קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו לשימוש ארעי חניה ציבורית ' הכשרת שטח לחניה ציבורית: בטרם אפרט את הערעור אציין כי הערעור הוא במסגרת של הליך פלילי , אם כי באופיו הוא ערעור בעל אופי אזרחי/מנהלי מובהק. בכל מקרה, הסכימו הצדדים כי הערעור יישמע במתכונת שהוגש. ההליך שבפני: מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בבש 23/08 (כב' השופטת ג'אדה בסול), מיום 27.7.08 (להלן: "בית משפט קמא"), אשר דן בערר על פי סע' 9 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז-1987 (להלן: "חוק המגרשים הריקים"). מדובר בחלקה הידועה כגוש 11586 חלקה 70, המצויה בקרית חיים בין רחוב חומה ומגדל לבין רחוב שבטי ישראל דרומית לשד' אח"י אילת (להלן: "החלקה"), שבתחומה נמצאת חורשה בה נטועים עצי איקליפטוס (להלן: "החורשה"). החלקה קרן הקיימת לישראל, וע"פ התכנית שבתוקף ייעודה של החלקה הוא לבניית בית ספר ושטח ציבורי פתוח, לרבות מתקני משחקים לילדים. בתאריך 24.12.07 הוציאה המערערת מכוח סע' 5 לחוק המגרשים הריקים צו לשימוש ארעי בחלקה נשוא כתב הערעור כמגרש להחניית כלי רכב ללא תשלום (להלן: "הצו"). כנגד הצו הוגש ערר שהתקבל בבית משפט קמא בתאריך 27.7.08, הוא נשוא ההליך שבפני. לאחר הגשת הערר, נוהל הליך אחר בפני וועדת המשנה של הועדה המקומית לתכנון ובניה שדנה בהוצאת היתר בניה לשם ביצוע העבודות נשוא הצו (אישור לסלילת החנייה במגרש נשוא הצו), כאשר במהלך הדיון בפני וועדת המשנה ולאור הפגיעה בעצי האיקליפטוס שבחורשה לפי התכנית המקורית, נבחרה תכנית חלופית לפיה יוקמו 47 מקומות חניה במקום 148. זאת ללא שיכרת אף עץ, ומקומות החניה המתוכננים ימוקמו בשולי המגרש, כך שהפגיעה בחורשה תצטמצם. כנגד ההיתר שאישרה הוועדה המקומית הוגש ערר מטעם המשיבים לוועדת הערר מחוז חיפה אשר טרם נידון והוכרע (ערר 98/08). משלא הגיעו הצדדים להסכמה ביניהם במסגרת ההליך שהתנהל בפני וועדת המשנה, המשיך הדיון להתקיים בפני בית המשפט קמא, אשר בסופו של הליך קיבל את הערר וביטל את הצו נשוא הערר. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. קביעותיו של בית משפט קמא: בית משפט קמא קבע כי ע"פ תכלית חוק המגרשים הריקים לא ניתן לראות במגרש "מגרש ריק". גם התכנית החלופית שמצמצמת את הפגיעה בחורשה, כאמור, איננה מעלה או מורידה לצורך בחינת ההגדרה של "מגרש ריק". בית משפט קמא קבע כי חקיקת חוק המגרשים הריקים נועדה לטפל במטרדים ומפגעים הנוצרים בשל קיומם של מגרשים ריקים שהופכים לאתרי פינוי פסולת או מטרדים אחרים הפוגעים באיכות חייהם של האזרחים, קביעה שלא ניתן לומר אותה ביחס לחורשה קיימת המשמשת כריאה ירוקה לתושבי הסביבה. גם אם בעתיד, עת שימומש ייעוד השטח ע"י בניית בית ספר, ייכרתו עצי האיקליפטוס, אין בכך כדי להשפיע על הקביעה שהמגרש בו עסקינן אינו "מגרש ריק", כך נקבע. עוד נקבע כי רווחת התושבים גם מחייבת שמירה על ריאות ירוקות, שטחי משחק, גינות ושטחים ירוקים, וכשמדובר באזור סואן, כבמקרנו זה, שמירה על שטח ירוק שכזה מקבלת משנה תוקף. כן, קבע בית משפט קמא שגם אם נאמר שמדובר במגרש ריק לפי הפירוש המילולי של הגדרת "מגרש ריק" בחוק, עדיין נשאלת השאלה באם החלקה משמשת לייעודה ע"פ התכנית החלה עליה- בניית בית ספר ברוב שטח החלקה, ובחלקה האחר מיועדת היא לשטח ציבורי פתוח שיכלול מתקני משחקים לילדים. עוד נקבע שגם מקומות החניה המתוכננים, ממוקמים בחלקם בשטח המיועד ע"פ תכנית המתאר כשטח ציבורי פתוח האמור לשמש בין היתר כגן משחקים. בנוסף לכך, נקבע שטיפול במצוקת חנייה היא סוג של מטרד שמחייב הסדרה, אך אין המדובר כאן במגרש ריק גם כשבוחנים את השימוש בפועל במגרש לעומת ייעודו. כאשר השטח הציבורי הפתוח אכן מנוצל ע"פ ייעודו, ראש העיר לא היה מוסמך להוציא צו ע"פ חוק המגרשים הריקים. עוד נפסק בבית משפט קמא שהדרך הנאותה והנכונה יותר, במקרה זה, הינה שינוי התב"ע החלה על החלקה, במתווה הקבוע לפי הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה")- הליך בו נשמרות זכויות כל מי שנפגע מאותו שינוי, להעלאת טיעוניהם בפני רשויות התכנון והבניה, זאת בטרם ביצוע שינוי מהותי באיכות חייהם. נקבע כי שימוש בהוראות חוק המגרשים הריקים במקרה זה, יש בו משום פגיעה יתר על המידה בזכויות הנפגעים משינוי שיתבצע בפועל. זאת בעת שניתן לראות כי אין מדובר במגרש ריק כהגדרת החוק, ובעת שמתן הצו נעשה תוך פגיעה באיכות חיי התושבים ומניעת שימוש מותר לפי הייעוד. בנסיבות אלו אין ליתן יד למהלך זה, ועל הרשות, כאמור, ללכת בדרך המלך ולפעול לשינוי התב"ע החלה, כשכל ההיבטים התכנוניים יישקלו ע"י הגופים הרלוונטיים. לאור כל זאת, קיבל בית משפט קמא את הערר וביטל את הצו נשוא הערר. מכאן הערעור שלפני, טענות המערערת: המערערת טוענת שמדובר בסביבה שמאופיינת בבנייה רוויה ובתי עסק שונים, ושד' אח"י אילת משמשות במתחם בילויים המשרת את תושבי הקריה וכל הערים הסמוכות לה. מכאן שנוצרה בעיה תחבורתית חריפה משאין מספיק מקומות חניה לרכבים החונים במקום ומשכלי רכב מועמדים על המדרכות או בחצרות בניגוד לחוק ותוך גרימת סיכון בטיחותי ותחבורתי חמור לכל המשתמשים בדרך. התושבים והמבלים מחנים את כלי רכבם בתחום החלקה הנדונה, תוך גרימת נזק לעצים שבה. מכאן נוצר הצורך ליתן פתרון, ולו זמני, למצוקת החניה באזור, ולמזער ככל שניתן את הפגיעה בתושבים המתגוררים בסמוך. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא עת שקבע כי אין מדובר ב"מגרש ריק" כהגדרתו בחוק המגרשים הריקים, כאשר החלקה הנדונה תוכננה לשמש ברובה לבית ספר יסודי שכיום אין כל תכנית להקימו, ובחלקה המזרחי לאורך רחוב שבטי ישראל מיועד לשמש לגן ציבורי או מגרשי משחק, אשר אינם קיימים כיום, ואילו בפניה הדרום-מערבית של החלקה ישנו מקלט ציבורי. כך, וע"פ החוק לעיל מדובר במגרש שנמצא ב"תחום המאוכלס" של הרשות, שאין עליו בניה ואינו משמש בפועל לייעודים המותרים בו. לשיטתה של המערערת, הגם שבמרבית שטחה של החלקה נטועים עצים אין בכך כדי להפוך את המגרש לשטח "שאיננו ריק", זאת בהתאם להגדרת "מגרש ריק" כחוק המגרשים הריקים. בנוסף טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי תנאי לשימוש בחוק המגרשים הריקים הוא כי המגרש הריק מהווה או יגרום למטרד, כאשר אין כל דרישה בחוק שהמגרש שביחס אליו מוצא הצו יהווה מטרד כלשהו. המילה "מטרד" לא מאוזכרת בו כלל. כמו כן, נטען שניתן להבין מדברי ההסבר להצעת החוק ומהפסיקה שפירשה אותם כי המחוקק הכיר בצורך בהסדרת מקומות חניה במגרשים ריקים במנותק משאלת קיומו של מטרד, אם לאו. נטען כי תכליתו האמיתית של החוק הינה לאפשר לרשות המקומית למקסם את התועלת מהנכסים המצויים בשטחה (בעצם הפיכתם לגן ציבורי או לחניה ציבורית), לטובת תושביה, כאשר בעליו של הנכס אינו עושה בו כל שימוש ואינו חפץ לעשות בו שימוש, ואילו הנאתו של הציבור איננה פוגמת בזכויותיו של בעל הנכס. זאת בדיוק הסיבה שהחוק הקפיד להדגיש כי בעל המגרש יכול להשתמש בו לייעודים המותרים בו בכל עת שיחפוץ, ושהשימוש הארעי לא מקנה שום זכויות לרשות המקומית או לציבור, ללא כל קשר למטרד. עוד טוענת המערערת ששגה בית משפט קמא בקובעו כי מתן הצו לשימוש ארעי מונע את השימוש המותר במגרש ע"פ ייעודו, כאשר לשון החוק מורה ההיפך הגמור וכשבעליו של המגרש הנדון (הקרן הקיימת לישראל) לא ראה פגיעה כלשהי בעצם מתן הצו משלא התנגד לכך ולא ערר עליו. בנוסף נטען כי טעה בית משפט קמא משקבע כי השמירה על שטח ירוק עדיפה על הסדרת חניה. זאת כשטענה זו מעולם לא נטענה בנוסף לכך שאינה נכונה, שכן החוק קבע מפורשות כי גינון אינו כולל נטיעת עצים. יתרה מכך, נטען כי תכנית הביצוע שהוגשה ביחס למגרש קבעה מפורשות כי בתחום החלקה יוסדרו 47 מקומות חניה (במקום 148 שתוכננו בתחילה) ולא יפגע ולו עץ אחד, כך שלא ניתן לומר כי הועדף שטח חניה על חשבון שטח ירוק אלא נהפוך הוא- יהיו מקומות חניה מוסדרים כחוק (במקום הפיראטיים כפי שהמצב כיום) ועדיין לא ייפגעו העצים הנטועים בחלקה. זאת ועוד זאת, נטען שביום 17.3.08 דנה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה בבקשה לאשר סלילת חניה בתחום המגרש שבסופה אושרה חלופה בה ממוקמים מקומות החניה בשולי החורשה ולא נכרתים עצים, כשמספר מקומות החניה הופחת בשיעור ניכר. החלטה זו מאזנת היטב בין הצרכים השונים של תושבי השכונה ומוצדקת מקום שהפגיעה בחורשה הינה מזערית, בניגוד לקביעת בית משפט קמא. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהמגרש משמש למטרה שלמענה מותר להשתמש בו, וככזה- איננו מהווה "מגרש ריק", משלא הייתה לו סמכות לדון בטענות תכנוניות במקום ועדת הערר לתכנון ובניה. הגם שממלא בית המשפט לעניינים מקומיים איננו מוסמך לדון בטענות החורגות ממסגרת מערכת יחסים שבין הרשות המקומית לבין בעליו של המגרש. באותו עניין נטען שספק אם המחוקק התכוון כלל להתיר העלאת טענות תכנוניות במסגרת ערר לפי סעיף 9 לחוק המגרשים הריקים כשהרשות המקומית היא זו שמוציאה את הצו, ולא הוועדה המקומית לתכנון ובניה, וערכאת הערר הינה בית המשפט לעניינים מקומיים ולא ועדת הערר לתכנון ובניה. יתרה מכך, נטען כי בית המשפט עצמו קבע כי הדיון בטענות התכנוניות מתייתר נוכח העובדה כי תכנית הביצוע הוגשה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה, וחרף כך הוא המשיך ודן בטענה שכלל לא נטענה- כי מאחר ונעשה במגרש הנדון שימוש לפי ייעודו, לא יחול חוק המגרשים הריקים, מסקנה שאיננה נכונה כשרק חלק קטן מהחלקה מיועד לשצ"פ (שטח ציבורי פתוח) שאין קיים בו כיום לא גן ציבורי ולא מגרשי משחק כנקבע בתכנית המתאר, ורוב החלקה המיועד לאב"צ (אתר לבניין ציבורי) אינו משמש למטרה שבה מותר להשתמש בו. המערערת גם טוענת כי שגה בית משפט קמא שעה שלא ערך את