קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול משכון בית האב ע''י אחד האחים: 1. תובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה למתן פסק דין המצהיר כי אין תוקף לשעבוד זכויות במקרקעין על פי שטר משכון שנחתם לטובת המשיב. הרקע 2. המבקשת 1 (להלן "שולמית") ילידת תימן, נישאה בשנת 1941 ליעקב X ז"ל (להלן "המנוח"). בשנת 1943 עלו בני הזוג X לישראל. לאחר עלייתם לישראל התגוררו בני הזוג במאהל זמני ולאחר מספר שנים קיבלו מהסוכנות היהודית זכויות חכירה בבית מגורים באבן יהודה. מדובר בבית המצוי ברחוב הבנים 51 באבן יהודה. הבית בנוי על מגרש בשטח של 1,010 מ"ר בגוש 7938 חלק מחלקות 177, ו-183, ומסומן במינהל מקרקעי ישראל כמגרש 2005, 2010, לפי תכנית מפורטת מס' הצ/1 - 48/1 (להלן "הבית"). 3. זכויות החכירה נרשמו על שמו של המנוח. לאחרונה נחתם בין המנוח לבין מינהל מקרקעי ישראל חוזה חכירה ביום 25/7/96 (נספח יג' לבקשה). 4. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים; נפתלי, המבקשת 2 (להלן "אורה"), המבקשת 3 (להלן "רבקה") ובן זקונים בשם זבולון (להלן "זבולון"). נפתלי עזב את הבית בגיל צעיר וכיום הינו מתגורר בארצות הברית. 5. זבולון, הבן הצעיר, החל לעסוק בענף הבניה. במסגרת זו מחזיק זבולון בשליטה ובניהול בחברת מ. X (ש.ז.) השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, ח.פ. 51-2077140 ( להלן "החברה"). בחודש יוני 1996 פתח זבולון עבור החברה חשבון חח"ד בסניף המשיב (להלן גם "הבנק") בהרצליה (חשבון מס' 736900/78). בשנת 1999, העבירה החברה את חשבונה לסניף הבנק בחדרה ונפתח לה חשבון חדש (להלן "חשבונות החברה"). 6. ביום 9/6/96, חתם המנוח על ייפוי כוח כללי לפיו מינה את בנו זבולון כמיופה כוחו (נספח ב' לבקשה) (להלן "ייפוי הכוח הכללי"). על פי ייפוי הכוח הכללי הוסמך זבולון לפעול בשם המנוח לביצוע כל פעולה משפטית בנכסי המנוח. ייפוי הכוח הכללי נחתם בפני הנוטריון עו"ד אבי בוקששתר. 7. לצורך העמדת בטחונות לאשראי בחשבונות החברה, ביקש זבולון לשעבד את זכויות המנוח בבית. ביום 14/8/96, ועל פי בקשת הבנק, חתם זבולון בשם המנוח על ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר, המייפה את כוחם של באי כוח הבנק לרשום משכון, ולשעבד את זכות המנוח בבית לטובת הבנק (להלן "ייפוי הכוח הבלתי חוזר") (צורף כנספח ו' לבקשה). על ייפוי הכוח הבלתי חוזר חתם זבולון מכוח ייפוי הכוח הכללי. 8. ביום 15/11/96, חתם זבולון, על פי ייפוי הכוח הכללי, על "שטר משכון והמחאת זכות חוזרת על דרך שעבוד בדרגה" לטובת הבנק (נספח א' לתשובה) (להלן "שטר המשכון"). בהתאם לשטר המשכון שועבדו זכויות המנוח בבית להבטחת חובותיהם של החברה ושל זבולון לבנק, עד לסך של 700,000 ₪. שטר המשכון נרשם אצל רשם המשכונות ביום 8/1/97. 9. בחלוף השנים התדרדר מצבם הכללי של זבולון ושל החברה. בסופו של דבר החל הבנק לנקוט בהליכים משפטיים לגביית החובות. בין היתר החל הבנק לנקוט בהליכים למימוש המשכון על הבית (תיק הוצל"פ מס' 12-06227-07-9). 10. עוד חשוב לציין כי ביום 30/1/04 נפטר המנוח. יורשיו הינם אורה, רבקה, נפתלי וזבולון (העתק הצוואה הוגש בהודעה מיום 7/7/08). הטענות 11. בבקשתן בתיק זה עותרות המבקשות לקבוע כי שטר המשכון הינו בטל ועל כן להורות על ביטול המשכון שנרשם על זכויות המנוח בבית. לחילופין, עותרות הן להצהיר שלשולמית זכויות במחצית מהבית, מכוח חזקת השיתוף בין בני זוג, ועל כן להורות כי המשכון חל רק על מחצית מהזכויות. 12. המבקשות טוענות כי ייפוי הכוח הכללי ניתן על ידי המנוח לזבולון, אך ורק על מנת להסדיר את החתימה על הסכם החכירה המהוון מהמינהל. זבולון אכן חתם על חוזה החכירה במינהל, אולם בניגוד למוסכם, ותוך חריגה מההרשאה, עשה שימוש בייפוי הכוח גם לצורך שעבוד זכויות המנוח בבית. המבקשות מבהירות כי המנוח ושולמית כלל לא ידעו על משכון הזכויות עד לנקיטת ההליכים על ידי הבנק. גרסתן זו של המבקשות נתמכת גם בעדותו של זבולון המאשר כי פעל ללא הרשאה וללא ידיעתו של המנוח. 