בית המשפט פסק כי מדובר ב"הפרות יסודיות" של הסכם הפשרה, היורדות לשורשם של דברים. אולם, אף נניח כי ההפרות אינן יסודיות, הרי לנתבע נשלחו ארכות לקיום, וההסכם לא קוים גם במשך זמן סביר לאחר שאלו ניתנו (סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). מאחר שהנתבעים לא התנגדו לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול, הם מנועים מלטעון שביטול החוזה היה "בלתי צודק". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם פשרה: עניינו של ההליך בתביעה כספית ע"ס 11,373,373 ש"ח בגין הפרת הסכמים לביצוע פרויקט בנייה בישוב מבוא בית"ר (להלן - פרויקט מבוא בית"ר). בכתבי ההגנה שהגישו הנתבעים נטען, בין היתר, כי דין התביעה נגדם להידחות על הסף, שכן ביום 26/6/07 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, שבו נקבע, כי בתמורה להעברת זכויות של הנתבעת 1 (להלן - הנתבעת) בשטח המכונה "שטח המטמנה" לידי התובעים, מוותרים התובעים על כל טענה כנגד הנתבעים בקשר לפרויקט מבוא בית"ר (להלן - הסכם הפשרה). התובעים השיבו, כי הסכם הפשרה הופר על-ידי הנתבעים 1 ו-3 ובוטל כדין, ולפיכך אין בו כדי להוות מחסום להגשת התביעה. במסגרת הליכי קדם המשפט הסכימו ב"כ התובעים וב"כ נתבעים 1 ו-3, אשר השכילו לנהל את ההליך ביעילות וברוב דעת, כי להכרעתו של בית המשפט תועמד פלוגתא אחת ויחידה: האם הסכם הפשרה בוטל כדין על-ידי התובעים. כמו כן הוסכם, כי אם ייקבע שהסכם הפשרה לא בוטל כדין, אזי התביעה בכללותה תידחה; לעומת זאת, אם ייקבע שהסכם הפשרה בוטל כדין, אזי תוכרע יתרת התביעה בבוררות (להסכם הדיוני בכללותו, ראו: עמ' 4-5, 43 לפרו'). נתבע 2 לא התייצב לישיבות בית המשפט, למרות שידע ולו על חלק מהן, ובמצב דברים זה הוחלט כי הליכי המשפט יתנהלו בהיעדרו (עמ' 20 לפרו'). בה בעת הודיע ב"כ התובעים, כי אם ייקבע שהסכם הפשרה בוטל כדין, אזי יתרת התביעה המתייחסת לנתבע 2, שסכומה נמוך יחסית, תתברר בבית-משפט השלום במסגרת תביעה חדשה (עמ' 43 לפרו'). אני הופך את הסכמות הצדדים המפורטות לעיל לחלק מפסק-דיני. לאור האמור לעיל השאלה היחידה שיש להכריע בה, האם הסכם הפשרה בוטל על-ידי התובעים כדין, או שמא עודנו בתוקף. על-פי ההסכמים בעניין פרויקט מבוא בית"ר, אמורות היו החברות התובעות לפתח 400 יחידות דיור בתחום המושב. במסגרת יחסי השותפות עם הנתבע 3 (להלן - הנתבע) בקשר לפרויקט זה, חתם התובע 1 (להלן - התובע) על ערבות לנתבעת בבנק דיסקונט לישראל בע"מ. במסגרת הסכם הפשרה, אשר הנתבעים מבקשים להסתמך עליו כדי להדוף את התביעה על הסף, הוסכם, כי התובעים מוותרים על כל טענותיהם ותביעותיהם בקשר לפרויקט מבוא בית"ר; בתמורה, ממחה הנתבעת לתובע את זכויותיה להפעלת שטח מטמנה, אשר נחכר על-ידה בחכירת משנה ממושב מבוא בית"ר, וזאת על יסוד הצהרותיהם של נתבעים 1 ו-3, כי המושב הסכים להמחאת הזכויות כאמור ולהארכתה של תקופת ההסכם לתקופה מקבילה לזו המקורית. כמו כן, התחייבו נתבעים 1 ו-3, "כי