קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת זכויות בדירה במרמה: רקע כללי המבקש נושה חוב במשיב 1 (להלן: "המשיב" או "החייב"). מקורו של החוב הינו בהלוואה בסכום של 100,000 ₪, שנתן המבקש למשיב ביום 6.11.05 (ראו ת/1; להלן: "ההלוואה"). מועד פירעונה של ההלוואה היה 6.11.06. ביום 1.12.06 הסכימו המבקש והמשיב להאריך את מועד פירעון ההלוואה עד ליום 1.6.07 (ראו ת/2). המבקש היה זכאי לדרוש את פירעון ההלוואה אף לפני מועד הפירעון המוסכם, בכפוף למסירת הודעה מוקדמת של 30 יום מראש. המבקש מימש זכות זו. הוא דרש את פירעון ההלוואה לפני מועד הפירעון המוסכם (ראו המכתב ת/3 מיום 31.1.07). משלא פרע המשיב את ההלוואה, הציג המבקש לפירעון שיק לביטחון, ע"ס 100,000 ₪, שמסר לו המשיב (השיק מהווה חלק מת/2). השיק חולל. על כן הגיש המבקש בקשה לביצועו בלשכת ההוצל"פ (תיק הוצל"פ מס' 01-45249-07-08 להלן גם: "תיק ההוצל"פ"). המשיב הגיש התנגדות לביצוע השיק ובית המשפט התנה את קבלת ההתנגדות בהפקדה כספית. המשיב לא הפקיד את הסכום שנדרש. על כן, נדחתה ההתנגדות (ראו החלטת כב' הרשם - כתארו אז - ארניה, מיום 24.1.08, נ/5). חילול שיק הביטחון הקים את חובו של המשיב כלפי המבקש, שהפך אפוא חלוט (להלן: "החוב"). ניסיונות המבקש להיפרע את החוב בהליכי הוצל"פ העלו חרס. המשיב פתח תיק איחוד בלשכת ההוצל"פ וסיכויי פרעון החוב דנן, הם נמוכים. המבקש, הוא הזוכה בתיק ההוצל"פ, לא אמר נואש. הוא גילה כי המשיב והמשיבה 2, שהייתה בעת הרלבנטית אשתו (להלן: "המשיבה"), היו רשומים (עד ליום 28.12.06) כבעלים משותפים, בחלקים שווים, של הזכויות בדירה שברחוב הגליל 6 חולון (גוש 7166 חלקה 9/2; להלן: "הדירה"). עוד גילה המבקש כי ביום 28.12.06, בסמוך למועד בו הסכימו הוא והמשיב על הארכת מועד פירעון ההלוואה, העביר המשיב את זכויותיו בדירה (ללא תמורה) למשיבה. ממועד זה ואילך, רשומות זכויות הבעלות בדירה בשלמות על שם המשיבה. לטענת המבקש, העברת מחצית זכויות המשיב בדירה למשיבה, בעיתוי בו נערכה, נעשתה בחופזה, בחוסר תום לב ותוך ניסיון להונות את נושי המשיב. בשל האמור, יש לקבוע, לטענתו, כי העברה זו בטלה וכי מחצית הזכויות בדירה הן של המשיב. כיוון שבמסגרת הליכי ההוצל"פ רשאי ראש ההוצל"פ לצוות על עיקול מקרקעי החייב הרשומים על שמו (סעיף 34 (א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") נאלץ המבקש ליזום הליך זה, שהוגש על דרך המרצת פתיחה, במסגרתו עותר הוא בין השאר למתן פסק הדין הצהרתי, לפיו מחצית הזכויות בדירה שייכות למשיב. העתירה נסמכת על סעיף 34 (ב) לחוק ההוצל"פ, אשר זו לשונו: "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". עיקרי העובדות עובדות הבסיס אינן נתונות במחלוקת. עובדות אלו הן כדלקמן: (א) המבקש והמשיב היו מיודדים שנים אחדות. (ב) המבקש הלווה למשיב 100,000 ₪ בשנת 2005 (ראו חוזה ההלוואה ת/1 מיום 6.11.05). מועד השבת ההלוואה היה 6.11.06. כבטחון להשבת ההלוואה, מסר המשיב שיק ע"ס 100,000 ₪ למבקש. המשיב ביקש להאריך את מועד הפירעון בשישה חודשים והמבקש הסכים לכך (ראו התוספת לחוזה ההלוואה ת/2, מיום 1.12.06). שיק הביטחון הוחלף בשיק אחר. (ג) המבקש מימש את זכותו ומסר למשיב הודעה על הקדמת מועד פירעון ההלוואה (ראו המכתב ת/3 מיום 31.1.07). חרף זאת, לא פרע המשיב את ההלוואה ושיק הביטחון שמסר למבקש - חולל. (ד) המבקש נקט הליכי הוצל"פ לאכיפת פירעון השיק על המשיב (תיק הוצל"פ 01-45249-07-8). המשיב הגיש התנגדות לביצוע השיק. לאחר דיון, התנה בית משפט השלום בראשון לציון את קבלת ההתנגדות בהפקדת 30,000 ₪ בקופת בית המשפט. ביום 8.1.08, עתר המשיב לפטרו מן ההפקדה ולחלופין - להפחית את סכומה (ראו נ/3). הבקשה סורבה (ראו נ/4). מאחר והסכום האמור לא הופקד - דחה בית המשפט את ההתנגדות ביום 24.1.08 והורה על ביטול צו עיכוב הליכי ההוצל"פ (ראו נ/5). חובו של המשיב למבקש הוא אפוא חוב פסוק. המשיב אינו רשאי לכפור בו. (ה) חשבונו של המשיב בבנק מסד הוגבל. הגבלה זו נכנסה לתוקף ביום 20.12.06, תחילה עד 20.12.07 ולאחר מכן - עד לשנת 2013, על פי רישומי בנק ישראל (ת/4). (ו) המשיבים, ילידי 1935 ו-1939, בהתאמה, נישאו בשנת 1960 לערך (סעיף 2.1 לתצהיר המשיב וסעיף 3 לתצהיר המשיבה). בנם הבכור הוא יליד שנת 1962 (ראו סעיף 2.1 לתצהיר מר י' X) ובתם הקטנה ילידת שנת 1976 (ראו עדות המשיבה בעמ' 28 שורות 13 - 14). (ז) לאחר נישואיהם, רכשו המשיבים דירה. לאחר מכן, כחלוף שנים, מכרו הם את הדירה ורכשו את הדירה נושא ההליכים דנן (ראו הסיפא לסעיף 4 לתצהיר המשיבה; סעיף 2.2 לתצהיר המשיב; עמ' 30 שורות 5 - 14). (ח) המשיב הוא פנסיונר מאז גיל 65 (היינו: משנת 2000). הוא לא עבד מאותה עת ואילך (סעיף 2.11 לתצהיר המשיב). אף המשיבה אינה עובדת. פרנסתם היא מקצבאות המוסד לביטוח לאומי ומגימלת המשיב (ראו למשל סעיף 4.1 לנ/3). (ט) המשיב והמשיבה כרתו "הסכם ממון וחלוקת רכוש" ביום 19.3.06 (ראו נ/1). בהסכם זה, הצהירו שניהם כי לרקע העובדה שהמשיב בזבז כספים רבים בהימורים, ביקשה המשיבה להתגרש הימנו והמשיב ביקש לשמור על שלום בית ושניהם נכונים לתקופת ניסיון נוספת. עם זאת, הוסכם כי דירת המגורים של המשיבים, היא הדירה העומדת במוקד ההליך שלפניי, תעבור לבעלותה של המשיבה (סעיף 1 לנ/1). המשיב והמשיבה יפנו לעורך דין לשם הסדרת העברת הזכויות בדירה בשלמות על שם המשיבה (סעיף 2 לנ/1). הצדדים