קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הדפסת ספרים ידיעה על הפרת זכויות יוצרים: השופט ע' פוגלמן: 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופט ח' אפרתי) בת"פ 8239/01, , אשר הרשיע את המערער בעבירה של התקנה לצרכי-מכירה של העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכויות יוצרים, לפי סעיף 3(1)(א) לפקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה") ובעבירה של מכירת העתקות מפרות של יצירה הנתונה לזכות יוצרים, לפי סעיף 3(1)(ב) לפקודה. על המערער נגזרו 6 חודשי-מאסר בעבודות שירות; 9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וקנס בסך 30,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו. הערעור מכוון הן להרשעה והן לגזר הדין. ההליכים והחלטת בית-משפט השלום 2. ביום 8.8.01 הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב-אישום נגד המערער. לפי הנטען בכתב האישום, היה המערער מעורב ביצירתם ומכירתם של עותקים מפירים של הספר "בעל ואישה" (להלן: "הספר"), שנכתב על-ידי הסופרת צרויה שלו (להלן: "הסופרת"). לפי המיוחס, עובר ליום 2.3.00 פנה המערער לאמיר שור (להלן: "אמיר שור" או "שור"), מנהל בית-דפוס "שורש" (להלן: "בית הדפוס"), והזמין ממנו הדפסת 3,000 עותקים מהספר. כן ביקש משור לדאוג לכריכת העותקים בכריכיה המוכרת לו (להלן: "הספרים" או "הספרים המודפסים"). הוסכם, כי עבור עבודות ההדפסה והכריכה ישלם המערער לשור סך של 8,000 ₪. בהמשך, העביר המערער לדפוס שורש גיליונות מודפסים של חלק מעמודי הספר ואת הלוחות הנדרשים להשלמת הדפסתם של העותקים. ביום 2.3.00, לאחר השלמת ההדפסה, העביר אמיר שור את העותקים המודפסים לכריכה בא-כוחריכית הלבבות" (להלן: "הכריכיה"), שבבעלות עמנואל טוויג (להלן: "טוויג"). בעבור 1,000 העותקים הראשונים קיבל טוויג סך של 2,000 ₪ במזומן מדפוס שורש. כבטוחה לתשלום יתרת החוב עבור הכריכה, מסר המערער לטוויג המחאה שניתנה לו על-ידי שור. בתאריכים 5.3.00, 8.3.00, 10.3.00 הגיע המערער לכריכיה, ובכל פעם נטל 1,000 עותקים כרוכים. ביום 5.3.00 מכר המערער את העותקים שנטל מהכריכיה באותו יום לחנות "מסחר הספר" בחיפה, במחיר נמוך מהמחיר בו נמכר הספר על-ידי המפיץ המורשה. המערער לא היה הבעלים של זכות היוצרים בספר, ומעולם לא ניתנה לו הרשאה להעתקת הספר. בבית-משפט קמא טען המערער, כי אמנם החזיק בספרים המודפסים, אולם עשה כן ללא מחשבה פלילית. לטענתו, הדפסת הספרים הוזמנה על-ידי אחד דוד (להלן: "דוד"), כשהוא - המערער - פעל בתום-לב בהנחייתו של האחרון. מנגד טענה המשיבה, כי המערער היה ה"רוח החיה" מאחורי הדפסת הספרים, וגם אם היו שותפים נוספים לביצוע העבירות, ניתן לראות בו מבצע בצוותא, ולהרשיעו בעבירות שיוחסו לו. 3. ביום 5.5.05 הורשע המערער בהכרעת-דין מפורטת של בית-משפט קמא. בית המשפט בחן בהכרעת הדין את ראיות המשיבה ועדיה, ובכלל זה את עדותם של אמיר שור; טוויג, בעל הכריכיה; רחל גבאי, מומחית בתחום הדפוס במעבדות מז"פ, שהגישה חוות-דעת מומחה בעניין זה (ת/16) (להלן: "חוות הדעת"); רם אורן, בעליה של הוצאת הספרים "קשת" והאחראי על ההתקשרות העסקית שבין הסופרים להוצאה; גיל שמואלי, חוקר פרטי מורשה; עידן שור, חוקר בצוות החוקרים שטיפלו בפרשה; ושל מיכאל רייזמן, בעל דפוס "ניידט", שלו ניתן ההיתר כדין להדפיס את הספר. כמו-כן, בחן בית המשפט את עדותו של המערער בפניו, את ההודעות שמסר בחקירותיו במשטרה, ואת עדויות עדי ההגנה (ביניהם, יוסף יצחק, בעל חנות ספרים "מסחר הספר", ומר יואב בן-משה, אף הוא בעל חנות ספרים). 4. כנקודת מוצא לדיון הבהיר בית המשפט, כי אין מחלוקת על-כך שהמערער בא בדברים עם שור, לצורך הדפסתם וכריכתם של הספרים; כי טוויג קיבל תמורה עבור כריכתם של הספרים; וכי השלושה - המערער, שור וטוויג - פעלו לצורך הפקת רווחים. בית-משפט קמא בחן את חומר הראיות שבפניו, והגיע למסקנה כי המערער היה ה"רוח החיה" מאחורי הדפסת הספרים המזויפים, וכי "... אותו דוד אלמוני אם היה חלקו במארג הקשרים היה שולי וזניח ובטל בששים" (בעמ' 13). 5. ראייה מרכזית ממנה למד בית המשפט על מעורבותו של המערער בפרשה, הינם דברי אמיר שור, בהודעותיו במשטרה. בהודעות אלה מסר האחרון, כי המערער היה הגורם היחיד עמו התקשר לצורך הדפסת הספרים, וכי לא הכיר כלל את דוד הנטען. בנוסף מסר, כי המערער היה זה שהביא את התשלום לכריכיה, הביא את חומרי הגלם להשלמת הדפסת הספרים, קבע את הכמות, את סוג הנייר והמחיר, והיה זה שסיפר לשור, כי הוא זקוק להדפסה דחופה של ספר שהוא ושותפו "נתקעו" באמצע הדפסתו. גם לאחר שהחלו ההליכים האזרחיים נגדו, בעקבות הפרשה דנן, הרגיע אותו המערער ואמר לו, כי הוא נוטל עליו את הטיפול בפרשה. בעדותו בבית המשפט שינה שור את גירסתו במקצת וטען, כי המערער לא פעל לבד אלא עם דוד, ויחד האיצו בו לסיים את הדפסת הספרים וכריכתם. עם זאת ציין העד, כי לא פגש מעולם את אותו דוד, ורק שוחח עימו טלפונית פעם אחת. בית-משפט קמא העדיף את דברי שור במשטרה על-פני דבריו בבית המשפט, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). וכך ציין בית המשפט: "העד מסר גירסה בארבע הזדמנויות שונות, בהן באופן עקבי היוזם המזמין, והמממן הוא הנאשם ולא "דוד" ואין כל זכר לאותו דוד ... שמו של דוד, כמזמין העבודה, עלה לראשונה בעדות