קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כספים לאחר העדפת נושים אסורה: זוהי בקשתו של המנהל המיוחד לנכסי החייב אלי רייפמן (להלן: המנהל המיוחד והחייב, בהתאמה), כי אצווה על שבעה נושים שונים של החייב להשיב סכומים אשר שולמו לידם לאחר הגשת בקשת הכינוס, וזמן לא רב טרם מתן צו הכינוס עצמו. זאת, לשיטתו, באורח חריג ובנסיבות המלמדות, כי הדבר נעשה על רקע הסתבכותו הכספית של החייב. כמו כן, עותר המנהל המיוחד לחיובו האישי של עו"ד אפיק, כיום בא-כוחו של החייב, אשר שימש כנאמן בעסקאות אלו או למצער בחלקן. כך, מכוחם של מספר נימוקים נטענים, ובראש ובראשונה טענת המנהל המיוחד, כי מן הנסיבות עלה בבירור, כי עו"ד אפיק ידע היטב כי הוא משמש כמתווך בהעברת כספים הנוגדת את הדין. כל המשיבים מתנגדים לבקשה, ומעלים טענות סף וטענות לגופו של עניין, כל אחד לפי נסיבותיו וטעמו. הטיעונים המרכזיים החוזרים ונשנים בעניין זה, הינם כי: א. טרם הגיע המועד לשימוש בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, שכן החייב עודו מצוי תחת צו כינוס בלבד; ב. כי לא הוכחה כוונת העדפה פסולה, אלא עסקינן בתשלום שוטף או בעבור עסקה לגיטימית (למשל: עבור מניות אותו צד ג' שהועברו לחייב), וכך הלאה. אחד המשיבים, משרד עורכי הדין גיצלטר, מרחיק לכת וטוען כי עצם מינויו של המנהל המיוחד נעשה שלא כדין, והחלטת בית המשפט אשר הקנתה לו סמכויות חקירה הינה בלתי חוקית, ובבחינת "חריגה מסמכות" מטעם בית המשפט. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות השונים ובתגובות להם, ניתנת החלטתי זו. עניין לנו, למעשה ב"מקבץ" של בקשות לביטול העדפת נושים אסורה, מן הסוג הנדון בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, אשר המשותף לכולן הינו אורח ומועד התשלום, שנעשה דרך חשבון נאמנות, לאחר הגשת הבקשה לצו כינוס, ובתוך תחום שלושת החודשים טרם ניתן צו הכינוס. זאת, כאשר אין חולק כי החייב עצמו התייחס לאותם מהלכים במסגרת חקירתו, שם נשאל אודות העברת הכספים, והשיב כדלקמן: "לצורך העניין כולם היו בטוחים שאני גמור, זהו אין אמבלייז, אמבלייז זה אלי רייפמן, בא באותה מילה… התחילו פאניקות, עכשיו אני לא יכול לספר לחברה של הפאניקה מה באמת קורה ברקע ומה יש, כי אני יודע מה המצב לאמיתו, אני לא יכול לספר על זה כי עד הרגע האחרון, עד שלא ניצחת לא ניצחת. לא עושים מלחמה מול מיליארדים בזה שאתה מפחיד אותם, אלא בזה שאתה מרדים אותם, מה לעשות. (קרי, החייב, אשר מאמין באותו שלב כי יחלץ מקשייו, מעדיף שלא לספר לנושים את עומק הבעיה בה הוא מצוי - ו.