האם החלטת רשם דחיית בקשת רשות להתגונן מהווה פסק דין ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלטת רשם דחיית בקשת רשות להתגונן: 1. לפניי ערעור שהגיש רפאל שרביט (להלן - המערער) נגד בנק מרכנטיל דיסקונט בע"מ (להלן - הבנק או המשיב), על פסק דינו הפורמלי של בית משפט השלום בירושלים (כבוד הרשם א' פוני), שניתן ביום 5.8.08 בעקבות החלטה שנתן ביום 23.7.08 בה דחה את הבקשה לרשות להגן שהגיש המערער. בפסק הדין הפורמלי נקבע כי על המערער לשלם לבנק סכום של 99,777 ₪ בתוספת הריבית המרבית הנהוגה אצל הבנק, וזאת מיום הגשת התביעה ועד למועד ביצוע התשלום בפועל, וכן סכומים נוספים עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. 2. ביום 16.4.99 פתח המערער חשבון בנק פרטי בבנק המשיב וביום 4.7.05 עמדה יתרת החובה בחשבון זה על סכום של 75,047 ₪. ביום 30.11.06 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער. במועד זה עמד החוב בחשבון - ובהתאם לכך גם סכום התביעה - על סכום של 99,777 ₪. 3. ביום 23.7.08 דחה הרשם את הבקשה לרשות להגן שהגיש המערער. בסיום ההחלטה נאמר: "ניתן בזאת פסק דין לטובת המשיב על פי כתב התביעה. ב"כ המשיב ימציא פסק דין פורמלי לחתימה בתוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה." ביום 5.8.08 ניתן פסק הדין הפורמלי ובו פירט הרשם את סכומי החיוב הכוללים את סכום התביעה בתוספת ריבית, הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד, בתוספת מע"מ. 4. בהחלטתו ציין הרשם כי מדובר בתביעה שהוגשה בעניין חשבונו הפרטי של המערער שנפתח בחודש אפריל 99'. הרשם קבע כי אין בבקשה לרשות להגן כל התייחסות לחוב בחשבון וכי המערער אינו מכחיש את גובה החוב ואת רכיביו ולמעשה אין לו כל טענה לגבי עצם קיום החוב. הרשם קבע כי משלא נמצאה כל טענה באשר לחוב שנצבר בחשבון, ביקש המערער לבסס את הגנתו על דרך התנהלותו של המשיב בנוגע לעסקיו (של המערער) שהתנהלו באמצעות שתי חברות בשליטתו אשר אף להן היה חשבון אצל המשיב. הרשם קבע עוד כי גם בהנחה שדרכו של המשיב לא היתה תקינה בנקודת זמן זו או אחרת, לא הוכח קשר בין דרך התנהלותו לבין החוב הנדון. הרשם קבע כי גרסת המערער יכולה אולי לשמש בסיס לתביעה משפטית נגד המשיב, אך אין בה דבר היכול להעניק הגנה למערער בגין יתרת החוב בחשבונו הפרטי. 5. ביום 5.10.08 שלח בא כוח המערער לבא כוח המשיב מכתב בו טען כי ביום 8.8.08 קיבל את החלטת הרשם מיום 23.7.08, אך טרם קיבל את פסק הדין הפורמלי. ביום 7.10.08 המציא בא כוח המשיב לבא כוח המערער את פסק הדין הפורמלי מיום 5.8.08. ביום 20.11.08 הגיש המערער את הערעור שלפניי. 