העד בפני, ולא הוזכר בשום הודעה קודמת. העד ציין, כי קרא את הודעותיו בטרם העיד וזיהה את חתימתו, ולא אמר כי הכתוב בהן שקר ... אם "דוד" היה הלקוח והמזמין, מדוע פרטיו המלאים נפקדים מרישומי הדפוס ..." (שם). בית המשפט דחה את טענות הסניגור, לפיהן אין ליתן משקל לדבריו של אמיר שור, בין היתר, בשל-כך שמדובר בעד נרקומן ולוקה בבריאותו, שהוכר כנכה על-ידי המוסד לביטוח לאומי; ובשל-כך שחוקרי המשטרה הוליכו אותו שולל, ונתנו לו להאמין כי אם יפנה את הודעותיו לכיוון הרצוי, יתוגמל. ביחס לטענה הראשונה, ציין בית-משפט קמא, כי - "... כל עדות, ואפילו היא של חולה נפש, שלא לדבר על עדות של נרקומן נבחנת לגופה. ובמידה והיושב בדין מוצא לנכון ... היכן שהדבר נדרש ומתבקש. לעשות שימוש גם בכלל של "פלגינן דיבורא" ... ודי לי בכך" (בעמ' 15). ביחס לטענה השנייה ציין בית המשפט, כי לא מצא לה ביסוס. בית המשפט הוסיף ודחה את טענות הסניגור בדבר מחדלי-חקירה נטענים בחקירתו של אמיר שור. בית המשפט הוסיף, כי לא התרשם שלאמיר שור היה מניע מיוחד להפליל את המערער; בה במידה לא התרשם כי נפל פגם באופן ניהול חקירתו על-ידי חוקרי המשטרה. בהקשר זה עמד בית המשפט על עדותו של חוקר המשטרה יוסי צפיר, שהעיד על נסיבות גביית עדותו של אמיר שור, ועל התנהלות חקירתו. בית-משפט קמא הדגיש, כי לא מצא פגם יסודי באופן ניהול חקירתו של אמיר שור, וכי העדר שמו של צפיר על-גבי ההודעה שנגבתה מאמיר שור, הינו טכני ולא מהותי. בית המשפט קבע, כי נמצאו "חיזוק, השבחה ואפילו מעט סיוע", כלשונו, לדברי אמיר שור במשטרה, כנדרש לפי סעיף 54 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). זאת, בדברי המערער בפגישתו עם עדי המשיבה, רם אורן וגיל שמואלי, במרץ 2000, לפיהם הוא יודע מי האנשים שמזייפים את הספרים, וכי יוכל לסייע בעתיד בסיכול המשך הזיופים. נקבע, כי ניתן לראות בדברים אלו בבחינת ראשית הודאה. חיזוקים נוספים מצא בית המשפט בהתנהגות המערער באותה פגישה, במהלכה זה האחרון, מיוזמתו, מסר לרם אורן מספר חבילות של ספרים מזוייפים שהוציא מרכבו; וכן "בפירכות, פיתולים ואי-דיוקים בין גירסאות הנאשם השונות לבין עדותו" (עמ' 15 להכרעת הדין). 6. אחת מטענותיו המרכזיות של המערער היתה, כאמור, כי נפל קורבן למעשיו של דוד, שנעלם לאחר גילוי הפרשה. לדבריו, דוד הוא זה שהזמין את הדפסת הספרים, והמערער קיבל ממנו את הספרים בתום-לב. בית המשפט דחה טענה זו ואת הטענה כי חלקו של המערער בפרשה היה שולי, אם בכלל. בית המשפט עמד על-כך, שהמערער לא יכול היה למסור פרטים אודות דוד, הגם שלטענתו, הכירו שנים רבות וביצע עימו מספר רב של עיסקאות. כך ציין בית המשפט: "מעט תמוהה [כך במקור] בעיני איך, לאחר מסכת קשרים עיסקית די הדוקה וממושכת, הנאשם לא יכול למסור יותר פרטים מזהים אודות "דוד", כמו מספר טלפון להתקשרות לפחות, אם לא כתובת עסקית" (בעמ' 37). לכך הוסף, כי מדובר בגירסה כבושה שמסר המערער. עוד ציין: "... אפילו אם אותו דוד, שפעל אותה עת בשוק הספרים, אכן בא לעולם ואכן הפיץ ספרים פה ושם, לא נהיר לי מדוע לאיש מאלה שבאו בקשרי-מסחר עימו ו/או סחרו עימו, אין יותר פרטים אודותיו, כמו שם מלא, מספר טלפון של העסק, מספר עוסק מורשה על תעודות המשלוח/ חשבוניות/קבלות שהיה צריך לתת על-פי דין ..." (בעמ' 41). בצד האמור, הבהיר בית המשפט, כי גם אם דוד אכן פעל בזמן הרלבנטי לאישומים, אין הדבר גורע מהמעשים המיוחסים למערער. וכך נקבע: "... לקשריו ולהקשריו של הנאשם למודפס ולמופץ ולמודעותו באשר למהות המודפס והמופץ יש די מוליכים ותימוכין בכל מה שהונח בפני ..., מה גם שאפילו אם אותו "דוד" פעל בזירה בזמן הרלוונטי, הוא לא פעל באופן כזה שמנתק את הנאשם מכל מודעות למה שנעשה ולמה שיוחס לנאשם בכתב האישום" (בעמ' 16). 7. בית המשפט דחה טענות נוספות שהעלה המערער, ובכלל זה, כי לא הפר את זכויות היוצרים וכי לא מכר ספרים מזוייפים. כמו-כן דחה את הטענה, כי הספרים שמכר המערער לא היו הספרים שהודפסו בבית הדפוס, מהטעם שהספר יצא לאור רק במרץ 2000, ולפיכך, לא יתכן כי זוייף טרם יציאתו לאור. נפסק, כי "... על-פי כל הגיון, ניתן עוד בטרם צאת הספרים "הכשרים" לאור ל"היערך במקביל", להדפיס עותקים מפירים ולצאת עימם לשוק בכל תאריך ..." (בעמ' 40). בית המשפט נתן משקל לעדותה של רחל גבאי ולחוות-דעתה, לפיהם הכריכה של הספרים שנתפסו במחסנו של המערער, היתה מזוייפת, ואילו ההדפסה עצמה מקורית. לעניין זה ציין בית המשפט: "... זה המקום להבהיר, שעסקינן בהפקת/יצירת ספר ... כשהמוצר כבר מוצר מוגמר (ספר וכריכה) לא ניתן להפריד שוב בין השניים לשני מוצרים נפרדים. שכן, הנאשם על-פי כל מבחן אסף, הוביל ואיחסן ספרים מוגמרים ולא גליונות דפוס בנפרד מכריכות, ודי לי בכך לצורך הוכחת יסודות העבירה בתיק זה ..." (בעמ' 18). בית-משפט קמא סמך גם על עדותו של מיכאל רייזמן, בעל דפוס "ניידט", לו ניתנה הרשאה להדפיס את הספר, שהדגים בבית המשפט - בעזרת זכוכית מגדלת - כיצד הוא מסוגל להבחין בין עותק מקורי לעותק מפר של הספר. רייזמן העיד, כי בדק אישית ומדגמית את הספרים שנתפסו, וגילה כי כולם זוייפו. לעניין זה ציין בית המשפט: "... די לי בבדיקה זו כדי לקבוע, שהעותקים שנבדקו נמצאו מזוייפים, ודי לי באלה כדי לקבוע, כי הללו זוייפו/הודפסו שלא כדין ושלא בהיתר" (בעמ' 29). בנוסף נקבע כממצא, על-יסוד עדותו של החוקר עידן שור, שעקב אחרי המערער ביום 8.3.00, כי זה האחרון נע מבית הדפוס לכריכיה, נטל ספרים מודפסים, עליהם צויין השם "בעל ואישה", העמיסם על רכבו, ומשם נסע למחסן במושב "בית עריף". כזכור, נמצא כי ספרים אלה הינם מזוייפים. 