תביעה נגד בית חולים רמב"ם בגין רשלנות רפואית - הסבר בעל פה על סיכונים רפואיים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסבר בע''פ על סיכונים בבדיקה רפואית: השופטת יעל וילנר: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, בת"א 15712/02, שניתן על ידי כב' השופטת ר' למלשטרייך-לטר ביום 31.12.07, לפיו נדחתה תביעת המערערים. בתביעה נטען כי המנוחה ז"ל נפטרה כתוצאה מהתרשלות הצוות הרפואי במחלקה לרפואה גרעינית בבית החולים רמב"ם בחיפה (להלן: "המחלקה"), בעת ביצוע בדיקת מיפוי לב במהלכה איבדה המנוחה את הכרתה ולמעשה לא שבה להכרתה עד פטירתה ביום 5.1.02 מדלקת ריאות (להלן - "האירוע").    2. המנוחה, ילידת שנת 1938, סבלה מיתר לחץ דם, מחלת לב איסכמית ואירועים התקפיים של פרפור פרוזדורים. בשנת 1998 התגלתה אצל המנוחה איסכמיה הפיכה התואמת את מחלת העורק הקדמי השמאלי היורד (LAD). בינואר 1999 עברה המנוחה צנתור בעורק LAD, ואובחנה חסימה חלקית בעורק (של 30%). המנוחה טופלה באספירין, נורמיטן, קונברטין וריטמקס. ביום 21.7.2000 לאחר שנמצאו שינויים בבדיקת א.ק.ג. תקופתית, הופנתה המנוחה על ידי רופא קופת חולים לבירור שגרתי בבית חולים רמב"ם לביצוע של מיפוי לב במאמץ (להלן - "הבדיקה"). ביום 20.9.00 במהלך הבדיקה, איבדה המנוחה הכרה, נשימה ודופק. מאמצי ההחייאה שנעשו במנוחה לא הצליחו להשיבה להכרה, ולמעשה, כאמור, לא שבה המנוחה להכרה עד פטירתה.   3. טענות המערערים בתמצית בבית משפט קמא, הן כי בעת שהצוות הרפואי ביצע במנוחה את הבדיקה, היא התלוננה במהלך הבדיקה, לרבות בשלבי ההמתנה השונים, על כאבים בכתפיים, בגב ובידיים, ועל אף תלונותיה אלה, היא לא טופלה כראוי, מה שהביא בסופו של דבר לקרות האירוע המצער. עוד נטען כי עובדי המחלקה לא היו ערוכים כנדרש לביצוע ההחייאה.   4. במישור המשפטי, טענו המערערים להעברת נטל השכנוע למשיבה בשל נזק ראייתי שמקורו בחסר ברישומים הרפואיים. כן טענו להחלת הכלל של "הדבר דבר בעד עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], על המקרה דנן. עוד נטען כי יש לזקוף לחובת המשיבה הימנעותה מהעדת ד"ר רוגין וד"ר בר שלום, שני הרופאים שנכחו במחלקה בעת האירוע.   5. המשיבה טענה כי לא נפל כל פגם בביצוע הבדיקה וכי הצוות הרפואי פעל כראוי ואף מעבר לכך. כן נטען כי מלבד תלונה שכיחה על עייפות בשלב הבדיקה במאמץ (כפי שיפורט להלן), לא היו כל תלונות נוספות של המנוחה, עד לקרות האירוע. נטען כי האירוע התפתח בסבירות גבוהה כתוצאה מכך שהמנוחה פתחה אירוע איסכמי חריף שהסתבך בהפרעת קצב או בהולכה החשמלית של הלב, דום לב והפסקת נשימה, כך שנזקקה להחייאה ממושכת. נטען כי ההתמוטטות של המנוחה הייתה קרוב לודאי בשל דום לב על רקע מחלת עורקים, אירוע שהוא פתאומי.  6. למען בהירות הדברים נקדים ונבהיר את מהות הבדיקה הנדונה. בדיקה זו מתבצעת בשיטת האיזוטופ הכפול. כלומר, השוואת פעילות הלב במנוחה לפעילותו במאמץ, לצורך הערכת איסכמיה הפיכה בשריר הלב. לבדיקה שלושה שלבים: ראשית, מוזרק לנבדק חומר רדיואקטיבי הנקרא טליום ונערכת בדיקה במצב מנוחה, הכוללת מיפוי לב. הבדיקה היא ניסיון לאתר הפרעות בפרפוזיה של שריר הלב טרם המאמץ. שנית, נערכת לנבדק בדיקת מאמץ. הנבדק מרואיין על ידי קרדיולוג, העורך תחקיר לגבי האנמנזה, ההיסטוריה הרפואית ויכולת הנבדק ובהתאם מחליט מה סוג הבדיקה במאמץ שתיערך. אחת הבדיקות היא הליכה על הליכון, כאשר בשיא המאמץ  מוזרק חומר רדיואקטיבי נוסף (טכנציום). הבדיקה מופסקת עם הגעת הנבדק לדופק המטרה או בעקבות תלונות הנבדק על עייפות, כאבי חזה, קוצר נשימה וכיו"ב. שלישית, נערך לנבדק מיפוי לב שני. המיפוי נערך כשעה וחצי לאחר הפסקת בדיקת המאמץ. המיפוי השני מאפשר לאתר הפרעות באספקת דם ללב ובהתכווצותו במאמץ.   פסק הדין של בית משפט קמא   7. בית משפט קמא סקר את התנהלות הצוות הרפואי בכל שלושת שלבי הבדיקה והגיע למסקנה כי לא הוכחה כל התרשלות של מי מחברי הצוות הרפואי שטיפל במנוחה.   להלן נביא בקצרה את תמצית העובדות והמסקנות כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא לגבי כל אחד משלבי הבדיקה.   השלב הראשון   8. נקבע כי השלב הראשון של הבדיקה, נערך למנוחה בשעה 14:33 והתוצאה הייתה תקינה (הלב בגודל תקין, פרפוזיה לקירות הלב תקינה). את המיפוי ערכה גב' פאתן דאוד אשר העידה כי בזמן ביצוע המיפוי לא העלתה המנוחה כל תלונה. לאחר מכן התבקשה המנוחה להמתין בחדר ההמתנה עד לשלב השני שהוא בדיקת המאמץ. שלב ההמתנה לשלב השני 9. נקבע כי המנוחה נקראה להיכנס לחדר הבדיקה בסמוך לשעה 16:00 שם נתקבלה על ידי ד"ר שמואל ריספלר, שהוא מומחה לקרדיולוגיה. בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי ד"ר ריספלר שהה בארה"ב במסגרת התמחותו לשיקום חולי לב, ועסק במבחני מאמץ ליד אוניברסיטת סטנפורד. צויין כי עיקר עבודתו במחלקת האיזוטופים הייתה בביצוע מבחני מאמץ. במהלך שיחתו עם המנוחה, מלא ד"ר ריספלר את טופס המעקב, בו נרשם כי המנוחה סובלת מכאבי חזה שאינם קשורים למאמץ. כן נרשמה ההיסטוריה הרפואית של המנוחה, כולל יתר לחץ הדם, הצינתור והחסימה החלקית בעורק, הטיפול התרופתי ובדיקת מאמץ קודמת של המנוחה, בה אובחנה איסכמיה בדופן. בית משפט קמא קבע עוד, כי במהלך השיחה, קיבלה המנוחה הסבר אודות הסיכונים שבבדיקה ודרכי הטיפול האלטרנטיביות, ולאחר מכן חתמה בפני ד"ר ריספלר על טופס הסכמה לבדיקה. השלב השני - בדיקת המאמץ   10. בית משפט קמא קבע כי בשעה 16:04 החלה המנוחה את בדיקת המאמץ (הליכה על הליכון). בבדיקה נכחו ד"ר ריספלר וכן קרדיולוג נוסף בשם ד"ר אריאל רוגין וטכנאי. לאחר הליכה בת 6 דקות ו-27 שניות, התלוננה המנוחה על עייפות והבדיקה הופסקה, לפני הגעה לדופק המטרה. בדו"ח הבדיקה נכתב כי סיבת הפסקתה הייתה עייפות "REASON FOR ENDING TEST: FATIGUE". נציין כי בית משפט קמא קבע כי, מעבר לתלונה בדבר עייפות, לא היו כל תלונות אחרות מצד המנוחה. כן נקבע כי תלונה על עייפות הינה תלונה שכיחה בשלב זה של הבדיקה. עוד נציין כי נקבע שבטרם שוחררה המנוחה להמתנה לשלב השלישי, נמצא כי תרשים הא.