ערבותו של לוין לטובת אור מבואות בבנק דיסקונט לישראל מבוטלת", וכי ימציאו תוך 90 יום מיום חתימת ההסכם אישור של הבנק על ביטול הערבות. לטענת התובעים, הסכם הפשרה הופר בשני עניינים: האחד, התובע לא שוחרר מהערבות שנתן לבנק דיסקונט; השני, לא התקבלה הסכמת המושב להמחאת זכויותיה של הנתבעת ב"שטח המטמנה". אמנם מלפני המושב יצא ביום 3/11/06 אישור להמחאת הזכויות (נספח א' לתצהירו של התובע; להלן - אישור המושב), אך לטענת התובעים, אישור זה מסויג והוא גורע מזכויותיה המקוריות של הנתבעת שהומחו לתובע, ולפיכך, המצאתו לא פטרה את הנתבעים מחיוביהם שבהסכם הפשרה. נתבעים 1 ו-3 טוענים, מנגד, כי אישור המושב מספק, וכי הסיבה היחידה לכך שלא פעלו לביטול הערבות היו דרישות של התובעים שחרגו מהסכם הפשרה והודעתם של התובעים, כי בדעתם לבטל את הסכם הפשרה. לשיטתם של הנתבעים, התובעים גמרו אומר להשתחרר מהסכם הפשרה משום שהתחוור להם כי הקמת המטמנה אינה כדאית מבחינה כלכלית, וטענותיהם באשר לחוסר דיותו של אישור המושב ולאי שחרורו של התובע מהערבות, אינם אלא כסות מלאכותית וכוזבת לרצונם להשתחרר מההסכם לאור חוסר כדאיותו. אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי את הראיות ואת טענותיהם של ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה, כי הדין עם התובעים. להלן יובאו הנימוקים למסקנתי זו, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. שחרור התובע מערבותו בבנק דיסקונט 7. מחומר הראיות עולים הממצאים כדלקמן: א. על-פי הסכם הפשרה אמור היה התובע לקבל אישור של הבנק על ביטול הערבות תוך 90 יום. עם זאת, התובע אישר בעדותו, כי הוא לא עמד על קיום התחייבותו של הנתבע במועד זה, וגם היום אינו טוען כי ביטול ההסכם נבע מכך שהאישור לא התקבל במועד הקבוע בהסכם (סעיף 21 לתצהיר התובע). ב. בתחילת יוני 2007, כשנה לאחר חתימת הסכם הפשרה, קיבל התובע הודעה בכתב של בנק דיסקונט, שלפיה לנתבע קיים חוב בפיגור בסך 639,875 ש"ח, וכי התובע אחראי לחוב בתוקף ערבותו והוא נדרש לפרוע אותו (נספח ה' לתצהיר התובע). ג. כשנה קודם לכן מימש בנק דיסקונט ערבות אחרת שנתן התובע בקשר לחשבונו הפרטי של הנתבע (סעיף 28ג' לתצהירו של התובע, שלא נסתר על-ידי הנתבע). ד. ביום 13/6/07 המציא ב"כ התובע לב"כ הנתבע את העתק הודעתו דלעיל של בנק דיסקונט, ודרש ממנו להמציא לאלתר אישור מטעם הבנק על בטלות הערבות (נספח ז'1 לתצהיר התובע). לאחר שדרישה זו לא נענתה, שלח ב"כ התובע לב"כ הנתבע ביום 1/7/07 דרישה נוספת (נספח ז'2 לתצהיר התובע). גם דרישה זו לא זכתה להתייחסות כלשהי של הנתבע. ה. על רקע מימושה של הערבות הקודמת על-ידי בנק דיסקונט, מחד גיסא, וגובה הסכום שבו מדובר, מאידך גיסא, אין סיבה לפקפק ברצינות פניותיו המפורטות לעיל של התובע לנתבע בקשר לשחרורו מהערבות. זאת ועוד: הנתבע אישר בחקירתו הנגדית, כי "ראיתי נייר כזה שצריכים להסדיר עם דיסקונט, ובנוסף פניתי לאשר קדוש, שהיה המתווך ביני לבין