13. המשיב העלה כנגד התובענה טענות מקדמיות לדחייתה על הסף, ובכלל זה טענות התיישנות, שיהוי והשתק. לגופו של עניין נטען כי שעבוד הבית נעשה ללא כל חריגה מהדין ומהנהלים הפנימיים של הבנק, כי מסמכי השעבוד נחתמו ללא כל חריגה מהרשאה או ניגוד אינטרסים, וכן כי בנסיבות העניין ולאור השליחות הנחזית חל השתק, והמבקשות מנועות מלטעון כנגד ייפוי הכוח. כן נטען כי חובת הגילוי של הבנק כלפי האב לא הופרה. לבסוף טען המשיב כי גם משיקולי מדיניות יש לדחות את התובענה, על מנת שלא לפגוע ביכולתו של השעבוד כמכשיר כלכלי. התיישנות 14. מבין הטענות המקדמיות שהעלה המשיב, ראוי להתייחס רק לטענות ההתיישנות והשיהוי שכן יתר הטענות כרוכות בטענות בתיק העיקרי לגופו. המשיב טוען כי עילת התביעה נולדה לכל המאוחר במועד רישום המשכון בלשכת רישום המקרקעין, דהיינו ביום 8/1/97. התביעה הוגשה רק ב-7/2/08, כלומר 11 שנים לאחר רישום המשכון ו-12 שנים לאחר החתימה על שטר המשכון ועל כן התיישנה. 15. טענת ההתיישנות דינה להידחות. לפי סעיף 5(ב) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 תקופת ההתיישנות במקרקעין הינה חמש עשרה שנה ולגבי מקרקעין מוסדרים עשרים וחמש שנה. תביעה לביטול רישום משכון על זכות חכירה הינה תביעה במקרקעין במובן הגדרת מקרקעין בסעיף 1 לחוק ההתיישנות הקובע: "מקרקעין" - קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת-הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור-קבע וכל זכות או טובת-הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה". לפיכך ברי שהתובענה טרם התיישנה ועל כן אין כל צורך לבחון האם בשל טענות המרמה נדחה מועד תחילת מרוץ ההתיישנות כאמור בסעיף 7 לחוק ההתיישנות או האם יש להאריך את תקופת ההתיישנות מחמת שנעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. שיהוי 16. אין גם בסיס לטענת השיהוי. נטען כי מהמועד שבו נודע למבקשות על רישום המשכון ועד שהוגשה התביעה חלפו כשנתיים. הבנק מבהיר כי במסגרת תביעתה של רבקה בת.א. 753/06, אוזכר המשכון ועל כן ברי שבמועד זה, בשנת 2006, ידעו המבקשות את העובדות המהוות את עילת תביעתן (ראה מש/11). 17. כידוע השתהות של בעל דין מלתבוע את זכויותיו, במשך שנים רבות, עשויה להצדיק דחית תביעה, גם אם טרם חלפה תקופת ההתישנות (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 446 (2003)). באותו מקרה מבהירה כב' השופטת פרוקצ'יה: השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד [11]; D.W. Oughton, J.P. Lowry, R.M. Merkin Limitation of Actions [60], at p. 23). לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע [...]. איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית-המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב [...]. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם [...]. 18. לשיהוי בהגשת תביעה עשויות להיות נפקויות שונות. לעיתים די בעצם השיהוי כדי להביא לדחית תביעתו של התובע, על בסיס ההנחה כי השיהוי מצביע על זניחת התביעה (ראה גם ע"א 6912/98 רבאח נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד נח(2) 870 (2004), וכן רע"א 2413/02 לוקרנו חברה להשקעות בע"מ נ' קבוצת כנרת - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נח (2) 889, 899 (2004)). לעיתים פועל השיהוי אך ורק במישור הראייתי, שכן השיהוי בהגשת התביעה עשוי לגרום לצד שכנגד "נזק ראייתי" (ראה ע"א 5110/05 מדינת ישראל נ. שטיינברג, פסקה 7 (לא פורסם, ניתן ביום 18/1/07). כתוצאה מהשיהוי עשוי נטל הראיה לעבור לשכמי התובע בין היתר מחמת שהשיהוי יוצר חזקה עובדתית המנוגדת לגרסתו. (שם). 