ק.ג שתיעד את מהלך הבדיקה היה תקין, וכך גם יתר המדדים האובייקטיבים, כמו לחץ דם ודופק. בשלב זה נשלחה המנוחה להמתנה בת שעה עד השלב השלישי של הבדיקה (המיפוי השני). לסיכום שלב זה, נקבע על ידי בית משפט קמא כי לא נפל כל פגם בביצוע בדיקת המאמץ. ההמתנה לשלב השלישי -     לב לבו של התיק 11. כאמור, המערערים טענו כי בשלב הזה התלוננה המנוחה על הרגשה לא טובה. נטען כי המנוחה פנתה לבודקת שיצאה למסדרון והתלוננה בפניה על כאבים בגב, בכתפיים ובידיים. לדברי בעלה של המנוחה, הבודקת השיבה כי זוהי תופעה רגילה ואמרה להם ללכת לקנות משהו לאכול ולשתות. הבעל ציין כי הוא הלך עם המנוחה לקיוסק, מרחק של כ-100 מטר, כאשר כל אותה העת התלוננה בפניו המנוחה כי היא חשה כאבים. 12. לאחר שבית משפט קמא ניתח לעומק ובהרחבה רבה את כל העדויות שנשמעו בפניו ובחן את הגרסאות השונות שמסר בעל המנוחה בעניין התלונות, הגיע למסקנה כי תלונות אלה לא הוכחו. בית משפט קמא קבע כי "משלא הורם נטל הראיה להוכיח קיומה של התלונה, ממילא לא ניתן להתייחס ל"התעלמות ממנה" כהפרת חובת הזהירות". השלב השלישי של הבדיקה (המיפוי השני) 13. בית משפט קמא קבע כי בשעה 17:15 החלה המנוחה את מיפוי הלב השני. גב' פאתן דאוד ערכה גם בדיקה זו. בתחילת הבדיקה התלוננה המנוחה על הרגשה לא טובה, קוצר נשימה, הזעה ואולי כאב בכתף ימין. בעקבות התלונות, הופסקה הבדיקה  (באמצעות לחיצה על כפתור CANCEL), וגב' דאוד קראה לקרדיולוג. ד"ר ריספלר וד"ר רוגין הגיעו באופן מיידי מהחדר הסמוך והעבירו את המנוחה לחדר קרדיולוגי באמצעות כסא גלגלים. לאחר שהמנוחה נשכבה על המיטה, היא איבדה את הכרתה וכן נשימה ודופק. הרופאים ביצעו בה החייאה, לרבות הנשמה בטובוס. לחדר נקראו תורן טיפול נמרץ לב ותורן ממחלקת התאוששות שהגיעו תוך דקות ספורות. 14. בית משפט קמא קבע כי לא הוכחה טענת המערערים כי היו כשלים בהליך ההחייאה. לעניין זה נקבע כי בחדר בו בוצעה ההחייאה היה כל הציוד הדרוש לביצוע החייאה וכי הציוד היה תקין ונבדק מדי יום בטרם התחילו בדיקות המאמץ.    15. לעניין הגורם לאירוע, קבע בית המשפט קמא כי התמוטטות המנוחה הייתה קרוב לודאי דום לב על רקע של מחלה בעורקים הכלליים, אירוע שהוא פתאומי. נציין כי בעניין זה, למעשה אין מחלוקת בין המומחים הרפואיים.          (ראה דברי המומחה מטעם המערערים, פרופ' בן חורין, כי הסיבה להתמוטטות הייתה כנראה איסכמיה בשריר הלב אשר גרמה לפגיעה בהתכווצות החדר השמאלי והפרעה חשמלית שהובילה לפרפור חדרים ודום לב).   16. בית המשפט קמא דחה את טענת הנזק הראייתי. נקבע כי אין כל מסמך המתעד את המיפוי השני נוכח הפסקתו בשלב מוקדם. עוד נקבע כי ממילא, אין בהעדר הרישום הנטען כל חשיבות שכן אין לכך השפעה על שאלת האחריות המתייחסת לשלב הקודם. לעניין תיעוד רפואי בזמן ההמתנה למיפוי השני, נקבע כי לא היה כל צורך ברישום כלשהו במועד ההמתנה.   17. בית המשפט קמא דחה את טענת "הדבר מדבר בעד עצמו". נקבע כי כלל זה אינו חל במקרה דנן, שכן לא מתקיימים במקרה דנן שלושת התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. נקבע כי התנאי הראשון לפיו לתובע לא הייתה הידיעה מה היו הנסיבות שגרמו לנזק, אינו מתקיים שכן הטענות בדבר תלונות המנוחה הינן טענות עובדתיות שבידיעת המערערים הטעונות הוכחה במאזן הסתברויות והינן מחוץ לתחומו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין. בית משפט קמא קבע כי לא התרשם כי המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. בהקשר זה נקבע כי לא היה כל כשל בהליך ההחייאה. לעניין התנאי השלישי, נקבע כי אין לקבוע במקרה זה, בין היתר, נוכח עברה הרפואי של המנוחה, כי קיימת חזקת רשלנות על הרופא. למעלה מן הצורך נקבע עוד כי גם אם היה עובר הנטל לנתבעת, הרי שהיא עמדה בנטל זה והוכיחה כי לא התרשלה.   18. בית משפט קמא דחה את הטענה כי יש לזקוף לחובת המשיבים את הימנעותם מהעדת ד"ר רוגין וד"ר בר שלום. נקבע כי ד"ר רוגין שהה ביחד עם ד"ר ריספלר, כשהאחרון הוא הרופא הבכיר, וממילא, אין בעדות ד"ר רוגין כדי להאיר פן נוסף בהשתלשלות העניינים. לגבי ד"ר בן שלום, נקבע כי היא אך נכחה במקום בעת האירוע, ולא נטען כלל כי היה לה חלק כלשהו בבדיקות שבוצעו למנוחה. הערעור   טענות המערערים בתמצית 19. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא, בקביעתו כי לא הוכחה על ידם התרשלות הצוות הרפואי במהלך ביצוע הבדיקה. לטענתם, המנוחה הגיעה לבית החולים לצורך ביצוע הבדיקה, כשהיא בריאה ועל ורגליה, ובמהלכה של הבדיקה, היא אבדה הכרתה, ודי בכך כדי לקבוע את התרשלות הצוות הרפואי שביצע את הבדיקה. עוד נטען כי המנוחה התלוננה מספר פעמים בפני מי מהצוות הרפואי וכי נוכח מצבה הרפואי, ועברה, היה על הצוות הרפואי לנקוט משנה זהירות ולהתייחס לכל תלונותיה של המנוחה, לרבות מעקב אחריה בעת שלב ההמתנה. המערערים מוסיפים כי היה על בית המשפט קמא ליתן דעתו גם בהימנעות המחלקה מדיווח מסודר למשרד הבריאות ומעריכת חקירה פנימית של האירוע. 