התובעים טענו כי הרופאים התרשלו בכך שלא גרמו להפסקת ההיריון או נמנעו מלהפנות את התובעת לועדה להפסקת היריון. כן נטען לטיפול רשלני בתובעת ובקטינה בעת האשפוז ובמהלך הלידה. ##להלן פסק דין בנושא הפסקת הריון עקב סיבוך מיילדותי:##  1. האם קיימת בהוויה הרפואית הנוהגת בארץ, פרקטיקה מקובלת לפיה על רופא ליזום הפסקת הריונה של אישה הנמצאת בשבוע ה- 25 להריונה על ידי המתת העובר ברחם אמו ויילודו, על אף העדר כל פתלוגיה בעובר, אך ורק בשל סיבוך מיילדותי וחשש לפגות זו השאלה המרכזית העומדת לפנינו לדיון. אקדים את המאוחר ואומר כי מסקנתי היא שבהעדר חשש ממשי לפתלוגיה בעובר, לא קיימת בפרקטיקה הנוהגת כל אופציה רפואית להפסקת ההיריון והמתת העובר הנחזה להיות הבריא. ממילא, טענתם העיקרית של התובעים כי הרופאים התרשלו בכך שלא גרמו להפסקת ההיריון או נמנעו מלהפנות את התובעת לועדה להפסקת היריון, נדחית. 2. התובעת 1 (להלן: "התובעת") ילדה את התובעת 3 (להלן: "הקטינה") בשבוע ה-28 לאחר שאושפזה החל מסוף השבוע ה-24 להריונה, בשל דימומים וגינליים. כחמישה חודשים לאחר לידת הקטינה זוהו סימנים לשיתוק מוחין. התובעים טוענים כי נוכח קיומם של סימנים מובהקים ללידה מוקדמת והסתברות גבוהה למומים בלידת פג כמו שיתוק מוחין, ראוי היה להפסיק את הריונה של התובעת מיד עם אשפוזה, או לפחות להפנות את התובעת לועדה להפסקת היריון. מחדל זה של הצוות הרפואי, מקים לתובעים, לטענתם, עילה ב'הולדה בעוולה'. כן נטען לטיפול רשלני בתובעת ובקטינה בעת האשפוז ובמהלך הלידה. העובדות   3.         ההיריון נשוא התביעה היה הריונה השלישי של התובעת. שני הריונותיה הקודמים היו ספונטניים והסתיימו בלידות רגילות. בתה השנייה של התובעת אובחנה לאחר לידתה כסובלת מאכונדרופלזיה (גמדות). ההיריון הנדון היה אף הוא עצמוני. מעקב ההיריון החל כבר בשבוע ה -6 במסגרת טיפת חלב. מעקבי המשקל, לחץ דם ויתר בדיקות המעבדה היו תקינים, למעט ירידה קלה במשקל בשליש הראשון להיריון. במהלך הריונה, עברה התובעת שלוש בדיקות על קוליות. בבדיקה הראשונה, שנערכה בשבוע השמיני להיריון, נצפה עובר התואם את גיל ההיריון. בשבוע ה-14 להיריון נערכה סקירת מערכות מוקדמת, בה לא נמצאו ממצאים חריגים. מדדי העובר התאימו לגיל ההיריון ואורך הגפיים היה תקין (מדד המעיד כי העובר אינו סובל מאכונדרופלזיה). בשבוע ה-22 להיריון נערכה סקירת מערכות שנייה וגם בה לא נצפו ממצאים חריגים. מדדי העובר התאימו לשבוע ה-20-21 להיריון. בסקירה זו אובחנה שליה אחורית נמוכה. 4. ביום 6.8.1992, עת הייתה התובעת בשבוע ה-24+6 להיריון, אושפזה במחלקה להיריון בסיכון בבית החולים כרמל שבחיפה, עקב דימום וגינלי. בגיליון הקבלה נרשם כי התובעת סובלת מדימום משך חודש ימים עקב שליה נמוכה. בדיקה גופנית של התובעת בקבלתה הייתה תקינה. בעת קבלתה נערכה לתובעת בדיקה על קולית נוספת. מדידות העובר התאימו לשבוע 23-24 להיריון ונצפו תנועות ודופק עובריים. אין מחלוקת כי זוהה מיעוט יחסי של מי שפיר, שליה אחורית נמוכה (אך לא שליית פתח) (גיליון קבלה ליולדת מיום האשפוז, עמ' 11-12 לרישום הרפואי). עם קבלת התובעת לאשפוז, החל מעקב של שמירת היריון שכלל מעקב אחרי סימנים חיוניים, איסוף פדים להערכת כמות הדימום, ניטור עוברי רחמי (NST) פעם או פעמיים ביממה לפי הצורך ומעקב אחר תנועות העובר. 5.         ביום 7.8.1992 מפורט בתוכנית הטיפול כי הדימום מוגבר וכי זוהו שליה נמוכה והיריון המתאים לגיל 23+3 שבועות. ביום 9.8.1992 בוצעה לתובעת בדיקת קולפוסקופיה שמטרתה לוודא שהדימום אינו מצוואר הרחם. התוצאה הייתה תקינה. כן מצוין בגיליון הרפואי כי "אין ירידת מים...דימום וגינלי בינוני". בהערכת הבוקר המצורפת לתוכנית הטיפול היומית מצוין כי "...המטופלת עדיין בחרדה אבל יש שיפור לעומת אתמול, מעודדת". עוד מצוין כי התובעת סבלה מדימום מועט באותו יום. ביום 12.8.1992 נערכה לתובעת בדיקת PS בעקבות דימום וחשד לירידת מים. בגיליון הרפואי נרשם כי "צוואר סגור לא נראית ירידת מים". לגבי בדיקה על קולית שבוצעה נרשם כי הייתה תקינה למעט חשד לכמות מעט פחותה של מי שפיר. הוזמנו לתובעת שתי מנות דם והוחלט על המשך השגחה. ביום 13.8.1992 נרשם בגיליון הרפואי כי התובעת עדיין מדממת וכי בגלל רמת המוגלובין נמוכה יש לתת לה מנות דם. המוניטור העיד על צירים סדירים עם האטות. בבדיקה שנערכה על ידי ד"ר קליין נמצאה מחיקה של 50% מצוואר הרחם ופתיחה של 2 ס"מ. עוד נרשם כי לא נמושו קרומים. הנתונים העלו אצל ד"ר קליין חשש מאפשרות של לידה קרובה וכן דימום פעיל. בגיליון נרשם על ידה כי "...יש לדעתי לסיים את ההריון = יעלה לדיון בישיבת בוקר". מאוחר יותר באותו יום נערכה התייעצות עם הרופאים הבכירים והוחלט לא לסיים את ההיריון אלא לתת טיפול טוקוליטי, האמור לעכב צירים ולידה. עם זאת, בשעה 18:00 נכתב בגיליון כי: "לאחר שד"ר וינטראוב פנה אלינו בהצעה להתחיל טפול טוקוליטי בהתאם לשיחתו עם פרופ' אברמוביץ'...סוכם לא לתת טוקוליטיקה בשלב זה".              ביום 16.8.1992 מצוין בתוכנית הטיפול כי לאורך כל היום חשה התובעת בטוב ואינה מדממת. ביום 17.8.1992 נרשם בגיליון "עדיין דימום קל. הבוקר הפרשה חומה בלבד. בניטור פעולות רחמית קלה בלבד. המשך השגחה". מצב זה של דימום לסירוגין המשיך גם בשני הימים העוקבים. ביום 20.8.1992 נרשם בגיליון כדלקמן: "היום ללא כל דימום, מתלוננת על כאבי גב...במוניטור צירים סדירים. נתחיל טוקוליטיקה וכן תקבל צלסטון להבשלת ריאות....". ביום 23.8.1992 נרשם בגיליון כדלקמן: "שבוע 27+2, מקבלת נוזלים עקב צירים. אין דימום. מדי פעם הפרשות כהות". בשעה 22:35 נרשם: "לחולה דימום נרתיקי פתאומי בכמות בינונית". בבדיקה זוהתה פתיחה של 1.5-2 ס"מ ומחיקה של 80%. 6. ביום 24.8.1992 החלה התובעת לקבל טיפול טוקוליטי באמצעות החומר אינדומד. למחרת קיבלה טיפול טוקוליטי נוסף - מגנזיום סולפת. ביום 26.8.1992 זוהו אצל התובעת פתיחה של 2 ס"מ ומחיקה של 80%, וכן החל במתן ריטודרין. ביום 27.8.1992 נרשם בגיליון כי התובעת "מרגישה טוב, אין לחצים אין דימום NST תקין ללא צירים. נוריד ריטודרין ל-100 ליום". ביום 29.8.1992 נרשם כי היו צירים סדירים אך לא היה דימום פעיל. ביום 30.8.1992 הייתה התובעת בשבוע 28+2 להריונה. בתחילה התלוננה על רטיבות של הפדים והוחלט להמשיך טיפול בריטודרין. מאוחר יותר נרשם כדלקמן: "עובר במצג ראש, כמות מים מועטה מאוד, שלייה גבוה, במדידות...[קוטר הראש]...מתאים ל...26W [26 שבועות]. מאחר שקלינית מדובר בירידת מים ויש אוליגוהדרמנוס נעביר לחדר לידה להשגחה + מוניטור". הטיפול בריטודרין הופסק. הוחלט להמשיך "ניהול ממתין" תוך מעקב צמוד.   בהמשך אותו יום נרשם כי בדיקת אולטרא סאונד הראתה מיעוט מי שפיר. כן נרשם כי לפי מדדי העובר "BPD ו-AC ו-HC מתאימים ל-25W [שבוע 25] FL מתאים ל- 27W[שבוע 27]...לאור החשד לירידת מים נמשיך בטיפול קונסרבטיבי בהשגחה, מעקב חום CPC CRP דופק ומוניטורים. נעקוב אחרי פעילות רחמית. במידה ויהיו סימני זיהום או התפתחות לידה תופנה לחדר לידה". 7.           ברישום רפואי אחר מאותו יום, המתעד את הלידה (עמ' 146 לתיק הרשומות הרפואיות) נכתב כדלקמן: "בשעה 12:40 המטופלת מתלוננת על הרגשת צירי לחץ והרגשה שיש לה צורך להתרוקן, נעשה ניסיון לחברה למוניטור אבל המטופלת לא הסכימה. קראנו לרופא, כיוון שהתעכב, הלכנו למיון נשים להביא אותו. באותו זמן נשארה אחות עם המטופלת בחדר. כשהרופא ד"ר צרפתי הגיע נעשה שוב ניסיון לחברה למוניטור ללא הצלחה עקב אי שיתוף פעולה. המטופלת מתלוננת כל הזמן על צירי לחץ והרגשה שהיא יולדת ובאמת כשנבדקה על ידי ד"ר צרפתי המטופלת היתה בלידה. הועברה מיד לחדר טיפולי וילדה בת שהועברה במהירות לפגייה".   בשעה 13:10 ילדה התובעת את הקטינה בחדר הטיפולים של המחלקה. משקל הקטינה בלידתה היה 865 גרם. קוטר דו פריאטלי של ראשה התאים לשבוע 26 להיריון והיקף הבטן התאים לשבוע 28. ציוני האפגר שלה בלידתה: 8 בדקה הראשונה ו-9 בדקה החמישית. הקטינה הועברה לפגיה. בגיליון הקבלה כותב ד"ר אבי רוטשילד מיחידת הפגייה כדלקמן: "...היום לידת פתע בחדר טיפולים במחלקה הגניקולוגית, התינוקת הובאה ליחידה כשהיא בוכה, צבע ופרפוזיה תקינים. טונוס תקין שאר הבדיקה...ראש קטן...ללא סימני המטומה או טראומה". כן נכתב כי בשל גודלה של הקטינה הוחלט להנשים אותה, אך "בצילום חזה ריאות תקינות". ביום השני לחייה של הקטינה (לאחר פחות מ-24 שעות) הופסקה ההנשמה. 8.          לאחר הלידה נשלחה השליה לבדיקת מעבדה. תיאור השלייה בתשובת מכון הפתולוגיה כולל התייחסות לשטפי דם בין סיסי השליה ולכלי דם גדושים. כן מצוין כי "בקרומי העובר נמצאה הסננה דלקתית דלה". 9.          ביום 1.9.1992, כיומיים לאחר לידתה, בוצע לקטינה אולטרא סאונד ראש, שהיה תקין. הקטינה שהתה בפגייה עשרה שבועות והגיעה למשקל 2265 גרם בעת שחרורה. בגיליון השחרור ממחלקת יילודים, מיום 10.11.1992, נכתב כדלקמן: "נולדה בלידה חטופה לאמא בת 30 בריאה שני ילדים בבית אחת עם אכונדרופלזיה. היתה בהשגחה עם דימומים חוזרים. לידה בשבוע 28 תינוקת עם אפגר 8/9 שנזקקה למעט מאוד הנשמה במשך פחות מיממה אחת. במהלך האשפוז היה מאורע אחד של חשד ל-sepsis, טופלה אנטיביוטית, תרביות היו שליליות. בבדיקת U/S נתגלה לאוקומלציה בדרגה בינונית בחלקים האוקסיפטליים משני הצדדים ללא דימומים ללא הרחבת חדרים. הערכה נוירולוגית עד כה תקינה. בדיקה גופנית בשחרור תקינה". הומלץ על ויטמינים, המשך מעקב וחיסונים כמקובל. 