לוין, והבנתי שלוין לא לחוץ מזה אבל הוא מבקש שהנושא יוסדר" (עמ' 22 לפרו'). אין, אפוא, קושי לקבוע, כי הנתבע היה מודע היטב לרצונו האמיתי של התובע בהסדרת הנושא. ו. ביום 24/9/07 ביקש ב"כ התובע מב"כ הנתבע פעם נוספת: "נא להמציא סוף סוף את שחרור מר לוין מערבותו האישית בבנק דיסקונט, כפי שכבר דרשנו את זה פעמים רבות" (נספח י"ב לתצהיר התובע). סוגיה זו זכתה להתייחסות גם במכתבו של ב"כ התובע לב"כ הנתבע מיום 1/10/07, שבו הבהיר ב"כ התובע, כי "היה ומרשנו לא ישוחרר מערבותו לאלתר, יחליט מרשנו באם לבטל את ההסכם באם לאו ...". בסיפא למכתבו ציין ב"כ התובע, כי "לתגובתך בחוזר אנחנו ממתינים כשמדובר כבר בתזכורת הרביעית בעניין הערבות ותשובה עניינית, פרט לתירוצים, אין" (נספח ט"ו לתצהיר התובע). ז. בשלב זה הודיע ב"כ הנתבע לב"כ התובע, כי לאור התבטאויות חריפות של ב"כ התובע, הוא מנתק את הקשר עמו ומבקש להפנות מכתבים המיועדים ללקוחותיו של ב"כ הנתבע, ישירות ללקוחות (נספח ט"ז לתצהיר התובע). אשר לדרישותיו של ב"כ התובע, הנוגעות לשחרור התובע מהערבות, הרי שאלו עדיין לא זכו למענה כלשהו. במאמר מוסגר יצוין, כי בקשתו דלעיל של ב"כ הנתבע לא מנעה ממנו לפנות ביום 5/12/07 ישירות לב"כ התובע בעניין אחר (נספח י"ז לתצהיר התובע). ח. ביום 29/10/07 הודיע ב"כ התובע לב"כ הנתבע על ביטולו של הסכם הפשרה. העתק המכתב נשלח גם לנתבעים 2 ו-3 וכן למר אשר קדוש (נספח י"ט לתצהיר התובע). ט. הנתבעים או מי מהם לא הגיבו למכתב הביטול. י. ביום 13/11/07, היינו, כשבועיים לאחר מתן הודעת הביטול, אישר בית המשפט המחוזי התמחרות שנערכה בקשר למניותיו של הנתבע בחברת "פסגת גאולה" (נספח ל' לתצהיר התובע). התובע, שזכה בהתמחרות, נמנע מלקזז סך של 40,000 דולר ארה"ב מסכום התמורה שהגיעה לנתבע, וזאת למרות שעל-פי הסכם הפשרה היה זכאי לקזזם (סעיף 17(ו) להסכם הפשרה). התנהלות זו עולה בקנה אחד עם עמדתו של התובע, כי באותה העת כבר לא היה הסכם הפשרה בתוקף, שכן הוא בוטל. הנתבע מצידו קיבל את סכום התמורה והוא מחזיק בו עד עצם היום הזה, מבלי שהציע להשיב לתובע את הסך 40,000 דולר ארה"ב הנ"ל. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם עמדתו, שלפיה הסכם הפשרה עודנו תקף, שהרי אם ההסכם תקף הנו מחזיק בידיו 40,000 דולר-ארה"ב עודפים והנו מצופה להשיבם לתובע. אמנם, בתצהירו ניסה הנתבע להסביר כי התובע חייב לו כסף בגין עניינים אחרים (סעיף 33 לתצהיר), אך הסבר זה כללי וסתמי ואינו נתמך באסמכתאות כלשהן, ומטעמים אלה לא ניתן לקבלו. אישור המושב להמחאת זכויותיה של הנתבעת בשטח המטמנה לתובע 8. אין מחלוקת, כי על-פי הצהרותיהם והתחייבויותיהם של הנתבעים 1 ו-3 שבהסכם הפשרה, אמור היה המושב ליתן הסכמה בלתי מסויגת להמחאת זכויותיה של הנתבעת בשטח המטמנה לתובעים. 