ההבחנה בין החלקים השונים של המגרש. רובה המכריע של החלקה אכן איננו משמש בפועל למטרה שלשמה מותר להשתמש במגרש, ולפיכך, הוא מהווה "מגרש ריק" כמובנו בחוק המגרשים הריקים. ואף אילו היה ממש בקביעה כאילו השטח משמש למטרה שלשמה מותר להשתמש בו (שטח ציבורי פתוח) בנימוק שנטועים בו עצי איקליפטוס, הרי שזה נכון אך ורק כלפי החלק הקטן של המגרש (שמיועד לשצ"פ) והיא איננה נכונה ביחס לרובו של המגרש, אשר אינו משמש בפועל למטרה שלשמה מותר להשתמש בו ע"פ תכנית בת תוקף. נטען כי שגה בית משפט קמא משקבע כי הדרך הנכונה להסדיר חניה בתחום החלקה היא באמצעות שינוי תב"ע, משלא היה מוסמך לדון בטענות תכנוניות כאמור. כמו כך, אין חולק שהמחוקק הסמיך את הרשות המקומית להוציא צו לשימוש ארעי, ואין כל הצדקה לחייב את הרשות לנקוט דווקא בדרך אחרת להשגת אותם יעדים. הגם שאין הגיון לשנות ייעוד שטח המיועד לשצ"פ ולאב"צ לייעוד של דרך וחניה שכן הצו לשימוש ארעי הינו צו זמני במהותו. לעומתו, שינוי ייעוד בתב"ע הוא פעולה שהפיכתה מסובכת וארוכה והשפעתה על בעלי הנכסים הסמוכים עצומה היא. ועוד, עניין זה, נטען, נדון כבר בהרחבה בוועדה המקומית לתכנון ולבניה אשר קיימה דיון ארוך ומקיף וקיבלה החלטה מנומקת, והוא גם הגיע לוועדת הערר, אשר טרם דנה בו. בנסיבות אלו, לא היה מקום לקבוע כי ה"נפגעים" כביכול לא זכו להשמיע את טיעוניהם. יצוין כאן כי בעלת המגרש- הקרן קיימת לישראל, כלל לא ראתה את עצמה כ"נפגעת" עקב הצו. בהמשך לאמור לעיל, נטען כי קביעתו הנ"ל של בית משפט קמא מרוקנת מתוכן את חוק המגרשים הריקים ומאיינת את התכליות שבבסיסו. המערערת מפנה לסע' 11 לחוק המגרשים הריקים לפיו שימוש במגרש ריק מכוח צו לשימוש ארעי, לרבות עבודות הכשרה שיש בהן צורך לשם הגשמת הצו אינם מהווים שימוש האסור ע"פ חוק התכנון והבניה. בהקשר זה מציינת המערערת כי אין כל פסול בהפעלת סמכותה כחוק ושהצו בו עסקינן בא לשפר את איכות חייהם של התושבים, לרבות הבטיחות בדרכים באזור. לאור כל האמור לעיל, מבקשת המערערת לקבוע כי לא נפל שום פגם בצו הנדון שהוציאה לפי חוק המגרשים הריקים כחוק, להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא ולקבוע כי הצו לשימוש ארעי הינו צו תקף. לחילופין, מבקשת המערערת להורות כי הצו יהיה בתוקף רק לגבי החלק מחלקה 70 בגוש 11586 אשר ייעודו התכנוני הינו לאב"צ, והוא אינו בתוקף לגבי החלק האחר אשר ייעודו התכנוני הינו לשצ"פ. כן, מבקשת היא לחייב את המשיבים בהוצאות הערעור, בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ עליו כחוק. טענות המשיבות: המשיבות טוענות כי בשנים האחרונות החלו לפעול באזור שמוגדר כאזור מגורים (ומסחר קמעונאי שאינו כולל מסעדות ופאבים) מספר בלתי מבוטל של עסקים בלתי חוקיים לכאורה או עסקים הפועלים באופן זמני מכוח היתר לשימוש חורג, שזקוקים לצורך הכשרת עסקם למצוא פתרון חניה קרוב עבור לקוחותיהם. באופן תמוה, נטען, ובמקום להסדיר את הכאוס התכנוני השורר באזור באמצעות תכנון כולל, נוהגת המערערת "לתכנן" (מדיניות מכוונת) את האזור באמצעות רישוי נקודתי (היענות לבקשות לשימוש חורג ע"פ אינטרסים צרים של בעלי העסקים באזור) ובאמצעות "מסמכי מדיניות" בלתי מחייבים אשר פוגע בעקרונות בסיסיים הגלומים בהליכי התכנון הקבועים בחוק התכנון והבניה לרבות הגינות, איזון, והתחשבות בכלל האינטרסים הרלוונטיים. אף נטען בהקשר זה כי המערערת, מזה תקופה ארוכה, מגלה נחישות להפוך את החורשה למשטח אספלט שישמש כמגרש חניה לבליינים באזור וכפתרון לבעיות הרישוי של אותם עסקים, כך היא הקימה בשנת 2004, באופן לא חוקי לכאורה, מגרש חניה בשטחה המזרחי של החורשה תוך כריתת מספר ניכר של עצי איקליפטוס מוגנים. ושתכניות הביצוע הנוגעות לבניה על חשבון החורשה היו סמויות מעיני הציבור, ורק לאחר הגשת הערר קמא אושש חשדן של המשיבות כלפי כוונות המערערת שר תכננה במקור סלילה מאסיבית של מרבית שטח החורשה תוך כריתתם של עשרות עצי איקליפטוס. כוונותיה של המשיבה 1 הובהרו, כך נטען, באשר אין זה ראוי לפגוע בחורשה, אף אם מדובר רק ב"נגיסה" משטחה, לצרכיהם הפרטיים של העסקים הסובבים. הפתרון למצוקת החניה במקום הוא בדרך של סגירת עסקים שפועלים בניגוד לחוק והפסקת שימושים חורגים תוך אכיפת חוקי התעבורה על החונים במקום באופן בלתי חוקי. דרך המלך הינה הפקדת תכנית חדשה ושיתוף הציבור בהחלטותיה של הרשות. בנוסף לכך נטען שגם לאחר צמצום הפגיעה המתוכננת בחורשה בהוצאת צו מתוקן, גם כשתכנית העבודה העדכנית שנגזרה מכוחו הייתה אמורה להפוך חלק משמעותי משטח החורשה לחניה תוך שילוב שמונה עצי איקליפטוס באספלט המדרכה, ותוך ביצוע עבודות בניה (סלילה, שינוי מפלסים, הקמת קירות) בהיקף לא ידוע, עדיין אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ולכן בוטל ע"י בית משפט קמא. בהמשך לאמור לעיל, נטען שאף שהוצגה תכנית חלופית, הרי שבעתיד, כשתגבר