קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להורות על המשך בוררות: לפני בקשה להורות על המשך הליכי בוררות בין הצדדים, ולחלופין על הארכת המועד לקיום הבוררות, בהתאם לס' 19 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968, (להלן:-"חוק הבוררות"). הרקע בין המבקשים, אשר התגוררו על קרקע שבבעלות מנהל מקרקעי ישראל, הידועה כחלקה 636 בגוש 6181 מגרש מס' 5 ברמת גן (להלן:-"המקרקעין"), לבין המשיבה שהיא חברה קבלנית, נחתם ביום 28.2.99 הסכם לפינוי המבקשים מהמקרקעין (להלן:-"ההסכם"). ההסכם כולל תניית בוררות שלפיה כל מחלוקת שתתגלע בין הצדדים תוסדר בהליך בוררות. בשנת 2008, לאחר שנתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים באשר לפינוי מהמקרקעין ולגובה הפיצויים פנו הצדים לבוררות לפני כב' השו' בדימוס שמעוני (להלן:-"הבורר"). ישיבה ראשונה התקיימה ביום 5.3.08 לפני הבורר, ובמסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה שלפיה נקבעו, בין היתר, נקבעו הוראות באשר ללוחות הזמנים לניהול הבוררות. ההוראה העיקרית הדרושה לענייננו מובאת להלן: "הבוררות תמשך שישה חודשים ובסמכות הבורר להאריכה בשלושה חודשים נוספים". ביום 25.3.08 ניתן פסק ביניים ע"י הבורר (להלן:-"פסק הביניים"), שלפיו על המבקשים לפנות את המקרקעין כנגד בטוחה של 1,000,000 ₪, בטוחה הגבוהה מזו אשר הוסכם עליה במקור בהסכם הפינוי. המשיבה הגישה לבית המשפט בקשה לאישור פסק הביניים והמבקשים הגישו התנגדותם לבקשה. דיון בבקשה התנהל לפני כב' השופט שילה, והוסכם בין הצדדים כי פסק הביניים יאושר בכפוף לרישום שעבוד ברשם החברות ומשכון ברשם המשכונות לגבי שמונה הדירות המגיעות למבקשים. כמו כן הוסכם, כי אם לא יירשמו הבטוחות, עד סמוך למועד הפינוי תומצא במקומן ערבות נוספת של 1,500,000 ₪, והפינוי ייעשה כנגד הפקדת הבטוחות או הערבויות. לאחר ההסכמה אליה הגיעו בין כתלי בית המשפט, ושקיבלה, כאמור, תוקף של פסק דין, הסכימו הצדדים להמשיך בהליך הבוררות, ע"י הגשת כתבי טענות לבורר. כתב תביעה הוגש ע"י המבקשים ביום 29.5.08, ולאחר ארכות שונות, הוגש כתב הגנה מטעם המשיבה ביום 31.8.08, ולבסוף, לאחר התנצחויות נוספות והדרשות להחלטות בורר, הוגש גם כתב תביעה שכנגד. המגעים בין הצדדים בשאלת הפינוי לא צלחו, ואלה נזקקו שנית, הפעם ביוזמת המבקשים שהגישו בקשה למתן הוראות, לעזרתו של בית המשפט. ביום 18.11.08, לאחר שנתקיים דיון נוסף בפני כב' השופט שילה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרתו סוכמו התנאים לפינוי המבקשים מהמקרקעין, ונקבע כי הפינוי יתבצע עד ליום 1.12.08. כך אכן קרה, והמבקשים פינו את המקרקעין, כנגד מסירת הערבויות כמוסכם. ביום 9.12.08, עת ביקשו המבקשים לקבוע לוחות זמנים