10.        בהערכה נוירולוגית שבוצעה לקטינה  בגיל חמישה חודשים נמצאו סימני שיתוק מוחין, אשר לטענת התובעים, הינם תוצאה של רשלנות הנתבעים. על כן הוגשה התביעה דנן.   טענות התובעים  11. אעיר כבר בשלב מוקדם זה כי התובעים מעלים טענות רבות בתביעתם ובסיכומיהם, חלקן חלופיות, וחלקן סותרות זו את זו וממילא אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. אסקור להלן בתמצית את עיקרי טענותיהם.              12. אחלק את טענות התובעים כפי הבנתי לנושאים הבאים: * התרשלות הצוות הרפואי בהימנעותם מהפסקת ההיריון או מהפניית התובעת לועדה להפסקת היריון; * נקיטת גישה טיפולית של ניהול ממתין ושמירת ההיריון במקום להביא להפסקת ההיריון; * מתן טיפול רפואי בהעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה של התובעים; * מעקב רשלני אחר גדילת העובר, והתעלמות מהתפתחות סימני זיהום, וכן טיפול רשלני    בתובעת במהלך האישפוז; * כשל במהלך הלידה עצמה לרבות הימנעות משקילת ביצוע ניתוח קיסרי;   עוד טוענים התובעים כי התרשלות הצוות הרפואי מקימה עילה של "הולדה בעוולה". לפיכך, לטענתם, על הנתבעת לפצותם בגין הוצאות הגידול של הקטינה, ככל שאלה נובעים מנכותה.   להלן אפרט את טענות התובעים לפי הסדר לעיל.   התרשלות הצוות הרפואי בהימנעותם מהפסקת ההיריון ומהפניית התובעת לועדה להפסקת היריון   13. לטענת התובעים, התובעת הביעה בפני הרופאים את רצונה בהפסקת ההיריון ואולם בקשתה לא נענתה והיא אף לא הופנתה לועדה להפסקת היריון ונמנעה ממנה ההזדמנות לשכנע את חברי הוועדה למתן אישור להפסיק את ההיריון. התובעת מדגישה בעניין זה את היותה מטופלת כבר בילדה נכה.   התובעים טוענים כי בשיטת המשפט בישראל לא קיימת הגבלה על מועד ביצוע הפסקת ההיריון ובלבד שקיימת הצדקה להפסיק את ההיריון אם "הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי" (חוק העונשין (הפסקת היריון), תשל"ז-1977). נטען כי יש לפרש את הוראות חוק העונשין בהתאם לעקרונות שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האדם חירותו וברוח הוראות חוק זכויות החולה, התשנ"ב-1996.               נטען עוד כי לתובעים הזכות לתכנון המשפחה כחלק מהאוטונומיה של ההורים להחליט אודות המשך ההיריון. כן יש להם הזכות לקבלת מידע מלא אודות ממצאי הבדיקות, זאת כאשר מתעורר חשד לאבחנה חריגה בעובר, כגון, פיגור בגדילה תוך רחמי ביחס לגיל ההיריון, או כמות מי שפיר מופחתת. נטען כי אין דומים השיקולים של הפסקת היריון יקר, כמו לאחר טיפולי פוריות, להיריון של יולדת בסיכון כאשר בביתה ילדה נכה כבמקרה הנדון.   נטען כי על אף ההמלצה להפסיק את ההיריון כפי שנרשם בגיליון הרפואי, הדבר לא נעשה. התובעים טוענים כי המלצה זו חייבה הפניית התובעת לועדה להפסקת היריון.   נקיטת גישה טיפולית של ניהול ממתין ושמירת ההיריון במקום להביא להפסקת ההיריון   14. נטען כי לו היה נערך דיון מעמיק בעניין הפסקת ההיריון לאור משקל העובר המוערך ודרישת התובעת, לא הייתה ננקטת הגישה של ניהול ממתין והיתה מבוצעת השראת לידה באמצעות פיטוצין או פרוסטגלנדינים והפגית לא היתה שורדת.   עוד נטען כי הייתה צפויה להיות לידה מוקדמת, זאת בשים לב לדימום המוקדם, כמות מי שפיר מופחתת, ופקיעה מוקדמת של מי שפיר, בפרט לאור דינמיקה צווארית שאובחנה, ולפיכך ניתן וחובה היה לצפות כי ההיריון יסתיים בלידת פג, וחובה היה להפסיקו מיד עם אשפוזה של התובעת. מתן טיפול בהעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה של התובעת    15. התובעים טוענים לפגיעה בזכות לאוטונומיה של התובעת בכך שהצוות הרפואי לא טרח ליידע אותה בדבר אפשרותה לפנות לועדה להפסקת היריון ושלל ממנה את זכות הפנייה לועדה. כן נטען כי הצוות אף לא טרח לקיים שיחה עם התובעים על הסיכויים והסיכונים הכרוכים בהיריון.               התובעים טוענים כי הצוות הרפואי הפר את חובת הגילוי הכללית אשר חלה ביחסי רופא - מטופל. לטענתם, על הצוות מוטלת הייתה החובה ליידע אותם כי קיים חשש לתוצאות ההיריון. כך, על הצוות היה להביא בפני התובעת את כל המידע הרלוונטי לטיפול הרפואי בה ובעוברה, לרבות האפשרות של הפסקת ההיריון וכן ההשלכות של לידת העובר בפגות באופן העלול לגרום לו נזקים בלתי הפיכים.   מעקב רשלני אחר גדילת העובר, ירידת מי שפיר והתפתחות סימני זיהום, וכן טיפול רשלני  בתובעת במהלך האישפוז   16. התובעים טוענים כי עוד ביום 12.8.92 נצפתה כמות מי שפיר מופחתת, ממצא אשר היה צריך להדליק נורת אזהרה ואולם הצוות הרפואי לא התייחס לעובדה כי מדובר בירידת מי שפיר מוקדמת.   נטען כי משמעות הדימום וכמות פחותה של מי השפיר, שהתגלו אצל התובעת היוו גורמי סיכון ללידה מוקדמת. כך אף רגישות רחמית, עליה בכדוריות דם לבנות וקצב לב של היולדת ועוברה, הם סימנים המצביעים על זיהום מתפתח.             התובעים מציינים כי המכון הפתולוגי קבע כי השלייה הייתה נשרית ונמקית והיה בה כוריואמיוניטיס חריף המעיד על תהליך זיהומי מפושט. כן נטען כי לא ניתן טיפול מניעתי ללידה מוקדמת במועד ובמינון המתאימים. כשל במהלך הלידה עצמה לרבות המנעות משקילת ביצוע ניתוח קיסרי   17. התובעים טוענים להעדר כל תיעוד לגבי ניטור ביום הלידה לבד מניטור קצר של 10 דקות בשעה 09:00. התובעים טוענים כי אין מדובר בלידה חטופה, ולפיכך לא הייתה הצדקה לקיים את הלידה בחדר טפולים ולא בחדר לידה ללא צוות רפואי מתאים, הכולל מיילדים ומומחים ברפואת ילדים המתמחים בפגים להענקת טיפול מיידי לפגה. כן נטען כי הצוות הרפואי התרשל בכך שלא שקל ביצוע ניתוח קיסרי, כאשר הפגה הייתה בפיגור בגדילה ובסיכון ועל מנת למנוע לידה נרתיקית טראומטית. כן נטען כי חלפו דקות יקרות מרגע הלידה ועד תחילת הטיפול במחלקת הפגים, לשם הועברה הפגה ללא חמצן והנשמה.   טענות נוספות 18. התובעים טוענים עוד כי חוות הדעת שהוגשו מטעם הנתבעת נגועות במגמתיות, לא מדייקות בעובדות במטרה להטעות את בית המשפט וסותרות לחלוטין את המחקרים שצורפו לחוות הדעת שלהם.                         התובעים סוקרים בהרחבה בסיכומיהם את כל המאמרים שהובאו על ידי מומחי הנתבעת ואשר סותרים לטענתם את חוות הדעת ואת עדויות המומחים מטעם הנתבעת. נטען כי המאמרים שצוטטו רק מחזקים את טיעוני התובעת בדבר הטיפול הרשלני שניתן לה. לפיכך, נטען כי יש לאמץ את חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעים.   התובעים טוענים עוד להפעלת כלל "הסיבתיות העמומה" שכן לטענתם, עקב מחדלי הנתבעת לא ניתן לדעת את הסיבות האמיתיות לנכותה של הקטינה וכי הפגות אינה הסיבה הבלעדית לנכות. נטען כי העדר טיפול מתאים והאירועים במהלך הלידה תרמו תרומה נכבדה לגרימת הנכות.   בסיכומיהם מוסיפים התובעים טענות בדבר חסר ברישום הרפואי. נטען כי הרישום הרפואי אינו מכיל תיעוד לגבי מועדים מסוימים. התובעים לא טענו מפורשות לנזק ראייתי והיפוך הנטל כתוצאה מחסר זה, אלא טענו כי העדר התיעוד מראה כי בתקופות אלו לא נוטר מצב העובר וכי ימי אשפוז רבים חלפו מבלי שהתובעת קיבלה טיפול.   טענות הנתבעת    19. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להדחות באשר טענת התובעים העומדת בבסיס התביעה כי ראוי היה להורות על הפסקת ההיריון, הינה טענה מקוממת המנוגדת לקודים רפואיים ואתיים והינה מרחיקת לכת וחוצה אמות מידה מוסריות בסיסיות. הנתבעת טוענת כי בהתנגשות שבין שיקול הדעת הרפואי ובין האוטונומיה של האישה ההרה על גופה, גובר השיקול הרפואי, שאם לא כן, ישמשו הרופאים כחותמת גומי לכל בקשה מצידה של האשה להמתתו היזומה של עובר ברחם אימו גם ללא אינדיקציה רפואית. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, כי גם לו היו התובעים מופנים לוועדה ומבקשים את הפסקת ההיריון, בקשתם הייתה נענית בשלילה, ואזי לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק.  20. נטען כי קבלת החלטה יזומה של הצוות הרפואי להפסקת המשך ההיריון בשבוע בו אושפזה התובעת (24+6), כנטען על ידי התובעים, מהווה למעשה החלטה על המתה יזומה של עובר בר חיות בלא שנמצא בו כל מום גופני. הנתבעת טוענת כי נקודת המוצא צריכה להיות כי ביצוע הפסקת היריון ללא הצדקה מהווה עבירה פלילית על פי חוק העונשין.   21         הנתבעת דוחה את הטענה כי ראוי היה להפנות את התובעת לועדה לענייני היריון, שכן, לטענתה, בשנת 1992 טרם הוקמו הוועדות לענייני היריון, וכן כי בשבוע ה-24 להיריון העובר הינו בר חיות, וועדות אלו אינן מוסמכות להורות על הפסקת היריון.   הנתבעת מוסיפה וטוענת כי למעשה קבלת תביעת התובעים משמעותה הטלת אחריות מוחלטת על הרופא להבטיח את שלומו והיוולדו של הולד כשהוא חף ממומים או פגמים. 