##מה הדין בסוגיית ביטול עסקת אשראי ?## תשלום בכרטיס אשראי כולל למעשה שלוש מערכות של יחסים: חב' כרטיס האשראי, כמנפיקת הכרטיס, ביחסים שבינה ללקוח, מנפיק-לקוח, ביחסים שבין חב' כרטיסי האשראי לספק, מנפיק-ספק ולהשלמת משולש היחסים: לקוח-ספק, היוצרים את עסקת היסוד. תשלום בכרטיס אשראי, מעמיד את השימוש בו, כאמצעי לתשלום. מנפיק הכרטיס, אינו אלא מי שהעמיד לרשותם של עושי העסקה, אמצעי נוסף לתשלום התמורה המוסכמת על ידי לקוח לטובת ספק, ממנו רכש הלקוח ממכר או הזמין שירות. אמצעי זה מאפשר ככלל ללקוח דחיית תשלומים וריכוז ביצועם במועד אחד, ואילו לספק נותן ביטחון מסוים שבמועד הנדחה אכן תתקבל התמורה המוסכמת. ואולם, יתרונות אלה שמבקש כל אחד מן הצדדים להשיג, באמצעות "הקופה" שיצר המנפיק, צריכות להיות מושתתות על עקרונות דיני החוזים ומותנית בקיומם. קרי; תום לב והגינות וביצוע עסקאות חוקיות. הציפיות של הצדדים לעסקה הן מתחום דיני החוזים, וההסכמה לעשות שימוש באמצעי תשלום זה, מותנה במילוי אחר עקרונות דיני החוזים. ##חוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986:## בשאלה היסודית שמעלה עו"ד א' דויטש, במאמרה "חלוקת הסיכונים בתשלום באמצעות כרטיסי אשראי - על הצורך בשינוי גישה" (בעקבות חוק כרטיסי חיוב (תיקון מס' 2), תשנ"ד-1994) (המשפט כרך ג' עמ' 149, שם בעמ' 151, להלן: א' דויטש/מאמר) לעניין מעמדו של המנפיק ביחסיו עם הספק, יש להשיב שאין המטרה להעניק לספק ביטחון אוטונומי המנותק מעסקת הייסוד. ולכן, כאשר חל שיבוש בעיסקת היסוד, בנוגע לתשלום דחוי והלקוח הודיע למנפיק, בהקדם האפשרי, כי הנכס לא סופק והעיסקה בוטלה על ידו, כי אז יפסיק המנפיק בהקדם האפשרי מלחייב את הלקוח בגין אותה עסקה (סעיף 10(א) לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986). יש להוסיף ולהבהיר, שמידת שיקול הדעת וסמכות הבירור הנתונה למנפיק, אינם בגדר של שיקול דעת שיפוטי או מעין שיפוטי (ראה דויטש/מאמר, שם 157). המנפיק לא נבחר על ידי הצדדים לעסקה לשמש בורר או בעל סמכויות הכרעה אחרות, בסכסוך שנתגלע בין הצדדים האחרים לעסקה. משנמסרה הודעה כדין על ידי הלקוח למנפיק, כול שיכול המנפיק לעשות הוא לנקוט בהליך שיפוטי מתאים. מכאן, שככול שמדובר בתשלומים עתידיים שטרם בוצעו על ידי המנפיק בעת קבלת הודעת הלקוח, לא יכולה ולא צריכה להיות מחלוקת שעם מתן ההודעה על ידי הלקוח למנפיק, כי לא קיבל את הממכר או השירות וביטל את העסקה, על המנפיק להפסיק מלחייב את הלקוח בגינה. ##עסקת אשראי לא חוקית:## כאשר מדובר בעסקה בלתי חוקית, אשר במהותה בטלה מעיקרה, הרי שלפחות בנוגע לאספקת שירותים בעתיד, אספקה בלתי חוקית - דינה כדין כשלון תמורה מלא. דרך פעולה כזו לא תפגע בספק, שהרי אין חבות למנפיק הבאה במקום הלקוח. אין כאן פעולה של המחאת חיוב והספק יוכל לחזור ולתבוע את החוב, ככול שזה מגיע לו על אף הפרתו את החוזה, מהלקוח עצמו (ראה דויטש/מאמר, 156). אין כול הצדקה לא צרכנית, לא כלכלית ולא חוזית להקנות לספק ביטחון אוטונומי בקבלת תמורה מלאה עבור עיסקה שחוק החוזים אינו מתיר קיומה. אם מבקש המנפיק מטעמים כלכליים השמורים עמו, ליצור "ביטוח" לספק גם כאשר הוא מפר הפרה יסודית חוזה שכרת, או כאשר הוא יוצר חוזה בלתי חוקי, אשר נאסר עליו לבצעו בצו שיפוטי, אין לאפשר למנפיק להעביר את הסיכון האמור אל הלקוח. זהו סיכון שהמנפיק יכול אולי לקחת על עצמו, הגם שראו הוא כי