8. בית המשפט דחה טענות נוספות שהעלה הסניגור. נוכח מהות העבירות והיקפן, נדחתה הטענה, כי מדובר ב"זוטי דברים". כמו-כן נדחתה הטענה בדבר הגנה מן הצדק, לאחר שנקבע כי יסודותיה אינם מתמלאים בנסיבות המקרה. 9. בסיכום הכרעת הדין קבע בית המשפט, כי המערער נטל חלק בהכנה והפצה ביודעין של עותקים מפרים. משכך, הרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 10. בגזר הדין, מיום 27.10.05, איזן בית המשפט בין הטיעונים לקולא שהעלה הסניגור, ובהם עברו הנקי של המערער, נסיבותיו האישיות והחרטה שהביע על מעשיו, לבין ההגנה על חופש הקניין וזכויות היוצרים, ואינטרס הציבור באכיפה. בסופו של יום גזר בית המשפט על המערער את העונשים המפורטים ברישא לפסק-דיננו. הערעור 11. ביום 14.2.06 הגיש המערער את הערעור דנן, אשר מכוון, כאמור, הן להרשעתו והן לעונש שנגזר עליו. ביום 21.2.08 עתר בא-כוח המערער לקבל ראייה חדשה בערעור. המסמך, שהגשתו נתבקשה, הינו פרוטוקול דיון שהתקיים בבית-משפט השלום בתל-אביב ביום 13.1.08, במסגרת תיק פלילי אחר, שהמערער היה אחד הנאשמים בו (ת"פ 5399/04) (להלן: "הפרוטוקול הנוסף"). במסגרת אותו דיון העידה קרן אוולין, שהיתה באותה עת חוקרת במודיעין וחקירות מס הכנסה. עדה זו התייחסה בעדותה לחקירת מס הכנסה שנסבה על הכנסות מזיופי-ספרים של הסופר רם אורן. בעדותה העלתה את שמו של "דוד", ובין היתר, מסרה כי במהלך החקירה "... דוד הזה שיחק תפקיד מאוד מרכזי בחקירה שלנו ודרכו (דרך המערער - ע' פ') ודרך עוד אנשים, הגענו לדוד הזה" (בעמ' 260). נוכח דברים אלו, עתר המערער להורות על זיכויו מהעבירות בהן הורשע, או, לחלופין, להורות על ביטול פסק הדין והחזרת העניין לחקירת משטרת ישראל, או, לחלופי חלופין, להורות על ביטול פסק הדין ועל החזרתו לדיון מחדש בפני בית-משפט קמא. לטענתו, דברי העדה מוכיחים כי מסר דברי-אמת בבית-משפט קמא אודות מעורבותו של דוד. המשיבה התנגדה לבקשה. ביום 24.2.08 החליט בית-משפט זה (השופטים ד' ברלינר ס"נ (כתארה אז), ז' המר, סג"נ וג' קרא): "לקבל את העמודים הרלוונטים מהפרוטוקול ... אין לכך, להערכתנו, כל משמעות לגבי הערעור". טענות הצדדים: טענות המערער: 12. לטענת בא-כוח המערער, התעלם בית-משפט קמא מביטולן של העבירות בהן הורשע המערער. בא-כוח המערער מוסיף, כי אמנם סעיפים 10 - 13 לפקודה החליפו את העבירות שהיו קבועות בסעיף 3 לפקודה, אולם מדובר בעבירות שונות מהעבירות המקוריות שיוחסו למערער, בלא שניתנה לו הזדמנות להתגונן מעבירות אלה. לגופם של דברים, חולק המערער על ממצאי בית-משפט קמא. לטענתו, לא היה לו חלק בהזמנת הדפסת הספרים, וחלקו בפרשה מסתכם בכך שהופנה על-ידי סוכן הספרים דוד, בתום-לב, לאמיר שור. עוד נטען, כי קבלת הודעותיו של אמיר שור במשטרה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, טעונה תוספת ראייתית שמתייחסת לנקודות השנויות במחלוקת. זו לא נמצאה בנסיבות המקרה. בית המשפט אף התעלם מכך שאמיר שור הינו עד נכה ומכור לסמים, כשאף לפי שיטת המשיבה, אינו דובר אמת. יש להעדיף את עדותו בבית המשפט, ולא את הודעותיו במשטרה, שכן באותו מועד ריחף מעל ראשו החשש כי יועמד לדין, ועל-כן ניסה ליתן גירסה שתרחיק אותו, ככל שניתן, מביצוע המעשים המיוחסים. המערער מוסיף וטוען, כי לא הוכח בבית-משפט קמא כי המערער הפר זכויות יוצרים, שכן שמו של בעל זכויות היוצרים לא צויין בכתב האישום. ההסכם שבין הסופרת לבין הוצאת "קשת", אליו הפנתה המשיבה ועליו הסתמך בית-משפט קמא, אין בו כדי לקבוע דבר בעניין זכויות היוצרים. בנפרד מכך, לא הוכח כי המערער מכר ספרים באופן המפר זכויות יוצרים, שכן המכירה היחידה שביצע המערער, היתה קודם להדפסתו של הספר. בהתייחס ליסוד הנפשי נטען, כי נדרשת הוכחת מודעות סובייקטיבית, היינו - כי המערער ידע בפועל כי מדובר בהעתקות מפרות. יסוד נפשי זה לא הוכח בראיות שהובאו לפני בית-משפט קמא. על בית המשפט היה לקבל את הסברו של המערער, כי פעל באופן תמים וללא כל כוונה פלילית, ובהנחייתו של אחר. לעניין זה מפנה בא-כוח המערער לע"פ (ת"א) 71763/02 מדינת ישראל נ' טוויג (, 12.1.04). בפסק-דין זה זיכה בית המשפט המחוזי את טוויג, בעל הכריכיה אשר נזכר לעיל, לאחר שבית-משפט השלום הרשיעו בהעתקה מפרה (להלן: "פרשת טוויג"). נקבע, כי "עצימת עיניים" נוצרת, כאשר לאדם יש חשד סובייקטיבי לקיומה של הנסיבה, אך הוא באופן מודע בוחר להתעלם מכך. המערער טען, כי על-פי אמת מידה זו יש לזכותו. להשקפתו, דוד הוא הגורם המרכזי בפרשה נושא האישום. שגה בית-משפט קמא כאשר התעלם ממעורבותו של זה, ומכך שקיומו ומעשיו שוללים את מודעותו הסובייקטיבית של המערער, שביטל את עיסקת המכר עם החנות, כאשר שמע על-כך שמדובר בספרים מזוייפים. עמדת המערער הינה, כי לא מכר אף אחד מהספרים שהודפסו בבית הדפוס ושנכרכו בכריכיה. 300 הספרים שקיבל מדוד בשלב הראשון היו מקוריים. לפיכך, גם לא חשד כי הספרים הנוספים שקיבל מדוד הינם מזוייפים. דוד היה זה ששלח את המערער לכריכיה על-מנת לאסוף את הספרים, מבלי שהאחרון היה מודע לכך שמדובר בספרים מזוייפים. משכך, לא התקיים בעניינו היסוד הנפשי הנדרש - מודעות לכך שמדובר בספרים מזוייפים. לטענת בא-כוח המערער, המשיבה אף לא הוכיחה כי מדובר בספרים מזוייפים, ושגה בית-משפט קמא כשהסיק זאת מעדותה של רחל גבאי, שאינה מומחית בתחום העתקת ספרים. לטעמו, גם העובדה שההליך האזרחי בינו לבין הטוענים לזכויות יוצרים הסתיים בפשרה, מבלי שתביעת האחרונים התקבלה, מעידה על הפגם שנפל בהרשעה. בא-כוח המערער מוסיף וטוען, כי בית-משפט קמא שגה בדחותו את טענות המערער להגנות של זוטי דברים, כמו גם הגנה מן הצדק, בשל אכיפה סלקטיבית ובשל מחדלי-חקירה, אשר פגמו ביכולת ההגנה של המערער. 13. בהתייחס לגזר הדין נטען, כי העונש שנגזר חורג לחומרה מרמת הענישה המקובלת. המערער הינו אב חד-הורי לשלושה ילדים, ומגדל בגפו את בתו בת ה- 16 אשר סמוכה לשולחנו. בית-משפט קמא לא נתן משקל ראוי לנתוניו האישיים החיוביים, לפגיעה הכלכלית שנגרמה לו לאחר שנאלץ לנטוש את תחום עיסוקו בתחום הדפוס, ולפגיעה בשמו הטוב - תחום הפצת הספרים. עוד נטען, כי לא ניתן משקל מתאים לעקרון אחידות הענישה, וכי עונשו של המערער לא צריך להיות שונה מהעונש שהוטל על אמיר שור - 10 חודשי-מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 6,000 ₪. לכך הוסף, כי קודם לזיכויו של טוויג בבית-משפט זה, גזר עליו בית-משפט השלום - בעקבות הרשעתו בדין - 4 חודשי-מאסר על תנאי והתחייבות שלא לעבור עבירה בסך 6,000 ₪. יש מקום ליתן משקל לכך שהמערער היה רק חוליה בשרשרת - כפי שהיו אמיר שור וטוויג. בא-כוח המערער מוסיף, כי היה מקום ליתן משקל מתאים לקולא לחלוף הזמן, בנסיבות בהן גזר הדין ניתן לאחר כחמש שנים מביצוע המעשים המיוחסים למערער. טענות המשיבה: 14. המשיבה טוענת, כי יש לדחות את הערעור. להשקפתה, מעשי המערער מקיימים גם את יסודות העבירות לאחר תיקון הפקודה, ואין בהם שוני של ממש ביחס לעבירות שהיו קבועות בסעיף 3(1) לפקודה. בדין הרשיע בית-משפט קמא את המערער בעבירות המקוריות שיוחסו לו, וגזר את דינו לפי רמת הענישה המקלה ביחס שהיתה קבועה לעבירות אלה לפני התיקון. בבית המשפט הוכח, כי הספר הינו יצירה הנתונה לזכויות יוצרים. בית המשפט למד על זכות היוצרים של הסופרת בספר, מעדותה שלה ומעדותו של רם אורן. המערער מצדו לא הביא כל ראייה לסתור את התשתית הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט בהקשר הנדון. בית-משפט קמא קבע, כי מדובר בספרים מזוייפים. ממצא זה בוסס על עדותו של מיכאל רייזמן, עדותה של רחל גבאי וחוות הדעת. מדובר בקביעות מהימנות וממצאים של הערכאה הדיונית, שעל-פי אמות המידה המקובלות, אין עילה להתערב בהם. לטענת המשיבה, אין עילה להתערב גם במסקנת בית-משפט קמא, כי המערער פעל לצורך העתקת הספר, ובכלל זה הזמין את הדפסתו ואף הביא לבית הדפוס את לוחות הדפוס, חלק מהגיליונות המודפסים ואת שאר חומרי הגלם. המערער היה גורם מרכזי, ובלעדיו לא היתה מבוצעת העבירה. המשיבה מבקשת לדחות את טענת המערער בעניין קבלת הודעותיו של אמיר שור במשטרה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. לטעמה, בית המשפט היה ער למצבו של האחרון, ועדיין בחר ליתן אמון בדבריו במשטרה, תוך שמצא לכך חיזוקים בחומר הראיות. לעניין היסוד הנפשי, טוענת המשיבה, התרשם בית-משפט קמא כי למערער היתה מודעות סובייקטיבית לרכיבי העבירה. המערער ידע בעת ביצוע העבירות, כי הספר נתון לזכות יוצרים, ובה במידה ידע כי לא רכש את זכויות היוצרים בספר. על-אף האמור, המערער יזם את הדפסתם של 3,000 העתקים מהספר, ומכר אותם לצורך הפקת רווח. המשיבה מוסיפה, כי בעוד שהמערער הודה כי בדרך כלל נהג לבדוק את מקוריות הספרים שרכש, לא סיפק הסבר מדוע במקרה זה לא ביצע את בדיקות המקוריוּת לספרים, על-אף שהודה כי קיים שוני חזותי בין הספר המקורי לבין הספרים המודפסים. עוד טענה המשיבה, כי אין להשוות בין עניינו של המערער לבין עניינו של כורך הספרים - טוויג, שבערעורו נקבע כי חומר הראיות במשפטו לא ביסס קיומו של חשד סובייקטיבי לכך שהספרים היו בבחינת העתקות מפרות, זאת להבדיל מהמערער, שחומר הראיות מצביע כי אכן היה מודע לכך. המשיבה מבקשת לדחות את טענת המערער בדבר חלקו הנטען של דוד. בית-משפט קמא התרשם, כי המערער היה ה"רוח החיה" בפרשה. המערער היה היחיד עימו היה לאמיר שור קשר טלפוני, והוא היה הכתובת היחידה לענייני-שכר ועבודה. המערער לא הציג ולו תעודת-משלוח אחת בעיסקאותיו עם אותו דוד, ואף לא הביא כל ראייה ממנה ניתן היה ללמוד על הקשר העיסקי בינו לבין דוד, כפי שלא יכול היה למסור את פרטי ההתקשרות שלו עם דוד. בהקשר זה מסר בהודעתו הרביעית במשטרה, כי לאחר שהתגלתה הפרשה, יצר עימו דוד קשר והבטיח שיפגש עימו אך לא עשה כן, וסירב למסור למערער את מספר הטלפון שלו. על אף האמור, המערער לא פנה למשטרה לאחר אותה שיחת-טלפון, לא דיווח עליה ואף לא ביקש מהמשטרה לנסות לאתר את מספר הטלפון ממנו התקשר דוד. התנהגות תמוהה זו מעידה אף היא על העדר ההיגיון שבגירסת המערער בעניין זה. להשקפת המשיבה, אין צורך להכריע בשאלה האם קיים אותו דוד, אם לאו. שכן גם בהנחה שדוד קיים, אין בכך כדי לאיין את חלקו המרכזי של המערער בפרשה. בנוסף טוענת המשיבה, כי יש לדחות את טענת המערער להגנה מן הצדק, בשל השוני המהותי בינו לבין בעל חנות הספרים שלא הועמד לדין; כמו גם את טענתו לעניין זוטי-דברים, נוכח היקף פעילותו. 