22. הנתבעת מצביעה על סתירות רבות בקביעותיו ובעדותו של פרופ' שנפלד, המומחה מטעם התובעים, בין היתר, בנוגע לקביעתו בחוות דעתו כי החלטת ההורים בנוגע להפסקת ההיריון היא ורק היא הקובעת, בעוד שבעדותו אישר כי זהו רק אחד מהשיקולים. כן אישר בעדותו כי לא כל אישה מדממת נאלצת להפסיק את ההיריון ורק כאשר נשקפת לה סכנה, במקרה של דימום בלתי נשלט יש להפסיק את ההיריון (עמ' 47 לפר'). הנתבעת מדגישה את דברי פרופ' שנפלד כי המדיניות במחלקה אותה ניהל לא הייתה כזו שנהוג היה להציע לכל אישה שצפויה ללדת בלידה מוקדמת, הפסקת היריון יזומה בשל החשש ללידת פג (עמ' 33 לפר'), כפי שלשיטתו, משום מה, ראוי היה לנהוג במקרה זה.   הנתבעת הצביעה על תשובות מתפתלות ומתחמקות בעדותו של פרופ' שנפלד וטענה כי יש להעדיף את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעמה.   23. עוד טוענת הנתבעת כי התובעים לא הבחינו בסיכומיהם בין המונחים הפסקת היריון וסיום היריון, זאת כדי לחזק את טענתם כי בגיליון הרפואי צויין כאפשרות לשקול סיום ההיריון כאילו הכוונה הייתה המתת העובר בטרם יילודו, ולא היא. נטען כי סיום היריון משמעותו הבאת ההיריון לקיצו בתהליך שעתיד להוביל ללידת וולד חי, בניגוד להפסקת היריון שמשמעותו נקיטת הליך שבסופו, לאחר המתת העובר ברחם אמו, עתיד להיוולד ולד מת. נטען כי ההתלבטות שתועדה ברישום הרפואי בו נרשמה המלצה לסיים את ההיריון, הייתה בין שימור ההיריון על ידי טיפול מונע צירים, במטרה למקסם את סיכויי הישרדות העובר לבין סיום ההיריון בלידה של עובר חי.   24. הנתבעת טוענת עוד כי יש לזקוף לחובת התובעים את הימנעות בעלה של התובעת מלתת עדות.   25. הנתבעת טוענת כי עדות התובעת שנסמכה על זיכרונה לוותה בסתירות רבות ובאי דיוקים.   26. לגבי הטיפול שניתן לתובעת נטען כי הטיפול המתאים שניתן במועד הרלוונטי בהריונות עם דימום מאוחר שמעבר לגבול החיות, דומה לטיפול שניתן כיום ובמצב של דימום מסיבה בלתי ידועה ננקט ניהול ממתין שהשאיפה היא למשוך את ההיריון ככל הניתן. במרבית המקרים נהוג לאשפז את היולדת ולהיות מוכנים ללידה כאשר היא בלתי נמנעת או כאשר קיים סיכון משמעותי לעובר או לאם. נטען כי הפעולות המרכזיות שיש לנקוט במקרה של פקיעת קרומים מוקדמת, הינן שלילת זיהום, שלילת מצוקה עוברית, טיפול בהבשלת ריאות העובר, שלילת התפתחות לידה, ביסוס גיל ההיריון ווידוא שלילת ירידת מים. נטען כי כל הפעולות האלה ננקטו עם הגיעה של התובעת לאשפוז ובמהלך האשפוז עצמו.   נטען כי כל הבדיקות היו תקינות עד ליום הלידה ולא נצפתה כל פגיעה בעובר.   27. הנתבעת טוענת עוד כי מעת שטענתם של התובעים הינה כי לא היה מקום לנקוט ניהול ממתין ולאשפז את התובעת לשמירת היריון, הרי שהם מנועים מלהעלות כל טענה באשר לאיכותו של הטיפול הרפואי, הטוקוליטי במהלך האשפוז ועד הלידה.   נטען עוד כי השימוש בתכשירים טוקוליטיים למניעה או הפחתה של צירים בהריונות עם דימום מאוחר, אינו מוסכם על הכול, ועל רקע זה יש להבין את ההתלבטויות של הצוות הרפואי במתן הטיפול. בהקשר זה מציינת הנתבעת כי לא קיים קשר סיבתי בין מועד מתן הטיפול הטוקוליטי ובין לידתה של הקטינה, שכן התובעת ילדה את הקטינה מספר שבועות לאחר ההחלטה העקרונית על מתן טוקוליטיקה.   28. הנתבעת טוענת כי טענת התובעת כי לא קיבלה כל הסבר על מצבה, על הטיפולים שהיא עומדת לעבור, ועל עתידו של ההיריון וגורלו של העובר עומדות בסתירה לתיק הרפואי בו מתועד כי במועדים שונים החל מקבלתה, התנהלו בין התובעת ובין אנשי הצוות במחלקה, שיחות לגבי מצבה ובהם היא עודכנה בכל הפרטים.   29. הנתבעת טוענת כי לא נפל פגם בהתנהלות הצוות הרפואי ביום הלידה. מדובר היה בלידה חטופה שאינה מאפשרת מעקב תכוף ורציף אחר התפתחות הלידה ומהטעם הזה גם לא נשקל ניתוח קיסרי, המחייב הערכות מיוחדת.   הנתבעת טוענת כי משהוכח שבזמנים הרלוונטים לתביעה, לא היתה מדיניות של המתת עוברים לאחר השבוע 24 להיריון, העלולים להיוולד כפגים, ממילא אין לומר כי נגרמה פגיעה באוטונומיה של התובעים ולחילופין נטען כי הפיצוי בכגון דא אמור להיות גלובלי המבטא את הפיצוי בגין שלילת זכות הבחירה להוליד ולהיוולד. חוות דעת המומחים הרפואיים חוות הדעת הרפואיות מטעם התובעים 30. התובעים הגישו תחילה חוות דעת רפואית של פרופ' דני וינשטיין, מומחה למיילדות וגיניקולוגיה מבית החולים הדסה עין כרם וכן חוות דעת משלימה מטעמו. עם זאת, לכתב  התביעה המתוקן צורפה חוות דעת נוספת של פרופ' אלכס שנפלד והתובעים ביקשו את הוצאת חוות הדעת של פרופ' וינשטיין מהתיק. עם זאת, על מנת להבין את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' שרמן, המתייחס בחוות דעתו לחוות דעתו של פרופ' וינשטיין, יש לסקור בקצרה את חוות דעתו של פרופ' וינשטיין, אף שזו הוצאה על ידי התובעים מהתיק. פרופ' וינשטיין ציין כי בשל החשש מאכונדרופלזיה היה על הצוות הרפואי לבחון את האפשרות כי העובר נושא מחלה זו. עוד מסיק פרופ' וינשטיין [בניגוד לחומר הרפואי] כי במהלך תקופת האשפוז לא נערכו לתובעת בדיקות אולטרא סאונד לקביעת גודל העובר ומעקב אחר קצב גדילתו ולא הייתה התייחסות ל"פיגור בגדילה". מסקנות נוספות עליהן עומד פרופ' וינשטיין הן כי הטיפול הטוקוליטי וכן הטיפול להבשלת הריאות ניתנו באיחור, אבחון סיבת הדימום נעשה ברשלנות, הצוות התעלם מעלייה בכדוריות הדם הלבנות והתפתחות זיהום בקרומי מי השפיר והשילייה וכי לא הייתה התייחסות לרצון האם.   לגבי מהלך הלידה מסקנות פרופ' וינשטיין הן כי התובעת ילדה במחלקת יולדות ולא בחדר לידה, ללא צוות מתאים, המיומן בקבלת עוברים פגים וכי לא ניתן לפגה טיפול ברגעים הראשונים לחייה, שהם רגעים קריטיים. מסקנה נוספת היא כי הצוות התרשל בכך שלא שקל ניתוח קיסרי על מנת למנוע לידה נרתיקית טראומטית וכי לא היה מעקב אחר התפתחות העובר. פרופ' וינשטיין קובע קביעה נחרצת [ושוב- שאינה תואמת את הרישום הרפואי] לפיה הפגה נולדה "עם פגיעה מוחית קשה וסובלת מ- C.P קשה". חוות דעת פרופ' אלכס שנפלד מטעם התובעים 31.         ביום 21.4.2008 הוגשה מטעם התובעים חוות דעתו של פרופ' אלכס שנפלד, מומחה למחלות נשים ולידה. פרופ' שנפלד מתייחס לבדיקת התובעת ביום 3.7.1992 ומסיק כי כבר בשבוע ה-19 להריונה החל הדימום. לדעתו, דימום מגדיל את הסיכון ללידה מוקדמת וכך גם מיעוט מי שפיר. פרופ' שנפלד מוסיף כי עלייה בכדוריות דם לבנות ודופק מהיר של האם ו/או העובר כפי שעולה מהחומר הרפואי, הם אינדיקציה לזיהום שהתפתח אצל התובעת. המומחה מציין כי בסופו של דבר, אכן נמצא זיהום בבדיקת השלייה לאחר הלידה.                פרופ' שנפלד נדרש לשאלה העיקרית בתיק וטוען כי הצוות הרפאי לא נתן משקל מספיק לנתון לפיו התמותה הסב-לידתית של עובר הנולד בשבוע ה-24 היא בשיעור של 45% עד 75% וכי רוב הילודים ששורדים הינם בעלי תחלואה קצרת טווח וארוכת טווח, בעיות התפתחות ובעיות תחושתיות מוטוריות. כן נטען כי בהתקיים מיעוט מי שפיר קיימת סכנה לאי הבשלה ריאתית. לפיכך, מסיק פרופ' שנפלד כי "השאלה המרכזית בתיק שלדיון היא מדוע בקשתה המובנת של גב' כהן להפסקת הריונה שלדיון, לאור ילדה נכה בבית, לא נענתה ברצוני לקבוע, חד משמעית, כי אך ורק החלטת ההורים היא הקובעת" וכי "כאשר הפציינטית מביעה את רצונה לסיים את ההיריון, סיומו על-ידי השראת לידה היא אלטרנטיבה הגיונית. הפסקות הריון אלה ...מבוצעות תוך שימוש ב-Ocxytocin (Pitocin) (חומרים להשראת לידה - א"ש) או נרות וגינליים של Prostaglandin E2" (עמ' 8 לחוות דעתו).             פרופ' שנפלד מצביע על מספר כשלים במהלך הטיפול בתובעת:  הטיפול הטוקוליטי לא ניתן במועד; הטיפול הטוקוליטי בתרופות ריטודרין ואינדומד ניתן במינונים לא מתאימים וכי את הריטודרין היה על הצוות לתת דרך הוריד ולא דרך הפה; הצוות הרפואי התרשל כשלא איבחן זיהום קרומים; כן סבור פרופ' שנפלד כי הטיפול במגנזיום סולפת, המתאים רק כאשר צוואר הרחם סגור, נדון מראש לכישלון; הצוות הרפואי טעה כשהסתמך על מבחן Ferning שאינו אמין במצב של ירידת מים ודימום (מבחן אשר באמצעותו ניתן לזהות בדגימה האם מדובר בירידת מים: פרוטוקול מיום 22.2.2009, עמ' 39).   חוות דעת פרופ' דן שרמן מטעם הנתבעת 32.         הנתבעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של פרופ' דן שרמן מומחה למיילדות וגניקולוגיה. חוות דעתו הוגשה ביום 24.6.2007. לפני שהוגשה חוות דעתו של פרופ' שנפלד, ולפיכך, התייחס המומחה בחוות דעתו לאמור בחוות דעתו של פרופ' וינשטיין.              פרופ' שרמן קובע בחוות דעתו כי דימום לאחר השבוע ה-22 להיריון מוגדר כדימום מאוחר בהיריון, משום שהשבוע ה-22 הוא גבול החיות. דימום זה מופיע ב-2% עד 5% מההריונות וכי ב-50% מהמקרים הוא נגרם משליית פתח, היפרדות שלייה או נגעים צוואריים. עוד צוין כי במקרה הנדון מדובר היה בשלייה נמוכה, הנפרדת בשוליה מאחיזתה בדופן הרחם (התופעה נקראת דימום מסינוס מרגינלי). הדימום נגרם מכוחות מתיחה וקריעה הפועלים בתחתית דופן הרחם בשליש השני להיריון. מדובר במעגל קסמים כאשר הדימום, קרישי הדם ותוצרי הפירוק שלהם, גורמים להתכווצויות של הרחם ולהחלשת הקרומים ופקיעתם המוקדמת וכן ללידה. פרופ' שרמן סבור כי מעגל קסמים זה מתאר גם את התהליך שעבר על התובעת. "ככל שההיריון התקדם הדימומים הלכו והתחזקו, הופיעו התכווצויות רחמיות שלא הגיבו לטיפולים טוקוליטיים והצוואר הדגים מחיקה ופתיחה שהלכו והתקדמו. כך, כבר 4 ימים לפני הלידה נמצא צוואר מחוק 80% ופתיחה של 1.5-2 ס"מ. לבסוף כנראה פקעו הקרומים והלידה ארעה תוך זמן קצר...".              