א) עד הרגע האחרון אף אחד לא ידע, ופתאום יש לי ידיים חלשות, מגיעים אנשים בני משפחה או אחרים שאומרים תשמע ידידי, תביא את הכסף כי אנחנו יודעים שאתה הולך ליפול, אל תספר לנו סיפורים… אתה הולך ליפול, תביא את הכסף, לא רוצים להיות תקועים, אמרתי מאה אחוז, אני אשיג".כאן, למעשה, מונחת תשתיתה של הבקשה, אשר אף אם אין בה (קרי, באותה עדות) ראיה חלוטה אשר די בה בכדי לקבוע כי כל הנושים אשר קיבלו כספים בסמוך לאחר מכן, חייבים בהשבה מכח סעיף 98, הרי שוודאי וודאי יש בה תשתית לכאורה שאין להקל בה ראש. מעדות החייב, אשר נראה כי בנקודה זו "שפך את ליבו" ותאר בגילוי לב את "קרב הבלימה" אשר ניסה לנהל נוכח קריסתו ההולכת וקרבה, מבהיר כי במשך תקופה, ניסה 'להרדים' את הנושים ולמנוע מהם מלעמוד על קשייו. אלא, שנסיון זה החזיק מעמד אך לתקופה מוגבלת, ובסופו של דבר גילו הנושים את מצבו האמיתי ("ידיים חלשות", כלשונו), והבינו כי אם לא ישולם להם חובם לאלתר, הם עלולים "להיות תקועים" (קרי, לעמוד אל מול הליך חדלות פרעון אשר יגביל מאד את יכולתם להפרע, קל וחומר באמצעות פעולה עצמאית). חשיבותו של עניין זה (אשר, זאת לזכור, עודו בגדר חזקה עובדתית ניתנת לסתירה) לכל האמור בסימון והכרזה על פעולות שנעשו בהשראת אותו 'הלך רוח' כהעדפת נושים אסורה, הינה ראשונה במעלה. אמנם, אין ספק כי צודקים הנושים המשיבים בטענתם, כי הלכה פסוקה היא כי לא כל פעולה כספית הנופלת למסגרת שלושת החודשים ערב הקריסה, הינה בהכרח בגדר העדפה פסולה. דין כזה, לו היה קיים, היה מביא למצב אבסורדי בו עצם הגשת בקשה לפשיטת רגל, היתה מביאה את הנתבע לשיתוק עסקי, ומסבה לו לאלתר נזק כלכלי בלתי הפיך. מאידך גיסא, חשוב להזכיר כי הפעלת סעיף 98 ומקבילו מדיני החברות אינה מצריכה כלל ועיקר הוכחה כי עסקינן ב"נושה פיקטיבי", או בעסקה פסולה מעיקרה, כגון "חוב מומצא" שלא היה קיים מעולם הלכה למעשה. נהפוך הוא; במצבים כאלו, אין כל צורך בדיני העדפת הנושים, באשר דין תשלום או החזר נשיה פיקטיבי הינו בטלות מיידית וחד-משמעית, וזאת כבר מכח הדין הכללי. סעיף 98 דן, כל-כולו, בהשבת חובות אמיתיים, לנושה אשר הכספים הגיעו לו הלכה למעשה. אלא, שהתשלום נעשה בסמיכות למועד הקריסה וההכרזה על חדלות פרעון, ובנסיבות אשר הדין רואה בהן הפרה של עקרון השיוויון בין הנושים, אשר "נמתח לאחור" בכדי ללכוד את אותן העדפות. זאת ועוד; יש לזכור, כי בית המשפט אינו מצויד ב'קורא מחשבות', ואין הדין מצפה ממנו להעזר בכזה, בכדי להסיק כוונת העדפה או אילוץ פסול, אשר מוסקים תחת זאת מן הנסיבות ומאורח התנהלותם של הצדדים. כיצד, אם כן, מבחינים בין עסקאות לגיטימיות אשר נעשו ערב הקריסה, לבין העדפות פסולות? כמה מן האספקטים של סוגיה זו נדונו בהרחבה בפש"ר 1149/03 בש"א 20041/03 טישמן נ' טיבון ויל, . באותו מקרה, נעשתה אבחנה בין תשלומים