קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גניבה של סוהר: 1. המשיב הואשם בבית משפט השלום בנצרת, בעבירות של גניבה בידי מורשה וגניבה, עבירות שבוצעו בעת ששירת בשירות חובה כסוהר, בבית מעצר סאלם. העבירות בוצעו בשתי הזדמנויות שונות. במהלך שנת 2007 מצא המשיב מכשיר פלאפון והשאירו בחזקתו עד ליום 24/09/07, אז קיבל לידיו פקדונו האישי של אחד העצורים והחליף את מכשירי הטלפון הסלולריים, כך שהשאיר את המכשיר הגנוב ולקח את מכשיר הטלפון של העצור. 2. בבית משפט השלום הודה המשיב במיוחס לו והורשע, אך לאחר קבלת תסקיר שרות המבחן ולאור טיעוני המשיב, שוכנע בית המשפט קמא, כי המקרה דנן מצדיק הושטת יד למשיב על ידי ביטול הכרעת הדין. בסופו של דבר, בית המשפט נמנע מלהרשיע את המשיב והסתפק בהטלת של"צ בהיקף של 120 שעות וצו מבחן למשך שנה. 3. המערערת לא השלימה עם החלטה זו ובמסגרת הערעור היא מבקשת כי המשיב יורשע בעבירות שביצע. בתחילה הוגש ערעור גם על גזר הדין והמערערת ביקשה כי יוטלו על המשיב מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס, אך במהלך טיעוניה בפנינו, לאור העובדה שהמשיב החל בביצוע עבודות השל"צ, ללא שנתבקש עיכוב ביצוע, חזרה בה מן הערעור על העונשים שנגזרו. טיעוני המערערת: 4. לטענת המערערת, במקרה זה לא מתקיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות חזרה מהרשעה. המערערת מפנה לתסקיר שרות המבחן, החיובי ככלל, אך טוענת כי בתסקיר צויינה גם התרשמות שרות המבחן, כי התנהלותו של המשיב מאופיינת בפערים בין האופן בו הוא בוחר להציג עצמו לבין רגשותיו ותחושותיו הפנימיים. עוד נטען בערעור, כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא נתן משקל הולם לעובדה שהעבירות שיוחסו למשיב הן עבירות חמורות, הפוגעות ברכוש הציבור ובסדרי החברה, אשר הפכו למכת מדינה, שיש למגרה. בעבירה של גניבה בידי מורשה טמונה גם הפרה של חובת הנאמנות, לפיכך מדובר בגניבה בנסיבות מחמירות. טיעוני המשיב: 5. ב"כ המשיב ביקש לדחות את הערעור ולהותיר את החלטתו של בית המשפט קמא על כנה. הוא הפנה לנסיבות האישיות, כפי שפורטו בתסקיר שהמליץ על המנעות מהרשעה, ובגזר הדין של בית המשפט קמא. לטענתו, כל הנתונים הרלבנטיים היו בפני בית המשפט קמא והוא נתן דעתו לפסיקה, עליה מסתמכת המערערת. עוד הדגיש, כי מדובר בבחור צעיר, נורמטיבי ככלל, אשר ביצע את העבירות על רקע מצוקה רגשית, נוכח מצבה הרפואי של אמו וקושי כלכלי. ב"כ המשיב הוסיף וטען, כי המשיב מתכוון ללמוד רפואה, והרשעתו, יכול שתמנע ממנו אפשרות זו. 6. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, עיינו בתסקיר שרות המבחן ושקלנו את הנסיבות לאור ההלכה שנקבעה בע"פ 2083/96, כתב נ. מדינת ישראל, (להלן: "הלכת כתב") ופסקי הדין שבאו בעקבותיה, שוכנענו כי דין הערעור להתקבל. הכלל הוא, כי בגיר שנמצא אשם בדין יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. "שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק". (ע"פ 2796/03 - ברטי ביבס נ' מדינת ישראל, ).   בעקבות "הלכת כתב" "הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".   בית המשפט נדרש לאזן בין השיקולים הכרוכים בשמירה על האינטרס הציבורי, משמע, מיצוי ההליך הפלילי בכדי להשיג הרתעה, אכיפה ושוויוניות, אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם, בכללן, טיב העבירה, חומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה.   בנוגע לנאשמים בגירים, על פי רוב, גובר השיקול הציבורי ורק בנסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה, יש הצדקה לסטות מן הכלל המחייב הרשעה (ראה ע"פ 2669/00 - מדינת ישראל נ' פלוני ו-3 אח' . פ"ד נד(3), 685 עמ' 689-690).   