9. אף אין מחלוקת, כי זכויותיה של הנתבעת בשטח המטמנה מעוגנות ב"זיכרון דברים להשכרת שטח להקמה ולהפעלת אתר אשפה" מתאריך 28/11/99 (נספח א' לתצהיר התובע; להלן - זיכרון הדברים). יצוין, כי קיים בעניין זה זיכרון דברים נוסף מיום 5/4/00 (נ/1), אך מוסכם כי שני המסמכים זהים בעיקרם, וכי ההבדלים ביניהם אינם רלבנטיים לתביעה דנן (ראו את הצהרת ב"כ הנתבעים בעמ' 9 לפרו'). 10. והנה, השוואתו של זיכרון הדברים, שבו עוגנו זכויותיה (המומחות) של הנתבעת, עם אישורו של המושב להמחאת הזכויות, מלמדת כדלהלן: א. על-פי סעיף 4 לזיכרון הדברים, הוטל על המפעיל לטפל בכל ההיתרים והרישיונות הדרושים להפעלת האתר, כאשר תקופת התכנון הראשוני הועמדה על "כשלוש עד חמש שנים"; אם התקופה תתארך מעל חמש שנים מסיבות שאינן תלויות במפעיל, לא תהיה למושב טענה כלשהי, ובלבד שהתקופה הכוללת לא תעלה על עשר שנים; אם התקופה תארך מעל שש שנים, לפי בקשת המפעיל, יהיה המושב רשאי לדרוש עריכת בדיקה בה יהיה על המפעיל להוכיח כי נקט באמצעים סבירים להשגת האישורים-כתנאי להארכת התקופה. לעומת זאת, על-פי סעיף 1 לאישור המושב מיום 3/11/06, "התקופה לביצוע חיובי המפעיל (הנמחה) קצובה עד ליום 31/12/09, והיא תוארך רק אם יוכח להנהלת המושב כי המפעיל (הנמחה) ביצע פעולות מהותיות והשיג הישגים של ממש מול גופי התכנון ומינהל מקרקעי ישראל". רואים אנו, כי בעוד שעל-פי זיכרון הדברים הוענקה למפעיל תקופה של חמש שנים לתכנון ראשוני, מבלי שיידרש ליתן במהלכה הסברים כלשהם למושב, הרי על-פי אישור המושב קוצרה התקופה לכשלוש שנים. זאת ועוד: בעוד שעל-פי זיכרון הדברים חייב המפעיל - אם התכנון הראשוני לא יושלם תוך שש שנים - להראות כי נקט ב"אמצעים סבירים להשגת האישורים", הרי על-פי אישור המושב יהיה חייב להראות כי "ביצע פעולות מהותיות והשיג הישגים של ממש", וכל זאת כבר בחלוף שלוש שנים. אין, אפוא, ספק, כי זכויותיו של המפעיל על-פי אישור המושב, מצומצמות באופן משמעותי מזכויותיו של המפעיל על-פי זיכרון הדברים. ב. בעוד שבזיכרון הדברים נקבע הוראות סופיות ומוחלטות באשר לשיעור התמורה שישלם המפעיל למושב, לרבות באשר לסכום שישלם בגין כל טון פסולת שיוטמן באתר, הרי באישור המושב נאמר, כי "אם ולאחר שתתברר עמדת ממ"י לגבי הטיפול במטמנה ידונו הצדדים בעדכון תנאי זכ"ד בהתאם". אמנם על פי הכתוב לא נדרש התובע להתחייב מראש להסכים לדרישות המושב, אך הוא נדרש להתחייב לנהל עם המושב משא ומתן. בזכרנו, כי משא ומתן יש לנהל בדרך מקובלת ובתום לב, מן הדין לקבוע, כי דרישתו זו של המושב יוצרת חוסר וודאות מסוים ויש בה כדי לכרסם בזכויותיו הכלכליות המוחלטות של המפעיל על פי זיכרון הדברים. ג. על-פי סעיף 9 לזיכרון הדברים, התחייב המושב "לחתום על כל מסמך לבצע כל פעולה כפי שיידרש על-ידי המפעיל, על מנת להוציא לפועל את הוראותיו של זיכרון דברים זה או על מנת לקבל כל היתר שיידרש, על מנת להוציא לפועל זיכרון דברים זה, והכל בכפוף להוראות כל דין". בהמשך לכך, על-פי סעיף 10 לזיכרון הדברים, התחייב המושב להפקיד בידי ב"כ המפעיל יפוי כוח בלתי חוזר, אשר יאפשר למפעיל לבצע בשמו של המושב את כל הפעולות שאותן התחייב