לדיון בתביעתם במסגרת הבוררות, הודיעה המשיבה למבקשים כי לטעמה הבוררות שבין הצדדים פקעה ביום 25.11.08. המבקשים התנגדו לעמדה זו. ביום 22.12.08 התקיימה ישיבה אצל הבורר, ומשלא הגיעו להסכמה, הצדדים זומנו לישיבה נוספת ביום 2.3.09. בעקבותיה, ולאחר הגשת בקשות ותגובות, ניתנה על ידי הבורר החלטה בסוגיית המשך הליכי הבוררות (להלן:-"ההחלטה"). בהחלטה הנ"ל ציין הבורר כי בהתאם להסכם בין הצדדים, תוקף הבוררות פקע בחלוף תשעה חודשים מתחילתה, וההכרעה בדבר סמכותו להמשיך ולדון לאחר פקיעת הבוררות מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. ממילא לדעתו, בהתאם לסע' 9.6 בהסכם הבוררות המקורי בין הצדדים, על המשיבה לפנות לבית המשפט בבקשת צו מניעה אם אין ברצונם להמשיך בבוררות. לכן הכריע הבורר כי "באם חפצה מעוז דניאל לסיים את הליך הבוררות הנידון בפני, הרי שעליה לפנות לשם כך לבית המשפט המוסמך". אציין כבר עתה כי המשיבה לא עשתה כן. הבורר אף הוסיף וציין, בשלהי הכרעתו, כי הוא סבור "שפנייה כזו תאריך לשווא את המועד למתן פסק בוררות על ידי או על ידי בורר חליף, כפי שיורה בית המשפט המוסמך". המבקשים קראו את ההחלטה כאילו מציע הבורר להמשיך את ההליכים לפניו, והגישו בהתאם בקשה לקצוב מועדים לגילוי מסמכים ולהמשך ההליכים. המשיבה, לעומתם, סברה כי נוכח קביעתו של הבורר שלפיה הבוררות פקעה, אין מקום להמשיך להתדיין לפניו, וביקשה מהבורר להתעלם מבקשת המבקשים לקציבת מועדים. עקב כך החליט הבורר ביום 19.3.09 כי אינו נכון לנהל את הבוררות שלא על דעת שני הצדדים, וימשיך לקיימה רק אם יגיעו להסכמה בעניין או אם המינוי יוצע לו ע"י בית המשפט. לאחר החלטה זו הוגשה לבית המשפט הבקשה דכאן להורות על המשך הבוררות, וכעת הגיעה העת להכריע בה. טענות הצדדים טענות המבקשים המבקשים טוענים כי המשיבה הציגה מצג מפורש בדבר כוונתה להמשיך בניהול הליכי הבוררות לגבי תביעות המבקשים. לשיטתם היה ברור כי ההתרחשויות הקשורות בהליכי הפינוי מהמקרקעין מעכבות את הבוררות, ומהוות פסק זמן בניהולה ובמועדים אשר נקצבו לה. נוכח מצג זה, לדעתם, יש להורות על המשך הבוררות בין הצדדים. המבקשים גם טוענים בהקשר זה כי המשיבה הסכימה מפורשות, או לחליפין בצורה משתמעת להארכת המועד לבוררות. (בב) בנוסף טוענים המבקשים כי ראוי, לאחר בחינת השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לדון בהארכת מועד, להאריך את המועדים לקיום הבוררות מכוחו של ס' 19(א) לחוק הבוררות. טענות המשיבה (אא) המשיבה גורסת כי הליכי הפינוי התנהלו במקביל לבוררות, ומובן היה לשני הצדדים כי אין בניהולם כדי לעצור את מועד תום הבוררות. כמו כן מכחישה המשיבה שהציגה מצג שלפיו תוקפא הבוררות עד להשלמת הליכי הפינוי. (בב) מוסיפה המשיבה וטוענת כי המבקשים