19. למבקשות אין הסבר מניח את הדעת להתמהמהות בהגשת התביעה וקשה לקבל את טענתן כי לא הבינו את חשיבות הפניה לבית המשפט. עם זאת אין בשיהוי זה כדי להצביע על זניחת הטענות כנגד הבנק. כזכור, רבקה פעלה לביטול המשכון על דירתה והביעה בכך דעתה כנגד ההליכים השונים לקבלת בטוחות על ידי הבנק. זאת ועוד, הבנק לא שינה מצבו לרעה בשל השיהוי שהרי משנת 2006 ואילך לא ניתנו לזבולון אשראי או הלוואות כלשהן. לכל היותר יש בהשתהותן של המבקשות כדי להשליך על הערכת מהימנות גרסתן ולכך אדרש, אם יהיה צורך, בהמשך. חריגה מהרשאה 20. טענתן העיקרית של המבקשות הינה כי זבולון עשה שימוש ביפוי הכוח הכללי לשם משכון הזכויות בבית, תוך חריגה מההרשאה שנתן לו המנוח. לגרסתן ייפוי הכוח הכללי ניתן לזבולון אך ורק לצורך חתימת המסמכים הנדרשים לחכירת המגרש במינהל מקרקעי ישראל (תצהיר זבולון סעיף 5 - פרוטוקול עמ' 9). לפיכך, כך טוענות המבקשות, עשיית שימוש ביפוי הכוח לצורך שעבוד הזכויות בבית מהווה חריגה מהרשאה. 21. סעיף 1(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 קובע: "שליחות היא ייפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי". סעיף 5 לחוק השליחות קובע את היקף השליחות: 5. (א) השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה. (ב) רשאי שלוח לעשות כל פעולה דחופה ובלתי צפויה מראש הדרושה באופן סביר לשמירה על עניני השולח בקשר לנושא השליחות, אף אם הפעולה חורגת מתחום ההרשאה. 22. עיון בייפוי הכוח הכללי שנחתם על ידי המנוח אינו מלמד על כל הגבלה של היקף השליחות. סעיף 6 קובע כי מיופה הכוח רשאי "לשעבד, למשכן, או למכור בכל צורה שהיא כל רכוש, בין מיטלטלין ובין נכסי דלא ניידי, בתמורה ו/או ללא תמורה וגו'...". בהתאם לסעיף 10 רשאי מיופה הכוח "ללוות ולהשיג כסף לפי תנאים שבא כוחי ימצא לנכון, בין עם בטחון ובין בלעדיו, ומבלי לפגוע בכלליות הסעיפים הקודמים, לשעבד, למשכן, לתת משכנתא או זכות על כל נכסים בין מסוג חפצי ובין מסוג אישי, וכל דברים שבתביעה בין השייכים לי עכשיו ובין אם יהיו שייכים לי בעתיד". בהתאם לסעיף 29 ניתנת "הזכות לבא כוחי בעסקה או עסקות או חוזים או בהתחייבויות בשמי מצד אחד עם עצמו מצד שני או עם חברה או אישיות משפטית בה השליטה המלאה או החלקית בידי בא כוחי, וזאת בתנאים כפי שבא כוחי ימצא לנכון ולמתאים וכל להעביר כל רכוש שלי לעצמו או לחברה או לאישיות משפטית בה שליטה המלאה או החלקית בידי בא כוחי, וזאת בתמורה או בצורת מתנה ללא תמורה או בדרך של הלוואה או בכל דרך אחרת שתראה לבא כוחי". סעיף 30 קובע כי למיופה הכוח הסמכות "בשמי ובמקומי לרכוש, לחכור, לקבל, למכור, להעביר, לתת, להחכיר, להחליף למשכן, לקבל לטובת כל משכנתא, ולהתקשר בכל עסקה בקשר לכל נכס מקרקעין, והכל בין בתמורה ובין שלא בתמורה, ולייצגני ולהופיע בשמי בפני כל פקיד בכל לשכת רישום מקרקעין ולרשום שם כל עסקה כנ"ל או הערת אזהרה בקשר לכל נכס מקרקעין ולבצע כל פעולות ודברים אשר יידרשו בקשר לכל עסקה או רישום כאמור ע"י כל רשות". ובהתאם לסעיף 32 מוסמך מיופה הכוח "לחתום בשמי ובמקומי ולמסור ייפוי כח למיניהם כולל ייפוי כח בלתי חוזרים, לחייב אותי ואת באי כוחי ויורשי בהתחייבויות כלשהן". 23. לשונו הברורה של יפויי הכוח אינה מגבילה את הרשאתו של זבולון לפעולות הנוגעות לחתימת מסמכי המינהל דווקא. לשון יפויי הכוח מצביעה על העברת מלוא הכוחות המשפטיים לזבולון. עם זאת, הלכה היא כי לשון יפויי הכוח כשלעצמה אינה מצביעה בהכרח על היקף ההרשאה (ראה ע"א 712/74 פרומן נ' עזבון פרומן, פ"ד ל(3) 110 (1976); ע"א 4261/91 חברת גן הלויתן בע"מ נ' משה (ניתן ביום 13/4/95)). לפיכך יש לבחון האם על אף לשונו של ייפוי הכוח הכללי הוגבלה הרשאתו של זבולון. 24. על פי מהותו, יפויי כוח כללי הוא "הענקת כוח ייצוג לשלוח לבצע את כל הפעילות המשפטית בשמו של השולח או במקומו" (אהרן ברק חוק השליחות חלק ראשון 553 (תשנ"ו)). 25. סעיף 20 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 קובע : "20.