קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי מחיה בתאונת דרכים: השופט י' שפירא: האם יש לנכות את תמיכתו של הבעל החדש מהפיצויים הנפסקים ליורשיו של המנוח? אימתי ינוכו דמי המחיה העתידים להשתלם לתלויי המנוח על ידי המל"ל? אלו השאלות המשפטיות העולות בערעור זה. מלבד שאלות אלו, בהודעת הערעור טענו המערערים כי יש להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, באשר לשומת גובה ההשתכרות של האלמנה, קביעת בסיס השכר של המנוח וגובה הפיצויים בראש הנזק אובדן שירותי בעל ואב. בדיון אשר התקיים בפנינו, ביום 3.3.09, צמצמו המערערים את ערעורם לשתי השאלות המשפטיות, וכנגד קביעת בית משפט קמא בעניין בסיס השכר של המנוח. רקע עובדתי 1. ביום 12.12.2001 מצא המנוח את מותו בתאונת דרכים. המנוח, יליד 24.6.1969, הותיר אחריו אשה ובת, המערערות 1-2. אלו הגישו תביעה לבית משפט השלום בירושלים כנגד חברת הביטוח הכשרת היישוב (להלן: "המשיבה"), לפיצוי בגין נזקיהן, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). מספר שנים לאחר מות המנוח, נישאה האלמנה בשנית. לבעלה החדש שתי בנות מנישואיו הראשונים אשר נותרו בחזקת אימן. בשלהי ניהול ההליך בבית משפט קמא, נולדה לבני הזוג בת משותפת. פסק דינו של בית משפט קמא 2. המשיבה דנן לא חלקה בבית משפט קמא על אחריותה לפיצוי המערערות דנן, לפיכך נסוב פסק הדין סביב גובה הפיצויים בלבד. תחילה דן בית משפט קמא בשאלת שכרו של המנוח. בשאלה זו הרחיב בית משפט קמא וסקר את מכלול הראיות אשר הובאו בפניו - הדוחות הכספיים, תצהיריה של האלמנה והטענות בדבר רמת חיים גבוהה בה חיו בני הזוג, תצהירו של אביה של האלמנה, וראיות מאת המועצה המקומית בית אל, שהובאו לתמיכה בטענה כי המזנון היה עתיד לעבור לתוככי הישוב בית אל. לאחר סקירת הראיות קבע בית משפט קמא את שכרו של המנוח באופן מדורג, באופן הבא: א. בשלוש השנים הראשונות לאחר הפטירה הועמד שכרו של המנוח על סך 5,000 ₪ בממוצע לחודש (ברוטו לאחר ניכוי מס). ב. בשלוש השנים שלאחר מכן, הועמד שכרו של המנוח על סך 6,000 ₪ בממוצע לחודש (ברוטו לאחר ניכוי מס). ג. מלאחר מכן ועד תוחלת חיי העבודה של המנוח, העמיד בית משפט קמא את שכרו של מנוח לפי השכר הממוצע במשק, וקבע סכום זה בשיעור 7,200 ₪ (במעוגל). לאחר קביעת שיעור שכרו של המנוח, עבר בית משפט קמא לדון בנתוני הכנסות האלמנה, ולאחר שבחן את הראיות אשר הובאו לפניו, העמיד את שכרה על סך 7,000 ₪ לעבר ולעתיד. סה"כ נפסק סך של 1,141,848 ₪ בגין הפסדי הכנסה לעזבון (אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות). 3. מכאן דן בית משפט קמא בשאלת הפיצוי בראש הנזק של אובדן שירותים, ופסק לאשת המנוח פיצוי בסך 20,000 ₪ לעבר (עד נישואיה השניים) ובתו של המנוח פסק פיצוי בסך 75,000 ₪ לעבר ולעתיד. בגין ראש נזק הוצאות קבורה ומצבה, פסק בית משפט קמא סך של 10,000 ₪. בגין הנזק הלא ממוני, פסק בית משפט קמא על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, סך של 49,000 ₪ (במעוגל). 4. בשאלת הניכויים, קיבל בית משפט קמא את עמדת התובעות וקבע כי יש לנכות את קצבת התלויים בתוספת דמי המחיה, בסך 272,448 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה מיום 31.3.07. כמו כן קבע כי לסכום המתייחס בחוות הדעת האקטוראית לתשלומי העבר יש לצרף גם ריבית מאותו המועד. עוד קבע כי יש לנכות סכום זה בין התובעות בהתאם לחלקן בקצבת השארים. 5. או אז, פנה בית משפט קמא לבחון את טענת הנתבעת בסיכומיה, טענה אשר אליה לא התייחסו הצדדים בחישוב הפסד ההשתכרות בשנים האבודות, והיא התחשבות בהכנסת הבעל החדש בעת פסיקת הפיצויים. בית משפט קמא הגדיר את השאלה אשר עמדה לפניו כך: "השאלה הנשאלת היא אפוא, בהיעדר טענה לפיה יש להביא בחשבון את הכנסת הבעל במסגרת חישוב הפסד ההשתכרות של העיזבון, כיצד יש להתחשב בנישואיה השניים של אלמנה לאחר פטירת בעלה והאם ניתן לראות בתמיכה הניתנת לאלמנה על ידי הבעל, לו נישאה לאחר הפטירה, כטובת הנאה ובמילים אחרות: האם יש לנכות את ה'רווח' הנובע מהכנסת הבעל החדש מסכום הפיצוי הנפסק לעזבון כטענת הנתבעת או שיש להתעלם ממנו." (שם, פסקה 75). לאחר שבחן בית משפט קמא את פסק הדין בת"א (תל-אביב-יפו) 1924/99 צרור אורנית נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, (להלן: "פסק דין צרור במחוזי"), ואת פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור (ע"א 4431/05 "המגן" - חברה לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור, (להלן: "הלכת צרור")), ואת עקרונות דיני הנזיקין, קבע הוא כי יש לנכות מסכום הפיצוי בגין השנים האבודות את גובה התמיכה של הבעל החדש, והפחית סך של 198,125 ₪ מהפיצוי בגין שווי התרומה של הבעל החדש. טענות המערערים 6. המערערים טוענים כי בית משפט קמא שגה בחישוב השכר הממוצע במשק, וכי השכר הממוצע בניכוי מס ההכנסה גבוה ב- 273 ₪ לחודש מזה אשר נקבע בפסק הדין, טעות הגורעת מסכום הפיצויים כ- 50,000 ₪. ביחס לדמי המחיה טוענים המערערים כי הלכה קובעת כי יש להוכיח את זכאות לקבלת דמי המחיה, על מנת שניתן יהיה לנכותם. לבסוף, טוענים המערערים כי אין לנכות את תמיכתו של הבעל החדש מהפיצויים אשר נפסקים לעזבון. טענות המשיבה 7. המשיבה אף היא אינה יודעת מהיכן הנתון של השכר הממוצע במשק אליו מתייחס בית משפט קמא, אולם טוענת שהשכר צריך להיות זה הנכון ליום מתן פסק הדין. אשר לניכוי דמי המחיה, טוענת המשיבה כי לאור הלכת רים אבו חנא, יש להתיר ניכוי דמי המחיה, היות שמרבית ילדי ישראל עומדים בתנאים לקבלת דמי המחיה. ביחס לתמיכתו של הבעל החדש, טוענת המשיבה כי בדין נוכה סכום התמיכה שלו מהפיצוי שנפסק למערערים, היות שהרציונל העומד בבסיס הלכת השנים האבודות הינו פיצוי בגין התמיכה והחיסכון, ולפיכך יש לנכות רכיב התמיכה את תמיכתו של הבעל החדש, לולא כן יווצר מצב של פיצוי ביתר. דיון 8. כאמור, המערערים צימצמו את ערעורם כנגד שלוש קביעות של בית משפט קמא: שתי הקביעות המשפטיות, לפיהן יש לנכות את תמיכתו של הבעל החדש מהפיצויים ואת דמי המחיה העתידים להשתלם לבת המנוח על ידי המל"ל, והקביעה העובדתית ביחס לבסיס השכר של המנוח. שכרו של המנוח 9. ביחס לבסיס שכרו של מנוח, הרי ששומה זו הינה קביעה עובדתית אשר אין בית המשפט של ערעור נוהג להתערב בה, אלא במקרים חריגים (ראו: רע"א 118/08 מיכאל טורג'מן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, ). פסק דינו של בית משפט קמא מעוגן היטב בחומר הראיות, ולא פחות