עצמם ציינו מפורשות שאינם מסכימים, בשום אופן, שהליכי הבוררות יימשכו מעבר ליום 25.11.08. נוכח אמירה זו, לדעת המשיבה, כל בקשה להמשיך את הבוררות כעת מצביעה על חוסר תם ליבם של המבקשים, ודינה להדחות. (גג) לדעת המשיבה אין טעם להמשיך ולנהל הליכי בוררות, לנוכח ניסיון העבר בין הצדדים, שלפיו החלטות הבורר מחייבות ממילא פניה לבית המשפט למען יכריע במחלוקת שמתעוררת לאחר נתינתן. משכך הליך הבוררות אינו יעיל, ואין טעם להורות על המשכו הכפוי. (דד) בנוסף טוענת המשיבה כי בית משפט זה נעדר סמכות להאריך את המועדים כמבוקש. לטענתה סע' 19(א) מאפשר לבית המשפט להאריך מועדים רק כאשר המועדים אותם הוא מתבקש להאריך נקבעו בהסכם הבוררות או בחוק. לעומת זאת, כאשר תקופת הבוררות נקצבה בהחלטת הבורר אין בית המשפט מוסמך להאריכה. דיון והכרעה הבקשה דנן מבוססת על שני מסלולים חלופיים: קביעה כי קיימת הסכמה מפורשת או מכללא להארכת משך הבוררות. הארכת מועד על ידי בית המשפט מכח סע' 19(א) לחוק הבוררות. אבחן מסלולים אלה להלן:- הארכת מועד לבוררות מכח הסכמת הצדדים כאמור, המבקשים טוענים כי על בית המשפט להורות על המשך הליכי הבוררות בשל מצגים שהציבה המשיבה לפיהם היא מסכימה להמשך ההליך כאמור. לית מאן דפליג שהצדדים יכולים, בהסכמה, בכתב ואף בהתנהגות, לשנות תנאי מתנאיו של הסכם הבוררות (ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, 2005, עמ' 842 (להלן:-"אוטולנגי")). בין התנאים הניתנים לשינוי באופן זה אין מניעה לראות גם תנאי בדבר משך תקופת הבוררות עצמה. כך, נפסק בעבר כי צד אשר המשיך להופיע בפני הבורר לאחר תום תקופת הבוררות ביניהם, או הגיש סיכומיו לאחר פקיעת הבוררות נתפס על ידי בית המשפט כאילו נתן הסכמתו, על דרך של התנהגות, להארכת מועד הבוררות (ראו: אוטולנגי, 842, וגם ע"א 186/58 גבריאלוב נ' גבריאלוב, פ"ד יג 1263, רע"א 10673/02, גיורא מלר עבודות בניין בע"מ נ' יעל כהן ואח', לא פורסם, , 06.01.2005). בחינת התנהגות הצדדים וקביעה אם היא מבטאת הסכמה להאריך את משך הבוררות מחייבות קיומה של תשתית עובדתית מספקת. משהסכימו הצדדים למתן הכרעה על בסיס כתבי הטענות בלבד לא נחקרו המצהירים ולא נסתרו הטענות הכלולות בתצהיריהם. כך, ההכרעה אמורה להתקבל על סמך הנטלים המוטלים על כתפיהם. כאמור, בהכרעה זו עלי להתבסס על כתבי הטענות הרצופים מחלוקות, תוך התייחסות למצגים שהציגו הצדדים במהלך הבוררות, מצגים שונים מאלה שהם מציגים לפני כעת. התמונה העולה מכתבי הטענות וצרופותיהם היא שמחד גיסא, עת ביקשה המשיבה אורכה להגשת כתב תביעה שכנגד, ציינו המבקשים בתגובתם לבקשה, כי בשום אופן לא תיארך הבוררות מעבר לתשעה חודשים שהוקצו לה. מאידך גיסא, במסגרת בקשתה לבורר להאריך את המועד להגשת כתב התביעה שכנגד, בקשה