(א) ייפוי-כוח כללי ויפוי-כוח לביצוע עיסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו; הוראה זו אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה. (ב) סעיף זה אינו חל על ייפוי-כוח שניתן בחוץ-לארץ לפי דיני המקום שבו ניתן." משמעות הוראה זו הינה כי ייפוי כוח כללי שלא נערך על ידי נוטריון או שנוטריון אימת את החתימות עליו אינו תקף. במקרה שבפנינו נערך ייפוי הכוח על ידי הנוטריון עו"ד בוקשתתר, אשר אימת את חתימת המנוח (נספח ב' ל-מב/1). בייפוי הכוח אין כל צמצום של היקף ההרשאה. 26. למעשה פרט לעדותו של זבולון לפיה מטרת חתימת ייפוי הכוח הכללי היתה לאפשר לו לחתום על מסמכי החכירה במינהל, אין כל עדות אחרת לגבי צמצום היקף ההרשאה. המבקשות עצמן אינן טוענות כי ידעו על החתימה או כי ידעו על צמצום ההרשאה שניתנה לזבולון. לא הוצג כל מסמך המעיד כי ייפוי הכוח הכללי נועד למטרה מצומצמת בלבד. למעשה פרט לסמיכות הזמנים שבין חתימה על ייפוי הכוח הכללי (9/6/96) לבין מועד החתימה על חוזה החכירה במינהל (25/7/96) אין למבקשות כל ראיה לחיזוק גרסתו של זבולון בדבר קבלת הרשאה מוגבלת בלבד. 27. איש מבעלי הדין לא זימן את עו"ד בוקשתתר לעדות. דומני כי אי זימונו פועל כנגד גרסת המבקשות. אם רצו המבקשות לשכנע כי למרות לשונו הרחבה של ייפוי הכוח הכללי, כוונתו של המנוח היתה ליתן לזבולון הרשאה מוגבלת בלבד, הרי שהנטל להוכיח כוונה זו מוטל עליהן. לפיכך, היה עליהן לזמן את עורך הדין על מנת שיסביר מדוע ערך ייפוי כוח כללי במקום ייפוי כוח מיוחד (לעניין נפקות אי זימונו של עד רלבנטי ראה לדוגמא ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107 (2000); ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס (לא פורסם, ניתן ביום 24/1/06)). 28. עוד אציין כי ניתן למצוא חיזוקים דווקא להנחה כי ייפוי הכוח הכללי משקף נאמנה את רצונו של המנוח. הלכה היא ש"אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע מה חתם ובמה התחייב" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113 (1965); ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934, 946 (2004); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594 (2000); ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365 (2002)). לא הובאה כל ראיה להסביר מדוע המנוח חתם על ייפוי כוח כללי אם התכוון להעניק לבנו זבולון רק ייפוי כוח מיוחד. 29. זאת ועוד, בטרם חתימת מסמכי המשכון דרש הבנק כי תימסר לו הערכה של שווי הבית. השמאי מר א. הרמן ביקר בבית ביום 16/7/96 (נספח ה' לבקשה). ביקור של שמאי בבית היה אמור להדליק "נורה אדומה" אצל המנוח או שולמית, שהרי לא יתכן כי לא ידעו על הביקור. שולמית לא נחקרה על התצהיר אולם בתצהיר (מב/1) אין כל התייחסות לביקור השמאי. נזכיר כי השמאי לא זומן על ידי המבקשות אלא הן הסתפקו בהצגת חוות דעתו אשר ממנה ניתן ללמוד כי ביקר בבית, ביקור המחזק את ההנחה כי בני הזוג X ידעו על שעבוד הבית. 30. עוד נזכיר כי אין חולק כי מעת לעת שלח הבנק הודעות לבני הזוג X ובהן הודעות על השעבוד. לטענת המבקשות זבולון הוא שנהג לאסוף את הדואר, למיינו ולעיין בו וזה מעולם לא הציג בפני המבקשות או המנוח את מסמכי הבנק (ראה למשל סעיף 22 לתצהירה של אורה (מב/3) וסעיף 52 לתצהיר של זבולון (מב/4). גרסה זו אינה הגיונית ואינה סבירה, שהרי נטען רק כי משרדו של זבולון היה בבית, אולם זבולון לא התגורר בו באופן קבוע. קשה ליתן אמון לטענה כי זבולון העלים מהוריו ואחיותיו את כל מכתבי הבנק במשך שנים ארוכות. יתירה מזו, אם אכן ההורים נתנו לזבולון הרשאה לעיין בכל המכתבים ולמיינם, הרי שדי בידיעתו שלו על הודעות הבנק כדי להצביע על ידיעתם של ההורים. 31. לבסוף אוסיף כי נראה שגרסתו של זבולון בפני אינה מהימנה. זבולון הרחיב וטען בתצהירו (מב/4) כי פעל במרמה והטעה את הוריו. על כך חזר בעדותו גם כשהוזהר כי יש בכך משום הפללה עצמית (עמ' 4). אלא שלמרבה הפלא בתצהיר שהגיש זבולון בת.