מכך, בראיות החסרות. אשר לטענה בדבר טעות בשיעור השכר הממוצע במשק, על אף שבית משפט קמא לא ציין זאת במפורש, נראה כי כוונתו לשיעור השכר הממוצע במשק לתחילת התקופה השלישית (דצמבר 2007 - 7,839 ₪), אשר בניכוי מס ההכנסה נכון למועד מתן פסק הדין (568 ₪), עומד במעוגל על הסכום אותו קבע. בית המשפט אינו כבול לסכום המדויק של השכר הממוצע במשק, וכלשון בית המשפט העליון בע"א 3375/99 אריה אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, : "בית-המשפט מסתייע בעניין זה, תכופות, במודד השכר הממוצע, אולם כשם שהוא רשאי ליטול מספר מונים מן השכר הזה, כך רשאי הוא להגדיר, לצורך חישוביו, גם את גובה השכר המשמש כבסיס להערכת הפסדי ההשתכרות. המונח שכר ממוצע במשק מוצא לו הגדרה שבחוק רק לעניין אחד, והוא נוגע לקביעת ההכנסה המירבית לצורך סעיף 4 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בכל עניין אחר, הרשות נתונה בידי בית-המשפט להעריך את בסיס השכר המשמש לחישוב הפיצויים." בעניין זה אוסיף, כי בע"א 3375/99 הנ"ל, הבהיר בית המשפט העליון כי השכר הממוצע במשק הינו הנתון המגלם אף את שכרם של העובדים מיהודה, שומרון וחבל עזה ועובדים מחו"ל ולא הנתון המגלם רק את שכרם של הישראלים בלבד. ניכוי תמיכה הבעל החדש 10. טענת המשיבה בבית משפט קמא נסמכה על קביעת בית המשפט בהלכת צרור, כי הפיצוי לעזבון בגין השנים האבודות מורכב משני רכיבים - תמיכה וחיסכון, ויש לנכות את הפיצוי אשר נפסק לתלויים בגין התמיכה, על מנת שלא יווצר כפל פיצוי. לדבריה שם, מאחר שרכיב התמיכה מוקטן עקב תמיכתו של הבעל החדש, הרי שיש להקטין את רכיב התמיכה גם כאשר תביעת העזבון גבוהה מתביעת התלויים וניתן פיצוי בגין השנים האבודות, הכולל את רכיב התמיכה. טענה זו התקבלה בבית משפט קמא. דעתי היא כי בקביעת הפיצויים יש להביא בחשבון שינויים אשר התקיימו לאחר אירוע העוולה רק כאשר עסקינן בתביעת התלויים, אולם אין תביעת העזבון כתביעת התלויים. לשיטתי, כאשר עסקינן בתביעת העזבון אין לנכות את תמיכתו של הבעל החדש, ולפיכך אני מציע לחבריי לקבל את הערעור בעניין זה, ולבטל את ניכוי תמיכת הבעל החדש מהפיצויים אשר נפסקו לתובעים. אפרט. תביעת התלויים ותביעת העיזבון 11. בע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל, (להלן: "פרשת כרכבי"), ציין כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, כך: "מותו של אדם עקב מעשה עוולה עשוי להקים עילת תביעה הן לתלויים והן לעיזבון. תביעתם של התלויים באה בשל הנזק שהוסב להם עקב מות הנפגע, והיא נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם. תביעתו של העיזבון היא בגין נזקיו של המנוח עצמו. העיזבון בא בנעליו של המנוח..." (שם, 3610). תביעת התלויים 12. תחילה אחזור בקצרה על מושכלות ראשונים באשר לשוני שבין תביעת העזבון לתביעת התלויים. סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), דן בזכות התלויים לקבלת פיצוי בגין נזקיהם, וזו לשונו: "גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה - יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה." סוג הפיצויים אשר נפסקים לתלויים נקבע בסעיף 80 לפקודה, כדלקמן: "בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו; לאחר שינוכו מסכום הפיצויים הוצאות משפט שלא נגבו מהנתבע, יקבע בית המשפט בשעת שפיטה, את חלקו של כל אחד מן הזכאים בסכום הנותר." 13. על השבת המצב לקדמותו כעקרון על בדיני הנזיקין, חזר כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, , כדלקמן: "ככלל, זיהויו של נזק נעשה בדרך של השוואת מצבו של הניזוק לפני מעשה העוולה למצבו לאחר מעשה זה ובעקבותיו. הפער בין זה לבין זה משקף את החסר, את האבדן, שהם פועל יוצא של מעשה העוולה, ואת החסר הזה בא "להשלים" - ככל הניתן באמצעות כסף - הפיצוי. "... לקביעת הנזק יש להשוות את מצב [התובע] לפני האירוע בגינו הוא תובע... עם מצבו כתוצאה מרשלנות המשיבים..." (ע"א 518/82 ד"ר רינה זייצוב נ' שאול כץ, פ"ד מ(2) 85). זהו עקרון "השבת המצב לקדמותו", העומד בבסיס דיני הפיצויים." (שם, ע' 318) אלא, שכשם שאין ליתן פיצוי בחסר כך גם אין ליתן פיצוי ביתר (רע"א 9475/02 "המגן" חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) , עמוד 4). השבת המצב לקדמותו אינה הבאת הניזוק-התלוי למצבו שקדם לעוולה, בלא להתחשב בשינויים אשר ידוע כי חלו במצבו. דוגמא לכך הינה סוגיית שקילת סיכויי האלמנה להינשא. בעניין זה הלכה היא כי בעת קביעת הפיצויים אין בוחנים את סיכויי האלמנה להינשא בשנית (ראו: ד"נ 14/68 "לפידות" חברת נפט לישראל בע"מ נ' לאה שליסר, פ"ד כ"ג(1) 771; ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449; ע"א 960/02 עזבון המנוח סביחי טלאל נ' הפניקס הישראלי, (להלן: "פרשת טלאל"); דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף 814-817 (מהדורה רביעית, 1997) (להלן: "קציר")), על אף זאת כאשר ידוע כי האלמנה נישאה או עתידה להינשא (או מנהלת משק בית משותף אף ללא נישואין, ראו: ע"א 542/88 החברה להגנת הטבע נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מו(1), 133, 144), אזי מרבית הגורמים אינם עוד בגדר נעלמים, ויש לנכות את ההפרש שבין תמיכתו של הבעל המנוח לבין התמיכה לה זוכה האלמנה מבעלה החדש, בסייג אחד - במידה ותמיכת הבעל החדש עולה על תמיכתו של הבעל המנוח, אין לזקוף לחובת האלמנה את תוספת התמיכה - "ההתעשרות" ממות בעלה (ראו: ע"א 7244/97 חכמי נ' רותם, פ"ד נד(2), 30). כך נקבע בפרשת טלאל, הנ"ל: "בהקשר זה חשוב לציין, כי הלכת לפידות פותחה במשך השנים, וכיום בית המשפט אינו מתעלם כליל מנישואיה השניים של אלמנה. כך, למשל, עוד בהלכת לפידות נקבע, כי כאשר באות בפני בית המשפט ראיות ברורות על כוונה קרובה של אלמנה להינשא, נשקלת כוונה זו בעת פסיקת הפיצויים לאלמנה." (שם, ע' 585). זאת כאמור, באשר לפסיקת פיצויים לאלמנה בכובעה כתלויה במנוח. כאשר ברי כי עתידה היא להינשא אזי מצטמצם מימד התלות ואין ליתן לניזוק יותר מנזקו. דוגמא נוספת לכך הינו פסק הדין בע"א 3457/04 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' סי יונה, קטין, , שם בחר בית המשפט העליון שלא להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא באשר לעתידו של התא המשפחתי המשותף מאחר שבאותו המקרה הוכח בראיות כדבעי כי פני בני הזוג היו לפירוד (כן ראו: ת"א (מחוזי יר') 5087/03 פלונית נ' "סהר" - חברה לביטוח בע"מ, ). מכאן, שכאשר מוכח