לדעת פרופ' שרמן, הנוהל המקובל והטיפול בדימום מאוחר בהיריון (מעבר לגבול החיות), בשנת 1992 וכן בימינו הוא "ניהול ממתין", במסגרתו עוקב הצוות הרפואי אחר מצבה של המטופלת על מנת למנוע התפתחות של סיכונים כדוגמת דימום חריף ובמטרה למשוך את ההריון עד תומו. פרופ' שרמן קובע כי הצוות הרפואי במקרה שלפנינו נהג בהתאם לנוהל מקובל זה, ולפיכך, נהג כשורה.  פרופ' שרמן חולק על דעתו של פרופ' וינשטיין כי היה מקום להפסיק את ההיריון. לדעתו,  הפסקת ההיריון בשבוע 24+ 6 משמעותה המתת העובר - פעולה הנוגדת את הפרקטיקה המקובלת, לפיה אין להמית עובר בהעדר כל אינדיקציה למום או פגיעה בו, רק בשל סיבוכי היריון והחשש לפגות. 33.        לעניין הטיפול הטוקוליטי גורס פרופ' שרמן כי השימוש בתכשירים טוקוליטיים למניעה או הפחתה של צירים בהריונות עם שלייה נמוכה, אינו בקונצנזוס, משום שישנה סברה לפיה במקרה של דימום כתוצאה מהיפרדות שלייה קלה, הטיפול יגרום להרפיית הרחם מה שיחמיר את המצב. עם זאת, מצוין כי במקרים של שלייה נמוכה ישנו יתרון במניעת צירים הגורמים למתיחה בדופן הרחם שתוארה לעיל. להערכת פרופ' שרמן, התובעת קיבלה טיפול טוקוליטי מגוון ורחב העומד בסטנדרטים של שנת 1992.              אשר לאופן הטיפול בתובעת ובעובר במהלך האשפוז, דוחה פרופ' שרמן את סברתו של פרופ' וינשטיין כי הטיפול להבשלה ריאתית ניתן באיחור רב. לדעתו, התובעת קיבלה קורס אחד שלם של סטרואידים בשבוע ה-26 להריונה וקורס נוסף חלקי סמוך ללידה. מצוין כי מתן קורסים חוזרים אינו מומלץ ועדיף לתת קורס אחד כאשר הלידה הצפויה ממשית. כן מצוין כי הטענה לאיחור במתן הטיפול אינה מתיישבת עם העובדה שהקטינה לא סבלה מתחלואה נשימתית לאחר לידתה, בניגוד לפגים שלא טופלו על ידי סטרואידים להבשלה ריאתית. 34.        פרופ' שרמן דוחה גם את הטענות לגבי אי צפיית סיכונים והתעלמות מממצאים. לדעתו, בתקופת האשפוז ניתנה תשומת לב מרבית לסיבוכים אפשריים, מעקב מסודר אחר חיוניות העובר ומעקב אחר האפשרות של פקיעת קרומים (בדיקות PS, Ferning ואולטרא סאונד לבדיקת כמות המים) או זיהום. לגבי הטענה כי הצוות התעלם מעלייה בכמות כדוריות הדם הלבנות, גורס פרופ' שרמן כי הממצאים העידו על היסטולוגיה לדלקת (Inflamation) בשלייה אך לא על זיהום חיידקי (Infection) וכי "תגובה דלקתית נפוצה מאד בשלייה ובקרומים במצבים רבים כמו לידות מוקדמות שלא על רקע זיהום. למותר לציין שלא היו סימנים קליניים של זיהום שק מי השפיר וגם התינוקת לא הראתה סימני זיהום מיד לאחר הלידה". כן צוין כי תשובות המעבדה שבגיליון הרפואי מעידה על עלייה בכדוריות הדם הלבנות רק ביום הלידה ויתכן שעלייה זו משקפת את "סטרס" הלידה ולא זיהום.  35. פרופ' שרמן דחה גם את סברת פרופ' וינשטיין כי העובר סבל מפיגור תוך רחמי בגדילה. לשיטתו בדיקות העובר במהלך השבוע ה-24 הצביעו על עובר במידות המתאימות לשבוע 23-24 ובעת הלידה התאים משקל העובר לאחוזון 15-25 של שבוע 28 ואילו עובר הסובל בפיגור בגדילה תוך רחמית הוא עבור שמשקלו באחוזון ה-10 ולמטה מכך. 36. בנושא ניהול הלידה ופגיעה בעובר במהלך הלידה, ציין פרופ' שרמן כי הלידה הייתה חטופה, כך שלא ניתן היה להעביר את התובעת מחדר טיפולים לחדר לידה, אך התינוקת  נולדה עם ציוני אפגר מצוינים, משקל בתחום הנורמה (אחוזון 25) ולא הראתה שום סימן לסבל תוך רחמי או מצוקה. לפיכך, נשללת האפשרות של תשניק סב-לידיתי "כך שלא ניתן לזקוף את נסבות הלידה והמהלך הניאונטלי כאחראיים לנזק ארוך הטווח שהתפתח בתינוקת של הגב' כהן".. כן נדחו הסברות בדבר פגיעה מוחית קשה בעת הלידה - כשמיד לאחר הלידה נמצא אולטרא סאונד ראש תקין. כן נדחתה קביעת פרופ' וינשטיין כי נדרש היה מיילד "המיומן בקבלת עוברים פגים" וכי הפגה "לא קיבלה טיפול ברגעים הראשונים לחייה". פרופ' שרמן ציין כי אינו מכיר מיומנות מיוחדת בקבלת פגים בקרב מיילדים וכי הקטינה הועברה מיד לאחר לידתה ליחידה לטיפול נמרץ וטופלה שם כראוי.  אשר להמנעות מניתוח קיסרי גורס פרופ' שרמן כי גם אם היתה נשקלת אפשרות של ניתוח קיסרי היה על הצוות הרפואי לפסול אותה על הסף מייד משום שבלידות חטופות ניסיון לבצע ניתוח קיסרי יהיה טראומטי לאם ולעובר. פרופ' שרמן מסיים התייחסותו לנושא הלידה במסקנתו כי פרופ' ויינשטיין "מתעלם מכך שהתינוקת נולדה במצב מצוין ללא סימני טראומה, ללא תשניק, עם ציוני אפגר מצוינים ומהלך נאונטלי שאינו מטיל דופי בתהליך הלידה".   חוות הדעת המשלימה של פרופ' שרמן 37. חוות הדעת המשלימה השנייה של פרופ' שרמן נערכה בתגובה לחוות דעתו של פרופ' שנפלד. בתגובה לטענה כי היה על הצוות הרפואי להיעתר לבקשת התובעת להפסיק את ההיריון, הבהיר פרופ' שרמן כי הפסקת היריון משמעותה המתת העובר בתוך הרחם ולאחריה יילודו של העובר המת, פעולה שאינה מקובלת בעובר בריא, להבדיל מסיום היריון במטרה ליילד עובר חי. פרופ' שרמן מציין כי בחוות דעתו מדלג פרופ' שנפלד בין שני המושגים כאשר במקום אחד הוא מתייחס לסיכויי השרדות טובים בשבוע ה-24 (45-75%) ובמקום אחר הוא טוען כי אילו הייתה התובעת יולדת עם קבלתה, מובטח כי הפגית לא הייתה שורדת.   מוסיף פרופ' שרמן כי הרישום הרפואי אודות שקילת אפשרות של "סיום היריון" ביום 13.8 עסק באפשרות של לידה מוקדמת של עובר חי הנובעת מאיום על בריאות היולדת ולא באפשרות של הפסקת היריון ופנייה לוועדה. עוד מציין פרופ' שרמן כי בעת קבלת התובעת הייתה בדיקת האולטרא סאונד תקינה ולא היה מקום לשקול יילוד מיידי ורק בהמשך נצפה בבדיקה מיעוט מי שפיר יחסי, שאף הוא ממצא סובייקטיבי שאינו מצדיק יילוד מיידי. לבסוף, ציין פרופ' שרמן כי הספרות התומכת בסיום היריון על ידי השראת לידה באמצעות פיטוצין, עליה מסתמך פרופ' שנפלד, מתייחסת למצב של פקיעת קרומים לפני סוף השבוע ה-25, בעובר שאינו בר חיות - מצב שונה מזה שלפנינו.  עוד מצוין כי גם פרופ' שנפלד תומך בניהול ממתין כשהוא מתייחס לניהול הריונות עם פקיעה מוקדמת בשבועות 25-30. חוות דעת פרופ' משה פייגין מטעם הנתבעת 38         ביום 24.3.2008 הוגשה חוות דעתו של פרופ' משה פייגין מטעם הנתבעת. חוות הדעת עוסקת בשאלה "האם היה מקום להציע ליולדת הפסקת הריון והאפשרות שבקשה של היולדת, לו הייתה, אכן הייתה נענית".               פרופ' פייגין סבור כי התייחסות התובעים והמומחה מטעמם פרופ' וינשטיין לנושא הפסקת ההיריון הינה "מוזרה בלשון המעטה", כלשונו. פרופ' פייגין מציין בחוות דעתו כי ועדות העל האזוריות להפסקת היריון הוקמו רק בסוף שנת 1994 וכי קודם לכן הגיעו רק מקרים חריגים ביותר לועדות רגילות לענייני היריון. המומחה מדגיש כי הפסקת היריון בשבוע ה -24+6 שבועות מחייבת המתה אקטיבית של העובר וכי "רק במקרים של עובר פגוע קשות יימצא רופא אשר יהי מוכן להמית את העובר ברחם". לפיכך קובע פרופ' פייגין כי "במקרה של משפחת כהן, לא היה העובר בעל מום או מחלה. סיכוייו לשרוד ולהתפתח היו טובים. לכן, גם אם הייתה קיימת ועדת-על באותם ימים, ולא הייתה, וגם אם הייתה היולדת פונה אליה, הועדה לא הייתה מאשרת את הבקשה".   פרופ' פייגין סבור עוד כי הטענה לגבי חשש מאכונדרופלזיה מופרכת, שכן הבדיקות לא הראו סטייה במדדי הגפיים. כן מסכים פרופ' פייגין עם דעתו של פרופ' שרמן בנוגע להבחנה בין 'סיום היריון' ו'הפסקת היריון' ולגבי הרישום מיום 13.8.1992, בו הומלץ לשקול סיום היריון בלידה של עובר חי. לדעתו, הרישום הנ"ל מתייחס לסיום היריון בלידת עובר חי ולא בהמתת העובר בטרם הלידה.   תגובת פרופ' שנפלד 39.         בתגובה לחוות דעתו של פרופ' פייגין מציין פרופ' שנפלד כי בשנת 1992 לא היו עדיין ועדות על ולכן חוזר המנכ"ל משנת 2007 אינו רלבנטי. עוד מוסיף פרופ' שנפלד כי "מאחר ובדיקות על-קול הראו בבדיקות חוזרות שמשקלה של התינוקת הוא בסביבות 870 גרם, מובן מאליו שבמידה והייתה מבוצעת השראת לידה בעזרת פיטוצין או לחילופין על ידי שימוש בפרוסטגלנדין, כנדרש, הפגית לא הייתה שורדת". לדעתו, הצוות הרפואי לא הבין את משמעות הדימום המתמשך של התובעת ואת מקבץ הסימנים להאטה בהתפתחות התוך רחמית, מיעוט מי שפיר וזיהום. פרופ' שנפלד מוסיף כי "זיהום תוך רחמי בהריון, בייחוד אצל עובר פג, הוא מסוכן ביותר בכל הנוגע להתפתחות סיבוכים נוירולוגים. זיהום זה הוא סיבה ידועה לנזק מוחי בתינוקות שנולדו טרם זמנם. הצוות המיילדותי בבית החולים כרמל לא עשה שום ניסיון למנוע זיהום זה והסתפק בניסיונות סרק על-רקע מינונים לא נכונים של תרופות לעצירת לידה, אשר לא נשאו פרי. באם צוות זה היה נענה לבקשותיה החוזרות של ותחינותיה מלוות החרדה של גב' כהן, תיק טראגי זה לא היה בא לעולם". חוות דעת פרופ' שטיינברג מטעם התובעים 40. בעניין הנזק, הגישו התובעים את חוות דעתו של פרופ' אברהם שטיינברג, שעניינה נכותה הנוירולוגית של הקטינה. פרופ' שטיינברג בנוגע לנזק. פרופ' שטיינברג ציין בחוות דעתו כי הקטינה נולדה בלידה חטופה, וכן כי מדובר בנערה בת 13.5 שנה, הסובלת מפיגור שכלי חמור, שיתוק מוחין קשה ועיוורון קורטיקלי. נקבעו דרגות נכות של 100% בגין פיגור שכלי חמור ובגין שיתוק מוחין קוודריפלגי ספסטי אטטואידי קשה. חוות דעת פרופ' נבו מטעם הנתבעת   41. הנתבעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של פרופ' נבו בנושא התפתחותה הנויורולוגית של הקטינה. פרופ' נבו סבור כי לקטינה דרגת נכות של 75% בגין פיגור שכלי קשה ודרגת נכות של 100% בגין שיתוק מוחין. פרופ' נבו מסכים כי נזקי הקטינה נגרמו עקב הפגות, וקובע כי פגיעה נוירולוגית כדוגמת הפגיעה כאן הינה סיבוך מוכר של פגים הנולדים בשבוע היריון מוקדם ובמשקל נמוך.   