בע"פ 9893/06 - אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל אף דובר על יחס בלתי סביר באורח קיצוני בין ההרשעה ועוצמת הפגיעה בנאשם:   "מקום שבנסיבות מיוחדות וחריגות עלול להיווצר יחס בלתי סביר באורח קיצוני בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי הכללי לבין עוצמת הפגיעה בנאשם הצפויה מההרשעה, עשויה לקום הצדקה לעשות שימוש בסמכות השיפוטית של אי הרשעה. לצורך כך, יש להתחשב, מן הצד האחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות, והמסר הציבורי המתחייב מהן; יש להתחשב בזהותו של עובר העבירה ובמעמדו בציבור, ולבחון באיזו מידה זהותו משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית; יש לשקול במבט רחב גם את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו, ואת המסר החברתי שאי הרשעה עלול לאצור בחובו בנסיבות הענין הספציפי. מנגד, יש לתת את הדעת לנאשם האינדיבידואלי, לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ולהשפעת ההרשעה על חייו, ועל סיכויי שיקומו; יש לקחת בחשבון נסיבות אישיות שונות - גיל, עבר פלילי קודם, ונתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי. יש לבחון את השפעת ההרשעה על עיסוקו המקצועי של הנאשם, ועל מצבו הכלכלי והמשפחתי. בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה - האם, בנסיבות המיוחדות של הענין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין" (סעיפים 10 ,11 בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'ה). 7. נתנו דעתנו לפסקי הדין אליהם הפנה אותנו ב"כ המשיב, במטרה להצביע על כך שבמקרים חמורים יותר, נמנעו בתי המשפט מהרשעת נאשמים בעבירות מסוג פשע, עבירות סמים וכיוצ"ב, ולא מצאנו כי יש בהם כדי להוות אינדיקציה לסוגיה שבפנינו. מדובר בפסקי דין, ברובם מערכאה נמוכה, חלקם מתייחס לקטינים, רובם איננו מן התקופה האחרונה והעיקר הוא כי הם נסובים אודות עובדות ספציפיות של נסיבות העבירה והעבריין שנדון בפני אותן ערכאות. לעומת זאת, יישומם של הכללים שנקבעו בפסיקתו של בית המשפט העליון, כפי שהובאה לעיל, צריכה לדעתנו, להביא למסקנה כי בנסיבות המקרה כאן, לא היה מנוס מהרשעתו של המשיב בדין, הן בשל מהות העבירה ונסיבותיה, והן בהתחשב בכל הנסיבות האישיות של המשיב, עברו הנקי, הרקע לביצוע המעשים והפגיעה בסיכויי שיקומו. 8. לא שוכנענו כי מקרה זה הינו המקרה החריג, שבו גובר השיקול האינדיבידואלי על השיקול הציבורי ומצדיק סטיה מן הכלל. נסיבות המקרה אינן מקיימות, אף לא אחד מן התנאים המצטברים הקבועים ב"הלכת כתב". 9. המשיב מועסק כיום כסגן מנהל מזון ומשקאות בגן אירועים, וזאת החל משנת 2005 (הסתבכותו בעבירות כאן הינה משנת 2007). על פי התסקיר, הוא נרשם לבית ספר להשלמת בגרויות ומתעתד להרשם ללימודי רפואה, וחושש כי הרשעתו תחבל בתוכניתו זו. המשיב לקח אחריות למעשיו, אך טען כי פעל מתוך מצוקה כלכלית, למרות שבמקביל לשרות הצבאי הוא הועסק באותו מקום עבודה. לדבריו, מכר את המכשיר שגנב מן העצור תמורת 1,000 ₪. שרות המבחן המליץ להמנע מהרשעתו של המשיב לאור גילו הצעיר, העדר עבר פלילי וכדי שלא לחבל בעתידו המקצועי. אין בנימוקים אלו כדי להצביע על חשש לכך, שהרשעתו עלולה לגרום לפגיעה בסיכויי שיקומו של המשיב, באורח בלתי סביר ולא מידתי. המשיב לא הצביע על נזק קונקרטי שעלול להגרם לו כתוצאה מן ההרשעה, להבדיל מן האפשרות כי הרשעתו תגרום לו נזק בעתיד, בדומה לכל נאשם אחר שהרשעתו, כל שכן, הרשעתו הראשונה, עלולה לפגוע בסיכויי שיקומו. 