20. המערערים חוזרים על טענותיהם בפני בית המשפט קמא לגבי הימנעות המשיבה מהעדת ד"ר רוגין, וד"ר בר שלום (בסיכומיהם מציינים המערערים רופא נוסף שלטענתם היה על המשיבה להעיד - ד"ר איזקסון, שהוזמן לסייע בהחייאת המנוחה). כן נטען לגבי נזק ראייתי מהיעדר התיעוד הרפואי של מיפוי הלב השני (המהווה לשיטתם ניסיון בזמן אמת להשמיד ראיות) ושל זמן ההמתנה ותלונת המנוחה. כן חוזרים המערערים על הטענה להעברת הנטל בעילת הדבר מדבר בעד עצמו, לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין.   21. המערערים מוסיפים כי טופס ההסכמה חסר ואינו מפרט את הסיכונים הכרוכים בבדיקה וחלופות טיפוליות ולפיכך לא ניתנה הסכמה מדעת של המנוחה לביצוע הבדיקה.   טענות המשיבה   22. המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא וטוענת, כי למעשה, מדובר בערעור עובדתי לחלוטין. נטען כי בית משפט קמא קבע כי טענות המערערים לפיהן המנוחה התלוננה במהלך הבדיקה ובמיוחד בעת ההמתנה למיפוי השני, לא הוכחו וכי די היה במסקנה זו כדי לדחות את התביעה. כן נטען כי לא נפל כל פגם בהתנהלות מי מהצוות הרפואי שטיפל במנוחה. המשיבה חוזרת עוד בעיקרי הטיעון מטעמה על כל טענותיה כפי שנטענו לפני בית משפט קמא.   דיון   23. מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות. שוכנעתי כי בסופו של דבר, מדובר בערעור עובדתי בעיקרו, שאינו נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. 24. מטבע הדברים, בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, מבוססת עילת התביעה על האמור בחוות הדעת הרפואית עליה נסמך התובע בטענותיו. מכאן, שבעניינים שברפואה, אין לו לתובע אלא מה שקבע המומחה מטעמו.   בענייננו, הבסיס לעילת הרשלנות הנטענת כנגד הצוות הרפואי, כפי שבא לדי ביטוי בחוות הדעת ובעדותו של המומחה מטעם המערערים, פרופ' בן חורין, הוא - העדר התייחסות ראויה של הצוות הרפואי לתלונותיה של המנוחה במהלך כל שלבי הבדיקה. על תלונות אלה והעדר הטיפול בהן - משתית המומחה את כל יהבו כנגד הצוות הרפואי שטיפל במנוחה. וכלשונו בעמ' 3 לחוות דעתו "קיימת סבירות גבוהה מאוד כי במידה והייתה נבדקת על ידי רופא ומטופלת בהתאם כשהתחילה להתלונן בסיום מבחן המאמץ, היה ניתן למנוע את אירוע "דום הלב" בו לקתה וכן את הנזק המוחי שחל בעקבותיו. החולה המשיכה לסבול מכאבים ואף להתלונן במשך כשעה שלמה לאחר הבדיקה ובמשך כל אותה שעה לא נבדקהו/או טופלה על ידי רופא. יתירה מכך, תוך כדי תלונותיה החוזרות, לא בוצע רישום א.ק.ג או מיפוי לב שהיו יכולים בודאי לעזור באבחנה..." בפרק הסיום קובע המומחה כי "מדובר ברשלנות רפואית מובהקת שבבסיסה אי בדיקתה של החולה על ידי רופא במשך כשעה, למרות תלונותיה החוזרות.." כלומר - הרשלנות של הצוות הרפואי, לדעת פרופ' בן חורין, מתבטאת בהימנעותם ממתן טיפול רפואי נוכח תלונותיה. 25. דא עקא - שלאחר שעומת פרפ' בן חורין עם הטענה כי לא היו כלל תלונות של המנוחה השיב בחקירותו דברים ברורים ומפורשים: "אם אישה שבאה לעשות מיפוי לב במאמץ לא התלוננה על שום דבר עד שהחלו הבדיקה ...............בצעה את הבדיקה במהלכה היו לה תלונות שאינן חריגות על חולשה, סיימה את בדיקת המאמץ, ובמשך שעה לא התלוננה על שום דבר, רק סביב השעה 17:15 שהוכנסה לצילום חוזר החלה להתלונן, ואז קרה המקרה, לא היה לי הרבה מה להגיד על התנהלות הצוות הרפואי. כי אם אין תלונה לא צריכה להיות תשובה לתלונה" ובהמשך, לאחר שהמומחה אישר כי שלב ההמתנה (בין השעות 16:15 - 17:15) הוא השלב הקריטי לבחינת התרשלות הרופאים (ראה עדותו עמ' 70): "ש. בהנחה שהצוות הרפואי צודק ולא היו תלונות, הייתי מסכים עם פרופ' בטלר. ת. נכון. ש. מה שמבדיל בין חוו"ד שלך לבין חוו"ד פרופ' בטלר, זו אותה שיחה עם מר X בשנת 2002. ת. מה שמבדיל זה האם היו תלונות או לא היו תלונות לאחר בדיקת המאמץ.  (פרוטוקול עמ' 81). נדמה כי הדברים ברורים ואין צורך להוסיף.  26. מכאן, עולה כי השאלה העובדתית המרכזית שעמדה לדיון בבית משפט קמא (וכדברי בית משפט קמא "לב ליבו של התיק"), היא האם המנוחה התלוננה בשלב כלשהו עד להתמוטטותה, בפני מי מהצוות הרפואי.  נוכח עמדתו הברורה של המומחה מטעם המערערים, כמפורט לעיל, הרי שתשובה שלילית לשאלה זו, תשמיט את הקרקע מהתביעה.   27. בית משפט קמא בחן לעומק שאלה זו, תוך ניתוח מקיף ביותר של מכלול הראיות שבאו בפניו, והגיע למסקנה ברורה כי לא הוכח שהמנוחה התלוננה בשלב כלשהו (למעט בשלב הבדיקה במאמץ שאז התלוננה על עייפות), בפני מי מהצוות הרפואי על הרגשה לא טובה או כל תלונה אחרת.   28. על אף שאין זה מדרכו של בית המשפט של הערעור להתערב בקביעות עובדתיות מובהקות כמו זו שלפנינו (ע"א 44/08 שירותי בריאות כללית נ' אריה קסלר ואח' (ניתן ביום 19.5.2009)), שבתי ובחנתי אף אני את כל חומר הראיות, לרבות מכלול העדויות שנשמעו בפני בית המשפט, ומצאתי כי מסקנה זו של בית משפט קמא כי לא הוכח שהמנוחה התלוננה, מבוססת היטב  על חומר הראיות ומתיישבת עם כל החומר שהונח בפניו. 29. כאמור, בבסיס תביעת הרשלנות, כעולה מחוות דעתו של פרופ' בן חורין, עמדה טענת המערערים כי הצוות הרפואי התרשל בכך שלא שעה לתלונות המנוחה ונמנע מלטפל בה כראוי. נוכח המסקנה כי לא הוכחו התלונות, ממילא, כאמור, נשמט הבסיס מתביעת המערערים.  