החזר שכר טרחה עקב רשלנות עורך דין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר שכר טרחה עקב רשלנות עורך דין: 1. המדובר בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (להלן - בית משפט קמא) שניתן ביום 4/12/2008 ע"י כב' סגן הנשיא, השופט י' בן - חמו בת"א 2386/05. 2. להלן רקע עובדתי בתמצית: א. בחודש אוקטובר 2000 פנה המשיב למערער, שהינו עורך-דין במקצועו, על מנת לייצגו במספר הליכים משפטיים. ביום 5/2/2001 נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה, אשר הסדיר את שכר הטרחה בגין ייצוג המשיב בשלוש תביעות משפטיות. האחת, תביעה כנגד עיריית נצרת עילית, בגין זכויות הנובעות מעבודתו של המשיב בעירייה [עב (נצ) 1808/01 טרכטנברג נ' עיריית נצרת עילית, (להלן: "התביעה בבית הדין לעבודה"). השנייה, תביעת נזיקין עפ"י חוק הפלת"ד בגין תאונת דרכים מיום 14/9/2000 [ת.א (נצ) 3638/00, טרכטנברג נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, (להלן: "התביעה בגין תאונת הדרכים"). השלישית, תביעת נזיקין בעילת רשלנות כנגד עיריית נצרת עילית בגין תאונה שעבר המשיב ביום 4/10/1994 במהלכה נפגע באצבעות ידו [ת.א (נצ) 4417/01 טרכטנברג נ' עיריית נצרת עילית, (להלן: "התביעה בעילת רשלנות כנגד העירייה"). ב. המשיב לא היה שבע רצון מייצוגו ע"י משרדו של המערער בשלוש התביעות האמורות, ולפיכך ביום 24/3/2003 הודיע בפקס למערער על הפסקת הייצוג על-ידו. כמו כן, הגיש המשיב לבית משפט קמא תביעת רשלנות מקצועית כנגד המערער, בטענה כי התרשל בעת שטיפל בשלושת התביעות הנ"ל, וזאת בניגוד לסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961, פעל בחוסר תום לב עם לקוחו בכל אחד מהנושאים תחת טיפולו, ואף גרם נזקים ממשיים למשיב, תוך עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, המשיב העריך את נזקיו בסכום כולל של 164,000 ₪. 3. פסק דינו של בית משפט קמא בתמצית: באשר לתביעה בבית הדין לעבודה, לאחר שבחן בית משפט קמא את הראיות שהונחו בפניו, הגיע לכלל מסקנה, כי המערער התרשל והפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. המערער לא נהג כעורך דין סביר שעה שהגיש תביעה על הפסד כספים בשל אי דרוג מתאים, מבלי שהציג בפני בית הדין מקור משפטי מבוסס עליו היא נסמכת, שעה שבכתב התביעה לא תבע את רכיב פיצויי הפיטורים בהתאם לדין, וכן שעה שלא קיים את החלטת בית הדין במועד וגרם ללקוחו, המשיב, להוצאות מיותרות. ביחס לתביעה בגין תאונת הדרכים: קבע בית משפט קמא כי המערער התרשל בכך שלא העביר למשיב את תוכן ההצעה שקיבל מחברת הביטוח לפיצוי בסך 10,000 ₪, והמערער על דעת עצמו החליט להמשיך בהליכים. באשר לתביעה בעילת רשלנות כנגד העירייה: קבע בית משפט קמא כי המערער התרשל והפר את חובת הזהירות המוטלת עליו רק לעניין העובדה שעורך דין ממשרדו הודיע לבית המשפט על העדר נכות בתיק - הודעה מיום 17/9/2002 - מבלי שקיבל את הסכמת המשיב לזניחת הטענה לנכות. יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא כי לא עלה בידי המשיב להוכיח את אחד מיסודות עוולת הרשלנות - יסוד הנזק - על כן דחה בית המשפט את טענת המשיב לנזק בגין עילה זו. באשר לנזק אשר נגרם למשיב כתוצאה מהתרשלותו של המערער, קבע בית