דיון  42. בטרם נפנה לדיון בנושא המרכזי העומד לפנינו - הימנעותם של הרופאים מהפסקת היריון יזומה ומהפניית התובעת לועדה להפסקת היריון - נדון תחילה בשאלה המקדימה, האם הייתה אינדיקציה לפתלוגיה בעובר בעת האשפוז. תשובה שלילית תוביל לדיון בשאלה העקרונית בנוגע להפסקת ההיריון בהעדר אינדיקציה, כאופציה רפואית, אך ורק בשל קיומו של סיבוך מיילדותי וחשש לפגות. לבסוף, נדון בטענותיהם החלופיות של התובעים בנוגע להעדר הסכמה מדעת, פגיעה באוטונומיה וטיפול רפואי רשלני בתובעת ובקטינה. האם הייתה אינדיקציה רפואית לפתלוגיה בעובר בעת אשפוזה של התובעת   43. התובעים טוענים לקיומן של מספר אינדיקציות המעידות על מום או בעיה בעובר - דימום החל מהשבוע ה-19 המעיד על הסתברות גבוהה ביותר למומים שהצדיקה הפסקת היריון, וכן התפתחות זיהום שהסימנים לו הם עליה בכמות כדוריות הדם הלבנות, ירידת מי שפיר והאטה בגדילה של העובר.  אקדים ואומר כי שוכנעתי שלא הוכח כי התקיימה אינדיקציה לבעיה כלשהי בעובר במהלך כל האישפוז. 44. האם דימום החל מהשבוע ה-19 להיריון היווה אינדיקציה רפואית לגבי העובר התשובה לכך שלילית. אף שלטענת המומחה מטעם התובעים פרופ' שנפלד, הדימום אצל התובעת שהחל עוד בשבוע 19, העיד על הסתברות גבוהה ביותר למומים בעובר שהצדיקה הפסקת היריון, הרי שלא ניתן ללמוד מכך כי לגישתו, עצם הדימום היווה אינדיקציה לבעיה בעובר הקונקרטי. אף לגישתו של פרופ' שנפלד, דימום יכול לכל היותר להיות אינדיקציה ללידה מוקדמת, כאשר יש מתאם סטטיסטי מסוים בינה לבין מומים ונזקים לעובר. בהקשר זה ראוי לחזור על דברי פרופ' שרמן בחוות דעתו המשלימה הראשונה כי "אכן, תוצאות הריון במקרה של דימומים מאוחרים בהריון אינן תמיד טובות וקיים סיכון מוגבר לסיבוכים מאוחרים ביילוד ובילד, בעיקר עקב פגות וסיבוכיה. יחד עם זאת, תוצאות ההריונות הללו במרבית המקרים הינן טובות ולא ניתן לקבוע מראש היכן יופיעו סיבוכים ונזקים והיכן לא". 45. האם הוכח כי התפתח זיהום אצל התובעת במהלך אשפוזה התשובה לכך שלילית.   כאמור, התובעים טוענים כי התובעת סבלה מזיהום קרומים. התובעים מסתמכים על ממצאי המכון הפתולוגי לגבי השלייה ועל העלייה בכמות כדוריות הדם הלבנות ביום הלידה, על האטה בקצב הגדילה ועל ירידת מי שפיר. פרופ' שרמן מתייחס בעדותו לטענת התובעים לקיומו של זיהום כדלקמן: "אבל לא היה פה זיהום. זיהום זה חיידקים, וצריכים, זה בדרך כלל מהלך שהוא מלווה עם חום גבוה, עם סימנים שאנחנו קוראים להם ספסיס או לפחות של בקטרמיה, קרי שיש חיידקים שנמצאים בכל איברי הגוף ובדרך כלל גם אימא, לא תמיד האימא, אבל העובר הוא עובר מאוד חולה. וזה עוברים שהם לא נולדים והם מייד צורחים עם אפגרים גבוהים. להפך, זה אחד הדברים שאנחנו אפילו במועד, ילוד כזה, שהוא נראה עייף ולטרגי ולא מגיב, ולא, שם אנחנו חושדים בספסיס. מאוד לא מתאים, גם בשביל לבוא ולדבר על זיהום, צריכים לבודד חיידקים. זה לא מספיק להראות כדוריות לבנות" (עמ' 123-124). כן יש מקום להזכיר את קביעת פרופ' שרמן בחוות דעתו כי עלייה בכדוריות הדם הלבנות ביום הלידה יכולה להיות מיוחסת ל"סטרס" הנובע מהלידה. עוד יש להזכיר את דברי פרופ' שרמן בחוות דעתו המשלימה השנייה, לפיהם ממצאי המכון הפתולוגי הם בלתי ספציפיים וניתן לייחס אותם ל"מגוון רחב של מצבים לא זיהומיים כמו: דימום בהיריון, אנמיה, תגובה לתרופות טוקוליטיות, תגובה לסטרואידים ועוד" וכי "בדרך כלל, זיהום של שק מי השפיר מלווה בחום מעל 37.8 מעלות צלזיוס שלא היה במקרה זה". עמדתו של פרופ' שרמן מקובלת עלי לחלוטין ואני מעדיפה אותה על פני עמדתו של פרופ' שנפלד. אוסיף כי אף לדעתו של מומחה התובעים פרופ' שטייברג לא נמצאה עדות לזיהום בדמה של התובעת (עמ' 20 לפר').    46. האם הייתה האטה בהתפתחות תוך רחמית (כסימן לזיהום) התשובה שלילית. פרופ' שנפלד התייחס בעדותו להאטה בהתפתחות תוך רחמית (IUGR - Intra Uterine Growth) כסימן לזיהום קרומים: "נכנסת גברת בשבוע 28, לפי הווסת אחרון, שם לה יד על הרחם, בודק את גובה קרקעית הרחם, שיש לנו סימנים כאלה - פופיק, למשל, זה 20 שבועות...מה זה האטה האטה זה רעב תוך רחמי של העובר. הוא לא מקבל מזון, במירכאות, והוא רעב, לכן הוא קטנצ'יק, פוטנציאל הגדילה שלו לא בא לידי ביטוי...לכן, על מנת להוכיח IUGR תמיד מודדים היקף הראש לעומת היקף הבטן" (שם, עמ' 70, שורות2-12). אלא, שבהמשך עדותו, הודה פרופ' שנפלד כי לא ניתן להגדיר את העובר כסובל מ-IUGR, כאשר משקלו בלידה תואם אחוזון 15 עד 25 של שבוע 28: "ש. כל עוד היא מעל אחוזון עשר, אתה לא תסווג אותה כ- IUGR ת. לא IUGR, אני יכול לסווג אותה SDA, Small…Age. ש. האם אתה יודע שהילדה הזו, כשנולדה, סווגה AGA, Borderline ת. Borderline, גבולי בסדר. ש. אבל AGA, מתאימה לגיל ההיריון ת. זה מה שקבעו הרופאים בזמנם, בחדר לידר [צריך להיות 'לידה']" (עמ' 72). הדברים תואמים את האמור בחוות דעתו של פרופ' שרמן כי על מנת לאבחן IUGR על משקל התינוק בלידה להתאים לאחוזון העשירי לשבוע הלידה, לכל היותר. 47. האם סבלה התובעת מירידת מים מוקדמת (כסימן לזיהום) התשובה לכך שלילית. בעדותו ציין פרופ' שנפלד כי הוא סבור כי דווקא הייתה ירידת מים מוקדמת: "ראשית כל, היתה ירידת מים. אני גם כתבתי בחוות-דעתי, למה אי אפשר להוכיח באותן השיטות שמקובל להוכיח ירידת מים...יש בדיקה שלוקחים דגימה ומייבשים אותה בצורה מיוחדת ואז אתה מקבל מתחת למיקרוסקופ תמונה כמו של עץ, זה נקרא פרנינג, אבל כשיש דימום הפרנינג לא מופיע...אז לא יכול להגיד שלא היה, אני טוען שכן היה רק פשוט זה לא הוכח". (פרוטוקול מיום 22.2.2009, עמ' 39). עם זאת, בהמשך עדותו, אישר פרופ' שנפלד כי רק ביום הלידה הייתה ירידת מים, כפי שאף כתב בתיאור המקרה בחוות דעתו (שם, עמ' 50, 6-19). לאחר שעימתה אותו באת כוח הנתבעת עם העובדה שכן התבצע איסוף פדים, בניגוד לעדותו, והוא נשאל האם יש אמצעי אחר לקביעת האם הייתה ירידת מים, השיב פרופ' שנפלד כי קיומו של האטה בהתפתחות (IUGR) מעיד על ירידת מים (שם, עמ' 51, שורות 10-19). אלא, שכאמור, לא נמצא כל האטה בהתפתחות העובר וממילא, נשמט הבסיס מטענת פרופ' שנפלד בעניין ירידת מים ומיעוט מי שפיר כאנדיקציה לזיהום. זאת ועוד, בחקירתו, העיד פרופ' שרמן כי מיעוט יחסי של מי שפיר אינו מעיד על ירידת מים ופקיעת קרומים (שם, עמ' 121, שורות 9-11). אציין עוד כי ביום 12.8.1992 נערכה לתובעת בדיקת PS בעקבות דימום וחשד לירידת מים. בגיליון הרפואי נרשם כי "צוואר סגור לא נראית ירידת מים". 48. והעיקר - העובדה שלא התפתח זיהום במהלך ההיריון עולה בבירור ממצבה הטוב של הקטינה מיד לאחר לידתה ומציוני האפגר התקינים. כאמור, גם המומחה מטעם התובעים פרופ' שטיינברג הודה בחקירתו כי לא הייתה עדות לזיהום בדמה של התובעת ( פרוטוקול מיום 25.1.2009, עמ' 20, שורות 1-2).  49. לסיכום - מלבד סיבוך מיילדותי ממנה סבלה התובעת, לא נמצא בחומר הרפואי כל עדות לאינדיקציה רפואית כלשהי לפתלוגיה בעובר במהלך ההיריון.  סיבוך מיילדותי - הפסקת היריון נוכחו 50. נוכח מסקנה זו, עלינו להתייחס עתה לשאלה המרכזית והיא - האם קיימת בהוויה הרפואית הנוהגת פרקטיקה רפואית מקובלת לפיה, ראוי לנקוט בהפסקת היריון בעקבות סיבוך מיילדותי יש להשיב בשלילה מוחלטת לשאלה זו.   כאמור, לגישת התובעים, אף בהעדר כל אינדיקציה לגבי בעיה כלשהי בעובר, מוטלת הייתה החובה על הרופאים להביא להפסקת ההיריון או להעמידה על זכותה לפנות לועדה להפסקת היריון על מנת שזו תאשר את הפסקת ההיריון.   51. אפתח ואומר כי עמדת התובעים לפיה במקרה של סיבוך מיילדותי, יש לגרום להפסקת ההיריון, עומדת בניגוד לפרקטיקה המקובלת בעולם ובארץ ואינה מתיישבת עם קודים רפואיים ואתיים. למעשה, לגישת התובעים, די בחשש לפגות, קרי - קיומה של התוויה רפואית ללידה מוקדמת, כדי לקבל החלטה על המתה יזומה של עובר בריא, בר חיות. לטעמי, גישה זו אינה יכולה לעמוד. הטיב לבטא זאת פרופ' שרמן: "אני חושב שהמחלקות שלנו מלאות עם נשים שיש להן סיבוכי היריון שונים, כולל ירידות מים, כולל יתר לחץ דם, כולל דלקת כליות חריפה... שיכולות להביא לפגות של לפני שבוע 28, ואף אחד מאיתנו לא חושב אפילו להציע להם להפסיק את ההיריון הזה, קרי - להרוג את העובר" (עמ' 118 לפרוטוקול שורות 10-15). 