מצוקת החניה בעיני מהנדס העיר או פקיד אחר, תהיה המערערת חופשייה לסלול, לבנות ולכרות שבשטח החורשה כאוות נפשה, כאשר הציבור יידע על כך רק בדיעבד לאחר מעשה, וקולו לא יישמע בפני הרשות. נטען כי השטח הנדון אינו "מגרש ריק" כהגדרתו בחוק המגרשים הריקים כיוון שהשטח הציבורי הפתוח משמש בפועל לייעוד הקבוע בתכנית התקפה. מכאן שהמערערת חרגה מסמכותה בהוצאת הצו. טוענות המשיבות שגם אם היה השטח "מגרש ריק" כהגדרתו בחוק, הרי שהצו שהוצא הינו נגוע בחוסר סבירות. זאת מהטעם שהצו הוצא לצרכי העסקים שבסדרת החניה נחוצה להם לצרכי רישוי. אין זה סביר להקים בשטח מגרש חניה, כאשר תכלית הגינון- תכליתו הראשונה של חוק המגרשים הריקים- כבר מוגשמת בפועל בשטח החורשה. נטען כי המערערת לא בחנה באופן הולם את הצורך בחניה שיתרום להנצחת העסקים הבלתי חוקיים באזור או של אלה הפועלים מכוח היתרים לשימושים זמניים חורגים, שהינם שיקולים זרים שאינם מן העניין, אל מול מצבת השטחים הציבוריים הפתוחים במרחב הנדון לפי הנדרש לתושב. בכך הגיעה לידי החלטה שרירותית המבוססת על תשתית מידע חסרה הנגועה בחוסר סבירות. עוד נטען כי המערערת חרגה מסמכותה בכך שהיא סבורה כי מעבר לסמכותה להפקיע לשעה את השטח הנדון רשאית היא אף להוציא מכוח חוק המגרשים הריקים היתרי כריתת עצים מוגנים, היתרי בניה או לבצע עבודות טעונות היתר שלא בהתאם לתכנית המתאר התקפה בשטח (ע"פ חוק התכנון והבניה). מדובר בפעולות שמהוות שינוי של קבע לצורך שימוש שהינו ארעי במהותו. ההגיון בבסיס ארעיות צו לשימוש זמני והשימוש שיתבצע מכוחו נוגע הן לכך שזמניות ההפקעה נועדה שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של בעל הזכות בקרקע, והן שארעיות השימוש תכליתה כפולה: להגן על שלמות קניין הבעלים (כך שלא ייעשו בקרקע שינויים של קבע כאמור) ולהגן על העקרונות והאינטרסים המוגנים בחוק התכנון והבניה, לרבות ההיררכיה התכנונית, זכות ההתנגדות, ועקרון השקיפות והדמוקרטיזציה. פרשנות זו, נטען, פוגעת בזכויות ציבוריות מוקנות מכוח חוק התכנון והבניה (כמו זכות ההתנגדות). וכל עוד המערערת, או רשויות מקומיות אחרות, מחזיקות בפרשנות הגורפת לחוק, סכנה רבה אורבת למאגר השטחים הפתוחים האורבאניים בעיר חיפה ובכלל. בהקשר זה מציינות המשיבות כי יש הבחנה ע"פ חוק התכנון והבניה בין "העבודה" שמהווה פעולה של קבע (היבט טכני) לבין "השימוש" שתפקידו הגדרת תכליות וייעודים (היבט מהותי), ומשחוק המגרשים הריקים מתיר "שימוש" במגרש ריק מבלי שזה יחשב כשימוש אסור ע"פ חוק התכנון והבניה (סע' 11 לחוק המגרשים הריקים) יש ליתן למושג "שימוש" פרשנות הרמונית המתיישבת עם הוראות חוק התכנון והבניה וכן עם עקרונות המשפט הציבורי העומדים בבסיסו. טוענות המשיבות כי גם כשהמשיבה הזניחה את חורשת האיקליפטוס בשנים האחרונות ולא הקימה במקום ספסלים, מתקני משחק וגינון מפותח, עדיין מדובר בגן ציבורי ירוק הכולל חורשה גדולה ובלתי מבונה, בלב המרקם האורבאני, אשר משמשת את תושבי השכונה לצרכי פנאי, מרגוע, מפגש חברתי, טיול ומשחק. כשבסע' 11.2 לתכנית התקפה מדובר על "גן ציבורי על מתקניו ולמגרשי משחק לילדים ולמבוגרים", קרי גן לרבות מתקנים ומגרשי משחק. אף לשיטתן של המשיבות, ע"פ התכנית התקפה חצר בית הספר הינה חלק בלתי מסוים מן השטח המוגדר כאב"צ (שצורתה ומיקומה ייקבעו רק בבינויו הסופי של המבנה), וכל עוד משתמשים בה התושבים בפועל כגן ציבורי, הרי שהשטח משמש לייעודו לכל דבר ועניין, וודאי שקיומם או אי קיומם של מתקנים בשטח אין בו כדי להעלות או להוריד בהקשר זה. לפיכך, ומשהשטח הנדון כולו אינו עונה להגדרת "מגרש ריק" כנדרש בחוק, לא הייתה כל סמכות לרשות המקומית להוציא את הצו ואין מנוס מדחיית הערעור, ולו מטעם זה בלבד. טוענות המשיבות כי אין למערערת כל כוונה לממש את תכנית המתאר התקפה בשטח הנדון, בהיעדר צורך בבית ספר נוסף באזור. לעובדה זו חשיבות בלתי מבוטלת נוכח העובדה כי מדובר בחורשת עצים ותיקים המהווה עתודת שטח פוטנציאלית שתאפשר גמישות ועמידה במכסות השצ"פ הנדרשות במסגרת תכנון כולל לאזור וכן עבור תכניות נקודתיות חדשות במרחב הנדון. בתגובה לטענת המערערת, כי אם לא תתקבל פרשנותה אזי יתרוקן חוק המגרשים הריקים מכל תוכן, עונות המשיבות כי לטענה זו אין כל בסיס. הגבלת סמכות הרשות להכשיר מגרשים ריקים באמצעות עבודות טעונות היתר הסותרים את התכנית התקפה מצמצמת במידה מסוימת את מאגר המגרשים בהם תוכל הרשות לעשות שימוש מכוח חוק זה מבלי להיזקק לביצוע עבודות הטעונות היתר, ואולם אין משמעות הדבר כי החוק יהא אות מתה. עוד גורסות המשיבות שמדובר בחוק קנייני במהותו, ושהרשות אינה רשאית לבנות על הקרקע מה שאסור לבעלים לבנות בעצמו. צוין כי ע"פ תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאי ואגרות), תש"ל-1970- היתר בניה מחייב חתימת בעלים, כשהעבודות אשר הציגה המערערת בתכנית