משפט קמא כדלקמן: לעניין התביעה בבית הדין לעבודה, קבע בית משפט קמא כי התביעה אשר הגיש המערער, הוגשה בלא בסיס משפטי וטענת הנוהג נטענה בעלמא. גם הסכם הפשרה שהושג בסופו של דבר, לא התייחס להפסדים הכספיים בשל אי דירוג מתאים של המשיב. נוכח האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי הנזק שנגרם למשיב הוא למעשה שכר הטרחה ששילם המשיב בגין תביעה נטולת יסוד, סה"כ 12,000 ₪. בית המשפט בסופו של דבר חייב את המערער לפצות את המשיב בסכום של 12,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בסכום כולל של 18,966 ₪. בית המשפט הוסיף כי בקביעת הסכום האמור, הביא בחשבון כי גם לגבי יתרת התביעה - לפיצויי פיטורים וזכויות אחרות הנובעות מעבודתו בעיריית נצרת עילית התרשל המערער. בנוסף התרשל המערער בכך שלא קיים את החלטת בית הדין, ועקב כך חייב אותו בית המשפט בתשלום ההוצאות, אשר נפסקו כנגד המשיב בסכום של 1,600 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה עמד הסכום על סך - 2,137 ₪. לעניין הרשלנות בגין תאונת הדרכים, בית משפט קמא חייב את המערער לפצות את המשיב בסכום של 3,150 ₪ אשר מהווה ההפרש בין סכום ההצעה שהוצעה למערער ע"ס 10,000 ₪ לבין סכום ע"ס 6,850 ₪ שהינו סכום הפשרה בה הסתיים התיק בסופו של דבר, סכום זה בתוספת ריבית והפרשי הצמדה עמד ע"ס 4,877 ₪. לעניין הצער, עוגמת נפש ובזבוז זמן מרובים כתוצאה מרשלנות המערער, בית המשפט העריך על דרך האומדנא נזקים אלה בסכום כולל של 5,000 ₪. המערער לא השלים עם תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא ומכאן הערעור שבפנינו. 4. דיון והכרעה: א. ראשית אציין, כי המערער בהודעת הערעור שלו בחר להשיג על החלק הארי מקביעותיו של בית משפט קמא, ולמעשה מבקש הוא לקיים דיון מחדש בפני ערכאת הערעור. לכך אין בידי להסכים, במיוחד לאור העובדה כי: "בית-המשפט היושב כערכאה ראשונה, כמו גם בית-המשפט שלערעור, אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המערער או בא-כוחו, באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות. בית-המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה" (ראו ע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל).  בענייננו, הנני מוצא לנכון להתייחס בפסק דין זה רק לשתי טענות אשר נראות בעיני כדורשות התייחסות לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו. הטענה הראשונה ביחס לקביעות בית משפט קמא בנוגע לרשלנות המערער בהגשת התביעה לבית הדין לעבודה. לטענת המערער, טעה בית משפט קמא בקובעו כי התביעה אשר הוגשה על-ידו לבית הדין לעבודה ע"ס 73,600 ₪ בשל אי-דירוג מתאים, הייתה נטולת יסוד. הטענה השניה לפיה טעה בית משפט קמא בקובעו כי המערער התרשל בכך, שלא הגיש במועד בקשה לביטול חיוב בהוצאות, ורק אחרי כחצי שנה הוגשה הבקשה המתאימה. ב. השאלה הראשונה המתעוררת בדיון שלפנינו הינה, האם נכונה קביעת בית משפט קמא כי התביעה בשל אי דירוג מתאים הוגשה ללא יסוד? לפי קביעת בית משפט קמא, בכתב התביעה שהוגש בבית הדין לעבודה טען המשיב להפסד כספים בסך 73,600 ₪ בשל העובדה שלא דורג מלכתחילה בדירוג מהנדסים. עוד נקבע, כי משנתבקש המערער ע"י בית הדין להציג את המקור המשפטי עליו הוא