52. מסקנתי היא כי הנוהל המקובל והטיפול בסיבוכי היריון, דימום מאוחר בהיריון (מעבר לגבול החיות), בשנת 1992, כמו גם כיום, הוא ניהול ממתין על מנת לשפר את סיכויי שרידות העובר, במסגרתו עוקב הצוות הרפואי אחר מצבה של המטופלת על מנת למנוע התפתחות של סיכונים כדוגמת דימום חריף, מצוקה עוברית ועוד. המעקב נעשה אחר סימנים חיוניים, ספירות דם ואיסוף פדים (להערכת כמות ועוצמת הדימום והמים). מטרת הניהול הממתין היא להאריך את משך ההיריון עד למועדו, וזאת כל עוד חיי העובר והמטופלת אינם בסכנה. שוכנעתי כי כך נהגו הרופאים במקרה שלפנינו, ולפיכך, לא נפל כל דופי בהתנהגותם (ראה גם דבריו של פרופ' שרמן בחוות דעתו בעניין זה המקובלים עלי). אעיר עוד כי בחינת הראיות שהובאו על ידי התובעים מעלה כי, בסופו של דבר, לא הובאה על ידם ולו ראייה אחת להוכחת טענתם כי ראוי היה להפסיק את ההיריון בשל הסיבוך המיילדותי. אף המומחה מטעמם אישר לבסוף כי הנוהל המקובל במקרה של סיבוך מיילדותי, בהעדר סכנה לאם ולעובר, הוא ניהול ממתין (עמ' 46, שורות 19-21). המסגרת הנורמטיבית 53.        חוק העונשין תשל"ז-1977 מסדיר את נושא הפסקת ההיריון. סעיף 314 לחוק קובע כי "לא ישא רופא נשים באחריות פלילית בשל הפסקת הריונה של אשה אם נתקיימו כל אלה: (1) הפסקת ההריון נעשתה במוסד רפואי מוכר (2) ניתן מראש אישור בהתאם לסעיף 316" האישור הנדרש הוא אישור ועדה להפסקת היריון הפועלת מכוח סעיף 315 לחוק. סעיף 316 לחוק קובע כדלקמן: "(א)         הועדה רשאית, לאחר שנתקבלה הסכמתה המודעת של האשה, לתת אישור להפסקת ההריון אם ראתה שיש הצדקה לכך מחמת אחת מאלה: (1)          האשה היא למטה מגיל הנישואין, או מלאו לה ארבעים שנה; (2)           ההריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי או מיחסי עריות, או שהוא שלא מנישואין; (3)          הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי; (4)          המשך ההריון עלול לסכן את חיי האשה או לגרום לאשה נזק גופני או נפשי" אין מחלוקת כי הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף קטן 3 "הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי" . 54. בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות בנושא "ועדות להפסקת הריון בשלב החיות" מיום 19.12.2007 נקבע גבול החיות על 24 שבועות, וכן נקבע קו מנחה קליני לפיו ""אין להשתמש בעילה מס' 3 [העילה לעיל לפיה ניתן להפסיק היריון מחשש כי העובר עלול  להיות בעל מום] כדי לאשר הפסקת הריון של עובר בריא, במקרים של סיכון ללידה מוקדמת, או לידה מוקדמת שאיננה ניתנת למניעה, או כשיש התוויה רפואית לגרימת לידה מוקדמת" (סעיף 11.2.4 לחוזר המנכ"ל).   אומנם הוראות אלה, המתייחסות בדיוק לסיטואציה בה אנו דנים, לא היו בתוקף במועד הרלוונטי לתביעה, ואולם, הוכח בפני כי בפועל נהגו הועדות בהתאם להנחיות אלה, אף שלא היו כתובות. למעשה, הנחיות אלה רק עיגנו בכתובים את שהיה נהוג קודם לכן. 55. די במסקנתי זו כדי לקבוע כי במועד הרלוונטי, כמו גם כיום, לא הייתה קיימת אופציה רפואית להפסקת היריון החל מהשבוע ה -24 על ידי המתת עובר בריא בשל סיבוך מיילדותי.   ראה בעניין זה חוות דעתו של פרופ' פייגין אשר היה חבר הועדות אז כמו גם היום, לפיו, למעשה, הנחיות אלה היוו את הקריטריונים גם במועד הרלוונטי לתביעה, טרם הוצאו הנהלים הפורמלים. 56. על שיקולי הועדה במקרה כגון זה העיד פרופ' פייגין כי " אנחנו כוועדה, לא יכולים לקחת מקרה שהוא סיבוך היריון, שבו נאמר דימום, ולהגיד - בוא נאמר 20% מהאנשים האלה שיש להם דימום בטרימסטר, תחילת טרימסטר שני, נאמר, ילדו מוקדם. לכן אנחנו ניקח 100% מהנשים האלה ונפסיק להם את ההיריון ליתר ביטחון" (עמ' 167-168, שורות 18-2).   בחקירתו החוזרת, נשאל פרופ' פייגין האם הרופא מחויב לציית לבקשת הורים להפסיק היריון בר חיות. פרופ' פייגין השיב כדלקמן: "תראי, אי אפשר לחייב, מכיוון שפה לא מדובר על ליילד את האישה...צריכים להמית את התינוק, צריכים להזריק, לקחת מחט, להזריק לתוך הלב משהו שיפסיק לו את פעולת הלב, להסתכל באולטראסאונד שהלב מפסיק, אני רוצה לראות מי הרופא שמוכן לעשות את זה" (שם, עמ' 171, שורות 5-10). בהמשך נשאל פרופ' פייגין באופן ספציפי לגבי חשש המגובה בנתונים סטטיסטיים לפתולוגיה והשיב כך: "אני לא, אני לא קורא לזה פתולוגיה, סליחה. לא פתולוגיה שמצאנו, אני מדבר על משהו פוטנציאלי...התשובה היא, התשובה - אנחנו לא נאשר" (שם, שם, שורות 13-16). 57. אף פרופ' אברמוביץ', מי שטיפל בתובעת, הצהיר בתצהירו כי המדיניות כפי שבאה לדי ביטוי בהוראות חוזר המנכ"ל משקפת את הפרקטיקה המקובלת, גם בשנת 1992. פרופ' אברמוביץ' הסביר כי גם אילו הייתה התובעת מבקשת הפסקת היריון מספר ימים לאחר האשפוז היא לא הייתה מועברת לוועדה להפסקת היריון "...מה שהיא מבקשת מאיתנו, זה לקחת עובר תקין ולהרוג אותו בתוך הרחם. הייתי מסביר לה את זה וזה לא מקובל, זה לא התפקיד שלנו...אז אני לא מבטיח לך שהייתי אומר לה, הייתי אומר לה - אי אפשר לעשות את זה" (שם, עמ' 184, 1-8). 58. כן ראה בסוגיה זו עדותו של פרופ' שרמן: "מפני שאנחנו לא עושים הפסקת היריון באמצע לידה ואנחנו גם בשבוע 26 או ב-25, לא עושים הפסקת היריון מפני שלמישהו יש איזה שהוא סיבוך...מפני שחלק גדול של הילדים האלה נולדים במצב טוב ויש להם חיים מצוינים" (פרוטוקול מיום 22.2.2009, עמ' 117) ובהמשך: "אני חושב שהמחלקות שלנו מלאות עם נשים שיש להן סיבוכי היריון שונים, כולל ירידות מים, כולל יתר לחץ דם, כולל דלקת כליות חריפה..שיכולות להביא לפגות של לפני שבוע 28, ואף אחד מאיתנו לא חושב אפילו להציע להם להפסיק את ההיריון הזה, קרי - להרוג את העובר" (שם, עמ' 118, שורות 10-15). ובהמשך: "כשבאה אישה כזו, אני לא יכול להניח שאם אני לא אתן טיפול העובר הזה בהכרח ימות" (שם, עמ' 123). 59. כאמור, התובעים לא המציאו כל ראיה התומכת בעמדתם. אף המומחה מטעמם, פרופ' שנפלד, אישר לבסוף כי" למשל, אם יש אישה עם שיליית פתח, מדממת. מה אנחנו עושים שום דבר. משכיבים אותה ביחידה לטיפול נמרץ, משגיחים עליה ואומרים לאישה - מה שיהיה, יהיה" (שם, עמ' 46, שורות 19-21). הדברים ברורים ואין צורך להוסיף. 60. בשולי הדברים אעיר כי מקבלת אני את גרסתם של מומחי הנתבעת בנוגע להבחנה בין 'סיום היריון' ו'הפסקת היריון', וכן לגבי הרישום מיום 13.8.1992, בו הומלץ לשקול סיום היריון בלידה של עובר חי בשל הסיכון לתובעת ולא בהמתת העובר בטרם הלידה. בנסיבות אלה, אין ברישום זה כדי להעלות או להוריד. 61. לסיכום - הפסקת ההיריון בשל סיבוך מיילדותי, בהעדר כל אינדיקציה לפתלוגיה בעובר, או סכנה לאם, לא הייתה אז ואינה גם היום אופציה רפואית. לפיכך, לא הוכח כי הרופאים התרשלו בהימנעותם מהפסקת היריון יזומה או מהפניית התובעת לועדה להפסקת היריון אשר ממילא לא הייתה מאשרת, בנתונים אלה, את הפסקת ההיריון והמתת העובר הבריא. העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה 62. התובעת טוענת עוד להעדר הסכמה מדעת ולפגיעה באוטונומיה. אקדים ואומר כי בהעדר אופציה רפואית להפסקת ההיריון בנסיבות תיק זה, ממילא, אין מקום לטענה בדבר העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה, ואבהיר: כללי 63. בשנים האחרונות רווח מאוד השימוש במונחים "העדר הסכמה מדעת" ו"פגיעה באוטונומיה", בהקשר של תביעות ברשלנות רפואית. בתוך כך, אף נעשה שימוש במושגים אלה בערבוביה ללא אבחנה ביניהם ואף ללא תלות ביניהם. להלן אבקש לבאר את הקשר בין מושגים אלה תוך הצמדות לפסיקה המקורית בה הוטבע לראשונה ראש הנזק של "פגיעה באוטונומיה" בדיני הנזיקין. הסכמה מדעת 64. בטרם נידרש למשמעות ההכרה לראשונה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ארחיב מעט אודות דוקטרינת ההסכמה מדעת הקבועה כיום בחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996. סעיף 13(א) לחוק קובע כי "לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". סעיף 13(ב) מוסיף וקובע כי "לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע...". דוקטרינת ההסכמה מדעת נועדה להבטיח את זכותו של מטופל לקבלת כל המידע הרלונטי על מנת שהחלטתו אם להסכים לטיפול הרפואי הקונקרטי או להימנע ממנו תהיה מושכלת. עוד יש להעיר כי החובה למתן הסבר ומידע רלוונטי בטרם ננקטת אופציה רפואית טיפולית, הורחבה אף בנוגע לטיפול שאינו נעשה אך ניתן לעשותו במסגרת אחרת (ע"א 4960/04 ערן סידי ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד ס(3) 590 (2006)). 65. ודוק - וזה העיקר, דוקטרינת ההסכמה מדעת חלה, לטעמי, רק בהתייחס לחובת הרופא למסור למטופל את כל המידע הרלוונטי לגבי אופציה רפואית טיפולית קיימת, לרבות הימנעות ממנה. מובן כי בהעדר אופציה רפואית בפרקטיקה המקובלת, לא חלה על הרופא חובת הגילוי וההסבר אודותיה (והשווה, הימנעות הרופא מלמסור לחולה פרטים שאינם רלוונטים להחלטתו, לא תביא לחיובו בפיצוי, ראה " לא יזכה החולה לפיצוי כלשהו במצב שבו נמנע הרופא מלמסור לו מידע אשר אינו חשוב להחלטתו" (עלי דעקה, עמ' 578 להלן). מכאן, שאי מתן הסבר למטופל אודות טיפול רפואי שאינו מהווה כלל אופציה טיפולית בהוויה הרפואית המקובלת, אינה מהווה הפרת חובת הגילוי של הרופא כלפי המטופל, וממילא, אינה מהווה התרשלות. 