א. 2255/03, כאשר נתבע על ידי הבנק, טען זבולון כי שעבוד הבית הינו תקף (מש/9). כך בסעיף 10(ב) לאותו תצהיר הוא מבהיר כי שעבד את הבית לטובת הבנק, על פי ייפוי כוח מהמנוח. אין כל טענה כי השעבוד בטל וכי היה פגם בייפוי הכוח. גם בחקירתו בת.א. 753/06, תביעתה של רבקה כנגד הבנק, לא העיד זבולון מאום על נסיבות חתימת המשכון על בית ההורים ולא העלה טענה כי המשכון בטל מחמת חריגה מהרשאה (מש/11). 32. גם גרסתו של זבולון כאילו פקיד הבנק יאיר ווהב היה מודע לכך שהוא מטעה את הוריו, אינה יכולה להתקבל. העד יאיר ווהב הכחיש את הטענה כי זבולון אמר לו שתהיה בעיה לקבל את הסכמת ההורים לשעבוד הבית (עמ' 18-17). צריך לזכור כי המשכון נרשם בסמוך לפתיחת החשבון. באותה עת לא היתה החברה בחובות. אמנם חשבון החברה עמד ביתרת חובה (מש/4) אולם מדובר ביתרות חובה קטנות. ב-8/7/96 היתה היתרה 21,071 ₪ בחובה אולם ימים ספורים קודם לכן היתה היתרה בזכות. זאת ועוד, גם לעדותו של זבולון בשנת 96' היתה החברה פעילה ומחזור עסקיה היה גדול (עמ' 5). רק ב-2/07 שלח זבולון לבנק מכתב המפרט את פעילות החברה ממנו עולה כי הכנסותיה הצפויות היו גבוהות (366,500 $) (המכתב סומן מש/6). משכון הבית נדרש לשם מתן אשראי שוטף לפעילות החברה ולא להבטחת חובות קיימים. משמע, לא היתה כל סיבה לכך שזבולון יטעה או ירמה את הוריו ובהחלט ניתן להאמין כי אלו הסכימו לשעבד נכס לפעילות השוטפת של זבולון שבאותה עת היתה תקינה לחלוטין. 33. אוסיף, כי המקרה שלפני אינו דומה לאף אחד מן המקרים אליהם הפנו המבקשות; פרשת לויתן לעיל; ע"א (נצ') 621/95 ד"ר סרוג'י נ' סרוג'י (ניתן ביום 28/11/01); ע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר, פ"ד מ"ח(2) 529 (1994) וה"פ (ת"א) 970/03 איבון נ' סגל (ניתן ביום 24/3/05). בכל המקרים האמורים, שלא כמו במקרה שבפני, הובאו ראיות חיצוניות ברורות, לעיתים בכתב, לכך שהיקפה של השליחות היה שונה ממה שנחזה לכאורה מייפוי הכוח הכללי. כך בפרשת לויתן תמך תצהירו של הפרקליט מיופה הכוח בטענתה של השולחת אודות נסיבות מתן ייפוי הכוח. בפרשת סרוג'י ייפוי הכוח הכללי סויג מלכתחילה לגבי פעולות קניה ומכירה, ולא כלל משכון. בפרשת מיטלברג העיד האב- השולח על כוונותיו במתן ייפוי הכוח, ואילו בפרשת איבון הוסף ליפוי הכוח הכללי סעיף ספציפי, אשר העיד על כוונת השולחת. 34. בשים לב לכל האמור, ניתן לקבוע בוודאות כי בעת חתימת ייפוי הכוח הכללי לא הגביל המנוח את הרשאתו של זבולון ולא צמצם את ההרשאה לחתימת מסמכי המינהל בלבד. ייפוי הכוח הכללי שנחתם שיקף את אומד דעת המנוח לאפשר לזבולון לפעול בכל נכסיו לרבות לצורך שעבודם. נותר עדיין לבחון האם מכוח עקרונות כלליים יש לקרוא לתוך ייפוי הכוח הכללי הגבלה האוסרת על זבולון לעשות שימוש ביפוי הכוח לקידום ענייניו האישיים. 35. חובות השלוח ובהן חובת הנאמנות כלפי השולח קבועות בסעיף 8 לחוק השליחות: 8. קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו; ובאין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה יחולו עליו חובות אלו: (1) יגלה לשולח כל ידיעה וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות ויתן לו דין וחשבון על פעולותיו; (2) לא יהא שלוח של שליחים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת שולחיו; (3) לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו; (4) לא יקבל מכל אדם טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמתו של השולח; (5) לא ישתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות, ובדרך כלל יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר. סעיף זה דן ביחסים הפנימיים שבין השולח לשלוח וקובע נורמות שיחולו במערכת יחסים זו. עם זאת ועל אף לשונו של הסעיף נקבע כי חובות האמון של השלוח כלפי השולח אינן רק חובות קוגנטיביות וכי ניתן להתנות עליהן (ברק חוק השליחות לעיל, כרך שני עמ' 1050). כך בין היתר מוסכם על הכל כי אין מניעה שהשולח יסמיך את השלוח לפעול גם למען קידום אינטרסים של השלוח (כך שם עמ' 1063, 1065, 1070-1069). הנטל להוכיח כי פעולת השלוח סותרת את הסכמת השולח מוטל על הטוען לחריגה מההסכמה (ראה ברק לעיל, עמ' 1061 ה"ש 166, ועמ' 1064). 