שלבסוף נתקבלה בהסכמת ב"כ המבקשים, ציינה המשיבה כי אם תינתן לה ארכה להגיש כתב תביעה שכנגד היא מסכימה כי הבוררות תוארך בהתאם. נראה כי שני הצדדים אמרו דבר אחד אז, והם טוענים, לפחות חלקית, את היפוכו לפניי כעת. אלה קצבו מועד סופי דווקני לבוררות, וכעת מבקשים להאריכה, ואלה ביקשו להאריכה וכעת טוענים לפקיעתה זה מכבר. שני הצדדים, כאחד, רואים בטענות הסותרות של הצד האחר כביטוי לחוסר תום ליבו ולשימוש לרעה בהליכי משפט. אעיר בהקשר זה, כי כתבי הטענות שלפני רצופי טענות בדבר התנהגות לא חברית של באי כח הצדדים, לרבות מחלוקות עובדתיות על פרשנות שיחות טלפון שנערכו ביניהם, ועל היותן מבטאות הסכמה להארכת הבוררות. לצורך החלטתי, לא אתייחס לטענות מי מהצדדים בדבר התנהגות לא-קולגיאלית של הצד האחר. אציין רק, בהקשר זה, שאין לי אלא להצר על כי באי כח הצדדים לא השכילו לנהל את ההליך המשפטי ביניהם על מי מנוחות ובאווירה קולגיאלית, ומשוכנעת אני כי יכולים היו לנסח כתבי טענותיהם מבלי להביא טענות מסוג זה לפני בית המשפט. בנסיבות אלו, בהן כל צד טען דבר אחד וטוען כרגע, לפחות באופן חלקי, את היפוכו, נשאלת השאלה אם יש מקום לנסות ולזהות את כוונתם האמיתית של הצדדים, תוך בחינת שאלת ההסכמה כפי שהיא נחזית מהתנהגותם בפועל, ומאותו חלק של התנהלות הליך הבוררות עליו אין מחלוקת בין הצדדים. מבחינת התנהלות הצדדים בבוררות עולה המסקנה כי צריך היה להיות ברור למשיבה, כמו גם למבקשים, בעודם מגישים כתבי תביעה, הגנה, תביעה שכנגד וכו' שהבורר לא יוכל ליתן פסק בוררות בתביעה הראשית של המבקשים במועד שנקבע. המשיבה הגישה את כתב התביעה שכנגד, באיחור ולאחר קבלת רשות הבורר, רק ביום 18.9.08. חזקה עליה שידעה כי המבקשים יגישו כתב הגנה שכנגד, הליך אשר, אם לשפוט לפי התמשכות ההליכים האחרים בין הצדדים, אמור היה לארוך מספר חודשים. הבורר אמנם לא היה כבול לסדרי הדין ולדיני הראיות, אך גם אם אניח כי לא היה צורך בשמיעת ראיות ולא היה אמור להתנהל שלב הוכחות, עדיין סביר שלא היה סיפק בידי הבורר להכריע בסוגיה עד ל- 5.12.08, ולראיה - אכן לא הספיק לעשות כן. יוער, כי לבורר היו, בהתאם להחלטה מיום 5.3.08, 45 ימים מעת הגשת הסיכומים האחרונים בתיק ליתן הכרעתו, והרי סיכומים בשאלת התביעה של המבקשים מעולם לא הוגשו. לכן, קשה לקבל את הטענה כי כל אותה עת היה בכוונת המשיבה לעמוד באופן דווקני על פקיעת הבוררות ביום 25.11.08, ויתרה מכך, המשיבה, כאמור, התבטאה מפורשות כי תסכים להארכת המועד אם יינתן לה להגיש כתב תביעה שכנגד. חיזוק לדברים אלו אני מוצאת גם בהסכם הפשרה בדבר הפינוי מהמקרקעין עליו חתמו הצדדים ביום 18.11.08, שבוע לפני פקיעתה, לכאורה, של הבוררות. בסע' 10 להסכם זה הסכימו הצדדים כי: " אין בהסכם זה כדי להוות