האם המצאה להורה של אדם שגר בחו''ל מהווה המצאה כדין ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המצאה לקרוב משפחה של אדם שגר בחו''ל: 1. מחלוקת בין משכיר דירת מגורים לשוכרי הדירה, מסוג המחלוקות שאינן נדירות במקומותינו (בשאלה, האם הוסכם בעל פה על הארכת חוזה השכירות ובאילו תנאים). מחלוקת זו, שכיום היקפה הכספי אינו משמעותי, הולידה מספר רב של הליכים שניתן היה לחסוך אילו גילו כל המעורבים מעט גמישות ונכונות להתפשר. תחת זאת הסתבך ההליך שלא לצורך, כשהצדדים אוחזים בטענות דיוניות, שבסופו של יום הביאו לכך שהמחלוקת הוכרעה מבלי שתידון לגופה, כשפסק דין שניתן בהעדר הגנה נותר על כנו. 2. המבקש, המתגורר לטענתו בחו"ל, השכיר למשיבים דירה שבבעלותו והנמצאת ברח' נחל קטלב 12 בבית שמש. לאחר שתמה תקופת השכירות על פי החוזה, התגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה, האם הוסכם בעל פה על הארכתה של השכירות באותם דמי שכירות שנקבעו בהסכם (כטענת המשיבים), או שהשכירות הסתיימה בתום התקופה החוזית ועל המשיבים לפנות את הדירה (כטענת המבקש). ביום 30.12.07 הגיש המבקש לבית משפט השלום בירושלים תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד המשיבים מהדירה ולפיצויים בסך 28,000 ש"ח (ת.א 139123/07). ביום 15.2.08 פונתה הדירה, כך שנותרה התביעה הכספית שבגדר התובענה הנ"ל. בעוד ההליך האמור תלוי ועומד, הגישו המשיבים לבית המשפט לתביעות קטנות בבית שמש תביעה נגד המבקש על סך 12,858 ש"ח לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כיוון שלאחר פינוי דירת המבקש הם נאלצו לשכור דירה חלופית בעבור דמי שכירות שהיו גבוהים מאלו שלטענתם היו אמורים לשלם למבקש. יצוין, כי בכתב תביעה זה נרשם, כי כתובתו של המבקש היא ברח' דור ודורשיו בירושלים. כתובת זו היא הכתובת שצוינה בהסכם השכירות מיום 14.7.04 ככתובתו של המבקש (המשכיר) "לצורך ההסכם". בכתובת האמורה מתגורר אביו של המבקש, מר דוד שרייבר. בתגובה לקבלת כתב התביעה הודיע דוד שרייבר לבית המשפט לתביעות קטנות, כי הסתבר לו שתוכן המעטפה ממוען "לאריה שרייבר שהוא אדם אחר ואינו גר בכתובת זו אלא בחו"ל". מר דוד שרייבר לא ציין בשלב זה כי מדובר בבנו. בתגובה להודעתו של מר דוד שרייבר, הורה בית המשפט למשיבים לבצע מסירה אישית של התביעה, אך ביום 10.8.08 הודיע מר דוד שרייבר, "לפנים משורת הדין ולמען הזהירות", כי הוא אביו של המבקש המתגורר בחו"ל מזה כשנה. בהודעה זו טען מר דוד שרייבר, כי המסירה אינה בגדר המצאה כדין, ועל המשיבים "לבצע מסירה בחו"ל". עוד ציין מר שרייבר, כי נגד המשיב 1 מתנהלת תובענה בבית משפט השלום בירושלים לסילוק יד מהדירה ומן הראוי שבטרם תתקבל החלטה בתביעה זו, תתברר התביעה האמורה בבית משפט השלום, אשר נשוא התביעה הוא זהה לחלוטין". בתגובה להודעה זו טענו המשיבים, כי יש לראות במסירת כתב התביעה לדוד שרייבר משום מסירה כדין עבור המבקש. לטענת המשיבים, דוד שרייבר מצוי בכל ענייני התובענה וברור כי העביר לבנו את כתב התביעה, מה גם שביום 14.9.08 התקיים דיון בתובענה שנדונה בבית משפט השלום, במהלכו חויבו הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית, כך שברי שהמבקש אמור ליצור קשר עם אביו או להגיע לביתו ואז יקבל את כתב התביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות. בית משפט קמא קיבל את טענות המשיבים בעניין זה וקבע ביום 21.9.08, כי המצאת כתב התביעה למבקש הייתה כדין ועליו להגיש את כתב הגנתו עד ליום 10.10.08. בהערת אגב יצוין, כי החלטה זו אינה ברורה, שכן אם אכן הייתה מסירה כדין של כתב התביעה, בהמצאתו לאבי המבקש, היו המשיבים זכאים לקבלת פסק דין ולא היה מקום לאפשר למבקש להגיש כתב הגנה. מכל מקום, כתב הגנה לא הוגש עד למועד האמור, וביום 18.11.08 ביקשו המשיבים כי יינתן פסק דין בהעדר הגנה, ובמועד זה חתם בית המשפט לתביעות קטנות על פסק הדין. ביום 24.11.08 הוגש כתב הגנה, אך מכיוון שבינתיים ניתן פסק דין, הגיש המבקש ביום 4.1.09 בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 11/09) . בבקשה הנ"ל, ובהשלמה לה שהוגשה לאחר שבינתיים ניתן פסק דין בתובענה שבבית משפט השלום (פסק הדין ניתן בדרך של פשרה לאחר שמיעת הוכחות), טען המבקש, שהציג עצמו כעורך דין המתגורר במדינת קליפורניה בארה"ב והשוהה מספר שנים בחו"ל לצורך לימודים, כי כיוון שהוא תושב חו"ל, דין פסק הדין להתבטל שכן לא בוצעה מסירה כדין. נטען, כי המשיבים מטרידים לשווא את אביו המתגורר בירושלים וכי התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות אינה אלא תגובה לתובענה שהגיש המבקש בבית משפט השלום. המבקש ציין בבקשתו לביטול פסק הדין, כי המשיבים ידעו היטב שהוא מיוצג בתובענה הנ"ל על ידי עורך דין אך הם נמנעו לפנות אליו בעניין מסירת התביעה הקטנה. המבקש הוסיף, כי המשיבים התגוררו בדירה שלא כדין בתקופה אליה מתייחסת תובענתם, ולפיכך מדובר ב"ניצול ציני של בית המשפט". לאחר שניתן פסק הדין בת.א. 13913/07, , השלים המבקש את בקשתו לביטול פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. המבקש ציין, כי בית משפט השלום קיבל את טענתו לפיה המשיבים הם אלו שחייבים לו (מעבר לדמי השכירות שנקבעו בהסכם המקורי, שלא היו שנויים במחלוקת), שכן בית המשפט חייב את המשיבים לפצות את המבקש (ליתר דיוק, מדובר למעשה במשיב 1, שכן המשיבה 2 לא הייתה בעלת דין בבית משפט השלום). המבקש טען גם לקיום מעשה בית דין, אך בטענות אלה אין ממש, שכן בוודאי שאין מדובר בהשתק עילה וספק אם פסק דינו של בית משפט שלום יצר השתקי פלוגתא, בהיותו פסק דין שניתן בדרך של פשרה. 3. בית משפט קמא דחה ביום 29.1.09 את הבקשה לביטול פסק הדין ומכאן בקשת רשות הערעור. בית המשפט פתח את החלטתו באומרו, כי מכיוון שביום 21.9.08 כבר נקבע על-ידו שהמצאת כתב התביעה לאבי המבקש הייתה כדין, "אין מקום לדון בביטול מחובת הצדק". בית המשפט לא נדרש שוב לשאלה, האם אכן היה מדובר במסירה כדין, על אף שהמבקש טען לעניין זה (לרבות הטענה שנדרש היתר המצאה לחו"ל) ועל אף שההחלטה הקודמת בנדון ניתנה במעמד צד אחד בלבד. בית המשפט בחן את האפשרות לבטל את פסק הדין מתוקף שיקול דעתו. בעניין זה קבע בית המשפט, כי המבקש זלזל "זלזול רבתי" בבית המשפט, במיוחד כשמדובר