36. בענייננו מסר המנוח לזבולון ייפוי כוח כללי מבלי להגביל את היקף ההרשאה. לא הובאה כל ראיה על הגבלה שכזו ואין להסיק מהראיות כי המנוח התכוון לשלול מזבולון את הכוח להשתמש בייפוי הכוח לשם שעבוד נכס להבטחת חובותיה של החברה או של זבולון עצמו. 37. המבקשות הרחיבו בסיכומיהן וטענו בדבר ידיעתו בפועל או ידיעתו הקונסטרוקטיבית של הבנק בדבר חריגת זבולון מהרשאה. אין צורך להידרש לטענות אלו שהרי משקבעתי כי לא הוכח שזבולון חרג מהרשאתו אין כל רלבנטיות לידיעת הבנק על היקף ההרשאה או לרשלנותו בבירור ההרשאה. 38. מכל מקום אעיר כי אין בסיס להטיל על הבנק חובה לבדוק בכל מקרה שבו פועל אדם על פי ייפוי כוח כללי את היקף ההרשאה שניתנה לשלוח. הטלת חובה שכזו והדרישה מהבנק לדרוש אישורו של השולח בכל מקרה ומקרה, משמעה למעשה ביטולו של ייפוי הכוח. מטרת הענקת ייפוי כוח לשלוח הינה לאפשר לשלוח לפעול בשמו ובמקומו של השולח. כל עוד נחזה ייפוי כמסמך שנערך כדין, ובהעדר ראיות נוספות המעלות חשד כי מיופה הכוח חורג מהרשאתו, אין מקום להטיל על הבנק חובות בדיקה נוספות (ראה והשווה לפרשת עזבון פרוסט: ע"א 636/89 ד"ר כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265 (1991), דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31 (1993), שם סבר בית המשפט כי הבנק התרשל כלפי לקוחו משעצם את עיניו והתעלם מהראיות לפיהם חרג השלוח משליחותו). 39. בהעדר כל ראיה מחשידה, אין כל סיבה שתוטל על הבנק חובת בדיקה מיוחדת, וראיות מחשידות בדבר חריגת זבולון מההרשאה לא הוכחו. מתן ייפוי כוח כללי לבן משפחה קרוב אינו צריך לעורר כל חשד. להיפך, אך טבעי הוא שהורים מבוגרים ימסרו לבנק ייפוי כח כללי המאפשר לבנם לפעול בשמם. אין גם כל בסיס לחשוב ששעבוד נכס של הורה להבטחת אשראי של בנו צריך לעורר חשד ולהדליק "נורה אדומה" בבנק. במיוחד יש לזכור כי בטרם חתימת מסמכי השעבוד נשלח שמאי לבית ההורים וגם בפניו לא הועלתה כל השגה. הבנק שלח מכתבים והודעות לבית המנוח ולא היתה כל סיבה שיחשוב כי זבולון מונע מהוריו לעיין במסמכים שנשלחו אליהם. יוצא שבשונה מנסיבות פרשת עזבון פרוסט הנ"ל, הרי שבמקרה הנוכחי לא עמדו בפני הבנק כל ראיות המעלות חשד ומצדיקות עריכת בדיקה נוספת של היקף ההרשאה שניתנה לזבולון. 40. מן הראיות אף עולה כי הבנק מילא במלואם אחר נוהלי הבנק בקשר לחתימה על ערבות מתמדת ועל שעבוד נכס בתוקף ייפוי כוח (נוהל 642/91, מב/5) כפי שעמדו בתוקפם ביום החתימה. מנהל הסניף מר יאיר ווהב ואף המחלקה המשפטית של הבנק ווידאו שייפוי הכוח אכן מסמיך את זבולון לחתום על השעבוד (סעיף 6 ליפוי הכוח) ושהוא מאפשר לזבולון לבצע עסקאות עם עצמו (סעיף 29 ליפוי הכוח). מר ווהב זוכר בבירור שאמר לזבולון כי בכוונתו להודיע לאביו על השעבוד, ולא היתה שום בעיה עם תגובתו של זבולון לכך, וכאשר לאחר החתימה על השעבוד נשלח מכתב מסודר בעניין בדואר רשום לאב, והמכתב לא חזר. 41. טענתן החילופית של המבקשות הינה כי הבנק הפר את חובת הגילוי כלפי המנוח הערב/ הממשכן, הן זו הקבועה בסעיף 5 לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א-1981, הן זו הקבועה בסעיף 22 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 והן זו הנובעת מחובת הבנק לנהוג בערב/ממשכן בתום לב, כמצוות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. אף טענה זו נדחית. 