המושב לבצע בזיכרון הדברים ואת כל הפעולות האמורות בסעיף 9; לעומת זאת, על-פי סעיף 3 לאישור המושב, "המפעיל (הנמחה) לא ינקוט, לא יבצע ולא יגיש כל בקשה תכנית או מסמך, אשר לא יאושרו קודם לכך על-ידי המושב בכתב - ולא יגיע לשום הסכמות או סיכומים עם רשות כלשהי בלא הסכמת המושב בכתב ומראש - המושב לא יימנע מאישור כאמור אלא מנימוקים סבירים ובכתב". בולט לעיין, כי זכויותיו של המפעיל על-פי זיכרון הדברים רחבות יותר מזכויותיו על-פי אישור המושב. ד. בסעיף 24 לזיכרון הדברים הוסכם, כי המפעיל יהיה רשאי להשתמש בשטח המטמנה על מנת להקים עליה מתקן להפקת חשמל. על רקע הוראה זו נקבע בסעיף 23א' להסכם הפשרה, כי אם לא יינתן היתר להפעלת המטמנה מסיבות שאינן בשליטת התובעים, יהיו התובעים זכאים לבצע מיזם אחר בשטח, במקום פרויקט המטמנה, כאשר התמורה שתשולם לנתבע תחושב בהתאם לעקרונות הסכם הפשרה. לטענת התובע, שלא נסתרה, במהלך המגעים שלו עם המושב סירב המושב להתחייב מראש להתיר לתובע להקים בשטח המטמנה פרויקט אחר כלשהו. ככל שסירוב זה התייחס גם למקרה שבו לא יתקבל מסיבות שאינן תלויות במפעיל היתר להפעלת מטמנה, גם בו יש כדי לגרוע מזכויותיו של התובעים על-פי הסכם הפשרה. ה. ניתן לסכם, אפוא, ולקבוע, כי אישורו של המושב אכן גורע מזכויותיו של המפעיל על-פי זיכרון הדברים והסכם הפשרה, וזאת כטענתם של התובעים. 11. ביום 30/11/06, סמוך לאחר קבלת אישורו של המושב, הסב ב"כ התובע את תשומת ליבו של ב"כ הנתבע לכך שאישור המושב אינו מקובל על התובע, משום שהוא סותר את התחייבויות המושב כלפי הנתבעת על-פי זיכרון הדברים. ב"כ התובע הוסיף וציין, כי התובע פנה ישירות למושב על מנת לברר עניין זה, והוא יעדכן את ב"כ הנתבע בהמשך (נספח י"א לתצהיר התובע). 12. על-פי עדות התובע בתצהירו, שלא נסתרה, מגעיו עם המושב לא נשאו פרי, ובשלב מסוים אף סירב המושב לקיים עמו מגעים בטענה כי קיבל הנחיות לפנות בכל עניין קודם לכן לנתבע (נספח ז'2 מיום 1/7/07 לתצהיר התובע). 13. במכתב נוסף מיום 24/9/07 מסר ב"כ התובע לב"כ הנתבע, כי המושב מוכן לחתום עם התובע על הסכם שיתייחס אך ורק לאפשרות של הקמת מטמנה במקום, וכי דרישה זו אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 23 להסכם הפשרה. בהמשך לכך דרש מב"כ הנתבע לאשר כי נתבעים 1 ו-3 אינם מתנגדים לכך ששטח המטמנה ינוצל למטרות אחרות. כזכור, באותו מכתב חזר ב"כ התובע ודרש מב"כ הנתבע להסדיר "סוף סוף" את שחרור התובע מערבותו בבנק דיסקונט. מכתב זה לא נענה. 14. במכתב נוסף מיום 1/10/07 שב ודרש ב"כ התובע מב"כ הנתבע, כי יגרום לכך שהנתבע ימציא "אישור מטעם המושב המאפשר למאיר לוין לבצע את הוראות הפשרה במלואן וכפי שסוכם עם מרשך, הוראות הכוללות כידוע אפשרויות ניצול השטח למטרות אחרות זולת המטמנה במקרה ולא יתקבל היתר להפעלת מטמנה במקום" (נספח ט"ו לתצהיר התובע). גם מכתב זה, אשר כלל התראה נוספת בעניין השחרור מהערבות, לא זכה להתייחסות כלשהי של הנתבע. וכי מדוע לא