שוטפים, אשר אינם שונים מתשלומים עיתיים רגילים שהיו נערכים בין שני צדדים סולבנטיים, לבין דרישות העולות לכדי העדפת נושים. נקבע, כי אותו "דבר-מה נוסף" אשר עשוי להראות כי עסקינן בהעדפה, נעשה מקום בו דורש אי-מי לפרוע לאלתר את כל חובות העבר, או מבקש שינוי אחר שהינו צופה פני עבר, ונראה כקשור באורח הדוק להבנת הנושה כי המתקשר שמולו מצוי בקשיים כספיים. אמנם, אין פסול בכך כי ספק המבין כי המתקשר מולו נקלע לקשיים, "יהדק את החגורה" של תנאי האספקה בכדי לצמצם את הסיכון שהוא נוטל מכאן ואילך. אולם, דרישה בהולה לפרעון מיידי של חובות עבר, הנעשית בסמוך להבנה כי הצד שכנגד בקשיים, ומלווה באיום לנתק לאלתר את הקשרים הכלכליים ולהביא את הצד שכנגד לקריסה מיידית (או כל צעד משפטי פוגעני אחר), מקיים אף מקיים את הנדרש להוכחת העדפת נושים פסולה (ובאותו מקרה, העדפה שבאה לא עקב רצון מיוחד של הגוף הקורס להעדיף את פלוני, אלא בשל אילוץ מצידו של פלוני). אחזור ואדגיש, כי דברים אילו אינם בכדי לגרוס כי פלוני אינו זכאי לכספו, קל וחומר לא שהוא נגוע ב'מרמה' כמשמעה בדין הפלילי, אלא - פשוטו כמשמעו - כי מעשיו באותה נקודת זמן הפרו את עקרון השיוויון בין הנושים, ואין כל סיבה מוצדקת להעדיפו על יתרת נושי החייב, אך ורק משום שהיה באפשרותו לשדל או לאלץ את החייב, או לזכות בהעדפתו מסיבות אחרות. כפי שהערתי אף קודם לכן, הרי שהתשתית היסודית שבבסיס בקשה זו, נוצרה למעשה על-ידי מר רייפמן בכבודו ובעצמו, אשר יצר את אותו "לינקייג'" ברור בין הפאניקה שאחזה בנושיו, כולל נושים המקורבים לו, כאשר הבינו סוף-סוף כי מצבו הכספי בכי-רע (ולמעשה, עמד ערב הקלעות לחדלות פרעון לשמה). אמירות מפורשות אלו של החייב, בחקירתו, יוצרות רובד משמעותי אשר מצטרף וחורג מסמיכות זמנים גרידא בין התשלום לבין הקריסה. עם זאת, אחזור ואדגיש: בשלב זה, אין עסקינן אלא בתשתית ראייתית לכאורית, אשר לכל היותר יוצרת חזקה עובדתית ניתנת לסתירה, במידה ויעלה בידי נושה פלוני להראות כי חרף כל האמור לעיל, לא היה התשלום מצד מר רייפמן (ואין נפקא מינא, אם נעשה לא במישרין אלא, כדרך המקובלת על חייב זה - באמצעים מתוחכמים יותר של שימוש בנאמנות וגורמים מתווכים אחרים, מהם שנועדו לנסות ולשמור על 'צנעתם' של אותם נושים). משמעות הדברים הינה, כי בכדי להוכיח העדפת נושים לכאורה, הרי שעל הנאמן להציב תשתית ראייתית אשר לא יעלה בידי הנושה הרלוונטי "להודפה" אל מתחת לקו מאזן ההסתברות האזרחי, ולפיה לא דובר בתשלום שוטף ורגיל, אלא בדרישה שלא מן המניין, אשר הועלתה נוכח התגלות מצבו של החייב (או לחלופין, הגיוני לסבור כך נוכח הנסיבות). זאת, בין אם עסקינן היה בדרישה להקדים בפתאומיות פרעון של חוב