אף הסכימו לפנות לבית המשפט או לבית הדין הרבני בבקשה לאשר את ההסכם נ/1 (סעיף 6 לנ/1). (י) הלכה למעשה, פנו הצדדים לבית הדין הרבני רק כשנה לאחר מכן, ביום 11.3.07 (ראו נ/2). ביני לביני, ביום 11.12.06, נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבה על זכויות המשיב בדירה וביום 28.12.06 - הועברו זכויות המשיב על שם המשיבה, כך שעתה רשומה היא כבעלת מלוא הזכויות בדירה (ראו נסח הרישום ת/5). על פי נ/1, לא קיבל המשיב תמורה כלשהי בגין העברת זכויותיו בדירה למשיבה. הווי אומר: עיסקת מתנה ניצבת לפנינו. עובדה זו נתמכת בנסח הרישום ת/5, המציין כי ההעברה היא "מכר ללא תמורה". מסגרת הדיון עם הגשת התובענה עתר המבקש לצו עיקול זמני על הדירה, לפי סעיף 35 (א) לחוק ההוצל"פ ומבוקשו ניתן לו. בתיק זה קויימו שתי ישיבות הוכחות. מטעם המבקש נשמעה עדותו-שלו בלבד. כמו כן, הציג המבקש 9 מוצגים לתמיכת עמדתו. מטעם המשיבים, נשמעו עדויותיהם וכן עדות בנם, יהושע X. המשיבים הציגו 5 מוצגים לביסוס עמדתם. נוסף על מוצגים אלו, הוריתי (לבקשת ב"כ המבקש וחרף התנגדות ב"כ המשיבים) למשרד הפנים להמציא תדפיס יציאות המשיבים מישראל וכניסותיהם לישראל, לתקופה שמיום 1.1.04 ואילך. תדפיסים אלו הומצאו ביום 22.6.08. גדר המחלוקת על מנת לקבוע אם יש למשיב זכויות בדירה, אם לאו, יש לקבוע אם העברת זכויותיו בדירה אל המשיבה, בשלהי שנת 2006, נעשתה כדין. המבקש טוען כי העברת הזכויות היא פרי קנונייה שנרקחה בין המשיבים, על מנת להציל את הדירה מנושי המשיב. המשיבים טוענים, מנגד, כי אין ממש בעתירה. לדבריהם, המשיבה הייתה בעלת מלוא הזכויות בדירה עוד לפני שנים רבות, למרות שרישומן על שמה נעשה רק בשלהי שנת 2006. בטרם אתייחס למחלוקת גופה, אעמוד על המסגרת הנורמטיבית שחלה בענייננו. לאחר מכן איישם מסגרת זו על נסיבות המקרה שלפניי. המסגרת הנורמטיבית הוראת סעיף 34 (ב) לחוק ההוצל"פ, מתירה הרמת המסך מעל לזכויות קנייניות רשומות (ע"א 4/84 שטאל נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עובדים בישראל בע"מ, פ"ד מג (1) 265, 272 (1986); ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג (5) 689, 701 (1999); להלן: "פרשת פולק"), שעה שבית המשפט שוכנע כי הזכויות במקרקעין הן של החייב. הטעם העומד בבסיס הוראת סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ נוכח החשיבות המיוחסת למירשם המקרקעין, אין המחוקק ממהר להתיר תקיפתו. הדברים נכונים, כמובן, לגבי מקרקעין מוסדרים הרשומים בפנקס הזכויות או בפנקס הבתים המשותפים. כך, למשל, קובע סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו ...". ולא זו בלבד, אלא שהמחוקק מכיר באפשרות העקרונית לרכוש זכויות במקרקעין בהסתמך על מירשם שגוי (סעיף 10 לחוק המקרקעין). עליונותו של המירשם מוצאת את ביטוייה אף בזכותו של כל אדם לעיין במירשם. בהינתן האמור, לא בנקל יתיר המחוקק התעלמות מן המירשם. נראה כי הנטייה לפחֵת מערכו של המירשם גוברת, שעה שהסתתרות מאחוריו משמשת למטרה בלתי כשרה, אשר המחוקק אינו חפץ ביקרה ומבקש לשרשה. על כן, ניתן למשל לבטל, בתנאים מסויימים, הענקות של פושט רגל (ראו סעיפים 96 ו-98 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם - 1980). בה"פ (מחוזי ת"א) 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג, פ"מ תשנ"ו (3) 421, 427 - 428 (1996) (להלן: "פרשת סבג"), פסק סגן הנשיא (לימים הנשיא) א' גורן: "מטרת הסעיף ברורה ומובנת: הוא בא להיאבק בחייבים אשר מוסיפים לשלוט ברכושם ולנהוג בו מנהג בעלים, אך מסתירים את דבר בעלותם על-ידי יצירת מצג שונה במרשם" (פסק הדין נתאשר בע"א 3876/96 אסטבלישמנט דאדסו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ. המובאה דלעיל אומצה בע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח (6) 941, 946 (2004); להלן: "פרשת ברקול"). לשון אחר: ההוראה היא כלי להיאבק בהברחת נכסים על ידי חייבים מנושיהם (ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון. ההסדר שבסעיף 34 (ב) לחוק ההוצל"פ עניינו צדק אינדיבידואלי כלפי הנושה הבודד, ואילו הֶסדרה של פקודת פשיטת הרגל - עניינו צדק קולקטיבי כלפי כלל הנושים (בהשאלה מדברי השופטת פרוקצ'יה בהמ' (מחוזי י-ם) 3149/96, פש"ר (מחוזי י-ם) 121/95 אביחלק (פושט רגל) נ' אביחלק). אופן השימוש בהוראת סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ על פי המקובל במשפטנו האזרחי, נושא התובע בנטל השכנוע, הן לפי שהוא המוציא מחברו והן לפי שעליו להוכיח כל טענה אשר מקדמת את עניינו במשפט. ראו, למשל, ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ; ע"א 4023/06 א-ת כל קשר בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ. כך הוא אף בעניין דנן. הנטל צופן רכיב חיובי (המשיב הוא מבעליו של נכס המקרקעין) ורכיב שלילי (מי שנחזה להיות הבעלים היחיד על פי הרשום - אינו כזה): פרשת סבג, בעמ' 430. שאלה קרובה לכך במהותה היא שאלת רמת ההוכחה הנדרשת לשם עמידה בנטל השכנוע. בע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז (5) 776, 781 - 782 (2003) (להלן: "פרשת סנדובסקי") עמד בית המשפט על הגישות האפשריות, אך לא הכריע למי מהן תינתן הבכורה. אף המשפט העברי נאלץ להתמודד עם סוגיית הברחתם של נכסים מצד חייבים, על מנת שנושיהם לא יוכלו לטרפם. עמדת המשפט העברי בין השאר בעניין