נסמך, הודיע כי הוא נסמך על נוהג, אלא שהטענה נטענה בעלמא, מבלי שהיה לה בסיס כלשהו, גם לא בתצהירים. עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי לא יהיה נכון לומר כי אלמלא התרשל המערער, היה המשיב זוכה בסכום 73,600 ₪. נוכח האמור, קבע בית משפט קמא כי הנזק שנגרם למשיב הוא שכר הטרחה ששילם המשיב למערער בגין הגשת תביעה נטולת יסוד זו. בהינתן לכל האמור, חייב בית משפט קמא את המערער להשיב למשיב את מלוא שכר הטרחה בגין הגשת התביעה לבית הדין לעבודה בסך של 12,000 ₪ (ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 2/8/2001 הסכום הינו 18,966 ₪). באשר לטענת המערער, כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי הוא לא הגיש במועד בקשה לביטול חיוב בהוצאות, לעניין זה יאמר, כי אכן מצא בית משפט קמא כי המערער התרשל בכך שלא הגיש במועד בקשה לביטול ההחלטה מיום 8/4/2002, בה קבע בית הדין לעבודה את החיוב בהוצאות, בשל העובדה כי המערער לא קיים את החלטת בית הדין. אין עוררין כי מדובר כאן בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, וכלל הוא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים וקביעות עובדתיות, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית: "ההלכה היא שהביקורת של בית-משפט שלערעורים על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים...... ... צריך טעם מיוחד להתערבות של ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית: צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים. כך, לדוגמה, במקרה שבו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה שבו הגירסה שנתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה והיא חסרת כל הגיון" (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מ"י פ"ד נד(4) 632, בעמ' 643 ובעמ' 645). ג. סבורני, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אכן טעה בית משפט קמא בקביעות עובדתיות מסוימות, והדבר דורש את התערבותה של ערכאת הערעור. במה דברים אמורים? מעיון בתיק המוצגים, שהוגש לערכאה הדיונית, נראה כי נעלמה מבית משפט קמא עובדת קיומה של הודעה ובקשה מיום 22/4/2002, שהוגשה לבית הדין לעבודה ע"י עו"ד מוסקיביץ ממשרדו של המערער (ראו גם מוצג ב' לתיק המוצגים מטעם המערער). בסעיף 1 להודעה זו, נכתב מפורשות כי: "התובע מסתמך על הוראות ההסכם הקיבוצי שחל על עובדי הרשויות המקומיות וכן על הנוהג הקיים ולפיו לעניין הלימודים הוצאו עובדי הנתבעת ללימודים בעוד שהוא הופלה לרעה ונמנעה יציאתו ללימודים, למרות שעמד בתנאי הסף, הדברים יפים אף לשאר ההרעות המפורטות בכתב התביעה". לאחר שהוגשה הודעה זו, הורה בית הדין לעבודה על הגשת תצהירי עדות ראשית ע"י הצדדים, והתיק נקבע לשמיעת ההוכחות. יתירה מזו, מעיון בתצהירו של המשיב, שהוגש לבית הדין לעובדה (ראו מוצג י' לתיק המוצגים מטעם המערער) ניתן ללמוד כי המשיב פירט היטב גם את הבסיס העובדתי לאי דירוגו בדירוג המהנדסים, (ראו סעיפים 11-21 לתצהירו). כך שלאור ההודעה המפורשת מיום 22/4/2002 ולאור האמור בתצהירו, לא ניתן לקבוע כי התביעה להפסד כספים בסך של 73,600 ₪ בשל העובדה כי המשיב לא דורג מלכתחילה בדירוג מהנדסים, הייתה נטולת כל