באופן וודאי כי מימד התלות עתיד היה להשתנות, מושפעת פסיקת הפיצויים בשל כך. תביעת העיזבון 15. בניגוד לכך, תביעת העיזבון אינה תביעה בגין נזקיהם של התובעים אלא הינה תביעת הניזוק אשר במותו עוברת ליורשיו מכוח הדין. עילת תביעה זו מקורה בסעיף 19 לפקודה, אשר כותרתו "השפעת מוות על עילת תביעה". כך נקבע: "(א) נפטר אדם - כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין. (ב) היתה עילת תובענה מוסיפה לעמוד כאמור לטובת עזבונו של נפטר, והמעשה או המחדל היוצר את העילה גרם למותו, יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העיזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעזבון עקב המוות, אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה. (ג) נסבל נזק על ידי מעשה או מחדל שהיו משמשים עילה לתובענה בשל עוולה נגד אדם פלוני אלא שנפטר לפני הנזק או בשעת הנזק, יראו, לענין פקודה זו, את עילת התובענה שהיתה קיימת נגדו בשל המעשה או המחדל אילו נפטר אחרי הנזק, כאילו היתה קיימת נגדו לפני שנפטר. (ד) הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן." אבחנה זו הובעה אף על ידי קציר בספרו הנ"ל, כך: "בעוד שתביעת העיזבון אינה מותנית בקשר סיבתי בין העוולה למוות, תביעת התלויים, לעולם היא מותנית בכך שמות הנפגע - המפרנס - נגרם על-ידי העוולה." (שם, ע' 715) ובהמשך: "ניתן, על-כן, לומר כי תביעת העיזבון, היא תביעת הנפגע שעברה בירושה לעזבונו; ואילו תביעת התלויים היא תביעתם שלהם, בשל הנזק שנגרם להם עקב המוות." (שם, ע' 716). 16. הזכות בגינה תובעים הינה זכותו של הנפגע, ומועד התגבשות הנזק הינו יום מותו. במועד זה, מלבד התגבשות הנזק, מועברת זכות התביעה של המת אל יורשיו, כקביעת סעיף 1 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". לעניין זה נקבע בת"א (מחוזי יר') 5039/03 לילה ספואת אבו אלהודא אלפרוקי נ' מוהיב עפיף טוקאן, , כך: "הלכה היא כי מהוראת סעיף 1 לחוק הירושה נלמד עקרון הנפילה המיידית, "העברה מכוח דין", הנקבעת כפועל יוצא וישיר מאירוע המוות עצמו (ראו: רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, פ"ד נג(3), 97; ע"א 6126/98 חברת חלקה 510 בגוש 6043 נ' הועדה המקומית, פ"ד נה(4), 769 ; ע"א 355/01 רות בוכהלטר נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נז(3), 457; תמ"ש (תל-אביב-יפו) 64260/00 עזבון המנוח שאקר עבדאללה אחמד עיסא ז"ל נ' יורשי המנוחה מונירה שאקר עיסא, ). הזכות בנכסיו של אדם שנפטר אינה מותנית בצו ירושה אלא עוברת ליורשיו הטבעיים בעת אירוע המוות עצמו. לאחר מכן, נבחנת שאלת ההורשה בפועל, אם על פי הדין ואם על פי צוואת המוריש, ולפי תוצאות בחינה זו נקבעת חלוקת הזכויות בעזבון. למעשה, צו הירושה אינו יוצר את זכות הירושה אלא מסדירו." (שם, ע' 5801). כמפורט, הסדרת חלוקת העיזבון הינו שלב מאוחר להתגבשות זכות הירושה. מן המקובץ עולה כי תביעת העזבון אינה תביעה בגין נזקי התובעים כי אם תביעת הנפגע אשר עברה ליורשיו מכוח דיני הירושה. הזכות המועברת אל היורשים הינה זכות התביעה ועילתה אשר היו בידי הנפגע. זכות זו אינה מושפעת מהתפתחויות עתידיות מאחר שהיא אינה זכות מתמשכת כדוגמת זכות התלויים, אלא הינה זכות אשר התגבשה במלואה בעת מות הניזוק או היפגעותו. באשר לשיערוך אותה הזכות - על בית המשפט לקבוע מהם המדדים הראויים על פי הם ישוערך הנזק, כדוגמת שיעור שכרו של הניזוק וכדו'. ניכוי תמיכת הבעל החדש מתביעת העזבון 17. מהאבחנה שבין תביעת התלויים לבין תביעת העזבון, יוצא כי לא הרי רכיב התמיכה הנפסק בתביעת התלויים כרכיב התמיכה הנפסק כחלק מתביעת העזבון. רכיב התמיכה בתביעת התלויים הינו התמיכה אשר היתה ניתנת לתלויים, אותה הם הפסידו כתוצאה ממעשה העוולה, ולפיכך כאשר נזקם מצטמצם אין לפצותם מעבר לנזק אשר נגרם להם. בניגוד לכך, בתביעת העזבון רכיב התמיכה הינו התמיכה אשר המנוח היה מעניק לתלוייו, והפיצוי ניתן למנוח (לעזבון) בגין התמיכה אשר אין הוא יכול להעניק עוד כתוצאה ממעשה העוולה. כל שינוי עתידי במתווה חייהם של תלוייו אינו משנה את היקף נזקו של העזבון, אשר, כאמור, התגבש במועד אירוע העוולה. ובלשון כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בפרשת כרכבי, "לתלויים בתביעתם שלהם יש זכות לפיצוי עבור תמיכת המנוח שניטלה מהם בעוולה, ולמנוח בתביעתו שלו יש זכאות לפיצוי עבור אובדן הזכות לתמוך." (שם, 3615). כך נפסק גם בפסק הדין צרור במחוזי, כאשר תמיכתו של הבעל החדש נוכתה מפיצויי התלויים, אך לא מהפיצוי אשר נפסק לעזבון, קביעה אשר לא השתנתה בהלכת צרור. יפים לכך דברי בית המשפט הלכת צרור, כדלקמן: "ככלל, הלכת הניכוי אין משמעותה כי מן הפיצויים הנפסקים לעיזבון יש לנכות את הפיצויים המשולמים לתלויים. ההלכה היא, "כי בעוד שמתביעת התלויים יש להוריד את תביעת היורשים, אין להוריד מתביעת היורשים את תביעת התלויים" (ע"א 295/81 גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, 566). התפיסה היא כי ברגיל, נזקו של המנוח - שהעיזבון בא בנעליו - אינו קטן בשל הפיצוי המשולם לתלויים בגין הפסדי התמיכה. עמד על כך המלומד קציר: 'העיזבון זכאי לפיצויים שהיו מגיעים למנוח, אילו היה הוא מגיש את תביעתו. הפיצויים לתלויים נפסקים להם בגין מות מפרנסם. אין לראות מדוע ייגרע חלקו של העיזבון בשל פיצוי הנפסק ליורשים - באופן אישי - בגין הנזק שנגרם להם. יתרון ליורשים אינו יתרון לעזבון; יורשים הנוטלים חלק בעזבון מקבלים על-ידי כך טובת הנאה, אך אין היפוכו של דבר נכון, לפי שאין העיזבון 'מתעשר' על-ידי יתרון שצמח ליורשים' (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף 1259 (מהדורה חמישית, כרך ב, תשס"ג)." (שם, 2268). נוסף על כך, יש לזכור כי השימוש בשיטת הידות וכינוי הידות בכינויים של תמיכה וחסכון, נועד רק על מנת לסייע לחילוצה של ידת הקיום. זאת הדגיש בית המשפט בפרשת כרכבי, במילים אלו: "חשוב לחזור ולהבהיר כי הפיצוי הניתן לעיזבון עבור 'השנים האבודות' איננו עבור 'החיסכון' ושיעורו איננו כשיעור 'יד החיסכון'. 