עתידי, ובין אם עסקינן ב"התעוררות מאוחרת", שבצידה דרישה לשלם לאלתר. חובות עבר שהצטברו, ואשר המועד לתשלומם הרגיל כבר עבר, בלא שיהא בידי החייב לשלם באורח רגיל לפי החיובים שנטל על עצמו. זאת, במיוחד אם לדרישה זו נלוו נסיונות לאילוץ או שידול, אשר די בהם לגרום לחייב "להפנים" כי טוב יעשה, אם יעדיף את הנושה הדורש על-פני יתרת הנושים. הבעיה המרכזית (אף אם במובן ה'טכני') הניצבת בפני המנהל המיוחד, הינה כי בקשתו הנוכחית הינה למעשה "אכסניה" לתביעה כנגד שבעה נושים שונים, אשר אמנם קיימות מספר נסיבות משותפות הנוגעות למועד ולאורח בו קיבלו את הכספים, אולם חרף זאת כל אחד מהם מעלה טענות שונות, וזאת שלא בכדי. לא הוכח, והמנהל המיוחד אף אינו טוען זאת, כי כל אותם שבעה משיבים נושים בחייב בשל עסקה אחת או שורת עסקאות זהות. אם כאלו הם פני הדברים, הרי אין להתפלא כלל ועיקר אודות העובדה, כי כל אחד מהנושים מעלה טענות אחרות, הנוגעות בחלקן לפחות לנסיבות הספציפיות והמיוחדות של העסקה בינו לבין החייב, ומהן הוא מנסה להסיק מסקנות הסותרות את תחולתו האפשרית של סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל.אי לכך, וחרף ההבנה למניעיו של המנהל המיוחד ול"נקודת המוצא" המשותפת (אשר יש בה כדי להציב תשתית לכאורית מסויימת), ספק גדול בעיני אם ניתן לכרוך את כל שבעת הנושים בבקשה אחת. מאידך גיסא, אפשרי וראוי לנצל אכסניה זו בכדי לדון ולהכריע, כבר בשלב זה, במספר עניינים 'משותפים' אשר הועלו שוב ושוב, וזאת בכדי ליעל את הדיון ולמנוע העלאה חוזרת ונשנית של טיעונים, והדברים אמורים בעיקר בטיעוני סף שאין בהם ממש. הנקודה הראשונה שיש להתייחס אליה, נוגעת לעובדה כי החייב טרם הגיע לכדי הכרזת פשיטת רגל.לעניין זה, די אם אעיר כי אמנם הדין הפורמלי דוחה את הדיון בהעדפות נושים לשלב המאוחר יותר שבא בעקבות הכרזת פשיטת הרגל (זאת, בין היתר, גם מכוחם של דינים ארכאיים אשר נותרו עדיין בחוק הישראלי), אלא שאין בכך בכדי למנוע פעולה, כבר בשלב המוקדם יותר, כנגד גורמים החשודים בקבלת נכסים וכספים אגב העדפה. פעולה כזו יכולה להתבסס בין היתר על זכותו וחובתו של בעל התפקיד לנסות ולתפוס חזקה בנכסים הנחזים כנכסי החייב (להשוואה, ראה למשל סמכותו של מפרק המוקנית לו בסעיף 305 סיפא לפקודת החברות). זאת, כאשר אין עסקינן בהחלת דוקטרינת הבעלות הנחזית, אלא בתפיסה זמנית של נכסים או כספים הנראים כשייכים לחייב, ומוחזקים באורח החשוד ככזה שאינו כדין בידי נושה או צד ג' כלשהו. אמנם, לכאורה אין באמור לעיל משום קביעה חלוטה בדבר קיומה או העדר קיומה של העדפה בטלה, אלא שאם וכאשר טוענים הצדדים באריכות בסוגיה זו כבר בשלב המקדמי (שהרי, עניין לנו בחלק בלתי נפרד מן השאלה, האם