42. סעיף 5 לחוק הבנקאות קובע כדלקמן: "(א) הנגיד רשאי, לאחר התייעצות עם הועדה המייעצת ובאישור שר האוצר, לקבוע בכללים חובה על תאגידים בנקאיים, לפי הפירוט והדרך שנקבעו בהם - (1) לגלות ללקוחותיהם כל פרט מהותי לגבי תכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של שירות שהם נותנים והסיכונים הכרוכים בו; (2) ... (3) ... (4) ...". ואילו סעיף 22 לחוק הערבות קובע כדלקמן: "(א) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, את כל הפרטים הבאים, כפי שנקבעו בחוזה שבינו לבין החייב: (1) הסכום הנקוב בחוזה שבין הנושה לבין החייב (להלן — הקרן); (2) שיעור הריבית השנתי, בחישוב המביא בחשבון ריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון; (3) תקופת החיוב, סכומי הפרעון של הקרן ושל הריבית ומועדי הפרעון; (4) היתה הריבית משתנה — שיעור הריבית בעת כריתת החוזה בהתחשב בריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון בעת כריתת החוזה, ודרך השינוי; (5) היות הקרן או הריבית צמודות, ובסיס ההצמדה; (6) תוספות שנקבעו לפי סעיף 25(א)(4); (7) שיעור ריבית בשל איחור בפרעון וכן כל תשלום שיחויב בו החייב בשל אי קיום החיוב הנערב. (ב) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, בנוסף לפרטים לפי סעיף קטן (א), את הפרטים הבאים: (1) היות הערב ערב יחיד או ערב מוגן; (2) מספר הערבים וחלקו היחסי של הערב בחיוב; (3) היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים; (4) שיעור הריבית כמשמעותה בסעיף 25(א)(2). (ג) גילוי הפרטים המפורטים בסעיף קטן (א)(1), (3) ו-(4), יהא כפי שהם מעודכנים למועד כריתת חוזה הערבות. (ד) גילוי הפרטים שבסעיף קטן (א) לגבי ערבות לחיוב עתיד לבוא, יהא כפי שהם ידועים לנושה בעת כריתת חוזה הערבות או כפי שניתן לקבוע אותם במועד האמור". כפי שהעיד יאיר ווהב, לאחר חתימת הסכם השעבוד נשלח אל המנוח מכתב רשום אודות השעבוד, ואף בהמשך נשלחו אליו מעת לעת הודעות מיכוניות על השעבוד ומצב החשבון הנערב. הבנק עמד, אפוא, בחובת הגילוי הקבועה הן בחוק הבנקאות והן בחוק הערבות, והן זו הנובעת מחובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים ומנוהלי הבנק. ככל שהמכתבים לא נתקבלו אצל המנוח בגין מעשי המרמה של זבולון, אשר כל הדואר בבית היה מגיע אליו והוא דאג להסתיר מאביו את מכתבי הבנק, אין בכך כדי לשנות את המסקנה שהבנק עמד בחובת הגילוי האמורה. 43. ב"כ המבקשות ביקשה להבחין, לצורך חובת הגילוי האמורה, בין ערב ובין חותם על ערבות. כתמיכה בפרשנותה הפנתה ב"כ המבקשות לת.א. (ת"א) 2011/98 בן עמי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (ניתן ביום 27/4/00). אין בידי לקבל פרשנות זו, אשר פרט לפרשת בן עמי לא הובאו לה תימוכין כלשהם. כאשר ערב פועל באמצעות שלוח מיופה כוח, נכנס זה האחרון בנעליו, ואת חובת הגילוי המבוצעת כלפיו יש לייחס לערב. אציין, כי בפרשת בן עמי הנסיבות היו שונות באופן מהותי, כאשר הוכח שם שייפוי הכוח חסר תוקף, מאחר ובעת החתימה עליו היתה המנוחה (השולחת) חסר כשרות משפטית. לא כך בענייננו. 44. בשים לב לכל האמור, טענת המבקשות להצהיר שהסכם המשכון הינו בטל, דינה להידחות. נותר על כן לדון רק בטענת המבקשות לפיה המשכון חל רק על מחצית מהזכויות בבית, שכן לשולמית מחצית מהזכויות מכוח חזקת השיתוף בין בני זוג. 45. חזקת השיתוף קובעת, כי "בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת" (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 252 (1994)). התנאים להחלתה של חזקת השיתוף הינם אורח חיים תקין ומאמץ משותף של בני הזוג (ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240 (1965); ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589 (1966); ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561 (1971); ע"א 3563/92 עזבון גיטלר נ' גיטלר, פ"ד מח(5) 489 (1994)). החזקה בדבר השיתוף בזכויות נלמדת מאופיים של חיי הנישואין. עם זאת, "כמות פחותה של ראיות נדרשת להוכחת חזקת השיתוף לגבי נכסים משפחתיים בכלל ולגבי דירת מגורים המהווה את הנכס העיקרי של המשפחה בפרט" (ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5 (1995) . יחד עם זאת, חזקה זו, המבוססת על הסכמתם המפורשת או המשתמעת של בני הזוג, ניתנת לסתירה. כדי לסתור את החזקה ולהוציא נכסים מסוימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל. הנטל הוא על הטוען כנגד החזקה (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (ניתן ביום 13/12/06). 