במשפטן, שחזקה עליו שהוא בקי בסדרי הדין. נפסק, כי המבקש לא היה רשאי לסמוך על עובדת קיומו של ההליך בבית משפט השלום ולהמנע מלהתגונן בבית המשפט לתביעות קטנות. לעניין סיכויי הצלחת המבקש, נקבע, כי בבקשה לביטול פסק הדין המבקש לא התייחס לגוף התביעה ולא מסר "קצה גרסה" ביחס לטענות המשיבים. המבקש הסתפק באומרו שהתביעה מיותרת, טורדנית ובלתי מוצדקת, כאשר המשיבים הם בגדר פולשים לדירת המבקש בתקופה אליה מתייחסת התביעה. 4. בטרם אתייחס לטענות הצדדים בהליך דנן, יצוין, כי משלא טענו הצדדים בעניין, אינני רואה להתייחס לשאלה, האם ניתן לערער, לאחר קבלת רשות, על החלטה שלא לבטל פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות שניתן בהעדר התייצבות או בהעדר הגנה (לדיון בשאלה ראו: רע"א 3006/05 פריפר טבעי בע"מ נ' ראובני, , החלטה מיום 12.7.05; בר"ע (חי') 2300/07 בולוס נ' סואעד, , החלטה מיום 29.2.08). 5. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי הוא תושב חו"ל. לטענתו, הסכם השכירות בינו לבין המשיבים הסתיים ביום 19.8.06 ולאחר שהמשיבים לא פינו את הדירה הגיש המבקש נגדם את התובענה הנ"ל בבית משפט השלום. מדיון שהתקיים בתובענה זו ביום 10.4.08 עולה, כי המשיבים פינו את הדירה ביום 15.2.08. המבקש טוען, כי המשיבים ידעו היטב שהוא מתגורר בחו"ל (בין היתר על יסוד עדות המשיבה 2 בחקירתה בת"א 13913/07) ולכן הם מנועים לטעון שכתובתו היא בבית אביו בירושלים. עוד נטען, כי בהיותו תושב חו"ל היה על המשיבים לנקוט בהליך לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ולבקש מבית המשפט היתר המצאה לחו"ל. המבקש עומד על זכותו לקבל את יומו בבית המשפט ועל כך כי יש מקום לבטל את פסק הדין על פי חובת הצדק, בהתחשב בכך שכתב התביעה לא נמסר לו כדין. המבקש טוען, כי קיומו של הליך מקביל בבית משפט השלום, בו נדחו טענות המשיבים והם חויבו לשלם למבקש סכומי כסף שונים, מהווה טעם טוב מדוע עומדות לו טענות הגנה בגדר התובענה בבית המשפט לתביעות קטנות, וכי הותרת פסק הדין על כנו סותרת את המסקנה אליה הגיע בית משפט השלום. 6. לאחר שהוריתי על מתן תשובה הוגשה תשובת המשיבים בגדרה הם סומכים ידיהם על החלטת בית משפט קמא, וטוענים שכתב התביעה הומצא למבקש כדין, שכן "יש להעדיף את אסכולת הידיעה על אסכולת ההמצאה הפורמאלית". לטענת המשיבים, אין זהות בין בעלי הדין בהליך שבת"א 13913/07 לבין בעלי הדין בהליך דנן (אכן המשיבה 2 אינה בעלת דין בהליך הנ"ל, אך המשיב, כמו גם המבקש, הוא בעל דין בשני ההליכים). לבסוף טוענים המשיבים, כי גם לגופו של עניין סיכויי בקשת המבקש נמוכים ודין תביעתם היה להתקבל. 7. בהסכמת הצדדים החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. 