30. על אף שדי במסקנתנו זו כדי להביא לדחיית הערעור, אתייחס בקצרה לעיקרי טענות המערערים ואבחן את מסקנות בית משפט קמא בכל אחד משלבי הבדיקה. ככלל, אציין כי לא מצאתי כי בית משפט קמא טעה בקביעותיו ובמסקנותיו לגבי כל אחת מהנקודות שהועלו על ידי המערערים בעקרי הטיעון מטעמם. השלב הראשון 31. לגביו למעשה אין כל מחלוקת כי לא נפל כל פגם בהתנהלות מי מהצוות הרפואי.  שלב ההמתנה לבדיקת המאמץ 32. כאמור, בית משפט קמא קבע כי בשלב הזה קיבלה המנוחה הסבר מד"ר ריספלר אודות הסיכונים שבבדיקה ודרכי הטיפול האלטרנטיביות, ולאחר מכן חתמה בפניו על טופס הסכמה לבדיקה. המערערים טוענים, למעשה לראשונה בערעור, כי החתימה לא הייתה מדעת. העדר הסכמה מדעת 33. בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המערערים הקדישו המערערים פרק שלם לנושא העדר הסכמה מדעת, בו טענות רבות, לרבות, הטענה כי אדם בר דעת לא היה מסכים לבצע את הבדיקה לו ידע כי היא טומנת בחובה סכנת מוות. דא עקא, שטענות אלה נטענו על ידי המערערים, לראשונה, בעיקרי הטיעון ואין להן זכר בכתב התביעה או בסיכומיהם. האזכור היחיד בכתב התביעה המרמז על הטענה להעדר הסכמה מדעת הוא בסעיף 7 ט"ז לתביעה שם נרשם "לא ידעו את התובעת על הסיכונים הכרוכים בבדיקה". נדגיש כי אין כל התייחסות בתביעה לטענה החשובה, כי לו הייתה המנוחה יודעת על הסיכונים היא הייתה נמנעת מביצוע הבדיקה, טענה הכרחית לביסוס הקשר הסיבתי (אלא אם נטען לפגיעה באוטונומיה, מה שלא נטען בענייננו). אומנם, במהלך החקירה הנגדית נחקר ד"ר ריספלר אודות תוכן ההסברים שמסר למנוחה לפני הבדיקה, ואולם, בסיכומיהם, זנחו המערערים את טענותיהם בנוגע להעדר הסכמה מדעת, ככל הנראה, עקב עדותו של הרופא כי ההסכמה הייתה מדעת. נציין כי הנושא אוזכר באופן אגבי בסעיף 9 לסיכומים, שם נטען בהקשר של נזק ראייתי להעדר רישום רפואי כי "טופס ההסכמה לא מפרט מהם הסיכונים המפורטים ומה הוסבר לנבדקת". כאמור, זוהי הטענה היחידה בסיכומי המערערים בהקשר של העדר הסכמה מדעת, ונדמה שלא בכדי. הרחבתי בנקודה זו, שכן נדמה כי יש ממש בטענת המשיבה כי אין מקום לקבל את הטענה בנוגע להעדר הסכמה מדעת, ולו נוכח זניחת הטענה על ידי המערערים בסיכומיהם. 34. על אף האמור, אדון בטענה לגופה, שכן לטעמי, בין כך ובין כך יש לדחותה. המערערים טוענים בעקרי הטיעון כי לא הוסבר למנוחה הסיכונים הצפויים מביצוע הבדיקה והטיפולים האלטרנטיביים. על פניו, יש לדחות טענה זו מכל וכל, שכן, ד"ר ריספלר הצהיר בסעיף 8 לתצהירו, כי הוא הסביר למנוחה "על התוצאות המקוות ועל הסיכונים של הבדיקה ועל דרכי הטיפול החילופיות, האפשריות בנסיבות המקרה (בדיקת מאמץ רגילה ו/או צינטור), ולאחר קבלת ההסבר היא חתמה על טופס הסכמה לבדיקה קרדיולוגית. תמיד במהלך הסבר לנבדק אני מדגיש גם את הסיכון למוות והסיכוי לאוטם שריר הלב". בחקירתו הנגדית אישר ד"ר ריספלר את הדברים ושב והעיד כי : "ש. האם הסברת לה שיש סכנת מוות בבדיקה?" ת. בפירוש, כן. אני מסביר לכל חולה, וגם לה הסברתי. ש. האם הסברת לה סיכון של אוטם שריר הלב? ת. כן." ש. מה התחליפים שהצעת לה? ת. התחליף הוא לוותר על הבדיקה, לפנות לקרדיולוג, לשקול צינטור. " 35. בית משפט קמא קיבל את עדותו של ד"ר ריספלר כמהימנה ובקביעה זו אין מקום להתערבותנו. מכאן, שנקודת המוצא הינה כי בטרם חתמה המנוחה על טופס הסכמה מדעת, הוסברו לה באופן מפורש הסיכונים הכרוכים בבדיקה ודרכי טיפול אלטרנטיביות, והמנוחה חתמה על הטופס רק לאחר קבלת הסבר זה. 36. השאלה אם כן, העומדת לדיון הינה, האם ניתן להסתפק במקרה זה במתן הסבר בעל פה בדבר הסיכונים הכרוכים בבדיקה, או שמא, בכל מקרה, יש להעלותם על הכתב בטופס ההסכמה? לטעמי, התשובה לכך הינה חיובית, היינו - כדי לקבוע אם המנוחה חתמה על טופס ההסכמה מדעת, די אם היא קיבלה הסבר מניח את הדעת בעל פה, בדבר הסיכונים הכרוכים בבדיקה ודרכי טיפול אלטרנטיביות. 37. סעיפים 13 ו-14 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן - "החוק") מסדירים את הסוגיה של הסכמה מדעת לטיפול רפואי. על פי סעיף 13(א) לחוק "לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". בסעיף 14(א) לחוק נקבע כי: "הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות". בסעיף 14(ב) לחוק נקבע כי: "הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל". (הדגשות שלי י.ו) מכאן, שככלל, נקבע כי ההסבר שקדם להסכמת המטופל לטיפול, יכול ויהיה בעל פה. די לו לבית המשפט שהוא משתכנע כי המטופל הסכים מדעת לקבל את הטיפול הרפואי, בין אם הסכמה זו באה לדי ביטוי בכתובים ובין אם לאו, על מנת שיקבע כי ההסכמה הייתה מדעת. היוצא מכן הכלל הוא כי במקרים המנויים בתוספת, נדרשת חובת הכתב לתמצית ההסבר שניתן למטופל (כאמור בסעיף 14(ב)). כלומר, המחוקק הבחין בין סוגי טיפולים שבנוגע אליהם נדרש לקבל את הסכמת המטופל בכתב לבין סוגי טיפולים לגביהם ההסכמה יכולה להיות בעל פה או נלמדת מההתנהגות. 38. המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר המקרים המנויים בתוספת (שהם: ניתוחים (למעט כירורגיה זעירה), צינטורים של כלי דם, דיאליזה, טיפול בקרינה מיננת (רדיותרפיה), טיפולי הפריה חוץ גופית וכימותרפיה לטיפול בתהליכים ממאירים). לפיכך, לא הייתה מוטלת על ד"ר ריספלר החובה לפרט בכתב את הסיכונים הכרוכים בבדיקה. די בכך שבית משפט קמא קבע כי ד"ר ריספלר הסביר למנוחה, עובר לחתימתה על טופס ההסכמה, מהם הסיכונים הכרוכים בבדיקה ומהם הטיפולים האלטרנטיביים, כדי להגיע למסקנה כי המנוחה חתמה מדעת על טופס ההסכמה. 