'כל תכליתה של ידה זו' - כך נפסק - 'היא פונקציונאלית - לסייע בחילוץ מרכיב הקיום אשר יש לנכות מההכנסות לשם חישוב הפיצוי' (עניין חוסאם, בפסקה 6). כמו בתביעת התלויים, כך גם בתביעת העיזבון, מטרת יישומה של שיטת הידות היא אחת - לחלץ את יד הקיום של המנוח." (שם, 3612). לא זו אף זו, בע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח תאבת חוסאם ז"ל, , קבע כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין כי אין נפקות לשאלת החלוקה הפנימית שבין החלק הנותר מהכנסת המנוח, כדלקמן: "הפיצוי בגין "השנים האבודות" של נפגע זה יינתן עבור כלל הכנסותיו בהפחתת הוצאות הקיום (מנה המסומנת בתרשים בשחור). יתרת ההכנסה, המהווה גם את שיעור הפיצוי, מורכבת אפוא בתרשים שלמעלה מארבעת הפלחים המנוקדים. אף אם יטען הטוען, במקרה פרטני, כי ה"חיסכון" היה בשיעור קטן יותר או כי אחד המודדים האחרים הוא בשיעור שונה מן המתקבל ביישום שיטת הידות, אזי ברגיל, ובהיעדר נסיבות חריגות ומיוחדות, לא תהא לכך נפקות. זאת, כאמור, משום שמדובר בשיטת חישוב פונקציונאלית המשקפת את דרכי השימוש המקובלות בהכנסותיו של אדם, והפיצוי ניתן בגין ה"פלחים" כולם, חסר ידת הקיום." (שם, 1221). אבחנה זו, בשאלה העומדת לפנינו, הוכרעה באופן זה, בהחלטה מפורטת, על ידי בית המשפט (כב' השופט י' הראל) בת"א (תל-אביב-יפו) 208481/02 אנוך מעוז יעל נ' ביטוח ישיר - אי.די.אי. חברה לביטוח בע"מ, . 18. עתה, יש לבחון, כיצד יש להחיל את הלכת הניכוי בסוגיה דנן. מצב כגון דא טרם נדון בבית המשפט העליון, אולם בית המשפט העליון התייחס, בדונו בהלכת הניכוי, לשאלת ראשי הנזק שהינם ב"תחום החפיפה", כאשר התלויים הינם היורשים, ובמיוחד לשאלת רכיב התמיכה. בע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' אסדי רזקאללה, (להלן: "פרשת דוביצקי"), התייחס כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, לסוגיה זו, כדלקמן: "עם זאת, כאשר ראשי הנזק בשתי התביעות חופפים זה לזה - והדוגמה המובהקת מתייחסת למרכיב התמיכה שעשוי להיפסק בשתי התביעות - אין מקום לפיצוי כפול." (שם, 2807). וכן: "התוצאה ההגיונית המתחייבת מכל אלה היא שהמזיק צריך לשאת (פעם אחת) בפיצוי עבור כל נזק שגרם (לעיזבון בשם הניזוק ולתלויים), וכי אין לנכות - בלשונו של השופט טל - 'מין בשאינו מינו'". (שם, 2808). בסכמו את עניין ניכוי וקיזוז ראשי הנזק אשר הינם בתחום החפיפה, קבע כב' המשנה לנשיאה, כך: "הלכת אטינגר והפסיקה שבאה בעקבותיה עוררו מחדש וביתר שאת שאלה ותיקה הנוגעת ליחס שבין שני מסלולי התביעה הנובעים ממותו של אדם עקב מעשה עוולה: תביעת התלויים ותביעת העיזבון. לצד הרכיבים הייחודיים לכל אחד משני מסלולי התביעה, קיים ביניהם גם מתחם של חפיפה - הוא רכיב התמיכה בבני המשפחה ובמשק הבית. לתלויים בתביעתם שלהם יש זכות לפיצוי עבור תמיכת המנוח שניטלה מהם בעוולה, ולמנוח בתביעתו שלו יש זכאות לפיצוי עבור אובדן הזכות לתמוך. הפסיקה הבהירה כי יש לקבוע מנגנון של ניכוי או קיזוז שיימנע מצב שבו מרכיב התמיכה ייפסק פעמיים. צורך זה קיים בלא תלות בשאלה איזו תביעה מוגשת קודם - תביעת העיזבון או תביעת התלויים, וגם ללא תלות בשאלה איזו תביעה גבוהה יותר. גם אין נפקא מינה אם יש זהות בין היורשים לבין התלויים, אם לאו. הצורך למנוע תשלום כפל בגין הפסדי התמיכה שריר וקיים בכל המקרים האלה." (שם, 2809). בהלכת צרור, עמד על כך בית המשפט, בסיכום קביעתו, כך: "וכאן שבים אנו להערת הביניים שהובאה לעיל: הפיצוי הכולל - בסופו של החשבון - צריך לבטא את התמיכה ואת החיסכון. זהו הנזק האמיתי שנגרם - נזקם המצטבר של המנוח של תלוייו." (שם, 2269). על עקרון זה אין חולק, וברי שאין לפסוק לתובעים כפל פיצוי בגין ראשי נזק שהינם בתחום החפיפה, הן במסגרת תביעת התלויים והן במסגרת תביעת העזבון. 19. השאלה הינה האם יש לקזז את רכיב התמיכה במלואו, כאשר רכיב התמיכה בתביעת העזבון גבוה מרכיב התמיכה בתביעת התלויים? לסברתי, ניתוח השוני שבין תביעת התלויים לתביעת העזבון, מצב בו נישאה האלמנה בשנית, מביא לתוצאה בה אין זהות בין התלויים לבין היורשים ביחס לרכיב התמיכה. על אף שמבחינה פרסונאלית מדובר באותם אנשים, הרי שאין בידיהם את אותה הזכות - בידי התלויים ישנה זכות קטנה מזו אשר מצויה בידי היורשים: "לתלויים בתביעתם שלהם יש זכות לפיצוי עבור תמיכת המנוח שניטלה מהם בעוולה, ולמנוח בתביעתו שלו [ליורשים - י.ש.] יש זכאות לפיצוי עבור אובדן הזכות לתמוך. הפסיקה הבהירה כי יש לקבוע מנגנון של ניכוי או קיזוז שיימנע מצב שבו מרכיב התמיכה ייפסק פעמיים." (פרשת כרכבי, 3615). לפיכך, תחום החפיפה חל רק ביחס לחלקו הזהה של רכיב התמיכה, משמע בגובה התמיכה לה זכאים התלויים, אולם רכיב התמיכה לו זכאים היורשים בלבד אינו בתחום החפיפה. עוד צויין בפרשת כרכבי, כי: "כאשר תביעת העיזבון גבוהה יותר יש להפחית את תביעת התלויים (בגין הפסדי התמיכה) מתביעת העיזבון (ראו עניין צרור, בפסקאות 17-16)." (שם, שם). מתביעת העזבון יש אפוא להפחית את הפיצוי שנפסק לתלויים בשל הפסדי התמיכה, אף אם הוא פחות מרכיב התמיכה אשר מגולם בתביעת העזבון. ניכוי של מלוא סכום רכיב התמיכה יגרום לניכוי יתר. באנלוגיה לבחינת סיכויי האלמנה להינשא, ניתן לומר שכשם שאין מנכים מהאלמנה את התעשרותה, במידה ובעלה החדש תומך בה בסכום העולה על תמיכתו של הבעל המנוח, כך אין מנכים מהעזבון את "התעשרותו" מתמיכתו של הבעל החדש. מאחר שרכיב התמיכה הנותר אינו בתחום החפיפה, הרי שדינו כיתר רכיבי התביעה שאינם בתחום החפיפה. לגבי רכיבים אלו קבע כב' המשנה לנשיאה בפרשת דוביצקי, כך: "עניין שני הוא דינם של ראשי-הנזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה בין שתי התביעות - ראשי נזק המתייחדים לכל אחת מהן, מי לתביעת העיזבון ומי לתביעת התלויים. כך, למשל, בתביעת התלויים עשוי להיפסק פיצוי בגין ראש הנזק של אובדן שירותים, ובתביעת העיזבון עשויים להיפסק פיצויים בגין כאב וסבל וראשי-נזק נוספים. לגבי ראשי נזק אלה הייתה קיימת עד כה הבחנה בין מקרה שבו תביעת העיזבון גבוהה יותר לבין מקרה שבו תביעת התלויים גבוהה יותר. כאמור, אין מקום להבחנה הזו ומן הראוי להחיל דין אחד, קוהרנטי, שלפיו ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה לא 'ינוכו' ולא 'יקוזזו', אלא ייפסקו לתלויים ולעיזבון, לפי העניין ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזו תביעה גבוהה יותר. ודוק: לא בשינוי של עקרון הניכוי אנו עוסקים. עקרון זה מלווה אותנו משכבר הימים, והוא עומד במלוא תוקפו גם היום. כל שאמרנו הוא שיש לתקן את המישגה שנפל ביישומו של העקרון החשוב הזה, בהקשר של תביעות מקבילות שנובעות מעילה אחת, ובמקום שבו מדובר בראשי נזק המצויים מחוץ למתחם החפיפה שבין התביעות." (שם, 2809). 