6. המערער טוען כי החלטת הרשם מיום 8.8.09 אינה פסק דין אלא החלטה בבקשת הרשות להגן בלבד, והיא אינה קובעת את חיוביו השונים בעקבות קבלת התביעה נגדו. לטענת המערער, חיובים אלו נקבעו רק בפסק הדין הפורמלי מיום 23.7.08, המהווה פסק דין סופי בתובענה שהוגשה נגדו. המערער מוסיף כי פסק הדין הפורמלי הומצא לידיו רק ביום 7.10.08, ועל כן יש לדחות את טענות המשיב בעניין זה ולקבוע כי הוא הגיש את הערעור (ביום 20.11.08) בתוך פרק הזמן שנקבע לכך. 7. המערער טוען כי בהתאם לפסיקה ולהלכה המקובלת, בשלב הראשוני של הכרעה בבקשת הרשות להתגונן יש להראות רק הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, מבלי שיש להוכיח בעדויות וראיות את גרסת ההגנה. המערער טוען כי במהלך הדיון בבית משפט קמא הוא נחקר על תצהירו בעניינים שוליים בלבד, ועל כן בשלב הראשוני של ההכרעה בבקשת הרשות להגן יש לראות בתצהירו כאמת ולפסוק בהתאם לאמור בו בלבד. המערער מוסיף כי חקירתו הנגדית בבית המשפט לא פגעה בגרסתו שהובאה בתצהיר ובוודאי שלא מוטטה אותה, ועל כן היה על הרשם לראות את עובדות התצהיר כאמת ולהעניק לו רשות להתגונן. המערער טוען כי בית המשפט קמא שגה כשהתייחס לחוסר יכולתו להוכיח את טענותיו, מאחר והיה עליו לצאת מהנחה כי הוא יוכל להוכיח את טענותיו בעת הדיון בתביעה לגופה ולבחון רק אם קיימת למערער הגנה אפשרית אם לאו. לטענת המערער, משבחר בית המשפט קמא לבסס את הכרעתו בבקשת הרשות להגן על חוסר יכולתו של המערער להוכיח את טענותיו, יש לבטל את ההחלטה ולהעניק למערער רשות להגן. 8. לגוף הדברים טוען המערער כי הוא ניהל אצל המשיב שלושה חשבונות בנק נפרדים: האחד - חשבון הבנק הפרטי מושא התובענה והערעור ושני חשבונות בנק נוספים של שתי חברות מסחריות שהיו בשליטתו (חברת הראל וחברת ווילד). לטענת המערער, כל שלושת החשבונות התנהלו אצל המשיב בערבוביה, כאשר התייחסותו של המשיב אליהן היתה במסגרת אשראי אחת כוללת. המערער טוען כי סמוך לאחר הקמתה של חברת ווילד, עמד חשבונו הפרטי ביחד עם חשבון הבנק של חברת הראל ביתרת חובה של כ-90,000 ₪. לטענתו, לצורך העמדת אשראי נוסף לשם פעילותה העסקית של חברת ווילד, דרש ממנו הבנק להעמיד ביטחונות נוספים לחשבונות הבנק, מעבר לביטחונות שכבר היו קיימים בחשבונות באותה עת. המערער מוסיף כי הוא סיכם עם הבנק כי יינתן לו אשראי בסכום כולל של 100,000 דולר, כנגד שעבוד ביתה של אימו, וכי לאור זאת נרשמה בספרי רשם המקרקעין משכנתא מדרגה ראשונה לטובת הבנק, בסכום של 1,350,000 ₪, על בית אימו של המערער. המערער טוען כי מייד לאחר שיעבוד ביתה של אימו, סוכם בינו לבין המשיב כי בשלב ראשון יועמד לרשותו אשראי בסכום כולל של כ-200,000 ₪, מתוכם סכום של כ-90,000 ₪ בחשבונו הפרטי ובחשבון חברת הראל, לצורך סגירת יתרות החובה בחשבונות אלה, וסכום של 110,000 ₪ בחשבון הבנק של חברת ווילד, כאשר בהמשך יוגדל האשראי בחשבון חברת ווילד לסכום כולל של כ-330,000 ₪. המערער מוסיף כי על בסיס הסיכום האמור החלה חברת ווילד בפעילותה העסקית (ייבוא תיקים וארנקים מסין עבור לקוח מרכזי בישראל), אלא שסמוך לאחר מכן סירב הבנק לעמוד בסיכומים שהושגו עימו ונמנע מלשלם את יתרת התמורה לספקיה של חברת ווילד ולנותני השירותים שלה בישראל, כך שלא היה אפשרות לשחרר את הסחורה שהגיעה לחברה בישראל עבור הלקוח שהזמין אותה, ועל כן חברת ווילד לא עמדה בהתחייבויותיה הכספיות ונקלעה לקשיים כספיים כבדים שהביאו להפסקת פעילותה. המערער טוען כי כתוצאה מהתנהגות המשיב נגרמו לו ולחברות שבשליטתו נזקים כספיים בהיקפים