הביצוע לסלילת חניה מאספלט ובניית קירות אבן היו ללא ספק עבודות טעונות היתר, לפיכך ביצוען אין מקומו בחוק המגרשים הריקים. בנסיבות אלו, קבע בית משפט קמא כי הדרך הכי נכונה וראויה היא הפקדת תכנית מתאר, על כל המשתמע מכך. לאור זאת, נטען, שלא עמדה המערערת בנטל להראות מדוע המושג "שימוש" המופיע בסע' 11 לחוק המגרשים הריקים כולל בחובו גם עבודות טעונות היתר. כן, טוענות המשיבות שהגיון זה לגבי היתרי בניה חל גם על היתרי כריתת עצים, כשחוק המגרשים הריקים מוציא מהגדרת "גינון" נטיעת העצים ושתילת צמחים שהוכרזו כערך טבע מוגן. וכפי שאין לנטוע עצים גם אין לכרתם לצורך השימוש הזמני בשטח. החלטה כזו, בהיעדר טעם ענייני אחר לכריתת העצים, תהא החלטה בלתי סבירה בעליל. באשר לטענת חוסר הסמכות העניינית של בית משפט קמא לדון בטענות תכנוניות, נטען כי הינה טענה שגויה. סמכותה הייחודית של ועדת הערר מתמצית בדיון בעררים על תכניות או היתרים שאושרו בוועדות המקומיות לתכנון ובניה. בענייננו אין מדובר בערר על היתר אלא בדיון במעשה מנהלי של הוצאת צו הכפוף לעילות הביקורת המנהלית ולאמור לחוק המגרשים הריקים עצמו. בנסיבות אלו, כאשר ישנן טענות תכנוניות אשר מצדיקות את ביטול הצו, אין כל מניעה להעלותן לפני בית המשפט ואין מניעה שהוא יכריע בהן ולו בדרך של הכרעה אגבית. אף נטען שבהיותו של הצו מעשה מנהלי, הדיון בחוקיותו הינו בעל אופי "בג"צי". ואם בית המשפט לא מוסמך לדון בשאלה המשפטית העיקרית כאן והיא האם שטח החורשה משמש לייעודו התכנוני, אם לאו, שעה שאין כל אינסטנציה תכנונית המוסמכת לדון בכך, גם לא וועדת הערר, הרי שיוצא שאין פורום מתאים לבחינת הנושא. וזוהי תוצאת פרשנות בלתי סבירה מבחינה משפטית. לאור כל זאת, מבקשות המשיבות לדחות את הערר ולהשית את תוצאות המשפט ושכ"ט המשיבות על המערערת. דיון והכרעה: לאחר עיון בטענות הצדדים, בפסיקת בית משפט קמא ובחומר שהובא בפני סבורני כי דין הערעור להידחות. כלל הוא כי אין דרכו של בית משפט היושב בערעור להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של בית משפט קמא, אלא רק במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות בהן מסקנות הערכאה הראשונה מופרכות על פניהן, או לוקות בטעויות גסות, או יש בהן התעלמות מגורמים רלוונטיים שהיה בהם כדי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה. ראו בהקשר זה את: רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל (, ניתן ביום 8.8.2007); ע"פ 685/05 שליו דרעי נ' מדינת ישראל (, ניתן ביום 26.7.07). כן, גם את ע"פ 10711/07 מדינת ישראל נ' פלוני (, ניתן ביום 4/9/08): "הלכה פסוקה היא כי ערכאה של ערעור איננה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, וזאת פרט למקרים נדירים וחריגים בהם הגרסה העובדתית שנתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. הטעמים להלכה זאת ידועים: ראשית, הערכאה הדיונית נהנית משליטה ומבקיאות בחומר הראיות, אשר הם הבסיס לכל ניתוח עובדתי מעמיק. שנית, וזהו אולי הטעם החזק ביותר, הערכאה הדיונית היא המתרשמת מן העדים באופן ישיר ובלתי אמצעי - היא השומעת את העדים והיא הצופה בהתנהגותם, על כל דקויות הדברים. שלישית, לשופטי הערכאה הדיונית ניסיון שיפוטי רב שנים בהערכת מהימנות של עדים. להלכה הנ"ל וטעמיה - ראו: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (, ניתן ביום 17.3.08), בסעיף 4 לחוות דעתו של חברי אב-בית הדין, השופט א.א לוי; ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל (, ניתן ביום 29.10.07), בסעיפים 5-6; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 625 (2004), בסעיף 5; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, סעיף 6 (1983)) הערכאה הדיונית היא, אם כן, הערכאה, אשר בידיה הכלים המתאימים ביותר למשימה הקשה של הערכת מהימנותם של עדים, ונדרש נימוק מיוחד בגינו תתבטל העדיפות המוקנית לה, ובית משפט שלערעור יתערב בהערכתה את מהימנות העדויות שהובאו בפניה...". ראו גם דברים שנאמרו בעפ 6917/06 עמיד שרבל (חרמאן) נ' מדינת ישראל (, ניתן ביום 1.9.08), שם נאמר כי: "כידוע, כלל נקוט הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. הנחת היסוד העומדת ביסודו של כלל זה הינה כי לערכאה הדיונית ישנו יתרון בהתרשמות בלתי-אמצעית מן העדים הבאים בפניה ומן הראיות המוצגות לה, על בסיסם מגבשת היא את הכרעתה (ראו למשל: ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). לפיכך, שמורה התערבות ערכאת הערעור בממצאים מסוג זה רק לאותם מקרים חריגים בהם הערכאה הדיונית נתפסה לכלל טעות והתעלמה מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, או למקרים בהם התשתית העובדתית שגובשה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו למשל: ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769, 