39. למעלה מן הצורך אציין כי, לדידי, גם אם היו הדברים מפורטים בטופס ההסכמה, לא היה מקום במקרה זה להסתפק בכך, ובכל מקרה, היה על הרופא להסביר דברים אלה למנוחה בעל פה. ככלל, אני סבורה כי הסבר בעל פה עדיף על רישום הדברים על הכתב בטופס ההסכמה. לטעמי, דווקא ההסבר בעל פה שניתן למטופל בטרם הטיפול, הוא החשוב והינו הכרחי לצורך ווידוא הבנת המטופל את ההשלכות של הטיפול. לטעמי, במקרים בהם לא נדרשת על פי החוק דרישת הכתב, אזי, העדרו של טופס חתום מעביר את נטל ההוכחה על מתן ההסבר למטופל לרופא. אם עמד הרופא בנטל זה, כי אז נשללת טענת העדר הסכמה מדעת של המטופל (ראה ד"ר עדי אזר, רשלנות רפואית עמ' 245, וכן ראה ע"א (חי') 4623/07 ד"ר ליפשיץ יצחק נ' מלימונקה נוח עוזיאל (ניתן ביום 1.9.08)). 40. לבסוף, אציין במאמר מוסגר, כי אין די בהעלאת טענה של העדר הסכמה מדעת ועל הטוען לה להוכיח כי לו אכן היה מקבל את ההסבר המלא, היה נמנע מלבצע את הבדיקה. למותר לציין כי לא רק שעובדה זו לא הוכחה על ידי המערערים בפני בית משפט קמא, אלא שכאמור, היא אף לא נטענה על ידם. 41. אשר על כן, אני סבורה כי יש לדחות את טענת המערערים כי הבדיקה בוצעה למנוחה בהעדר הסכמה מדעת. נעבור אם כן לדון בשלב הבא של הבדיקה. בדיקת המאמץ 42. המערערים טוענים כי משהתלוננה המנוחה בשלב בדיקת המאמץ על עייפות, היה הדבר אמור להדליק נורה אדומה בפני הצוות הרפואי.   יש לדחות טענה זו ולו על סמך דבריו של המומחה מטעם המערערים, פרופ' בן חורין, אשר אישר בעדותו כי בשלב הזה של הבדיקה, לא תועדו כאבים בחזה או שינויים איסכמיים בתרשימי א.ק.ג. עוקבים ותועדה תגובת לחץ דם תקינה. לדבריו, בדיקת המאמץ הייתה תקינה. כן אישר המומחה, בתשובה לשאלה, כי על סמך בדיקת המאמץ לא ניתן היה לצפות את מה שאירע שעה לאחר מכן (עמ' 82).   כן ראה בעניין זה עדותה של פרופ' בן ישראל, מנהלת מכון האיזוטופים, כי התלונה על עייפות בשלב הזה של הבדיקה הינה שכיחה ביותר (עמ' 52), וכן ראה עדותו של פרופ' בטלר המומחה מטעם המשיבה, כי "הרבה יותר שכיח שאשה, בעיקר מעל גיל 50, לא תוכל להשלים את הבדיקה, זה השכיח ולא היוצא מן הכלל" (עמ' 116).   43. בנוסף לכל האמור, חשוב להדגיש כי המנוחה שוחררה למנוחה רק לאחר שהצוות הרפואי ווידא כי כל המדדים האוביקטיבים חזרו לנורמה - מדדי לחץ דם, דופק, וא.ק.ג. ד"ר ריספלר ציין בחקירתו כי המנוחה נשלחה מהחדר בתום בדיקת המאמץ רק לאחר שהיא נחה ותרשימי הא.ק.ג. הראו מצב של מנוחה ויתר המדדים חזרו לנורמה ולמנוחה לא היו תלונות כלשהן. שלב ההמתנה 44. המערערים טוענים כי ראוי היה להשגיח על המנוחה גם בשעת ההמתנה, נוכח עברה ומצבה הרפואי. אין לקבל טענה זו באשר היא עומדת אף בניגוד לדעת המומחה מטעם המערערים. בעניין זה הסכים פרופ' בן חורין עם דעתו של ד"ר ריספלר כי אדם שאיננו מתלונן לאחר בדיקת המאמץ על מיחושים כלשהם, וממתין למיפוי השני, לא מוטלת על הצוות הרפואי לנקוט בצעד כלשהו של ביקורת או של בדיקה במהלך ההמתנה. כן ראה דבריו: "ש. בדיקת המאמץ של גב' X ז"ל הייתה תקינה. היא יכולה לחכות בחוץ ללא השגחה. נכון? ת. נכון. ש. בד"כ נבדקים שעושים בדיקת מאמץ רגילה, ללא טליום, והכל בסדר אז אחרי חצי שעה לאחר הבדיקה הם משוחררים לביתם. ת. נכון". (עמ' 83) העדר רישום - נזק ראייתי   45. המערערים טוענים עוד כי ראוי היה להפוך את נטל הבאת הראיות נוכח החסר ברישומים הרפואיים, במיוחד בהתייחס להרגשתה של המנוחה בשעת ההמתנה וכן העדר תוצאות המיפוי שהופסק. אף טענה זו דינה להדחות. המומחה מטעם המערערים העיד כי "לא עושים רישום רפואי במהלך המתנה לצילום חוזר. זה לא רוטינה לרשום במהלך ההמתנה לצילום חוזר...." (עמ' 82 ) 46. גם הטענה בנוגע להעדר רישום של בדיקת המיפוי השנייה, דינה להידחות. הגב' פאתן אשר ערכה את הבדיקה העידה כי היא הפסיקה את המיפוי מיד בתחילתו נוכח תלונותיה של המנוחה וכי בדיקה שלא הושלמה, לא ניתן, מהבחינה הטכנית, להפיקה, שכן מיפוי שלא הושלם לא נקלט במחשב (עמ' 110). עדות זו, אשר נמצאה מהימנה על ידי בית משפט קמא, לא נסתרה, ולפיכך, אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא בדחותו את הטענה לקיומו של נזק ראייתי והעברת נטל ההוכחה הימנו.   47. שלא לצורך אוסיף עוד, כי לא כל נזק ראייתי מביא מני וביה להעברת נטל ההוכחה ויש צורך להראות קיומו של קשר סיבתי בין החסר הנטען ברישומים לבין הנזק. ראו: "לא כל חוסר ברישום רפואי מעביר אוטומטית את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע. על העדר הרישום לנגוע ללב השאלה שבמחלוקת" (ע"א 5586/03 ד"ר לארי פרימונט נ' פלוני (ניתן ביום 29.3.2007) סעיף 11). בענייננו, תוצאות המיפוי עד להפסקתו, אינן רלוונטיות לשאלות שעמדו לדיון בתביעה , וראה בעניין זה עדותו של פרפ' בטלר כי השלב בו התחיל המיפוי השני אינו רלבנטי למהלך האירועים ולא היה בו כדי לשנות את מהלך הטיפול במנוחה. 48.        יש להדגיש, כי לתיעוד רפואי של מיפוי הלב השני הייתה משמעות, אילו הייתה טענה כי המיפוי עצמו גרם להתמוטטות המנוחה. טענה זו לא נטענה והיא אף נשללה על ידי מנהלת המחלקה פרופ' אורה ישראל, שהעידה לגבי הבדיקה כי "סכנות שכרוכות, או עלולות להיות הם לא מהזרקת החומר הרדיואקטיבי, אלא בביצוע בדיקה במאמץ" (עמ' 52).    