66. סיכום ביניים - מתן טיפול רפואי או הימנעות מטיפול המהווה אופציה רפואית נוהגת, מחייב תחילה גילוי נאות של כל המידע הרלוונטי לקבלת החלטה מושכלת של המטופל. הפרת חובה זו מהווה התרשלות. אם הוכח במקרה זה גם קשר סיבתי בין העדר ההסכמה מדעת, היינו, בין הפרת החובה לבין הנזק שארע למטופל, כי אז הוכחה עוולת הרשלנות. ובמילים אחרות, אם ניתן למטופל טיפול רפואי בהעדר הסכמה מדעת והטיפול כשל (לא בשל רשלנות), והוכח כי לו היה המטופל מקבל הסבר הוא היה נמנע מקבלת הטיפול, כי אז מתקיים הקשר הסיבתי בין ההתנהגות העוולתית - הפרת חובת הגילוי ואי מתן הסבר - לבין הנזק. זוהי הקונסטרוקציה הקלאסית לדוקטרינת ההסכמה מדעת.   67. יש לשים לב - אין מדובר במקרים אלה בטיפול רפואי רשלני, אלא בהפרת חובת הגילוי של הרופא כלפי המטופל. ההתרשלות במקרה זה מתבטאת בכך שלא ניתן הסבר טרם הטיפול. לפיכך, על אף שלא הוכחה כל רשלנות בעצם ההליך הטיפולי, די באי מתן הסבר כדי לקיים את עוולת הרשלנות, ובלבד, כאמור, שמתקיים הקשר הסיבתי בין אי מתן ההסבר לבין הנזק. מכאן, שאנו נדרשים לדוקטרינת ההסכמה מדעת רק במקרים בהם לא הוכחה התנהגות רשלנית בנוגע לעצם הטיפול הרפואי, שהרי, אם הוכחה רשלנות בטיפול עצמו, ממילא, אין מקום להיזקק לדוקטרינת ההסכמה מדעת שהיא אינהרנטית להתרשלות בטיפול הרפואי. ברור כי התנהגות רשלנית (לגבי עצם הטיפול הרפואי) נעשית בנסיבות של העדר הסכמה מדעת. במקרים אלה יחוב הרופא בגין מתן טיפול רפואי רשלני ולא בגין הפרתו את חובת הגילוי וההסבר (ראה גם צחי קרן-פז "פיצוי על פגיעה באוטונומיה: הערכה נורמטיבית, התפתחויות עכשוויות ומגמות עתידיות" המשפט י"א 187 עמ' 204). אמור מעתה - מקום בו נמצאה רשלנות בטיפול הרפואי עצמו, אין מקום להפעלת דוקטרינת ההסכמה מדעת. הפגיעה באוטונומיה 68. הקושי מתעורר במקרים בהם הופרה חובת הגילוי על ידי הרופא, היינו, מתן טיפול רפואי בהעדר הסכמה מדעת, אך לא מתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין נזק הגוף שנגרם למטופל, שכן נמצא כי ממילא, היה המטופל נותן הסכמתו לטיפול אף אם היה מקבל את מלוא ההסבר מראש. במקרים אלה קיימת התנהגות עוולתית של הרופא בכך שהפר את החובה לקבל את הסכמת המטופל, אך לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין הפרת החובה לבין הנזק. לכאורה, בהעדר קשר סיבתי זה, ראוי היה על פי דיני הנזיקין הקלאסיים לדחות את התביעה בעילת רשלנות על אף התנהגות עוולתית מוכחת (יתכן ובמקרה זה ניתן היה להכיר בעילת התקיפה אשר אינה מחייבת קשר סיבתי). מקרה כזה התעורר בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה ואח' פ"ד נג(4) 526 (1999) (להלן: "עניין עלי דעקה"), שם נמנע בית המשפט מלדחות את התביעה אף שלא הוכח קשר סיבתי בין ההתנהגות הרשלנית לבין הנזק, ותחת זאת נקבע לראשונה פיצוי בגין ראש נזק עצמאי של 'פגיעה באוטונומיה', הנותן מענה לכל אותם מקרים בהם קיימת התנהגות עוולתית מוכחת על ידי הפרת חובת הגילוי, אך לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין התנהגות זו לבין קרות הנזק (במקרים בהם מוכח כאמור כי המטופל היה נותן הסכמתו להליך גם לו לא הופרה החובה). הפיצוי במקרה כזה ניתן בגין הפגיעה ברגשותיו ובכבודו של המטופל, ובשל שלילת חופש הבחירה שלו ולא בגין עצם נזק הגוף שנגרם לו כתוצאה מהטיפול הרפואי (ודוק- אין המדובר בעילה חדשה אלא בראש נזק חדש). נציין עוד כי בדעת המיעוט בעלי דעקה (כב' השופטת (דאז) ד. ביניש) נקבע כי יש לעשות שימוש זהיר ביותר במתן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה כראש נזק עצמאי, שימוש שיעשה רק לעיתים נדירות, בהן ישנה פגיעה מובהקת בכבוד האדם ובאוטונומיה של הפרט (שם, עמ' 559). בהקשר זה אעיר כי לא כל פגיעה באוטונומיה של הפרט ראויה להגנה. מטבע הדברים, אדם החי בחברה מתוקנת מוגבל באוטונומיה שלו במובן זה או אחר (מחוייב לשמירה על החוק, התחשבות בזולת ועוד). לכן, רק פגיעה באוטונומיה של הפרט, שלחברה יש אינטרס להגן עליה, תוכר כפגיעה הגוררת אחריה פיצוי. 70. מהאמור עד כה עולה כי הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה יינתן רק במקרים בהם הוכחה התנהגות עוולתית (הפרת חובת הגילוי ומתן ההסבר) אך לא מתקיים הקשר הסיבתי בינה לבין הנזק (שאם מתקיים קשר סיבתי מדובר בהעדר הסכמה מדעת ולא בפגיעה באוטונומיה). במקרים בהם לא הופרה חובת הגילוי, היינו, לא הוכחה התנהגות עוולתית, אין לחברה אינטרס להגן על האוטונומיה של הפרט, אף אם היא נפגעה, ולא תוכר הפגיעה באוטונומיה במקרים אלה. סיכום דוקטרינת ההסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה 71. אציע לבחון את קיומה של 'ההסכמה מדעת' ו'פגיעה באוטונומיה' בתביעות בגין עוולת הרשלנות במספר שלבים כדלקמן- השלב הראשון - ברגיל, התרשלות בביצוע ההליך הרפואי עצמו מקימה עילה בגין עוולת הרשלנות. במקרה כזה, אין מקום להידרש לדוקטרינת ההסכמה מדעת, וממילא אין להידרש לפגיעה באוטונומיה. רק במקרים בהם לא הוכחה התרשלות בעצם ביצוע ההליך הרפואי, יש לעבור לבחינת השלב השני - האם ההליך בוצע בהעדר הסכמה מדעת. תשובה שלילית תביא לדחיית התביעה בעילת הרשלנות. רק תשובה חיובית תוביל לבחינת השלב השלישי - קיומו של קשר סיבתי בין העדר ההסכמה לבין הנזק. קיומו של קשר סיבתי כזה, יקים את עוולת הרשלנות, רק העדרו של קשר סיבתי, יוביל לבחינת השלב הרביעי והאחרון - בחינת קיומה של פגיעה באוטונומיה. כלומר, תנאים מצטברים לפיצוי בגין העדר הסכמה מדעת הם - העדר התרשלות בעצם הטיפול הרפואי, הפרת חובת הגילוי וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק. תנאים מצטברים לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה הם - העדר הסכמה מדעת (התנהגות עוולתית) והעדר קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. מן הכלל אל הפרט. 72. יישום בחינת התנהגות הצוות הרפואי לפי תורת השלבים המוצעת לעיל על ענייננו, מוביל למסקנה כי לא הוכחה עוולת הרשלנות בהקשר של הסכמה מדעת, ממילא, אין מקום לבחון קיומה של הפגיעה באוטונומיה. כאמור, בחינת השלב הראשון הוא קיומה של התרשלות בעצם הימנעות מהפסקת ההיריון. מסקנתי כמפורט לעיל היא כי לא הוכחה כל התרשלות של מי מהצוות הרפואי בהימנעות מהפסקת ההיריון או מהפניית התובעת לועדה להפסקת היריון. בנסיבות אלה, יש לעבור לבחינת השלב השני - האם הופרה חובת הגילוי ומתן ההסבר לתובעת, קרי, האם הוכיחו התובעים העדר הסכמה מדעת. אני סבורה כי התשובה לכך שלילית. כאמור, חובת הגילוי של הרופא כלפי המטופל חלה רק בהתייחס לאופציות רפואיות קיימות. בענייננו, כמבואר לעיל, לא קיימת בפרקטיקה המקובלת אופציה רפואית של המתת עובר במקרה של סיבוך הריוני והעדר אינדיקציה למום או בעיה בעובר. מכאן, שלא נדרש היה להסביר לתובעים אודות אופציה זו של המתת העובר ולקבל הסכמתם להימנעות מאופציה זו. ממילא, לא הפרו הרופאים כל חובה כלפי התובעים. נוכח מסקנה זו, אין מקום לעבור לבחינת יתר השלבים, היינו, קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין הנזק, ולאחר מכן, בהעדר קשר סיבתי כאמור, בחינת הפגיעה באוטונומיה. אשר על כן, טענות התובעים בנוגע להעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה נידחות. 73. בשולי הדברים אעיר כי טענת התובעת כי לא קיבלה כל הסבר על מצבה, על הטיפולים שהיא עומדת לעבור, ועל עתידו של ההיריון וגורלו של העובר, עומדות בסתירה לתיק הרפואי בו מתועד כי במועדים שונים החל מקבלתה, התנהלו בין התובעת ובין אנשי הצוות במחלקה שיחות לגבי מצבה ובהם היא עודכנה בכל הפרטים. בעניין זה ראה עדותה של התובעת שייתכן ואינה זוכרת את העובדות במדויק (עמ' 9 לפר') וכן עדותה של ד"ר קליין שבדקה את התובעת והסבירה כי נמסרה אינפורמציה רלוונטית לתובעת. כן ראה סעיף 10 לתצהירה של התובעת.   התרשלות במהלך הטיפול הרפואי 74. נותר אם כן לדון בטענות החלופיות של התובעים בדבר טיפול רשלני שניתן לתובעת במהלך האשפוז ובלידה.  בפתח הדברים אעיר כי התובעים למעשה טוענים דבר והיפוכו. מחד גיסא, לטענתם, ראוי היה שלא לתת כל טיפול לתובעת, ומאידך גיסא, לטענתם, הטיפול שניתן לא היה בהיקף ובמידה הראויה. מכל מקום, אבחן את טענות התובעים להתרשלות במתן הטיפול הרפואי בהתעלם מקושי מובנה זה.   הטיפול הטוקוליטי שניתן לתובעת 75. התובעים טוענים כי הצוות הרפואי התרשל בכל הנוגע לטיפול הטוקוליטי שניתן לתובעת הן בהתייחס לעיתוי והן בהתייחס למינון. דין הטענה להידחות ולו נוכח דבריו של המומחה מטעם התובעים, פרופ' שנפלד כי "ברגע שהיא באה ומדממת משבוע 19, ואני לא נכנס אם זה משיליה כזאת או משיליה אחרת...הצוות היה צריך לדעת מה הדימום גורם. שום טוקוליטיקה, שום הפסקת צירים לא היה עוזר, מדוע כי ברגע שדם נכנס בין סיבי שריר הרחם, הוא גורם להתכווצויות. אתה לא יכול להפסיק דימום" (פרוטוקול מיום 22.2.2009 עמ' 31). מכאן, שכל טענה בנוגע לאיחור במתן הטוקוליטיקה או מינון לא נכון דינה להדחות, ולו בשל דעתו של מומחה התובעים כי ממילא כל טיפול שכזה, דינו היה להיכשל.  76. על אף האמור, אדון בקצרה בטענה לגופה. שוכנעתי כי החלטת הצוות הרפואי לנקוט תחילה, בטרם מתן טיפול טוקוליטי, ב"ניהול ממתין", הייתה החלטה סבירה ומקובלת בפרקטיקה הנוהגת במועד הרלוונטי ואף כיום. בהקשר זה, נשאל פרופ' שרמן בחקירתו הנגדית בנוגע לאי מתן טיפול טוקוליטי בין יום 13.8 ליום 26.8 ולדבריו: "זה שהחליטו על ניהול ממתין ולא התחילו מייד בטיפול טוקוליטי, הטיפול הטוקוליטי ניתן בדרך כלל או כאשר יש צירים שהם צירים ברורים, או כאשר ישנו שינוי בצוואר הרחם, כך שההחלטה לדחות את ההיריון ולנקוט בניהול ממתין, לא מחייבת לתת מייד טיפול טוקוליטי..." (שם, עמ' 88, שורות 9-23).   