15. לעניין גזר הדין טוענת המשיבה, כי בית המשפט קמא איזן נכונה בין שיקולי הענישה. חלוף הזמן מאז ביצוע המעשים, הינו - בין היתר - פועל יוצא של העומס המוטל על בתי המשפט והיקפו של התיק. המערער היה גורם מרכזי בפרשה כולה. הוא היוזם, הוא הגורם שהתחייב לממן את ההדפסה והוא סיפק את חומרי הגלם. בלשון המשיבה, הוא זה שהניע את "מכונת הזיופים", שבסופה הודפסו 3,000 העתקים מפירים של הספר. משכך, אין יסוד להשוואה בין חומרת העונש שהוטל על אמיר שור, שחלקו היה מוגבל ביחס לבין העונש שהוטל על המערער. דיון: 16. בחנו את מכלול טענות המערער. כפי שיפורט להלן מצאנו, כי הדיון התקיים בגדרה של המסגרת הנורמטיבית הראוייה, וכי אין מקום להתערב בקביעותיו, ממצאיו ומסקנותיו של בית-משפט השלום בהכרעת הדין. תיקון פקודת זכות יוצרים - המסגרת הנורמטיבית 17. להשקפת המערער, בהכרעת-דינו התעלם בית-משפט קמא מכך שהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום בוטלו, ולפיכך לא ניתן להרשיעו בעבירות אלה, נוכח הוראת סעיף 4 לחוק העונשין. בנוסף טוען הוא, כי סעיפים 10 - 13 לפקודה, אשר החליפו את העבירות האמורות, שונים באופן משמעותי מהעבירות המקוריות, ולפיכך לא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן מפניהן. לא מצאנו כי יש בסיס לטענות אלה של המערער. 18. ביום 23.10.02 התקבל בכנסת החוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (תיקון מס' 8), התשס"ג-2002, במסגרתו נמחקו סעיפי-עבירה שנכללו בסעיף 3 לפקודה, ובכלל אלה, העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום, והוחלפו בסעיפים 10 - 13 לפקודה. עבירת ההעתקה המפרה נקבעה בסעיף 10(א) לפקודה, ועבירת המסחר בהעתקה המפרה נקבעה בסעיף 10(ג) לפקודה. כפי המובהר בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (מס' 8), התשס"ב-2002 (ה"ח 3093, כ"ז באדר התשס"ב, 11.3.02, עמ' 370), מטרת התיקון לא היתה להורות על ביטולן של עבירות סעיף 3 לפקודה, אלא על החלפתן בסעיפים 10 - 13 (ראו דברי ההסבר בעמ' 371). התיקון נועד להגביר את ההגנה על זכויות היוצרים בדרך של החמרת הענישה הפלילית על חלק מהעבירות, ניסוחן של העבירות מחדש והוספת עבירות חדשות. הענישה המתייחסת לעבירות של עשיית עותקים מפרים של יצירה לשם מסחר בהם, הוחמרה, והעונש המירבי הקבוע הועמד על חמש שנות מאסר. הוסף, כי "עשיית עותקים מפרים של יצירה ... לשם מסחר בהם, הם מעשים פסולים המצדיקים ענישה משמעותית בשל הפגיעה הקשה בבעל זכות היוצרים ..." (שם). אין בידי לקבל את טענת בא-כוח המערער, כי לאחר התיקון קיימים הבדלים משמעותיים בין העבירות. האיסור שהיה קיים בסעיף 3(1)(א) לפקודה, על יצירת העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכות יוצרים, ממשיך לחול גם לאחר התיקון, לפי סעיף 10(א) לפקודה. גם האיסור שבסעיף 3(1)(ב) לפקודה, על ביצוע מכירה בהעתקים המפרים של היצירה, ממשיך לחול לאחר התיקון, בגדרו של סעיף 10(ג) לפקודה. במקרה שלפנינו, לא חל שינוי משמעותי ביסודות העבירות, במידה שניתן לומר כי התיקון הביא לביטול האיסור, כמשמעות הדברים בסעיף 4 לחוק העונשין. ההיפך הוא הנכון. התיקון החקיקתי נועד, כאמור, להחמיר בעונשים הקבועים בצדן של העבירות. כאן המקום להזכיר את סעיף 5 לחוק העונשין, אשר קובע לאמור: "נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על העניין החיקוק המקל עם העושה". במקרה שלפנינו, כשאין חולק כי לאחר התיקון הוחמר העונש בצידן של עבירות ההעתקה המפרה והמסחר בעותק מפר, ברי כי החיקוק שמקל עם המערער הינו החיקוק שקדם לתיקון, היינו - עבירות סעיף 3 לפקודה (ראו: פרשת טוויג בפיסקה 5; י' קדמי, "על הדין בפלילים", מהד' מעודכנת, תשס"ה-2004, חלק ראשון, בעמ' 14). עולה מן המקובץ, כי לא נפלה שגגה בסעיפי האישום שיוחסו למערער, בהיזקקות בית המשפט לסעיפים אלה, ובענישה לפי החיקוק המקל, לאחר שנמצא כי יש להרשיע את המערער בדין. העבירות שיוחסו למערער לפי סעיף 3 לפקודה 19. סעיפים 3(1)(א) - (ב) לפקודה, קובעים בזו הלשון: "כל העושה ביודעין אחד המעשים דלקמן, דינו - מאסר שלוש שנים וקנס פי שבעה מהקנס שנקבע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ... (א) מתקין לצרכי-מכירה או שכירות העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכות יוצרים; (ב) מוכר או משכיר או מציג או מציע למכירה או לשכירות בדרך מסחרית כל העתקה מפרה של יצירה כזאת". עבירת ההתקנה 20. בהתייחס לעבירת ההתקנה, טען המערער כי המשיבה לא הוכיחה בבית-משפט קמא שביצע את ההעתקה המפרה. לטענתו, האחראי על ביצוע פעולות ההעתקה היה דוד - הגורם שהזמין את הדפסת הספרים המזוייפים. הוא זה אשר היפנה את המערער תם הלב לבית הדפוס. המערער עצמו לא היה מעורב בפעולת ההעתקה של הספרים. הפרוטוקול הנוסף שהוגש כראייה בערעור, מחזק אף הוא את גירסתו זו. אין בידי לקבל טענה זו של המערער. בנפרד מכך שמדובר בטענה המתייחסת לקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר התבססו על התרשמותה מהראיות והעדים השונים, אשר ככלל אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן (בכפוף לחריגים שלא כאן המקום להתעכב עליהם), הרי שגם לגופה של טענה, אין מקום לקבלה. במסגרת הודעותיו במשטרה, מסר אמיר שור תיאור מפורט אודות מעשיו של