778 (2000); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 220 (2002))". בענייננו, בית משפט קמא קיבל את הערר וביטל את הצו לאחר ישיבה מתאריך 13.7.08 בה נשמעו טענות הצדדים והובאו ראיות בפניו. בית משפט קמא העדיף, ובצדק לטעמי, לקבל את עמדתן של המשיבות על עמדתה של המערערת. לא מצאתי שום נסיבות חריגות ו/או טעויות גסות ו/או התעלמות מגורמים רלוונטיים שהיה בהם כדי לשנות את התוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא והמצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור. עסקינן בחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז-1987 (להלן: "חוק המגרשים הריקים") המורה כדלקמן: "2. סבורה הרשות כי מגרש ריק שבתחומה המאוכלס, דרוש לציבור כל עוד הוא ריק, רשאית היא לצוות כי על אותו מגרש יינקטו פעולות לגינון זמני של המגרש, הכל כפי שתפרט בצו (להלן- צו גינון). ... 5. הרשות רשאית במקום לתת צו לפי סעיף 2, לצוות על השימוש הזמני במגרש ריק כמגרש חניה ציבורי;..." "מגרש ריק" מוגדר בחוק כ-"מגרש שאין עליו בניה למעט גדר, ושאינו משמש בפועל למטרה שלמענה מותר להשתמש במגרש על פי תכנית בת תוקף או על פי היתר", כש"היתר" ו-"תכנית" מוגדרים כמשמעותם בחוק התכנון והבניה. חוק המגרשים הריקים הינו חוק קנייני במהותו המאזן בין צרכיו של הפרט לצורכי הציבור הרחב. החוק מקנה לרשות המקומית סמכות להוצאת צו גינון זמני או לחילופין צו מגרש חניה ציבורי כלפי מגרש ריק כהגדרתו לעיל, כאשר תוקפו של הצו הוא לחמש שנים, עם אפשרות להארכה. הוצאת צו מכוחו של חוק המגרשים הריקים הינה, בפועל, הפקעה זמנית של זכויותיו הקנייניות של בעלי מגרש ריק לטובת הכלל. מתן צו לשימוש ארעי וביצועו כאמור אינם מקנים לרשות המקומית או לציבור זכויות כלשהן במגרש הריק (סע' 7 לחוק המגרשים הריקים), והבעלים של המגרש יכול לממש את זכויותיו במגרש בכל עת שירצה כשכל מה שנטעה הרשות, הקימה או סללה במגרש הריק הוא רכושה של הרשות והיא רשאית להעבירו למקום אחר. יוער כאן כי חוק המגרשים הריקים שפוגע ארעית בקניינו של הפרט נחקק בטרם כניסת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו לתוקף. מטרתו של חוק המגרשים הריקים הינה שמירה על איכות הסביבה וגם הקטנת מצוקת החניה, אולם ניתן ללמוד מדברי ההסבר של החוק על מטרה נוספת שהינה פתרון בעיית המגרשים הריקים שמהווים מטרדים לסביבה והמזמינים שפיכת אשפה בהם, או פלישות ובניה בלתי חוקית בהם. ראו את הצעת חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז-1987, ה"ח 177; וכן את בג"צ 183/95 גלים כפר נוער חיפה נ' ראש עיריית טירת הכרמל ואח', פ"ד נה(1), 481 (2001); ואת עע"מ 9963/03 יצחק זוהר נ' עיריית תל-אביב יפו (, ניתן ביום 1.8.06). אין חולק כי החלקה בה עסקינן מחולקת מבחינת יעדים לשניים. חלקה הגדול מיועד לאב"צ (אתר לבניין ציבורי) לבניית בית ספר, וחלקה האחר, הקטן, מיועד לשצ"פ (שטח ציבורי פתוח) באשר הוא מיועד להקמת גן ציבורי לרבות מתקני משחק לילדים. עד כה לא הוקם בית ספר במקום, ומדובר בשטח שבמרביתו נטועים עצי איקליפטוס מזה שנים רבות. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם ניתן לראות בחלקה "מגרש ריק" כהגדרתו ע"פ חוק המגרשים הריקים, אם לאו. סבורני כי התשובה לכך הינה שלילית. אפרט להלן. סבורני כי שטח שמכיל חורשת עצי איקליפטוס עתיקת יומין אינו עונה להגדרה של "מגרש ריק" שבחוק המגרשים הריקים לצורכי הוצאת צו שימוש ארעי. בסעיף ההגדרות לחוק המגרשים הריקים מוגדר "מגרש ריק" כ-"מגרש שאין עליו בניה למעט גדר, ושאינו משמש בפועל למטרה שלמענה מותר להשתמש במגרש על פי תכנית בת תוקף או על פי היתר". המגרש בו עסקינן אין עליו בניה ואולם, בחלק בו הוא מיועד לשצ"פ, ע"פ תכנית המתאר, היעד כן מתממש משהוא משמש בפועל למטרה לה הוא מיועד ע"פ התכנית כאמור. חלק זה מיועד להקמת גן ציבורי בו, לרבות מתקני משחקים לילדים. מטרה זו ממומשת בחורשת עצי האיקליפטוס הנטועים שם ושמשמשים ריאה ירוקה לתושבי האזור, כשחלק ממקומות החניה המתוכננים ממוקמים בחלקם בחלק זה מהשטח. קיומם של מתקני משחקים לילדים, שלא קיימים בחורשה כיום, אינו תנאי לייעוד השטח הנדון לשצ"פ אלא אפשרות אחת שעשויה להיות כלולה בגן הציבורי בשטח. משקיים שטח ירוק שמשמש את תושבי השכונה לצרכי פנאי, מרגוע, מפגש חברתי, טיול ומשחק, היעד של "הגן הציבורי" מתקיים. יוער כי מקובלת עליי טענת המשיבות שאין לקבל את הזנחת חורשת האיקליפטוס שנמשכת שנים ע"י הרשות, ובכלל זה אי הקמת ספסלים או מתקני משחקים לילדים בחורשה כטענה שמצדדת בעמדתן כי אין מדובר בגן ציבורי, ושהשטח אינו משמש לייעודו ע"פ תכנית המתאר. בנוסף לכך, נטען שע"פ התכנית התקפה חצר בית הספר שאמור להיות מוקם בשטח המוגדר כאב"צ (שצורתה ומיקומה המדויק בשטח ייקבע רק בסוף הבניה של בית הספר) תמשיך לשרת