יסוד. בהקשר זה אציין, כי הנני ער לעובדה כי הסכם הפשרה, אשר הושג בסופו של דבר בין הצדדים לא התייחס להפסדים הכספיים בשל אי דירוג מתאים של המשיב. עם זאת, ומאחר ואין בפניי נתונים מספיקים כדי להסביר מדוע עניין זה לא נכלל בהסכם הפשרה שהושג בין הצדדים, ומאחר והדבר יכול לנבוע מכל מיני שיקולים, על כן הנני בדעה כי אי הכללת עניין זה בהסדר הפשרה, אין בו כדי להוביל למסקנה כי המערער התרשל ולא נהג כעו"ד סביר, כאשר דרש בתביעה מלכתחילה את הסך - 73,600 ₪ בגין אי דירוג מתאים כמפורט לעיל, נהפוך הוא, הוכח כי התביעה אשר הגיש המערער בגין אי דירוג מתאים נשענת על הסכם קיבוצי ועל נוהג קיים ולכאורה המדובר בתביעה שיש לה רגליים ובסיס משפטי, ובכל מקרה המשיב לא הביא בפני בית משפט קמא כל ראיה המלמדת על כך כי המדובר בעילה חסרת כל בסיס משפטי. נוכח האמור, נראה לי כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי תביעה זו נטולה כל יסוד משפטי. אוסיף, כי מאותה הודעה מיום 22/4/2002 עולה, כי בסעיף 3, התבקש בית הדין לעבודה לבטל החלטתו מיום 8/4/2002, לפיה חייב את המשיב לשלם לעירייה הוצאות בסך של 1,200 ₪. לאור בקשה זו מטעם המערער, לא יהיה זה נכון לומר כי המערער התרשל בכך שלא הגיש במועד בקשה לביטול ההחלטה הנ"ל, ומסקנת בית משפט קמא בעניין זה איננה מקובלת עלי. חרף האמור, נראה לי כי עצם הגשת הבקשה כאמור, אין בה כדי לרפא את הפגם של התרשלות המערער המתבטאת בעובדה כי הוא מלכתחילה לא קיים את החלטת בית הדין וכתוצאה מכך נפסקו לחובת המשיב הוצאות בסך של 1,200 ₪ בצירוף מע"מ. בנוסף, המערער התרשל בכך, כי לא הודיע למשיב על כך כי חוייב בהוצאות משפט, והחיוב בהוצאות נודע למשיב מאזהרה שקיבל מלשכת ההוצאה לפועל, כאשר סכום ההוצאות עמד כבר על הסך של 1,600 ₪. לפיכך, נראה כי צדק בית משפט קמא בקובעו, כי על המערער לפצות את המשיב בסכום של 1,600 ₪, ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום בו נתקבל צו העיקול בבנק יהב, ה- 7/7/2002, עמד הסכום על סך - 2,317 ₪, כאמור לעיל. ד. שאלה נוספת הנגזרת מהשאלה הראשונה ודורשת התייחסות הינה, האם לאור המסקנה אליה הגעתי מקודם, לפיה המערער לא התרשל בהגשת התביעה בגין העילה של אי דירוג מתאים, כאמור לעיל, יש מקום לבטל את קביעת בית משפט קמא לפיה על המערער להחזיר למשיב את מלוא שכר הטרחה שהוא קיבל ממנו בגין הטיפול בהגשת התביעה לבית הדין לעבודה? בעניין זה יאמר, כי לפי קביעת בית משפט קמא, כאשר חויב המערער להחזיר למשיב את מלוא שכר הטרחה, הביא בית משפט קמא בחשבון את העובדה, כי גם לגבי יתרת התביעה - לפיצויי פיטורים וזכויות אחרות הנובעות מעבודתו של המשיב בעיריית נצרת עילית - התרשל המערער. אכן, מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא כי רשלנות המערער נובעת גם מכך, כי בכתב התביעה שהוגש לבית הדין לעבודה לא נתבע רכיב פיצויי הפיטורים בהתאם לדין. כל שציין המערער בכתב התביעה לעניין פיצויי פיטורים היה כי: "התובע מעריך את כלל נזקיו לרבות עגמת הנפש וההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מפגיעתה של הנתבעת בזכויותיו פיצויי פיטורין ולרבות כל זכויות המגיעות לו על פי דין בסך 130,000 ₪" (ראו סעיף 25 לכתב התביעה, מוצג ג' לתיק