עצומים שדרדרו את החברות לקריסה כלכלית כוללת ואת המערער עצמו למצוקה כלכלית קשה ממנה לא הצליח לצאת. 9. המשיב הגיש בקשה לסילוק הערעור על הסף בשל איחור ניכר בהגשתו ובלא שהוגשה בקשה להארכת מועד. בעניין זה טוען המשיב כי החלטת הרשם מיום 23.7.08 הדוחה את הבקשה לרשות להגן היא בבחינת פסק דין לכל דבר ועניין, וכי הדבר אף הודגש בגוף ההחלטה. המשיב מציין כי החלטה זו הומצאה לבא כוח המערער ביום 8.8.05, ועל כן הערעור הוגש לאחר חלוף פרק הזמן (של 45 ימים) שספירתו החלה ממועד המצאת ההחלטה. המשיב מוסיף כי המערער לא הוכיח כי פסק הדין הפורמלי הומצא לידיו רק ביום 7.10.08, וכי אין די בהערתו הכללית של בא כוח המערער בעניין זה, שאינה נתמכת בתצהיר או בראיה כלשהי. לאור האמור לעיל טוען המשיב כי יש לדחות את הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו. 10. לגוף הדברים טוען המשיב כי המערער אינו חולק למעשה על חיובו הכספי בחשבון הפרטי מושא התובענה והערעור, אלא סומך את הגנתו על הבטחה בעל פה שניתנה לו, כך לטענתו, ביחס לחשבונותיו האחרים, וגרמה לו לטענתו נזק רב, שאותו הוא מבקש לקזז מהחוב בחשבונו הפרטי. המערער טוען כי טענת הקיזוז חייבת להיות ברורה ומפורשת ולהסתמך על ראיות ברורות, בעוד שבמקרה זה המערער לא צירף כל מסמך או ראשית ראיה שיש בהם כדי לתמוך בטענתו זו. המשיב טוען כי טיעוניו של המערער הם כלליים ועמומים, וכי בית המשפט קמא הדגיש עניין זה בהחלטותיו בהן דחה את הבקשה לרשות להגן. המשיב מוסיף כי בין חשבונו הפרטי של המערער נשוא התביעה והערעור לבין חשבון חברת ווילד אין כל קשר. דיון והכרעה 11. טענתו העיקרית של המערער נוגעת למעשה מרמה שלדבריו ביצע הבנק בכך שלא העביר לו את התשלומים להם התחייב כלפי ספקי הסחורה עימם עבדה חברת ווילד שבשליטת המערער. צדק בית המשפט קמא כשקבע כי טענתו של המערער בדבר מעשה מרמה כביכול אינה נוגעת כלל לחוב הכספי שהצטבר בחשבונו הפרטי מושא התביעה שהוגשה והערעור שבפני. ככל שניתן להבין את טענותיו של המערער בנוגע למעשה המרמה הנטען כלפי הבנק, הן נוגעות לשלב השני של התנהלות הבנק הכולל את התחייבותו של הבנק - כך לטענת המערער - בעניין המשך העמדת האשראי לחברת ווילד. גם אם נקבל את גירסת המערער, לא ניתן להבין ממנה טענה קונקרטית בנוגע לשלב הראשון בהסכם הנטען הנוגע לחשבונו הפרטי של המערער. לכן, גם אם ניתן היה לקבל את גירסתו העובדתית של המערער (למרות שלא היה לה כל בסיס ותשתית עובדתית מסודרת) לא היה בכך כדי לסייע למערער בהליך זה, מאחר ואין היא מסבירה מדוע החוב שהצטבר בחשבונו הפרטי של המערער אינו נכון או אינו מדויק. 12. צודק המשיב בטיעונו כי טענת ההגנה שהעלה המערער היא למעשה טענת קיזוז שאינה עומדת בתנאים שנקבעו בדין ובפסיקה: ראשית, המערער עצמו טוען כי אין מדובר בטענת קיזוז אלא בטענת מרמה (אך זו כאמור אינה נוגעת כלל לחשבון מושא התביעה והערעור). שנית, בהתאם לסעיף 53 לחוק החוזים, חלק כללי (תשל"ג-1973), טענת קיזוז הנוגעת לחובות שמקורם בעסקאות שונות, אינה יכולה להתקבל ביחס לחובות בלתי-קצובים, בעוד שבענייננו טוען