הנטל, נסקרה על ידי השופטת ד"ר ד' פלפל בה"פ (מחוזי ת"א) 1173/03 קדר נ' אייזנברגר. בשולי סקירתה, מצינו: "הן מפסיקת בתי המשפט והן ממקורות המשפט העברי עולה אפוא, שאל לנו להטיל נטל כבד מידי על הטוען להברחת נכסים, אלא ראוי לנקוט מדיניות משפטית תקיפה ואפקטיבית, שתמנע את אותן הברחות, הן בשל הדחף המוסרי 'לשבור מלתעות עול' ובשל ההשלכות הקשות לחיי המסחר כתוצאה מריבוי ההברחות ו'ביטול תקנת השוק' (כדברי הרא"ש), והן משום ש'אין להביט בחוסר אונים בחייבים המוצאים דרכים מתוחכמות להתחמק מחיוביהם', ומשום ש'לנושים עומדת זכות וגם אותה יש לכבד' (כדברי השופט גורן)". פרשות סנדובסקי ו-ברקול, לימדונו כי ניתן להסתייע בקיום אותות של מרמה (Badges of Fraud) להרמת הנטל. הורתה ולידתה של דוקטרינת "אותות המירמה" תימצא לנו במשפט האנגלי של שחר המאה ה-17, בפסק דינו של השופט Sir Edward Coke, בעניין Chamberlain v. Twyne 76 E.R.809 (Star Chamber 1601), הידוע גם כ-Twyne's Case. בית המשפט מנה את "אותות המירמה", כפי שנגלו לו בנסיבות, בהאי לישנא: “First, that this gift had the signs and marks of fraud, because the gift is general, without exception of his apparel, or anything of necessity; for it is commonly said, quod dolus versatur in generalibus. Secondly, the donor continued in possession, and used the goods as his own; and by reason thereof he traded and trafficked with others, and defrauded and deceived them. Thirdly, it was made in secret, et dona clandestina sunt semper suspiciosa. Fourthly, it was made pending the writ. Fifthly, here was a trust between the parties, for the donor possessed all, and used them as his proper goods, and fraud is always apparelled and clad with a trust, and a trust is the cover of fraud. Sixthly, the deed contains a clause that the gift was made honestly, truly, and bona fide; et clausulae inconsuet' semper inducunt suspicionem”. הוא הוסיף דברים אלו: “… if he who is indebted to five several persons, to each party in 20 pounds, in consideration of natural affection, gives all his goods to his son, or cousin, in that case, forasmuch as others should lose their debts, etc, which are things of value, the intent of the statute was, that the consideration in such case should be valuable; for equity requires that such gift, which defeats others, should be made on as high and good consideration as the things which are thereby defeated are; and it is to be presumed that the father, if he had not been indebted to others, would not have dispossessed himself of all his goods, and subjected himself to his cradle. Therefore, it shall be intended, that it was made to defeat his creditors”. בפרשת BFP v. Resolution Trust Corp. 511 U.S.531, 540 - 541 (1994), נאמר: “The modern law of fraudulent transfers had its origin in the Statute of 13 Elizabeth, which invalidated ‘covinous and fraudulent’ transfers designed ‘to delay, hinder or defraud creditors and others.’ 13 Eliz., ch. 5 (1570). English courts soon developed the doctrine of ‘badges of fraud’: proof by a creditor of certain objective facts (for example, a transfer to a close relative, a secret transfer, a transfer of title without transfer of possession, or grossly inadequate consideration) would raise a rebuttable presumption of actual fraudulent intent.” דוקטרינת "אותות המירמה" אומצה אף בארצות הברית. ה- Uniform Fraudulent Transfer Act 1984 7A U.L.A. 643 (1984), קבע בסעיף (a)(1)4 את העיקרון שהעברת נכסים בידי חייב היא העברת מירמה כלפי נושהו אם נעשתה מתוך כוונה ממשית של החייב למנוע את פירעון החוב, לעכבו או להונות נושה כלשהו מנושיו. סעיף (b)4 נתן "סימני עזר" אחדים לקיום הכוונה הממשית: “In determining actual intent under subsection (a)(1), consideration may be given, among other factors, to whether: (1) the transfer or obligation was to an insider; (2) the debtor retained possession or control of the property transferred after the transfer; (3) the transfer or obligation was disclosed or concealed; (4) before the transfer was made or obligation was incurred, the debtor had been sued or threatened with suit; (5) the transfer was of substantially all the debtor's assets; (6) the debtor absconded; (7) the debtor removed or concealed assets; (8) the value of the consideration received by the debtor was reasonably equivalent to the value of the asset transferred or the amount of the obligation incurred; (9) the debtor was insolvent or became insolvent shortly after the transfer was made or the obligation was incurred; (10) the transfer occurred shortly before or shortly after a substantial debt was incurred; and (11) the debtor transferred the essential assets of the business to a lienor who transferred the assets to an insider of the debtor.” מודל חוקי זה אומץ ב-39 ממדינות ארצות הברית. ראו Z. R. Azar "BANKRUPTCY POLICY: A REVIEW AND CRITIQUE OF BANKRUPTCY STATUTES AND PRACTICES IN FIFTY COUNTRIES WORLDWIDE" 16 Cardozo J. Int'l & Comp. L. 279, 370 (2008). תורת "אותות המירמה" מגלמת סיטואציות המקימות חזקות שבעובדה ומעבירות אל המשיב-החייב את הנטל להראות כי חרף אותן חזקות, נעשו העיסקאות בתום לב מצידו, או ליתן להן הסבר סביר אחר, להנחת דעת בית המשפט. העדרו של הסבר סביר, מצביע על קיומה של מירמה. אותות אלו כוללים, למשל, חדלות-פירעון של מעביר הבעלות; קשרים (עסקיים או משפחתיים) בין המעביר לבין הנעבר; חריגה מדרך מקובלת לניהול עיסקאות; איום בהגשת תביעות נגד המעביר-החייב; הותרת החזקה בנכס בידי המעביר; שמירה על חשאיות; חקירות פליליות נגד המעביר; הגשת כתב אישום נגדו; הרשעתו בעבירות מרמה; חשדות להעלמות מס ועוד. מטבע הדברים, רשימה זו אינה ממצה. היא ניתנת להרחבה או לצמצום, לפי העניין המיוחד שבא לפני בית המשפט (ראו גם ד' בר אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות חלק ראשון (מהדורה שישית, עדכון מס' 5, מאי 2008), עמ' 469). זאת ועוד, "ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע" (פרשת סנדובסקי, בעמ' 782; ראו גם פרשת ברקול, בעמ' 947). ודוק: הוראת סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ תיושם בצמצום ובזהירות ולאחר בירור הולם. חומרת התוצאה העלולה לנבוע מן הבירור (היינו: התעלמות ממרשם המקרקעין), היא שביסוד הוראת המחוקק לערכו בבית המשפט ולא בלשכת ההוצאה לפועל, לפי שסמכויותיו של ראש ההוצל"פ הן, בעיקרן (ובכפוף לחריגים אחדים), מינהליות (ראו פרשת פולק, בעמ' 701). דיון ומסקנות על-פי התרשמותי מן העדויות ששמעתי ומן הראיות שהוגשו, אני סבור כי דין התביעה להתקבל. להלן, אפרט את הטעמים העיקריים שהובילוני למסקנתי. האם העברת חלקו של המשיב בדירה למשיבה הייתה שלא כדין? השאלה הצריכה הכרעה היא, כאמור, שאלה עובדתית. בריח התיכון שלה נסב על בחינת העובדות שהובאו לפניי, וקביעה אם נוצרה בענייננו "המסה הקריטית" הנחוצה כדי להרים את נטל השכנוע להוכחת קיומם של אותות מרמה. אציין כי ההכרעה מיוסדת בחלק הארי שלה על ההתרשמות מעדויות המשיבים ומראיותיהם. לשון אחר: לא הייתי נכון להסתפק בעדות המבקש ומוצגיו על מנת לקבוע כי המשיב הוא הבעלים האמיתי של מחצית מן הזכויות בדירה. ראיותיו בנוגע לאותות המירמה, היו דלות ולא היה בהן כדי לאפשר קביעה לזכותו. אולם, דווקא צֶבֶר העדויות והראיות ששטחו המשיבים (בצירוף חוסר מהימנותם), סייעו לי לגבש את המסקנה כי המבקש הרים את נטל השכנוע. עדויות וראיות אלו חשפו אותות של מירמה, אשר ממעטים להיעדר מפרשתנו והמהווים מסד הולם לאישוש הקביעה העובדתית בדבר הבעלות האמיתית בדירה. איננו מצויים אפוא בממלכתו של סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, שכן ההכרעה אינה מבוססת על עדותו היחידה של המבקש. נקודת המוצא לדיוננו היא בהסכם נ/1, לפי שהוא הנטען להיות נטול בסיס במציאות. להלן אבחן את ההסכם נ/1 בחינה "פנימית" ובחינה "חיצונית". הבחינה הפנימית נועדה להתחקות אחר לשון הוראות ההסכם והתכלית שביקשו הצדדים להגשים; הבחינה החיצונית תתמקד בנסיבות שקדמו לעריכתו של ההסכם כמו גם באירועים אשר התרחשו בעיקר לאחר מכן, ובמיוחד - התנהגות הצדדים, כאשר ההסכם מצוי ברקע. הבחינה הפנימית והבחינה החיצונית נועדו לספק, שתי מטרות. האחת, לקבוע את המסד העובדתי הנדרש לשם הבנת מעשיהם של המשיבים. השנייה, לקבוע אם הביאו המשיבים לאולם בית המשפט מצב עובדתי מסויים המשקף את המציאות, או שמא תיארו מצג עובדתי שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות, תוך יצירת דמיון וקירבה בין המצג לבין המציאות (זהו הניסיון ליצירת וריסימיליות בה דיברו ע' אהרונסון וש' אלמוג במאמרם "משפט כקולנוע: מראית פני הצדק בעידן הדימוי הנע" מחקרי משפט כב 9, 22 (2005)). כל זאת מתוך מטרה שהמצג יזכה לאמון בית המשפט ומכוחו תיקבענה העובדות (או: האמת המשפטית). הנסיבות הטרום חוזיות. המשיבה העידה (הן בתצהיר עדותה הראשית והן בחקירתה לפניי) כי בעיית ההימורים של המשיב הייתה ידועה לה מזה שנים רבות, והיא אף חפצה להתגרש ממנו, אך נמנעה מפעולה דרסטית זו על מנת לשמור על שלמות המשפחה (ראו למשל סעיפים 5 ו-6 לתצהיר המשיבה. בחקירתה הנגדית הוסיפה המשיבה טעם חדש: הוריה מנעו הימנה להתגרש. ראו עמ' 26 שורה 4). המשיבה מודעת ל"תחביבו" זה של המשיב, כבר כ-40 שנה, עת זכה המשיב "בסכום כסף גדול" כלשון המשיבה. היא אמנם לא ידעה לציין את סכומו, אך הדעת נותנת שנהנתה ממנו. חייהם של המשיבים היו רצופים עליות ומורדות וחובותיו של המשיב, עקב הימוריו, אף הביאו לסגירת חנות מכולת שהייתה לו (סמוך למועד לידת ביתם הקטנה, כדברי המשיבה בסעיף 6 לתצהירה, היינו: בשנת 1976 - ראו עמ' 28 שורות 13 - 14) ורק בעבודה מאומצת של שניהם, הצליחו הם לפרוע את החובות. מורָד נוסף ביחסי המשיבים מחמת הימורי המשיב היה, לפי הנטען, בשנת 1983 לערך. אותה שעה הסתייעה המשיבה באימהּ ובבני משפחה אחרים לפירעון החובות (ראו סעיף 7 לתצהיר המשיבה וסעיף 2.7 לתצהיר המשיב). מכאן - להסכם נ/1. כאמור, נכרת הסכם זה ביום 19.3.06. כותרתו היא "הסכם ממון וחלוקת רכוש". על פי המבוא להסכם, עמד בבסיסו רצונם של המשיבים להסדיר את יחסיהם ואת ענייני הרכוש שיש לכל אחד מהם, מחמת רצון המשיבה