את תושבי השכונה ולשמש כשצ"פ נגיש עבורם בשעות בהן לא יתקיימו לימודים בבית הספר, מכאן שהשטח משמש לייעודו גם במצבו הנוכחי וגם על פי ייעודו העתידי. אציין עוד כי גינון מוגדר בחוק המגרשים הריקים כך "למעט נטיעת עצים ושתילת צמחים שהוכרזו כערך טבע מוגן...", כך שנטיעה או כריתה, על דרך ההיקש, של עצים מוגנים אינו כלולה בהגדרת גינון לצורך השימוש הזמני בשטח. לאור זאת, אני סבור שהמערערת חרגה מסמכותה כאשר הוציאה, בענייננו, את הצו מכוח חוק המגרשים הריקים. נקבע ע"י כב' השופט חשין בבג"צ 183/95 גלים כפר נוער חיפה נ' ראש עיריית טירת-הכרמל ואח', פ"ד נה(1), 481 (2001): "צווי-גינון וצווי מיגרש חניה הינם, להלכה ולמעשה, הפקעת השימוש במיגרשים ריקים; הפקעה-לשעה היא, אמנם - אם הכינוי "שעה" יפה לחמש שנים - ובכל-זאת הפקעה היא. אותה הפקעה-לשעה נעשית לטובת הכלל והפרט, ובנסיבות בהן מוחזק בעל-המיגרש כי הסכים, או, למיצער, כי הינו אדיש להוצאת הצו. אכן: אם אין נעשה כל שימוש במגרש - בין שהמגרש ריק אין-בו-דבר ובין שמשמש הוא כמזבלה-לשעה - מה מן הבעלים יהלוך אם יהפוך לגינה פורחת או למגרש חניה? בייחוד כך, שעה שהבעלים יכול בנקל להחזיר את המגרש להחזקתו אם אך יקבל על עצמו לנהוג כראוי. עם זאת, וגם אם הכול נעשה לטובה, שומה עלינו לפרש את החוק - ואת סמכויותיהן של הרשויות בנות-הסמך על-פיו - כראוי לו: החוק ייעד עצמו לפגוע בקניינו של הפרט, ועל דרך זו יפורש: בצמצום, בקפידה ועל דרך שמירת קניינו של הפרט. עם זאת נוסיף ונאמר, כי בהשקיפנו ממעוף-הציפור דומה בעינינו כי נמצא בו בחוק, לכאורה, איזון ראוי והולם בין זכויות הקניין של הפרט לבין טובת הציבור והפרט." (הדגשות שלי ר.ש.). הוראות החוק לשימוש בצו ארעי צריכות להתפרש בצמצום, תוך פגיעה פחותה ומידתית בזכות הקניין ותוך שקילת כל השיקולים הענייניים הרלוונטיים. הפרשנות צריכה להיות לפי תכלית החקיקה (ראו לעניין זה א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני (תשנ"ג), עמ' 747). תכלית חקיקת חוק המגרשים הריקים הינה, כמצוין לעיל, שמירה על איכות הסביבה ומתן פתרון למצוקת החניה, ולפי דברי ההסבר לחוק מתן פתרון למגרשים המהווים מטרד. החלקה הנדונה, כפי שהיא כיום, הינה ריאה ירוקה לתושבי השכונה, המספקת מקום לטיול, משחק, ולפעילויות פנאי לתושבי האזור, שנהפך עם השנים לאזור תעשייתי רועש. אין לראות בחלקת החורשה הנ"ל כמטרד המצריך "טיפול". כפי שסבר בית משפט קמא, גם אני סובר כי אין בתכנית החלופית שמצמצמת את הפגיעה בחורשת האיקליפטוס כדי לשנות דבר ביחס לבחינת ההגדרה של "מגרש ריק". כך גם במימוש ייעוד החלקה בעתיד, ע"י בניית בית ספר כמצוין בתכנית המתאר, אין כדי להשפיע כיום על הגדרת השטח ככזה שאינו "מגרש ריק" כהגדרתו בחוק. יש לאזן בין הצרכים השונים הענייניים במקרנו זה. צדק בית משפט קמא כשסבר שרווחת התושבים מחייבת גם שמירה על שטח ירוק, גינות ושטחי משחק, בייחוד כאשר מדובר באזור מגורים שהפך עם השנים, גם בדרכים לא חוקיות, לאזור סואן. הלכה היא שבית משפט לא יעביר תחת שבט ביקורתו החלטות מנהליות אלא במקרים חריגים ביותר וזאת וכפי שנקבע לא אחת, יש להשאיר את שיקול הדעת בידי הגוף המוסמך, ובית משפט זה לא ימיר את שיקול דעתו אם יוברר ששיקוליו של הגוף המוסמך אינם נגועים בשיקולים פסולים או זרים. בענייננו החלטת המערערת לסלול את החלקה לצורכי חניה לבתי עסק שחלקם לא חוקיים ו/או פועלים תוך היתר לשימוש חורג הינה החלטה בלתי סבירה, ואינה נטולת שיקולים זרים. במקרה כזה, חזקת התקינות נסתרה ואינה עומדת עוד למערערת. היה על הרשות לתכנון מחדש את האזור בו עסקינן תוך התחשבות במכסות שטחי השצ"פ הנדרשות במסגרת התכנון הכולל, לסגור בתי עסק שפועלים שלא כדין, להפסיק שימושים חורגים באזור ולאכוף את חוקי התעבורה על החונים במקום בניגוד לחוק. במקום זאת, נראה שהרשות בוחרת לנצל את המשאב הדל שיש באזור בהחלטות שרירותיות שאינן משתפות את הציבור ואינן משקפות את העקרונות הבסיסיים במשפט המינהלי. בכך היא מנציחה את בתי העסק הלא חוקיים באזור או הפועלים מתוך התיר לשימוש חורג זמני, כאמור. כך, המשיבות הראו פגיעה ממשית בזכותן, אף אם אין הן בעלי המגרש בו עסקינן. זאת במיוחד לאחר "הנגיסה" שחלה בחורשה בשנת 2004, בה נכרת מספר לא מעט של עצי איקליפטוס מוגנים, מבלי להביא את הדבר לידיעת הציבור, והצגת תכניות הביצוע הרלוונטיות לעיונו, כך נטען. כאשר מדובר בסלילת החלקה אף אם לא כולה, הקמת קירות ומפלסים, ואין להימנע מהאפשרות לכריתת עץ כזה או אחר, המדובר הוא בשינוי קבע. חוק המגרשים הריקים מתייחס להפקעה זמנית וארעית של זכויות קנייניות בשטח. הדבר אינו מקנה לרשות זכויות כלשהן במגרש הריק. בתום תקופת תוקפו של הצו או ביטולו כל מה שניטע, הוקם או נסלל על המגרש הריק בידי הרשות, הוא רכוש הרשות והיא רשאית להעבירו למקום אחר (סע' 7 לחוק המגרשים