עסקינן בנכס הנחזה כשייך לחייב, אם לאו), הרי שהדבר מביא את בית המשפט מניה וביה להכנס לעובי הקורה כבר בשלב זה. אין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי הכרעה כזו, המבהירה לשני הצדדים 'היכן הם עומדים', אך תורמת ליעילות הדיון ואינה פוגעת באיש מהצדדים (מלבד, כמובן, צד הפועל בחוסר תום-לב ומעוניין לסרבל את הדיון במתכוון, ובכך 'לדחות את הקץ'). בעניינו, די יהא אם אעיר, כי האורך הפתלתל בה ניהל החייב את עסקיו, אגב שימוש בגורמים מתווכחים, והעברות כספים מהירות ואינטנסיביות לגורמים מגורמים שונים בארץ ובחו"ל, מהם גורמים קשים לאיתור וזיהוי, שלא לדבר על אכיפה, אך מגביר את הצורך בהעברת נכסים וסכומים שבמחלוקת לידיו הנאמנות של המנהל המיוחד, מקום בו הם נחזים כשייכים למסת הנכסים של החייב, או ככאלו שהוצאו מתוכה שלא כדין, בין היתר אגב הפרת סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. זאת, באשר המתנה בסוגיה זו למשך חודשים נוספים עשויה להקשות עוד יותר, אם לא לסכל את עצם הנסיון להניח יד על אותם כספים. בשולי נקודה זו, מן הראוי להוסיף ולתמוה, מה רבותא מצאו חלק מאותן עסקאות נוהלו לאחר הגשת בקשת הכינוס; בלא לקבוע מסמרות, עולה כי מושכלות היפות ל"עסקאות זריזות" הנעשות בשלושת החודשים ערב הגשת הבקשה, יפות מכח קל וחומר אף בשלבים מאוחרים יותר, כאשר "עננת חדלות הפרעון" שריחפה מעל ראש החייב אך התעבתה, והפכה מוחשית וידועה יותר לכל הנוגעים בדבר. לעניין זה אוסיף ואעיר, כי סוגיה זו של עסקאות בזק שהחייב עושה, אגב פרעון חובות וככל הנראה אף נטילת הלוואות חדשות, זכתה להתייחסות מקיפה אף בהחלטה בדבר צו הכינוס עצמו, והיוותה שיקול נוסף לתוצאה, כפי שהתקבלה בסופו של יום. ספק גדול בעיני, האם אכן יש אחיזה בדין לנסיונו של אי-מי לנצל "פרצה" בציר הזמן הרלוונטי, בין הגשת הבקשה לצו הכינוס עצמו, וספק גדול אף יותר האם יש בכך בכדי "להלבין" עסקה שהוכחו לגביה מאפיינים מובהקים של העדפת נושים. תמוהה עוד יותר, היא טענתו הגורפת של משרד גיצלטר, אשר כמסתבר דגל במושכלה כי "ההגנה הטובה ביותר הינה ההתקפה", ואי לכך, העלה טענות מרחיקות לכת לגבי עצם חוקיותם של ההליכים. מעבר לעובדה, כי בכך מתעלמים אותם פרקליטים מלומדים מן העובדה, כי עסקינן בהחלטות חלוטות אשר לאורן נערכו התדיינויות הן בבית משפט זה והן בבית המשפט העליון, הרי שאף לגופם של דברים, עסקינן בטענה תמוהה ביותר, אשר נובעת מפרשנות דווקנית ומלאכותית של סעיפים בפקודת פשיטת הרגל, אשר אין לה ידיים ורגליים בדין, קל וחומר שלא בפרקטיקה הנוהגת.