להתגרש הואיל והוברר כי המשיב ביזבז כספים רבים בהימורים, מחד גיסא, ובשים לב לבקשת המשיב לנסות ולשמור על שלום בית, מאידך גיסא. לב ההסכם הוא בהסכמה להעברת מלוא הזכויות בדירה למשיבה בלבד ובפניית הצדדים לעו"ד כדי להסדיר את ההעברה האמורה. ההסכם כולל הוראות נוספות, מהן עולה כי תכולת הדירה (אשר פורטה בסעיף 3 להסכם) תיוותר בה; כי ההסכם לא יפגע בזכויותיה של המשיבה הנובעות מקשר הנישואין; וכי במידה והמשיבה תחפץ להתגרש - יפנו המשיבים לבית הדין הרבני להסדרת גט. ההסכם אינו מתייחס כלל ועיקר לסוגיית החזקה בדירה. כך, לא מצינו בו הוראה המחייבת את המשיב לפנותהּ, או המתירה לו להוסיף ולהתגורר בה. ההסכם אף אינו דן בזכויות רכושיות של המשיב, וליתר דיוק כולל ההסכם "הסדר שלילי" לגבי זכויותיו במיטלטלין כלשהם, בקובעו כי כל המיטלטלין יוותרו בדירה. שאלה היא מה הניע את המשיבה לעמוד על עריכת ההסכם נ/1 בחודש מרס 2006 דווקא. המשיבה ביקשה להסביר מועד זה בסעיף 13 לתצהירה: "בשנת 2006 נתגלה לי שדני (הוא המשיב. מ' י') הפר את הבטחתו אליי והוא שוב מהמר בטוטו ובלוטו בסכומים גבוהים. כתוצאה מכך החל עוד משבר קשה בחיי הנישואין שלי ושל דני. בעקבות זאת ילדיי ביקשו שאוותר גם הפעם אך הבהרתי שהיום אני אישה מבוגרת מאוד ולא מוכנה לסלוח לדני יותר. הילדים כבר לא זקוקים לאבא ואמא ביחד והם רק דואגים לנו כי אנו לא בקו הבריאות. אני מאוד כעסתי על דני וביקשתי להתגרש. כתוצאה מכך, הוסכם ביני לבין דני על הפרדה מלאה של הכספים ועל פירוד מלא כולל גירושין. בשלב ראשון, הוסכם שהחלק שהיה רשום על שם דני בדירה יועבר על שמי ...". הווי אומר: משגילתה המשיבה כי המשיב שב לסורו וכי לא סטה מתחביבו הנלוז - חֲמתה בערה בה. היא גמרה אומר בדעתה להתגרש מן המשיב, ויהי מה. הפעם, בניגוד לעבר, ילדי המשיבים לא היו קטינים. הבת הקטנה הייתה כבת 30 שנים, והבכור - כבן 44, כך שלא נדרשה "מסגרת של משפחה אחת" (כדברי המשיבה בסעיף 6 סיפא לתצהירה) לגידולם. מן הנסיבות הבתר חוזיות, לרבות התנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם נ/1, מסתברות עובדות בעלות חשיבות להבנת מהותו האמיתית של ההסכם. להלן אעמוד על עיקרי הדברים. ראשית, חייהם המשותפים של המשיבים לא פסקו ומשק הבית שלהם - אחד הוא. מסקנה עובדתית זו מיוסדת על הצטברותן של העובדות הבאות: (1) המשך מגורים בצוותא חדא בדירה. אין חולק על העובדה שהמשיב המשיך להתגורר בדירה, לאחר עריכת ההסכם, על אף רצונה של המשיבה להוציאו מחייה. הוא הוסיף להתגורר בדירה לפחות שנה לאחר כריתת ההסכם נ/1. על פי גרסת המשיבים, עזב המשיב את הדירה בתחילת שנת 2007 (על מועד זה אני למד מהאמור בסעיף 13 בשילוב עם סעיף 8 לתצהיר המשיבה, בו נאמר כי דרשה שהמשיב יעזוב את הדירה כאשר נודע לה שהמבקש ואחרים טוענים כי המשיב חייב להם כספים, והמידע האמור הגיע לידיעתה בתחילת שנת 2007. ראו גם סעיפים 2.30 בשילוב עם סעיף 2.35 לתצהיר המשיב, התומכים בנטען מפי המשיבה). כסבור הייתי שהמשיב יפרט בתצהירו עובדות אחדות בנוגע למה שאירע ממועד יציאתו מן הדירה ועד מועד שובו אליה. כך, למשל, ניתן היה לצפות כי המשיב יציין אימתי שב לדירה. הוא אמנם אמר בתצהירו כי שב לדירה לאחר ניתוח שעבר חודשים אחדים לפני עריכת תצהירו. ועם זאת - חרף כך שניתן היה לברר ללא כל קושי את מועד הניתוח לא טרח המשיב לציינו. ניתן היה לצפות מן המשיב שיאמר היכן התגורר במשך התקופה הנזכרת. ברם, המשיב סבר כי די לו שיאמר "עזבתי את הבית למשך תקופה ועברתי מבית לבית" (ראו סעיף 2.35 לתצהיר המשיב). אני מתקשה לקבל גרסה מעורפלת זו כגרסה מהימנה. אחרי ככלות הכל, פרק הזמן שחלף מאז יציאתו מן הדירה ועד למסירת תצהיר עדותו הראשית, אינו פרק זמן כה רב. אם אמנם עובדות מסויימות, שהן עובדות טראומטיות לכל הדיעות, אירעו לפני עת כה קצרה, אין דרכן להימחות מן הזיכרון סתם כך (ולא הוכח כי המצב בענייננו שונה). לא זו אף זו. המשיבים טענו כי פרנסתם היא מכספי המל"ל ששניהם מקבלים ומגימלה שמקבל המשיב. לא הוברר אם המשיב העביר סכומי כסף כלשהם למשיבה בתקופה שבה התגורר מחוץ לדירה (ואם העביר - לא הוסבר מניין נטל כספים למחייתו), אם לאו (שאז הקושייה הבלתי פתורה היא מניין נטלה המשיבה משאבים למחייתה). אף בעניין זה, אני סבור כי היה על המשיבים להציג מסכת סדורה של עובדות כהווייתן, לבטח שעה שעובדות אלו מצויות בידיעתם המיוחדת. מסקנתי מן האמור היא כי המשיב לא עזב את הדירה והמשיך להתגורר בה עם המשיבה, לאחר עריכת ההסכם נ/1. (2) נסיעות משותפות לחו"ל. חרף האמור לעיל בסעיף 23, מסתבר כי זעמה של המשיבה על המשיב לא היה כה רב. ביום 19.3.06 נערך ההסכם נ/1, כשלב ראשון לגירושין, אך כחלוף 11 ימים, לאמור ביום 30.3.06, נסעו המשיבים יחדיו לחו"ל (ראו תדפיסי הכניסות והיציאות ממשרד הפנים) ... המשיבה בחרה שלא לומר בתצהירה ולא כלום על אודות נסיעה משותפת זו של המשיבים לחו"ל, כמו גם על נסיעותיהם המשותפות האחרות לאחר מכן (בימים 8.6.06 ו-27.7.06). אף המשיב ביכר למלא פיו מים ולא לגלות עובדה זו בתצהירו. אני סבור כי כמיסת העניין לא נעשתה מחמת שכחה, כביכול, של כל אחד מן המשיבים (שתצהיריהם נחתמו באותו יום לפני אותו פרקליט, הוא חתנם, כעדות המשיבה בעמ' 23 שורה 6). התרשמותי היא כי כוונת מכוון היא שעמדה ביסוד החלטתם המשותפת של המשיבים שלא לתאר את המציאות כהווייתה, שמא לא תתגלה בידי יריבם. מובן כי התנהלות