ויתור על הטענות שהעלו הצדדים בבוררות המתנהלת בפני כבוד הבורר שמעוני" זוהי אינה הסכמה אליה מגיעים צדדים אשר בכוונתם לעמוד על פקיעת הבוררות תוך שבוע ימים, אלא הסכמה המעידה דווקא על נכונותם להאריך את הבוררות למען השלמת הבירור בתביעות הצדדים העיקריות. כך אנו למדים, אגב, גם מבקשת המשיבה לבורר לעיון חוזר בהחלטתו לדחות את בקשת הארכה להגשת כתב תביעה שכנגד. שם, בסע' 20, כותבת ב"כ המשיבה כי בדעתה להאריך את המועד הקצוב לבוררות בהתאמה לארכה שתקבל להגשת כתב תביעתה שכנגד. עם זאת, הסיפא של הסע' חשובה לענייננו יותר, שם מציינת ב"כ המשיבה כי היא תסכים להארכת המועד כאמור: "על מנת שניתן יהיה להשלים את מלוא ההליכים הנדרשים לצורך מתן פסק בורר, בכל תביעותיהם של הצדדים". לסיכום נקודה זו - דומה כי המשיבה אכן הציגה מצג שלפיו בכוונתה לאפשר את מיצוי הליך הבוררות עד תומו, ונתנה הסכמתה המשתמעת לעשות כן. בטרם אסיים פרק זה, אציין כי ישנה דרך נוספת לבחון את המצב שלפני, בו הצדדים טענו דבר אחד לפני הבורר ובמידה מסוימת את היפוכו לפני, והיא דרך הדוקטרינה של השתק שיפוטי. הצדדים עצמם טענו, כאמור לעיל, לשימוש לרעה בהליכי משפט של הצד השני. שימוש לרעה בהליכי משפט הוא רק אחד המונחים המשמשים לתיאור התנהגות חסרת תום לב בניהול הליך משפטי, וראו לעניין זה ההתייחסות למונח "השתק שיפוטי" בפסק דינו של כב' השופט גרוניס ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נט(6) 625: "מוצאים אנו שימוש בדוקטרינות או במונחים אחרים לגבי אותו כלל. כך למשל, בעניין אחד דובר על תקנת הציבור... ...בעניין אחר על בחירה בין חלופות... ...ובמקרים נוספים על שימוש לרעה בהליכי משפט... ...ניתן לראות בכל אחד ואחד מאלה ענף הצומח מתוך עץ תום הלב." לפי דוקטרינת ההשתק השיפוטי: "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה" (ע"א 513/89 Interlego נ' Exin-Lines, פ"ד מח(4) 133, 194). מובן, כי דוקטרינת ההליך השיפוטי חלה לא רק בהליך נגד יריב אחר אלא גם, ובמיוחד, עת הצדדים הם אותם הצדדים. לדעתי, משטענה המשיבה לפני הבורר שאם תינתן לה ארכה להגיש כתב תביעה שכנגד היא מסכימה שהבוררות תוארך בהתאם, ניתן, לראותה כמושתקת מלטעון כעת, באופן דווקני, שהבוררות פקעה. אני ערה לכך שניתן היה לראות בטענות המבקשים כמייצרות השתק שיפוטי גם כן, אולם את הדוקטרינה של השתק שיפוטי יש לבחון בראי העניין כולו, על כלל נסיבותיו. בחינה כאמור, בשים לב לכלל הידוע לפיו בית המשפט רואה חשיבות רבה בשמירה על תפקודו היעיל של מוסד הבוררות, ולכך שנטל השכנוע מונח על כתפי המשיבה שמבקשת לחרוג מהסכם הבוררות, מביאה למסקנה כי ככל שחל השתק שיפוטי, הרי שהחלתו מביאה לקבלת הבקשה, ולא לדחייתה. הארכת מועד מכח ס' 19(א) לחוק הבוררות