אעיר, כי טענות דומות מאד הועלו בעבר בפש"ר 1199/01 דנבר צבעי ישראל בע"מ נ' גולדבלט, , שם גרס נושה שתביעת חובו נדחתה כי למנהל מיוחד אין כל סמכות להכריע בתביעות חוב, ועצם עיסוקו בכך היא חריגה מסמכות שדינה בטלות מעיקרה, ואין נפקא מינא אם אושר הדבר בידי בית המשפט, אם לאו. בעניין זה, של פרשנות סעיף 23 לפקודה ותפקידי המנהל המיוחד, נקבע על-ידי במפורש כהאי לישנא:"לעניין הסמכויות אשר ניתן להקנות במינוי, הרי שהדיבר "נכסי החייב ועסקיו" (אליהם מפנה המילה "להם"), הינו מושג כללי, הנתון לפרשנות שיפוטית תכליתית, ואין כל מניעה לקבוע, כי בתור "נכסי החייב", יכנסו גם תביעות החוב המופנות כנגד אותה מסת נכסים עצמה. לכן, אמור מעתה: הסמכות לטפל במסת הנכסים עשויה (אך אינה חייבת) לכלול בתוכה, במשתמע, אף סמכות לטפל במצבת התביעות אשר מופנות כנגד אותה מסת נכסים עצמה"ובהמשך:"עניין לנו בהליך, אשר הדין דורש כי ינוהל במהירות, ביעילות ותוך השקעת מאמץ משפטי זהיר ומושכל. מן המפורסמות הוא, כי כונס הנכסים הרשמי, אשר מצבת כח האדם הקבוע העומדת לרשותו הינה מצומצמת ביותר, מטפל באלפים רבים של הליכי פשיטת רגל, אשר ברבים מהם לא ניתן למנות נאמן קבוע. האם טרחה באת-כוחה המלומדת של המערערת ושקלה בדעתה, מה היה מתרחש בפועל, לו היה הדין כטענתה? הכיצד יכול היה כונס הנכסים הרשמי, על עורכי הדין המעטים המועסקים בין שורותיו, לטפל בעשרות אלפים של תביעות חוב - זאת, לצד התפקידים הרבים והמגוונים המוטלים עליו בדין?! אך ברור היה, כי במקרה זה, היתה מלאכת הבדיקה, אף של תביעות חוב פשוטות יחסית, מתארכת על-פני שנים ארוכות. כל זאת, תוך פגיעה אנושה בעובדים ונושים אחרים, הנזקקים לכספי הדיבידנד. זאת, בלא שמצאתי כל טעם ענייני, אשר מצדיק את טענתה הפורמליסטית של באת-כח המערערת. על רקע זה, נוהג הכונס הרשמי, ובדין הוא עושה כן, להאציל את סמכות הבדיקה לעורך-דין או רואה-חשבון חיצוני, אשר מסוגל להשלים את מלאכתו באופן מעמיק ויעיל יותר. מה נגרע ממנה, מן המערערת, בכך כי תביעת חובה נבדקה על-ידי מנהל מיוחד, ולא על-ידי כונס הנכסים הרשמי עצמו - דבר אשר לא היה מביא אלא לאותה תוצאה (באשר הכנ"ר מסכים עם הנאמן ואף מעלה טענות נוספות כנגד התנהלות המערערת), אולם לאחר פרק זמן ארוך בהרבה?זאת וגם זאת; ההכרעות בתביעות החוב מובאות לידיעתו, והכנ"ר יודע גם יודע, אם סבור הוא שראוי הדבר, לחלוק על התוצאה ולהביע עמדתו בפני בית המשפט.סוף דבר; עניין לנו בטענת סרק, אשר מנוגדת לכל אמת-מידה של פרשנות תכליתית, חוטאת למטרות שבסיס ניהול הליך פשיטת הרגל, וטוב היה לה אלמלא נטענה כלל".(ההדגשות אינן במקור - ו.