בהמשך, נשאל פרופ' שרמן מה משמעות מצבה של התובעת ביום 13.8. אשר  היה פתיחה של 2 ס"מ ומחיקה של 50%. הוא השיב כי "...זה עדיין עונה על קריטריונים של ניהול ממתין, אנחנו לא חייבים כל פעם שיש ציר או מה שזה לא יהיה, מחיקה כשלעצמה או פתיחה הם לא קריטריון, אנחנו בדרך כלל מחפשים דינאמיקה. אני גם חושב שהתייחסתי בכלל לנושא של טיפול טוקוליטי שהוא לא, ......הוא לא בהכרח הטיפול שמציל את ההיריון או מחזיק אותו. יש לנו ספקות גדולים האם יש לו מקום או אין לו מקום. אני חושב שההתמקדות בטיפול הטוקוליטי כאבן הדרך העיקרית לניהול הממתין פה, היא לא נכונה" (שם, עמ' 89, שורות 2-10).   בשלב מאוחר יותר שאל בא כוח התובעים האם טיפול ממתין אגרסיבי היה מאפשר דחיית הלידה לזמן ארוך יותר. פרופ' שרמן השיב בשלילה: "כמומחה בנושא ואם אתה שואל אותי כעד מומחה, אני לא מסכים שזה.... במקרים כאלה, אני לא, גם טיפול אגרסיבי, אני חושב שבחלק גדול מאוד של המקרים, זה לא בשליטתנו. אנחנו חושבים שאנחנו עושים משהו, אנחנו נותנים טיפולים, אנחנו נותנים תרופות, בגדול -אני חושב שבאותה המידה את ההריונות האלה אפשר היה גם לנהל בלי טיפולים טוקוליטיים ולא היה קורה שום דבר, היה, היינו מקבלים אותן תוצאות..." (שם, עמ' 121-122, שורות 21-1).   פרופ' שרמן הוסיף עוד כי במקרה הנוכחי ניתן בסופו של דבר טיפול טוקוליטי יעיל ואף נרחב: "להערכתי הם נתנו לה טיפול טוקוליטי לא רק מתאים אלא אפילו נרחב מדי. אני חושב שבמונחים של מה שאני יודע היום, אנחנו ממעטים לתת טיפול טוקוליטי. גם במצבים האלה. כך שלדעתי, היא קיבלה מגוון רחב של תרופות, כולל ריטודרין, כולל מגנזיום סולפט, כולל נרות אינדומד...לכן קבעתי שזה היה טיפול מאוד אגרסיבי..." (פרוטוקול מיום 22.2.2009, עמ' 99-100, שורות 24-2).  בנושא יעילות הטיפול הטוקוליטי עומד פרופ' שרמן על סתירה בחוות דעתו של פרופ' שנפלד אשר מחד טוען כי אין לתת טיפול טוקוליטי ומנגד סבור כי הטיפול היה צריך להתחיל בשלב מוקדם יותר ובמינונים אחרים. פרופ' שרמן הוסיף וציין כי רק אילו הייתה התובעת יולדת מיד לאחר קבלתה לאשפוז ולא היה עולה בידי הצוות הרפואי לדחות את הלידה בשלושה שבועות כפי שארע בפועל, היה אולי מקום להתייחס לטענות בדבר מינון הטיפול הטוקוליטי. 77. גם פרופ' פייגין, אשר נשאל על ידי בא כוח התובעים בחקירתו מדוע לא החל הטיפול הטוקוליטי ביום 12.8, יום בו מתועדים לראשונה צירים אצל התובעת, השיב כדלקמן: "...התשובה היא פשוטה. יש צירים ויש לידה, שני דברים שונים. לא כל אישה שיש לה צירים, לכל אישה בזמן, במהלך ההיריון שלה יש צירים, חלק מהם היא מרגישה, חלק מהם היא לא מרגישה, חלק המוניטור מראה, חלק היא לא מרגישה אותם. מתי אנחנו מגדירים צירים לידה כשאנחנו רואים שיש שינוי משמעותי בצוואר הרחם. זאת אומרת, אישה שיש לה צירים פה ושם לסירוגין, צוואר הרחם לא משתנה, הוא נשאר סטאטי, אין דינאמיקה, אנחנו לא מטפלים, מכיוון שהיא לא עומדת בהגדרה של לידה מוקדמת. כשאנחנו חושבים שיש לידה מוקדמת ואז חושבים שהצירים האלה משנים משהו והם יכולים להוליך ללידה, אז אנחנו משתמשים בטיפול, מה שקוראים לו טוקוליטי, טיפול לעצירת צירים" (פרוטוקול מיום 25.3.2009, עמ' 162, שורות 12-22). בהמשך ציין פרופ' פייגין כי כיום (ומקל וחומר בשנת 1992) אין טיפול טוב לעצירת צירים (שם, שם, שורה 24) והטיפול הטוקוליטי אינו יעיל. במקום אחר אמר כי "...הטיפול הטוקוליטי, הוא אולי יש לו איזה שהוא יתרון למשך 48 שעות ולא יותר מזה" (שם, עמ' 166, שורות 1-5).   78.        פרופ' אברמוביץ' נשאל אף הוא בחקירתו מדוע לא ניתן הטיפול הטוקוליטי בשלב מוקדם יותר - ביום 13.8.1992. תשובתו הייתה כי "...טוקוליטיקה זה משחק מאוד מסוכן. מתוך נשים כתוצאה מתרופות כאלו לדיכוי הצירים, והספרות מלאה במקרים כאלה ולכן נקבעו כללים מאוד קפדניים למתן טוקוליטיקה. מתי נותנים טוקוליטיקה אם יש סיכון ממשי שהצירים האלה יובילו ללידה, כלומר יגרמו לשינויים בצוואר הרחם, דהיינו פתיחה או מחיקה. כל עוד הגברת הזו שכבה במחלקה ולא היתה שום דינאמיקה של צוואר הרחם, כלומר, לא ראינו שהצירים האלה גורמים איזה שהוא שינו בצוואר הרחם, נמנענו מלתת... מה עוד, שהמקרה הזה, היא באה בגלל דימום. דימום זה הוראת נגד למתן טוקוליטיקה, זה מאוד מסוכן. רק במקרים בודדים, איפה שהמצב ההמודינאמי שלה הוא תקין, אולי אפשר לשקול טוקוליטיקה וככה כתוב גם בספרי הלימוד" (שם, עמ' 186, שורות 1-13).               בתגובה לדברים אלו, ציין בא כוח התובעים כי ביום 13.8.1992, היום בו הוחלט באופן עקרוני על מתן טיפול טוקוליטי, היו שינויים בצוואר הרחם, השיב פרופ' אברמוביץ' כדלקמן: "היו שינויים בצוואר הרחם, נמסר לי שיש לה, מאיפה שעד עכשיו הצוואר היה סגור, יש לה פתיחה של שני ס"מ...אז אמרנו - הדימום לא מאיים עליה, היא יציבה, בוא ננסה לדכא את הצירים להרוויח עוד כמה ימים" (שם, עמ' 186, שורות 18-22). ובהמשך: "...לא קבענו נתחיל היום בטוקוליטיקה. אנחנו שקלנו לתת לה, אם לתת לה היום, מחר, אין לזה שום...במקרה הזה אין לזה שום משמעות, עובדה שהיא ילדה ימים אחרי הנושא הזה של ההוראה הזו למתן טוקוליטיקה...אם היא הייתה יולדת באותו היום או למחרת, הייתי אומר - תראה אולי היינו צריכים להתחיל קודם. אבל קרוב לוודאי, שגם כשהתחלנו, זה לא גרע מהמטרה הזו" (שם, עמ' 186-187, שורות 25-12).    79. כאמור, התובעים לא השכילו לסתור הנחות עבודה אלו. ההפך הוא הנכון, כפי שצוטט בראש פרק זה מדברי המומחה מטעם התובעים " שום טוקוליטיקה, שום הפסקת צירים לא היה עוזר". ואם כך, על מה ולמה מלינים התובעים לאור כל האמור, יש לדחות את טענת התובעים להתרשלות בטיפול הרפואי שניתן לתובעת. התנהלות הצוות הרפואי במהלך הלידה 80. התובעים טוענים עוד לכשלים שנפלו במהלך הלידה. אני סבורה כי טענות התובעים בעניין זה נטענו בעלמא ללא כל ביסוס בראיות כלשהן. טענת התובעים כי ההתרשלות מתבטאת בין היתר בכך שהלידה, שלא הייתה לידה חטופה, לטענתם, התבצעה בחדר טיפולים ולא בחדר לידה, עומדת בניגוד לחומר הרפואי ואף בניגוד לעמדת המומחה מטעמם פרופ' שטיינברג. בגיליון הקבלה כותב ד"ר אבי רוטשילד מיחידת הפגייה כדלקמן: "...היום לידת פתע בחדר טיפולים במחלקה הגניקולוגית".                 בגיליון השחרור ממחלקת יילודים, מיום 10.11.1992, נכתב בזמן אמת כי "נולדה בלידה חטופה". לא מצאתי נימוק המצדיק שלא לקבל רישומים אלה כמשקפים את מציאות הדברים כהוייתם. הרישום הרפואי מעיד כי התובעת התלוננה על צירי לחץ וצורך להתרוקן בשעה 12:40 והלידה הסתיימה חצי שעה מאוחר יותר בשעה 13:00. בחקירתו, הגדיר פרופ' אברמוביץ' את הלידה כלידה חטופה והסביר כי מושג זה מתייחס ל"לידה שאורכת פחות משעתיים. לפי הספר", כאשר "לידה מתחילה ברגע שיש צירים מסודרים ופתיחה של צוואר הרחם לפחות שלושה ס"מ" (שם, עמ' 191, שורות 18-21). יתירה מכך, כאמור, פרופ' שטייברג אף הוא סבור כי הלידה הייתה חטופה, ראה עמ' 1 לחוות דעתו. 81. משנמצא כי בלידה חטופה מדובר, אין למצוא כל התרשלות בהתנהלות הצוות הרפואי שנאלץ, כתוצאה מהנסיבות, ליילד את התובעת בחדר הטיפולים. 82. מכל מקום, לא הוכח כל קשר סיבתי בין הלידה בחדר הטיפולים לבין מצבה של הקטינה. כך אף לא הוכח כל קשר בין הליך הלידה כולו לבין מצבה של הקטינה. בראש ובראשונה, יש לפנות בעניין זה לדבריו של פרופ' שטיינברג לפיו, הגורם המרכזי לדעתו, אם לא הבלעדי, לנכותה של הקטינה, הוא הפגות (עמ' 17-18 לפר'). שנית, כל הבדיקות מלמדות כי לא נגרם לקטינה כל נזק במהלך הליך הלידה. פרופ' שרמן מציין בחוות דעתו כי "...התינוקת נולדה במצב מצוין ללא סימני טראומה, ללא תשניק, עם ציוני אפגר מצוינים ומהלך נאונטלי שאינו מטיל דופי בתהליך הלידה". פרופ' שרמן מרחיב את דבריו בנושא מסקנתו כי לא קיים קשר בין הנזק לנסיבות הלידה והמהלך הנאונטלי. לשיטתו, "בהעדר ציוני אפגר נמוכים, אצידוזיס מטבולית קשה ואנצפלופתיה היפוקסית ניאונטלית (HIE המתבטאת בתסמונת נוירולוגית בימים הראשונים לחיים), לא ניתן לייחס נזק נויורולוגי קבוע (כמו שיתוק מוחין) לאירועים סב-לידתיים". נוכח כל האמור, ממילא גם טענת התובעים כי לא נשקל ביצוע ניתוח קיסרי, דינה להדחות. ראשית, כאמור, משנמצא כי מדובר בלידה חטופה, ממילא אין מקום לשקול ניתוח קיסרי, ושנית, כאמור, לא הוכח כל קשר סיבתי בין הליך הלידה, לרבות אי ביצוע ניתוח קיסרי, לבין נזקי הקטינה.  83.      סופו של דבר, דין טענות התובעים לגבי כשלים מהלך הלידה להידחות.   חסר ברישום הרפואי   84. טענת התובעים לחסר בחומר רפואי נטענה לראשונה בסיכומיהם , ודי בכך כדי לדחותה. יתירה מכך, השלכות החסר הנטען נוגעות להעדר טיפול נאות בעובר ובתובעת ולא להעברת נטל הראיה. ממילא, משנדחו כל הטענות בנוגע להעדר טיפול נאות, אין רלבנטיות לטענה זו. סוף דבר 85. בשים לב לכל האמור לעיל, מסקנתי היא כי התובעים לא הוכיחו כי הצוות הרפואי התרשל בשלב כלשהו משלבי הטיפול בתובעת ובקטינה. אי לכך, התביעה נדחית. בנסיבות, אין צו להוצאות. לידהרפואההפסקת הריוןתביעות רשלנות רפואיתהריוןמיילדותרשלנות