המערער, לרבות פנייתו לבית הדפוס, הזמנת הדפסת הספרים המזוייפים, הבאת חומרי הגלם להשלמת ההדפסה ומתן הוראות, ובכלל זה כמות הספרים המבוקשת להדפסה, סוג נייר, המחיר עבור ההזמנה ומועד הדפסה. המערער אף אסף את הספרים לאחר השלמת הדפסתם, והתחייב למסור לאמיר שור את התשלום עבור הדפסת הספרים, והיה למעשה הגורם היחיד מולו עבד בהזמנה זו. אמיר שור מסר כי מעולם לא פגש את דוד הנטען. זו גם הגירסה שמסר אמיר שור במהלך משפטו, שהתברר והסתיים בהרשעתו בעבירת התקנה לצרכי-מכירה של העתקה מפרה (ת/32). כאמור, בעדותו בבית-משפט קמא, שינה שור את גירסתו, ומסר כי דוד היה זה שמסר לו את נתוני ההדפסה, וכי המערער כלל לא היה בקיא בנתונים הללו (עמ' 59 לפרוטוקול, מיום 5.5.03). אמיר שור לא הצליח להסביר בבית-משפט קמא את פשר שינוי הגירסאות, כשטען בתחילה, כי "... לא זוכר למה בהודעה אני לא אומר שדוד לחץ עלי" (בעמ' 62 לפרוטוקול, מיום 5.5.03), ובהמשך אף טען, לחלופין, כי מסר את שמו של המערער במשטרה, כי "... את הנאשם אני מכיר" (שם), או "לא יודע" (בעמ' 67 לפרוטוקול, מיום 5.5.03). בית המשפט ראה לקבל את הודעותיו, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות ולהעדיפן על עדותו במשפט, ופירט את הטעמים לכך ואת חומר הראיות שיש בו משום דבר לחיזוקן. כך, למשל, בידי אמיר שור, לא היה כל פרט מזהה אודות אותו דוד, נתון שלא מתיישב עם הטענה כי זה האחרון הוא מזמין הדפסת הספרים. בידי אמיר שור היו מצויים פרטי המערער כמזמין ההדפסה, אותם ניסה לטשטש לאחר שהפרשה נחשפה. חיזוק נוסף נמצא בפגישתו של המערער עם רם אורן וגיל שמואלי. בעדותו בבית המשפט מסר רם אורן, כי "בפגישה אמר הנאשם הוא יודע מי האנשים שעוסקים בגניבה או בזיוף של הספרים והציע לדאוג לכך שלא יעשו עוד זיופים של הספר הזה וספרים נוספים שלנו, אם נבטל נגדו את כל ההליכים האזרחיים והפליליים" (בעמ' 6 לפרוטוקול, מיום 9.12.02). בית-משפט קמא אף ראה באמרה זו של המערער משום ראשית הודאה. באותה פגישה מסר המערער לרם אורן, מיוזמתו, חבילת-ספרים מזוייפים. בית-משפט קמא ראה בהתנהגותו זו של המערער התנהגות מפלילה. לכך התווספו עדויותיהם של עידן שור וגיל שמואלי. עידן שור, אשר, כאמור, עקב אחר המערער, ראה אותו נוטל את הספרים המזוייפים מהכריכיה, מעמיסם על רכבו ומעבירם למחסן במושב בית-עריף. גיל שמואלי העיד בבית-משפט קמא, כי בפשיטה שנערכה במחסני המערער במושב בית-עריף, לאחר שנחשפה הפרשה, נתפסו כ- 1,500 ספרים מזוייפים. במחסן נמצאו גם ספרים מזוייפים אחרים, של הוצאות ספרים אחרות. הנה-כי-כן, נוכח התשתית הראייתית והטעמים עליהם עמדה הערכאה הדיונית, לא מצאנו עילה להתערב בהעדפת הראייה שהתקבלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות על העדות במשפט, כמו גם במסקנת בית המשפט, כי בחומר הראיות קיים דבר לחיזוקה. נוסיף, כי בית המשפט לא התעלם מטענת המערער באשר לטעמים בגינם אין ליתן משקל לעדותו של העד, והתייחס אליה בפרוט, תוך הבהרה כי בחן את העדות בזהירות הנדרשת. גם לעניין הערכת משקלה של עדות זו, לא מצאנו כי יש מקום להתערבות בהכרעתה של הערכאה הדיונית. 21. כאן המקום להידרש לטענת המערער, כי דוד היה הגורם שהזמין את הדפסת הספרים המזוייפים. הטענה נדחתה בבית-משפט קמא, משלא נמצא לה תימוכין בחומר הראיות, ובדין כך. על-אף טענתו של המערער, כי דוד היה הגורם הבלעדי להזמנת הספרים, לא נמצא שום פרט מזהה שלו בבית הדפוס או בכריכיה. הגורם היחיד עמו היה שור במגע, ובכלל זה, הגורם המזמין, המשלם ומביא חומרי הגלם - לוחות דפוס וגיליונות מודפסים - היה המערער עצמו. לפי הודעותיו של אמיר שור, שהתקבלו כראייה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, זה האחרון כלל לא פגש את דוד הנטען. בצדק הגיע בית-משפט קמא למסקנה, כי גם אם דוד אכן פעל בזמן הרלוונטי, אין הדבר גורע מהמעשים המיוחסים למערער, שכן לפי כל אמת-מידה, האחרון היה הגורם הדומיננטי בפרשה. נתנו דעתנו גם לפרוטוקול הנוסף שהתקבל, כאמור, כראייה נוספת בערעור. גם מפרוטוקול זה עולה, כי אין כל ראייה קונקרטית, בין חשבוניות מס ובין אחרת, ממנה ניתן ללמוד על זהותו של דוד. מכל מקום, מוכנים אנו להניח לטובת המערער, לצורך הדיון, כי אותו דוד אכן קיים ויש לו מעורבות בעשיית העתקות מפרות. גם בהינתן האמור, אין בכך לשנות את תמונת הראיות שהיתה לפני בית-משפט קמא, שהצביעה על מעורבות ישירה ומרכזית של המערער בכל שלב משלבי הפרשה נושא האישומים. לפיכך, לא ניתן לקבל את טענתו, כי מעורבותו בפרשה הסתכמה בכך שנשלח על-ידי דוד לאסוף את הספרים מבית הדפוס. נסכם, אפוא, כי גם בהנחה המקלה, לפיה דוד נטל אף הוא חלק בביצוע העבירה, המערער הוא - למצער - מבצע בצוותא, שנטל חלק מהותי בביצוע המעשים המיוחסים בכתב האישום (ראו למשל: ע"פ 4497/93, 4389/93 בן עזרא מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239 (1996); ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 543 (1996)). 