8. תחילה יצוין, כי איש מהצדדים לא התייחס לאפשרות שהמצאת כתב התביעה לידי אבי המבקש הייתה מסירה כדין למבקש, כיוון שכתובתו של האב נקבעה בהסכם השכירות ככתובתו של המבקש "לצורך ההסכם". שאלה היא, האם די בכך על מנת שהכתובת האמורה תהווה גם מען למסירת כתבי בי-דין למבקש בתביעות הנוגעות להסכם השכירות. לנוכח העדר טיעון לא אחווה דעה בשאלה זו. יצוין רק, כי הליכים רבים היו נחסכים אילו המבקש (או אביו) היו מוותרים על הטענות בדבר אי המצאתה כדין של התובענה בכתובת הנ"ל, ומגישים כתב הגנה במועד, מה גם שבאותה עת התנהל ההליך בבית משפט השלום והם יוצגו בפרשה על ידי עורך דין, כך שהנושא בכללותו היה מטופל ממילא. מנגד, תמוה שהמשיבים לא ניצלו עובדה זו כדי להמציא את התובענה האמורה לבא כוחו של המבקש בבית משפט השלום ולא ניסו להביא את טענותיהם נגד המבקש בדרך של קיזוז או תביעה שכנגד בבית משפט השלום, מה גם ששם הוסכם על מתן פסק דין בדרך של פשרה, ובחרו לנקוט בהליך נפרד בבית משפט אחר. מכל מקום, לא ניתן לקבל את קביעת בית משפט קמא לפיה ההמצאה לאבי המבקש הייתה כדין, קביעה שנומקה בכך שלאחר שבית משפט השלום הורה למבקש להגיש תצהיר עדות ראשית בהליך האחר, התחייב שייצור קשר עם אביו. מדובר בהשערה בלבד שאינה יכולה להחליף את כללי ההמצאה. בית משפט קמא שב והפנה לנימוק זה גם לאחר שהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין, והתעלם מטענותיו של המבקש בדבר היותו תושב חו"ל. על פני הדברים, לא ניתן להמציא כתבי בי-דין בכתובת מגורי אבי הנתבע, כאשר הנתבע אינו מתגורר באותה כתובת. העובדה שצפוי להיות קשר בין האב לבין בנו (בעניין אחר!), אינה מכשירה את ההמצאה האמורה. לפיכך ההמצאה שנעשתה למר דוד שרייבר, עבור המבקש, לא הייתה כדין, והדבר מחייב את ביטול פסק הדין מחובת הצדק (אף מבלי להזקק לטענה שנדרש היתר המצאה לחו"ל). כאמור, המשיבים לא טענו כי המצאה זו כשרה לנוכח העובדה שבהסכם השכירות צויינה כתובת האב כמענו של המבקש. 9. המשיבים טענו שדי בידיעת המבקש על הגשת כתב התביעה נגדו ואין צורך בהמצאה פורמאלית. אכן, עם השנים חלה הגמשה בכללי המצאת כתבי בי-דין, כך שאם הומצא כתב בי-דין שלא לפי התקנות, אולם נמצא שבעל הדין ידע בפועל על קיומו ותוכנו, ניתן יהיה במקרים המתאימים לראות בכך המצאה שנעשתה כדין (רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, , 8.7.07, סעיף 5 לפסק הדין; רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פ"ד נט(2) 440, סעיף 6 לפסק הדין). עיקר הפסיקה שהתפתחה בשאלת ה"ידיעה מול המצאה", התמקדה בהמצאת החלטות ופסקי דין של בית המשפט, ונראה כי הפסיקה שעסקה בהמצאת כתבי בי-דין הותירה את כלל הידיעה כחריג במקרים יוצאי דופן, בהם, למשל, מודה הנמען שקבל לידיו את כתב בי-דין (ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328; ב"ש 340/89 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ נ' שפוך, , 8.12.89). לכל היותר הכירה הפסיקה בהמצאה שלא לפי התקנות כהמצאה כדין, אם הוכח ש"הגיע כתב בי-הדין בפועל לידי בעל הדין" וש"תוכנו של כתב בי-הדין הגיע לידיעתו" (רע"א 1415/04 הנ"ל, סעיף 6 לפסק הדין). בכל מקרה, ככלל הועדפה "גישת ההמצאה" שניתן לחרוג ממנה במקרים ראויים (רע"א 11286/05 הנ"ל). בענייננו, הסתמך בית המשפט, בנתנו תוקף להמצאה בכתובת האב, על יצירת הקשר הצפויה שבין המבקש לבין אביו ועל מעורבות האב בהליך שבבית משפט השלום. בכך יש לכל היותר כדי להצביע על כך שנמסר למבקש על דבר הגשת תביעה