20. לאור האמור אציין עוד, כי לו בית משפט קמא היה דן בתביעת התלויים, הרי שהשינוי אליו יש להתייחס בעת פסיקת הפיצויים אינו מוגבל לנישואי האלמנה ותמיכתו של הבעל החדש. למשפחה זו נולדה ילדה נוספת, טרם מתן פסק הדין, ילדה אשר זכאית לתמיכתו של הבעל החדש, כתוצאה מכך מצטצמת התמיכה אשר מעניק הבעל החדש לתלויי המנוח. לפיכך, היה על בית משפט קמא להפחית את התמיכה אשר ניתנת על ידי הבעל החדש, בשיעור התלות של בתו החדשה. דברים אלו עולים בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון בהלכת פינץ (ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, ), שם התווה כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין את היחס לשינויים עתידיים במתווה חייו של המנוח. שם דובר בתביעת העזבון בלבד, היות שהמנוח היה צעיר אשר טרם הקים משפחה, אולם מהלכת פינץ עולה, שהרכב המשפחה, במידה והמנוח הינו בעל משפחה, נקבע במועד אירוע העוולה (בתביעת התלויים, כפוף לשינויים הידועים, כאמור), כדלקמן: "ומן הניזוק חסר-התלויים לניזוק שיש לו תלויים: כאן סבורים אנו, כי יש לשום את הפיצוי לפי שיטת הידות, וליישמה על-פי הנתונים הקיימים לגבי מספר הנפשות במשפחתו של הניזוק (ראו גם ת"א 1411/00 (מחוזי-חיפה) שוורץ נ' סלקום ישראל (לא פורסם; , השופטת ש' וסרקרוג))." (שם, 206). לפי קביעות הלכת פינץ, אין להיזקק לשינויים עתידיים שאינם ידועים, אף אם הם על פי נתונים סטטיסטיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של מדינת ישראל, ויש להעדיף את מצבו הידוע של הניזוק ומשפחתו (להלן: "המשפחה המוקפאת"). על אף זאת, את המשפחה המוקפאת יש לבחון לאור הדינמיות המתחייבת - שירותם הצבאי של התלויים, הגעתם לגיל בגרות, והפרישה לפנסיה, "המשפחה הדינאמית" ולא "המשפחה הרעיונית" (פרשת כרכבי, 3611; הלכת צרור, פסקה 6). סיכום לעניין ניכוי תמיכת הבעל החדש 21. לאור האמור, אני מציע לחבריי לקבל את הערעור בשאלת ניכוי תמיכת הבעל החדש מהפיצוי אשר נפסק לעזבון, ולבטל את הסכום אשר נוכה עקב כך מהפיצויים אשר נפסקו למערערים בבית משפט קמא. ניכוי דמי המחיה 22. המערערים טוענים כי לא היה על בית המשפט לנכות מהפיצויים את דמי המחיה אשר ייתכן והקטינה היתה זוכה בהם בעתיד, היות שאין כל ודאות כי תעמוד בתנאים לקבלתם. המשיבה טוענת כי לא ניתן להוכיח כי הקטינה עתידה בוודאות לעמוד בתנאים לקבלת דמי המחיה, אולם לאור הלכת רים אבו חנא (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, ), יש לקבוע כי מתווה חייה יהיה כמרבית ילדי ישראל, ולפיכך עתידה היא לקבל את דמי המחיה, והדבר מצוי בתחום הידיעה השיפוטית של בית המשפט. 23. ההלכה היא כי על מנת לנכות את דמי המחיה על הנתבע להוכיח את זכאות הניזוק לקבלם (ראו: ע"א 531/91 חנה חיון נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(2), 51, 60). המשיבה אינה טוענת כי הוכחו תנאי הזכאות, אלא כי התנאים הינם בתחום הידיעה השיפוטית של בית המשפט. ייתכן, ולו התנאי בדבר לימודים על-יסודיים, לאחר סיום שמונה שנות לימוד, היה התנאי היחיד, היה מקום להיזקק לעקרון המנחה שנקבע בהלכת רים אבו חנא. אולם, תנאי זה אינו תנאי יחיד, ועל מנת לזכות בדמי המחיה קיים מבחן הכנסה אשר נערך על ידי הביטוח הלאומי. המשיבה טוענת כי לפי הנתון אותו קבע בית משפט קמא ביחס לשכר האלמנה, הרי שהקטינה תעמוד אף במבחני ההכנסה. אין אני מקבל טענה זו. ראשית, ברי כי נתוני הביטוח הלאומי מתעדכנים מעת לעת, לפיכך לא ניתן להשליך מנתוני הביטוח הלאומי בעת הזאת לקבוע כי נתונים אלו יהיו רלוונטיים במועד בחינת הזכאות לקבלת דמי המחיה. שנית, מצבה הכלכלי של המשפחה אינו בתחום הידיעה השיפוטית, ואף אינו ניתן לחיזוי כאשר עסקינן בקטין צעיר. במועד בחינת הזכאות תיבחן הכנסתה של האלמנה בפועל ואין ודאות כי הערכת בית המשפט בעת הזאת אכן תתממש. יוצא אפוא, כי אכן במרבית המקרים, בהם עסקינן ביתום קטין, לא ינוכו דמי המחיה מסכום הפיצויים. על אף זאת, ניתן יהיה לנכות את דמי המחיה מסכום הפיצויים במקרה בו מתקרב מועד הזכאות, או אז יכול ויעלה בידי הנתבע להוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, כי אף לפי מבחן ההכנסה יהיה היתום זכאי לקבלת דמי המחיה. ריכוז לעניין דמי המחיה 24. לאור האמור, ומאחר שהמשיבה עצמה אינה חולקת על כך שלא הוכיחה את זכאות הקטינה לקבלת דמי המחיה, אציע לחבריי לקבל את הערעור אף בעניין זה ולבטל את ניכוי דמי המחיה. הערות נוספות 25. אף לאחר שקראתי את עמדתו של חברי, השופט ענבר, נותרתי בעמדתי. בסימן ימי חג הפסח הממשמשים ובאים, הקשה חברי עליי מספר קושיות, להן אשיב בקצרה. ראשית אציין כי אין ביני לבין חברי מחלוקת באשר להשפעת השינויים אשר כבר נודעו טרם מתן פסק הדין, ביחס לתביעת התלויים. המחלוקת בינינו הינה ביחס להחלת הלכה זו ביחס לתביעת העזבון. כאמור, לשיטתי, אין רכיב התמיכה בתביעת התלויים כרכיב התמיכה בתביעת העזבון. שורשיה של אבחנה זו נטועים היטב בעמדת כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק בהלכת גבריאל, וכן בפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בהלכת אטינגר. בהלכת גבריאל ציין כב' השופט ברק כך: "לעתים קרובות תומך הניזוק בחייו באנשים נוספים, כגון הורי האישה או אחים ואחיות. בחייו של הניזוק נתמכים אלה מתוך השתכרותו שלו. עם מותו, אין להם זכות משלהם על אבדן התמיכה. הדרך היחידה להמשיך בתמיכה זו היא במתן זכות לניזוק עצמו לפיצויים בגין אבדן ההשתכרות "בשנים האבודות" - הן שנות התמיכה העתידיות - מתוך ציפייה, כי פיצויים אלה ישמשו את הנתמכים עם מות הניזוק." (שם, 551). וכן: "הנתמך שאינו 'תלוי' - כגון הורי האישה או אחים ואחיות - יוכל לממש את התמיכה, שהייתה לו בעבר מאת הניזוק, באמצעות כספי הפיצויים בגין 'השנים האבודות', שכן מסכומים אלה נעשתה התמיכה עצמה" (שם, 563). יוצא איפוא, כי לשיטתו של כב' השופט (כתוארו אז) ברק, רכיב התמיכה אינו דווקא התמיכה בתלויים, אלא כל תמיכה אשר היה המנוח מעניק למטרות הקרובות לליבו. החזיק אחריו כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין, בהלכת אטינגר, כדלקמן: "אך יחד עם זאת, ראוי לזכור כי, העיזבון בא בנעלי הניזוק עצמו, וזכותו נגזרת מזכות הניזוק; ... 