ההחייאה   49. טענת המערערים כי במכון בו בוצעה הבדיקה לא הייתה ערכת החייאה מתאימה - דינה להדחות. נציין כי את טענתם זו ביססו המערערים על כך שבעלה של המנוחה ראה כי פקידת הקבלה הוזעקה לחדר, יצאה משם עם בקבוק חמצן וכעבור כמה דקות חזרה עם בקבוק חמצן אחר. כן נטען כי רק לאחר 20 דקות לערך מתחילת האירוע הופיע רופא נוסף שהצטרף לצוות ההחייאה. בית משפט קמא דחה מכל וכל טענות אלה, הנשענות לטעמי על השערות גרידא וחסרות כל בסיס. בית משפט קמא קיבל את דבריו של ד"ר ריספלר כי ציוד ההחייאה שהיה באותה עת היה תקין, כי ישנו חיבור לחמצן הקבוע בקיר, וכי המעבדה מצוידת היטב, וכי ציוד ההחייאה נבדק מדי יום טרם התחלת ביצוע בדיקות המאמץ. בית משפט קמא מציין כי ב"כ המערערים בחר שלא לשאול את ד"ר ריספלר במהלך חקירתו הנגדית על סידורי החמצן בחדר הטיפולים בו שהתה המנוחה. גם ראש המכון, פרופ' אורה ישראל, אישרה בחקירתה כי בכל חדר בדיקה יש חמצן מרכזי. בית משפט קמא קבע כי במהלך פעולות ההחייאה שבוצעו על ידי ד"ר ריספלר וד"ר רוגין, נקראו למקום תורן מטיפול לב נמרץ ותורן ממחלקת התאוששות אשר לפי עדות ד"ר ריספלר הגיעו תוך דקות ספורות. בכל קביעותיו אלה של בית משפט קמא, שנסמכו על התרשמותו מהעדים שהעידו בפניו, אין מקום להתערבותנו. הפרת חובה חקוקה 50. המערערים טוענים עוד כי טעה בית משפט קמא בכך שקבע כי לא מתקיים במקרה הנדון הכלל של 'הדבר מדבר בעדו' כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. בית משפט קמא בחן את קיומם של התנאים להחלת הכלל של הדבר מדבר בעדו, אף בשים לב למצבה הרפואי של המנוחה עובר לבדיקה (מצב תחלואה של הלב, יתר לחץ דם, מחלת לב איסכמית ואירועים התקפיים של פרפור פרוזדורים, צינטור קודם בו נמצאה היצרות קלה של עורק קדמי שמאלי יורד, בעיות בקצב הלב ועוד), והגיע כאמור למסקנה כי אין מקום להחלת כלל זה במקרה הנדון. לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטת בית משפט קמא בעניין זה, זאת במיוחד בשים לב למסקנותיו של בית משפט קמא - כי לא נפל כל פגם במהלך ביצוע הבדיקה, הן בשלב הראשון, והן בבדיקת המאמץ עצמה; כי המנוחה שוחררה מבדיקת המאמץ כשמדדי הבדיקה האוביקטיבית תקינים; כי המנוחה לא התלוננה בשלב המנוחה בפני מי מהצוות של בית החולים על תלונה כלשהיא; וכי לא נפל כל פגם בהליך ההחייאה שבוצע במנוחה. נוכח מסקנות ברורות אלה, בצדק קבע בית משפט קמא כי לא חל על המקרה הכלל של הדבר מדבר בעדו. המנעות מהעדת הרופאים 51. המערערים טוענים עוד כי טעה בית משפט קמא בכך שלא זקף לחובת המשיבה את אי העדת ד"ר רוגין ופרופ' בר שלום. דין הטענה להדחות. משנקבע (כאמור, אף לדעת פרופ' בן חורין מטעם המערערים), כי השלב הקריטי לגביו נטענת טענת ההתרשלות כלפי מי מהצוות הרפואי, הינו שלב ההמתנה בין בדיקת המאמץ לשלב השלישי, הרי שממילא עדותם של ד"ר רוגין וד"ר בר שלום לא הייתה רלוונטית ולא היה בה כדי לשפוך אור על השתלשלות העניינים, שכן הם לא נכחו עם המנוחה בשלב הזה. 52. יתרה מכך, בית משפט קמא קבע כי ד"ר רוגין ביצע את בדיקת המאמץ ביחד עם ד"ר ריספלר אשר הוא הרופא הבכיר. משניתנה עדות מפורטת על ידי ד"ר ריספלר לגבי מהלך העניינים, ומשנקבע כי בשלב הזה הכל התנהל באופן תקין (ראה עדותו של פרופ' בן חורין כמפורט לעיל), ממילא, לא נדרש היה לשמוע גם את עדותו של ד"ר רוגין, ומכל מקום, לא נפל פגם בקביעת בית משפט קמא כי אי העדתו נזקפת לחובת המשיבה ו/או כי הימנעות מהעדתו גורמת לחסר ראייתי למערערים. נכונים הדברים גם לגבי עדותה של ד"ר בר שלום, אשר לגביה נוסיף ונציין כי לא נטען כלל שהיה לה חלק כלשהו בבדיקות שבוצעו למנוחה. עוד נציין כי טענת המערערים בנוגע להימנעות העדתו של ד"ר איזקסון נטענה לראשונה בשלב הערעור ודי בכך כדי לדחותה, אף שנציין כי גם לגופה, אין בטענה ממש, באשר עדותו של ד"ר איזקסון ממילא מהווה עדות מפי השמועה. 53. סופו של דבר - נמצא כי כל שלבי הבדיקה התבצעו ללא דופי. נקבע כי בשלב הבדיקה במאמץ נכחו שני רופאים וטכנאי, כאשר הרופא הבכיר היה קרדיולוג עתיר ניסיון. נקבע כי נרשמה היסטוריה רפואית של המנוחה וכי הוסבר לה, טרם הבדיקה, הסיכונים הצפויים מהבדיקה והטיפולים האלטרנטיביים ולאחר מתן הסבר זה היא חתמה על טופס הסכמה מדעת. נקבע כי לאחר החתמתה, הוחלט על ביצוע בדיקת מאמץ על מכשיר ההליכון. שלב בדיקת המאמץ התבצע כראוי. הבדיקה הופסקה מטעמי עייפות, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, הפסקה מטעמי עייפות הינה שכיחה. עוד נקבע כי המנוחה שוחררה מהבדיקה רק לאחר שהרופאים וידאו כי כל המדדים האוביקטיבים תקינים וכי מששוחררה במצב תקין זה, הייתה יכולה המנוחה למעשה גם לעזוב את איזור ההמתנה, אף לגרסת המומחה מטעם המערערים פרופ' בן חורין. נדחתה טענת המערערים כי המנוחה התלוננה בשלב ההמתנה לפני גורם כלשהו מטעם הצוות הרפואי. נקבע כי שלב המיפוי השני הופסק מיד עם התחלתו מיד בשל תלונות המנוחה והוזעק הקרדיולוג באופן מיידי. נקבע כי בשלב ביצוע ההחייאה לא נמצא פגם כלשהו על ידי מי מהצוות שטיפל במנוחה. ציוד ההחייאה היה זמין ותקין ואף נקראו שני רופאים תורנים נוספים מטיפול נמרץ ומההתאוששות. נקבע כי האירוע ארע בשל איסכמיה בשריר הלב אשר גרמה לפגיעה בהתכווצות החדר השמאלי והפרעה חשמלית שהובילה לפרפור חדרים ודום לב פתאומי. לבסוף, נקבע כי לא ניתן היה גם במיומנות רפואית מקצועית סבירה למנוע את תוצאותיו הקשות של המקרה. ולפיכך, לא ניתן להטיל על הצוות המעורב אחריות לנזק שאירע בגין רשלנות כלשהי. כל פעולות הרופאים והצוות היו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות. 54. המסקנה העולה מכל האמור היא כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, ולפיכך, דעתי היא כי דין הערעור להדחות. בנסיבות, לא הייתי מחייבת בהוצאות.  