א). דברים אלו, שנאמרו במקור לעניין דיון והכרעה בתביעות חוב, יפים מכח קל וחומר לעניינים נשוא המקרה שבפני. האם אכן סבורים הפרקליטים המלומדים, כי כונס הנכסים הרשמי, על עורכי הדין הספורים המועסקים על-ידו, יכול היה לטפל בעצמו בחקירות ובהתדיינויות המשפטיות הקשורות באלפים רבים של תיקי פשיטת רגל שטרם הגיעו לשלב ההכרזה, אולם מורכבותם מתעוררת כבר בשלב צו הכינוס? זאת, במיוחד כאשר עסקינן בתיקים הסבוכים, כדוגמת תיק זה, אשר עצם הטיפול בו דורש "עבודה מסביב לשעון" ופעולות משפטיות סבוכות וכמעט בלתי פוסקות. דומה, כי לו נתקבלה טענה תמוהה זו של משרד גיצלטר, לא ניתן היה לעשות בתיקים אלו כמעט כל פעולה שהיא, וזאת עד לשלב ההכרזה; וכיצד, אם כה, היה ממלא שלב צו הכינוס את התכלית שהועיד לו הדין - לכנס את נכסי החייב (דבר הדורש, בוודאי בנסיבות המקרה), חקירות מסועפות ופעולות משפטיות רבות? לפרקליטים המלומדים פתרונים; ושמא (ואני זהירה בלשוני), לא יהיו המרווחים מפרשנות מלאכותית זו ומן המצב האבסורדי שיבוא בעקבותיה, אלא אותם גורמים עלומים אשר יתכן וניהלו עסקאות שלא כדין אל מול החייבים חדלי הפרעון? אותם גורמים, אשר להם אינטרס ברור בהשהייה, ובמרווח זמן נוסף בן חודשים ארוכים אשר יקל עליהם 'לטשטש עקבות', ולסכל מראש את הסיכוי כי מעשיהם יחשפו ל"אור השמש המחטא" (אם להשתמש בלשונו של כב' הנשיא ברק מעניין אחר)? אף כאן, לפרקליטים המלומדים פתרונים.לסיכומה של נקודה זו: הנני דוחה טענת סף זו של משרד גיצלטר על הסף, וזאת בלא כל צורך להכריע בשלב זה בעניין הלקוח העלום אשר השתמש בשירותיהם (אם אכן כך) בכדי לערוך עסקאות עם החייב, קל וחומר בשאלת קיומה או אי קיומה של העדפת נושים אסורה. להתנהלות זו, אתן את דעתי אף בסיום החלטתי זו, בעת פסיקת ההוצאות. משהגענו לכאן, ובכפוף להחלטותי בעניין טענות הסף שפורטו לעיל, הרי שלא אוכל ליתן במסגרת בקשה זו הכרעה משפטית ועובדתית, 'בהינף קולמוס' כנגד שבעה נושים שונים בו-זמנית. דברים אלו, היפים אף כמושכלה כללית, יפים מכח קל וחומר לנסיבות המקרה שבפני, אשר עניינו בעסקאות שביצע מר רייפמן, ואשר נוטות לא אחת להתגלות כסבוכות מאד, ומעוררות שאלות משפטיות שאינן מן הפשוטות, ואין להכריע בהן כלאחר יד. תחת זו, הנני מנחה את המנהל המיוחד לבדוק ולשקול היטב בדעתו את עניינו של כל אחד ואחד מהם לחוד, ועל רקע הנסיבות הספציפיות של העסקאות בינו לבין החייב, ככל שידיעתו בעניין זה מגעת. לצורך זה, ובכדי לסייע לו בכך, הינני מקבלת כמבוקש את המבוקש בסעיף 4, ומורה למשיב 8 למסור למנהל המיוחד לאלתר את פרטיהם המדוייקים של המשיבים 2, 5, 6 ו-7, וכן כל פרט נדרש אחר אודותיהם. זאת, בין היתר, לאור ובהתאם להלכה, אשר הופכת כל מידע עסקי של החייב, או כזה שלחייב זכות גישה אליו, לכזה המוקנה לבעל התפקיד בפשיטת הרגל, על כל המשתמע מכך. לאחר מכן, יוכל המנהל המיוחד, אם רצונו בכך, להגיש בקשה מפורטת כנגד אלו מן