יכול היה הנתבע לאשר למושב, בגדריו של סעיף 23 להסכם הפשרה, כי אם לא יינתן היתר להפעלת מטמנה מסיבות שאינן תלויות בתובעים, לא יתנגד לכך שיקימו בשטח מיזם אחר? בפי הנתבע לא היה הסבר כלשהו לקושיה זו. 15. כאמור לעיל, ביום 29/10/07 נשלחה לב"כ הנתבע הודעה על ביטולו של הסכם הפשרה. הדיון המשפטי 16. המסקנה החד-משמעית העולה מכל המקובץ לעיל היא, כי הנתבע הפר את התחייבותו לשחרר את התובע מערבותו לבנק דיסקונט. כמו-כן, הופרה התחייבותם של נתבעים 1 ו-3 לגרום לאישורה הבלתי מסויג של המחאת זכויות הנתבעת בשטח המטמנה לתובע, שכן אישורו של המושב גורע מזכויותיה של הנתבעת על-פי זיכרון הדברים שנערך עימה, וזאת כפי שהוסבר בהרחבה לעיל. 17. נראה, כי מדובר ב"הפרות יסודיות" של הסכם הפשרה, היורדות לשורשם של דברים. אולם, אף נניח כי ההפרות אינן יסודיות, הרי לנתבע נשלחו ארכות לקיום, וההסכם לא קוים גם במשך זמן סביר לאחר שאלו ניתנו (סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). מאחר שהנתבעים לא התנגדו לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול, הם מנועים מלטעון שביטול החוזה היה "בלתי צודק" (וראו את הסיפא לסעיף 7(ב) הנ"ל). טענה כזו אף לא הועלתה על ידיהם, אך אף לו הייתה מועלית מן הדין היה לדחותה: שחרורו של התובע מערבותו בבנק דיסקונט, שהייתה בסכום משמעותי, ואשר התובע אף נדרש על ידי הבנק לשלמה, רחוק מלהיות עניין של מה בכך. וודאי שכך הם פני הדברים באשר לקבלת הסכמתו הבלתי מסויגת של המושב להמחאת הזכויות. התובע דרש שוב ושוב מהנתבע לקיים את התחייבויותיו בעניינים אלו, אך פניותיו לא זכו להתייחסות כלשהי. במצב דברים זה, לא זו בלבד שאין לומר כי ביטולו של הסכם הפשרה אינו צודק, אלא שאף ניתן לקבוע פוזיטיבית כי הנו צודק. 18. הנתבע ניסה לתרץ את אי שחרורו של התובע מהערבות בכך שהתובע העלה דרישות החורגות מהסכם הפשרה והתריע כי בדעתו לבטל את הסכם הפשרה, פעולות העולות לשיטת הנתבע לכלל "הפרה צפויה". לאישוש הטענה הפנה ב"כ הנתבע לטענותיו של התובע הנוגעות לאישור המושב. אין בידי לקבל טענה זו, וזאת ולו מהטעם שלעיל נוכחנו לדעת, כי השגותיו ודרישותיו של התובע באשר לאישור המושב היו מוצדקות, וכי הנתבע הפר את הסכם הפשרה גם בסוגיה זו. למעלה מן הדרוש יצוין, כי בפי ב"כ הנתבע אף לא היה מענה מספק לשאלה: מהו הבסיס המשפטי לכך שהתראה של התובע בדבר כוונתו לבטל את הסכם הפשרה, אף אם הייתה התראת סרק, גרמה מניה וביה לדחיית המועד לביצוע חיובו של הנתבע לשחרר את התובע מערבותו. התוצאה 19. לאור המקובץ לעיל אני קובע, כי הסכם הפשרה הופר על ידי הנתבעים 1 ו- 3 ובוטל על-ידי התובע כדין. הנתבעים 1 ו-3, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים את הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח ומע"מ. נתבע 2, אשר הגיש כתב הגנה ותצהיר עדות ראשית אך לא התייצב, ישלם סכום כולל של 10,000 ש"ח ומע"מ. ביטול הסכם פשרהחוזהביטול חוזההסכם פשרהפשרה