זו מכרסמת במהימנות גרסתם של המשיבים. גיחות קצרות אלו, היו לעיר ורנה שבבולגריה, לצורך הימורים של המשיב, כהודייתו בעמ' 30 שורות 28 - 29. המשיבה טענה אמנם כי אינה יודעת מה היו מטרות הנסיעות ואינה יודעת אם היה קזינו בבית המלון ואם המשיב ביקר בו, אולם איני מקבל כמהימנים את דברי עדותה בעניין זה, בעמ' 25 שורות 1 - 7. המשיבה הפגינה בדבריה רצון להרחיק עצמה מכל הכרה במציאות שבה ממשיך המשיב את דרך ההימורים סמוך לאחר כריתת נ/1, על אף שדרך זו הייתה לזרא בעיניה. התכחשותה של המשיבה למציאות העובדתית (שעניינה נסיעות קצרות לורנה לצורכי הימורים) אינה עוקרת את המציאות. התכחשות המשיבה למטרת הנסיעות, אינה מהימנה עליי. (3) כספי הקצבה והגימלה של המשיב, נכנסים ישירות לחשבון הבנק של המשיבה והיא מפרישה למשיב את הסכום הנדרש לו כתשלום במסגרת תיק האיחוד המתנהל על שמו בלשכת ההוצל"פ (300 ₪, כדברי המשיב בעמ' 32 שורה 18). (4) המשיבה והמשיב צועדים מדי פעם יחדיו ברחובות העיר, כעולה מדברי עדותה של המשיבה בעמ' 25 שורות 11 - 22. אני סבור כי אף כאן, המשיבה ניסתה להרחיק את האמת מעליה. משהוטחה בפניה הגרסה שנראתה צועדת עם המשיב, לא כפרה היא בדבר, ואמרה בין השאר: "אז מה אם ראית אותי?" (עמ' 25 שורות 12 - 13). בהמשך, סבה על עקביה באומרה לב"כ המבקש: "... אתה ראית אותי צועדת איתו ביחד? אתה יכול להישבע, אני רוצה שאתה תישבע. אותי אתה לא תשקר, אתה משקר" (שם, שורות 15 - 16). משהפניתי אנוכי שאלה אל המשיבה בעניין זה, אמרה "אני הולכת איתו לרופא כשאני צריכה להגיע לבדיקות, אך אני לא עושה איתו צעידות" ומייד בסמוך נשאלה "עם טרנינג?" והשיבה בחיוב. בכל הכבוד, אני מתקשה לקבל גרסה זו ממנה עולה כאמור ניסיון לייבא מציאות מדומה אל אולם המשפטים. שנית, הוסכם כי המשיבים יפנו לעו"ד על מנת להסדיר את העברת הדירה על שם המשיבה (ראו סעיף 2 לנ/1). פנייה כזו לא נעשתה משך חודשים רבים. יוטעם כי פרקליט המשיבים בהליכים שלפניי הוא חתנם, כך שלכאורה, לא הייתה מניעה מפנייה אליו להסדרת הנושא תוך עת קצרה (אגב, חרף העדרו של ייפוי כוח מצד המשיב לעו"ד רביזדה, הציג האחרון את עצמו כפרקליטו בתיק זה. ראו למשל כותרת הבקשה מיום 6.3.08 לדחיית מועד הדיון והחתימה עליה, כמו גם אלו שבתשובה מיום 10.3.08; הוא הדין לגבי הבקשה מיום 25.6.08. ראו אף הכותרת לסיכומים: "סיכומים מטעם המשיבים"). ההימנעות מן הפנייה לעו"ד וההימנעות מנקיטת צעדים להוצאתו של נ/1 מן הכוח אל הפועל, מהווה סמן שבחוברו לסמנים אחרים, בכוחו להצביע על מהותו האמיתית של ההסכם בעיני המשיבים, קרי: ככזה שניתן יהא להשתמש בו בעת הצורך ובשעת הדחק כפתרון אחרון ובלתי רצוי. שלישית, במסגרת תביעת גירושין שהגישה המשיבה נגד המשיב (ביום 11.3.07), ביקשו המשיבים לאשר את ההסכם נ/1 וליתן לו תוקף של פסק דין (ראו פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני, נ/2). זכויות המשיב בדירה הועברו על שם המשיבה ביום 28.12.06, היינו כחודשיים וחצי קודם לדיון, אך המשיבים מצאו לנכון שלא להביא עובדה זו לפני בית הדין הרבני. משנשאלה המשיבה לפשר הדבר, העידה כי לא חשבה על כך (עמ' 23 שורה 21), ומשנשאלה פעם נוספת, חמקה ממענה בכך שהשיבה שלא לעניין (שם, שורות 28 - 31). אני סבור כי הטעם האמיתי בהימנעות המשיבים מלפרוש לפני בית הדין הרבני את המצב העובדתי כפי שהוא הלכה למעשה, נעוץ ברצונם להעטות גלימת "חוקיות" על ההסכם נ/1, על מנת להציגו כהסכם שזכה לאישור שיפוטי (ראו הסיפא לסעיף 13 לתצהיר המשיבה, בו אמרה: "כמו כן, הגשתי תביעה לגירושין לביה"ד הרבני וניתן פס"ד הקובע שכל הזכויות בדירה וכל תכולת הדירה שייכים לי בלבד"). התנהגות זו מלמדת על חוסר תום לבם של המשיבים, בניסיונם לתור אחר כל דרך אפשרית שתסייע להם להציג מתווה עובדתי הסוטה מן המציאות. ברע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5) 491, 502 - 503 (2003), שנינו מפי השופטת דורנר דברים כדורבנות, היפים להקשרנו והמסכלים את כוונת טשטוש המציאות : "אף אין באישור ההסכם [הכוונה להסכם ממון. מ' י'] כדי ליצור זכות מקום שזכות זו אינה קיימת ... כך לדוגמה עלול ההסכם להיות פרי קנוניה שנרקמה בין בני-הזוג, ותכליתה התחמקות מפירעון חובותיו של אחד מהם כלפי נושהו. במקרה כזה בכוחו של צד ג' לשלול את תוקפו של הסדר השיתוף ולטעון כי מלכתחילה אין תוקף לזכותו של בן-הזוג ... אך ברור הוא כי אין בו [בהסכם. מ' י'] כדי לשלול מצד ג' הטוען כנגד תוקף ההסכם, מלהעלות טענותיו בגדרי ההליך המשפטי המתאים". אני סבור אפוא כי ההימנעות מגילוי דבר הוצאתו של ההסכם נ/1 לפועל, עובר לדיון בבית הדין הרבני, הייתה מהלך מחושב ומתוכנן במטרה שישמש נדבך נוסף היוצר אשליית אמת להסכם. המשיבה ביקשה להראות כי זה מכבר, שנים רבות לפני היכרותם של המבקש והמשיב, הוסכם בינה לבין המשיב שהדירה היא דירתה שלה בלבד וכי אין למשיב כל חלק ונחלה בה, משום שהמשיבה ובני משפחתה סייעו למשיב בסילוק חובותיו לנושים השונים (ראו סעיף 13 פסקה שנייה; סעיף 15 וסעיף 25 רישא לתצהיר המשיבה וכן סעיפים 2.34 ו-2.38 לתצהיר המשיב). איני יכול לקבל את גרסת המשיבים בעניין זה כגרסה מהימנה שניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. הגרסה האמורה היא מעורפלת ונעדרת פירוט עובדתי מינימלי. כך, למשל, ניתן היה לצפות מן המשיבים להבהיר אימתי הושג "הסדר" לפיו תעבור הדירה לבעלותה הבלעדית של