י' וילנר, שופטת                                                                                        השופט ע. גרשון : אכן, הסיטואציה שבה אדם מגיע לבדיקה בבית חולים ושם, במהלך בדיקה, הוא מאבד את הכרתו ולאחר מכן מוצא את מותו הינה עצובה ומצערת. ברם, עובדה זו, היא כשלעצמה, אין בה כדי להצביע על כך שבית החולים התרשל באופן טיפולו בנבדק שנפטר לאחר מכן. יפים לכאן דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4025/91 יצחק צבי נגד ד"ר יעקב קרול ואח', פד"י נ' (3), עמ' 784, בעמ' 790, שם אמר כדלקמן: "(...) אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל כי אז מה שנדרש ממנו הוא לנקוט באותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין (ראה ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו (ראה ע"א 235/59 אלהנקרי נ' פולק, פ"ד יד 2497, 2500). חובתו היא לנקוט באותם אמצעי זהירות שרופא סביר היה נוקט בהם בנסיבות העניין בגילוי של הפגם ובריפויו (ראה: ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 278; ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142) (...)". (ההדגשה שלי. ע.ג.). כרגיל, "המוציא מחברו עליו הראיה" ושומה היה על המערערים להוכיח כי בהתנהלות צוות בית החולים נפל פגם בכך שלא נקטו באותם אמצעי זהירות שצוות רפואי סביר היה נוקט בהם בנסיבות העניין. בית המשפט קמא בחן את חומר הראיות ועל סמך הממצאים שקבע הגיע למסקנה כי התנהלות צוות בית החולים היתה סבירה ולא נפל בה כל פגם. בנסיבות העניין, כפי שהסבירה חברתי השופטת וילנר, אין כל הצדקה להתערב בממצאי בית המשפט קמא ובמסקנה שהתבקשה מהם. על שום כך אני מצרף את דעתי לדעת חברתי השופטת וילנר ומנימוקיה אף אני סבור כי דין הערעור להדחות ללא צו להוצאות. ע' גרשון, שופט השופט י. גריל, ס. נשיא (אב"ד): א. בכל הנוגע להעדר הסכמה מדעת אני חולק על חוות דעתה של חברתי הנכבדה השופטת י. וילנר שאליה הצטרף חברי הנכבד השופט ע. גרשון. ב. בניגוד לדעת חברתי אני סבור שהטענות בדבר העדר הסכמה מדעת צויינו במידה מספקת הן בכתב התביעה (סעיף 7 ט"ז), והן בסעיף 9 של הסיכומים, ואם עוד נותר ספק בכך הרי העובדה היא שד"ר ריספלר נחקר בסוגיה זו בחקירה נגדית, ולא הועלתה כל התנגדות מצד הנתבעת, ולכן אפילו נאמר שהיתה זו הרחבת חזית, הרי הרחבת החזית נעשתה ללא הבעת התנגדות מצד הנתבעת. לגופו של ענין, אינני חולק כלל ועיקר על כך שד"ר ריספלר, מבחינתו, הסביר למנוחה את הסיכונים הכרוכים בבדיקה, לרבות הסיכון של התפתחות אוטם שריר הלב וסיכון למוות (סעיף 8 בתצהיר העדות הראשית של ד"ר ריספלר), וזאת גם אם הסברים אלה אינם כתובים בטופס ההסכמה שהוא נספח ד' לתצהיר ד"ר ריספלר, וכן אני מפנה לדבריה של חברתי בסעיף 34 של חוות דעתה. ד. ואולם, לעניות דעתי, אין די בכך שרופא אומר את הדברים למטופל אלא עליו לוודא שהדברים הוסברו למטופל באופן שזה אכן הבין את משמעותם של הדברים והפנים אותם, קל וחומר כשמדובר בסיכון של התפתחות אוטם שריר הלב וסיכון למוות אצל חולה המגיע לצורך עריכת בדיקה. ה. מעיון בחוות דעתה של חברתי עולה שהמנוחה נקראה להכנס לחדר הבדיקה בסמוך לשעה 16:00 (סעיף 9 בחוות דעת חברתי וסעיף 5.3 (א) בפסק דינו של בית משפט קמא). ממשיכה חברתי ומציינת שהבדיקה עצמה החלה בשעה 16:04 (סעיף 10 בחוות דעת חברתי), כשבית משפט קמא כותב בסעיף 5.3 (א) ש"בדיקת המאמץ עצמה החלה בשעה 16:04, וזאת כבר אחרי שיחה מקדימה עם הרופא". חברתי כותבת בסעיף 9 של חוות דעתה כי במהלך השיחה עם המנוחה מילא ד"ר ריספלר את טופס המעקב, בו נרשם כי המנוחה סובלת מכאבי חזה שאינם קשורים למאמץ, וכן נרשמה ההיסטוריה הרפואית של המנוחה כולל יתר לחץ דם, צינתור, חסימה חלקית בעורק, טיפול תרופתי, ובדיקת מאמץ קודמת של המנוחה. מוסיפה חברתי שבמהלך השיחה קיבלה המנוחה הסבר אודות הסיכונים שבבדיקה ודרכי הטיפול האלטרנטיביות, ולאחר מכן חתמה המנוחה בפני ד"ר ריספלר על טופס הסכמה לבדיקה. (ועיינו גם באמור בסעיף 5.3 (ב) בפסק דינו של בית משפט קמא). עוד כותבת חברתי בחוות דעתה בסעיף 35: "בית משפט קמא קיבל את עדותו של ד"ר ריספלר כמהימנה ובקביעה זו אין מקום להתערבותנו. מכאן שנקודת המוצא הינה כי בטרם חתמה המנוחה על טופס הסכמה מדעת, הוסברו לה באופן מפורש הסיכונים הכרוכים בבדיקה ודרכי טיפול אלטרנטיביות, והמנוחה חתמה על הטופס רק לאחר קבלת הסבר זה". ו. אינני חולק כמובן על ממצאים עובדתיים וקביעות שבמהימנות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. הלכה זו ידועה היא ואין כל הצדקה לכך שנסטה ממנה בנסיבותיו של תיק זה. ואולם, על פי לוח הזמנים שצויין בפסק דינו של בית משפט קמא ובחוות הדעת של חברתי, חוששני שאין מנוס מהמסקנה שהרופא (ד"ר ריספלר), אכן אמר למנוחה מה הסיכונים הצפויים בבדיקה זו, ומה החלופות האפשריות, ואולם, אין זה מתקבל על הדעת שבפרק זמן כה קצר היתה אפשרות מעשית למנוחה לשקול את הדברים שאמר לה הרופא, להבין את משמעותם ולהפנים אותם. ז. הרי נקבע שהמנוחה נקראה לחדר הבדיקה סמוך לשעה 16:00 וכבר בשעה 16:04 החלה הבדיקה. באותן 4 דקות מילא הרופא את טופס המעקב בו נרשם ממה סובלת המנוחה, וכן נרשמה ההיסטוריה הרפואית של המנוחה. במהלך שיחה זו גם קיבלה המנוחה הסבר אודות הסיכונים שבבדיקה ודרכי טיפול חלופיות. 