המוצגים מטעם המערער). יתרה מזו, מעיון בתצהיר המשיב שהוגש לבית הדין לעבודה (מוצג י' מטעם המערער), עולה כי אין שם כלל אזכור של סכום פיצויי פיטורים לו זכאי המשיב. אוסיף, כי גם אם לא היה באפשרותו של המערער לנקוב בסכום מדויק של הפיצויים, הרי לפי תקנה 9(7) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, היה עליו לפחות לפרש את סכום הפיצויים הנתבע לפי המשוער, אך גם זאת לא עשה המערער. גם כאן אציין, כי הנני ער לעובדה כי המשיב קיבל את פיצויי הפיטורים במלואם, אך בעניין זה ראוי להדגיש, כי הדבר נעשה רק לאחר שבא-כוחו הנוכחי של המשיב הגיע להסדר פשרה עם העירייה (ראו מוצג יג' לתיק המוצגים מטעם המערער). לפיכך, ניתן לקבוע כי רשלנות המערער לגבי יתרת התביעה, כאמור לעיל, גרמה למשיב הוצאות מיותרות, בכך שהוא נאלץ לפטר את המערער ולשכור את שירותיו של בא-כוחו הנוכחי. כנגד מכלול האמור, אין להתעלם מכך, כי בהסכם הפשרה אליו הגיעו בא-כוחו הנוכחי של המשיב וב"כ העירייה, קיבל המשיב חלק מהזכויות להן עתר בתביעתו המקורית, שהוגשה באמצעות המערער (כגון פיצויי פיטורים, וכספים שהצטברו לזכות המשיב בקופת גמל וקרן השתלמות), וניתן לקבוע, כי אילולא הגיש המערער את התביעה המקורית לבית הדין לעבודה, זכויות אלה לא היו משולמות למשיב, לפחות לא במסגרת התביעה הנ"ל בבית הדין לעבודה. לפיכך, המסקנה העולה מכל האמור, כי בנסיבות העניין, לא יהא זה צודק לחייב את המערער להשיב את מלוא שכר הטרחה שהמשיב שילם לו בגין הגשת התביעה לבית הדין לעבודה. לדידי, בהתחשב בעובדה כי משרדו של המערער הגיש את התביעה, ואף טיפל בשלביו הראשוניים בתיק (כגון הגשת תצהירו של המשיב בתיק, ושליחת הודעה ובקשה מיום 22/4/2002), וחרף קביעת בית משפט קמא כי המערער התרשל בטיפולו בתביעה, כאמור לעיל, עדיין יש מקום שלא לחייב את המערער להשיב את מלוא סכום שכר הטרחה שקיבל, אלא בנסיבות העניין הייתי מחייב את המערער בהשבת חצי מהסכום ששולם לו ע"י המשיב. ה. באשר ליתר קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא הן ביחס לתביעה בבית הדין לעבודה, והן ביחס לשתי התביעות הנוספות - התביעה בגין תאונת הדרכים, והתביעה בעילת רשלנות כנגד העירייה - בית משפט קמא שמע את העדים והתרשם באופן ישיר ממהימנותם, וכן בחן את כל הטענות לגופן, על כן סבורני, כי לא נפלה כל טעות עקרונית בממצאי בית משפט קמא, ובנסיבות המקרה שבפנינו לא ראיתי כל מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, וזאת כמובן מלבד אותן סוגיות בהן התערבתי, כמפורט לעיל. סוף דבר 5. לאור כל האמור לעיל אני מקבל את הערעור בחלקו, במובן זה כי אני מבטל את חיוב המערער בתשלום סך של 18,966 ₪, ותחתיו הנני קובע כי על המערער לשלם למשיב סך של 9,483 ₪ בגין החזר מחצית שכר הטרחה בגין רשלנות המערער בתביעה בבית הדין לעבודה, על סכום זה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה בבית משפט קמא ועד לתשלום בפועל. יתר חלקי פסק דינו של בית משפט קמא יישארו בעינם. 6. בנסיבות העניין ולאור התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את המשיב לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 3,000 ₪ + מע"מ כחוק, נכון להיום. עורך דיןשכר טרחת עורך דיןרשלנותשכר טרחה