נגדו (וגם זה בספק רב), אולם לא ניתן ללמוד מכאן האם ידע המבקש את תוכן כתב התביעה, ובוודאי שלא האם זה נשלח לו, על ידי אביו, בפועל. אמנם, בבקשתו לביטול פסק הדין ציין המבקש ש"כתב ההגנה הוגש פחות מ-15 יום מיום שהגיע כתב התביעה לידי [המבקש]", אולם מכאן ניתן ללמוד שכתב התביעה הומצא למבקש בפועל סמוך לאמצע חודש נובמבר 2008, לכל המוקדם יומיים לפני מתן פסק הדין. מכאן, שאין בהצהרתו זו של המבקש כדי ללמד שבמועד מתן ההחלטה מיום 21.9.08, הייתה ההמצאה כדין, או שבעת מתן פסק הדין כבר חלף פרק הזמן להגשת כתב ההגנה. 10. זאת ועוד, לכאורה המבקש לא התגורר בישראל במועדים הרלוונטים. המבקש טען בבקשה לביטול פסק הדין, כי הוא אינו מתגורר בארץ והמשיבים לא חלקו על כך (ואף אישרו שכך הוא). במצב זה, ההמצאה למבקש טעונה היתר לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, והיתר זה לא ניתן. נמצא, כי בין כך ובין כך, דין פסק הדין שניתן בהעדר הגנה להתבטל מחובת הצדק, שכן לא ניתן לקבוע שכתב התביעה הומצא כדין למבקש עובר למועד מתן פסק הדין. 11. גם אם הייתה המצאה כדין, סבורני שהיה מקום לבטל את פסק הדין בתוקף שיקול דעתו של בית המשפט. כאשר נבחנת סוגיה זו, השאלה המרכזית שיש לתת עליה את הדעת היא סיכויי ההגנה. אינני סבור שלא עלה בידי המבקש להצביע על קיומם של סיכויי הגנה: מבקשת המבקש לביטול פסק הדין (לרבות ההודעה המשלימה שהוגשה לאחר שניתן פסק הדין בבית משפט השלום), עולה בבירור שהמבקש טוען שהמשיבים שהו שלא כדין בדירתו בתקופה לגביה ניטען על ידם שהם היו זכאים לשלם דמי שכירות בסכום שנקבע בהסכם המקורי. יש בכך הכחשה ברורה של טענתם של המשיבים שהם היו רשאים לשהות בדירה תמורת תשלום דמי השכירות המקוריים, וטענה זו מקימה הגנה אפשרית למבקש, ככל שתוכח. כאמור, המבקש אף תומך טענתו זו בתוצאות ההליך בבית משפט השלום, שגם אם נפסק בו על דרך של פשרה, נובע מפסק הדין שהמשיבים נהגו שלא כדין עד כי הם חויבו לפצות את המבקש. פסק דין זה מצביע על כך שלא התקבלה (לפחות לא במלואה) טענת המשיבים לפיה הם אינם חייבים דבר מעבר לדמי השכירות המקוריים, והדבר סותר חזיתית את טענתם בבית המשפט לתביעות קטנות לפיה היו זכאים לשלם את דמי השכירות שנקבעו בהסכם. נתונים אלה עולים מהבקשה לביטול פסק הדין. הותרת פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות על כנו, יוצרת מצב של חוסר התאמה בתוצאות שני ההליכים. לעיתים מצב זה בלתי נמנע, אך כשניתן לרפאו יש לפעול בכיוון זה. במקרה דנן, שיקול זה מצטרף ליתר השיקולים אשר מוליכים למסקנה כי התחייב ביטול פסק הדין שניתן נגד המבקש בהעדר הגנה. 12. הערעור מתקבל. מבוטל פסק הדין שניתן נגד המבקש בהעדר הגנה בת.ק. 1149/08 , של בית המשפט לתביעות קטנות בבית שמש. המבקש יגיש כתב הגנה עד ליום 25.6.09. בהתחשב בנסיבות המפורטות לעיל, לא אעשה צו להוצאות בהליך דנן. יש לקוות שבשלב זה ישכילו הצדדים לסיים סוף סוף את המחלוקת שנותרה ביניהם, והפעם מחוץ לכותלי בית המשפט מבלי שיהיה צורך להמשיך בהליכים בבית המשפט לתביעות קטנות. הערבון יוחזר למבקש, באמצעות בא-כוחו. המצאת כתבי בי דין