'שרידותה' של זו וגם של זו אין מטרתה לפצות את התלויים - לשם כך עומדת להם זכות תביעה נפרדת - אלא להביא לכך שהעיזבון יכלול את העושר, שהשתקף בזכויות התביעה של הניזוק, כמצוות סעיף 19 לפקודה. נראה, כי דווקא הפיצוי בגין אובדן יכולת השתכרות - שהוא כאמור נכס השייך לבעליו - מתאים יותר להורשה מאשר הפיצוי בגין כאב וסבל, שהוא בעל אופי 'אישי' מיוחד. ... ואם תאמרו כי הקושי הוא כפל הפיצוי, הרי להלן יבואר, כי יש לקזז מן הסכום שמתקבל על-ידי העיזבון את הסכום לו זכאים התלויים בתביעתם הנפרדת." (שם, 549). חברי סובר כי הפיצוי הניתן לעזבון כולל הוצאות קיום המנוח, הוצאות התמיכה בתלוייו ובמשק הבית וחיסכון. לשיטתי, כולל הפיצוי לעזבון את הוצאות קיומו של המנוח, הוצאות התמיכה בנתמכים (שאינם בהכרח תלוייו על פי חוק), הוצאות משק הבית והוצאות החיסכון. לפיכך, תחום החפיפה הינו בגובה רכיב התמיכה בתביעת התלויים, וסכום זה יש לקזז עת באים לפסוק את הדין, על מנת שלא יישא המזיק בתשלום כפל. כמו כן, לאור האמור, אין בפסיקת מלוא סכום התמיכה לעזבון פיצוי ביתר. עקרון העל בדיני הנזיקין הינו השבת המצב לקדמותו. את מצב התלויים, בתביעתם על פי סעיף 78 לפקודה, יש להשיב לקדמותו, ואת מצב העזבון, בתביעתו על פי סעיף 19 לפקודה, יש להשיב לקדמותו. אולם אין קדמותו של זה כקדמותם של אלו. פיצוי התלויים בגין תמיכה לה אין הם נזקקים הינו פיצוי ביתר, אולם פיצוי העזבון בגין נכס הכולל את מלוא האפשרות של המנוח לתמוך במי שיחפוץ (פוטנציאל ההשתכרות) אינה בגדר פיצוי ביתר. לא זו אף זו - קבלת עמדתו של חברי, תביא לתוצאה של פיצוי בחסר - גריעת חלק מהנכס אשר שייך לעזבון כתוצאה משינוי אשר אין בינו לבין זכות העזבון כהוא זה. אף לשיטתי, הפיצוי הכולל המשולם בתביעת העיזבון בסופו של דבר, אמור לבטא את התמיכה ואת החיסכון, זאת ותו-לא. אולם רכיב התמיכה אינו מתמצה בתמיכה לה זכאים התלויים, אלא בתמיכה אשר היה זכאי המנוח להעניק והחיסכון. טול לדוגמא ילד גאון הזוכה במלגת קיום ולימודים במוסד יוקרתי, מלגה המכסה את כל צרכיו. במצב כגון זה, אין הוריו נדרשים עוד לתמוך בו, על אף שהינו במתחם גיל התלות. הייתכן לקבוע כי מלגה זו מקטינה את יכולת התמיכה של הורי הילד (את כושר השתכרותם)? ברי כי יכולת זו נותרת בידם והם רשאים לבחור להיכן להפנותה וכיצד לנצלה. זוהי הזכות אשר בידי העזבון. בדבריו, חושש חברי כי לשיטתי תהא השפעה אף על שאלת ניכוי קצבת השארים, בניגוד להלכה מפורשת. לטעמי אין לחשוש לכך, היות שבניגוד לזכות העזבון לפיצוי בגין השנים האבודות, אשר הינו פיצוי בגין נכס אשר היה בידי המנוח עוד טרם מותו, הרי שקצבת השארים הינה רווח אשר הופק כתוצאה ישירה ממות המנוח. הלכה היא כי יש לנכות טובת הנאה שבאה ליורשים עקב מותו של המנוח - קצבת השארים הינה טובת הנאה הבאה ליורשים, אשר אלמלא מות המנוח לא היתה ניתנת להם. עמד על כך כב' השופט ריבלין, בסכמו את פסק הדין בהלכת אטינגר, כדלקמן: "בתי המשפט מורגלים בהתמודדות עם טענות מעין אלה, שמשמעותן היא, כי פסיקת הפיצויים צריכה להיעשות בהתחשב ברווח ובהפסד הכספי, הנובעים ממעשה העוולה, ותוך קביעת אמות-מידה שימנעו פיצויי-כפל." (שם, 561). כאמור, קצבת השארים הינה רווח הנובע ממעשה העוולה, ולכן יש לנכותה. הנכס של כושר ההשתכרות שאבד, אינו רווח שנובע ממעשה העוולה, אלא הינו נכס שהיה בידי המנוח טרם פטירתו ומועבר ליורשים על פי דיני הירושה. גישתי היא כי זכות העזבון השתכללה והושלמה בעת הפטירה, אולם אין בכך כדי למנוע ניכוי רווח שצמח כתוצאה ממעשה העוולה. בניגוד לקצבת השארים, תמיכתו של הבעל החדש אינה רווח בידי העזבון, היות שאין היא מגדילה את העוגה אותה יש לחלק, אלא מחלקת אותה באופן שונה, ומכירה בזכות המנוח לתמוך גם בנתמכים שאינם תלויים על פי חוק. חברי סמך עמדתו אף על ההלכה אשר נפסקה בע"א 501/84 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' דוד מירון, פ"ד מב(2), 89 (1988), לפיה במסגרת תביעתם של התלויים אין להביא בחשבון את ידתו של התלוי שנפטר. בדרך זו הלך חברי בפסק דינו בת"א (מחוזי יר') 6349/04 עז' המנוחה ח' א' נ' א' א' (קטין), . אין בידי להסכים לכך, היות שפסק הדין מירון עוסק בתביעת התלויים, סוגיה בה אין מחלוקת ביני לבין חברי, אולם אין בפסק הדין מירון על מנת לסייע בפתרון הקושיה העומדת לפתחנו - השפעת שינויים בחיי התלויים, ובדגש על תמיכתו של הבעל החדש, על תביעת העזבון. לטעמי, הניכוי או הקיזוז בין שתי התביעות, באופן המוצע על ידי, מבטיח כי הפיצוי הסופי יהלום את הנזק שנגרם - לא למטה ממנו אך גם לא למעלה ממנו (פס"ד צרור, פסקה 7). אולם אם יקוזז מלוא סכום התמיכה שזכאי היה המנוח להעניק, עקב שינויים בחיי התלויים, הרי שיהיה בכך כדי לפגוע בזכות העזבון - פיצוי בחסר. התוצאה 26. מן המקובץ יוצא כי לשיטתי, יש לדחות את הערעור ככל שהוא מופנה כלפי שיעור שכרו של המנוח, אולם יש לקבלו בשאלת ניכוי תמיכת הבעל החדש מתוך תביעת העזבון וניכוי דמי המחיה. לפיכך, אציע לחבריי לבטל את ניכוי תמיכת הבעל החדש ואת ניכוי דמי המחיה מסכום הפיצויים. ש ו פ ט השופט י' ענבר: 1. אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט שפירא, בסוגיות בסיס שכרו של המנוח וניכוי דמי המחייה. אוסיף, כי לטעמי אין מקום לנכות את דמי המחיה גם משום שלא ניתן לדעת היום, בדרגת הוודאות הדרושה, האם הקטינה (בת כשמונה שנים) תסיים את חוק לימודיה בבית ספר תיכון אם לאו. אין בידי להסכים לעמדתו של חברי בסוגיית ההתחשבות בתמיכתו של הבעל החדש באלמנה במסגרת תביעת העיזבון. 2. ההלכה הנהוגה בדבר הפסדי תמיכה של אלמנה אשר נישאה בשנית היא, כי יש להשוות את כושר ההשתכרות והתמיכה הכספית בין שני הבעלים, וההפרש ביניהם הוא אשר יקבע את גובה הפיצוי לו זכאית האלמנה, אם בכלל (ע"א 7244/97 חכמי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, ; ע"א 960/02 עזבון המנוח סביחי טלאל נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, ). כך הם פני הדברים במסגרת תביעת התלויים. ומה באשר לתביעת העיזבון? לשיטתו של חברי, המועד שבו התגבשה תביעת העיזבון הוא מועד פטירת המנוח, והזכות המועברת אל היורשים הנה זכות התביעה של המנוח, ועל כן הפיצוי הנפסק בתביעת העיזבון בגין אבדן זכות המנוח לתמוך בתלויים צריך לשקף את מצב הדברים הידוע במועד הפטירה, תוך התעלמות מנישואיה מחדש של האלמנה, אף אם אלו ידועים במועד מתן פסק הדין. עמדתי בסוגיה שונה. אני סבור כי גם במסגרת תביעת העיזבון יש להתחשב בשינויים שאירעו לאחר מותו של הניזוק, ככל שיש בהם להשפיע על ההוצאות, שאמור היה הניזוק להוציא ב"שנים האבודות" מתוך הכנסתו. התמיכה, אשר אותה מקבלת האלמנה מבעלה החדש, מקטינה את הוצאותיו של הניזוק ב"שנים האבודות", ולכן מדובר ב"טובת הנאה" שיש לנכותה. להלן אפרט את עמדתי. 