המערער לנזקים כלליים שנגרמו לחברת ווילד שבבעלותו כתוצאה מהתנהלות הבנק, בסכומים שאינם קצובים. שלישית, וזה העיקר, כפי שקבע הרשם, המערער לא תמך את טענותיו העובדתיות בתשתית העובדתית המינימלית הנדרשת לטענת הגנה מסוג זה, ועל כן לא ניתן היה לקבל את טענת ההגנה שהעלה, היא טענת הקיזוז. בעניין זה נכתב: "הנתבע, המבקש רשות להתגונן, צריך להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו. אין די להעלות טענת קיזוז באופן סתמי ולטעון באופן מעורפל על אודות חובות התובע או נזקים שגרם, אלא יש לפרט את טענת הקיזוז כדרך שמפרטים חוב או נזק בעת ניסוח כתב-תביעה. הרבה טענות קיזוז נדחו - ומתגוננים רבים לא זכו לעבור את הסף בהליך של רשות להתגונן - מטעם זה בלבד. על כן יש להקפיד בהבאת הטיעון באופן דווקני ביותר". (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 323). 13. אכן המערער אינו צריך, בשלב הבקשה לרשות להגן, להוכיח באמצעות עדים וראיות חד-משמעיות כי גרסתו העובדתית נכונה, אך עם זאת עליו להציג תשתית עובדתית מינימלית שיש בה כדי להעיד כי יש בהגנתו ממש וכי אין מדובר בגרסת בדים, זאת במיוחד כאשר מדובר בטענת הגנה מסוג קיזוז. המערער לא עשה כך ובצדק קבע הרשם כי נסיונו של המערער לקשור את החשבון הפרטי מושא התביעה, שלגביו לא נטענה כל טענה, לעיסקאות אחרות שהיו לו - אשר אף בגינן נוהלו חשבונות אצל המשיב - אינו יכול להוות בסיס למתן רשות להגן. בנוסף נראה כי צדק הרשם בקביעתו שלפיה גם אם יש למערער בסיס לתביעה משפטית כלפי המשיב, אין בכך כדי להוות הגנה לעניין חשבונו הפרטי, אשר בנוגע לחוב שהצטבר בו אין לו כל טענה. 14. בנוסף לכך נראה כי ממילא היה דין הערעור להידחות על הסף, מאחר והוא הוגש לאחר חלוף פרק הזמן הקבוע להגשת ערעור. החלטת הרשם מיום 23.7.08 היא בבחינת פסק דין, משום שהיא הכריעה במחלוקת שבין הצדדים וסיימה את הדיון בתיק. הרשם אף כתב בסיום החלטתו: "אשר על כן הבקשה לרשות להגן נדחית. המבקש ישא בהוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ. ניתן בזאת פסק דין לטובת המשיב על פי כתב התביעה. ב"כ המשיב ימציא פסק דין פורמלי לחתימה בתוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה." (ההדגשה שלי - י.צ.). פסק הדין הפורמלי שניתן ביום 5.8.08 רק פירט את סכומי החיוב השונים (סכום התביעה, ריביות, הוצאות ושכר טרחת עו"ד) בהתאם לקביעות העקרוניות שנקבעו בהחלטה מיום 23.7.08. המערער הגיש את הערעור שלפניי על הקביעות המופיעות בהחלטה שלהן הוא מתייחס ונגדן הוא טוען, ולא על ההוראות הטכניות באופיין של פסק הדין הפורמלי. לפיכך המרוץ להגשת הערעור החל עם המצאת ההחלטה למערער (ביום 8.8.08). המערער הגיש את הערעור שלפניי ביום 20.11.08, כלומר באיחור של כחודש ימים, בהתחשב בתקופת פגרת בתי המשפט, מבלי שביקש הארכת מועד לעשות כן. בנסיבות אלה נראה כי היה מקום גם למחוק את הערעור על הסף. 15. לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות ושכ"ט המשיב בסכום של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. בקשת רשות להתגונןרשם