הספק עצמו יישא בו. אל המנפיק יש להתייחס כאל "קופה" בה הפקיד הלקוח התחייבות או כספים לשלם, עם זכות לחזור ולהורות לקופאי, לעצור ביצוע התשלומים, כול עוד אלה לא נמסרו לספק ובהנחה שחל שיבוש ממשי בעיסקה עצמה. שמירה על עקרונות דיני החוזים היא גם נחלת מערכת היחסים שבין המנפיק לספק, כפי שהדברים מקבלים משנה תוקף, בהסכמים שבינם לבין עצמם, כפי שיפורט בהמשך. החוק, על אף ההגנה המצומצמת לכאורה הניתנת מכוחו ללקוח, יש לפרשו כחוק הבא להגן עליו כצרכן. החברה המודרנית היא חברה צרכנית וקיים צורך להגן על הצרכן, במיוחד כאשר יחסי הכוחות הכלכליים אינם בהכרח לטובתו; ולכן, יש לדאוג ליותר שיוויון והגינות בעסקאות צרכניות (סיני דויטש, דיני הגנת הצרכן כרך א' 39(2001)). השימוש בכרטיס האשראי כאמצעי תשלום מגיע למימדים לא מבוטלים. לחברות האשראי יש אינטרס כלכלי כי השימוש בכרטיסי אשראי כאמצעי תשלום, יגדל. בנסיבות אלה, ראוי להבהיר שעד שייעשו תיקונים נדרשים, יעמוד הצרכן וידרוש קיומם של תנאים חוזיים אשר יהיה בהם עיגון מתאים לעקרונות דיני החוזים. נקודת המוצא היא שבהיות החוק הוראת חוק צרכנית, אין האמור בו אלא בגדר קביעת תקרת סף. התניות על החוק מותרות כול עוד ההתניה על הוראות החוק היא לטובת הצרכן. מכאן שבהיות כרטיס האשראי, אמצעי תשלום, אין מקום לבצעו, ו/או להמשיך ולבצעו לא רק מקום בו היה כשלון תמורה מלא, אלא גם כאשר מדובר בחוזה הבטל מעיקרו. ##משפט משווה:## בהקשר זה ראוי עוד להשוות להסדרה האמריקאית של היחסים בין הצדדים לעסקה המתבצעת באמצעות כרטיסי חיוב. על-פי הסקירה המופיעה בספרם של אפרים ברק ועמיר פרידמן כרטיסי חיוב, היבטים משפטיים ומעשיים של כרטיסי אשראי ובנק 356 (1997) ה- Consumer Credit Protection Act (CCPA) 1974 מחייב את המנפיק לשלוח ללקוח, על פי בקשתו, דף מידע המפרט את כל העסקאות שבוצעו בחשבון האשראי שלו ומאפשר ללקוח להגיש השגה נגד החשבון, וזאת אף עד חצי שנה לאחר ביצוע החיוב. חובה זו קבועה גם ב- Fair Credit Reprting Act (FCRA) 1971. ללקוח עומדת הזכות ליידע את חברת האשראי על טעות שנפלה בחיוב, אי קבלת המוצר, קבלת שירות חלקי וכדומה, ועל החברה המנפיקה להקפיא את החיוב עד לסיום הדיון בהשגה שהוגשה על-ידי הלקוח, זאת על-פי ה- Fair Credit Billing Act (FCBA) 1975. יצויין כי המחברים שם מוסיפים וטוענים כי ראוי היה לאמץ את ההסדר האמריקאי לתוך חוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 בעניין זה וזאת כדי לייעל את פרוצדורות ההשגה על חיובי אשראי, במטרה להגן על ציבור הלקוחות (שם, בעמ' 311). ##מה דינם של תשלומים שכבר בוצעו ?## מכאן לשאלה הנוספת, מה דינם של תשלומים שכבר בוצעו על ידי המנפיק בעת שנתנה הודעת הלקוח למנפיק, אם בשל ההסדר שבין המנפיק לספק ואם בשל העובדה שאספקת המוצר או השירות ניתנים אחרי שחלק מן התמורה או כולה הועברה על ידי המנפיק לספק. התשובה לשאלה האמורה מורכבת יותר. יחד עם זאת, כאשר מדובר בחוזה בלתי חוקי הבטל מעיקרו, הרי שלאור ההסדרים החוזיים שבין המנפיק לספק והאפשרויות העומדות בפני המנפיק ביחסיו עם הספק בקשת רחבה של עסקיו עמו, להשיב לו סכומים שהספק לא היה זכאי לקבלם - כולם או חלקם - נתון הדבר מעשית יותר בידי המנפיק, ואין כול הצדקה להעביר את נטלי הסיכון על הלקוח הבודד (ראה לצורך השוואה דויטש/מאמר, בפרק: "זיוף מסמך החיוב", עמ' 163-162). עסקת אשראיאשראיביטול עסקה (בכרטיס אשראי)