22. כאן המקום לשוב ולהידרש לטענת המערער, בדבר אי-הוכחתו של היסוד הנפשי, שנשענת אף היא על גירסתו בדבר היותו שליח "תמים" של דוד הנטען. אין מחלוקת בין הצדדים, כי נדרשת מודעות המערער לטיב ההתנהגות וכן לנסיבות הרלוונטיות. המודעות נבחנת על בסיס כלל הנסיבות לפני הערכאה הדיונית - "שהרי דבר הנתון ללבו של אדם פנימה, אין להוכיחו אלא על דרך התחקות אחר ראיות נסיבתיות, התנהגות ונתונים חיצוניים" (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין (, 4.9.07)). על-יסוד התשתית עליה עמדנו, יש לבחון, אפוא, האם היה המערער מודע לכך כי מדובר בהעתקות מפרות. בית-משפט קמא ענה על-כך בחיוב, ולא מצאנו כי נפלה שגגה מלפניו. המערער, שהיה בקיא בתחום הדפוס, ידע כי הספר כיצירה נתון לזכויות יוצרים, ידע כי הוא לא רכש זכויות יוצרים ביצירה, וכי לא ניתן לו אישור מבעלי הזכויות (עמ' 83 לפרוטוקול, מיום 30.12.03). גירסתו היתה כי לא הדפיס ולא היתה לו כוונה להדפיס את הספר. משלא התקבלה גירסתו הבסיסית בדבר מעורבותו המוגבלת כמבצע תמים שהוא שלוחו של דוד (ועל הטעמים לכך עמדנו לעיל), ומשנקבע כי המערער היה הגורם המרכזי שפעל להדפסתם לצרכי-מכירה של ספרים הנתונים לזכויות יוצרים, וכאמור, אלה אינן בידיו ואף לא קיבל הרשאה לעשות כן, אין מנוס מן המסקנה, כי מתקיימים הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי הנדרשים להרשעתו בעבירת ההתקנה. כפי המוזכר, מבקש המערער לסמוך על ההכרעה בפרשת טוויג. אמיר שור וטוויג הורשעו, בהליך נפרד, בעבירה של התקנה בגין הפרשה הנדונה. טוויג ערער על הרשעתו בדין. ערעורו התקבל והוא זוכה, לאחר שבית-משפט זה קבע, כי לא ביצע את עבודתו בצורה חריגה, הזמנת העבודה נרשמה כסדרה, המחיר שנקבע היה המחיר הרגיל, וטוויג לא ניסה להסתיר את מעורבותו בעבודה. נמצא כי "בצבר הראיות ובהתרשמות הכוללת מהן, אין כל אינדיקציה כי אצל טוויג התעורר חשד לביצוע העתקה מפרה" (פרשת טוויג, הסיפא לפיסקה 7). בקביעה זו, המבוססת כל כולה על התשתית הקונקרטית בעניינו של טוויג, שהיה אחת החוליות בשרשרת הייצור של העותקים המפרים, אין כדי לגרוע מהקביעות העובדתיות בעניינו של המערער - הרוח החיה של הפרשה כולה - הנסמכת על מסכת ראייתית ענפה, שעיקרה תואר לעיל, עליהן נסמכת הכרעת בית המשפט בדבר מודעותו הסובייקטיבית של המערער ליסודות העובדתיים של העבירה. בשולי הדברים נציין, כי לא מצאנו ממש בטענת המערער כי הפשרה שהושגה בהליך האזרחי משליכה על עוצמת הראיות בהליך הפלילי. ההכרעה בהליך אחרון זה, נסמכה על התרשמות בלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מן הראיות שהונחו לפניה (עמ' 21 - 22 להכרעת הדין), ושיקולי הצדדים בתיק האזרחי אינם משליכים עליה. 23. בפי המערער, כאמור, טענה נוספת, לפיה לא הוכח כי היצירה נתונה לזכות יוצרים. בבית-משפט קמא טען, כי הסופרת עצמה הפרה זכויות יוצרים של כותבת פלונית, ממנה לקחה הסופרת את הרעיון לספר. כפי שמבארת הערכאה הדיונית, בעדותה בבית המשפט תיארה הסופרת את תהליך הוצאת הספר לאור, החל מכתיבתו וכלה בהתקשרותה עם הוצאת הספרים. במסגרת עדותה אף הדגישה, כי בשום דרך לא העבירה למערער את זכויות ההדפסה של הספר. לעניין הטענה כי היא עצמה הפרה זכות יוצרים, השיבה: "אני יודעת שהיתה כתבה צהובה בעיתון צהוב של מישהי שניסתה לעשות לעצמה יחסי-ציבור על גבי ולפגוע בשמי הטוב, כדי להשיג פרסום בעיתון כדי לנסות לקדם את ספרה. אני אומרת שמעולם לא ראיתי את כתב היד הזה ..." (בעמ' 24 לפרוט'). גם רם אורן בעדותו אישר, כי לאחר שנבדקה טענה זו, נמצא כי היא משוללת כל יסוד. יתר-על-כן, שנה לאחר-מכן, הוצאת-ספרים אחרת הוציאה לאור את כתב היד של אותה כותבת פלונית, ולא נמצא דמיון בין שתי היצירות (בעמ' 10 לפרוטוקול). בבית-משפט קמא אף הוצגו פרטי ההתקשרות של הוצאת הספרים "קשת" עם הסופרת, לרכישת זכויות היוצרים בספר בתמורה. בנסיבות אלה לא מצאנו יסוד לטענת המערער בהקשר זה. עבירת המכירה 24. בהתייחס לעבירת המכירה העלה המערער שתי טענות: האחת, כי לא הוכחה עיסקת המכירה של קבוצת הספרים המזוייפים. לטעמו, בית המשפט שגה בהרשעת המערער, על-אף ביטולה של העיסקה; השניה, לא הוכח כי הספרים אותם מכר אכן היו הספרים המזוייפים. מעדותה של רחל גבאי ומחוות הדעת עלה, כי רק כריכת הספר היתה מזוייפת, ואילו ההדפסה עצמה היתה מקורית. בא-כוח המערער אף השיג על מקצועיותה של המומחית בתחום העתקת הספרים. בכל שאמור בטענה הראשונה - בית המשפט בחן את עדותו של יוסף יצחק, בעל חנות הספרים "מסחר הספר" בחיפה, שביטל את עסיקת הרכישה עם המערער, לאחר שהתגלה לו כי הספרים שמכר לו המערער, מזוייפים. נקבע כי - "... על-פי כל הגיון ועל-פי דרך התנהלות הסוחרים (היתה הצעה, היו הסכמה וקיבול בנוגע למועד ומחיר) והיה ביטול חד-צדדי. ודי לי בכך, לעניין זה לקבוע, שממפגש הרצונות והקיבול חיה העיסקה עד לביטולה" (בעמ' 43 להכרעת הדין). לשון אחר, לאחר שהושלמה המכירה, בוטלה ההתקשרות. לא מצאנו עילה להתערב בהכרעתו זו של בית המשפט. בצדק נקבע, כי ביטולה של העיסקה, לאחר השלמת המכירה, לא מאיינת את העבירה שבוצעה עוד קודם לכן. למעלה מן הצורך נוסיף, כי לצורך הרשעת המערער בעבירה זו, די היה בכך שהמערער "... מציע למכירה ..." את הספרים המזוייפים לחנות "מסחר הספר" בחיפה - גם בלא השלמת הליך המכירה. נוסיף, כי בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערער, כי לא ייתכן שמכר את הספרים המזוייפים בסוף פברואר 2000, קודם ליציאת הספר לאור בחודש במרץ 2000. גם בקביעה זו, אשר מבוססת על התרשמות הערכאה הדיונית מהעדים השונים שהעידו לפניה, לא ראינו להתערב. בכל שאמור בטענה השנייה - לפני בית המשפט