המשיבים אשר בעניינם יוכל להציב תשתית ראייתית מבוססת לכאורה בדבר האורח בו קיבלו לכאורה כספים מן החייב או עושי-דברו, וכי תשלום זה אינו חוסה לכאורה תחת הגדרת 'תשלום שוטף', אלא עולה קשר לכאורי בינו לבין ה"פאניקה" עליה העיד החייב עצמו, נוכח קריסתו ההולכת וקרבה. ושמא (ופעם נוספת אדגיש, כי איני קובעת כל ממצא, זולת האמור במפורש בראשית החלטתי זו) יטיבו המשיבים, או למצער חלקם, אם ינצלו פרק זמן זה בכדי לבוא בדברים עם המנהל המיוחד ולהגיע עימו להסכמה, וזאת באורח אשר ייתר את ההוצאות הכבדות אשר יתכן ויוטלו על גורם אשר יוכח בעתיד (אם אכן יוכח) כי הינו מעורב בהעדפת נושים אסורה. משהגענו לכאן, לא אוכל להמנע מלהעיר כי - במלוא הכבוד והערכה הרבה לפעילות המנהל המיוחד - ספק גדול בעיני, האם ישנו מקום בשלב זה לבקשת סעדים המכוונים כנגד עו"ד אפיק באורח אישי. ראשית אעיר, כי נוכח העובדה כי התביעה כנגד עו"ד אפיק הינה מניה וביה תביעה שיורית, אודות מה שלא ניתן יהיה לגבות מן הנושים המשיבים נשוא הבקשה, הרי יתכן מאד, כי ראוי היה להגישה בשלב מאוחר יותר. יתר על-כן; אף אם עלה בידי המנהל המיוחד להציב תשתית לכאורית אודות תמיהות בהתנהלות עו"ד אפיק, או סימני שאלה בדבר כשרותם של מהלכים כאלו ואחרים והמניעים שמאחוריהם, הרי ספק גדול בעיני, האם תביעה שכזו, אשר רובה ככולה מעורבת בשאלות מתחום דיני האתיקה, מתאימה להידון במסגרת "בקשה למתן הוראות" בפני בית המשפט של חדלות פרעון דווקא. זאת אני מתחזקת בדעתי, נוכח המשמעות החמורה ביותר של בקשה כזו, קל וחומר אם תתקבל - ולו בחלקה - לשמו הטוב ואף ליכולתו של הפרקליט הנתבע להמשיך ולעסוק במקצועו. אעיר, כי אף אם חלק מהתשובות שניתנו בידי המשיב 8 אינן מניחות את הדעת או מעוררות תמיהות לא קלות, הרי שאין ולא ניתן לטפל בתביעה כה חשובה ופוגענית כ"משפט שדה", קל וחומר שלא במסגרת בקשה שעיקרה הפעלת סעיף 98 כנגד נושים כאלו ואחרים (מה גם, שאף המנהל המיוחד אינו טוען, כי עו"ד אפיק נשה בחייב באורח אישי, או שלשל החזר חובות כזה או אחר לכיסו - דבר המחזק את ההנחה, כי עסקינן לא בתביעה לפי סעיף 98, אלא בתביעה שעניינה דיני אתיקה, וגבול שיתוף הפעולה בין פרקליט ללקוחו, עניין המבדל את עניינו של משיב 8 לחלוטין מעניינם של שבעת הנושים המשיבים). אי לכך, אין מנוס מדחייה על הסף של התביעה נגד עו"ד אפיק, בנוסחה זה, וזאת למצער בשל אי התאמתה להליך של בקשה למתן הוראות. סוף דבר; יתכבד המנהל המיוחד ויפעל לפי האמור בהחלטתי זו. בנסיבות המקרה, ישא המשיב 3 בהוצאות המנהל המיוחד ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪ + מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. העדפת נושיםהחזר כספינושה