4 דקות, שבמהלכן נעשו כל הפעולות כפי שפורטו לעיל, אינן יכולות להספיק למטופל, שאיננו בקיא במדע הרפואה, על מנת להפנים את ההסברים של הרופא, לשקול את העובדה שהרופא מסביר לו שבמהלך הבדיקה עלול להתפתח אוטם ואף קיים סיכון למוות, וכן להבין את דרכי הטיפול החלופיות, ולשקול שמא עדיף לנקוט בדרך טיפול חלופית מאשר להכנס לבדיקה שהרופא עצמו אומר שקיים בה סיכון להופעת אוטם בשריר הלב ואף מוות. ח. יתר על כן, לא נעלם מעיניי שבית משפט קמא קבע בסעיף 5.3 (א) שד"ר ריספלר ציין כי המנוחה נכנסה אליו לראיון בסביבות השעה 16:00 (עמ' 93 לפרוט'), אך גם אם אניח שהמשמעות היא שהשעה היתה 15:55 (ולא 16:00), לא הייתי משנה את מסקנתי, הואיל וככל שהסיכון הטמון בבדיקה חמור יותר, יש לאפשר למטופל לשקול את הדברים בנחת, להתייעץ, ולהציג שאלות על מנת להבין את הדברים לאשורם (אלא אם הבדיקה חייבת להתבצע במצב חירום רפואי, ולא זה המקרה שבפנינו). ט. יש הבדל תהומי, בעיניי לפחות, בין בדיקה בנאלית שמטופלים עוברים חדשות לבקרים, לבין בדיקה שעובר מטופל - חולה לב - כשהרופא מציין בפניו שקיים גם סיכון להתפתחות אוטם שריר הלב ואף סיכון למוות. בין אם הוקדשו לשיחה 4 דקות ובין אם הוקדשו לשיחה 9 או 10 דקות, שיחה שבמהלכה נרשם גם ממה סובלת המטופלת, וכן נרשמה ההיסטוריה הרפואית שלה, הרי לא אוכל להשתכנע שהמנוחה יכולה היתה להבין את מלוא המשמעות של הסיכון שבפניו היא עומדת ומה דרכי הטיפול החלופיות. י. חברתי מציינת בסעיף 40 לחוות דעתה שאין די בהעלאת הטענה של העדר הסכמה מדעת, ועל הטוען לה להוכיח שאילו היה מקבל את ההסבר המלא, היה נמנע מלבצע את הבדיקה, אך בענייננו איננו נדרשים להיזקק לסוגיה זו מן הטעם שכבר עמדתי עליו שבמסגרת הזמן המצומצם שהתנהל הראיון בטרם ביצוע הבדיקה, לא היתה למנוחה אפשרות של ממש להפנים את משמעות הדברים ולשקול את האלטרנטיבות האחרות, ממילא איננו מגיעים עדיין לסוגיה שהעלתה חברתי בסעיף 40, דהיינו, האם היתה המנוחה נמנעת מביצוע בדיקה זו אילו היה עומד לרשותה פרק הזמן הדרוש על מנת לשקול ולהפנים את משמעות דבריו של הרופא. י"א. אני מפנה להוראת סעיף 13(ג) של חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996: "המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי,בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מירבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות". (ההדגשה שלי - י.ג.). כמו כן אני מפנה בהקשר זה לדבריו של בית המשפט העליון (כב' השופט בדימוס א. מצא) בע.א. 4384/90 שמעון ואתורי נגד בית החולים לניאדו, פ"ד נ"א (2) 171, בעמ' 182: "אך מקום שהבחירה במסלול רפואי, או קבלת טיפול רפואי, כרוכים בסיכונים מהותיים, חלה על הרופאים חובה (הכפופה אמנם לחריגים) לספק למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה אישית מושכלת בשאלה, אם לבחור במסלול הרפואי המסוים תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך אם לאו (ראו:LORD SCARMAN) SIDAWAY V. BETHLEM ROYAL HOSPITAL GOVERNORS [21], AT P. 655C PER) ופרשת קוהרי הנ"ל [2], בעמ' 171). זה, על-כל-פנים, גדרה המינימליסטי של החובה. קיומה בידי הרופאים מיועדת לשרת תכלית מעשית. היא מהווה חלק מחובת הזהירות המוטלת על הרופא כלפי החולה המטופל על-ידיו. אם הופרה החובה, ועקב כך נגרם לחולה נזק, עשויה ההפרה להעמיד לחולה זכות לפיצויים בעילה של רשלנות". (ההדגשה שלי - י.ג.) י"ב. בטרם אסיים אוסיף, למעלה מן הדרוש, שאני גם חולק על דברי חברתי בסעיף 39 של חוות דעתה "כי הסבר בעל פה עדיף על רישום הדברים על הכתב בטופס ההסכמה". דעתי היא שהן הרישום בכתב חשוב, והן ההסבר בעל פה, ושניהם במידה שווה. לא זו אף זו, חברתי כותבת בסעיף 39 כי דווקא ההסבר בעל פה הניתן למטופל בטרם הטיפול הוא החשוב, והינו הכרחי כדי לוודא הבנת המטופל את ההשלכות של הטיפול. בכל הכבוד וההערכה, אינני יכול לקבל שבמסגרת לוח הזמנים כפי שצויין בבית משפט קמא (מ-16:00 עד 16:04), ואף אם אוסיף על כך מספר דקות בגין המילה "בסביבות", יכול מטופל במסגרת זמן כה מצומצמת להבין ולהפנים את ההשלכות של הטיפול, כשגם חברתי מציינת את החשיבות הטמונה בכך שהמטופל יבין את משמעות הדברים, ואני מדגיש: לא רק ישמע את הדברים, אלא גם יוכל להבין אותם. י"ג. אשר על כן, אילו דעתי היתה נשמעת, הייתי מציע לחברתי הנכבדה ולחברי הנכבד לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע להסכמה מדעת, ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת לקבוע את שיעור הנזק המגיע בשים לב לכך שהבדיקה בוצעה בהעדר הסכמה מדעת, וזאת נוכח העובדה שבפרק הזמן הקצר מאד לא היתה אפשרות למנוחה להבין ולהפנים את המשמעות של הסיכונים העומדים בפניה בבדיקה זו, ואת דרכי הטיפול האלטרנטיביות. י' גריל, שופט, ס. נשיא[אב"ד] אשר על כן, הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור. בנסיבות, אין צו להוצאות. הפקדון אם הופקד, יוחזר למפקידו באמצעות בא כוחו. בעל פהרפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)חובת הסבר לחולהרשלנות