הריקים). ההיגיון שבחוק המגרשים הריקים הוא ניצול זמני של השטח לגינון או לחניה ציבורית לטובת והנאת הציבור מבלי לפגוע בזכויותיו הקנייניות של הבעלים של השטח. הגם שלשון חוק המגרשים הריקים מורה מפורשות כי מתן צו לשימוש ארעי אין בו כדי למנוע את השימוש המותר במגרש ע"פ ייעודו, השאלה היא אם בפועל, הלכה למעשה, הדבר יהא אפשרי. ביצוע עבודות שבאופיין הן עבודות קבע, שדורשות היתר בניה ע"פ חוק התכנון והבניה, במגרש שברובו הינו חורשה ירוקה שנטועים בה עצי איקליפטוס רבים, לא ייתן "להחזיר את המצב לקדמותו" בעת בה הבעלים של המגרש ירצה לממש את יעדיו ע"פ תכנית המתאר. אמנם סע' 11 לחוק המגרשים הריקים מורה כי "שימוש במגרש ריק על פי חוק זה לא ייחשב כשימוש האסור על פי חוק התכנון והבניה" (הדגשה שלי ר.ש.), המדובר בשימוש במגרש ריק ולא בביצוע עבודות הטעונות היתר ע"פ חוק התכנון והבניה. בהקשר זה מקובלת עלי עמדתן של המשיבות כי יש לעשות אבחנה בין "העבודה" שמהווה פעולה של קבע לבין "השימוש" שמהווה הגדרת תכליות ויעדים, זאת ע"פ חוק התכנון והבניה, ולפרש את המושג "שימוש" שבחוק המגרשים הריקים באותה הרמוניה חקיקתית. באשר לטענה כי המשיבות אינן בעלות המגרש הנדון ואין להן שום זכויות בו, אפנה לסעיף 9 לחוק המגרשים הריקים שמעניק זכות ערר על החלטת הרשות להוצאת צו לשימוש ארעי במגרש ריק לכל מי שרואה עצמו נפגע ע"י הצו. בשולי הדברים ולגבי סמכות בית המשפט לדון בערר ובערעור זה אציין כי המצב כיום הוא שערר על צו לשימוש ארעי מכוח חוק המגרשים הריקים יובא לפני בית המשפט לעניינים מקומיים או בית משפט שלום (ראו את סע' 9 ו-סע' 15(ב) לחוק המגרשים הריקים), זאת חרף כך שלבית המשפט לעניינים מינהליים הסמכות לדון בהחלטות של רשויות מקומיות. חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים חוקק לאחר חוק המגרשים הריקים. ההוראה בחוק המגרשים הריקים מתייחסת למעשה מנהלי מוגדר ומצומצם ומקנה סמכות ייחודית לבית משפט קמא. הפסיקה כבר הצביעה על סוגיה זו והעירה כי הגיעה העת שהמחוקק יתקן את חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, כך שתהיה לבתי משפט לעניינים מנהליים הסמכות לדון גם בתובענות ע"פ סע' 9 לחוק המגרשים הריקים. ואולם לעת הזו הסמכות מסורה לבית המשפט קמא. ובאשר לטענה כי אין לבית המשפט סמכות לדון בטענות תכנוניות, אני סבור כי דינה להידחות. משיישנן טענות תכנוניות המצדיקות את ביטול הצו שהוצא מכוח חוק המגרשים הריקים אין כל מניעה להעלותן לפני בית המשפט. הצו הינו מעשה מינהלי של רשות מקומית, והדיון בחוקיותו הינו הליך משפטי מנהלי מקובל, מכאן שלבית המשפט הסמכות לדון בכך. לגבי הטענה כי אם לא תתקבל פרשנות המערערת, חוק המגרשים הריקים יתרוקן מכל תוכן אעיר כי אין בה ממש. אמנם הגבלת סמכות הרשות להכשיר מגרשים ריקים באמצעות עבודות הטעונות היתר הסותרים את התכנית התקפה מצמצמת את מאגר המגרשים שיוצאו כלפיהם צווים מכוח החוק, עדיין אין הדבר משמעו כי החוק יהא אות מתה. אוסיף עוד כי יש לפרש את הוראות חוק המגרשים הריקים בהרמוניה עם חוק התכנון והבניה ותכליתו. נראה כי אין מטרת החוק לאפשר פעולה של רשות שלטונית שתחת מסווה של יצירת מצב "ארעי" תעקוף את הצורך בדיון מסודר בועדות לתכנון ובניה. בתי המשפט מתריעים לא אחת על מעשיהם של עברייני בניה הבונים ללא היתר ומנסים, לאחר קביעת עובדות בשטח, לאנוס את ועדות התכנון והבניה לאשר את שנבנה ללא היתר. תופעה פסולה זו של אילוץ ועדות התכנון והבניה להתאים את התכניות לבניה שנבנתה לא בהיתר נדונה בפסיקה ענפה שקבעה שאין להתיר את התופעה ובהתאם הורתה על ביצועם של צווי הריסה מנהלים ושיפוטיים. אותה מדיניות צריכה להנחות גם באשר לשימוש המותר ע"פ הוראות חוק המגרשים הריקים. אין להתיר לרשות השלטונית לעשות בחוק זה כלי שמטרתו עקיפה של ועדות התכנון והבניה. כאשר מדובר בהכשרה של שטח כגון זה לחניה ציבורית כחלק מתכנון מסחרי של האזור, תכנון שמוגדר כארעי ויהפוך למציאות קבע, הדרך הנכונה והראויה היא לפעול במסגרת הוועדה המקומית לתכנון ובניה שם ישקלו מכלול השיקולים התכנוניים ותינתן לכל בעלי העניין והנפגעים מההחלטה ההזדמנות להביע את עמדתם. זה ההליך הראוי וכך על הרשות לנהוג. אבהיר לעניין זה כי אין באמור בפסק הדין כדי למנוע מהרשות המקומית לפעול בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה ולהסדיר את החורשה הנ"ל כאזור חניה, או כל תכלית ראויה אחרת. אלא שראוי הוא שההליך יעשה כחוק בוועדה המקומית לתכנון ובניה ולא בדרך של ביצוע הסדרה ארעית לכאורה תוך שימוש בהוראות חוק שאין זו תכליתו. לתכלית זו חוקק חוק התכנון והבניה ויש לפעול על פיו, תוך שמירה על זכויות כלל הציבור להשפיע, במסגרת הדיון בוועדה לתכנון ובניה, על התכנית המיועדת. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור ומשאיר את החלטת בית משפט קמא על כנה. חניה