המשיבה; מה היו חובותיו של המשיב לנושים הנטענים; מהם הסכומים אשר ניתנו על ידי משפחת המשיבה לפירעון חובות אלו של המשיב; מדוע לא פעלו המשיבים למימושו של ההסדר האמור, סמוך ליצירתו. תמיהות אלו נותרו תלויות בחלל האוויר על אף שניתנה למשיבים הזדמנות להבהירן בעת החקירה שכנגד (ראו למשל עמ' 27 שורות 20 - 22; עמ' 30 שורות 3 - 4; עמ' 32 שורות 1 - 3). גם בנם לא היה יכול לשפוך אור על העובדות לאשורן ( עמ' 36 שורות 11 - 17). לעומת חסר עובדתי מובהק זה, מצינו שינוי חזית והעלאת גרסה עובדתית חדשה מפי המשיבים בעת שנחקרו לפניי. גרסה זו, שעליה אעמוד להלן, לא נזכרה בתצהיריהם. העמדה החדשה היא כי הורי המשיבה (ובמיוחד - אמה המנוחה) סייעו לה כספית לרכוש את הדירה ומטעם זה, זכאית הייתה לכך שהדירה תירשם על שמה זה מכבר (ראו למשל עמ' 23 שורות 2 - 3; עמ' 24 שורות 3 - 5 ו-12; עמ' 28 שורות 24 - 27; עמ' 33 שורות 16 - 17 ו-20 - 22; עמ' 36 שורות 21 - 26). אף בגרסה זו רב הנסתר על הנגלה. המשיבים לא טרחו לציין מהו הסכום הנטען ומדוע לא פעלו בזמן אמת למימוש ההסכמה בעניין זה. יתר על כן, לא הובהר מדוע מועלית גרסה עובדתית זו רק בעת החקירה שכנגד ומדוע נפקד מקומה מן התצהיר. מסקנתי היא אפוא כי כל אחת משתי הגרסאות אינה יכולה לתמוך את עמדת המשיבה כאילו זכותה לבעלות בדירה כולה נולדה לפני שנים רבות ומימושה המאוחר (בשלהי שנת 2006), אינו גורע מכך ואינו נותן בידי המשיב זכויות שלא היו לו. לא אוכל לסיים את ניתוח העובדות בלי התייחסות לפירכה (נוספת) שנפלה בגרסת המשיבה, אשר משליכה על מהימנות עמדתה במשפט זה. המתווה המתואר מפי המשיבה הוא שבעבר, נהג המשיב להמר בסכומים ניכרים, אך התחייב לסור מדרך זו. אולם, בתחילת שנת 2006, נודע לה כי המשיב סובב אותה בכחש וחרף התחייבותו - הוסיף והימר בסכומים גבוהים. היא גמרה אומר בדעתה להתגרש ממנו בשל כך והוסכם ביניהם על פירוד מלא, כולל גירושין והעברת זכויותיו של המשיב בדירה על שמה. לרקע זה, נערך ההסכם נ/1 בחודש מרס 2006. הערת אזהרה לטובת המשיבה נרשמה ביום 11.12.06 ורישום העברת הבעלות נערך ביום 28.12.06. הנה כי כן, עוד בשלהי שנת 2006 הייתה המשיבה בעלת מלוא הזכויות בדירה והמשיב שוב לא עניין אותה ורק מטוב ליבה התירה לו להוסיף ולהתגורר בדירה. לרקע עובדות אלו, לא הבינותי את פשר תגובתה למשמע דברי המבקש, בתחילת שנת 2007, שהמשיב חייב לו כספים רבים: "לא האמנתי והתחלתי לבכות" (סעיף 9 לתצהיר) ולאחר ימים אחדים, כאשר המבקש שוחח עם המשיבה פעם נוספת על אודות חובו של המשיב, מספרת המשיבה: "אמרתי לו אתה כל יום התקשרת לבעלי 20 פעם והייתם יושבים ומהמרים למה לא סיפרת לי אז? עכשיו שנהרסו לי החיים אתה בא אליי? ..." (סעיף 10 לתצהיר). לא ירדתי לסוף דעתה של המשיבה, התולה את הרס חייה בחובו של בעלה (למצער בעת ההיא, הוא המשיב) למבקש. הלא טענתה היא שכבר בתחילת שנת 2006 החליטה כי רצונה להתגרש מן המשיב ובשלהי שנת 2006 היו מלוא הזכויות בדירה רשומות על שמה, כאחד מן הביטויים לרצונה להתגרש. הלא מתחילת שנת 2006, נתכוננה, כדברי המשיבה, הפרדה כספית ורכושית מלאה בינה לבין המשיב והיא הייתה משלמת מכספיה שבחשבונה-שלה בבנק בגין הנסיעות עם המשיב לחו"ל (עמ' 25 שורה 7; עמ' 27 שורות 2 - 5). מה עניין יש למשיבה, בשנת 2007, בשאלת קיומם של חובות כספיים מצד המשיב למבקש? מדוע חובות אלו גורמים (או תורמים) במידה כלשהי להרס חייה? הלא לשיטתה, חייה המשותפים עם המשיב הם נחלת העבר ו"הרכוש המשותף" שנותר לשניהם הוא זיכרונות העבר וכן שלושת ילדיהם הבגירים ונכדיהם! אני רואה בהתנהגות המשיבה אות נוסף התורם לגיבוש מסקנתי כי חייה עם המשיב לא תמו וכי לא הייתה כל הפרדה רכושית אמיתית ביניהם. ואם בפירכות עסקינן, לא יינקה המשיב. בתצהירו, אמר המשיב (בסעיף 2.20 לתצהירו) כי המבקש החל ללחוץ עליו בחודש נובמבר 2006 לקבל בחזרה (ובמזומן) את הסכום של 100,000 ₪, שאם לא כן - יספר המבקש למשיבה ולילדי המשיב על הסכומים העצומים נושא ההימורים. המשיב הוסיף: "משום שחששתי שאם אשתי וילדיי יידעו על הסכומים העצומים שבהם אני מהמר אשתי קרוב לוודאי תתגרש ממני למרות גילי המבוגר, שהרי גם כך אנו לא חיים טוב והיא מזמן רצתה לעזוב אותי ונשארה בגלל הילדים פחדתי והסכמתי לחתום לו על הסכם הלוואה 'מחודש' ..." (סעיף 2.22 לתצהיר). אולם, נעלם מעיני המשיב שגרסתו היא כי כבר בחודש מרס 2006, לאחר שהמשיבה גילתה שהוא מהמר בסכומים גבוהים, החל משבר קשה והמשיבה ביקשה להתגרש, הסכימו המשיבים "על הפרדה מלאה של הכספים ועל פירוד מלא כולל גירושין", כלשונו בסעיף 2.34 לתצהירו. מה למשיב כי יחשוש בחודש נובמבר 2006 שהמשיבה תתגרש ממנו, אם אמנם אמת היא שעוד בחודש מרס 2006 הוסכם שיתגרשו? על כרחך אתה אומר שהמשיב השיח לפי תומו עת הביע, בסעיף 2.22 לתצהירו, חשש שאשתו תרצה להתגרש ממנו; ועת השיח כאמור לפי תומו - מלמד הדבר על המהות האמיתית של ההסכם נ/1, שלא נועד אלא ליצור הפרדה מלאכותית בין המשיב לבין זכויות כלשהן בדירה, על מנת שלא לאפשר לנושיו להיפרע את חובם מן הדירה. גישתי זו עולה בקנה אחד עם עדותו של המשיב לפניי ועם דברי המשיבה בתצהירה: המשיב נכפה להעביר את זכויותיו בדירה למשיבה. הוא לא פעל מרצונו בעשותו כן. הנה הן הראיות המנביעות את מסקנתי זו. המשיב העיד לאמור: "ש. אתם רשמתם הערת אזהרה בטאבו להעברת הדירה. ביום 11.12.06 רשמתם הערת אזהרה בטאבו, האם זה