קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת חשבון לבנק אחר ללא הסכמת חברת האשראי: בפני ערעור על פס"ד מיום 2.7.07 של בימ"ש השלום בת"א 14550/06 ו- 14472/06 , שניתן ע"י כב' השופטת פרוסט-פרנקל שדחה את תביעות המערערות נגד המשיב וקיבל בחלקה את התביעה שכנגד. העובדות ופסה"ד של בימ"ש קמא 1. המשיב הצטרף להסדר של קבלת כרטיסי אשראי מהמערערות, והוסכם כי חשבונו המתנהל בבנק דיסקונט יחוייב, תוך שקיבל מהמערערות מסגרת אשראי חוץ בנקאית. לצורך כך חתם על הוראת קבע לפיה סכומי החיובים יועברו למערערות מחשבונו בבנק דיסקונט. מחודש מסויים הוראת הקבע שנתן בחשבונו שהתנהל בבנק דיסקונט לא כובדה, שכן הוא העביר את חשבונו מבנק דיסקונט לבנק הבינ"ל. משעשה כן הודיעו לו המערערות כי בבנק הבינ"ל לא עומדים לזכותו אותם תנאים של אשראים חוץ בנקאיים שניתנו לו עת ניהל חשבונו בבנק דיסקונט. אין חולק כי המערערים פרעו את התחייבויותיו כלפי הספקים מהם רכש סחורות באמצעות כרטיסי האשראי. 2. המשיב טען כי המערערות הפרו את ההסכם עימו, וכי לא היתה להן כל עילה להעמיד לפרעון מיידי את החוב שהצטבר בכרטיסי האשראי וכי משעשו כן גרמו לו לנזקים כלכליים. המערערות טענו כי בעת שחתם המשיב על הצטרפותו להסדר כרטיסי האשראי הוא נתן הוראת קבע לבנק דיסקונט להעביר את סכומי הרכישות שביצע למערערות, ומרגע שהעביר חשבונו לבנק אחר מממבלי שנתן הוראת קבע לפרעון הרכישות - הפר הוא את התחייבותו. המשיב הגיש נגד המערערות תביעה שכנגד (כמפורט בעמ' 3 לפסה"ד של בימ"ש קמא) בה טען כי המערערות הן שהפרו את ההסכם עמו, ובכך גרמו לו נזק בין היתר בכך שנשללו ממנו ההטבות של קבלת הנחה של 25 אג' לליטר בתחנות הדלק של דור אלון. 3. בימ"ש קמא דחה את התביעה שהגישו המערערות בקובעו כי על אף שאין חולק שהמערערות שילמו עבור כל הרכישות שבוצעו על ידי המשיב בכרטיסי האשראי, בסכום שלא היה שנוי במחלוקת - הרי שהמערערות הפרו התחייבותן כלפי המשיב, ולא הציגו ראיה לכך שהתנאי למתן ההטבות למשיב היה שהוא ימשיך לנהל את חשבונו בבנק דיסקונט. עוד קבע ביהמ"ש כי המערערות לא העידו את מי שהחתימו את המשיב על כתבי ההתחייבות כדי שיסבירו שמדובר בשני סוגי בנקים, שרק לגבי חלקם ניתן ההסדר של מתן הלוואות חוץ בנקאיות. בימ"ש קמא קבע על כן שבעובדה שהמשיב העביר חשבונו מבנק דיסקונט לבנק הבינ"ל - אין בכך משום שינוי מהותי המהווה הפרה יסודית של ההסכם. מנגד, קיבל ביהמ"ש קמא את התביעה שכנגד ככל שהיא מתייחסת להנחות בדלק, ואף שלא פירט את גובה הנזק, שציין במפורש כי המשיב לא הביא ראיות להוכחת הנזק הנטען על ידו, שהסתכם לטענתו בסך 46,000 ₪ - הרי שבימ"ש קמא העמיד ראש נזק זה בסך 12,000 ₪ בהם חייב את המערערות לפצותו. טענות הצדדים בערעור 4. המערערות טוענות כי שגה בימ"ש קמא שעה שדחה את תביעתן וקבע שהן הפרו את ההסכם עם המשיב ופטר אותו מלשלם להן את החוב. עוד הן טוענות כי שגה בימ"ש קמא שעה שחייב אותן לפצות את המשיב, אף כי לא הביא כל ראייה או פרוט לתביעתו, בסך 12,000 ₪ בגין העדר הנחות בדלק. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בימ"ש קמא, וטוען כי יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערות בהוצאות ושכ"ט עו"ד. דיון 5. אין חולק כי המשיב ביצע רכישות אצל ספקים שונים, ובתמורה ביקש לחייב את כרטיסי האשראי שהיו ברשותו. אין גם חולק שהמערערות כיסו את חובו של המשיב לספקים השונים, אך בסופו של יום, אף כי מדובר ברכישות שבוצעו עוד בשנת 2005 - עד עצם היום הזה המשיב לא פרע חובו למערערות. אין גם חולק כי ההסדר שבין הצדדים מעוגן בטופסי הבנק עליהם חתם המשיב לרבות התחייבות שנחתמה ע"י המשיב (מוצג מ11 לתיק מוצגי המערערות). לטעמי די בכך שבהתחייבות עליה חתם המשיב מצויין במפורש שהוא נותן הוראת קבע לחשבונו בבנק דיסקונט. משהעביר את חשבונו לבנק אחר, מבלי לקבל הסכמת המערערות והסכמה שלהן שהן יכולות לעמוד כלפיו באותם תנאים - הפר הוא את התחייבותו. זאת ועוד, עיון בטופסי הבנק מלמד במפורש שמצויין שיש שני סוגי בנקים. משכך, לא מקובלים עלי מסקנותיו של בימ"ש קמא, שכן ההתחייבות היתה הסכם לכל דבר וענין. לא ניתן לחייב צד אחד להסכם לעמוד בתנאים המוקדמים בעוד צד שני רשאי להפר את התנאים שהיוו בסיס להתקשרות. משכך דין התביעה של המערערות להתקבל. 6. למעלה מהדרוש, אני מוצאת להתייחס לטענתו של ב"כ המשיב שטען כי עילת התביעה "טרם התגבשה". טענה זו תמוהה בעיני, שהרי בהגינותו אישר את קיומו של החוב במלואו (ראה דבריו בקדם הערעור ובערעור בפני), דהיינו המשיב מודה שהוא חייב למערערות את מלוא החוב. האם אין בכך עשיית עושר ולא במשפט? יצויין כי מרגע שקבעתי שהמערערות לא הן שהפרו את ההסכם עם המשיב, הרי שדינן של התביעות שכנגד להידחות. 7. מעבר לדרוש יצויין, כי בצדק טוענות המערערות כי המשיב לא הוכיח, ולו ברמז, את תביעתו בפריט של הפסד הנחת הדלק, תביעה שביהמ"ש קמא קיבל בחלקה, ופיצה אותו, כאמור, בסך של 12,000 ₪. בכתב התביעה שכנגד עתר המשיב לפיצוי בסך 46,000 ₪. בפני בימ"ש קמא טען כי מדובר בשלושה רכבים שיש לבני משפחתו והעריך את ההנחה החודשית בסך 300 ₪ לחודש, לתקופה עתידית ארוכה. בימ"ש קמא ציין כי הנתבע לא הוכיח כמה ק"מ ביצע כל אחד משלושת הרכבים, וציין כי הוא נקב בכמות קילומטרג' סתמית, וכי לא ניתן לקבוע שבהכרח ההסכם לא היה מתבטל לאורך תקופה, וכי אין כל אינדיקציה לכמות הקילומטרים שביצעו הרכבים בפועל, ולמספר השימושים בהם היה המשיב עושה שימוש בהנחה זו. יצויין, כי גם בדיון בפני, כאשר נדרש לפרט כיצד הגיע לסכום זה, התקשה ב"כ המשיב לפרט תביעתו, ולא נתן כל הסבר מניח את הדעת. הלכה פסוקה היא כי המוציא מחברו עליו הראיה ומרגע שמדובר בהפסד לעבר שניתן היה לתמוך אותו בראיות ברורות ולהוכיח כמה ק"מ עבר כל רכב וכמה דלק צרך - כאשר לא הוצגה כל ראייה, אף ראיה לא ראשונית - דין התביעה (שכנגד) להידחות. סוף דבר 8. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל במלואו. פסק דינו של בימ"ש קמא בטל. המשיב ישלם למערערות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. הסכומים ששולמו ע"י המערערות למשיב עפ"י פסה"ד של בימ"ש קמא יושבו להן בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום התשלום ועד להשבתם. אשראיבנק