדיעבד, בנסיבות דנן לאחר שנות דור ולאחר פטירת המנוחה. נוסיף כי יש לדחות גם את הטענה החלופית לביטול ההכרזה במועד כלשהו שקדם למועד חתימת ה"צוואה". טענה זו נסמכת על מסמך רפואי יחיד, שנערך באותו יום שבו נטען שהמנוחה חתמה על מסמך ה"צוואה". המדובר במכתב לקוני שכתב ד"ר ברנט ארמנדו, רופא מומחה בגריאטריה, שזו לשונו: "לכבוד עורך דין אני ד"ר ברנט ארמנדו, רופא מומחה בגריאטריה, התבקשתי לתת חוות דעת לגבי גב. שטרXאנה ת.ז X מתגוררת בבית אבות לתשושים "נווה באבוב" בעיר בת-ים. הבדיקה נעשתה בתאריך 09-07-02 ואלו הממצאים התמצאות במקום: שמורה הליכי תפיסה וחשיבה: תקינים שיפוט: שמור מבינה את טיבעה של צוואה ואלו המסקנות גב. X נמצאה צלולה ביום בדיקתה, מסוגלת לטפל בעניניה הכספיים ולערוך צוואה. אי לכך, כל מסמך החתום על ידה נעשה זאת בהבנה מלאה על כל המשתמע והנובע מחתימתה על המסמכים". אין אנו רואים כיצד, על יסוד מסמך זה וטענות כלליות של עובדי המערערת בדבר צלילות דעתה של המנוחה, תבוטל בדיעבד הכרזת הפסלות. כאמור המערערת היא חברה פרטית - חברת נווה באבוב בע"מ, ולא כפי שהיא מציגה עצמה במסמכי בי-דין - "עיזבון המנוחה X ז"ל". לא היה מקום למצג זה שבו עשתה המערערת שימוש בשם ותואר לא לה, אפילו עשתה כן כדי לנסות ולבוא בגדר סעיף 10 בחוק הכשרות, המקנה מעמד לפסול הדין, או לקרוביו המפורטים שם, לבקש מבית המשפט ביטולה של פסילה לדין. סעיף 10 האמור קובע: "אדם שהוכרז פסול-דין, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לבקשת בן-זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את פסול-הדין, לבטל את הכרזת הפסלות אם מצא שההכרזה לא היתה מוצדקת או שהתנאים להכרזה חדלו להתקיים". צא ולמד: פסול הדין או קרוביו (וכן היוהמ"ש לממשלה או בא כוחו) רשאים לבקש את ביטול הפסלות, אך מכלל הן אתה שומע לאו: אלו בלבד רשאים לפנות לבית המשפט ובדרך כלל אין לשמוע אחרים בטענה שכזו. כאן אולי המקום לציין שרק במהלך שמיעת הערעור מסר לנו ב"כ המערערת כי בשנת 1996 עשתה המנוחה צוואה דומה לטובת עמותת נווה באבוב. לאחר מכן באה החברה הפרטית המערערת בנעליה של העמותה ולפיכך ערכה המנוחה צוואה חדשה. לשאלתנו כיצד הגיעה המנוחה למסקנה שיש לערוך צוואה חדשה אמר ב"כ המערערת: "אשר לצוואה הקודמת - נשאלנו במסגרת קיום הצוואה האם הייתה צוואה קודמת, ביררנו זאת עם בית האבות ואכן הייתה צוואה קודמת. כיוון שהגוף היה קודם עמותה ולאחר מכן כחברה, אז נערכה צוואה נוספת. אינני יכול להשיב איך נודע למנוחה שהעמותה נהפכה לחברה. ולו יצויר שהמערערת פנתה למנוחה ואמרה שיש שינוי בכך - אני שואל מה בכך?!" בוודאי שאין המקרה שלפנינו המקרה המתאים לקבוע שעניינה של המערערת חריג עד כדי כך שיש להקנות לה זכות להגיש בקשה לביטול הפסילה, חרף הוראות סעיף 10 של חוק הכשרות. אדרבא, לכאורה דווקא ענייננו הוא המקרה הברור שבו התכוון המחוקק שלא להקנות מעמד למי שמבקש ליהנות מ"צוואתו" של אדם שהיה בשליטתו כשהוא פסול דין. המערערת מבקשת ליתן לסעיף 10 הנ"ל פירוש מרחיב מהטעם שיש לכבד את רצון המנוחה בצוואתה, אך בטענה זו אין ממש, ויש בה משום הצבת העגלה לפני הסוסים. בהקשר זה יש לדחות גם טענת המערערת למתן פירוש מצמצם להוראת סעיף 26 בחוק הירושה הקובעת כי צוואה שערך פסול דין בטלה. המערערת מבקשת לפרש את ההוראה האמורה באופן המגביל את תחולתה רק לגבי צוואה שערך פסול דין שאינו מבחין בטיבה של צוואה, להבדיל מצוואה שערך פסול דין המבין בטיבה של צוואה. טענה זו עניינה בדין הרצוי לדעה מסוימת, אך בוודאי שהדין הרצוי איננו הדין המצוי, והאסמכתאות שמביאה המערערת מדברות בעד עצמן (ר' הסיפא לדבריו של המלומד פרופ' ש' שילה כפי שהובאו בסעיף 69 בכתב הערעור). אין לקבל גם את טענת המערערת שהיא רשאית לבוא במקום המנוחה מכוח מסמך