הונחה חוות-דעתה של העדה רחל גבאי, ממעבדת המסמכים במז"פ. מחוות הדעת עלה, כי כריכת הספר נמצאה מזוייפת, הגם שההדפסה עצמה נמצאה מקורית. בית-משפט קמא הגיע למסקנה, כי לאחר השלמת הספר - כאשר מדובר במוצר מוגמר - אין אפשרות עוד להפריד בין הדבקים, ודי בכך כדי לענות על יסודות העבירה. בעניין אחרון זה יש להדגיש, כי בית המשפט נסמך גם על עדותו של מיכאל רייזמן, שהעיד כי בדק באופן אישי את הספרים, שנמצאו ברשותו של המערער, ומצא כי הללו מזוייפים. על-יסוד כל אלה, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית-משפט קמא, לפיה הוכח שהספרים שנמצאו בידי המערער אינם עותקים מקוריים, כי אם עותקים מפרים. "זוטי-דברים" 25. תמימי-דעים אנו עם בית-משפט קמא, כי אין מקום לקבל את טענת המערער כי עומדת לו ההגנה של "זוטי-דברים". ודוק, אין מדובר בטענה שניתן להעלותה בעלמא. הגנת זוטי-דברים שבסעיף 34יז לחוק העונשין, "... באה להעניק לבית-המשפט סמכות - שלא היתה לו עד כה - ליטול ממעשה את פליליותו, בשל היותו "חסר-משמעות" מן ההיבט של "האינטרס הציבורי" ..." (י' קדמי, שם, בעמ' 555). מדובר במקרים בהם המעשה בו הואשם פלוני הינו קל ערך. במקרה דנן, הוכחה הפרת זכויות יוצרים בהיקף רחב לצרכים מסחריים. האינטרס הציבורי חייב נקיטה בהליכי-אכיפה, ובדין נדחתה טענתו זו של המערער. הגנה מן הצדק 26. המערער טוען, כי על בית-משפט קמא היה לקבל את טענתו להגנה מן הצדק, בין מן הטעם של אכיפה בררנית, בשל כך שנגד מעורבים אחרים בפרשה לא הוגש כתב אישום ובין בשל התנהלות המעורבים וגורמי החקירה בפרשה דנן, אשר הביאו לפגיעה בהגנתו. דוקטרינת ההגנה מן הצדק נקלטה לראשונה בפסיקת בית המשפט בישראל, בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996). במקרה זה נקבע, כי בית המשפט יכיר בדוקטרינה זו, במקרים נדירים, בהם התנהגותה של הרשות הינה כה בלתי-נסבלת ו"שערורייתית", עד ש"... המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת ..." (בעמ' 370). בעניין בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן: "פרשת בורוביץ")) ובפסיקת בית המשפט העליון שבאה בעקבותיו, הורחב תחום התפרשותה של הדוקטרינה (בפסק-דינו של מותב זה, שניתן לאחרונה, עמדנו על הדברים בפירוט ולא נרחיב כאן: ע"פ 70095/08 מדינת ישראל נ' אור (לא פורסם, 7.9.09)). אכיפה בררנית אכן יכולה לשמש בסיס לקיומה של הגנה מן הצדק. דא עקא, שלא מצאנו כי יש שוויון מהותי בין המערער לבין אחרים אליהם היפנה בטיעוניו, הן מבחינת התשתית הראייתית הקיימת בעניינם והן נוכח חלקם במסכת העבריינית, להבדיל מן המערער שהיה הגורם המרכזי שהיה מעורב בעבירות ההתקנה והמכירה. במאמר מוסגר נציין, כי העד יואב בן-משה, שהמערער מלין על אי-העמדתו לדין, התייחס בעדותו לפרשה שונה. המערער עצמו, ציין כי אין זהות בין "דוד", אליו התייחס העד, לדוד אליו כיוון המערער בפרשה נושא האישומים שלפנינו (עמ' 70 לפרוטוקול, מיום 30.12.03). בנוסף נציין, כי לא מצאנו שהתנהלות גורמי החקירה במקרה זה יכולה לבסס עילה לביטול כתב האישום, בגידרה של הגנה מן הצדק. על-יסוד מכלול הטעמים עליהם עמדנו, אנו דוחים, אפוא, את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 30. שקלנו את טיעוני הצדדים בהתייחס לענישה שהושתה על-ידי הערכאה הדיונית. בית-משפט קמא איזן בין שיקולי הענישה השונים. מחד - האינטרס הציבורי, המחייב הגנה על זכויות היוצרים, ובלשונו של בית המשפט העליון: "תופעת העבירות כנגד הקניין הרוחני הגיעו למימדים רחבי-היקף, המביאים לפגיעה חמורה בסחר המקומי, כמו גם בסחר הבינלאומי, והמחייבים את רשויות אכיפת החוק, כמו-גם את מערכת בתי-המשפט, להקפיד כי תהיה הרתעה יעילה כנגד עבירות אלה" (רע"פ 1519/03 סויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.4.03)). מאידך - ניתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער, עליהן עמד בהרחבה פרקליטו. נוכח היקף ההפרה מצאנו, כי העונש שהושת על המערער אינו חורג לחומרה ממדיניות הענישה הראוייה. בנפרד מהאמור, לא מצאנו כי השוני בעונשים בין המערער לבין אמיר שור פוגע בעקרון אחידות הענישה, בשל חלקו הדומיננטי של המערער בביצוע העבירות, להבדיל מחלקו של שור. אם ראינו להקל במידת-מה עם המערער, הרי זה בשל הזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות בשנת 2000. אנו מעמידים, אפוא, את עונש המאסר שירוצה בעבודות שירות על 4 חודשים במקום 6 חודשים. בהתחשב בכך שהמבקש הפקיד ביום 21.6.09 סך של 30,000 ₪ בקופת בית המשפט, ייחשב המערער כמי ששילם את מלוא הקנס, ויש לזקוף את הפקדון על-חשבון הקנס. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ע' פוגלמן, שופט השופט ז' המר, סג"נ: אני מסכים. זאב המר, סג"נ השופטת ת' שפירא: אני מסכימה. תחיה שפירא, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט פוגלמן, לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל את הערעור על העונש בחלקו כך שעונש המאסר יועמד על 4 חודשים (במקום 6 חודשים), אותם יישא המערער בעבודות שירות בכפוף לחוות דעת הממונה. בהתחשב בכך שהמבקש הפקיד ביום 21.6.09 סך של 30,000 ₪ בקופת בית המשפט, ייחשב המערער כמי ששילם את מלוא הקנס, ויש לזקוף את הפקדון על-חשבון הקנס. יתר רכיבי גזר הדין - יעמדו בעינם. זכויות יוצרים (הפרת)