10. בנוסף, סוג העבירות בהן הורשע המשיב ונסיבות ביצוען איננו מאפשר להמנע מהרשעתו של המשיב. עבירה של גניבה בידי מורשה, ובפרט שעה שהיא מבוצעת על ידי לובש מדים, המופקד כסוהר על רכושו של עצור, מגלמת בתוכה חומרה מיוחדת, שהאינטרס הציבורי מחייב להגיב עליה, בדרך שתשלח מסר חד משמעי ומרתיע לציבור בכללותו. בנוגע להרשעה בעבירות המבוצעות על ידי לובשי מדים, קבע בית המשפט העליון (אף שהתייחס לעבירות חמורות יותר מאלו שביצע המשיב) כי : "יחד עם זאת אני סבורה כי אין זה המקרה החריג ויוצא הדופן המצדיק הימנעות מהרשעה. המעשים שביצעו המערערים מכוערים וחמורים. המערערים פגעו ללא כל סיבה נראית לעין בכבודו, בגופו וברכושו של בן מיעוטים שהלך לתומו בגן המצוי בטבורה של עיר. הנזק הכספי אותו גרמו המערערים למתלונן אכן אינו גדול, אך חומרת המעשים נעוצה בהשפלתו של המתלונן וברמיסת כבודו. העובדה שהמעשים נעשו תוך ניצול מרותו של מלכה כשוטר מג"ב, פוגעת באמון שהציבור רוחש לאנשי רשויות החוק והדבר מוסיף למעשים נופך של חומרה. בצדק ציין בית משפט קמא בהקשר זה כי המעשים "מעידים על ליקוי מאורות ערכי של עושיהם" וכי "ביצוע העבירות בנסיבות אלה מהווה מעילה באמון וביזוי התפקיד, ופוגע לא רק במתלונן אלא בחברה הישראלית כולה". בנסיבות אלו אני סבורה כי מסר הגמול והרתעת הרבים חייב להיות ברור והוא גובר על השיקולים לקולא שהעלו המערערים" (ע"פ 8315/07 - המערער בע"פ 8315/07 - יוחנן מזרחי נ' מדינת ישראל , וראה גם רע"פ 7121/03 - מישל מוסא נ' מדינת ישראל, עניינו של שוטר שהורשע בעבירת גניבה אחת). במקרה הנ"ל, ובמקרים רבים אחרים שבהם ההרשעה הייתה כרוכה אף באובדן מקום פרנסתו של איש החוק, להבדיל מהמקרה שלפנינו, קבעו בתי המשפט כי השיקולים הנעוצים באינטרס הציבורי מחייבים הרשעה. כך בפסק הדין שניתן ב ע"פ (חיפה) 166/05 - אמיר אבו רוקון בן יוסף נ' מדינת ישראל ) קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כדלקמן: "המערער הינו סוהר ולמעשה יש לראותו כאיש משטרה, וכחלק ממנגנון אכיפת החוק. בנסיבות אלו, ביצוע עבירה על ידו הינו מעשה חמור יותר מביצועה של אותה עבירה על-ידי אזרח מהשורה. אלו העוסקים באכיפת החוק מחוייבים להקפיד בהתנהגותם יותר מכל אחד אחר. הפרת הוראת החוק וביצוע עבירה על-ידי מי שאמור לאכוף את החוק, מהווה נסיבה לחומרה, ובהתאם גם שיקול שלא להמנע מהרשעתו. ראה: ע"פ 64,126/86 מאיר עשש נ. מדינת ישראל ; ת"פ (מח'-י-ם) 183/03 מדינת ישראל נ. יעקב בן שלוש, ; ע"פ (מח'-ב"ש) 7149,7205/00 מ"י נ. שרון גדסי ואח', ; ע"פ (מח'-חי') 3257/03 מדינת ישראל נ. מוסא (טרם פורסם, פסק דין מיום 26/6/03) (פסק הדין אושר ברע"פ 7121/03, מוסא נ. מדינת ישראל); ע"פ (מח'-חי') 1337/04 מדינת ישראל נ. ניר קפון, , פסק דין מיום 10/2/05)". יתרה מכך, לא מדובר בכשל חד פעמי, אלא בשתי עבירות שבוצעו בהזדמנויות נפרדות. מכל האמור, עולה כי מהות העבירה ונסיבות ביצועה לא אפשרו להמנע מהרשעתו של המשיב. 11. אשר להמלצת שירות המבחן להמנע מהרשעה, בפסק דין, ע"פ 8315/07 שאוזכר לעיל, חזר בית המשפט העליון על ההלכה הידועה, לפיה: "העובדה כי שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעה במקרה הנדון ... יש לה אמנם משקל אך אין היא מכריעה את הכף ואין בית המשפט מחוייב לקבלה (ראו רע"פ 2112/07 פורטגנג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 18.4.2007)) " 11. התוצאה היא, שאנו מקבלים את הערעור ומרשיעים את המשיב בעבירות של גניבה, עבירה לפי סעיף 383 ו - 384 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 וגניבה בידי מורשה, עבירה לפי סעיף 383+393(2) לחוק העונשין. המערערת, כאמור, חזרה בה מן הערעור על גזר הדין. לאור האמור, ושעה שממילא אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשם, יוותרו העונשים שהוטלו על המשיב על כנם. בית סוהר / כלאמאסרשב"ס (שירות בתי הסוהר)גניבה