לחלופין, עותרים המבקשים שאעשה שימוש בסמכותי החוקית ואורה על הארכת מועד הבוררות כמבוקש. ס' 19(א) לחוק הבוררות קובע כך: הארכת תקופות לפעולות הבורר 19. (א)   נקבעה בהסכם-הבוררות או בחוק זה תקופה למתן פסק-הבוררות או לפעולה אחרת של הבורר, רשאי בית-המשפט, על פי בקשה של בעל-דין או של הבורר, להאריך את התקופה מדי פעם לתקופה שיקבע, אף אם עברה התקופה הקודמת. סעיף זה פורש בפסיקת בית המשפט העליון ברעא  3947/99  בועז שרעבי נ'  אקורד מפיקים עמירם וחנוך אלפיים, (לא פורסם, ניתן ביום 05.07.1999) (להלן:-"פרשת שרעבי"), שם נקבע כי: "הסמכות להאריך תקופה לפעולות הבורר שבסעיף זה ענינה תקופות שנקבעו בהסכם הבוררות או בחוק הבוררות, אך לא תקופה לפעולה שלא נקבעה בהסכם או בחוק אלא על ידי הבורר עצמו. לפיכך אין בסעיף 19 לחוק הבוררות כדי להסמיך את בית המשפט להאריך מועדים שקבע הבורר עצמו כחלק מניהול הבוררות". נראה, אם כן, כי בטרם ירכוש בית משפט זה את הסמכות להאריך את תקופת הבוררות מכח סע' 19 לחוק, עליי לבחון אם מועדים אלה נקבעו בהסכם בין הצדדים, או בחוק, ולא על ידי הבורר עצמו. במקרה שלפני, המועדים שנקבעו לבוררות דנן, הוסכמו ע"י הצדדים, בישיבת הבוררות הראשונה, והבורר נתן בהחלטתו תוקף להסכמת הצדדים. הסכמה בין צדדים במסגרת הליך שיפוטי שמקבלת תוקף של החלטה או של פסק דין, לרבות החלטת בורר, טומנת בחובה, ככל החלטה מוסכמת, הן רובד הסכמי הן רובד שיפוטי. אני סבורה כי אין לראות החלטה שמגדירה מועדים להמשך הבוררות, ויונקת חיותה מהסכמה אליה הגיעו הצדדים, כפעולת בורר עצמאית החורגת מן הקביעה שבפרשת שרעבי המתירה הארכת מועד. במצב הדברים הזה, ניתן להאריך מועד לתום בוררות זו בפני הבורר שמעוני מכח ס' 19(א), ונוכח האמור לעיל בדבר הסכמת הצדדים ומצגיהם, אני מוצאת כי ראוי לעשות כן. אזכיר, למעלה מן הצורך, שהגם שהצדדים רואים את יום 25.11.08 כיום פקיעת הבוררות, אני סבורה כי לא כך הדבר. כלל ידוע הוא שמניין הימים לבוררות מתחיל מיום הישיבה הראשונה בבוררות, או מיום בו פנו הצדדים בכתב אל הבורר בדרישה כי יתחיל לדון על פי הסכמה קודמת ביניהם. כלל זה מתיישב עם לשון החוק, הקובעת, בתוספת לחוק הבוררות, בסע' טו כי "על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חדשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין...". וכבר נפסק כי יש לפרש את הדיבור "היום שבו התחיל לדון בסכסוך" פשוטו כמשמעו: יום הישיבה הראשונה (וראו: רע 17/85 אבנר מורד נ' מפעל לניקוי חימי ומצבעה נרקיס, פד"י לט, תשמ"ה (2), 499). מכאן, אנו למדים שהמועד הנכון לתחילת מרוץ הזמן לתום הבוררות היה יום 4.3.2008, יום הישיבה הראשונה, ולא יום 25.2.2008, יום הפנייה הראשונה לבורר. בשולי הפסק המשיבה טענה