3. בע"א 140/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ , הוכרה הזכות לפיצוי בגין הפסד יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות", וזאת הן בתביעת הניזוק החי, שתוחלת חייו קוצרה, והן בתביעת עזבונו של ניזוק, שנפטר עקב מעשה העוולה. הפיצוי עבור "השנים האבודות" בתביעת העיזבון משקף את מכלול אופני השימוש, שהיה הניזוק עושה בהכנסתו ב"שנים האבודות": הוצאות קיום, תמיכה בתלויים ובמשק הבית וחיסכון. על רכיבים אלו, בניכוי ידת הקיום שלו, זכאי הניזוק לפיצוי. הפיצוי לעיזבון יינתן בשיעור כלל ההכנסה בהפחתת הוצאות הקיום של הניזוק, אשר יחושבו על פי שיטת הידות (ראו: ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח תאבת חוסאם ז"ל, , בפסקה 6; ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל, , בפסקה 11). 4. אחד מרכיבי ראש הנזק של ה"שנים האבודות" בתביעת העיזבון הוא רכיב התמיכה בתלויים. הרציונל שביסוד פסיקת פיצוי עבור רכיב זה במסגרת תביעת העיזבון הוא פיצוי המנוח בגין אבדן הזכות לתמוך בתלוייו. פיצוי זה חופף לפיצוי שניתן בתביעת התלויים בגין ההפסד שנגרם להם עקב אובדן תמיכתו של המנוח, ועל כן, על מנת להימנע מפסיקת פיצוי כפול בעקבות תביעתם הנפרדת של התלויים בגין הפסדי התמיכה בהם, יש לבצע בעת עריכת חישוב נזקו של העיזבון ניכוי מתאים. ניכוי זה יש לבצע בין אם קיימת זהות בין היורשים לבין התלויים ובין אם לאו (ראו ע"א 4431/05 "המגן" - חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, , בפסקה 16; ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון כרכבי ז"ל, , בפסקה 21). הטעם העומד מאחורי ניכוי זה הוסבר עוד בע"א 295/81 עיזבון המנוחה שרון גבריאל נ' גבריאל פ"ד לו(4), 533, בפסקה 51: מה דין הסכומים, שהניזוק היה מקדיש "לתלויים" בו, אילו היה ממשיך לחיות ולעבוד? האין להפחית גם סכומים אלה מהערכת הנזק? באנגליה נפסק, כי אין להתחשב בסכומים אלה… לדעתי, גישה זו בטעות יסודה, ומן הדין הוא להפחית מתביעת העיזבון אותם סכומים, שהמנוח בחייו היה מקדיש לתלויים בו. הטעם לכך הוא, שבשל ביצוע מעשה הנזיקין נתגבשה בידי התלויים, עם מותו של הניזוק, זכות ישירה ועצמאית כלפי המזיק לפיצויים בגין הנזקים, שנגרמו להם באבדן "התלות", ושוב אין המנוח עובר למותו צריך לשאת בהוצאה. "הטבה" זו, לה זכה המנוח עובר למותו, צריך לקחתה בחשבון במסגרת הערכת הפיצויים. הטבה דומה אינה קיימת, כאשר הניזוק ממשיך לחיות; שכן בנסיבות אלה טרם נתגבשה זכותם של התלויים כלפי המזיק. הסבר זה אומץ בעניין אטינגר, בפסקאות 67-68; וראו גם: ע"א 4431/05 "המגן" - חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, , בפסקה 16. 5. בדומה לתביעת התלויים, גם במסגרת תביעת העיזבון בגין "השנים האבודות" מיושמת שיטת הידות בשיטה "הדינאמית", הצופה את פני העתיד הממשי (ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל , בפסקאות 10-11). אכן, השימוש בשיטת הידות נעשה אך כאמצעי טכני לחילוצה של ידת הקיום של המנוח, אולם הרעיון העומד ביסודה הוא, כי יש להתחשב בהתרחשויות שלאחר פטירתו של הניזוק ובהשפעתן על ההוצאות, שעליהן היה מוציא את הכנסתו. לטעמי, יש להחיל את העיקרון האמור על כל אירוע שיש בו כדי להשפיע על הוצאותיו של הניזוק על התלויים, ובכלל זה הטבה כדוגמת תרומתו של הבעל החדש להכנסת האלמנה, שהרי גם במקרה זה מתייתרת, או למצער מופחתת, התמיכה המשוערת של הניזוק באלמנה, ואף זוהי טובת הנאה שצמחה עקב פטירתו, שיש לנכותה. 6. מזווית ראיה נוספת ניתן לומר, כי ביסוד ההכרה בראש הנזק של "השנים האבודות" עומד העיקרון של השבת המצב לקדמותו, תוך מתן פיצוי למנוח בגין כל הנזקים שנגרמו בשל מותו. משנמצא כי האלמנה מקבלת תמיכה ממקור אחר, בין אם מהמזיק, ובין אם ממקור חדש שנטל על עצמו לתמוך בה, כבעל החדש במקרה דנן, קטן בהתאמה "נזקו" של המנוח. כל קביעה אחרת, שלפיה אין להביא בחשבון את מקור התמיכה החדש, תוביל לפיצוי ביתר, אשר אינו עולה בקנה אחד עם עקרון השבת המצב לקדמותו. 7. לעמדתו של חברי, שלפיה יש לגזור את הפיצוי לעיזבון ממצב העניינים הקיים עובר לפטירת המנוח, תוך התעלמות מתמורות עתידיות שחלו אצל התלויים, אף אם הן ידועות בעת מתן פסק הדין, נודעות השלכות החורגות מגדריו של המקרה שלפנינו. כך, למשל, דומה כי מעמדה זו נגזר, שאין לנכות מתביעת העיזבון את קצבאות השארים המשולמות על ידי המוסד לביטוח לאומי, שהרי עובר לפטירה לא היה זכאי המנוח לקבלן. אלא שעמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, שלפיה כאשר קיימת זהות בין היורשים לבין התלויים, יש לנכות מתביעת העיזבון את תגמולי המל"ל (ע"א 512/64; ע"א 48/77 פרפרה נ' חן, פ"ד לב(3) 191, 196. ראו עוד עניין צרור בפסקה 18). 8. אימוץ עמדתו של חברי יוביל לפיצוי ביתר גם במקרה שבו אחרי פטירתו של הנפגע, אך לפני מתן פסק הדין בתביעת עיזבונו, ילכו לבית עולמם אחד או יותר מן התלויים. על פי ההלכה שנפסקה בע"א 501/84 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2), 89, במסגרת תביעתם של התלויים אין להביא בחשבון את ידתו של התלוי שנפטר. באותה פרשה נהרגו בתאונת דרכים אם המשפחה והבן הקטין. דעת הרוב קבעה כי אין להביא בחשבון את ידת הבן. כדבריה של השופטת נתניהו (שם, בפסקה 3 ה' לחוות דעתה): טעות היא לחלק את ההכנסה הצפויה של המנוחה לחמש ידות בתקופה הראשונה ולארבע ידות בשנייה, תוך חשוב ידה עבור הבן שנספה, רמי. אין אמנם קשר הכרחי בין התוצאה הקטלנית של התאונה לגבי האם לבין אותה תוצאה לגבי רמי. להלכה קימת הייתה אפשרות שהמנוחה תיהרג אך רמי יותר בחיים. לוא היינו עוסקים בהשערות לגבי הישרדותו של רמי, היה אולי מקום להביא אפשרות כזו בחשבון. בהערכת נזקי העתיד מביא הרי בית המשפט בשיקולו את הבלתי נודע, את תהפוכות החיים שקשה לשערן מראש. אך פטירתו, המצערת, של רמי היא עובדה קיימת. כאשר עובדות רלוונטיות להערכת נזקי העתיד כבר התרחשו, כאשר מה שהיה בגדר אפשרות התממש ואשר היה נעלם בלתי ידוע הפך למציאות, אין עוד לעסוק בהשערות ונחושים אלא יש להביא בחשבון את המציאות כמות שהיא (ראה ע"א 617/80, גבאי נ. תע"ל פד"י ל"ו (3) 337, 344 והאזכורים שם). נכונה לכן טענת בא-כח התובעים כי אין לחשב את חלוקת ההכנסה של המנוחה בין בני המשפחה, לוא המשיכה לחיות, בהתעלם ממותו של רמי ומתוך הנחה שהוא ימשיך לחיות. לא היה מקום לכן ליחד ידה לרמי...  