ה"צוואה". המערערת אינה יורשת של המנוחה אך משום שהיא מחזיקה במסמך שעליו חתמה המנוחה כשהיא פסולת דין, בזמן שהיא מתגוררת זה שנים במוסד שבשליטת המערערת וכול מחסורה על המערערת, כמובן תמורת שכר ראוי. אם נקבל את טענת המערערת, נימצא פותחים את הדלת בפני כול אדם לטעון טענותיו בשם מנוחים שאינם עוד עימנו, והכול כדי לרדת לעיזבונותיהם לפי "צוואות" שעשו לטובת הטוענים בהיותם פסולי דין; בכך נביא לאיונו של סעיף 10 הנ"ל. המערערת, המבינה שניסיונה לבוא בנעליה של המנוחה לא יצלח, עותרת לחלופין לראות בה "קרוב" של המנוחה, כדבריה: "המנוחה חייתה בבית האבות המנוהל ע"י המערערת כמעט 20 שנה ובתקופה זו דאגה המערערת לכל מחסורה. בנסיבות אלו על המערערת להיחשב כ'קרוב' לעניין הגשת הבקשה לביטול ההכרזה" (סעיף 32 בכתב הערעור ור' גם סעיף 31). הנמקה זו אינה ראויה ואנו דוחים אותה מכול וכול. סעיף 80 בחוק הכשרות קובע ומגדיר מי הוא "קרוב" - "אב, אם, בן, בת, אח, אחות, סב, סבה, נכד, נכדה" של החסוי או פסול הדין, ולית מאן דפליג שהמערערת לא נמנית על אף אחד מאלו. אם חפץ פלוני, שאינו פסול הדין עצמו ואינו קרובו, להביא לביטולה של פסילה לדין, פתוחה בפניו הדרך לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה או אל בא כוחו, להצביע בפניו על נימוקים שיש בהם לדעתו כדי להביא לביטול הפסילה ולשכנעו ליזום הגשת בקשה שכזו לפי סמכותו. בענייננו בא כוח היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לביטול הפסילה וטעמיו עמו. נוסיף כי נראה לנו שאפילו היה נמצא כי המערערת הייתה רשאית לבקש את ביטול הפסילה לדין, ואפילו הייתה זוכה בבקשתה, עדיין אין העניין שלפנינו מסוג המקרים החריגים שבהם ייתכן ויש מקום לביטול רטרואקטיבי מלכתחילה של הפסילה לדין; ביטול הפסילה בענייננו היה פועל לכול היותר מכאן ולהבא. ראו בעניין זה ע"א 2328/91 אדם חוה נ' ד"ר מנחם איידליץ פ"ד מז(3) 555 ובמיוחד דברי הנשיא שמגר כדלקמן: "סעיף 26לחוק הירושה קובע קטיגורית, כי צוואה שנערכה על-ידי מי שהוכרז כפסול דין - בטלה. אשר לכך נקבע, כי 'סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה' (ע"א 851/79, 160/80ש' בנדל ואח' נ' ד' בנדל, בעמ' 105). היינו, המבחן הוא פורמאלי טכני. קיומה של הכרזה על פסלות גוררת מיניה וביה את בטלות הצוואה. אשר לתוקפו של הביטול על ההכרזה, הציעה המערערת, כי נראה אותו כביטול רטרואקטיבי לפחות מן היום שבו נערכה חוות הדעת הנ"ל, היינו .9.4.70 גם את זאת לא נוכל לקבל. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, אמנם אינו דן מפורשות בתוקפו של ביטול ההכרזה (סעיף 10), אם פועל הוא למפרע או מכאן ולהבא, ואולם פרשנות מקובלת היא, כי - 'ביטול כאן הוא מעשה קונסטיטוטיבי, הפועל מכאן ולהבא. גם אם הנימוק לביטול ההכרזה הוא, כי מלכתחילה לא היתה מוצדקת, אף על-פי כן יש לראותה שרירה וקיימת עד למועד ביטולה' (י' אנגלרד, 'חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, ס' 1-13' (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, ג' טדסקי עורך, תשל"ב) 70)." נעיר כאן כי במהדורה השנייה (1995) של ספרו הנ"ל של פרופ' אנגלרד, מבחין המחבר בין ביטול הפסילה לבקשת פסול הדין, אשר עשוי במקרים מסוימים לזכות בבטלות למפרע, לבין ביטול הפסילה לבקשת נציגיו של פסול הדין אשר יפעל רק מכאן ולהבא. כדבריו: "לסיכום: עקרונית, לגבי פעולות עצמיות של פסול-הדין, יש לתת לביטול ההכרזה תוקף למפרע. לגבי פעולות של נציגו, מן הראוי כי ביטול ההכרזה יפעל מכאן ואילך" (עמ' 163). לפיכך החלטנו לדחות את הערעור. המערערת חברת נווה באבוב בע"מ תשא בשכר טרחת עו"ד של המשיב בסכום של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ. העירבון יועבר למשיב על חשבון צו ההוצאות. פסול דין