ככלל, הפקעת קרקע מקימה בצידה זכות לפיצויים. סעיף 20(2)(א) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 מתנה זכות זו, מקום בו מטרת ההפקעה היא בין היתר סלילת דרך חדשה, בכך ששיעור השטח המופקע עולה על רבע מכלל שטח המגרש. סעיף 190(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 המחיל את סעיף 20 לפקודה על הפקעה בידי ועדת תכנון ובניה מקומית, משנה בפסקת משנה (1) את שיעור השטח הפוטר מחובת תשלום הפיצוי מרבע ל-40 אחוז. עולה מכך, שמי שוועדה מקומית הפקיעה פחות מ-40 אחוז מחלקתו למטרות המנויות בסעיף, אינו זכאי, לכאורה, לפיצויי הפקעה. מצב זה הביא לכך שבעלי קרקעות נקטו במקרים אלו בהליכים לפי סעיף אחר בחוק התכנון, שעניינו בפיצויים מעין נזיקיים: סעיף 197 לחוק מקים לבעל זכות במקרקעין זכות לפיצויים, בגין פגיעת תכנית במקרקעין, שלא בדרך הפקעה. סעיף זה אינו מתנה את הזכאות לפיצוי בשיעור הקרקע המופקע, ומשום כך "קנה את עולמו כחלק מדיני הפקעת מקרקעין של חוק התכנון, למרות שלפי נוסחו המילולי הוא עוסק בדיני נזיקין" (אהרן נמדר, פגיעה במקרקעין, 29 (2008)). מכיוון שסעיף 197 מזכה בפיצוי את מי שאדמתו נפגעה שלא בדרך הפקעה, התפתחה בפסיקה הבחנה בין פגיעה עקב תכנית לבין פגיעה עקב הפקעה. בשלב זה נציין, כי הנזק בר הפיצוי לפי סעיף 197 הוא נזק הנגרם למקרקעין עצמם ולא לבעליהם, לרבות נזק הנגרם על ידי יעוד הקרקע בתכנית מתאר לצרכי הפקעה (נמדר, שם, 31-36, 121). בית המשפט העליון הכיר בירידת ערך הקרקע עקב שינוי יעוד כנזק בר פיצוי לפי סעיף 197, וזאת אף אם שינוי הייעוד מחייב את הפקעת הקרקע בעתיד, שבתורה תזכה גם היא את בעל הקרקע בפיצוי, ככל שקיימת זכות כזו לפי החוק (ע"א 474/83 הוועדה המקומית לבנייה ולתכנון ערים, ראשון לציון נ' חממי, פ"ד מא(3) 370 (1987)). פשיטה, שבמקרה בו שיעור הקרקע המופקע אינו מגיע לשיעור המזכה בפיצויים, יבקש בעל הקרקע להיכנס לגדרי סעיף 197. קרקעותהפקעה