נכון? ת. אני לא יודע מכלום. ש. אתה לא יודע איך עברה הדירה על שם אשתך? ת. לא. זה גם לא מעניין אותי, מרוב הצרות שעשיתי לה, גם לא היה אכפת לי" (עמ' 29 שורות 22 - 26). ולהלן: "ש. איך זה שבסמוך להגבלת חשבונך, נרשמה הערת אזהרה בטאבו ... ת. אני לא יודע וזה גם לא מעניין אותי. עשיתי לה כל כך הרבה צרות, אמרו לי לחתום - חתמתי" (עמ' 31 שורות 19 - 22. ההדגשה - שלי. מ' י'). מחרה-מחזיקה המשיבה אחרי דברי המשיב, בציינה בזו הלשון: "כעת, עכשיו הילדים גדולים והם רואים מה אבא שלהם מעולל לי ולכן הם התערבו והפעילו עליו לחץ ולכן סוף סוף העוול תוקן והעברת הזכויות בוצעה על שמי" (סעיף 15 סיפא לתצהיר. ההדגשות - שלי. מ' י') וכן: "... העובדה שרק לאחרונה בוצעה העברת הזכויות הינה בעקבות הלחץ שהפעלתי לאחרונה והעזרה של ילדיי ששוחחו עם אביהם" (סעיף 25 לתצהיר. ההדגשות - שלי. מ' י') אנסה לקבוץ לבקעה אחת, בקצירת האומר, את כל אותות המירמה אשר נגלו בענייננו: "גיל" החוב - חובו של המשיב למבקש נוצר בשלהי שנת 2005. הוא אושרר, כאמור, ביום 1.12.06. בחודש דצמבר 2006 אירעו אף האירועים הבאים: הגבלת חשבון המשיב בבנק; רישום הערת אזהרה על חלקו של המשיב ורישום העברת הבעלות בחלקו של המשיב בדירה, על שם המשיבה. עינינו הרואות כי החוב נוצר עובר להעברת הזכויות בדירה על שם המשיבה ובסמוך לה. חדלות פירעון של החייב - המעביר - בגין חובותיו השונים של המשיב, נפתח תיק איחוד בלשכת ההוצל"פ בתל אביב. המשיב משלם 300 ₪ בחודש בגין חובותיו אלו, ומכאן מתחייבת המסקנה כי על פי מתווה זה, החובות לא ייפרעו אלא בחלקם המזערי (שהרי המשיב הוא כבן 75 שנים). המשיב העיד על עצמו כי אין לו כל רכוש (ראו למשל נ/3) וההסכם נ/1 האמור לעסוק אף ברכושו של המשיב - אינו מזכיר ולו ברמז שיש לו רכוש כלשהו. מועד כריתת ההסכם - נ/1 נכרת, לפי האמור בו, כ-4 חודשים לאחר היווצרות חוב בסכום משמעותי. אילו היה ההסכם בא לעולם טרם נטל המשיב את ההלוואה, אפשר וסממן זה, של מועד כריתת ההסכם בין המשיבים, היה נטול משמעות. אך, כאמור, המצב בענייננו שונה. על כן, מחזק מועד כריתת ההסכם את ההתרשמות שההסכם נועד להציל, ככל שניתן, את הרכוש בכלל ואת הדירה בפרט. קיומו של סכסוך בין המשיבים - על פי התרשמותי, לא היה סכסוך אמיתי בין המשיבה לבין המשיב, אשר הוביל לגירושיהם. הסכסוך הוצג ככזה הנובע מהימוריו של המשיב (ואיני כופר ב"תחביבו" זה של המשיב), אלא שאני סבור כי ה"סכסוך" נוצר במטרה לאפשר העברת הזכויות בדירה על שם המשיבה. קיום קשר משפחתי בין המעביר לבין הנעבר - אין צורך להרחיב בדבר, שכן למצער בעת הרלוונטית, קרי: מועד היווצרות החוב ומועד העברת הזכויות בדירה, הייתה המשיבה אשתו של המשיב. איזון ראוי בחלוקת הנכסים בין המשיבים - העיון בהסכם נ/1 מלמד כי על אף הצהרת הכוונות הגלומה בו, בדבר חלוקת הרכוש בין המשיב לבין המשיבה, וחרף ההכרה בכך שלכל אחד מן המשיבים "יש רכוש שונה", לא נזכר בגוף ההסכם דבר וחצי דבר על אודות רכושו של המשיב. יוטעם כי נוכח ההסכם, נותר המשיב ללא זכויות בדירה וללא כל רכוש לאחר כ-50 שנות נישואין. לא אטעה אם אומר כי תוצאת ההסכם משקפת מתווה לפיו "שלי - שלי; ושלך - שלי". אף האמור לעיל מעיד על הכוונה האמיתית של עורכי ההסכם, שהיא יצירת מצג של פירוד, השונה מן המציאות שבפועל. חוסר הגינותו של ההסכם נ/1 תורמת אפוא לגיבוש המסקנה על מהותו האמיתית. התמורה בגין ההעברה - המשיב לא קיבל כל תמורה בגין העברת זכויותיו בדירה למשיבה. עובדה זו אינה שנוייה במחלוקת. חשיבותה מתעצמת מחמת כך שתקופת הנישואין הייתה בת 50 שנים לערך. ניתוק הקשר בין בני הזוג - אף הסממן של ניתוק או המשך קשר בין בני הזוג, הוא בר-משקל. בענייננו, הצדדים ממשיכים להתגורר יחדיו תחת אותה קורת גג, משק ביתם משותף, הם נסעו יחדיו לחו"ל פעמים אחדות, ולעיתים, צעדו בצוותא. יש באמור לעיל כדי להצביע שהסכם לחוד ומציאות לחוד. התרשמות כללית מן הגרסאות שנמסרו - כפי שביארתי לעיל (ואין צורך לשוב ולפרט), התרשמתי לשלילה מן הגרסאות שהשמיעו המשיבים, שניסו ליצור מציאות לאו בת קיימא. התרשמותי הכוללת היא אפוא כי אותות המרמה ממעטים, כאמור, להיעדר מפרשתנו. למשיבים ניתנה שעת כושר להתייחס למכלול הראיות דלעיל, אלא שלא בא הסבר מתקבל על הדעת מפיהם ל"אותות המירמה". הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא כי הוכח להנחת דעתי שההסכם נ/1 נעשה שלא כדין. על-כן זכאי המבקש לסעדים שיפורטו להלן בסעיף 31. סוף דבר אני מצהיר בזאת, כי דניאל X, נושא ת.ז X , הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה ברחוב הגליל 6, חולון, הידועה כתת חלקה 2 חלקה 9 גוש 7166 וכי עליזה X נושאת ת.ז. X , היא בעלת מחצית מהזכויות בדירה ברחוב הגליל 6, חולון, הידועה כתת חלקה 2 חלקה 9 גוש 7166. רשם המקרקעין יתקן, בהתאם לאמור לעיל, את הרישום בפנקס הבתים המשותפים, יבטל את העיקול הזמני מיום 10.2.08, ובד בבד - ירשום את העיקול, המוטל בזה, על זכויותיו של דניאל X, בעל ת.ז X , בדירה ברחוב הגליל 6, חולון, הידועה כתת חלקה 2 חלקה 9 גוש 7166, לטובת המבקש בגדרי תיק הוצל"פ שמספרו 01-45249-07-8. המשיבים יחד ולחוד יישאו בהוצאות המשפט של המבקש (אגרת משפט), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך, וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪, בתוספת סכום השווה למע"מ, להיום. מרמההעברת זכויותזכויות בדירה