46. בפנינו אם כך תחרות בין זכויות; בין זכויותיה של שולמית על מחצית הבית מכוח חזקת השיתוף ובין זכויות הבנק מכוח השעבוד הרשום לטובתו ברשם המשכונות. בעניין זה קובעת ההלכה, כי: "אין להכיר במעמד המכריע של הרישום כאשר מערכת הנסיבות מצביעה על קיום בן הזוג כבעל זכות נוספת. כאשר מדובר בדירת מגורים והצד השלישי יודע כי מי שהנכס רשום על שמו, יש בת זוג או בן זוג הדרים עימו, מתהפכת ההנחה ועל צד ג' לבדוק, מעבר לרישום, מה זכויותיו של בן הזוג או בת הזוג המתגורר בדירת המגורים. ההגנה על זכויות צד ג' בעיסקה לגבי נכס שהוא דירת מגורים מטילה נטל על צד ג', המחייבו בבדיקה ראויה יזומה מצידו, מעבר להסתמכות על הרישום על פי דין. אני מבקש להדגיש כי דבריי מתייחסים לדירת מגורים בלבד" (פרשת בן-צבי לעיל). ניתן לקבוע כי הבנק ידע, או לפחות היה עליו לדעת, בין היתר לאור האמור והמפורט בדו"ח השמאי, כי הבית הינו בית המגורים של שני בני הזוג, ועל כן היה עליו לבדוק "בדיקה ראויה יזומה מצידו" מהן זכויותיה של שולמית בבית. משלא עשה כן, זכויותיה של שולמית במחצית הבית גוברות. 47. בהערת אגב אוסיף כי לכאורה, כנגד חזקת השיתוף בזכויות ניתן היה לטעון לחזקת השיתוף בחובות. אלא שלא הובאה כל ראיה בנדון, המשיב ויתר על חקירתה של שולמית, בתצהירה אין כל התייחסות לכך, לא הוכח כי החובות נוצרו בדרך הרגילה בקשר עם אותו רכוש משותף, ומאחר ונטל ההוכחה בעניין זה מוטל על המשיב והוא לא הרימו -אין לקבל טענה זו. לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, שטר המשכון חל רק על מחצית הזכויות בבית, ואינו חל על חלקה של שולמית בבית. זכויות אורה בבית 48. לטענת אורה, עומדת לה הזכות להמשיך ולהתגורר בבית עד יום מותה מכוח סעיף 115 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, בהיותה דיירת בבית ביום מותו של אביה. המשיב טוען מנגד, כי זכותה של אורה בבית כפופה לשעבוד החל עליו לטובת הבנק, לאור הכלל ש"אין יורש נוחל אלא את מה שיש למוריש". בנוסף נטען, כי הוראת סעיף 115 לחוק הירושה חלה רק ביחסים בין היורשים לבין עצמם, ולא עם צד שלישי שאינו יורש. סעיף 115 לחוק הירושה קובע כדלקמן: "(א) דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן-זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה; דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם - על ידי בית המשפט. (ב) ... (ג) הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) יחולו גם על דירה ששכר המוריש לתקופה העולה על עשרים וחמש שנים וגר בה ערב מותו והשכירות לא נתבטלה במותו; והוא, על אף האמור לענין זה בחוזה השכירות. (ד) ...". אין, אפוא, בסעיף זה, החל רק ביחסים בין היורשים לבין עצמם, כדי לתמוך בטענתה של אורה, ובכל מקרה זכותה בבית כיורשת של אביה כפופה לשעבוד החל עליו. סוף דבר 49. כאמור לעיל, הנני דוחה את תביעת המבקשות להצהיר כי הסכם המשכון על הבית הינו בטל. כמו כן הנני מקבל את טענת המבקשת 1 - שולמית X, ומצהיר כי שולמית X ת"ז מס' X הינה בעלת מחצית מהזכויות בבית הידוע כגוש 7938 חלק מחלקות 177 ו-183, וזאת מכוח חזקת השיתוף בנכסים. לפיכך, הבנק רשאי להמשיך בהליכים למימוש המשכון על מחצית מהבית בלבד. בנסיבות העניין ובשים לב לתוצאת פסק הדין, ישלמו המבקשות לבנק הוצאות בסך של 7,000 ₪ בלבד. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.משכון