בפני, על דרך של אמירת אגב ומבלי לנסות ולבסס טענתה, שתניית הבוררות לא הייתה אמורה לחול על תביעה לפיצוי של המבקשים נגד המשיבה, ודאי לא על תביעה בסדר הגודל אותה תובעים המבקשים. לא שוכנעתי כי אלה הם הדברים לאשורם. מאחר שנוסח סע' 9 בהסכם הבוררות שבין הצדדים קובע כי "כל מחלוקת שתתגלע בין הצדדים ביחס להסכם זה תובא לדיון בפני בורר יחיד...", לא נותר, לדעתי, מקום רב לפרשנות. תביעת המבקשים היא בהחלט תביעה שבאה בגדר הסכם הבוררות בין הצדדים. יתרה מכך, אם סברה המשיבה אחרת הייתה צריכה לטעון זאת לפני הבורר או בפני בית משפט זה בשלב מוקדם יותר בהליך הבוררות, ולפני שהגישה כתבי הגנה ותביעה שכנגד מטעמה לבורר. משלא טענה כאמור, ונהגה כפי שנהגה, הרי שנתנה הסכמתה לדון בתביעה העיקרית במסגרת הבוררות, וטענתה כעת, כאילו אין הנושא ראוי להידון בבוררות - אינה משכנעת. המשיבה גם טענה כי אין הגיון בהמשך הבוררות, שכן זו הוכיחה עצמה כלא יעילה כלל במספר מובנים. ראשית, המשיבה טענה שהליך הבוררות נתמשך מאוד ובכך חוטא למטרתו הראשונית, שהיא יישוב מהיר וענייני של מחלוקות בין הצדדים. ואכן, יש אמת בכך שהבוררות נמשכת זמן רב מהרצוי, אבל יש לזכור כי בפועל, במשך כל תקופת הבוררות לא עסקו הצדדים בתביעה העיקרית של המבקשים. מוקד תשומת הלב של שני הצדדים הייתה סוגיית הפינוי. ובעוד שהליכי הבוררות התנהלו במקביל להגשת כתבי טענות בתביעה העיקרית, דומה כי המשיבה הייתה ממוקדת יותר בפינוי השטח כדי שתוכל להתחיל בעבודות פיתוח הקרקע, ודומה כי בכך התמקדו גם המבקשים. כעת, לאחר שהוסדרה סוגיית הפינוי מהמקרקעין, יכולים הצדדים להתמקד ביתר יעילות בתביעת המבקשים לפיצויים, ואין סיבה מדוע לא תתנהל עתה הבוררות כסדרה. המשיבה גם טענה שאין טעם להמשיך בבוררות כשניסיון העבר בין הצדדים מלמד שכל החלטת בורר דורשת ממילא התערבות של בית המשפט כדי ליישמה. בהקשר זה יש לזכור כי הפניות לבית המשפט נעשו כולן בהקשר לסוגיית הפינוי, ולא בקשר לתביעה העיקרית של המבקשים. כמו כן, יש אמת בטענות המבקשים לעניין זה, שלפיהן חלק מן הפניות, למצער, היה ביוזמת המשיבה, ואני אף מוכנה להניח, מבלי לפסוק, כי גם לפניות שהמשיבה לא יזמה, תרמה בהתנהלותה באופן זה או אחר. לסיכום, אני סבורה כי הדרך הנכונה, היחידה לעת עתה, ליישוב תביעתם של המבקשים, היא במסגרת הליך בוררות. באשר למיהות הבורר - סבורה אני כי ראוי שהעניין יוכרע על ידי הבורר שכבר אמון על פרטי התיק, ואשר על זהותו הסכימו שני הצדדים. המשיבה לא העלתה כל טענה ספציפית כלפי הבורר, ולכן אני מורה שהבורר שמעוני ימשיך בניהול הבוררות דנן. סיכום אני מורה על המשך ניהול תביעת המבקשים על דרך של בוררות לפני כב' השופט שמעוני. המשיבה תשא בהוצאות המבקשים בסך 15,000 ₪.יישוב סכסוכיםבוררות