כך באשר לתביעת התלויים. האם הדין שונה במסגרת תביעת העיזבון? חברי גורס, כי "כל שינוי עתידי במתווה חייהם של התלויים אינו משנה את הקף נזקו של העיזבון, אשר, כאמור, התגבש במועד אירוע העוולה". על פי שיטה זו, בעת חילוץ ידת הקיום של המנוח, יהיה על בית המשפט להתעלם מפטירתו המאוחרת של התלוי ולהביא בחשבון גם את ידתו, מה שיגרום, בהכרח, להקטנתה של ידת הקיום של הנפגע ולהגדלתם של פיצויי התמיכה. תוצאה זו אינה נראית לי נכונה. עמדתי היא, כי בדומה לתביעת התלויים, צופה גם תביעת העיזבון את פני העתיד הממשי, ואף היא כוללת בחובה פיצויי תמיכה (ראו והשוו לפרשת צרור, פסקה 16). הבאת הידה של התלוי שהלך לבית עולמו קודם למתן פסק הדין תוביל, בהכרח, לפיצוי העיזבון ביתר. המסקנה היא, כי במסגרת תביעת העיזבון יש להביא בחשבון את המציאות כפי שהיא, וליטול את פטירת התלוי כעובדה קיימת (וראו בעניין זה: ת.א (י-ם) 6349/04 עזבון המנוחה ח.א נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ). הוא הדין באשר לנישואיה של האלמנה לבעל חדש התומך בה. 9. בפסיקתו של בית המשפט העליון הנוגעת לשנים האבודות הודגש לא אחת, כי "התוספת הגלומה בראש הנזק של 'שנים אבודות' היא צנועה יחסית, משום שמרכיב התמיכה נפסק גם לפני ההכרה בראש נזק זה - אמנם בתביעתם העצמאית של התלויים. הניכוי או הקיזוז בין שתי התביעות, שבו נדבר מייד, מבטיח כי הפיצוי הסופי יהלום את הנזק שנגרם - לא למטה ממנו אך גם לא למעלה ממנו" (פס"ד צרור, פסקה 7). הפיצוי הכולל המשולם בתביעת העיזבון בסופו של דבר, אמור לבטא את התמיכה ואת החיסכון, זאת ותו-לא . התחשבות בתמיכתו של הבעל החדש באלמנה הולמת יפה מגמה זו. 10. לסיכום, את התמיכה הניתנת לאלמנה על-ידי הבעל החדש יש לראות כ"הטבה" המוענקת לניזוק, משום שהיא מפחיתה את "הוצאותיו" שלו על האלמנה, ולפיכך יש להביאה בחשבון במסגרת חישוב נזקיו של העיזבון. צדק, אפוא, בית משפט קמא כאשר התחשב בתמיכת הבעל החדש באלמנה וניכה אותה מהפיצוי המגיע לעיזבון. 11. עד כאן פסעתי בדרכו של בית משפט קמא, אלא ששטר ושוברו בצדו. לאלמנה ולבעלה החדש נולדה ביום 3/7/08 בת משותפת. תמיכתו של הבעל החדש בביתו החדשה מקטינה את שיעור תמיכתו באלמנה, שהרי סכום התמיכה מתחלק עתה בין מספר אנשים גדול יותר. בה בעת קטנה ידת הקיום של הבעל החדש בהכנסת האלמנה, שהרי גם זו מתחלקת לאחר הלידה על ידה נוספת. יצוין, כי הריונה של המערערת עם בת זו נזכר עוד בעדותה של המערערת בבית משפט קמא, וב"כ המערערים התייחס אל הלידה הצפויה גם בסיכומיו. דא עקא, בית משפט קמא לא התייחס לנתון זה בתחשיביו. גם במהלך הדיון לפנינו לא הוצג לנו תחשיב של מי מהצדדים בנושא זה. בנסיבות אלו איני רואה מנוס אלא להיעתר לעתירתו החילופית של ב"כ המערערים (בסעיף 5ד' לעיקרי טיעונו), ולהורות על החזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שיערוך חישוב מחודש של תרומת הבעל החדש לאלמנה, המביא בחשבון את הולדתה של הבת המשותפת ואת התמיכה בה עד הגיעה לבגרות. 12. סיכומם של דברים: כמו חברי אף אני סבור, כי יש לדחות את הערעור בסוגיית בסיס שכרו של המנוח, ומאידך לקבל את הערעור בסוגיית ניכוי דמי המחיה ולהורות על ביטולו של ניכוי זה. לסכום הפיצויים שיתווסף עקב כך לפסק דינו של בית משפט קמא יש להוסיף שכ"ט עו"ד של 13% ומע"מ. אשר לסוגית ההתחשבות בתרומתו של הבעל החדש לאלמנה עמדתי היא, כי יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שיערוך חישוב מחודש של תרומה זו, המביא בחשבון את הולדתה של הבת המשותפת ואת התמיכה בה עד הגיעה לבגרות. בית משפט קמא יאפשר לצדדים להשלים טיעונם בנושא זה, בכתב או בעל-פה כפי שיראה לנכון. המשיבה תשא בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח ומע"מ. ש ו פ ט השופטת נ' בן-אור: 1. אני מסכימה לדברי חבריי, השופטים שפירא וענבר, בכל הקשור לבסיס שכרו של המנוח ולניכוי דמי המחייה. במחלוקת שנפלה בין חבריי בשאלת ההתחשבות בתמיכתו באלמנה של הבעל החדש, אני מצרפת דעתי לדעתו של השופט ענבר. 2. בפרשת אטינגר הנ"ל, נקבעה זכות העיזבון לפיצויים בגין אובדן יכולת ההשתכרות של הניזוק, שמת כתוצאה ממעשה העוולה, כפועל יוצא מן ההכרה בזכותו של הניזוק - החי לפיצויים בגין אובדן יכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות". בית המשפט תאר את הקשר בין דין העיזבון לבין דין הניזוק - החי כ"קשר גורדי", והוסיף וקבע כי את הקשר הזה, בין אם הוא משפט רצוי ובין אם לאו, ניתן להתיר רק באמצעות שינוי החוק (פסקה 63 לפסק הדין). בית המשפט העליון ער לכך, שאחד הנימוקים העיקריים להכרה בזכות הניזוק - החי לפיצויים בגין "השנים האבודות" הוא הנימוק שעניינו הצורך להבטיח את עתידם של התלויים, וכי נימוק זה אינו חל לגבי תביעת העיזבון, שכן מותו של ניזוק בעוולה מקים לתלויים עילת תביעה עצמאית בגין אובדן התמיכה. עד שיבוא המחוקק ויסדיר את המצב המשפטי, ויתייחס לסוגיית זכות העיזבון לפיצוי בראש הנזק של "השנים האבודות", "ראוי לאמץ את התפיסה ... לפיה זכאי הניזוק - החי, או עזבונו, לפיצויים בגין הנזק של אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות". שומה ראויה של הפיצויים תאיין את התוצאות הבלתי-רצויות של הקביעה העקרונית" (שם, פסקה 71). 3. ואכן, שומה ראויה של הפיצויים, להבדיל מעצם זכות העזבון לקבלם, מחייבת, למשל, להתחשב בהוצאות שהניזוק היה מוציא על התלויים בו, ואשר שוב לא יישא בהן, משום שהחובה לפצות בגינן הוטלה על המזיק. ניכוי התמיכה בתלויים פוטר באופן קונקרטי את הקושי של כפל-פיצוי, העשוי להיווצר כתוצאה מעילת התביעה העצמאית העומדת לתלויים בגין אובדן התמיכה. אולם דומה כי הוא נובע מעקרון רחב יותר, ולפיו, "בקביעת נזקו של הניזוק הראוי לפיצויים יש להתחשב, כגורם המפחית את שיעור הפיצויים, בטובות הנאה או בחסכונות, שבאו לניזוק בשל מעשה העוולה. גישה זו מקורה בעובדה, כי הגישה הנזיקית היא תרופתית ולא עונשית" (פרשת גבריאל הנ"ל, פסקה 29). 4. לפיכך, לא רק פיצוי כפול עומד בסתירה לתכלית דיני הנזיקין, אלא גם פיצוי יתר. בענייננו, כאשר מקור תמיכה חדש נוטל על עצמו לתמוך בתלויים או במי מהם (במקרה שלפנינו, האלמנה), הרי נחסכה מן העיזבון תמיכה זו, ובית המשפט לא יפסוק פיצוי נוסף. שומת הפיצויים צריכה להתחשב בכך שהתלויים, או מי מהם, זכו לאחר הפטירה ובעקבותיה, למקור תמיכה אחר. הבאתו בחשבון של מקור תמיכה זה עולה, להבנתי, בקנה אחד עם דברי בית המשפט העליון בפרשת אטינגר, שהובאו לעיל. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסקה 12 לפסק דינו של השופט ענבר. הפיקדון, אם הופקד, יוחזר למערערים באמצעות בא כוחם. תאונת דרכיםדמי מחיה